קוד הגיבור

בשנת 1960, כשהייתי בן חמש, אבי, קצין בחיל האוויר, היה מוצב במטה העליון של הכוחות המאוחדים של אירופה שבפונטנבלו, בצרפת.

גרנו בבית ישן בן שלוש קומות באזור מרוחק שנקרא 'בלה וודס'. גדלתי בבית שבו היו מעט מאוד מכשירי נוחות מודרניים, ללא טלוויזיה, וקראתי בשקיקה ספרי קומיקס אמריקאים: באטמן, ספיידרמן, ארבעת המופלאים, אקסמן, הענק הירוק, ת'ור ואקווה־מן, אבל רק גיבור אחד הצית את דמיוני.

הוא היה אמריקאי לפני ולפנים. צבעי לבושו היו אדום, לבן וכחול. הוא בא מעיר קטנה בקנזס והיו לו כוחות מופלאים. הוא היה מהיר מקליע כשטס במהירות עצומה, היה מסוגל לדלג בין בניינים גבוהים בקפיצה אחת ותמיד הציל נשים, ילדים וגברים שהיו במצוקה. הוא היה 'האלוף של חסרי הישע והמדוכאים'.

במהלך המלחמה הגיבור שלי לחם בנאצים, בפשיסטים, במחרחרי מלחמה אימפריאליסטים ובאנשי גיס חמישי. הוא חבר לחיילים ולמלחים אמריקאים, הוא 'העז לפרוץ קדימה בקרב איתנים למען עתיד הדמוקרטיה', והוא ניצח. הוא היה איש הפלדה של הקומיקס, סופרמן!

רציתי להיות כמו סופרמן. לא הייתה מגבת אחת בבית שלא שימשה בשלב כלשהו כגלימה. קפצתי מכיסאות, מספות, משולחנות, הכול כדי לחקות את הגיבור שלי. יום אחד, כשהעולם יהיה שוב בצרה, ידעתי שסופרמן יעמוד במשימה. אולי הוא ואני נשלב כוחות. לבאטמן היה את רובין, מדוע שלסופרמן לא יהיה עוזר משלו?

בשנת 1963 אבי נקרא לחזור לארצות הברית. נסענו, משפחתי ואנוכי, לקלה בצרפת, עלינו על האונייה 'אס־אס יונייטד סטייטס' ולאחר הפלגה של ארבעה ימים עגנו בנמל העיר ניו יורק.

ברגע שנכנסנו למלון, הדלקתי את הטלוויזיה. שם, בשחור ולבן מדהימים, היה הגיבור שלי, מדלג מבניין לבניין כשכדורים שורקים סביבו ומציל את לויס ליין, וכל זה קורה בעיר מטרופוליס. מטרופוליס היא ניו יורק סיטי. הייתי שם, במטרופוליס.

אם הייתי שם, אז אולי, רק אולי, גם סופרמן יהיה שם.

בימים שבאו לאחר מכן אבי ואני תרנו את העיר. הלכנו לכל המקומות, לבניין אמפייר סטייט, ל'וורלד פייר', לטיימס סקוור, אבל בכל פעם שיצאנו לתור את הרחובות שבין גורדי השחקים הסתכלתי למעלה וקיוויתי לזכות להצצה אל איש הפלדה.

אבי עצר מהילוכו מעת לעת ושאל אותי אם הכול בסדר.

בטח, בטח. הכול בסדר.

כלומר, הייתי בן שמונה, כבר מבוגר מכדי להאמין בכך שסופרמן קיים באמת. הבנתי בשכלי שהוא רק גיבור מספרי קומיקס, אבל בליבי, עמוק בליבי, קיוויתי בכל מאודי שהוא אמיתי, מפני שאם הוא אמיתי, לכל בעיות העולם יימצא מושיע.

לא היה דבר שנבצר מסופרמן. הנאצים לא יכלו לעצור אותו. החוצנים לא יכלו לפגוע בו. לא היה פושע שהיה נבון מספיק כדי לגבור עליו בכוח שכלו.

לבסוף אבי עצר אותי ושאל, "ביל, מה הבעיה?"

הייתי נבוך מכדי להסביר לו, אבל לאחר התעקשותו האבהית אמרתי, "טוב, ניו יורק היא מטרופוליס, ואני..." היססתי. "קיוויתי לראות את סופרמן."

אבי חייך, חיבק אותי והצביע על שוטר ניו יורקי. "בן, זה האיש שמגן על העיר ניו יורק."

אם הארה יכולה להופיע בגיל שמונה, אז זו הייתה ההארה עבורי. אם סופרמן לא אמיתי, אז מי יציל את העולם?

אם סופרמן, באטמן או ספיידרמן לא יבואו, איך נעצור את הפושעים, את הנאצים, את הסובייטים, את החוצנים מהחלל החיצון ואת כל האלימות וההרס?

התשובה הייתה ברורה. זה תלוי בנו.

עם הזמן נעשיתי מקובע על גיבורים אמיתיים; על אסטרונאוטים שמטרתם להגיע לירח, על רופאים שמפתחים חיסונים כדי להציל מיליונים, על מנהיגי תנועות לזכויות אדם הצועדים למען זכויותיהם של אלה שאינם זוכים לייצוג נאות, וגם על מנהיגים פוליטיים שהקימו ממשלות חדשות שבהן ניתן ביטוי לקולו של העם וחיילים מעוטרים שחזרו מקוריאה ואחר כך מווייטנאם. הערצתי דמויות מפתח בספורט שגברו על מחסום הצבע, הרפתקנים שטיפסו גבוה יותר, צללו עמוק יותר, הפליגו רחוק יותר וחקרו את הלא נודע וכן אנשי חזון שניסו לנקות את האוויר, להציל את האוקיינוסים ולהגן על מערכות אקולוגיות עדינות.

התפעלתי מכל אחד מאותם נשים וגברים מרשימים, אבל בתוך תוכי ידעתי שאינני כמוהם משום בחינה. הם היו חכמים יותר, חזקים יותר ואמיצים יותר. הם ניחנו בכל התכונות שחסרו לי. היו להם כוחות־על שפשוט לא היו לי. זו הייתה הסיבה לכך שהם היו גיבורים, זו הייתה הסיבה לכך שהם היו האנשים היחידים שיכלו להציל את העולם.

טעיתי.

בשנת 1977 סיימתי את לימודיי באוניברסיטת טקסס באוסטין והצטרפתי ל'אריות הים'. בשלושים ושבע השנים שבאו לאחר מכן נסעתי ברחבי העולם. ראיתי את הגרוע ביותר שקיים באנושות: מלחמה וחורבן, מחלות ועוני, אכזריות ואדישות. העולם היה מלא בעיות שנראו מתמידות וללא תוחלת, בעיות בלתי אפשריות!

אבל באותן שלושים ושבע שנים גם ראיתי את הטוב ביותר שבאנושות. נשים וגברים שייחלו לשלום, ששיקמו אומות, שריפאו מחלות ושחילצו עניים מעוני נורא. נשים וגברים שחמלתם הייתה כה עמוקה, שאכזריותם ואדישותם של אנשים אחרים החווירו לעומתה. נשים וגברים שבאו מכל שכבות החיים, מכל רקע סוציואקונומי, מכל גזע, מכל אמונה, ומכל מגדר ונטייה.

בהדרגה הבנתי שהגיבור נמצא בכל אחד מאיתנו. קיים בנו קוד מולד, שנמצא שם משחר האנושות. הוא צרוב בדי־אן־איי שלנו. הוא זה שהביא לנדידת העמים הנרחבת מאפריקה. הוא קרא לחוקרים לחצות מדבריות וימים, הוא סייע ליצור את הדתות הבולטות, הוא יצק תעוזה במדענים ובפילוסופים המוקדמים, הוא הזין את החולים ואת החלשים, הוא דיבר דברי אמת אל ההמונים, הוא השליט סדר בכאוס והעניק תקווה למיואשים.

קוד זה איננו צופן או כתב סתרים. הוא איננו פאזל שיש להרכיב. זה קוד מוסרי, קוד פנימי של התנהגות שמניע את המין האנושי לחקור, להזין, לנחם, לתת השראה ולצחוק, ונועד כדי לאפשר לחברות לשגשג.

הספר הזה הוא על גיבורים ועל המעלות שבהן ניחנו.

אתם עשויים לתהות אם תוכלו אי פעם להיות אמיצים, מלאי חמלה או ענווים כמו הנשים והגברים בסיפורים אלה. תסמכו עליי, אתם יכולים! לחלק מהאנשים מימוש קוד הגיבור בא באופן טבעי יותר, אבל מרביתנו צריכים ללמוד כיצד לפתח מעלות אלה. אנחנו צריכים לראות אותן בחיי אנשים אחרים ולנסות לשקף אותן בהתנהגותנו. עלינו לפתח את התכונות האלה באמצעות צעדים קטנים עד שלבסוף ייטמעו בבסיס האופי שלנו.

אני מקווה שתמצאו את הסיפורים שבספר הזה ואת לקחי האופי בעלי ערך כשאתם בונים את חייכם, חיים שראויים לכבוד מצד אחרים. האמת המרה היא שסופרמן לא יגיע כדי להציל את העולם. על כל אחד מאיתנו מוטל לעשות את חלקו. על כל אחד מאיתנו למצוא את הגיבור שבתוכו ולתת לו ביטוי. לכן, תפסו מגבת, עלו על כיסא ובואו נזנק!