קוקולקה

 

את ההתחלה אינני זוכרת. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל חמש בערך. זה היה ב־1993. את זה חישבתי מאוחר יותר, כי ב־1995, קצת לפני תחילת בית הספר, אמרו לי שאני בת שבע.

יש לי תחושה כאילו בילדות שלי היה רק חורף. אני נזכרת באולם השינה הענקי והקר ובמיטות הברזל.

הן ניצבו שם באינסוף שורות. בהן ישנו. בלילות וגם בצהריים. כל מה שהותר לנו לעשות במעון הילדים הוגדר במפורש, גם השינה.

קודם כול היה על כולנו ללכת לשירותים. אחר־כך היה עלינו להתפשט ולמסור את הבגדים שלנו מקופלים. אסור היה לנו לשמור לעצמנו שום דבר, אפילו לא את התחתונים. אפילו לא כשהחימום שוב כבה. כלומר, הרבה ילדים עשו במיטה, וכדי שלא יתלכלכו כל הבגדים, היה על כולנו לישון עירומים. בעיניי זה היה בהחלט נכון, שהילדים, אשר שוב ושוב המשיכו לעשות במיטה, למרות העונשים, ילכו לישון עירומים. אלא שרבים מאִתנו בכלל לא עשו במיטה, ובכל זאת נאלצו להתפשט לגמרי. על כל פנים, אלה שעשו במיטה היו תמיד אותם ילדים. כולם כינו אותם מסריחים. אני גם לא יודעת למה הם לא רצו להפסיק עם זה. אני הייתי מפסיקה עם זה מייד, אם הייתי חוטפת כל־כך אחרי זה.

בכל מקרה, כולם נאלצו להתפשט ולהיות עירומים לקראת השינה. אחר־כך היה עלינו לשכב במיטה על צד ימין, הברך בזווית נכונה, שתי הידיים דחוקות יחדיו מתחת ללחיים, עיניים עצומות, ולישון. אחת המחנכות התהלכה אז תמיד בין השורות, ואם מישהו לחש, או שינה את התנוחה או פקח את העיניים, נשמעה הצלפת חגורת העור. המחנכות אמרו שחשוב מאוד בשבילנו לישון בדיוק בתנוחה הזאת, כי בצד שמאל נמצא הלב, והוא עלול להימחץ אם שוכבים עליו.

אני אף פעם לא חטפתי הצלפות כי ידעתי איך נכון להתנהג. אני הרי הייתי מאז ומתמיד במעון הילדים ולכן לא היה לי קשה כל־כך לדעת מה נכון ומה לא נכון. ילדים שבאו מאוחר יותר תמיד עשו הכול הפוך.

— — —

מרינה הייתה חדשה. ההורים שלה נפרדו, וכיוון שהאֵם הייתה אלכוהוליסטית, האב קיבל את המשמורת. אבל אחרי זמן קצר זה היה כנראה יותר מדי בשבילו. הוא הביא את מרינה אל מעון הילדים ואמר שזה רק לקיץ, כי הוא צריך לעבוד הרבה. מרינה האמינה שזה באמת רק לתקופת הקיץ. בהתחלה היא עשתה הרבה מאוד טעויות. היא לא הסכימה שיקצצו את השיער שלה, בצהריים לא הסכימה לשכב על צד ימין, סירבה לשתות את החלב, ועוד הרבה דברים אחרים.

המחנכות כמובן כעסו והענישו אותה לעִתים קרובות. בהתחלה היא קיבלה רק את העונשים הקטנים, למשל היה עליה לשכב במיטה לשארית היום על צד ימין, כדי שתלמד איך זה עובד. אבל כשהמשיכה להתקומם והוסיפה ליילל עוד ועוד, נעשו העונשים מטורפים יותר.

פעם היא סירבה לגמור את המרק. אלנה ולדימירובנה חבטה בפדחת שלה מאחור ואמרה: "אם לא תגמרי את המרק, מחר לא תקבלי שום אוכל."

"אבל אני לא יכולה לאכול את זה," אמרה מרינה והגבירה את היללה שלה.

זאת כמובן הייתה חוצפה. היינו מוכרחים לאכול כל מה שהגישו. זה היה חוק. אלנה ולדימירובנה תפסה את מרינה בזרועה וגררה אותה אל חדר הרחצה. שם נאלצה מרינה לעמוד בפינה עד ארוחת הערב הבאה.

את עונש העמידה הממושכת העברנו תמיד בחדר הרחצה, כי שם גם הרצפה הייתה מצופה אריחים, וכשהילדים עשו במכנסיים, היה אפשר לנקות בקלות בצינור מים. מרינה פשוט לא רצתה להפסיק לצרוח, וזה ממש הוציא את המחנכת מדעתה, לכן היא תחבה לה סמרטוט לפה.

בלילה כשכולם ישנו, התעוררתי ושמעתי יבבה חרישית מחדר הרחצה. ידעתי שהיא בוודאי רעבה כי היא עדיין לא הייתה רגילה להסתדר בלי לאכול. היו לי תמיד קרומי לחם מתחת למזרן למקרים כאלה. שלפתי שתי חתיכות, כדי להביא למרינה, אבל אחר־כך החזרתי אחת למקומה. ראשית, משום שהיא עצמה הייתה אשמה. שנית, היא לא הייתה חברה שלי. בכלל לא היו לי שום חברים.

הלכתי לחדר הרחצה. מרינה הייתה מצונפת בפינה מכונסת בעצמה, כשהבחינה בי. התכופפתי אליה ומשכתי את הסמרטוט מפיה. אבל היא הייתה כל־כך מבוהלת שמייד רצתה לדחוף אותו בחזרה.

גיחכתי ואמרתי: "אלה, כולם ישנים, הנה, תאכלי את זה, אחר־כך את יכולה להכניס לך את הסמרטוט בחזרה לפה, אם את רוצה."

"מה זה?"

"לחם."

"זה לא נראה כמו לחם. זה נראה כמו..."

"תקשיבי, ככה לא תסתדרי פה. אם זה לא מספיק טוב בשבילך אז תישארי רעבה."

"דווקא כן, דווקא כן," היא הושיטה את ידה אל קרומי הלחם והתחילה ללעוס אותם.

"תודה. מאוד יפה מצִדך," אמרה מרינה.

"את צריכה להסתדר פה הרבה יותר טוב. אם תשמרי על כל הכללים, תקבלי פחות עונשים."

"אבל הרי לא עשיתי כלום. אם אבא שלי היה יודע איך אלה פה מתנהגות לילדים, הוא היה מוציא אותי מפה מייד. מתי בעצם יוציאו אותך מכאן?"

"בכלל לא."

"בכלל לא?"

"לא. וגם אותך לא."

"את סתומה!" אמרה מרינה. "אני לא רוצה את הלחם המטומטם שלך. צוענייה סתומה שכמותך."

"תסתמי ת'פה!"

"אני רואה שהאחרים צודקים. את חת'כת צוענייה מטומטמת!"

"תירגעי!"

"אחרת מה? את פשוט מקנאה כי אבא שלי יבוא לקחת אותי ואותך אף אחד לא אוהב."

לפתע נדלק האור ואלנה ולדימירובנה עמדה בפתח בכותנת לילה ובשיער שחור פרוע.

"מה זה כאן, איזו מין אסיפה זאת?" סיננה מבעד לשפתיה החשוקות.

"מה יש לך לחפש כאן, סמירה? איזה מין יצורים בלתי ניתנים לחינוך אתם הצוענים?" היא חטפה מגבת והצליפה בי. אינסטינקטיבית התכווצתי וכיסיתי את הראש. המגבת הלמה פעמים אחדות בגבי,

אחר־כך היא חדלה, משכה אותי למעלה בזרועי והרשתה לי לחזור

למיטה. "מותר גם למרינה לחזור למיטה? היא הרי עוד חדשה וככה..." אמרתי חרישית, ובו ברגע התחרטתי.

"את ממש חסרת תקנה, מה? טוב, אם את באמת כל־כך דואגת לה, את יכולה לישון כאן יחד אִתה. גם עוד שלושה לילות. ואני לא רוצה לשמוע כלום מלבד הנשימות שלכן! ברור?"

היא כיבתה את האור וסגרה את הדלת. שעה ארוכה פשוט רק ישבתי שם. הגב הבוער נשען על משטח הקיר הקר. חושך לפני העיניים. אבל לאט־לאט הן הלכו והתרגלו יותר ויותר לאפלה, ועד מהרה יכולתי לראות כל מה שהיה בחדר הרחצה. חפצים אחדים נראו בחשיכה כאילו עברו שינוי. המגבת שאלנה ולדימירובנה שבה ותלתה בדיוק במקומה על הקולב, נראתה עכשיו כמו מכשפה זקנה גיבנת. הצינור בפינה נראה כמו נחש קוברה.

"גם את רואה את המכשפה?" שאלתי את מרינה.

"איפה?"

"שם."

"תראי את האף, ואת החטוטר..."

"כן, נורא."

"גם את אוהבת את מראות הלילה?"

"מה זה מראות הלילה?"

"כשרואים בלילה את הנשמה האמִתית של דברים."

ואז שתינו התחלנו להציג זו לזו את גלגולי הצורה של הדברים. אף פעם קודם לא היה לי כל־כך כיף עם מישהו כמו שהיה לי עם מרינה באותו לילה.

— — —

מראות הלילה נהיו דבר משותף לשתינו. זה פעל גם במשך היום. צפינו בעננים, כתמי מים על התקרה, לכלוך על הרצפה, מרקם העורקים בעץ. אף פעם לא היה לנו משעמם והיינו לחברות הכי טובות. בו בזמן היינו כל־כך שונות זו מזו כמו שרק שתי ילדות קטנות יכולות להיות. מרינה הייתה חצופה ולא הסכימה לציית לאף אחד. היא חשבה שהיא יודעת הכול טוב יותר. היא הייתה יפה במיוחד בעיני עצמה והתנהגה כמו נסיכה קטנה. זה לא בדיוק עשה אותה אהודה על המחנכות ועל אחת כמה וכמה על הילדים, מה שחיזק מעט את המעמד שלי. מאז שאני ומרינה התחברנו, האחרות כמעט הפסיקו לקלל אותי ולהציק לי.

אבל פעם אחת שתי בנות שוב ארבו לי בחדר השירותים.

"בעע, זאתי מסריחה!"

"יש לה כינים!"

"צוענייה מגעילה!" הן צעקו והחלו לדחוף אותי.

ניסיתי להשתחרר מהן איכשהו, אבל הן היו יותר חזקות.

"אני אסרק אותך, צוענייה מלוכלכת שכמותך. תחזיקי אותה חזק, אניה, תחזיקי אותה חזק."

אניה כופפה לי את הידיים אל מאחורי הגב ודחקה אותי בכל הכוח למטה. השיער השחור שלי נפל מעבר לראש על הרצפה והן הברישו אותו במברשת מטונפת של בית שימוש. לא התנגדתי, הנחתי להן לעשות זאת עד שהן הפסיקו עם זה.

כשמרינה נכנסה לחדר השירותים, שתיהן כבר לא היו שם. אני כרעתי על הרצפה וניסיתי לחלץ את מברשת השירותים מן השיער שלי.

"שוב פעם הזנזונות המטומטמות האלה?" שאלה מרינה.

לא אמרתי דבר. התרכזתי בגוש השיער המצחין משתן וחרא שעל ראשי.

"חכי, אני אעזור לך," היא אמרה.

"תודה."

"אנחנו מוכרחות לנקום. זה לא ילך ככה."

"עדיף שלא. זה הרי רק ידליק אותן יותר נגדי..."

"את מוכרחה להתנגד. מובן?"

הנהנתי. בלילה התגנבנו אל המיטות של אניה וז'ניה וגזרנו להן את השיער.

למחרת בבוקר הייתה מהומה גדולה, צעקות ויבבות. הן ידעו שזה היה מעשה ידינו, אבל איך יכלו להוכיח את זה? למחנכות כל זה לא היה ממש חשוב. שאריות השיער נגזזו לשיער קצר, כך שייראה מסודר, וזה הכול.

הן נראו לגמרי חרא עם השיער הקצר. כמו שני בנים מכוערים. וזה היה חמור יותר בשבילן כי בשבת הקרובה היה צפוי לנו שוב "ביקור חשוב".

— — —

בשבת האחרונה בכל חודש באו זוגות כדי להסתכל בילדים ואולי לאמץ אחד מהם. המחנכים אמרו שיש לנו מזל גדול עם זה, כי קודם, בתקופה הסובייטית, מעולם לא הגיעו זוגות מחוץ לארץ. היום באו לעתים קרובות מאמריקה, צרפת, גרמניה וממדינות עשירות אחרות.

במשך כל השבוע לא דיברנו על שום דבר מלבד על "ההורים המאמצים". כך כינינו אותם, אף שהם עדיין לא אימצו אף אחד. הכול צוחצח וקורצף, ציירנו בחריצות רבה ושני שירי ילדים נלמדו. כולם התאמצו ככל יכולתם להיות מוכנים לביקור האורחים, בניסיון להשיג אולי את המטרה הנכספת, כלומר שזוג עשיר יאמץ אותם.

זו הייתה השנה האחרונה לפני בית הספר. מי שיאמצו אותו עכשיו יוכל ישר להתחיל בבית ספר רגיל. יהיו לו גם הורים, ואף אחד לא יידע שהם לא ממש אמִתיים. כך על כל פנים חשבתי אז, כשהייתי בת שש. אני חושבת שכך חשבנו כולנו.

בציורים שלנו, שנתלו על הקירות ביום שישי, היו הרבה בתים, שמשות, קשתות בענן, פרפרים ודמויות של אבא־אימא־ילד, שציירנו על פי הוראת המחנכות. כדי שההורים הפוטנציאליים שלנו יהיו משוכנעים.

הרוב לא ידעו לצייר, ואני פחות מכולן. היד שלי אף פעם לא ציירה מה שדמיינתי לעצמי.

למרינה לעומת זאת הייתה יד אחרת לגמרי. היא ציירה כמו בוגרת, זה באמת היה מרשים. היא גם לא הניחה לעצמה לקבל את האיסור לצייר אנשים עירומים. למשל היא ציירה תמיד שוב ושוב אותו איש עירום עם שפם ובולבול גדול שהצביע למעלה. בהתחלה סירבו המחנכות לתלות את הציורים של מרינה, משום שלא היו ילדותיים דיים, אבל אחר־כך, למרות זאת הגיעו להסכמה להציג ציור אחד כי בסופו של דבר הרי יש גם כשרון גדול בילדה הזאת, כך אמרו.

שמחתי בשביל מרינה. אבל שמחתי יותר על שני השירים שתרגלנו. מאז שאני מסוגלת לחשוב, אני אוהבת לשיר. בדרך כלל אסור היה לעשות זאת בקול רם, משום שזה הפריע למבוגרים. אבל במקהלה, שם יכולתי לשיר במלוא גרון. זו הייתה תחושה כאילו עצרתי את האוויר זמן רב, ועכשיו יכולתי סוף־סוף לקחת נשימה מאוד עמוקה.

— — —

בשבת אחרי ארוחת הבוקר כולנו התגנדרנו. חולצות לבנות, חצאיות מגוהצות, סרטים בצמות.

בסביבות הצהריים המתח היה כל־כך גבוה, עד שנדמה לי כאילו הכול התנהל בהילוך אִטי. אחר־כך הגיעו סוף־סוף ההורים המאמצים.

שלושה זוגות באו. זוג נמוכים, זוג גבוהים וזוג גרמנים. הגרמנים היו לגמרי שונים מהזוגות הרוסיים. האיש והאישה נראו דומים. שניהם לבשו אותן חולצות פולו. היא בירוק בהיר והוא בכחול בהיר. אבל מה שהיה מיוחד הוא ששניהם נשאו סוודר על כתפיהם והשרוולים שלו היו קשורים להם מלפנים. אני חשבתי רק — וואו! מי שהם יאמצו יהיה לו אפילו יותר טוב מאשר אצל הורים אמִתיים. הייתה לצִדם אישה צעירה שתרגמה להם הכול.

היה סיור באולמות הקבוצה שלנו. תחילה במבואה עם הארוניות הקטנות שבהן שמרנו את החפצים הפרטיים שלנו. לי היו אמנם מעט בגדים, אבל לעומת זאת אוצרות אחדים, שורש של איזו פקעת, אבן זכוכית קטנה, ואי־אלו ניירות ריחניים של סוכריות. לבנות אחדות היו אפילו מכתבים או גלויות דואר, ולמעטות מאוד היו גם צעצוע משלהן או ספרים. בעצם היה רק בן אחד יחיד שהיה לו ספר משלו, ובת אחת ויחידה שהייתה לה חיית צעצוע משלה. חיית הצעצוע הרכה הזאת הייתה תמיד אִתה. מעולם לא הניחה אותה בארון ומעולם לא השאילה אותה למישהו.

אחרי שהוצגו לאורחים הארוניות במבואה שסדר מופתי שרר בהן, הם הוכנסו אל אולם הקבוצות הגדול. לאורך צד החלונות ניצבו השולחנות והכיסאות שעליהם למדנו, עסקנו במלאכת יד וציירנו. החצי השני של האולם נועד למשחק חופשי ולפעילות קבוצתית. משמאל, בפינה, היו חדר הרחצה ומאחוריו תאי השירותים, שאמנם הופרדו זה מזה במחיצות קרטון דקות, אך לא היו להם דלתות. האולם האחרון היה אולם השינה הקר עם המיטות הרבות.

במהלך הביקור היה על כל אחד מאִתנו לשבת יפה במקומו. גם אופן הישיבה הזה הוגדר במפורש. גב ישר, ברכיים ורגליים צמודות, הזרועות אחת על השנייה ומונחות לפנים על השולחן. כשישבתי בתנוחה הזאת משהו תמיד התחיל לדגדג לי. ככל שניסיתי לא לזוז ומעל לכול לא להתגרד, כך זה הלך ונעשה קשה יותר.

מתישהו הסתיים הביקור של ההורים המאמצים ואנחנו שוחררנו מן התנוחה הקפואה. כולם הלכו לאזורי המשחק והתייצבו במעגל למשחק ה"קָרָוַואי". אחד הילדים אמור לעמוד במרכז המעגל. כולם חגים סביב אותו ילד ושרים: "קרוואי, קרוואי, אתה יכול לבחור במי שתרצה." ואז הילד שבמרכז אומר: "אני כמובן אוהב את כולם, אבל את המממממ יותר מכולם." ובמקום הממממ עליו לומר שם. אז על הילד הנבחר לגשת למרכז ושני הילדים מסתובבים יחדיו, ואז הילד הראשון מצטרף למעגל ותורו של הילד החדש לבחור מישהו. בעצם לא אהבתי את המשחק הזה כי אף פעם לא בחרו בי.

התייצבנו אם כן, ובמקרה נחתּי ליד האיש הגרמני. כולם החזיקו ידיים. הוא הושיט לי את ידו. מאוד גדולה, מחוספסת וחמה. היד הקטנה והכהה שלי נבלעה כולה בשלו. הוא הדיף ריח של סבון, מנטה ובושם. היה לו ריח של עושר.

הוא חייך ושאל אותי משהו בגרמנית, אבל לא הבנתי את זה, והבטתי ארצה מבוישת. מה הוא אמר בעצם, שאלתי את עצמי מאוחר יותר שוב ושוב. מה היה קורה אם הייתי משיבה לו חיוך? או שהייתי פשוט אומרת שאני לא מבינה. אולי אז היו הגרמנים מאמצים אותי. אחרי הכול האיש חייך אליי. אבל כנראה שגם כך לא היו לוקחים אותי. כי אני צוענייה.

בכל מקרה, בסופו של דבר הם אימצו את מרינה. היא בחרה במשחק באישה הגרמנייה לבוא אליה אל מרכז המעגל והאישה נפלה ברשתה מייד, מרינה הג'ינג'ית היפה. פשוט היה לה את זה.

— — —

חצי שנה עברה עד שהגרמנים חזרו ולקחו את מרינה. באותם שישה חודשים הם שלחו לה בכל שבוע מכתב ובכל חודש חבילה. את כל אחת מאותן שש חבילות פתחה מרינה יחד אִתי. היו בהן דברים שלא ייאמנו. עוגיות, סוכריות בצבעים הכי ססגוניים, מסטיקים, ביצי הפתעה לילדים, סוכריות גומי ושוקולד עם פרה סגולה עליו. פעם אחת אפילו חליפת טרנינג אפורה עם בטנה רכה לגמרי. בחבילה האחרונה הייתה ברבי אמִתית.

באותו זמן הייתה מרינה לסופרסטאר. הילדים האחרים רצו תמיד לזכות במשהו מן הדברים המופלאים האלה, ללטף את בטנת החליפה או להחזיק פעם את הברבי. בעיני אחדים התחילה אפילו מרינה להיחשב למטומטמת, משום שלעתים רחוקות נתנה משהו ואם עשתה זאת היו מוכרחים לעשות משהו בשבילה בתמורה. למשל לאכול את הקרום של החלב שלה, לבצע את תורנות הניקוי שלה, או להרביץ למישהו שהיא לא אהבה. לי היא תמיד נתנה משהו. היא גם הרשתה לי לעתים קרובות לשחק בברבי שלה ולפעמים ללבוש את מכנסי הטרנינג האפורים שלה. פעם אחת, כשאכלנו ביחד את השוקולד, בכיתי.

"מה קרה?" שאלה מרינה.

"הוא כל־כך טעים," גנחתי.

"מי?"

"השוקולד."

"אז מה יש כאן ליילל?"

"עוד מעט תלכי ואני אף פעם לא אוֹכל עוד דברים כאלה."

"שטויות. אני אשלח לך."

"האחרות ממילא ייקחו לי אותם."

"אז אני אגיד להורים שלי שיאמצו גם אותך. זה יהיה הכי טוב."

"את זה הם בחיים לא יעשו."

"אכזבתי אותך פעם? אני כבר אסדר את זה. עכשיו תפסיקי ליילל."

שבוע אחר־כך באו לקחת את מרינה. היא ארזה שתי שקיות פלסטיק. אחת עם הדברים שלה, השנייה עם שארית הממתקים שאותם החביאה. התחבקנו והיא לחשה לי באוזן: "זה יצליח. תסמכי עליי." אחר־כך היא דחפה לידי את השקית עם הממתקים ויצאה דרך דלת הזכוכית. עמדתי שם אוחזת בחזקה בשקית הפלסטיק המקומטת ונעצתי את עיניי בדלת.

— — —

הקיץ הגיע לסיומו ואִתו הממתקים בשקית. בקושי דיברתי עם הילדים האחרים וגם הם בדרך כלל עזבו אותי במנוחה. יום־יום שאלתי את המחנכת אם הגיע דואר בשבילי. בכל יום היא צקצקה בעצבנות בלשונה וטלטלה ראשה בשלילה.

באחד בספטמבר אירעו יחדיו שני אירועים גדולים. התחלתי את בית הספר ובפעם הראשונה בחיי קיבלתי חבילה.

שעה ארוכה כרעתי לפני החבילה וניסיתי לתאר לעצמי מה בעצם מסתתר בתוכה. אחר־כך הבאתי מספריים קטנים וחתכתי בזהירות רבה את סרט ההדבקה.

ממש למעלה הייתה מונחת חליפת הטרנינג האפורה שכבר כל־כך הרביתי ללטף אותה, בתוכה הייתה עטופה הברבי, ומתחתיה מכתב.

הוצאתי את הנייר החגיגי מן המעטפה, רחרחתי את הוורדים הקטנים שהיו מודפסים בפינה הימנית, והתבוננתי לי באותיות ובמילים. לא ידעתי לקרוא ולא הכרתי ילד בוגר יותר שידע לקרוא, כך שלא נותרה לי ברֵרה אלא לפנות לאלנה ולדימירובנה.

באי רצון, אבל בהחלט גם בסקרנות, לקחה את המכתב מידי וקראה אותו לפניי:

 

סמירה היקרה,

ברכות לבביות לתחילת בית הספר. עכשיו אנחנו כמעט מבוגרות. מה נשמע אצלכם? מה אתן לומדות? יש לכן שיעורי בית? אתן מקבלות ציונים? האחרות עוזבות אותך במנוחה?

כאן בית הספר מתחיל יותר מוקדם. היום הראשון שלי בבית הספר היה ב־41 באוגוסט ועד כמה שהבנתי זה יכול להיות שונה בכל שנה.

ההורים שלי ממש אחלה והם קנו לי ממש המון דברים. קיבלתי תיק גב מדליק שהוא מאוד חגיגי וצבעוני. הוא של הצופים. כאן זה מאוד חשוב. יש בתוכו דברים שמעולם לא ראיתי קודם. קלמר גדול עם תאים לפתיחה, ובתוכם עוד הרבה תאים קטנים ופתחים שבהם אפשר להכניס כל דבר אפשרי בנוחות רבה. למשל משולש פלסטיק שקוף, עפרונות שונים לכתיבה, לציור, לרישום ולצביעה, ואפילו תא מיוחד ללוח השעות והשיעורים. חוץ מזה היו שם פיסות גומי קטנות דומות לאלה משקית הסוכריות שהיו אז בחבילה מגרמניה. את זוכרת? בכל אופן אלה היו צבעוניות לגמרי והיה להן ריח של תפוחים ותותי יער. אני נגסתי חתיכה והתחלתי ללעוס. אימא שלי זינקה ומייד תלשה לי את החתיכה מהפה והייתה ממש מבוהלת ומודאגת שמשהו עלול לקרות לי. אבא שלי ניסה להרגיע אותה והסביר לי שפיסות הגומי האלה הן למחיקה ולא לאכילה. את יכולה לתאר לעצמך דבר כזה? מחקים עם ריח! זה ממש פנטסטי כאן. הלוואי שהיית יכולה כבר עכשיו להיות כאן. בכל מקרה החדר שלי מספיק גדול בשביל שתינו. אני חושבת שההורים שלי ירצו להביא אותך עוד מעט. הם אפילו קנו לי מין מיטה כזאת, שאפשר לשלוף מתחתיה עוד מיטה. אימא שלי חשבה שזה יהיה שימושי, למקרה שחברה תרצה לישון אצלי. זה משמח אותך?

אני מחבקת אותך וכבר שמחה לקראתך!

שלך מרינה

 

נ.ב. את המכתב כתבה בשבילי אישה שלמדה רוסית בבית הספר. ההורים שלי הביאו אותה בשבילי. הם ממש ממלאים כל משאלה שלי!

נ.ב.2. מקווה שהמתנות מצאו חן בעינייך. קיבלתי כל־כך הרבה דברים חדשים שאני יכולה למסור לך את אלה. תשמרי עליהם טוב־טוב ואל תיתני שיגנבו לך אותם!

 

הייתי עוד כמהופנטת מן המילים והתמונות שהצטיירו בראשי כשאלנה ולדימירובנה שבה וקיפלה את המכתב ותחבה אותו אל מתחת למשטח הכתיבה שעל שולחנה.

"אני יכולה בבקשה לקבל את המכתב בחזרה?" שאלתי, ואני עצמי בקושי שמעתי את בקשתי.

"את ממילא לא מסוגלת לקרוא אותו. לכי."

"אבל... אבל... זה הרי מכתב שלי."

"הרי כבר קראתי אותו לפנייך, כפוית טובה שכמותך. עכשיו לכי."

"אבל אני רוצה אותו."

"את המכתב אני אשמור כאן. סוף."

היא גיחכה בצחוק המכשפה שלה, קמה מעל השולחן, והסתלקה.

— — —

התעוררתי כי אלנה ולדימירובנה גררה אותי בשערותיי מאולם השינה באמצע הלילה. רגליי היחפות בקושי הצליחו לרוץ מהר כל־כך, הן מעדו ונגררו על רצפת הבטון ונתקלו בקצוות של המיטות, בפנלים, ברגלי הכיסאות ובכל מה שעוד ניצב שם. אחר־כך הושלכתי אל חדר הרחצה והיא כיוונה את צינור המים אליי. המים הקרים יצאו מן הצינור והפכו לאלפי סכינים שהתעופפו בחלל החדר וננעצו בבשרי. התכווצתי ככל יכולתי. כמו תמיד. ודמיינתי לעצמי איך הסכינים פשוט ידלגו עליי.

"תזדקפי, חתיכת זבל שכמותך," אמרה אלנה ולדימירובנה בקול עייף. "אתם הצוענים, אתם כמו חיות. לא כמו חרקים. ילד נורמלי היה לפחות בוכה... אבל יצור מפלצתי צועני כמוך..."

נלחצתי אל הקיר ופחות ופחות הקשבתי לדברים שלה. המים זלגו משערי אל הפנים וטפטפו מן האף אל הרצפות. לטפטוף היה קצב, שבו לרגע אחד יכולתי כל כולי לצלול. כשהיא הצליפה בפנים שלי במגבת, נשמעו דבריה שוב בקול רם: "...גם הגניבה זורמת בדם של הצוענים, אבל את זה אני כבר אעקור ממך, את זה אני מבטיחה לך! את הלילה תבלי כאן. מחר אני רוצה לראות את המכתב בחזרה על השולחן שלי. בדיוק במקום שממנו גנבת אותו! אחרת, רק אלוהים יעזור לך, את זה אני מבטיחה לך, את זה אני מבטיחה לך!"

שעה ארוכה נשארתי יושבת בחדר הרחצה והתבוננתי בשלולית המים שהתפשטה על הרצפה כמו תנין גדול. שאלתי את עצמי אם בגרמניה יש תנינים. ניסיתי לתאר לעצמי איך הם שוחים במקווי מים גדולים. מתישהו קמתי, יצאתי מחדר הרחצה על קצות האצבעות, חלפתי על פני החדר הקטן שבו נחרה אלנה ולדימירובנה, נכנסתי לאולם השינה הקר וניגשתי למיטה שלי. שם התנגבתי בסדין ולבשתי תחתונים, חולצת טריקו ואת חליפת הטרנינג האפורה הרכה, שהייתה מוסתרת מתחת למזרן שלי. זה בעצם לא היה מחבוא בטוח, כי הרבה ילדים החביאו את החפצים האהובים עליהם מתחת למזרן ובמיוחד את התחתונים. אחר־כך הוצאתי את המכתב ואת ברבי מתוך ציפית הכרית שלי, חמקתי שוב אל המבואה ונעלתי את הנעליים. ממש בקצרה תהיתי אם יכול להיות שאלנה ולדימירובנה צדקה כשאמרה שיש לי את הגניבה בדם. אם זה היה נכון יכולתי הרי פשוט לנעול את הנעליים של קטיה, שהן יותר יפות, חשבתי.

אבל אחר־כך הנחתי לזה. אולי כדי למחוק פעם אחת את אלנה ולדימירובנה. אולי דווקא משום שזה אכן לא היה בדם שלי. אני לא יודעת. מן הארון שלי הבאתי את שקית הפלסטיק המקופלת יפה, הנחתי בתוכה את הברבי ואת המכתב וגלגלתי אותה לחבילונת קטנה. את אבן הזכוכית הקטנה, את עטיפות הסוכריות ואת שורש הפקעת השארתי שם. בגרמניה בטח לא אזדקק לאלה, חשבתי.

ירדתי במדרגות. השומר ישן בתא הזכוכית שלו. המפתח היה נעוץ בדלת. סובבתי אותו ויצאתי החוצה. פשוט כך. לא העליתי בדעתי שזה יהיה כל־כך פשוט.

— — —

אף־על־פי שלא הכרתי שום דבר מלבד מעון הילדים, לא היה בי כל פחד לעזוב אותו. לא היו בי גם כל תחושות אחרות. שום שמחה, אפילו לא התרגשות. פשוט החלטתי לצאת החוצה, לנסוע לתחנת הרכבת ואחר־כך לקחת רכבת לגרמניה, למרינה. באותו זמן לא הבהב בי אפילו צל של מושג עד כמה מגוחכת ואבסורדית הייתה הכוונה שלי.

בצעד גאה ומהיר הלכתי לאורך הרחוב החשוך. את שקית הניילון עם הרכוש שלי אימצתי אל חזי בשתי ידיי. ספרתי את פנסי הרחוב באצבעותיי כדי לדעת עד כמה התרחקתי ממעון הילדים. לפנות לאחור אסור בשום מקרה. כל טמבל יודע שאם יפנה לאחור יקרה משהו רע והוא ינחת בחזרה במקום שממנו ברח.

המשכתי, אם כן, ללכת הלאה, עד שהרחוב הצר שבו היה מעון הילדים הצטלב בשדרה רחבה. כברת דרך קצרה אחר־כך, מאחורי חנות מכולת, הייתה תחנת אוטובוס. את הדרך ציינתי לעצמי כשיצאנו פעם לטיול בסביבה. כיוון שאז הבנתי ממש מעט על החיים, הנחתי שבעיר הענקית שבה נמצאתי יש רק קו אוטובוס אחד ושהוא מוביל למקום שאליו צריכים להגיע.

לא היה לי כל מושג מה הייתה השעה, אבל היה עדיין חושך בחוץ ולא נסעו כל אוטובוסים. הצטנפתי לי על הספסל ההרוס והחלטתי לחכות. התאמצתי להישאר ערה כדי שלא יגנבו לי שום דבר, אבל נרדמתי. די במהירות. כשהתעוררתי בדיוק נעצר האוטובוס. זינקתי, השקית עדיין צמודה אליי.

"אני רוצה לתחנת הרכבת. בבקשה."

"אני לא נוסע לתחנת הרכבת," אמר נהג האוטובוס השמן.

"אבל אני צריכה לשם."

"אני נראה לך מונית, או מה? אמרתי לך שאני לא נוסע לשם."

"אבל הרי אתה נהג אוטובוס..."

אישה צעירה נדחפה ועברה על פניי, מסרה לנהג כסף, קיבלה כרטיס והתיישבה לה.

"תקשיבי, את מטומטמת? האוטובוס הזה לא נוסע לתחנת הרכבת."

ירדתי מן האוטובוס. הדלתות נסגרו באנחות חריקה והאוטובוס נסע. רק אז התברר לי עד כמה קטנה וחסרת ישע בעצם הייתי. כבר התבהר, אבל עדיין היה קריר. הוצאתי את הברבי שלי ושקלנו יחד מה אפשר לעשות.

"אני פוחדת," אמרה הברבי.

"אני יכולה להגן עלייך," אמרתי.

"אבל זה מסוכן מִדי."

"עוד לא קרה שום דבר רע. ובמעון הילדים גם לא היה בדיוק נחמד."

"כן, אבל משם היה אפשר לפחות לצאת. כאן אין לנו שום מושג מה יקרה."

"בגלל זה אנחנו מוכרחות להגיע לגרמניה למרינה. אז כבר לא נהיה לבד. והיא הרי יודעת להסתדר מצוין."

כך זה נמשך בינינו לכאן ולכאן, עד שנעצרה פתאום מכונית, החלון נפתח, ואיש אחד סימן לי להתקרב.

"כן?"

"לאן את צריכה?"

"לתחנת הרכבת."

"בת כמה את?" "עשר," שיקרתי.

"את נראית לי מקסימום בת שבע... ההורים שלך יודעים איפה את?"

"הממ..."

"או שברחת מהבית?"

"ההורים שלי נפרדו, ואבא שלי התייחס אליי ברשעות. ואני רוצה לאימא, ואימא אמרה שאני יכולה לבוא אליה... אבל היא גרה ממש קרוב לתחנת הרכבת, ועכשיו אני מוכרחה להגיע לשם איכשהו..." קלחו הדברים מתוכי. אני עצמי נדהמתי מהשקר הזה, כי בדרך כלל הייתה הלשון שלי אִטית מהמחשבות. זה היה אחד הכִּשְרונות הבולטים של מרינה.

"היכנסי פנימה, אני אביא אותך לשם." נראה לי שהאיש קנה את הסיפור שלי. נכנסתי.

"יש לך מזל שאני צריך לאותו כיוון. זו בעצם חתיכת דרך מכאן. ואבא שלך היה רע אלייך, נכון? הוא היה שתיין? שתיינים בדרך כלל מרושעים. שלא תביני אותי לא נכון, אלה יכולים להיות האנשים הכי לבביים, אבל כשהם משתכרים, הכול נעלם. אז הם הופכים למפלצות. אבא שלי גם היה שתיין. הוא הִכה אותי עד שנעשיתי כחול וירוק. אבל אחר־כך, כשהתפכח, הוא הביא לי מתנות ונסע אִתי לדוג ודברים כאלה. אבא שלך יצא אִתך לדוג? נו טוב, את בעצם ילדה, אותך מעניינים דברים אחרים... את בת עשר, אה? אז אני לא יודע, היום בגיל עשר כבר יותר... טוב לא תמיד, אבל לפעמים קצת יותר..." כך זה נמשך כל הנסיעה, הוא דיבר ודיבר ומתישהו כבר לא שמעתי אותו ונרדמתי.

"הי, תתעוררי," הוא ליטף אותי על הלחי.

"מה?"

"כבר הגענו לתחנת הרכבת. איפה אימא שלך גרה?"

"הההמ..."

"איך קוראים לרחוב?"

"הרחוב... קוראים לו... אה, מכאן אני יכולה ללכת ברגל. אני יודעת איפה זה."

"נו טוב, את צריכה קצת כסף או משהו כזה?"

"מה?"

"נו טוב... הנה לך, פשוט קחי את זה, קטנה יפה שכמותך."

עם השטר המרופט ביד אחת ושקית הניילון באחרת, יצאתי. המכונית נסעה משם ואני נותרתי שוב על המדרכה. בינתיים נעשה כבר די חם. האוויר היה יבש והדיף ריח של אבק. אנשים רבים עם תיקים, שקיות, מזוודות וחבילות, הלכו, רצו, נדחקו וחלפו על פניי. מכוניות צפרו. שני כלבי רחוב נבחו, ליד פחי האשפה ישב איש זקן בלי רגליים ובלי שיניים וניגן באקורדיאון. אישה שמנה בשיער לבן וכתמי שמן גדולים על הסינר קראה בקול: "פירוֹשקי, פירוֹשקי טריים." סבתא זקנה ורזה שכבה בלי תנועה על ספסל.

העיניים שלי בערו, העור נמתח על כל הגוף והיה לי גם החור בבטן. הבטתי לוודא שאף אחד לא מסתכל, ואז קיפלתי את השטר הלח והחם. הופיע עליו דיוקן של איש זקן עם שפם ארוך, גבות עבות ומבט חודר אבל חכם. היה ברור לי ששטר שעליו מופיעה דמות כזאת צריך להיות בעל ערך רב. שקלתי מה אוכל לעשות בכל הכסף הרב הזה.

קודם כול אקנה לי פירושקי טרי אחד. או אפילו אחדים, לנסיעה. ואחר־כך גם הכרטיס לרכבת. ואולי עוד משהו למרינה. זה יהיה די טיפשי להגיע אליה בלי מתנה. ואולי גם משהו להורים שלה. אבל מה? גם כן פירושקי? למה לא? חשבתי, וניגשתי לדוכן.

"פירושקי בבקשה," אמרתי.

"כמה?" שאלה האישה השמנה.

"בשבילי, בשביל מרינה ובשביל ההורים שלה."

"זאת אומרת?"

"בשבילי, בשביל מרינה ובשביל ההורים שלה," אמרתי שוב.

"את לא יודעת לספור, או מה?"

ספרתי את כולנו בעזרת האצבעות ונופפתי בגאווה ארבע אצבעות באוויר.

היא טלטלה את ראשה.

"נו־נו, הילדים האלה היום... הכול הולך לעזאזל בארץ הזאת. ילדה גדולה, לא מסוגלת לספור. מה את מראה לי שם? ארבע, או מה?"

הנהנתי.

"טוב. עשרים גריווני."

הושטתי לה את השטר. היא התחילה להתרתח והראש הגדול העגול שלה הלך והאדים. אני אמנם לא הבנתי בכלל מה לא היה בסדר, אבל ידעתי שבמקרים כאלה מוטב לברוח לפני שיקרה משהו עוד יותר גרוע.

חזרתי אל העץ שלידו יצאתי מן המכונית, וחככתי בדעתי איך אוכל לחצות את הכביש הרחב הזה עם כל המכוניות והאוטובוסים אל תחנת הרכבת. הניסיונות הרבים שלי נותרו ללא הצלחה. כמה פעמים כמעט דרסה אותי מכונית. הצפירה העזה הפנתה אליי בסופו של דבר את תשומת לבה של אישה אחת. היא אחזה בידי והעבירה אותי לצִדו השני של הכביש. אחר־כך הראתה לי איפה הכניסה לתחנת הרכבת, הסבירה לי איך מגיעים לאשנבי הכרטיסים ונחפזה להסתלק משם על נעלי העקב שלה.

— — —

אולם הנוסעים של תחנת הרכבת היה אפל וקר. במרכזו ניצבו הרבה ספסלים. אנשים אחדים ישבו עליהם ואחרים שכבו. מימין לכניסה היו אשנבי הכרטיסים, כמו שאמרה האישה בנעלי העקב.

נעמדתי מאחורי האיש הזקן שהיה אחרון בתור. לפני האשנב מצד שמאל ישבה על הרצפה אישה צעירה עם התינוק שלה. היה לה בדיוק אותו שיער שחור כמו שלי והעור שלה היה כהה ממש כמו שלי. התינוק ינק מהשד שלה, וחלק מהפטמה הגדולה הכהה שלה היה גלוי לעין. לפניה היו מונחים שלט וקערית פלסטיק ובה הרבה מאוד מטבעות.

האיש הזקן שלפניי נרכן עתה אל הדלפק הגבוה ודיבר דרך הזכוכית, שמאחוריו הייתה אישה בלונדינית יפה עם שפתיים ורודות גדולות. כמעט כמו הברבי שלי, רק שלא יפה ממש כמוה. הוא הניח לפניה כסף, קיבל את הכרטיס שלו והלך לו. עכשיו סוף־סוף הגיע תורי. נעמדתי על קצות האצבעות וניסיתי למתוח את צווארי ככל האפשר, כדי שאוכל לדבר עם האישה שמאחורי הזכוכית.

"אני רוצה לגרמניה בבקשה."

"כן, רבים רוצים את זה... גם אני לא הייתי מתנגדת, קטנה..." אמרה האישה עם השפתיים הוורודות.

"אני רוצה לגרמניה, החברה שלי נמצאת שם."

"נו טוב, אם כך את קצת יותר קרובה ממני לחלום, מתוקה." היא צחקה, טלטלה אגב כך את ראשה על צווארה, והפה הגדול הוורוד שלה נראה גדול עוד יותר. "תקשיבי, קטנטונת, את באמת מתוקה, אבל אני מוכרחה להמשיך לעבוד כאן, מאחורייך עומדים אנשים שרוצים לקנות כרטיסים, את מבינה? מוטב שתחזרי עכשיו לאימא שלך, טוב?"

"אני לא קטנה, וגם אני רוצה לקנות כרטיס. כרטיס לגרמניה!" באופן מופגן הושטתי את השטר שלי לפנים, הרמתי אותו בזרוע שלוחה למעלה והטחתי אותו בדלפק.

"אה, עכברונת, כמה מתוק מצִדך, מוטב שתקני לך בזה קצת סוכריות. ליותר מזה זה לא יספיק. כמה חמוד, לנסוע לגרמניה בחמישה גריווני. הו אלוהים, אני פשוט לא יכולה יותר." הצחוק המטופש שלה הלך וגבר והפה השמן הוורוד שלה הלך ונעשה מכוער יותר ויותר.

"טוב, ילדה, זה מספיק, הרי אין לנו כאן זמן בלי סוף," אישה מבוגרת פשוט הזיזה אותי הצידה.

זמן מה רק עמדתי שם והסתכלתי על האנשים השונים הרבים, שקנו כרטיסים אל יעד החלום שלהם. אחר־כך זה הספיק לי והתיישבתי על ספסל פנוי והרהרתי. לבסוף הגעתי לפתרון. כסף. אני צריכה הרבה כסף.

— — —

כבר הגיעה שעת צהריים. עדיין ישבתי באולם הנוסעים בתחנת הרכבת עם שקית הניילון שלי, חמשת הגריווני שלי ובינתיים גם רעב בלתי נסבל. תהיתי מה נתנו עכשיו לאכול במעון הילדים. תהיתי אם הבחינו שאני לא נמצאת שם. האם חיפשו אותי? האם ידעו שעוד מעט אהיה בגרמניה? האם הם מקנאים בי בשל כך? ואז חשבתי רק: רעב, רעב, רעב, רעב, רעב...

לא רציתי לבזבז כלום מהכסף שלי, לכן חשבתי לשאול את האישה שחורת השיער שהיה לה הרבה כסף בקערית.

היא ישבה ממש כמוני, שעות אחדות באולם הנוסעים של תחנת הרכבת. את התינוק החזיקה פעם בחיקה, פעם הצמידה אותו לשדהּ ופעם הניחה אותו על מגבת על הרצפה.

בצעדים זהירים הלכתי אליה. "אני רעבה ויש לי רק מעט כסף. אולי את מוכנה לתת לי קצת משלך? בבקשה," שאלתי אותה ממש בנימוס.

"תגידי את מטומטמת או משהו כזה? מה את חושבת לך, מה אני בעצם עושה פה? הא? תעופי מפה, זנזונת קטנה, לפני שאני גומרת עלייך. לכי לשנורר במקום אחר, יה כּוּס שכמותך! כאן כבר יושבים..."

שמעתי אותה צועקת ומקללת גם אחרי שהדלת הכבדה של אולם הנוסעים נטרקה אחריי.

— — —

חום הצהריים היה בלתי נסבל. האספלט נראה כלוהט, וכשישבתי על מדרגות הכניסה יכולתי לראות מין אד שעלה מן האדמה. כאילו אנחנו כולנו מיטגנים בתוך סיר ענקי. אני לא יודעת למה בדיוק, אבל פתאום התחלתי ליילל ולא יכולתי להירגע. אז רכן אליי גבר, הושיט לי סוכרייה ושאל, "רוצה?"

"מממ." הושטתי לזה יד, שלפתי את סוכריית הקרמל הנמסה למחצה מן העטיפה האדומה המרשרשת, ותקעתי אותה לפה.

"את לא בדיוק רודפת תענוגות, אה?" הוא שאל אותי עם חיוך מלוכסן על פניו. בזווית פיו הייתה תקועה סיגריה. מאוחר יותר, רק לעִתים רחוקות ראיתי אותו בלי הסיגריה בזווית הפה.

"אני רוקי." הוא התיישב בכבדות לצִדי על המדרגות והושיט לי שקית שלמה, מלאה בסוכריות היקרות הללו: "את רוצה עוד?"

השתוקקתי לזה. תחילה קצת באיפוק, אבל אחר־כך לאט־לאט הוצאתי ללא מעצורים את הסוכריות מן השקית, מעכתי את נייר העטיפה ותחבתי לי עוד ועוד מהממתק הדביק אל בין השיניים. עד מהרה נסתם הפה שלי בגוש ענקי ונפלא של קרמל.

רוקי התחיל פתאום לצחוק. לא ידעתי בדיוק למה, אבל גם אני צחקתי. "לפחות עודדתי אותך קצת," הוא אמר.

"מממ..." נאבקתי עדיין עם הגוש בפה שלי.

"עם מי את כאן בעצם?"

נמנעתי מלהביט בו. משכתי בכתפיי וגירדתי קרמל מהשיניים הטוחנות שלי.

"את ברחת?"

"לא יודעת."

"נו, מה יש פה לדעת. ההורים שלך יודעים איפה את, או שברחת?"

"אין לי הורים."

"ילדת מעון ילדים?"

"אההה."

"זאת אומרת שברחת."

הרגשתי איך הידיים והרגליים שלי מתרככות לגמרי ומשהו התחיל להלום באוזניים שלי.

"הי, מתוקה, את מחווירה לגמרי." הוא ליטף בידו הגסה את לחיי.

"נו, את לא צריכה לחשוש. בכל אופן לא ממני. אני לא אלשין עלייך. אני מבין אותך יותר טוב ממה שאת חושבת. גם אני הייתי ילד של מעון ילדים, את יודעת?"

"גם ב 'זוֹנֶנְשַיין'?" נפלט לי.

"לא," הוא צחק בצרידות, "לא, לא, זה בכלל לא היה באוקראינה. בגיאורגיה. אבל מעון ילדים הוא אותו חרא בכל מקום. פה ושם. ממש לא משנה איפה, קטנה. ברחו אִתך גם אחרים?"

"לא."

"באמת? לגמרי לבד? כל הכבוד, מתוקה, כל הכבוד. וואו. לזה צריך אומץ אמִתי. את מספר חזק, את. רואים את זה מייד! אני אומר לך את זה!"

"את מה?"

"את ממש משהו מיוחד. מרגישים בזה מייד כשמביטים בך. אפילו רק העיניים האלה! תביטי אליי רגע, מתוקה, תביטי רגע לכאן!"

בראש מורכן הבטתי בפנים המחודדות שלו עם האף הגדול, שעליו היו פזורות הרבה נקודות שחורות זעירות. העור שלו היה כהה כמו שלי. מתחת לגבות העבות הבריקו העיניים השחורות. הוא הרים את הסנטר שלי והביט בשלווה גמורה בפנים שלי.

"העיניים האלה... בן אדם, בן אדם... מי יכול לעמוד כנגדו. את תהיי פעם יפהפייה אמִתית, כשתגדלי, מתוקה. עוד לא ראיתי אף פעם צבע כזה. מה זה? כחול־ירוק? גם אי־אלו נקודות צהובות יש כאן, ואז הריסים השחורים האלה, קשה להאמין שהם אמִתיים. אם רק לא היית מביטה בקשיחות כזאת. מצד שני יש בזה משהו בוגר. את כמו איזו ילדה־אישה. בת כמה את בעצם?"

"שתים־עשרה."

"אחח, באמת?" הוא אמר מחויך ונשף את העשן הצידה.

"לא. שבע." אני לא יודעת למה, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת לשקר לו.

"וואו. ומה את מתכננת עכשיו? אני מתכוון, יש לך תכנית? או שסתם באופן ספונטני פשוט טיפסת לך החוצה מהחלון של המעון?"

"לא. כלומר כן. זאת אומרת כן, יש לי תכנית, לא טיפסתי החוצה דרך החלון. פשוט הסתלקתי, ועכשיו אני רוצה לגרמניה. שם נמצאת מרינה, החברה הכי טובה שלי. עכשיו יש לה הורים. זאת אומרת הורים מאמצים. והיא מחכה לי. ואולי הייתי צריכה כבר להיות שם מזמן, אבל לא יכולתי לקנות כרטיס, ואני גם לא יודעת איזו רכבת, ובכלל..."

"מטורף. זה נשמע ממש טוב. הגרלה נפלאה סידרה לה שם החברה שלך. הם עשירים, הגרמנים? נו ברור. שאלה מטופשת. נו טוב, כזאת נסיעה לגרמניה זה באמת לא סתם. אני חושב שזה לוקח כמה ימים. וזה גם עולה לא מעט מזומנים. היא לא שלחה לך כלום? החברה שלך?"

טלטלתי את ראשי.

"נו טוב, זה כבר באמת לא יפה מצִדה. אז יש לך בכלל כסף?"

תחבתי את היד לכיס המכנסיים ושלפתי את השטר עם הפרצוף שתמיד נראה נורא.

"זהו זה," אמרתי חרישית.

כפי שכבר צפיתי גם רוקי התחיל לצחוק. "אוי, מתוקה, זה הרי שום דבר. זה מספיק רק לכמה סוכריות," הוא משך שאיפה עמוקה מן הסיגריה שלו, ושחרר לאוויר שלוש טבעות עשן. "אוקיי, ילדה, היום הוא יום המזל שלך. אני אעזור לך. את יכולה הרי להישאר פה זרוקה ברחוב. מי יודע במי תיתקלי. את באה אִתי אליי. אצלי גרים עוד כמה ילדים. גם כן חבר'ה כמוך וכמוני, שהחֶברה המחורבנת הזאת הקיאה. אצלי יש לכולם קורת גג מעל הראש, ויש גם תמיד משהו לאכול. את תסתדרי אִתם. אני אראה לך איך להשיג כמה ג'וּבות ואם יחסר לך משהו אני אוסיף לך קצת. אז נקנה לך כרטיס, ויאללה, לגרמניה, תכשיט שלי. אל החיים הטובים." בידו הכבדה פרע את שיערי, ואחר־כך שב ויישר אותו, הזדקף במקומו ואמר: "בואי, קחי את הדברים שלך, האוטו שלי חונה ממש כאן מאחור."

— — —

הלכנו למכונית שלו שחנתה ברחוב צדדי מאחורי תחנת הרכבת.

"מכונית תוצרת חוץ. אלפא־רומיאו. אדומה. מוצאת חן בעינייך?" שאל רוקי. הנהנתי. אף פעם לא נסעתי במשהו כזה. בכלל, רק פעם אחת נסעתי במכונית. רוקי נחת במושב שלו, כך שכל המכונית נטתה לרגע הצידה. אחר־כך רכן לכיווני ופתח לי את דלת הנוסע שליד הנהג.

"היכנסי, תכשיט שלי!" הוא אמר.

הייתי כמהופנטת מן הקול הרך שלו, מעיניו הערניות, מהלבביות שלו. בזהירות התיישבתי במכונית וסגרתי את הדלת.

"לא, מתוקה, ממש חזק!" הוא רכן מעליי, כך שהבטן החמה המהבילה שלו נחה על הירכיים שלי. עלה ממנו ריח של סיגריות, זיעה ובצל, ואף־על־פי שזה היה די מגעיל, איכשהו זה בכל זאת מצא חן בעיניי. הוא טרק את הדלת כל־כך חזק, שהצטנפתי במקומי. מאז ומתמיד הייתי נבהלת מרעשים עזים.

נסענו, ואף אחד מאִתנו לא אמר דבר. ישבתי שם כמאובנת. אף־על־פי שרוקי היה נחמד בטירוף בעיניי, הייתה לי איכשהו תחושה מעיקה בבטן. אולי זה בא מן הרעב או מן החום. בתנועה מתמשכת מחיתי את הזיעה משפתי העליונה ומן המצח, אבל מייד היא הופיעה מחדש.

רוקי פתח את החלון ותלה את ידו השרירית מחוץ למכונית, ובידו השנייה פעם החזיק בהגה ופעם התעסק ברדיו. רוח הנסיעה הקרירה הייתה נעימה מאוד, ובכל זאת המשכתי להזיע כמו סוס, ועד מהרה הייתה לי תחושה שאני יושבת בתוך בריכה.

ברדיו התנגן השיר "רוסקיה וודקה". הכרתי אותו היטב. מחנכת אחת במעון הילדים השמיעה אותו שוב ושוב, ולפעמים התנועעה לקצב המנגינה.

סיגריה חדשה. הוא ממש עישן בלי הפסקה. אחר־כך הושיט יד לאחור אל מתחת למושב ושלף משם בקבוק פפסי חצי מלא.

"את צמאה, תכשיט שלי?"

בהתפעלות הושטתי יד אל בקבוק הפלסטיק החמים שהתנודד בידו. עד אותו רגע לא טעמתי אף פעם פפסי. הכרתי את זה רק מהפרסומות שראיתי בטלוויזיה. במעון הילדים היה מכשיר טלוויזיה. הוא היה שייך למחנכות. אבל לפעמים גם לנו היה מותר לצפות.

בזהירות פתחתי את הפקק ואז לקחתי לגימה קטנה. הנוזל הכהה מילא את הפה שלי. הוא היה מתוק והייתה בו עוד תחושה ממש קלה של בועות שדקרו כמחטים זעירות את הלשון שלי. התכוונתי להחזיר לו את הבקבוק מייד, אבל רוקי חשב שאני יכולה לשתות כמה שאני רוצה, אז שתיתי לגימה אחר לגימה עד הסוף.

"אדוני, מה דעתך, כמה זמן ייקח עד שאצבור את הכסף ואוכל לנסוע לגרמניה?"

"יקירה, את לא צריכה לקרוא לי אדוני, אני בשבילך פשוט רוקי," הוא אמר וקרץ לי. אני לא אוהבת שקורצים לי. איכשהו אף פעם אני לא יודעת למה מתכוונים. האם זאת אומרת שזה בבדיחות? או שעשיתי משהו מטופש? או שאני מוצאת חן? אין לי מושג. אני לא אוהבת את זה.

אחרי זמן מה שבתי ושאלתי: "מה דעתך, כמה זמן ייקח עד שאוכל לנסוע לגרמניה?"

"מתוקה, אין לי מושג. אני יכול רק לומר לך שבכל מקרה אני אעזור לך ושאת יכולה להישאר אצלי עד שיהיו לך מספיק מזומנים. אבל אני הרי לא האלוהים המחורבן שיודע מתי ייפלו לידיים שלך המזומנים. אם הייתי יודע את זה, הייתי חי לגמרי אחרת, מתוקה, את זה אני יכול להגיד לך. אבל אל תעשי לך מזה דאגות. מוטב שתשמחי שאני דגתי אותך, ושקודם כול את מקבלת קורת גג, היית יכולה להיתקל שם במישהו אחר. בעצם איך קוראים לך? יש לך שם?"

"סמירה," אמרתי.

"סמירה," הוא שב ואמר.

הוא היה באמת נחמד מאוד, ומצאו חן בעיניי גומות החן הקטנות שנוצרו בין זיפי לחייו, כשחייך אליי. הרגשתי כאילו גל של נינוחות נפרש מעליי, העפעפיים שלי כבדו, ושקעתי בשינה עמוקה.

— — —

"קטנה, מה קורה? הי, תתעוררי!" רוקי ניער אותי קלות בכתפי. הטרנינג שלי נעשה בינתיים רטוב לגמרי. שוב אחד החלומות המוזרים. מאלה שהופיעו לי מאז ומתמיד. מאז שאני זוכרת את עצמי.

"מַדמוּאמַזֶל?" רוקי החזיק את דלת המכונית פתוחה והושיט לי את ידו. לא ידעתי בדיוק למה הוא מצפה ממני. החזקתי אם כן את הדברים שלי ויצאתי, בלי לגעת בידו.

הוא צקצק בלשונו, הניח לדלת להיטרק והלך לפניי אל בית המגורים הקטן. סביב־סביב לו הייתה גדר עץ נמוכה, שבטח הייתה פעם כחולה. לא היה לי כל מושג בשביל מה נחוצה גדר כזאת, שהרי על־אף שבע שנותיי יכולתי לעבור מעליה בקלות. הבית היה אפור־לבן. במקומות אחדים התקלף הטיח, ולבנֵי השמוט האדומות שמתחת נראו כמו בשר חי בפצע. הדלת הייתה מצופה עור, שבמקומות רבים היה פגום.

"מספר חמש," אמר רוקי, והצביע על מספר גבוה על הדלת. "המספר האהוב עליי, יש לך מספר מועדף, מתוקה?"

"גם חמש," אמרתי.

"את יודעת כבר לעשות חשבון?"

"לא ממש."

"אחח, חרא... את זה נהיה חייבים לשנות מהר, קטנה. עוד נראה מי יכול ללמד אותך. בלי זה אי־אפשר להסתדר בחיים. אני אומר לך את זה."

חייכתי והנהנתי. נעשה לי חם, אבל לא בחוץ בגלל החום, אלא בפנים, בבטן. מעולם לא הייתי כל־כך חשובה למישהו עד כדי כך שירצה ללמד אותי משהו.

רוקי פתח את הדלת בדחיפה והסביר לי שאין לה מפתח ושצריך פשוט לדחוף אותה קצת בכוח כדי להיכנס אל הבית.

אף־על־פי שבחוץ היה עדיין אור יום מאוד בהיר, בתוך הבית היה חשוך למדי וקריר. המבואה הקטנה הייתה גדושה בכל מיני דברים, קרטונים, צמיגים, חלקי אופניים, נעליים, מקרר ישן שבתוכו הייתה מונחת פסולת כלשהי, חומר לבן גס, שהתגבה כגבעה, גלגל הגה, תמרור דרכים, ראי שבור, כמות גדולה של צנצנות ריבה ריקות ובקבוקים וכו' וכו'.

רוקי הסיט הצידה ברגלו מעט מן החפצים ויצר בשבילי מעבר אל המטבח. המסדרון היה פעם צבוע באדום ולפני כן בכחול וקודם בצהוב. את זה היה אפשר לראות אם התבוננת היטב בקילופי הצבע. ואני תמיד התבוננתי בכאלה דברים. בצד שמאל ליד החלון ניצב השולחן. הכיסאות היו כולם שונים זה מזה. שני כיסאות מתקפלים ממתכת חלודה, כיסא פלסטיק שחור אחד, כיסא פלסטיק לבן אחד, שרפרף אפור אחד, כיסא עץ ישן עם ריפוד אדום מחורר וכיסא עור שחור גדול עם משענת גבוהה וגלגלים. בצד ימין היו תנור חימום, כיריים, כיור מלא כלים מלוכלכים, קערה ומקרר. גם כאן עמד באוויר ריח של עשן סיגריות קר, זיעה ובצלים. לא ידעתי אם זה היה ריחו של המטבח או של רוקי. אבל עם כל נשימה ששאפתי נעשה לי הריח הזה יותר נעים.

"את רוצה לראות את שאר הבית, או מה?" אמר רוקי, בעט הצידה בקבוק פלסטיק ועבר דרך דלת מתקפלת. הלכתי בעקבותיו והרגשתי קצת ככלב קטן שאספו מהרחוב.

החלל הבא היה גדול מהמטבח והיה מצופה טפטים כחולים, שבנקודות אחדות למעלה נפרדו מהקיר והיו תלויות מטה. הם בטח היו מאוד יפים קודם, וכנראה יקרים. הייתה להם דוגמה גלית עם נצנוצי זהב. לאורך הקיר ניצבה ספה ירוקה. מימינה שרפרף קטן שהיה מלוכלך ושחוק לגמרי. לריפוד הייתה דוגמה פרחונית. קודם הוא היה כנראה עשוי קטיפה, אבל עכשיו נראה משטח הישיבה כאילו הוא עשוי מעור. ריחמתי על הכיסא. איכשהו הייתה לי תחושה שהוא סובל מהמראה העלוב שלו.

"אני מקווה שלא ציפית לארמון, הא?" הוא צחק. "מוכרחים לעשות כאן פעם קצת סדר. אבל איכשהו לאף אחד אין חשק לזה. קטנה, אולי לך יהיה חשק לנקות כאן קצת?" הוא שוב קרץ לי.

"לא יודעת," אמרתי ומייד חששתי שלא הייתה זו התשובה הנכונה. הקריצות המחורבנות האלה ערערו לגמרי את הביטחון שלי.

"זאת כאן היא בעצם ספת שינה. לידיה ישנה עליה. עוד מעט תכירי אותה. האחרים ישנים כאן." הוא נכנס דרך דלת לחדר נוסף שאת קירותיו כיסו אותם טפטים רק באדום. שם ניצב ארון גדול עם ראי אליפטי. לא היו רהיטים נוספים רק די הרבה מזרנים, כריות ושמיכות, שכיסו את כל הרצפה. ביניהם שוב ג'אנק, שלא יכולתי לסווג. בפינה האחורית הוליך גרם מדרגות ספירלי למעלה.

"מה זה שם למעלה?" שאלתי.

"שום דבר שמותר לך להיכנס אליו, תכשיט שלי. זה שלי, ולאף אחד חוץ ממני אסור לגשת לשם. ברור?"

הנהנתי. הוא אמנם קרץ שוב, אבל הפעם היה ברור לי שהוא התכוון ברצינות.

לפתע נשמעה חריקה מלמעלה, וברגע הבא קרטעה נערה מבוגרת יותר במורד המדרגות הצרות.

"מה היה לך לחפש שם?" שאל רוקי.

"אני? אההה... אני ניקיתי," אמרה הנערה וחייכה. מצא חן בעיניי הרווח הגדול בין השיניים הקטנות הצהובות שלה.

"מה זאת אומרת? יום שלישי היום?"

"לא?"

"אז אולי יום שישי?"

"לא, אבל..."

"ששש..." הוא הניח לה אצבע על השפתיים. "יש כאן חוקים, לידיה. את מכירה אותם. אני לא רוצה שנריב. את מבינה אותי?"

"כן. אני גם רציתי רק..."

"את מבינה אותי?"

"כן." היא השפילה מבטה ארצה, ומשכה באצבעותיה את קצות שיערה הבלונדיני, שהגיע לה כמעט עד התחת.

"אבל עכשיו לא קרה כלום. נכון?" הוא החליק בידו על לחיה והגביה את סנטרה. "היום לא אקפיד אִתך. יותר טוב שתסתכלי ותראי את מי הבאתי לך. זאת סמירה."

לידיה בחנה אותי מכף רגל עד ראש. אחר־כך היא חייכה. כנראה מצאתי חן בעיניה.

"שלום, קטנה! אני לידיה." היא רכנה ונתנה לי נשיקה על הלחי. עמדתי שם ולא ידעתי מה עליי לעשות.

"היא מוצאת חן בעינייך?" שאל רוקי.

"לגמרי! היא כל־כך חמודה," אמרה לידיה. היא הושיטה יד והאצבעות הדקיקות הקרות שלה ליטפו את לחיי. "יש לה עור כזה רך. והשיער הזה. כל־כך עבה! חבל רק שהיא כל־כך כהה."

"עדיף שתסתכלי על העיניים האלה," אמר רוקי, "את רואה איזו עצמה יש בהן? מי יכול לעמוד מול עיניים כאלה? זה תכשיט אמִתי, הילדה הזאת. את זה אני מבטיח לך. דבר כזה אני מרגיש בחוש."

"ממש חמודה. קצת כאילו הייתה תערובת של שנינו, לא? עם העיניים הבהירות האלה והעור הכהה הזה וככה?" היא שאלה.

"אה, אל תקשקשי לי זיבולים כאלה!" הוא אמר.

הם אמרו עוד דברים נחמדים עליי, ואני שמחתי שמצאתי חן בעיניהם. אלא שהם דיברו עליי כאילו אני בכלל לא נמצאת כאן. ובעצם לא אהבתי שאנשים עשו את זה.

אז השפילה אליי לידיה את מבטה ושאלה: "מאין את בעצם, קטנטונת?"

"אהממ... מ 'זוֹנֶנְשַיין'," אמרתי.

"מה? זוֹן־נֶן־שַיין?" היא התחילה לצחוק ולא הצליחה להירגע. היא החזיקה את הבטן כאילו שהיא כאבה לה, היא התקפלה ופלטה נחירות של חזיר. גם רוקי צחק, אבל לא כאילו הוא עומד למות מצחוק. לא ידעתי מה מצחיק אותם, אבל ניסיתי פשוט להצטרף קצת לצחוק כדי לא לעמוד שם כמו מטומטמת.

"מספיק!" אמר פתאום רוקי, והצחוק נקטע מייד. אחר־כך הוא שב וחייך. "יש כאן עוד כמה דברים שצריך לעשות," הוא אמר, "אני עייף מת. אני חותך לחדר שלי קצת, אחר־כך אחזור למטה ואדאג לך, תכשיט שלי. לידיה, את תדאגי לה בינתיים. שיהיה לה טוב וככה. אבל לא לספר לה שום חרטוטים!" הוא קרץ.

— — —

"טוב, אז מה אני עושה אִתך עכשיו?" שאלה לידיה.

משכתי בכתפיי. הייתי מותשת לגמרי והעיניים שלי היו עמומות. עדיין חשתי רעב נורא, אבל לא העזתי לשאול על אוכל. את זה אסור לעשות. זהו אחד מהכללים שטבעו בי במעון הילדים. אז במקום זה שאלתי אם מותר לי לישון. לידיה הייתה חביבה אליי מאוד והרשתה לי לשכב לישון על ספת השינה שלה. אחר־כך כיסתה אותי היטב, ועוד לפני שסיימה את זה כבר נרדמתי.

כשהתעוררתי, לרגע לא ידעתי איפה הייתי. בשנתי שכחתי לגמרי שברחתי ממעון הילדים. שכבתי שם בחדר חשוך למחצה והסתכלתי על שטיח שהיה תלוי על הקיר מעל לספה. הוא היה אדום עם דוגמה מסובכת ועם גדילים. שאלתי את עצמי אם טוב שהוא תלוי שם על הקיר או שמוטב שיהיה פרוש על הרצפה.

"את כבר ערה! אז למה את שוכבת כאן? את לא רוצה להכיר את כל האחרים?" אמרה לידיה. קמתי והלכתי בעקבותיה אל המטבח.

"תראו! זוהי הילדה! ממש מתוקה, נכון?"

אני מצמצתי בעיניי. במטבח היה ממש חם והאוויר לח וכבד. על השולחן ניצבה מנורת נפט. גם במעון היו לנו כאלה, כשזרם החשמל הופסק.

בבית הזה לא היה בכלל חשמל. הייתה רק המנורה היחידה הזאת, וכולם התקבצו סביב אורה הצהוב. המטבח היה מלא עשן. החלון היה פתוח לרווחה, אבל בכל זאת ריח של סיגריות מילא את החלל ואף לא טיפה של ריח אוויר רענן.

"הנה התכשיט שלי!" אמר רוקי. הוא ישב על כיסא העור הגדול והושיט את זרועו אליי. "בואי הנה! כולם שמחים להכיר אותך."

הלכתי אליו, והוא משך אותי אל חיקו. כולם הסתכלו עליי ונעשה לי ממש חם. שנאתי להיות במרכז העניינים. בדרך כלל זה לא הוביל לשום דבר טוב.

"זאת הקטנה!" אמר רוקי ואז לחש לאוזני מאחור: "תגידי להם בשקט איך קוראים לך, תכשיט שלי."

"סמירה," אמרתי והבטתי במעגל מבוישת מעט.

"אז סמירה, אלה הם מעכשיו החברים שלך. כל אלה ידאגו לך טוב־ טוב."

לא ראיתי את זה, אבל ידעתי שהוא קרץ.

"נכון שהיא ממש מתוקה?" שאלה לידיה וחייכה אליי. "חבל, אם לא היה כל־כך חשוך הייתם רואים איזה עיניים משגעות יש לה." אחר־כך היא אחזה במנורה והציגה אותה ממש לפני הפרצוף שלי.

"תסתכל, סרגיי! ראית?"

"כן. יפָה. את לא חוששת שיום אחד היא תהיה מתחרה שלך?" אמר הנער הבוגר. הוא היה בערך בגיל של לידיה, חמש־עשרה או אולי אפילו שש־עשרה.

כולם צחקו. אני שוב לא הבנתי ממה צחקו.

"אל תיתני לה לתת לך הוראות, קטנה. היא מסוגלת להיעשות די שתלטנית."

לידיה חבטה על עורפו. והם שבו וצחקו. "בכל אופן, אני סרגיי," הוא אמר אחר־כך. הוא נראה טוב, למרות שהיו לו הרבה פצעונים על המצח ושיניים די עקומות.

"סרגיי ולידיה הם כאן הכי בוגרים," אמר רוקי. "אה, לא, דאשה אפילו מבוגרת מהם בשנה, היא בת שש־עשרה." הוא הצביע על ילדה קטנה, רזה מאוד. עם השיער השחור הקצר שלה הייתה יכולה להיות גם ילדה בת שתים־עשרה. היא ישבה ליד החלון ולא התעניינה בי בכלל, אלא העדיפה להסתכל אל החצר החשוכה וכוססה את ציפורניה.

"דאשה לא מדברת הרבה, אבל היא נחמדה מאוד, ועושה פה עבודה טובה!" אמר רוקי והזיז אותי אל ירכו השנייה.

"אם לדייק, היא לא מדברת בכלל," אמר ילד, וילד אחר שנראה בדיוק כמוהו גיחך. גם לידיה וסרגיי גיחכו, רק רוקי נותר רציני.

"שני הליצנים הם אולג ופטיה. אבל אל תשאלי אותי מי הוא מי," אמר רוקי, "אוקיי, עכשיו את מכירה את כולם. חוץ מאיליה. הוא כבר חצי שעה בחוץ בשירותים. 'החריין הקטן'." שוב כולם צחקו. גם אני צחקתי. פתאום נפתחה הדלת. נבהלתי נורא, כי מעולם לא ראיתי קודם דבר כזה. לילד שנכנס פנימה לא היו עיניים. היו לו פשוט שני חורים שחורים בראש וצלקות נפוחות סביבם. הוא נכנס והתיישב בביטחון מוחלט על כיסא המתכת החלוד, כאילו היה מסוגל לראות הכול מעולה באמצעות החורים השחורים האלה.

"הו אלוהים, היא החווירה לגמרי," אמרה לידיה. "איליה, אתה לא יכול לדפוק בדלת או לפחות להציג את עצמך? אתה מתפרץ לכאן עם המראה הנורא שלך. הבהלת את הקטנה למוות."

"לא ראיתי אותה," הוא אמר, ואנחנו שוב צחקנו.

— — —

זה היה ערב יפה. הרגשתי שנקלטתי טוב מאוד. לידיה הכינה צ'יפס ונקניקיות. לא היה שם הרבה, אבל הילדה האילמת לא רצתה בכלל וגם התאומים לא רצו. לידיה הכינה את הצ'יפסים הכי טובים שאי־פעם אכלתי. הם היו ממש פריכים, קצת מושחמים ועם הרבה מאוד שמן. אני אוהבת אוכל עם הרבה מאוד שמן או חמאה. את הנקניקיות היא חתכה לפרוסות כדי שייראה כאילו יש הרבה.

"אז מי רוצה להסביר לסמירה את החוקים שלנו?" שאל רוקי אחרי שסיימנו עם האוכל. לידיה קמה והביאה צלחת עם גרעיני חמניות.

"נו...?" שאל רוקי. אף אחד לא אמר דבר, לכן הוא הסביר אותם בעצמו.

"נו טוב," הוא אמר, ולקח שאיפה עמוקה מן הסיגריה שלו, "יש לנו כאן כמה חוקים, שהם חשובים כדי שנסתדר טוב זה עם זה, לכן את צריכה להקשיב טוב עכשיו, אוקיי?"

הנהנתי. בינתיים לא ישבתי עוד על הירך של רוקי אלא ליד החלון, במקום שקודם ישבה דאשה האילמת. הקשבתי בתשומת לב וניסיתי לקלוט כל מילה.

"לכל אחד יש כאן משימה. להרוויח כסף. את מבינה? זה הכלל הראשון. מי שלא ממלא את המשימה שלו, עף החוצה. דבר שני: כל אחד מכניס בערב את הכסף שלו לקופה. את הקופה אני מנהל כדי שכולנו נהיה מטופלים, וגם, מה שחשוב מאוד, חלק מהכסף שלך אני אחסוך בשביל הכרטיס שלך לגרמניה. ברור? טוב, דבר שלישי: גם דברים שמשיגים במהלך העבודה, מוסרים. נו טוב, זה בעצם דומה לדבר השני." הוא קרץ וגירד בזיפי סנטרו. "אחר־כך, מה שעוד חשוב זה שלא תגלי לאף אחד איפה את גרה. אם מישהו תופס אותך או כל דבר אחר, אז אסור לך בכל מקרה לגלות איפה הבית הזה. מובן? את זה תזכרי ממש טוב! והכי חשוב — אף אחד לא עולה למעלה. חוץ מלידיה, כשהיא מנקה. זה אסור. ומתי מותר לך לעלות למעלה, מתוקה?" אמר רוקי והביט בלידיה.

"בימי שלישי ושישי," אמרה לידיה כשהיא מפצחת את גרעיני החמניות בין שיניה החותכות.

"תדייקי יותר!" אמר רוקי.

"בחייך רוקי, בימי שלישי ושישי. הרי ככה היה תמיד... היום רק רציתי..."

איכשהו, זה לא היה נעים לי, כי זה הביך את לידיה. אבל בעצם זו הייתה אשמתה שלא קיימה את החוקים. אני החלטתי בכל מקרה לשמור על החוקים. הם לא נראו לי קשים כל־כך.

רוקי ולידיה עוד התקוטטו לכאן ולכאן, אחר־כך שוב עלה הצחוק, ורוקי אמר שמותר לה לבוא אִתו למעלה כדי שאוכל לישון על הספה שלה. זה היה ממש נחמד. בפעם הראשונה היה לי חדר שלם בשבילי לשינה. כמו למרינה בגרמניה. לוקסוס אמִתי.

אף־על־פי שהייתי עייפה מאוד, פשוט לא הצלחתי להירדם. חשבתי על 'זוֹנֶנְשַיין' ועל המיטה שלי, שניצבה עכשיו ריקה באולם השינה. כנראה הייתה קרה, עצובה ובודדה. היא שירתה אותי כל־כך טוב ואני פשוט בגדתי בה ונטשתי אותה. אפילו לא אמרתי לה תודה או להתראות. לא יכולתי שלא לבכות. גם הספה הייתה ידידותית, אבל היא הייתה זרה. שכבתי שם, ונעצתי עיניים במשענת החשוכה שלה. בשמחה הייתי מסתכלת על החדר, אבל הכריות היו מונחות כך שיכולתי רק להתבונן במשענת. אחר־כך עלה בדעתי שאף אחד כבר לא משגיח עליי ושמותר לי להתהפך במיטה כמה שבא לי. אז עשיתי את זה. אחר־כך בכל זאת התעייפתי מאוד, ומכיוון שפחדתי להירדם על צד שמאל ולמעוך את הלב שלי, התהפכתי שוב בחזרה ומתישהו נרדמתי.

— — —

יום העבודה הראשון היה מרגיז נורא. התאומים העירו אותי והיה עלינו לצאת תיכף ומייד. זה היה ממש כיף בעיניי שאני לא צריכה קודם להתלבש, כי פשוט נכנסתי למיטה עם כל הדברים שלי. גם לצחצח שיניים לא הייתי חייבת. זה היה בשבילי החופש המושלם.

"קדימה, לכו לאוטו," אמר רוקי. "לידיה, את לא לבושה!"

"אני? למה?" שאלה לידיה ומתחה את זרועותיה בפיהוק.

"כי היום את באה אִתנו, מתוקה."

"אבל היום הרי יום שישי. אני מנקה!"

"לא, היום את נוסעת אִתנו, ומכניסה את הקטנה לכל העניינים שהיא צריכה לדעת. אוקיי?" הוא נתן לה טפיחה על התחת. לידיה גיחכה, ואז גלגלה את עיניה, לקחה שמלה צהובה מן הרצפה, לבשה אותה והלכה אִתנו אל המכונית.

איליה כבר ישב על המושב שליד הנהג, והניח את האקורדיון שלו על הברכיים.

"טוב, תצטופפו לכם שם מאחור," אמר רוקי, התיז את הסיגריה שלו והתיישב במכונית.

התאומים נכנסו, אחר־כך טיפסתי פנימה ונָחַתִּי על הברכיים של פטיה או של אולג. עדיין לא ידעתי להבדיל ביניהם. לידיה קפצה לברכיים של השני, אחר־כך גם סרגיי ודאשה האילמת התיישבו על הספסל האחורי.

"זה לא ילך ככה. לידיה את כבדה מִדי. פטיה הרי יימעך עד שנגיע! עדיף שתשבי לי בידיים! דאשה, טפסי אליי." לידיה גלגלה את העיניים בעצבנות, אבל התיישבה על הברכיים של סרגיי. השמלה הצהובה שלה התרוממה מעט אגב כך, והיה אפשר לראות את החורים בתחתונים המפוספסים שלה, שמהם הציצו שערות מקורזלות. שאלתי את עצמי למה יש לה שם שערות. האם אלה שערות של המוּשמוּש שלה או שהיא החביאה משהו בתחתונים שלה.

במהלך הנסיעה בקושי דיברו. כולם היו איכשהו עייפים. רק לידיה וסרגיי התלחשו ביניהם.

אז נעצר רוקי ליד תחנת אוטובוס, איליה יצא מהמכונית, וסבתא אחת שישבה שם הצטלבה שלוש פעמים.

"אתה מסתדר?" שאל רוקי. איליה לטש את שני החורים השחורים שלו ישר לפנים והנהן. רוקי טרק את הדלת ודרך על דוושת הגז כך שהועפנו לאחור.

"סלק בבקשה את הידיים," אמרתי לאולג, שנאחז בבית החזה שלי.

"למה? הרי עוד אין לך ציצים!" הוא אמר וצחק. גם התאום הדבילי שלו צחק.

לי זה היה ממש לא נעים. הרי לא יכולתי לעשות כלום עם זה שאין לי עדיין ציצים. בכל מקרה כל אותו יום חשבתי על זה, איך נראים ציצים בלי לבוש ומתי באמת הם יגדלו לי.

אחרי איזה נצח הגענו. היינו שוב במקום שבו אסף אותי רוקי יום קודם. בתחנת הרכבת המרכזית.

"קדימה, צאו לציד!" אמר רוקי. יצאנו החוצה, וכשהמכונית האדומה הסתלקה, התאומים כבר נטמעו בהמון.

"יה אללה, בא לי להקיא מזה שאני צריך לעבוד עכשיו באופן קבוע עם הדאשה החירשת המטומטמת הזאת," אמר סרגיי ללידיה.

"טוב, זה חרא בשבילך. אבל כמו שרוקי אומר תמיד כל־כך יפה, היא עושה עבודה מעולה! תמיד אתה יכול להיות בטוח שלא תגיע בידיים ריקות הביתה," אמרה לידיה. "אם הבובה הקטנה תביא לי היום משהו אני עדיין לא יודעת..."

"אני מוכן בשמחה להתחלף, אם את רוצה לקבל את המפגרת הזאת!" אמר סרגיי. הם טפחו זה על זה ותוך כך צחקו.

אני הבטתי אל דאשה, אבל היא הביטה בעיניים ריקות לשום מקום. האם היא לא שמעה בכלל את השניים? או שהייתה פשוט סתומה? למה היא לא אמרה על זה כלום? לא רציתי בשום מקרה להיות קרבן מטומטם כמוה.

"ואם אצליח להביא משהו!" אמרתי. אבל לא נראה שמישהו שם לב אליי.

סרגיי ודאשה הלכו אל תחנות האוטובוסים.

לידיה אחזה בידי ואמרה: "טוב 'זוֹנֶנְשַיין' שלי, אנחנו הולכות עכשיו לחפש כסף."

"ומה עושים שני אלה?" שאלתי.

"אלה הולכים לנקות תיקים. זה עוד לא בשבילך."

"מה זה?"

"עוד תלמדי כשתהיי מוכנה לזה. בואי!"

— — —

נכנסנו אל אולם הנוסעים של תחנת הרכבת. בצד ימין מאחור, ליד הדלפקים, עדיין ישבה האישה שחורת השיער עם התינוק שלה, שצעקה עליי ביום הקודם. השפלתי את עיניי, כדי שלא תראה אותי, ונגררתי אחרי לידיה. מפעם לפעם היא נעצרה ואמרה: "אולי יש לכם קצת כסף קטן? תנו בבקשה לי ולאחותי קצת כסף קטן. סליחה, יש לכם קצת כסף קטן?"

אני הבטתי רק למטה וראיתי הרבה נעליים שונות. בדרך כלל היו אלה נעלי גברים גדולות. לא פעם נעלי ספורט אפנתיות ממש יקרות עם שלושה פסים. אבל לפעמים גם נעלי נשים עם עקב גבוה. גם אני רציתי נעליים כאלה. לפחות למדוד אותן פעם. האם למרינה היו נעליים כאלה?

מתישהו קיבלנו כמה מטבעות. שמחתי, הרמתי את מבטי אל לידיה ושאלתי: "זה הרבה?"

אבל היא הייתה לגמרי כעוסה. "אוי, את חתיכת קוץ בתחת. אנחנו ממש לא מקבלות כלום. אולי חוץ ממכות בתחת שנחטוף כשנעמוד שם בערב בלי איזו בוכטה," היא אמרה, וכשאמרה זאת השפתיים שלה נראו כמו גומייה של שיער שנמתחה בין שתי אצבעות.

אני בכלל לא הבנתי למה היא זועפת.

"אבל הרי לא עשיתי שום דבר..." אמרתי.

"כן, גברת, זאת בדיוק הבעיה. את לא עושה כלום! אולי חוץ מלעצבן."

"אבל הרי קיבלנו כסף, אז למה את כל־כך כועסת?" שאלתי.

"בגלל הטמטום שלך. זה הרי כלום כסף, רק כמה מטבעות מחורבנות!" היא צעקה עליי.

"מטבעות זה גם כסף."

"אז הנה! תדחפי את המטבעות המחורבנות לתחת!"

לידיה השליכה את המטבעות ארצה ואני ראיתי איך הן מתגלגלות לכל הכיוונים. כששבתי והרמתי את המבט היא נעלמה.

הרצפה הייתה קרה ולגמרי חלקה. יכולתי לראות את הפנים שלי משתקפות בה כשאספתי את המטבעות.

"זה שייך לך?" שאל גבר והושיט לי מטבע.

הנהנתי ולקחתי אותה מידו.

"את לבד כאן?"

הנהנתי.

"את רוצה לנסוע לאנשהו?"

שוב הנהנתי.

"ולאן?"

"אני רוצה לאימא שלי, אבל היא לא גרה כאן. הייתי אצל אבא שלי, אבל הוא שותה ומרביץ לי, לכן אני רוצה לאימא שלי. אבל אין לי מספיק כסף לכרטיס." הקשבתי לסיפור הזה, השב ויוצא מפי.

"אולי יש לך קצת כסף קטן?" המשפט הזה יצא מפי באופן אוטומטי אחרי ששמעתי אותו באותו יום כל־כך הרבה פעמים.

"הנה." הוא נתן לי שטר, והלך לו.

סיפרתי אותו סיפור בטח שלוש מאות פעם ביום ההוא, ותמיד קיבלתי כסף. שטרות. שום מטבעות. מלבד אולי פעם־פעמיים או משהו כזה. אישה אחת אמרה: "אני אף פעם לא נותנת כסף לילדים שמבקשים נדבה, אבל העיניים שלך מכשפות אותי. הן לא מסוגלות לשקר."

קיפלתי את השטרות מאוד מסודר, ותחבתי אותם לנעל שלי. כיוון שהנעליים היו די גדולות, זה אפילו היה נוח.

— — —

"אלוהים, אז כאן את?" לידיה חיבקה אותי והרימה אותי לגובה. "חיפשנו אותך בכל מקום! את לא יכולה פשוט לברוח ככה." רוקי וסרגיי עמדו מאחוריה והביטו בדאגה או בכעס. לא ממש ידעתי.

"אני כמובן בקושי הרווחתי משהו כי רק חיפשתי את הקטנה. הייתי מטורפת מדאגה!" אמרה לידיה והדביקה לי נשיקות על הלחיים. הנשיקות הותירו לחלוחית, שניגבתי עם הכתף.

"למה ברחת?" שאל רוקי.

"אני? אני בכלל לא..." התחלתי לומר, אבל לידיה החזיקה בידי ולחצה אותה יותר ויותר חזק. "רק רציתי לעשות פיפי. ואז איכשהו התבלבלתי או משהו כזה," אמרתי.

"נו טוב. בפעם הבאה תשגיחי טוב יותר על הקטנה, ברור?" אמר רוקי ללידיה.

כשהגענו למכונית דאשה והתאומים כבר ישבו בתוכה. השניים לא אמרו דבר, דאשה ממילא אף פעם לא דיברה. התיישבנו מאחור. רוקי נסע למזרקה הגדולה כדי לאסוף את איליה, ואחר־כך אל הבית. כלומר הביתה. נראה שהיה לו מצב רוח רע. הוא לא אמר כלום וגם לא קרץ. הידיים השעירות שלו היו שתיהן מונחות על ההגה, והמכונית נסעה כל־כך מהר, שעקפנו את כל המכוניות האחרות. זה היה ממש מגניב בעיניי, והוצאתי את הלשון לכל האנשים שישבו במכוניות האִטיות.

כשיצאנו מהמכונית, נכנס רוקי בצעדים מהירים אל הבית. האחרים היו איכשהו אִטיים במיוחד. אז עשיתי בדיוק כמוהם.

"בחיי, אני מקווה שעשית בוכטה רצינית, אחרת כולנו דפוקים בתחת," אמרה לידיה ממש בלחש לאיליה.

"כבר היו ימים טובים יותר," הוא אמר.

הלכנו למטבח. רוקי ישב בכיסא העור הגדול ועישן. כולם התיישבו באותם מקומות שבהם ישבו ביום הקודם. אבל לי לא היה מקום.

"בואי הנה, פופי," אמרה לידיה ומשכה אותי אל ברכיה והניחה את זרועותיה סביבי. "טוב, רוקי," היא אמרה אחר־כך, "כמו שכבר אמרתי... אני מצטערת מאוד, אבל הלך לי כמובן חרא. אתה יודע כבר. הקטנה הרי הלכה לאיבוד ואני באמת חיפשתי אותה כל היום כמו מטומטמת בתחנת הרכבת הדפוקה הזאת... וכן, הלך ממש חרא עם הכסף, אתה יודע..."

"ששש...," עשה רוקי בלי להביט לעברנו, ולידיה הפסיקה מייד לדבר.

"גם אצלנו לא היה מי יודע מה היום," אמר סרגיי, ודחף כמה שטרות וערימה של מטבעות על השולחן.

"ואיפה החרא של דאשה?" שאל רוקי.

"זה כבר של שנינו," אמר סרגיי.

"הלאה!" הוא אמר תוך כדי ספירת השטרות.

איליה הניח את השטרות שלו ולצדם ערם על השולחן את המטבעות במסודר. התאומים חיטטו בכיסים שלהם והוציאו הרבה ניירות מקומטים. זה ממש לא נראה כמו כסף, עד שהם הפרידו ויישרו אותם.

רוקי ספר את הכסף במהירות רבה. זה היה ממש מעשה קסמים. הוא נתן לשטרות לרחף כמו מניפה מיד אחת לשנייה, אגב כך לחש משהו, ומייד אחר־כך ידע בדיוק כמה כסף היה שם.

הייתי כל־כך מוקסמת מהביצוע הזה ששכחתי להניח את הכסף שלי על השולחן.

"אתם רוצים לעשות ממני צחוק, מושתנים שכמותכם!" צעק פתאום רוקי. "מה צריך להיות החרא הזה?" הוא חבט בידו כל־כך חזק על השולחן, שהערימות שאיליה סידר קודם התמוטטו וכמה מטבעות נפלו על הרצפה. "אם אין לכם חשק לעבוד אתם יכולים להסתלק בחזרה לרחובות ושם להזדיין או לתת שידפקו אתכם בתחת!"

"גם אני הרווחתי משהו," אמרתי.

אבל הוא בכלל לא שמע את זה וצעק יותר ויותר בקול.

"גם הפּוּפִּי הרוויחה משהו, רוקי!" אמרה לידיה.

"נו יופי, אז תשלפי גם אַת אֶת הכמה מטבעות שלך החוצה," צעק עליי רוקי.

חלצתי את הנעל השמאלית שלי והושטתי לו בגאווה את הכסף.

כולם היו דוממים לגמרי. גם רוקי. הוא לקח את זה ביד וספר ממש במהירות. מצב הרוח שלו כמו התהפך. "פרצוף שלי. ידעתי מייד שאת תכשיט."

"זה הרבה?" שאלתי.

"לעזאזל הרבה!" הוא קרץ, ועדיין לא ידעתי למה הוא התכוון, אבל בפעם הראשונה הייתי גאה בעצמי.

— — —

הימים והשבועות הבאים חלפו תמיד באופן דומה. הייתי בדרך כלל עם לידיה בתחנת הרכבת, ואספתי את הכסף מן האנשים, מלבד בימי שלישי ושישי. אז הייתה לידיה למעלה וניקתה. דאשה עשתה תמיד כל מיני דברים. אף פעם לא ידעתי מה בדיוק, אבל היא עשתה עבודה טובה, ואף פעם לא באה בלי כסף הביתה. סרגיי ולידיה כינו אותה תמיד חירשת־טיפשת. זה היה ממש מצחיק. הם אמרו עוד כל מיני דברים שלא ידעתי אם היו נכונים או שהם אמרו את זה רק בשביל הבידור. למשל שיש לה כינים ובגלל זה היא מקצצת תמיד את השיער, או שיש לה איידס ולכן היא כל־כך רזה.

את איליה הגאון המוסיקאלי הקטן, הביאו תמיד לקרל מארקס פרוספקט למזרקה הגדולה. שם הוא ישב בשולי המזרקה וניגן. יותר מזה הוא לא היה צריך לעשות. הוא לא היה צריך בכלל לעטות פרצוף מעורר רחמים, כי הפנים שלו עם העיניים העקורות נראו ממש נורא.

התאומים ניקו את התיקים בתחנת הרכבת. אני אמנם עוד אף פעם לא ראיתי את זה, אבל הם סיפרו את זה באופן כל־כך משעשע שגם אני ממש רציתי לנסות את זה. הם התמקמו שם במקומות שהייתה בהם צפיפות, למשל בתחנת אוטובוס כשאנשים עלו לאוטובוס. אז אחד מהם שלף את הארנקים מהתיקים והושיט אותם ממש מהר לשני, שהסתלק אִתם. כך אצל הראשון כבר לא היה כלום אם מישהו במקרה הבחין. אבל בדרך כלל ממילא האנשים הבחינו בזה הרבה יותר מאוחר, כשהם כבר ישבו באוטובוס. האנשים לא רצו כמובן שירימו להם את הארנקים, אז הם הטמינו אותם עמוק־עמוק בתיקים או בתאים פנימיים עם רוכסן. לכן זה היה בדרך כלל די קשה לנקות את התיקים. אבל התאומים היו ממש פיקחים ושִכללו את הטכניקה. הם הכירו את כל סוגי התיקים בעל־פה, מבפנים ומבחוץ. היו איזה חמישה או שישה סוגים. הם לקחו אִתם סכיני גילוח ושיספו את התיקים באופן נקי לגמרי בדופן התיק או בתחתיתו. לפי סוג התיק. דרך הפתח זה היה ממש פשוט לשלוף את הארנק בלי לחטט יותר מדי בתיק. בעיניי זה היה ממש מגניב. בעיני סרגי השיטה דווקא לא מצאה חן, הוא טען שזוהי שטות לא נחוצה להרוס לאנשים את התיקים. המוטו שלו היה: "לוֹבְקוֹסְט רוּק אִי נִיקָגוֹבוֹ מוֹשֵׁנִיצֶ'סְטְווָה," שמשמעותו היא: "זריזות ידיים ותו לא, אין כאן שום נוכלות."

אני אמרתי: "אבל לגנוב את הכסף זו כן נוכלות, אז מה זה משנה אם התיק נהרס או לא?"

"זה משנה, בטח שזה משנה," אמר סרגיי, "השאלה היא לא רק מה עושים, אלא קודם כול איך עושים את זה. חוץ מזה לא יפה לקרוא לזה 'לגנוב'."

"אז פשוט לנקות תיקים..."

"כן, בדיוק. לנקות תיקים. את מוכרחה להבין מה ההבדל. זה היה לגנוב אם היינו מתעשרים על חשבון האנשים. כמו כל הפוליטיקאים או כאלה. אבל אנחנו פשוט מחזירים את הסדר הנכון. לאנשים האלה יש יותר מדי בעוד שלאנשים כמונו אין כלום. לכן אנחנו לוקחים את זה בחזרה אלינו. זה הכול."

"אבל הרי אפשר גם לקבץ נדבות."

"קיבוץ נדבות הוא רק עניין לילדים ולתבוסתנים. תעשי את שנה שנתיים ואחר־כך נמשיך לדבר. את קטנה וחמודה, ויש לך את המבט הזה של אמצו־אותי־בבקשה. את נועצת את העיניים הירוקות הגדולות שלך באנשים, וזה או אחר מרגיש מייד שאת נוגעת ללב האבן שלו ושולף איזה שטר קטן. אז יש לו הרגשה שהוא הציל את העולם וכיפר על כל חטאיו. בא לי להקיא מזה! אני אומר לך, אם היית מבוגרת בשנה שנתיים גם לך זה היה עושה הרגשה מחורבנת. אז אף אישה לא תיתן כלום. ברגע שיהיו לך שני ציצים קטנים, לא תעוררי עוד שום רגשות אִמהיים בנשים הדפוקות. והבחורים ירצו קודם כול לדפוק אותך לפני שהם יחליקו לך איזה שטר. אז תיהני מזה כל זמן שזה עוד הולך, פּוּפִּי," אמר סרגיי. הוא דיבר חרש ובשיניים סגורות. כל אותו זמן הוא השפיל את עיניו והביט למטה אל הצלחת ששטף בקערת הפלסטיק הירוקה. המים היו לגמרי עמומים וחומים, צפו עליהם טבעות שומן ושאריות מזון מאתמול. בעצם היה על לידיה לשטוף את הכלים, אבל היא הצליחה שוב לגרום לסרגיי לעשות את זה למענה.

"ולך לא היו אף פעם ייסורי מצפון? פעם גנבתי לחברה שלי מרינה סוכריות. אחר־כך היא הייתה נורא עצובה ומעוצבנת, אבל היא חשבה שמישהו אחר עשה את זה. אחר־כך עשיתי עצמי כאילו מצאתי אותן, כי זה ציער אותי," אמרתי.

"זאת הרי דוגמה מטומטמת לגמרי. אלוהים, את עוד ממש ילדה."

"למה?"

"בגלל זה."

"אבל למה?"

"כי האנשים שם בחוץ הם לא החברים שלך. את מבינה? מעולם לא היו ולעולם לא יהיו. את פשוט תמימה שחולמת על חיים טובים יותר, על גרמניה. את אולי חושבת שאת משהו יותר טוב, אבל את לא. בגלל זה את כאן ולא בבית מהוגן באמת."

"הבית כאן הוא הרי הבית שלי."

"כן, כי אין לך מושג מה זה בית ואיך מרגישים בבית. האימא הזונה שלך פשוט זרקה אותך מייד כמו חתיכת זבל. וזה מה שאת גם בשביל החברה המחורבנת הזאת. מתישהו את תתבגרי ותביני שאת יכולה לסמוך רק על עצמך ושבשביל אנשים כמוך אין דבר כזה בית, אלא רק מחסה."

"זה לא נכון! ואתה לא יודע שום דבר על אימא שלי! ברור!?" אמרתי, קמתי והלכתי לדלת.

"ואת? את עצמך יודעת משהו עליה?" הוא צעק אחריי.

"זה לא עניינך."

טרקתי אחריי את הדלת וקודם כול נעמדתי במקום עד שיכולתי לראות טוב יותר בחשיכה. היה קר. יותר קר מאשר בשעות היום. העצים היו עירומים לגמרי וכל העלים שלהם נשרו על הקרקע ונאספו לערימות גדולות.

הלכתי לאחור אל הגינה. העלים רשרשו תחת נעליי. גררתי את רגליי לאט־לאט כדי שהרשרוש יישמע חזק ככל האפשר. אבל הוא היה חרישי מדי. הרבה יותר מדי חרישי. התחלתי לדרוך ולקפוץ על ערימת עלים. הלמתי בקרקע בכפות רגליי ובכל משקל גופי בעוז וברעש ככל שרק היה אפשר. רציתי לצרוח, אבל לא יכולתי. משהו בגרון שלי מנע את זה. קפצתי לגובה. גבוה. גבוה. אחר־כך נפלתי. נפלתי ברכות על העלים היבשים, התגלגלתי על צד ימין, משכתי את ברכיי אל הבטן והחזקתי בחזקה את רגליי בזרועותיי. שיערי נדבק ללחיים הרטובות. הרגשתי איך חום גופי נאבק בקור הלילה. באוזניי רחשו הדם והמילים של סרגיי. עצמתי את העיניים ותיארתי לעצמי איך מרינה שוכבת בדיוק עכשיו במיטה שלה ואוכלת שוקולד. ליד המיטה שלה יש מיטה נשלפת. היא מיועדת לי. המיטה שלי. אני מטילה את עצמי על המיטה, מתכסה בשמיכה נוקשה שזה עתה כובסה, נאחזת בפינת הסדין ומוצצת אותה עד שאני נרדמת.

ואז שמעתי את דלת הבית נסגרת ואת העלים מרשרשים.

— — —

"קוּקוֹלקָה, מה את עושה כאן בקור הזה?" שאלה לידיה, "קומי, את תתקררי."

לא אמרתי דבר וניסיתי לשוב ולשקוע בחלומי. אבל היא פוגגה אותו. הוא נעלם.

"בואי, קומי. מה שזה לא יהיה, עדיף שניכנס הביתה ונדבר על זה שם," אמרה לידיה.

"אין לי שום בית," אמרתי.

"בטח שכן, הרי כאן הבית שלך, איזה שטויות את מדברת?"

"סרגיי אמר שזה לא הבית שלי."

"אחח, מה הוא כבר יודע על זה? הוא רק סתם נֶפֶל מטומטם. וגם מזדיין בתחת." לידיה כרעה לידי, ליטפה את שיערי, וניסתה לחשוף את הפנים שלי.

"מה זה מזדיין בתחת?" שאלתי.

"אני אגיד לך אם ניכנס עכשיו פנימה. בואי, קומי, קדימה."

נכנסנו פנימה. האוויר היה חמים והדיף ריח של סיגריות, בצל וזיעה. מנורת הנפט לא דלקה עוד. כולם שכבו כבר על המזרנים שלהם.

"שאישן אִתך על הספה?" אמרה לידיה.

"את לא חייבת להיות למעלה אצל רוקי?" אמרתי.

"אני לא חייבת כלום. אם אגיד לו שזה היה חשוב בשבילך, אז זה יהיה בסדר. אז את רוצה? אנחנו יכולות עוד קצת לפטפט לפני שנירדם."

הנהנתי. לידיה חייכה ונתנה לי נשיקה על המצח. היא נשכבה והחזיקה את השמיכה גבוה. השתחלתי מתחת לשמיכה, ולידיה חיבקה אותי ממש חזק.

"מה זה מזדיין בתחת?"

"לא חשוב. מה אמר לך סרגיי?"

"דברים ממש רעים," אמרתי.

"כמו מה?"

"שאין לי חברים, שאני חתיכת זבל ושאימא שלי זונה."

"את זה הוא אמר?" אמרה לידיה, שבה והזדקפה במקומה ותמכה את ראשה בידה.

"משהו כזה..."

"אז באמת זה מה שהוא היה מוכרח להגיד! כי אימא שלו היא באמת הזונה הכי בזויה."

"אבל אימא שלי היא בכלל לא..."

"את באמת לא צריכה לקחת את זה באופן אישי. החיים שלו היו ממש מחורבנים, את יודעת? ובכל זאת הוא לא היה צריך להוציא את זה על ילדה קטנה."

"אני לא ילדה קטנ..."

אני אספר לך משהו, אבל תישבעי שלא תספרי את זה לאף אחד."

"טוב," אמרתי.

"לא 'טוב'. את צריכה להישבע."

"אני נשבעת."

"אלוהים, את הרי לא יכולה פשוט להגיד 'אני נשבעת'! את מוכרחה להישבע במשהו, אחרת זה לא שווה כלום."

"במה?"

"נו, בחיים שלך ובאם האלוהים הקדושה."

"מי זאת בכלל?"

"אוף, אני עוד אשתגע. פשוט תגידי את זה, אוקיי?!"

"אני נשבעת בחיים שלי ובאם האלוהים," אמרתי. הסתכלתי רק על הצללית של לידיה, אבל יכולתי לחוש שהיא גלגלה עיניים.

"אז תקשיבי טוב," היא פתחה, "כשהוא היה לגמרי קטן, סרגיי חשב שהחיים עם ההורים שלו ממש יפים. הייתה להם דירה יפה וכל זה. אבל מתישהו הייתה לאבא כזאת תאונה שנקטעו לו הרגליים. נו טוב, אחרי כל זה הוא נהיה נכה וכל הזמן בילה רק למעלה בדירה, כי בלי רגליים הוא לא יכול להגיע לשום מקום. ואז הוא התחיל לשתות, והאימא התחילה לפגוש גברים אחרים. לא, חכי, זה היה אחרת. היא התחילה. או ש...? נו, טוב, זה לא חשוב, בכל מקרה הוא שתה יותר ויותר, והִכה את האימא בחגורה בגלל שהוא כל־כך אהב אותה. אבל היא המשיכה בכל זאת להזדיין. וערב אחד כשהאבא נרדם שתוי, סרגיי ראה איך האימא שלו חונקת אותו בעזרת כרית. נו טוב, כולם חשבו אחר־כך שהוא פשוט מת מעודף גדול של וודקה. גם סרגיי כמובן לא אמר כלום. אבל מייד אחר־כך אימא שלו הביאה בחור חדש.

"והחדש באמת ישב על הרבה כסף וכל זה. נו טוב, אחר־כך היא נכנסה להיריון ונולד להם עוד ילד. בכל מקרה אחרי זה סרגיי נעשה לגמרי דחוי, והם בכלל לא טיפלו בו. הוא גם לא הלך בכלל לבית ספר או משהו כזה, וכמובן לא קנו לו שום דבר. אז סרגיי אמר לאימא שלו שאם היא לא עוזבת את הבחור הזה, הוא יספר שהיא רצחה את אבא שלו. ואז היא אמרה לו שיסתלק אחרת היא תעשה לו בדיוק מה שעשתה לאביו. את יכולה לתאר לעצמך את זה? כזאת זונה מחורבנת!"

"ומה סרגיי עשה אז?" שאלתי. היה חושך מוחלט, אבל העיניים שלי היו פעורות לרווחה.

"נו טוב, ברור שהוא ברח! אלא מה את חושבת?"

"בן כמה הוא היה אז?"

"אין לי מושג. אולי שלוש־עשרה. את שואלת שאלות מוזרות. אני מספרת לך את כל הסיפור הקשה הזה ואת שואלת רק בן כמה הוא היה."

"הוא משוגע עלייך," אמרתי.

"את מדברת שטויות. בואי נפסיק, עדיף שנישן," אמרה לידיה.

"אוקיי."

"את רוצה שאעשה לך עיסוי ראש?"

"איך עושים את זה?" שאלתי.

"ככה," היא אמרה, והחלה לצייר עיגולים קטנים וגדולים על עור הראש שלי בציפורניים הארוכות שלה. זו הייתה תחושה כאילו אלפי חיפושיות קטנות רצות מן הראש שלי במורד הגב אל כל הגוף שלי. נפלא.

"את היית בבית ספר?" שאלתי אותה.

"ברור," היא אמרה.

"זה היה מגניב?"

"לא, ממש לא."

"זה בכלל לא כיף?"

"נו טוב, ממש בהתחלה כן. אבל אחר־כך זה רק מציק." לידיה הפסיקה לעסות לי את הראש ונשכבה על הגב.

"סיימת את בית הספר?"

"קוּקוֹלקָה, יש אחת־עשרה כיתות, מתי בדיוק יכולתי לסיים אותן? אני נראית לך כמו איזה סבתא?" היא אמרה בקול ואחר־כך שוב בלחש: "אבל אני יודעת כל מה שצריכים לדעת. כל השאר זה לאידיוטים."

"ומה הכי חשוב?"

"אלוהים, את ממש מעצבנת, את יודעת?"

"ומה הכי מצא חן בעינייך?" שאלתי.

לידיה התהפכה בגבה אליי ומשכה מעליי כמעט את כל השמיכה. גם אני התהפכתי ונדחקתי ממש קרוב אליה.

"לקרוא סיפורים," היא אמרה אז, "כלומר, סיפורים בכלל. על אנשים, על חיות ועל ארצות אחרות. כלומר, לקרוא בעצמי לא היה לי כזה חשק. אהבתי יותר שסבתא שלי קראה לי."

"מה, הייתה לך ממש סבתא אמִתית?" שאלתי.

"הייתה לי. ועכשיו אני יודעת לקרוא בעצמי."

"גם אני אוהבת סיפורים. הייתה מחנכת אחת ב'זוֹנֶנְשַיין' שלפעמים לפני השינה קראה לנו משהו. זה היה יפה. אבל היא הייתה שם רק זמן קצר. את יכולה לקרוא לי משהו?"

"עכשיו?"

"כן."

"לא, מאוחר מדי."

"בבקשה, בבקשה, בבקשה!"

"נו טוב, אבל אם ככה אז את מוכרחה מחר בערב לשטוף כלים," אמרה לידיה.

"זה גועלי!"

"אוקיי, אז את לא רוצה שום סיפור. לילה טוב."

"דווקא כן! אוקיי, אני אשטוף!"

קמנו מהמיטה, הלכנו למטבח, ולידיה הדליקה מחדש את מנורת הנפט. אחר־כך היא הלכה אל החדר הגדול. שמעתי אותה מפשפשת ואז היא חזרה עם ספר. האיש האמפיבי, אמרה לידיה, ועיניה זהרו. "חכי כאן רגע. אני אביא גם את השמיכה. די קר כאן."

היא התיישבה בכיסא העור הרחב שבו רוקי תמיד ישב, ומשכה אותי אל ברכיה. התכרבלנו מתחת לשמיכה ולידיה התחילה לקרוא. ניסיתי לעקוב בעיניי אחר המילים והאותיות, אבל לא יכולתי. בסופו של דבר זה נעשה כזה מאמץ, שהעדפתי לעצום את העיניים והתרכזתי כולי בסיפור. לידיה לא קראה כל־כך יפה כמו המחנכת ב'זוֹנֶנְשַיין'. היא הייתה אִטית מדַי ולעִתים קרובות עשתה טעויות. אף־על־פי־כן זה מצא חן בעיניי. מתישהו חשבה לידיה שאני ישנה, הניחה את הספר מידיה, ונשאה אותי אל הספה. לא באמת ישנתי, אבל לא אמרתי כלום.

כל הלילה חלמתי על אגם סוער. שחיתי המון זמן מתחת למים עד שנאלצתי לעלות מעל פני המים כדי לשאוף אוויר. אבל אז בא גל והטיח אותי אל הסלעים.

— — —

עם הזמן לא נותר עוד אף עלה על העצים, והעלים שנערמו על הקרקע התפוררו לגמרי. הנשים נעלו מגפי עור מצופה לק עד מעל לברכיים, וכיסויי ראש צמריריים ששימשו בו בזמן גם כצעיפים. לחלקן היו כאלה אפילו בוורוד או סגול. אלה היו הכי יפים בעיניי. אני נעלתי עדיין את נעלי הבד. הן נעשו בינתיים אפורות לגמרי, ושתי הבהונות הגדולות שלי חיררו אותן. אבל קיבלתי מרוקי גרביים חמים וסוודר צמר עבה. הסוודר היה גדול מאוד והגיע לי עד מתחת לברכיים. את השרוולים רציתי תחילה לחתוך, אבל רוקי אמר, שבדברים טובים כאלה אסור לעשות את זה, שהרי אני עוד אגדל. כך שקיפלתי אותם ארבעה או חמישה קיפולים. תהיתי מה לבשתי ב"זוֹנֶנְשַיין" ואם היה לי מעיל. לא הצלחתי להיזכר. אני חושבת שבכל מקרה היינו רוב הזמן בפנים. הרי גם בפנים היה די קר, אז בשביל מה היינו צריכים לצאת החוצה?

כאן בבית היה חמים. אפילו חם מאוד, אם יושבים ממש קרוב לתנור. לצערי זה לא היה אפשרי לעִתים קרובות, כי דאשה תמיד הצטנפה שם ובהתה באש. פעם התיישבתי שם, היא נעצה בי מבט כעוס ונדחקה אל הכיור שניצב לשמאל התנור.

דאשה הייתה האדם הכי מוזר שפגשתי אי־פעם. האחרים כינו אותה לעִתים קרובות זומבי, משום שהייתה לא חיה ולא מתה. סרגיי סיפר לי פעם שדאשה ניזונה מדם חולדות ושלשולים שהיא צדה בלילות. אני האמנתי לו כי אף פעם לא ראיתי אותה אוכלת משהו. אפילו כשהיה נקניק היא לא רצתה לאכול ממנו. אף פעם היא לא רצתה משהו. היא פשוט הייתה שם, בהתה בחלל וכססה את הציפורניים שלה, עד שהאצבעות שלה דיממו.

אף־על־פי שפחדתי ממנה, היא הייתה בעיניי גם כל־כך מרתקת שלא יכולתי שלא להתבונן בה בחשאי. היא בטוח הייתה יפה, אם לא הייתה מקצצת תמיד מחדש את שיערה, חשבתי. נו טוב, יפה זה אולי מוגזם, אבל לפחות היא הייתה נראית כמו נערה.

פעם התבוננתי איך היא מקצצת את שיערה במספריים הגדולים. היא עמדה במבואה, משכה בידה הימנית קבוצת שיער קצת למעלה, הניחה את המספריים החלודים ישר על הפדחת וגזרה. המספריים היו כל־כך קהים, שהם יותר כרתו את השיער מאשר גזרו אותו. את שאר קווצות השיער הארוכות דאשה פשוט תלשה. אחר־כך היא נראתה כאילו סבלה מאיזו מחלה מגעילה. לא פלא שלא היה אפשר לשלוח אותה לקבץ נדבות. מי כבר ירצה לתת משהו לאחת כזאת? המראה שלה בכלל לא היה חמוד.

בשום אופן לא רציתי להגיע אי־פעם למצב שלה.

— — —

ערב אחד, כשלידיה באה אליי לספה, שאלתי: "לידיה, אני מסריחה?"

"למה?"

"תגידי לי, אני מסריחה?"

היא רחרחה את צווארי ואת גבי כמו כלב, ודחפה את האף שלה מתחת לבית השחי הימני שלי.

"נו טוב, לטל הבוקר הרענן יש ריח קצת שונה," היא אמרה וגיחכה. "הי, קוּקוֹלקָה, מה קרה? עכשיו תייללי, או מה?"

רציתי לומר לא, אבל לא הצלחתי להוציא קול בגלל המשיכות באף. טמנתי את הפרצוף שלי בכרית. שנאתי את זה, ליילל.

"תגידי, קודם את שואלת אותי שטות מטומטמת כזאת ואחר־כך את מייללת ככה. מה הסתובב לך בראש?"

"זה לא בגללך," אמרתי.

"אז בגלל מה?"

"תראי, היום באה איזו אישה עם הבת שלה. ואני פונה תמיד לאנשים עם ילדים כי אלה בדרך כלל נותנים משהו. בייחוד אם הם לבושים יפה. האישה נתנה לי עשרים גריווני." משכתי באפי ולא יכולתי לספר כמו שצריך, כי האף שלי היה מלא נזלת.

"בואי קודם כול נקנח את האף, נשטוף את הפנים, אחר־כך תרגישי יותר טוב," אמרה לידיה, ומשכה אותי בזהירות למטבח אל הכיור. היא פתחה את הברז ושטפה את הפנים שלי במים קרים כקרח.

"זה קר כל־כך," מחיתי.

"אני יודעת, אבל הרי את הלוקסוס של מים חמים אין לנו כאן. אני שמחה שבכלל יש כאן מים זורמים. טוב די, תוציאי נזלת!" היא החזיקה את האגודל והאצבע המורה שלה על האף שלי, "תנשפי חזק!"

נשפתי, וחוטי נזלת עבים וארוכים נורו מתוך האף שלי. לידיה שטפה אותם ושבה וסגרה את הברז.

"אוקיי, ומה השתבש לך עם עשרים הגריווני? זה הרי הרבה מאוד!" היא שאלה כשהיינו שוב מתחת לשמיכה.

"לא, זה לא. תראי, אחר־כך פילחתי לי סוכריות מאחד הדוכנים ואז ראיתי שהבת של האישה יושבת לבדה על הספסל ומחכה. פשוט רציתי להיות נחמדה אליה והבאתי לה כמה סוכריות. משום שהיא נתנה לי כל־כך הרבה כסף, את מבינה? הילדה לקחה כמה סוכריות, ואז חזרה האימא שלה, ראתה אותנו עומדות כך וצעקה בקולי קולות על הבת שלה, שלא תיגע בשום טינופת ושלא תיקח שום דבר מהידיים המסריחות שלי. היא התנפלה עליה, חטפה את הסוכריות מהיד שלה. אחר־כך היא אמרה לי: 'תתרחקי מהבת שלי, ואל תדחפי לה שום דבר'!" לידיה חיבקה אותי בידה וליטפה את ראשי. "והייתה שם גם איזו סבתא זקנה והיא אמרה: 'זו אשמתך! לא מאכילים יונים ובטח שלא צוענים. הרי אלה הם כולם כנופיה מאורגנת'."

"אז את צוענייה?" שאלה לידיה.

"אני הרי לא יודעת," אמרתי ומשכתי באפי.

"אה, זו בטח הייתה איזו זקנה מטומטמת. את כבר בכלל לא צוענייה," אמרה לידיה, "אולי צריך פעם לרחוץ אותך. את מתרחצת בכלל?"

"קצת," אמרתי חרש. אחר־כך נרדמתי מותשת.

— — —

למחרת דיברה לידיה עם רוקי ואמרה לו שלא ישלח אותי עוד לעבוד לבד בתחנת הרכבת, אלא ביחד אִתה, כדי שתוכל להשגיח שלא יקרה לי כלום. ממש שמחתי על זה, כי חשבתי שיהיה הרבה יותר נעים, אבל בעצם זה לא היה שונה מתמיד. תמיד הלכתי לבקש לבדי ולידיה ישבה איפשהו וחיכתה. לפעמים ראיתי איך היא משוחחת עם גברים ומסתלקת אִתם.

"אנחנו יכולות להרוויח יותר אם מדי פעם פשוט תיקחי את הכסף בעצמך במקום לבקש נדבה, קוּקוֹלקָה," אמרה לידיה, כשפתאום שוב הופיעה לידי.

"איך?" שאלתי.

"נו, למשל הסבתא שם," אמרה לידיה והצביעה על אישה זקנה שזה עתה נתנה לי שטר קטן. "את הרי ראית כמה הרבה כסף יש לה עוד בארנק, נכון?" הנהנתי. "וגם ראית איפה היא מחביאה אותו?"

"כן, בכיס המעיל," אמרתי.

"נו טוב, אז זה בעצם כאילו קיבלת מתנה. לכי לשם ופשוט קחי לך אותו," אמרה לידיה.

"את מתכוונת שאני אגנוב לה את זה?" שאלתי.

"לא לגנוב, פשוט לסלק. אני מתכוונת לזה שבאותה מידה זה היה יכול פשוט ליפול מכיס המעיל, ממש כמו שפינת המעיל שם מציצה החוצה."

"ואם היא תרגיש?"

"היא לא תרגיש."

"ואם כן?"

"אז כמובן תברחי," אמרה לידיה. "נו קדימה, לפני שמישהו אחר יעשה את זה!"

"אני לא מעזה!" אמרתי, "תעשי את זה את."

לידיה גלגלה עיניה כרגיל. היא חצתה את האולם בין כל האנשים. כשכבר הייתה כמעט ליד הסבתא, נתקלה פתאום במשהו וכמעט נפלה לפנים. אבל היא הצליחה להיאחז באישה הזקנה. מייד התנצלה, האישה הזקנה חייכה, ולידיה פנתה ימינה ויצאה דרך אחת הדלתות. רצתי דרך הדלת הסמוכה החוצה כדי להסתכל עליה, אבל היא הייתה כבר ביציאה ומשכה אותי אל מאחורי תאי הטלפון שהיו שם.

"וואו, יופי!" אמרתי, "זה כאב לך?"

"לא, טיפשונת שכמותך!" אמרה לידיה, חייכה, והציגה לי לפני האף את הארנק החום.

"אֶה?"

"אני יכולה לעשות את זה אפילו קצת יותר בכוח!" היא צחקה והעיפה את השיער הבלונדיני הארוך שלה אל מעבר לכתף.

"אולי נחזור פנימה? כל־כך קר," אמרתי.

"בכלל לא מעניין אותך איך עשיתי את זה?" היא שאלה.

"דווקא כן! בחיי! אבל פשוט קר מדי פה."

"את יודעת מה, אנחנו צריכים בגדים חמים," אמרה לידיה.

"אבל אסור לנו לבזבז את הכסף!"

"מישהו אמר משהו על בזבוז כסף? אבל יש לנו עוד כמה שעות עד שרוקי יבוא לקחת אותנו. בואי, אנחנו נוסעות לבזאר."

לידיה אחזה בידי ואני הנחתי לה פשוט להוליך אותי. הלכנו דרך הרחובות הרחבים והחצרות האחוריות אל האוטובוס, אחר־כך ירדנו, אחר־כך נסענו בחשמלית. החשמלית הייתה גם מין אוטובוס, אבל היו לה קרניים ארוכות שנצמדו כל הזמן למעלה לחוטי החשמל. החשמלית נראית כמו איזה זחל שמן, חשבתי.

פתאום הגענו לשם. עד אז לא ראיתי מעולם דבר כזה. מיליוני דוכנים בכל מיני גבהים גדושים בכל מיני בגדים ונעליים ותיקים וכובעי פרווה וצעצועים וכל מה שאפשר להעלות על הדעת.

"ממש יפה בטירוף, אה?" אמרה לידיה, "עכשיו אנחנו צריכות לחשוב טוב איך נתקדם, ברור? אם משהו יתפקשש לנו זה יהיה חרבון רציני." בכלל לא הבנתי במה מדובר, אבל הנהנתי. התבוננתי כמהופנטת בעולם חפצי המותרות הזה וחשבתי, ככה בטח נראית גרמניה, או משהו דומה לזה.

כמהופנטת התרוצצתי עם לידיה במשך שעות בבזאר. עד שלפתע היא קראה, "קדימה, רוצי!" היא אחזה בידי וברחנו. ראיתי רק את מגפי הגומי האדומים שלה ואת השלג המזוהם שניתז אליי עם כל אחד מהצעדים והזינוקים הארוכים שלה. היא הייתה כל־כך מהירה שבקושי הצלחתי לעקוב אחריה. הלב שלי הלם בפראות. יותר מהר, יותר מהר, עד שעלו פעימותיו לראש. דפקו ודפקו וכמעט יצאו החוצה מהאוזניים. הריאות בערו מהאוויר הקר. פחד נורא אחז בי. פחד שהיד של לידיה תחליק לי, שלעולם לא אמצא עוד את דרכי החוצה מכאן. שאלך לאיבוד. מתישהו, אחרי איזה נצח, דרך כל המעברים בין הדוכנים והאנשים, היינו בחוץ. לידיה הפסיקה לרוץ. ידה עדיין אחזה בשלי. היא הביטה לאחור מעבר לכתפה וחייכה.

"זו אולי הייתה הרפתקה!" היא אמרה. הלחיים והשפתיים שלה זהרו מאודם ועיניה ברקו.

שתקתי. הרגשתי בחילה. ואז הקאתי.

— — —

כשהגענו סוף־סוף לצומת, האלפא רומיאו כבר הייתה שם וכולם, כולל איליה, כבר ישבו בפנים.

"חרא. בכל זאת איחרנו," אמרה לידיה חרש, יותר לעצמה מאשר לי.

נכנסנו למכונית ואף אחד לא אמר דבר. גם כל הדרך לא. רוקי שוב נסע כל־כך מהר, שעקפנו את כל המכוניות.

בחצר יצאו כולם מן המכונית והלכו לכיוון הבית.

"לידיה! את נשארת כאן!" אמר רוקי.

"רוקי, בחיי..." פתחה לידיה.

רוקי הסתובב אליה, בשני צעדים הגיע אליה והפליק לה כל־כך חזק בפנים שהיא נפלה תחילה על המכונית ואחר־כך ארצה. אחר־כך הוא הוציא ממחטה מכיס המכנסיים שלו וניגב את הדם מן המראה החיצונית. רציתי לגשת ללידיה, אבל סרגיי אחז בחזקה בזרועי וצקצק אזהרה בלשונו.

"להיכנס! זמן לאכול!" אמר רוקי, ואנחנו צייתנו. וללידיה הוא אמר: "את מחכה כאן. כדי שבפעם הבאה לא תיתני לנו לחכות."

זה מאוד ציער אותי. אבל יותר מזה פחדתי שאני אהיה הבאה בתור. שהרי בסופו של דבר גם אני איחרתי. כל אותו ערב הייתי מתוחה ולא העזתי להביט אל רוקי. נראה שגם האחרים לא הרגישו טוב עם זה.

"לבסוף איליה אמר: "שאני אקרא ללידיה פנימה?" אילו היה רואה את המבט שזרק אליו רוקי בטח היה נבהל. אבל למזלו הוא לא ראה אותו ונשאר יושב זקוף כמו נר. אחרי שהות ארוכה רוקי הסכים. סרגיי יצא להביא אותה. אחרי רגע הוא חזר פנימה כשלידיה נשענת על זרועו. שפתיה היו כחולות, על אפה ולחיה היה דם קרוש אדום שחור.

"לידיה ילדתי," אמר רוקי, וקפץ ממקומו. הוא הסיט את שיערה מפניה, אחר־כך לקח אותה מסרגיי והביא אותה אל הספה. אנחנו נשארנו במטבח. איכשהו נראה כאילו לכולם לא אכפת מה קורה שם ללידיה. אבל לי היה בהחלט אכפת. ככה הבנתי שלידיה נעשתה חברה שלי.

מצד אחד שמחתי מאוד ששוב יש לי חברה, שנוסף לזה הייתה מבוגרת ומגניבה כזאת, אבל מצד אחר הייתי גם עצובה. כי אם לידיה היא עכשיו החברה שלי, אז מה היא מרינה בשבילי? לי היה ברור שתמיד יכול להיות רק אדם משמעותי אחד בחיים. הייתה לי הרגשה כאילו עליי לבחור בין לידיה למרינה. לידיה הייתה ממש כאן. מרינה לא. אבל לא רציתי לאבד אותה. רציתי להמשיך לשמור ולעולם לא לוותר על החברות והשבועה שלנו. וגם לא על החלום שלי על גרמניה. בו בזמן איכשהו הרגשתי כאן במקום הנכון. השתלבתי. הייתי חלק ממשהו. ואהבתי את החיים החדשים שלי. אהבתי את החמימות במטבח. אהבתי את הריח של דג מטוגן או מיובש שרוקי תמיד אכל, של סיגריות, ושל כל המזרנים והשמיכות. זה היה גם ריח כבד וקצת מסריח. אבל למרות זאת אהבתי לשאוף ממנו עמוקות. זה היה ריח של בית. החיים שלי היו מעולים. הייתה לי חבֵרה ממש בוגרת, וג'וב טוב, שעשיתי אותו ממש טוב. הייתי זו שבקיבוץ נדבות קיבלה יותר מכל האחרים, והיו לי הרבה מתחרים, ילדים אחרים וסבתות. הייתה לי ספה משלי, ובעצם אפילו חדר שלם לשינה, והייתי מאוד חביבה על רוקי. הוא אף פעם לא צעק עליי, וגם לא הִכה אותי, אף־על־פי שאיחרתי. אבל הכי חשוב מכל הדברים היה הספר שממנו לידיה קראה לי מדי פעם.

"אני צריך וודקה! יש לנו עוד קצת שם?" צעק רוקי מחדרו.

סרגיי קפץ ממקומו, רץ למבואה וחזר עם בקבוק מלא בחציו. הוא דחף אותו לידי ואמר: "הנה, תביאי לו אותו."

"למה אני?" שאלתי.

"פשוט תעשי את זה!" הוא אמר.

הלכתי אל תוך החדר. הוא היה מואר רק באור ירח והרבה יותר קר מאשר המטבח. לידיה שכבה על הצד, כשברכיה משוכות אל חזהּ. שיערה הארוך הרטוב נצמד לגופה העירום. היא נראתה כמו חרק שנלכד בקורי עכביש.

הושטתי לרוקי את הבקבוק. הוא לקח אותו בלי להביט אליי, יצק קצת וודקה על היד ועיסה בה את לידיה בתנועות מהירות. היא לא התנגדה וגם לא אמרה כלום, מה שלא היה אופייני לגביה. אחר־כך רוקי עטף אותה בשמיכת צמר ונשא אותה למעלה.

"היא חולה ומוכרחה לנוח," אמר רוקי, כששב למטבח. "הבאתי אותה למיטה, את המסכנה. שהדבר הזה יהיה לכולכם לקח. ויותר מכול לך," הוא הצביע עליי באצבעו. "לכל החוקים כאן יש טעם. אם לא נשמעים להם, עלולים להיות מאוד חולים." הוא נשען לאחור בכיסא העור וינק בכזה כוח מהסיגריה, שהאפר התפורר ונפל. "ילדה מסכנה," הוא אמר אחר־כך, וטלטל בעצב את הראש.

"אולי לא היה צריך לתת לה להישאר כל־כך הרבה זמן בחוץ," אמר איליה.

"מישהו שאל אותך מה דעתך המחורבנת?" אמר רוקי. איליה שתק והביט בחורים השחורים העמוקים שלו אל החלון.

"הֵי! אני מדבר אליך, בעל מום שכמותך!" רוקי אחז בכיסא שעליו ישב איליה, וסובב אותו במשיכה אחת אליו.

"לא," אמר איליה בשלווה.

"יש כאן לעוד מישהו איזו דעה?" שאל רוקי.

אף אחד לא אמר דבר. גם סרגיי לא, אף־על־פי שהיה עצבני. ידעתי את זה כי כשהוא התעצבן תמיד היו לו כתמים אדומים על הפנים והצוואר.

"טוב," אמר רוקי, "אני עולה למעלה. לילה טוב." אחר־כך הוא חזר עוד פעם ואמר לי: "מחר לידיה צריכה לנקות. היא תזדקק לעזרה. הכי טוב שאת תישארי כאן קוּקוֹלקָה." הוא ליטף אותי בעדינות על ראשי. אני חייכתי והנהנתי.

הייתי מאוד גאה שהוא בחר בי. זה הראה שהוא נתן בי אמון. רציתי לדעת אם זה אומר גם שמותר לי לעלות למעלה, אבל לא העזתי לשאול.

— — —

בלילה לא הצלחתי להירדם. אחרי שהתהפכתי לכאן ולכאן מיליארד פעמים החלטתי לצאת לתא השירותים. בדרך כלל השתדלתי לא לצאת לשם לבדי אלא רק כשהייתי מוכרחה, אבל עכשיו רציתי החוצה, להרגיש את החתכים שהכפור חרץ בלחיי כבסכיני גילוח זעירים. התעטפתי בצעיף, נעלתי את נעלי הבד ההרוסות, ורצתי בצעדי פינגווין קטנים אל בית השימוש.

כשיצאתי והדלת לחלל השירותים נסגרה מאחוריי, ראיתי משהו כהה זוחל מתחת למכונית של רוקי. חשבתי שזה חתול, אז הלכתי לשם ועשיתי קססססס־קססססס, מה שבשפת החתולים הוא ברכה לשלום. אבל במקרים כאלה גם כלבים כבר שמעו את זה אצלי, אי־אפשר לטעות כשעושים קססס־קססס. הכול היה עכשיו חשוך לגמרי. לירח לא היה עוד כוח להאיר. הלכתי על הברכיים כדי להסתכל מתחת למכונית, אבל במקום איזו חיה קטנה היה שם משהו ענק. הוא הצטנף בעצמו כשהוא ראה אותי. נבהלתי כמעט עד מוות, זינקתי גבוה, טסתי אל הבית והטלתי את מלוא משקלי כנגד הדלת. כשהרמתי את ידית הנעילה כבר נשמעה דפיקה בדלת מאחוריי.

"הי! תפתחי!" שמעתי מן העבר השני. " קוּקוֹלקָה! אל תעשי שטויות, את שומעת?"

הורדתי את הידית בחזרה ופתחתי את הדלת. לידיה נדחקה דרך המרווח שנפתח ועברה על פניי אל תוך הבית.

"ממש הבהלת אותי!" לחשתי, "מה עשית שם?"

לידיה הניחה לי את ידה הקרה על הפה. היא עמדה שם יחפה, עטופה בשמיכה, והביטה בי. אחר־כך היא לחשה: "תביאי את המנורה. אבל בשקט־בשקט!" חלצתי את הנעליים והלכתי על קצות האצבעות למטבח. עשיתי צעד גדול מעל לסף ופניתי שמאלה כדי לא לדרוך על רצפת המסדרון החורקנית. מיששתי את השולחן וגיששתי אחר קופסת הגפרורים, ואז לקחתי את המנורה בשתי ידיי ושבתי באותה דרך למבואה.

"סוף־סוף! הייתי צריכה לתת לך מפת דרכים או מה?" שאלה לידיה. היא הייתה מעוצבנת, כלומר כנראה הרגישה כבר יותר טוב. היא הדליקה את המנורה ושלפה מתחת לשמיכה תיק צד שחור ממש. "מגניב! מאיפה הבאת אותו עכשיו הנה?" אמרתי, והושטתי בהתלהבות את ידי אל התיק.

"נא, נא, נא! לאט־לאט!" אמרה לידיה, והרחיקה אותו ממני.

"מה את חושבת לך, מאיפה את חושבת שיש לי אותו? מהסיור שלנו בבזאר כמובן!" היא אמרה וחייכה בשביעות רצון.

"מהבזאר?"

"א־הה..."

"גנבת אותו?"

"לא, קיבלתי אותו במתנה, את יודעת! בטח שגנבתי אותו." היא אמרה וביצעה את גלגול העיניים שלה.

רק עכשיו הבחנתי שהיה לה פנס סגול נפוח סביב העין השמאלית. בתוך העין עצמה, החלק שהיה אמור להיות לבן היה אדום כדם. גם השפה שלה הייתה נפוחה וקשויה.

"זה כואב?" שאלתי.

"זה?" שאלה לידיה, ונגעה בשפה שלה. "לא, זה כבר בסדר. כבר היה לי גרוע מזה." היא שבה והתרכזה בתיק ואמרה: "הדבר הזה שיש לי פה, זה היה אחלה רעיון להחביא אותו קודם כול מתחת למכונית."

"מתי הספקת לדחוף אותו לשם?"

"כשאף אחד מכם לא יכול לראות. אני יודעת לעשות קסמים."

היא הציבה את המנורה על הרצפה ופתחה את הרוכסן של התיק כל־כך בזהירות, שהמתח ממש עורר בי כאב.

היה שם כסף בפנים. הדבר הזה היה דחוס ומלא לגמרי. שטרות אחדים אפילו ניסו בעצמם לפרוץ החוצה כדי לנשום אוויר צח. הם היו ירוקים.

"דולר!" אמרה לידיה, נישקה את השטרות ואימצה אותם אל החזה.

"דולר!" שבתי ואמרתי, וגם אני נישקתי אותם.

"דולר!"

"דולר!" "דולר! דולר! דולר!"

"דדווווולללר!"

"ששש! מספיק עכשיו!" אמרה לידיה, לקחה את השטרות מידי ותחבה הכול בחזרה אל התיק. אחר־כך הביטה בי ממש ברצינות ואמרה: "על זה אסור שאף אחד יידע. ברור?"

"את לא חייבת למסור אותם?"

"לא. כלומר בעיקרון כן, אבל לא. אם רוקי מתנהג אליי בצורה כל־כך מטומטמת, אז ממש כך אני יכולה לשמור לעצמי את הצפרדעים."

"אז עכשיו הם שלך?"

"שלנו. אם תשמרי את הסוד, אז הם שלנו."

"אבל אני בכלל לא גנבתי אותם."

"אבל את היית שם. בגלל זה נתחלק בהם. ובגלל זה אסור לך לספר לאף אחד. במקרה הכי גרוע רוקי... הוא יכול...עדיף שתשמרי בסוד!"

"אוקיי. וזה הרבה? אוכל לקנות לי בזה את הכרטיס לגרמניה?"

"אין לי מושג. אולי זה יספיק בשביל שני כרטיסים לגרמניה. או שאולי את לא רוצה שאני אהיה אִתך," היא גיחכה.

"בטח... בטח שכן..." אמרתי וקיוויתי, שזה לא יספיק לשני כרטיסים.

"אני אספור מאוחר יותר, עכשיו אני מוכרחה לחזור למעלה לפני שהאחרים יתעוררו."

"ומה אם מישהו יגלה את זה?"

"קוּקוֹלקָה, דיה לצרה בשעתה. קדימה, לכי למיטה, אני עוד אחביא את התיק."

"ואיפה את מתכוונת להחביא אותו."

"אני כבר אמצא איזה מקום טוב. לכי לישון."

כששוב שכבתי על הספה הייתה לי תחושה מוזרה בבטן. כמו זו שתמיד הייתה לי במכונית כשרוקי טס במהירות בין המכוניות האחרות והאוטובוסים ועקף את כולם. מצד אחד אני פוחדת, ובו בזמן אני רוצה שהוא ייסע מהר יותר.

— — —

כשבאתי למטבח למחרת, כולם כבר היו שם. באור היום נראו פניה של לידיה עוד הרבה יותר גרוע. היא ישבה על הברכיים של רוקי וניסתה לשתות תה עם הפה הנפוח שלה. הרגליים הדקיקות הלבנות שלה התנדנדו קרוב מאוד לרצפה. הבהונות דמויי הטפרים שלה היו שלובות כפי שאנשים אחרים היו מסוגלים לשלב רק את האגודלים. ידו השעירה של רוקי ליטפה את הירך שלה, הלוך ושוב.

"נו, ישנת טוב?" הוא שאל כשהבחין בי.

"כן."

"או שהיית ערה הרבה זמן?"

טלטלתי את ראשי לשלילה.

"הלילה שמעתי משהו. אם יש לכן, בובות, בעיה, אתן יכולות תמיד לפנות אליי. יום ולילה..."

"סמירה עזרה לי בשירותים. כי הייתי חלשה כל־כך ובקושי יכולתי לראות משהו בגלל העין הזאת," אמרה לידיה.

"אוי, זה מתוק," אמר רוקי, "על כל פנים היא נשארת כאן היום ותעזור לך בניקיון, יקירה שלי." הוא צודד את ראשה אליו למטה ונשק לה על הפה. לידיה כרכה את שתי זרועותיה סביב צווארו ואמרה: "תודה!"

"שנצא לדרך?" שאל פתאום סרגיי.

"אנחנו יוצאים לדרך כשאני אומר, קטנצ'יק," אמר רוקי, והזיז את לידיה הצידה. "קדימה, תתלבשו וצאו החוצה!"

משנסעו, השתררה בבית שלווה שמעולם לא חוויתי קודם. פתאום נראה לי הבית הרבה יותר גדול וגם הרבה יותר מזוהם מאשר בדרך כלל.

"מה אנחנו עושות עכשיו?" שאלתי את לידיה.

"נו, מה באמת. מנקים. מה שכל אישה מהוגנת צריכה לדעת. הרי גם את רוצה להיות פעם אישה מהוגנת, נכון?"

"אני חושבת שכן."

"אני אלמד אותך הכול. כשאני אסיים אִתך, כל גבר ירצה אותך."

"כל אחד?"

"בהחלט כל אחד. אבל זה תלוי גם בכשרון שלך, וגם אם תשמעי טוב בקולי. את מבטיחה להקשיב טוב ולעשות כל מה שאני אומרת לך?"

"לא יודעת."

"מה שוב את כבר לא יודעת? קוּקוֹלקָה, אני רק רוצה בטובתך. אני רוצה לעשות ממך אישה אמִתית. את מבינה את זה? כדי שבבוא הזמן יהיה לך איש עשיר."

שתקתי. היה פה כל־כך הרבה מידע שלא יכולתי לעכל מהר כל־כך.

"אני מוכרחה למצוא חן בעיני כל הגברים?" שאלתי.

"אם תתאמצי ברצינות, תוכלי למצוא חן בעיניהם. את הרי כבר יפה. רק טיפה כהה מדי. אבל לזה יש פטנטים. אני הרי גם לא בלונדה יפה כל־כך באופן טבעי..."

"ומה נעשה עכשיו?" שאלתי, בעוד אני תוהה אם השיער של לידיה לבן או צהוב.

"קודם כול את מפסיקה לקשקש כל־כך הרבה ואנחנו מנקות," אמרה לידיה. בגלל הנפיחות זה נראה די מפחיד כשהיא גלגלה את העיניים.

"אז נתחיל, קודם כול את כל האשפה שמונחת כאן סביב, לכאן פנימה," אמרה לידיה. אספתי שאריות ישנות של תפוח ואי־אלו קליפות אגוזים בתוך דלי שהיא הציבה לפני הרגליים שלי. ואז איכשהו לא ידעתי מה לעשות הלאה.

"מה שוב עכשיו?" שאלה לידיה, שראתה אותי עומדת שם אובדת עצות.

"אני לא יודעת מה כאן אשפה, בקבוקי הפלסטיק האלה כאן הם אשפה?"

"לא. בקבוקי הפלסטיק ודאי שלא. את אלה אפשר עוד למלא מחדש." "וקופסאות הסיגריות האלה?"

"תראי! אלה אני חושבת של סרגיי, לא? לא, אלה הן קאמל. את אלה סרגיי בטוח רוצה לשמור ולמלא בסיגריות זולות."

"וזה אשפה?" הרמתי חבילת בד מסריחה בצבע כחול כהה.

לידיה לקחה את זה מידי ופתחה.

"לא, אלה תחתונים. הם שייכים למישהו. את אלה צריכים רק לכבס."

"אבל זה אשפה!" הושטתי לה את המאפרה הוורודה.

"לא, מהבדלים אפשר עוד להוציא את הטבק... וגם בפילטר אפשר להשתמש שוב," אמרה לידיה. "קוּקוֹלקָה, את יודעת מה? ככה את בכלל לא עזרה בשבילי. עדיף שאת תעשי עכשיו את הסיגריות ואני אמשיך לנקות כאן צ'יק־צ'ק."

שמחתי לקבל משימה ברורה, התיישבתי על אדן החלון הרחב והתחלתי לעבוד על ערימת בדלי הסיגריות. באותו זמן התהלכה לידיה בחלל הבית, השליכה דברים אחדים אל הדלי ודברים אחרים לתוך קרטון גדול שניצב מאחור בפינה.

"אז רוב הדברים כאן הם בעצם לא אשפה, אבל חלק בכל זאת כן," היא אמרה, "זה לא ממש אפשרי לשמור על סדר כי האחרים מחרבנים על זה, את מבינה?" הנהנתי.

"למען האמת ניקוי הוא ממש אמנות. ואני למדתי את כל זה מסבתא שלי. יש אפילו דרך קיפול מיוחדת לכל בגד כדי שהערימה בארון תיראה מושלמת וגם שיהיה אפשר לשים בה הרבה. אבל את זה אני עושה רק למעלה אצל רוקי, כאן פשוט כל הג'נק נכנס לקרטון וכל אחד מוציא לו את החרא שלו בחזרה. לחבר'ה ממילא לא אכפת איך הדברים נראים."

"ומה עם דאשה? גם לה לא אכפת?"

"לה בכל מקרה לא משנה. זאת הרי היא בכלל כבר בקושי בן אדם." לידיה שרבבה את ראשה אליי. "לא על אדן החלון!" היא אמרה ושוב גלגלה את העיניים הנפוחות. אחר־כך אספה חתיכת עיתון מהרצפה, קרעה אותה בתנועת יד אחת, קיפלה ויצרה מהן שתי שקיות. "את הטבק הכניסי לכאן פנימה, את הפילטרים לכאן. אבל לא אם הם כבר מפוררים לגמרי. זה כאן בטוח כבר עישנו אִתו פעמיים שלוש. אותו אפשר לזרוק."

אחר־כך היא אספה את הלכלוך מבין המזרנים לשתי ערימות קטנות, ובעזרת חתיכת קרטון העבירה אותן לדלי. "פעם היה לנו יעה אמִתי, אבל הוא התחרבש, ואף פעם לא קיבלתי חדש במקומו. לחבר'ה הרי לא אכפת שאין כאן כלי ניקוי ראויים. לסבתא שלי היה יעה כזה יפה וטוב עם קישוטי פרחים. בעצם זה לא ממש נכון איך שאני עושה את זה כאן. אבל כאן למטה זה ממילא לא משנה."

"ומה לא נכון בזה?" שאלתי.

"נו טוב, סבתא שלי אמרה תמיד, שמוכרחים לעשות הכול באופן שיטתי."

"מה זה שיטתי?" ביקשתי לדעת.

"אם תקטעי אותי כל הזמן, לא תלמדי אף פעם שום דבר! מבינה? שיטתי פירושו שעושים הכול כמו... נו טוב, בכל מקרה צריכים לעשות את זה ככה," היא הזדקפה, הרימה את ידה הימנית ופרשה את אצבעותיה. "דבר ראשון, כל מה שהוא אשפה, אל פח האשפה," היא אמרה, וקיפלה את האצבע הקטנה. "דבר שני, להניח את כל הדברים שמפוזרים סביב בחזרה במקום. דבר שלישי, לנגב אבק. דבר רביעי, לטאטא. דבר חמישי, לנגב את הרצפה," היא אמרה.

"ואם עושים את חמשת הדברים, זה נקרא שיטתי?"

"יש כמובן עוד הרבה יותר מחמשת הדברים, אבל זה הבסיס. את עוד תלמדי את זה. בואי, עכשיו יש עוד המטבח ואחר־כך אראה לך מה מסתתר שם למעלה."

"אבל אם עוד מבשלים הרי הוא יתלכלך שוב. לא כדאי לנקות אותו בסוף?" שאלתי.

"קוּקוֹלקָה, כמה פעמים כבר ניקית בחיים שלך?" שאלה לידיה.

"אף פעם," אמרתי חרש.

"אני מנקה כבר כל־כך הרבה זמן, מהימים שבהם עוד יכולת לעמוד זקופה מתחת לשולחן. אנחנו נעשה את זה כמו שאני עושה את זה תמיד, ברור?" הנהנתי.

לידיה הרטיבה סמרטוט וזרקה אותו אליי.

"נגבי את השולחן ואת אדן החלון," היא אמרה.

החזקתי את הדבר הרטוב והקר הזה בידיים. הוא היה חום והיו בו קוצים קטנים. הנחתי את גוש הבד הלח הזה על השולחן. הוא הזכיר לי קיפוד שנדרס על־ידי מכונית. דחפתי את הבד הדוקר, והקיפוד התעורר לחיים. "בוא, קיפוד קטן," לחשתי לגמרי בשקט. "בוא תאכל כאן את כל הפירורים שמונחים על השולחן." והקיפוד נע לו לאורך השולחן ואסף את מה שהוא מצא. עם כל גרגיר וכל פירור הוא נעשה שבע יותר ושמח יותר.

"סמירה, מה לעזאזל את עושה שם? איך את חושבת שזה יתנקה?" לידיה חטפה את הקיפוד וטלטלה את הגוף הקטן שלו עד שהוא החזיר את כל הגרגירים והפירורים שלו ונותר תלוי בידה כמו איזה סמרטוט ישן.

"מקפלים סמרטוט לשניים. אחת. שתיים. ככה יש ארבעה חלקים נקיים. שניים בחוץ ושניים בפנים. כדי שאפשר יהיה לנגב, ועם כל הפירורים וכל מה שיש עושים ככה עם היד." היא החזיקה את משטח כף היד המקופלת בשפת השולחן, ובידה השנייה גרפה את שארית העולם הדמיוני שלי מן השולחן.

"בואי, אנחנו עולות עכשיו למעלה," היא אמרה.

"אבל זה בכלל לא גמור כאן..."

"אנחנו עוד צריכות לבשל. את השאר אנחנו יכולות לעשות גם אחרי זה."

"אבל הרי זה בדיוק מה שאני אמרתי," אמרתי ממש בלחש, יותר לעצמי מאשר לה.

עלינו במעלה המדרגות הלולייניות הצרות.

בצִדי המדרגות היו שאריות של צבע אדום־חום, הצבע הקודם של המדרגות. עכשיו במרכז היה רק עץ עם קצת לכלוך. ככה היה אפשר לראות טוב איפה לדרוך. השתדלתי לעלות בצעד חרישי ככל שיכולתי.

למעלה, בחדר של רוקי היה חשוך וקר כקרח.

"קצת יותר קר כאן, למעלה," אמרה לידיה. "תישארי כאן." היא הלכה לחלון והסיטה את הווילונות הצידה. מצמצתי והסתכלתי סביבי. החדר היה גדול ומלא פאר. במרכז ניצבה מיטה רחבה מכוסה בפרוות נמר. מעליה הייתה תלויה תמונה ענקית במסגרת זהב. היא הציגה אישה שמנה עירומה וילד קטן עירום עם כד מים.

"נו...?"

"הממ? מה?"

"מה, מה? מה את אומרת? זה לא מטומטם? כל החרבות והפגיונות וכל זה?"

"איפה?"

"שם! תגידי לי, את לגמרי סתומה?"

"לא."

"אז איך אפשר לפספס את זה? קיר שלם מלא במיני להבים חדים של סכינים."

זה באמת היה מרשים מאוד. מתחת לכל כלי הנשק הייתה שידה קטנה, שעליה ניצבו כל מיני בקבוקי אלכוהול. ליד המיטה הייתה כמעט אותה שידה ועליה מנורת נפט, שני נרות ומאפרת בדולח גדולה. משמאל למיטה ניצב מאוורר. הוא היה לבן והיה לו מעמד ממש בגובה שלי. דבר כזה עוד לא ראיתי אף פעם.

"בואי, תשכבי פעם על המיטה," אמרה לידיה וקפצה על שמיכת עור הנמר. התיישבתי בזהירות על שפת המיטה, חלצתי את הנעליים ונשכבתי עליה.

"וואו. יש שם מראות על התקרה!" אמרתי. לידיה צחקה. "מגניב לאללה, לא?"

"מה קורה אם כשישנים זה נופל על מישהו?"

"איזו שטות! על איזה מין דברים את חושבת. בראש היפה שלך יש רק דברים ממש מטומטמים."

היא נשכבה על הגב, לרוחב המיטה, הרגליים עליי, ולראשה הניחה להיטלטל מן המיטה למטה.

חילצתי עצמי מתחתיה ונשכבתי ממש כמוה. דמיינתי שמשטח המראות היה הרצפה. אדן החלון היה קבוע מעל מסגרת החלון וסיגליות לבנות וסגולות צמחו מלמעלה למטה. הסתכלתי החוצה אל האינסוף האפור.

"תראי, דבוקים שם בולבולים על התקרה," אמרתי.

"מה?" לידיה התיישבה והביטה לתקרה. צחקתי, אז היא הבינה וצחקה גם היא.

"אני אוהבת אותו," היא אמרה פתאום.

"את מי? סרגיי?"

"מה? לא! רוקי!"

"באמת?"

"כן, הוא פשוט כל־כך, כל־כך נפלא ויפה וחזק ומנוסה ומגניב... והוא לא כזה אכזרי כמו בחורים אחרים."

"אבל הוא הכה אותך אתמול."

"נו, ברור, כי גם הוא אוהב אותי. בגלל זה הוא היה היום הרבה יותר נחמד."

"את זה אני לא מבינה."

"את עוד ילדה, את ממילא לא מבינה הרבה. רוקי הוא מגה־רגיש. אני אספר לך פעם משהו אז תדעי למה אני מתכוונת: פעם איליה, כילד קטן, נחטף בידי מאפיה של קבצנים ואז הוא ראה שם איך הם הרגו מישהו, לכן הם שפכו לו חומצה לעיניים. במשך ימים איליה רק צרח וצרח אז הם רצו להרוג גם אותו, אבל רוקי לקח אותו אִתו והחזיר אותו לאיתנו."

"מה זאת אומרת נחטף?"

"זאת אומרת שהבחורים ההם ראו אותו משחק באיזה כפר, לקחו אותו אִתם לדְנֶפְּרוֹפֶּטְרוֹבְסְק ואז שלחו אותו לקבץ נדבות ברחובות. ואת ההכנסות הוא היה צריך כמובן למסור."

"זה הרי קצת כמו אצלנו."

"איזה מין חרא את מקשקשת! כאן כל אחד נמצא מרצונו החופשי ואנחנו עושים ביחד את הבוכטות שלנו. את הרי לא יכולה להשוות. חוץ מזה, כאן זה עניין זמני. והמאפיה של הקבצנים עושה את זה לתמיד."

"איך את יודעת שזה זמני?"

"קוּקוֹלקָה, רוקי הרי לא יעשה את זה לתמיד. הוא רוצה לאסוף מספיק כסף לעסק הפרטי שלו, ואז הוא לא יעשה עוד את כל החרא הזה."

"ואז נצטרך כולנו לעזוב?"

"ברור. רוקי ואני נישאר כאן ונבנה את הבית מחדש. ואז אני ארצה שיהיה לי ילד או שניים, גם שלושה זה בסדר. הכי כיף אם היה לי כבר עכשיו ילד..."

"לא היית מעדיפה את סרגיי? הוא לפחות לא כל־כך זקן. והוא גם אף פעם לא הרביץ לך."

"לא, בטח לא הומו כזה. סרגיי הוא חמוד מאוד וכל זה, אבל נורא לא גברי. אין לו אפילו שיער על החזה."

— — —

ירדנו שוב למטה. הבאתי בלון גז חדש מהמחסן וגלגלתי אותו לתוך הבית. לידיה חיברה אותו לכיריים והציבה עליהן סיר גדול עם מים. מילאנו את האמבטיה עד מחציתה במים קרים, אחר־כך הוספנו אליהם את המים הרתוחים מהסיר. לידיה הוציאה מתחת לאמבטיה לוח פח גלי והציבה אותו במים.

"עכשיו את כל הדברים האלה פנימה," אמרה לידיה.

"הכול?" זה היה קרטון שלם מלא בגדים.

"כן, הכול. ואחר־כך לסבן. הנה, קחי את החתיכה הקטנה. לצערי כבר אין לנו אבקת כביסה. עם אבקת כביסה זה הרבה יותר נעים, כי זה מקציף ומדיף ריח טוב. בעצם עד עכשיו רק פעם אחת ויחידה הייתה לי אבקת כביסה. סרגיי גנב אותה איפשהו. תראי, ככה זה נראה." היא ניגבה את זרועה המטפטפת בסוודר שלה ושלפה קופסת קרטון צבעונית מן הארון למעלה. "הנה, תריחי פעם. יש עוד ריח!" היא אמרה, ופתחה את המכסה. עלה ממנה ריח שמעולם לא הרחתי קודם. ריח של פרחים שכנראה היו גדולים ממני, ובצבעים שבכלל לא ייתכן שהם קיימים.

"אנחנו נעשה את זה בסבון. ככה, את רואה? לסבן הכול, אחר־כך לשפשף בלוח. או ככה, להחזיק את הבד בין הידיים. ככה, את רואה? קודם כול כאן, במקום שיש כתמים."

"אני חושבת שכאן זה לא יורד," אמרתי אחרי ששפשפתי את זה כמה פעמים.

"תראי! זה לא של רוקי, אז זה לא משנה. זה לא מוכרח להיות ממש נקי. רק שלא יסריח. על ילדים מלוכלכים מרחמים יותר. אבל על מסריחים פחות."

לידיה בלי ספק נהנתה לעשות כביסה. אני עשיתי את זה בפעם הראשונה וקיוויתי שזו תהיה הפעם האחרונה. זה הסריח, הסבון שרף לי בפצעים הקטנים הרבים שהיו לי בידיים ויותר מכול בציפורניים הכסוסות. זה היה פשוט חרא. הסחיטה והתלייה היו עוד יותר מאמְצים. יום עבודה ברחוב כבר יותר נעים, חשבתי.

"טוב, אז עכשיו רק עוד לבשל ואז נהיה חופשיות עד שכולם יחזרו," אמרה לידיה אחרי שתלינו את החולצה האחרונה. "אני הייתי מעדיפה רק להיות כאן ולעשות את עבודות הבית. אני שונאת ללכת לגנוב. אם כי זה תמיד עדיף על קיבוץ נדבות..."

"למה?" שאלתי.

"למה, למה. אל תשאלי שאלות טיפשיות כאלה! בואי, יותר טוב שתקלפי בצלים ושום. ואחר־כך עוד את תפוחי האדמה. את כבר יודעת?"

"אולי," אמרתי.

"מה זאת אומרת? את יודעת, או לא?"

"אף פעם לא עשיתי את זה."

"אלוהים, אתם ילדי מוסדות, הרי טמטמו אתכם לגמרי. את בת שבע ועדיין לא קילפת בצל. זה לא נתפס. אני בגיל שבע כבר עשיתי... אלוהים יודע מה. כשהגעתי לסבתא שלי בגיל עשר ידעתי כבר הכול."

"היא הייתה נחמדה אלייך?"

"סבתא שלי? היא הייתה האדם הכי טוב שאי־פעם היה על האדמה הזאת. ואולי שאי־פעם עוד יהיה."

"מה קורה כשמתים?"

"מאיפה אני יודעת?" היא נשכה את שפתיה הנפוחות שהתחילו שוב לדמם. "לעזאזל," אמרה לידיה.

היא חתכה בשתיקה את הירקות, אני משכתי את הקליפות מעל הבצלים. ידעתי שהיא הייתה עצובה, אבל לא העזתי לומר משהו.

"סבתא בגן עדן," היא אמרה לבסוף. "כך לפחות היא תמיד אמרה, שמתישהו היא תגיע לגן עדן. אלה היו חיים מושלמים, אצל סבתא. באופן רגיל לגמרי הלכתי לבית הספר, הכול היה נקי ומסודר, והיא הייתה הבשלנית הכי טובה בעולם. תמיד היו בבית הדברים הכי טעימים כשחזרתי הביתה. ולא הייתי צריכה לעשות כלום. תמיד כשרציתי לעזור לה היא אמרה, תעזבי את זה, את הרי עוד ילדה, בחיים שלך עוד יהיה לך מספיק מה לחרוש. תסתכלי ותלמדי. כשאני כבר לא אהיה, תצטרכי לעשות את זה בעצמך. לא יכולתי בכלל לתאר לעצמי שפעם היא לא תהיה עוד. אבל היא הייתה זקנה. אנשים זקנים מתים מתישהו. לפעמים גם צעירים. אבל זקנים מתים בכל מקרה." היא פנתה אליי, "סמירה, עוד לא קילפת אפילו תפוח אדמה אחד! בחיי, כמה זמן עוד ייקח החרא הזה?"

"אני לא יודעת איך עושים את זה עם תפוחי האדמה, זה לא כמו עם הבצלים," אמרתי חרש.

"אז למה את לא אומרת?"

"אבל הרי הקשבתי לך."

"אז את מוכרחה בכל זאת להגיד משהו, אחרת הייתי ממשיכה לדבר עד סוף כל הימים. זה הרי לא נורמלי איך שאת מתנהגת. איך אי־פעם ייצא ממך משהו?"

"לא יודעת," אמרתי.

"את לא מסמיקה בכלל כשנוזפים בך, את לא מתביישת?"

"לא נכון, אני כן מסמיקה, רק שהעור שלי כל־כך כהה שאי־אפשר לראות את זה."

לידיה תפסה בעצבנות תפוח אדמה וקילפה אותו במשיכה אחת. ספירלה ארוכה נשרה על השולחן. קסם, חשבתי. ניסיתי לעשות כמוה, אבל יצאו לי רק חתיכות קטנות.

"מאיפה ידעת שסבתא שלך מתה?" שאלתי.

"כי היא פשוט הייתה מתה. מה יש כאן לדעת. עוד לא ראית אף פעם בן אדם מת?" טלטלתי את הראש לשלילה.

"התעוררתי בבוקר, והיא שכבה לידי. אף פעם לא התעוררתי לפניה קודם. אז ניסיתי להעיר אותה, אבל היא הייתה קשויה לגמרי וקרה. היא לא נשמה. היא הייתה פשוט מתה." לידיה בכתה.

"אז למות זה כמו לישון?"

"אולי. רק שלא מתעוררים עוד."

"ומה עשית אז?"

"הלכתי לבית הספר ועשיתי הכול כמו שתמיד עשינו."

"והסבתא?"

"היא שכבה במיטה."

"ואת המשכת לשכב לידה?"

"בהתחלה כן, אבל יותר מאוחר היא התחילה להסריח, אז נשכבתי על הספה. ומתישהו הגיעה האישה הטיפשה שהייתה מביאה את הקִצבה. אמרתי שאני אקח את הקִצבה בשביל סבתא שלי, כי היא לא בבית. היא אמרה שהסבתא שלי צריכה לקחת את הקִצבה בעצמה. אבל כנראה שהיא הרגישה מה קרה. אולי בגלל הריחות, או אני לא יודעת מה. כשחזרתי למחרת מבית הספר הדירה הייתה נעולה. אז ישנתי במרתף ולמחרת בבוקר שוב הלכתי לבית הספר. סיפרתי למורה שלי מה קרה, והיא אמרה שאני מוכרחה לעבור למעון ילדים. נבלה מטומטמת, כאילו שהיה אפשר לתקוע אותי במעון ילדים."

"ומה עשית אז?"

"ברחתי. הסתובבתי ברחוב. הכרתי אנשים שאִתם הסנפתי דבק, גנבתי, בלעתי כדורים. אז הכרתי את רוקי, והוא לקח אותי אִתו. אני כבר לא יודעת איך בדיוק כל זה היה. אני הייתי מלאה באיזשהם דברים. רוקי באמת הציל לי את התחת, אחרת הייתי בטח מתחילה עם מזרקים ואז הכול היה אבוד."

"את מתכוונת למזרקים שמפוזרים בכל מקום ברחובות?"

"לא, אני מתכוונת לחיסונים בבית חולים, את יודעת," כהרגלה גלגלה את העיניים למעלה אל מאחורי העפעפיים הנפוחים.

"אין לך שום מושג מה כל זה, אה?"

טלטלתי את הראש לשלילה.

"אוקיי, אז האנשים שתמיד יושבים שפופים ברחובות ובחצרות, או יושבים על הספסלים ותומכים את הראש בידיים. ככה, את מבינה? את מכירה מישהו כזה? אלה תקועים על זה. את מבינה? הם מזריקים הרואין, ואז הם נרגעים ונעשה להם טוב."

"ולמה זה לא טוב?"

"כי הטוב לא מחזיק להרבה זמן, הם זקוקים כל הזמן ליותר ויותר, כדי שהסבבה תישאר, ובשביל זה צריך להשיג מאיפשהו את המזומנים."

"וכשמפסיקים?"

"כבר אי־אפשר להפסיק. כי עם החומר מרגישים טוב בטירוף. כלומר כשלוקחים אותו. כשזה נגמר מרגישים ממש רע. והרבה נגמרים מאיידס, כי אפשר להידבק מהמזרקים. עדיף שלא תתחילי עם זה בכלל. אחרת את יכולה ישר לחפור לך קבר. רוקי לא מקבל כאן שום סמים." היא נעצה בי מבט של אזהרה.

"אני תמיד פחדתי מזריקות," אמרתי.

"המרק רותח, אנחנו צריכות רק עוד לקנות לחם וּודקה, ואז יישארו לנו עוד שעתיים עד שכולם יחזרו. בזמן הזה אני ארחץ אותך כדי שלא תסריחי יותר," אמרה לידיה. פתאום שבה אליה הרוח האופיינית לה ולא הייתה אפילו טיפה עצובה.

— — —

"טוב, זה כבר מוכן," אמרה לידיה והציבה את הסיר הגדול בחזרה על הכיריים. לקח הרבה מאוד זמן להכין את האמבטיה. היה עלינו קודם להניח למי הכביסה המטונפים להתרוקן, אחר־כך לקרצף את האמבטיה, אחר־כך לחמם מים בסיר הענקי, לקחת מהכיריים ולשפוך לאמבטיה, וכך חמש פעמים.

הכנסתי את היד למים ואמרתי: "אני חושבת שזה חם מדי."

"בכלל לא חם מדי," אמרה לידיה, "ככה צריך."

בדקתי שוב את המים. הם היו חמים כמו תה. "למה ככה צריך?" שאלתי.

"קוּקוֹלקָה," אמרה לידיה, "פשוט תסמכי עליי, אוקיי? "אם את רוצה להתנקות, אז מוכרחים ככה. חוץ מזה קר מאוד כאן, ולכן המים מוכרחים להיות לוהטים. אחרת תהיי חולה או משהו כזה. את מבינה?" הנהנתי.

"קדימה, תתפשטי," היא אמרה, ומשכה לי את הכובע מעל הראש.

צייתי ופשטתי את הסוודר החום שקיבלתי במתנה מרוקי. אחר־כך את הלבן המחורר, אחר־כך את המסולסל. מתחת לאלה היו לי עוד שתי חולצות טי, אחת כחולה ואחת ירוקה עם ארנב עליה. לגמרי שכחתי שאני לובשת אותן. הן היו עדיין ממעון הילדים. אחר־כך הגופייה, מכנסי הצמר ושני זוגות הגרביונים. אחר־כך התחתונים. הם היו לגמרי צהובים־חומים בצד הפנימי. מעכתי אותם ודחפתי אותם מתחת לערימת הבגדים.

"אלוהים, כמה שאת רזה!" אמרה לידיה, "כשאת לבושה בכל הבגדים האלה בכלל לא רואים את זה. אבל את ממש שלד. אף־על־פי שאת מקבלת מרוקי תמיד מנה נוספת והוא מביא לך קבוע סוכריות כי את החמודונת הקטנה שלו."

"זה הרי קרה רק פעמיים," דחיתי את דבריה.

"קדימה, תיכנסי לכאן. את כבר רועדת ואת כבר לגמרי כחולה בפה!"

נכנסתי לאמבטיה אבל היא הייתה כל־כך חמה שלא יכולתי להתיישב בה. ממש לאט־לאט שיקעתי את גופי אל תוך המים. השתדלתי לא לזוז, כי נדמה שזה מגביר את החום. אחרי זמן מה התרגלתי לזה, או שהמים פשוט התקררו, על כל פנים הזרועות והרגליים שלי ממש התרככו ונעשו כבדות.

"עוד אף־פעם לא עשיתי אמבטיה. תמיד התקלחנו. אמבטיה זה הרבה יותר נעים," אמרתי.

"גם אני חושבת. סבתא שלי תמיד הייתה עושה לי אמבטיה בימי ראשון. והרשתה לי להישאר בפנים עד שהעור שלי נעשה מקומט לגמרי. היא הוסיפה כל הזמן מים חמים, וסיפרה לי סיפורים, או אפילו קראה לפניי." לידיה נשענה על האמבטיה, היא נראתה חולמנית, אצבעות העכביש הארוכות שלה שיחקו במים.

"מה היא סיפרה לך?" רציתי לדעת.

"כל דבר אפשרי. על המלחמה, על ההורים שלה, על אימא שלי כשהיא הייתה קטנה..."

"גם לך יש אימא?"

"לכל אחד יש אימא."

"לי לא."

"בטח. תמיד יש כּוּס שממנו יוצאים."

"למה את חושבת ככה?"

"אלוהים, סמירה, את בכלל לא יודעת כלום? אני בגילך כבר ידעתי הכול על זיונים ובכלל..."

"מאיפה ידעת?"

"כי הכול קרה תמיד מתחת לאף שלי. זיונים, היריון, לידה וכל אלה. עם האח הראשון שלי עוד שמחתי, אבל אחר־כך..."

החלטתי לא לשאול יותר מִדַי שאלות כדי לא להיראות לגמרי מטומטמת. לידיה פשוט ידעה הכול על החיים ואני הייתי רק ילדה מטופשת. מאוד התביישתי.

"אוקיי, את באמת לא יודעת כלום, נכון?" משכתי בכתפיי.

"מה את חושבת, מאיפה באים ילדים?"

"מהבטן?" אמרתי חרש.

"נכון, לפחות לא מהחסידה. אז תקשיבי, לנשים יש מושמוש, נכון?" הנהנתי.

"ראית כבר פעם מושמוש של אישה ממש? או שאת מכירה רק את המוּמוּ הקטן שלך? אוקיי, את רוצה להסתכל פעם?" לא ידעתי מה עליי לומר, אבל היא כבר הפשילה את הבגדים שלה ונכנסה לאמבטיה. אחר־כך היא התיישבה על שולי האמבטיה, פישקה את רגליה והציבה עליהם את כפות הרגליים. אחר־כך היא הצביעה על המוּשמוּש שלה ואמרה: "תסתכלי, את רואה?"

"אני חושבת שגם שלי נראה ככה, רק בלי כל השערות האלה. גם לי יהיו כאלה כשאגדל?"

"ברור! כשהופכים לאישה של ממש, תמיד גדל שם למטה שיער. אבל שלך יהיו שחורות, כי גם השיער על הראש שלך שחור. את רואה כאן למעלה יש חור קטן לפיפי, וכאן," שתי אצבעות שלה נעלמו לגמרי איפשהו בין רגליה, "כאן זה המושמוש. ובחור הזה הגברים מתישהו ידפקו אותך. ואולי גם בתחת, אם לא תצליחי להתנגד." היא צחקה.

"ואיך כל זה קשור לילדים?" שאלתי.

"נו, טוב, ככה הדברים האלה מגיעים לבטן. כשהבחור משפריץ את הרוטב הלבן שלו לתוך המושמוש, אז גדל שם ילד. וכשהבטן ממש גדולה, הוא יוצא דרך אותו חור החוצה. וזה עניין ממש מגעיל, את זה אני אומרת לך."

"את ראית את זה אצל אימא שלך?"

"כן, חמש פעמים. תארי לעצמך את זה. כל שנה מין דבר כזה."

"ואימא שלך גם מתה?"

"לא, תנשכי לך את הלשון! איך הגעת לרעיון הזה?"

"כי היית אצל סבתא שלך ולא אצלה, בגלל זה חשבתי..."

"לא, זה לא קשור, זה עניין אחר לגמרי. אנחנו גרנו בכפר. היא עדיין שם. אני הייתי הכי מבוגרת. ואחריי היו עוד חמישה פרחחים. האח הראשון שלי היה ממש מתוק וחמוד. האחרים היו מעצבנים. אימא שלי פשוט שתתה יותר מדי ונתנה ליותר מדי בחורים לדפוק אותה, זה הרס לגמרי את המעמד שלנו. הדביקו לי תמיד את הכינוי הבת של הזונה בכל מקום שהלכתי אליו. אף־על־פי שהיא לא הייתה באמת זונה. היא בכלל לא לקחה בשביל זה כסף. טוב, נו, זה לא משנה. ואז היה לה בחור חדש שלא רצה לעשות שום דבר חוץ מלשתות ולדפוק. וכשאנחנו הילדים הפרענו לו בשני הדברים האלה, הוא הִכה את כולנו. החרא הזה עוד דרש מאִתנו ללכת לכפר לשנורר אוכל ולגנוב דברים." היא ירדה מעל שולי האמבט והתלבשה. הפנים שלה היו אדומות. גם העיניים שלה.

"אז איך הגעת לסבתא שלך?" רציתי לדעת.

"שכנה אחת לקחה אותי אליה מתישהו והתקשרה לסבתא שלי בעיר. אחר־כך היא הסיעה אותי אליה."

"והאחרים?"

"הם נשארו שם. מה אני יודעת. את מעצבנת עם החקירות שלך. ומה העניין עם האימא המחורבנת שלך?"

"לא הייתה לי בכלל..." התחלתי, אבל אז אמרתי: "אני לא מכירה אותה. אפילו לא ידעתי שתמיד יוצאים מתוך מישהי. חשבתי... חשבתי שלחלק מהילדים אין שום אימא, חשבתי שמישהו פשוט מצא אותם. ואז הביא אותם למעון הילדים ושם הילדים צריכים לחכות עד שמישהו ירצה אותם."

"את זה בטח סיפרו לכם במעון הילדים."

"לא, זה מה שהבנתי בעצמי. אני חושבת. או אולי יחד עם מרינה." "כמו תמיד. תישארי כאן קצת, אני הולכת רגע למכולת." היא הלכה ופתאום ירדה עליי עצבות. התגעגעתי למרינה. ניסיתי להיזכר בפנים שלה. עדיין זכרתי ממש במדויק איך נראה האף שלה, וגם החיוך שלה, וגם בשיניים הלבנות שלה יכולתי להיזכר, הן היו לגמרי עקומות, כאילו היו רבות מדי ופשוט דחקו זו את זו עד שכל שורת השיניים התעקמה.

בעוד שהרהרתי וחלמתי לי כך, פרצה לידיה פנימה ואחריה האחרים. הם חזרו מהעבודה.

"באמת אין לה עדיין שום ציצים," אמר אחד מן התאומים. האחרים צחקו.

"היא עוד ילדה," אמר סרגיי.

"או שזה יישאר ככה," אמר שוב אחד התאומים. "דאשה כבר לא ילדה ובכל זאת אין לה ציצים." כולם צחקו. הידקתי את ברכיי אל חזי.

"הקטנטונת הזאת עוד תהיה חתיכה רצינית," אמר רוקי. הוא בא אל האמבטיה ושלף אותי מן המים הפושרים. כולם הסתכלו, ובפעם הראשונה התביישתי והסתרתי את האין־ציצים שלי. רוקי פשט את מעיל הפרווה שלו והניח אותו על כתפיי. הוא היה כל־כך כבד שבקושי יכולתי לעמוד זקופה אִתו.

"בואי, תלבשי שוב את הבגדים שלך," אמרה לידיה, "או שלא, חכי, הנה תלבשי קודם את הבגדים הנקיים האלה ואז את הסוודר עליהם. גם את התחתונים שלך תזרקי לארגז, כדי שאכבס אותם. מובן? אחרת מהר מאוד תסריחי שוב."

בייש אותי שהיא אמרה את זה לפני כל האחרים. אחר־כך לבשתי מה שהיא נתנה לי בלי לבדוק ממש מה זה, ושמחתי שאני כבר לא במרכז תשומת הלב של כולם.

כל אחד התיישב במקומו. לידיה פרסה את הלחם, סרגיי הציב את סיר המרק על השולחן. רוקי הסיר את הפקק מבקבוק הוודקה, האחרים הניחו את ההכנסה היומית שלהם על השולחן. מנורת הנפט השרתה בדרך כלל אווירה נעימה, אבל הערב לא היה לה שום סיכוי. תהיתי מה הסיבה לכך, ואז הבחנתי שדאשה לא אכלה כלום מהמרק שלנו, אלא רק כרסמה מהלחם.

"למה היא לא רוצה את המרק שלנו?" לחשתי ללידיה באוזן.

"המרק לא טעים לך?" קראה לידיה לעברה של דאשה בתגובה לשאלה שלי. אבל דאשה אפילו לא הרימה את המבט והמשיכה לנגוס בקרומי הלחם. "הֵי, את, דפוקה אחת, אני מדברת אלייך!" אמרה לידיה, והתאומים גיחכו.

ואז גם אני רציתי לומר משהו: "השקענו בזה הרבה עבודה, יא דפוקה אחת, את לא רוצה לאכול את זה?"

עכשיו היא הרימה את עיניה. כל האחרים בקושי התאפקו לא לצחוק. זה נתן לי אומץ, ואמרתי: "אולי יצמחו לך ציצים אם תאכלי קצת יותר."

דאשה הביטה בי בעיניים ריקות.

"זומבים לא זקוקים לאוכל," אמר סרגיי, שמרוב צחוק בקושי הצליח להוציא מילה. "מספיק עכשיו!" קולו של רוקי היה כמו סטירת לחי שהרגיעה את כולנו.

בכל זאת הייתי גאה בעצמי, שהשתלבתי באווירה הנבזית.

— — —

למחרת בבוקר סרגיי העיר אותי מוקדם מאוד כי היה עלינו לשטוף יחד את המכונית. משכתי את הכובע בכוח אל הפנים, וקשרתי לי שקיות ניילון סביב הנעליים כדי שכפות הרגליים שלי יישארו יבשות.

"ככה, את רואה?" אמר סרגיי כעבור כמה שניות, כשעמדנו בחוץ. הוא דחף את הספוג פעמים אחדות אל תוך הדלי. "כמה שיותר קצף, ככה טוב יותר!"

עשיתי כמותו. "איי. גם לך כואבות כל־כך הידיים?" שאלתי אותו. הקור נגס בידיים הרטובות שלי כמו חולדות קטנות מורעבות.

"לא. לי כבר לא כואב כלום. את יכולה לשמוח שהיום יש כמה מעלות מעל האפס. פעם נאלצתי לשטוף אותה כשהיו עשר מעלות מתחת לאפס. המים קפאו על העור שלי. את רואה את האצבע הזאת? וגם את שלוש אלו..." הוא הציג לי את הידיים הגדולות הגרומות שלו. קצות האצבעות שלו היו שחורות. "כל זה קרה מקפיאה."

"באמת? חשבתי תמיד שהן פשוט מלוכלכות. גם אצל התאומים זה מקפיאה?"

"ברור. אלא מה. תראי, יש לי את זה גם באוזניים, את רואה?"

"כן, נורא. זה כואב?"

"לא. לי כבר לא כואב שום דבר!" הוא שב ואמר וסטר על אוזנו.

"באמת? אתה לא מרגיש שום דבר? מותר לי להרגיש?" שאלתי.

הוא קירב אליי את האוזן ואני צבטתי אותה בכל הכוח. "נו?" שאלתי.

"כלום," הוא אמר.

נעצתי את הציפורניים שלי במקום השחור.

"נו?"

"כלום!" הוא שב ואמר.

אחר־כך סובבתי לו את כל האוזן בכל הכוח.

"איי, את מופרעת?" צעק פתאום סרגיי.

"חשבתי שכלום לא מכאיב לך!"

"את מטומטמת או משהו כזה? את רוצה שאני אעשה לך את זה פעם?" הוא תפס לי באוזן וסובב אותה בכזה כוח שהייתי בטוחה שהיא נקרעת.

צרחתי וניסיתי להרביץ לו. נפלנו, אבל הוא לא שִחרר את אחיזתו בי. "נו, איך זה? הא? איך זה? זה כואב?" הוא שאל שוב ושוב. העיניים שלו היו עגולות. הנחיריים שלו ממש העלו קיטור.

"עזוב אותי!" ניסיתי להשתחרר, אבל הוא לחץ אותי ארצה והמשיך לסובב לי את האוזן.

"היי! שחרר את הילדה, הומו אחד!" זה היה רוקי. הוא תלש את סרגיי מעליי, הכניס לו אגרוף בפרצוף ואז בעיטה או שתיים בבטן.

"אתה לא נוגע בילדה! זה ברור? אם אתה רוצה בפרצוף, אתה יכול לבוא אליי ולהרביץ כמו גבר."

סרגיי קם וירק דם. "אני מצטער, קוּקוֹלקָה," הוא אמר, "באמת..."

הוא רצה להיכנס לבית, אבל רוקי הורה לו להמשיך לנקות את המכונית ולהסביר לי בדיוק איך עושים את זה.

סרגיי ניגב את המכונית סביב־סביב ואני רק עמדתי שם בקרבתו. הוא לא אמר עוד כלום. רוקי צפה בו קצרות, ואז קרץ לי ונכנס שוב לבית. האוזן הימנית שלי בערה. משהו חם זחל במורד צווארי. הושטתי ידי לשם. זה היה דם. הבטתי באדום הזוהר על אצבעותיי. אחר־כך ליקקתי אותן ובשל הטעם המתכתי התעוותו פניי. לאלפא רומיאו היה אותו צבע. אולי היה לו גם אותו טעם. שאלתי את עצמי, אם צבעו אותו בדם. אבל לא העזתי לשאול את סרגיי. במקום זה שאלתי: "למה אתה לא אוהב את רוקי?"

סרגיי הפסיק לנגב, הזדקף, והביט בי מעל לגג של המכונית. "מי אומר את זה?"

"אף אחד. אני פשוט רואה את זה..."

"א־הה. את קוראת מחשבות, או מה?"

"לא, אני חושבת שלא... אבל בכל זאת אני רואה את זה."

"א־הה. ומה עוד את רואה ככה?"

"שאתה מאוהב בלידיה, למשל."

"אוקיי, די, מספיק לי מהחַרְטָה הצוענית שלך."

"למה אתה אומר את זה?" ניסיתי בכל הכוח להימנע מזה, אבל הדמעות זלגו לי במורד הלחיים.

סרגי המשיך לנגב בתנועות מהירות ונמרצות. כשלאחר זמן מה הסתובבתי והתכוונתי ללכת, הוא אמר פתאום: "כי הוא בחור חרא והוא מנצל את כולנו."

"אבל הוא סידר לנו כאן בית. ולידיה אומרת שהוא הציל אותה מלהיות מכורה לסמים וממוות מהזרקות," אמרתי.

"ישו המושיע האישי שלנו," אמר סרגיי וצחק. "שאספר לך פעם למה הוא אוסר על סמים כאן? כי אם נשתמש, לא נעבוד עוד בשבילו כמו שצריך. כבר ראית פעם אנשים שמזריקים? להם הכול טוב. הם רגועים עד טמטום. חיים בשלום עם עצמם ועם הכול. אז איך לדעתך הוא יביא מישהו כזה לעבוד? חוץ מזה החומר עולה איזה בוכטה. אפילו ממש הרבה."

"אז סמים זה טוב?" שאלתי.

"אין לי מושג. החיים האלה כאן טובים? יש כאלה שנהרסים מסמים, זה בטוח, אבל כולם אומרים שזה מביא את ההרגשה הכי מדליקה שיש."

"אתה כבר ניסית פעם?"

"לא. זה עולה כסף, הרי אמרתי לך! חוץ מזה גם מספיק לי אַלְכּוֹ." הוא שב והשתתק, ייבש והבריק את המכונית. "בכל מקרה הדוד הטוב רוקי לא עושה שום דבר מתוך רגשות אבהות טהורים. בזה את יכולה להאמין לי," הוא אמר. "אנחנו יכולים להיכנס, אני גמרתי."

נכנסנו פנימה. שנאתי את הרגע של הפשרת הגוף. אלפי מחטים קטנות דוקרות אז בעור.

רוקי זרק מבט מחלון המטבח, אחר־כך לבש את מעיל הפרווה שלו, תחב את הסיגריות לכיס והסתלק בלי לתת לנו שום הוראה. זה היה יום שני, לא ראשון. "אנחנו לא צריכים לעבוד היום?" שאלתי. אף־אחד לא התייחס לשאלה שלי.

אחד מהתאומים, כנראה אולג, פתח את החלון לרווחה וצעק אל החצר: "מתי אתה חוזר?"

"עוד מעט!" אמר רוקי, כשהוא מתיישב באלפא רומיאו המבריקה כראי.

"מותר לנו לצאת?" שאל אולג.

"כן, אוקיי. אבל עד שש בערב כולם נמצאים כאן שוב, ברור?" קולות טריקת הדלת והתנעת המנוע נשמעו. אחר־כך הוא נעלם.

— — —

אולג ופטיה חבשו כובעים ונעלו נעליים. הם היו ממש עליזים.

"לאן אתם הולכים שניכם?" שאל סרגיי.

"אל מאחורי המוסכים. אולי החבר'ה שם..." אמר אולג.

"אבל בלי שום שטויות," אמר סרגיי.

"אבל בלי שום שטויות," חיקה אותו פטיה.

סרגיי הוריד לו כפה על העורף.

"אתה רוצה לבוא אִתנו, או מה?" שאל אולג.

"לא, עזוב," אמר סרגיי.

"תביאו לי ' גלגלים', בסדר?" אמר איליה.

"יש לך מזומנים בשביל זה?" שאל פטיה.

"תמיד יש לי מזומנים."

הם התלוצצו והקניטו זה את זה. כולם צחקו. אני, כמו כמעט תמיד, לא הבנתי למה.

עכשיו הבנים נעלמו. לא העזתי לשאול את איליה מאיפה היה לו כסף משלו. מצד אחד לא רציתי להיראות מטומטמת, מצד אחר תמיד פחדתי שמישהו יתעצבן עליי בגלל שאלה. לכן לא שאלתי מה קורה שם מאחורי המוסכים. במקום זה שאלתי אותו בשביל מה הוא צריך ' גלגלים'. "כדי לנסוע רחוק־רחוק מכאן." הוא אמר. לא המשכתי לשאול ורק מאוחר יותר הבנתי שאלה לא היו גלגלים ממש אלא גלולות.

חזרתי לספה, הוצאתי את הברבי שלי ואמרתי לה: "אנחנו פשוט נתבונן במה שקורה, בסדר?" היא הסכימה והנהנה.

דאשה ישבה מצונפת בכורסה הפרחונית ושרבטה משהו בעט על נייר ישן שפעם עטף נקניק או גבינה. ראיתי פעם ציור שלה. היא ציירה בו את לידיה ורוקי. זיהיתי אותם מייד, הם היו כל־כך דומים לעצמם בציור. אבל בדרך כלל דאשה קרעה את הציורים שלה מייד כשסיימה אותם. בשונה ממרינה. כשמרינה ציירה משהו, היא הניחה את זה תמיד בארון שלה.

דאשה הבחינה שברבי ואני מביטות בה וזרקה בנו מבט קודר. אז הרימה פתאום ברבי את זרועה ונופפה לה. דאשה שבה והשפילה מייד את ראשה, אבל אנחנו ראינו שהיא חייכה.

דרך הדלת צפינו בלידיה. היא הכינה בשבילנו בְּליני, פנקייק רוסי, ובו בזמן סירקה את שיערה הארוך. היא עשתה תמיד הכול בו זמנית. זה היה הכשרון שלה.

סרגיי רכן אליה, לחש לה משהו באוזן והיא צחקה. הם היו כל־כך רגועים ובוגרים שממש קינאתי בהם.

"מישהו צריך לקצוץ עץ אם אנחנו נשארים כאן כל היום," שמעתי את איליה אומר.

"אולי אתה?" אמר סרגיי.

"כן, בשמחה, אם אתה תחזיק לי את בולי העץ," אמר איליה ולידיה גיחכה.

"ממש מצחיק," אמר סרגיי, "אבל ככה זה כשאתה הגבר היחיד בבית." אחר־כך הוא נעל את המגפיים שלו ויצא אל החצר.

בצהריים התאומים חזרו. הם הביאו אִתם לחם וחמאה. התאספנו סביב השולחן, שתינו תה שחור ואכלנו לחם לבן עם הרבה חמאה ומלח. רצינו לאכול את הבליני, אבל לידיה לא הרשתה לנו. "רק כשרוקי יחזור!" היא אמרה. אבל רוקי לא בא ולא בא. מתישהו בסביבות עשר בערב בכל זאת אכלנו את הבליני — בלעדיו.

— — —

כולם עשו מה שבא להם. לידיה בישלה ודאגה לכולנו כמו קודם. למעשה זה היה מאוד נעים להיות ככה בבית. בלי רוקי. בלי הוראות. אילו רק לא קינן בי הפחד הזה. מה אם הוא לא יחזור? כך שאלתי את עצמי. מי ידאג לנו אז? ומה יהיה על הכסף שלי לגרמניה? האם גם האחרים פחדו? גם אם כן, הם לא הראו את הפחד הזה.

זה היה ימים אחדים לפני נובי־גוד, ראש השנה האזרחית. נובי־גוד היה החג הכי יפה והכי חשוב בכל השנה. כך זה היה כבר במעון הילדים. ב נובי־גוד הרשו לנו להישאר ערים עד מאוחר, היה עץ אשוח מקושט והיה סבא שלג שקראו לו דֶד מוֹרוֹץ שחילק לנו סוכריות. בעצם זה לא היה דֶד מוֹרוֹץ אמִתי, אלא מחנכת מחופשת. את זה ידע כל ילד. רוקי הבטיח שהוא ידאג לעץ אשוח למעננו ויקנה לנו מתנות אם נעבוד בחריצות. כולנו השתדלנו, אבל עכשיו הוא פשוט נעלם.

יומיים לפני נובי־גוד גררו התאומים עץ אשוח קטן וקצת עקום. הם כרתו אותו באיזה פארק. תלינו עליו כל מיני דברים — פקקים, חתיכות תפוח מיובש, סיגריות, אגוזים, גזרים, כפיות תה ואי־אלו סוכריות, שסרגיי גנב במיוחד בשביל העץ. הכי למעלה בראש העץ קשרנו את הברבי שלי. זה היה ממש מבדח. אם לומר את האמת, העץ במעון נראה יפה יותר. אבל העץ הזה שכאן היה ממש העץ הפרטי שלנו.

ביום האחרון לפני נובי־גוד יצאה לידיה יחד עם התאומים. אף פעם לא ראיתי כל־כך הרבה מאכלים ומשקאות, כפי שהם מילאו בהם את המטבח כשהם חזרו. פתיחת האריזות לא נגמרה. היו שם כוסמת, תפוחי אדמה, סרדינים, קמח, חמאה, ביצים, גזרים, עגבניות, חלב, סלק אדום, מיונז, שמנת חמוצה, דג מלוח, כמות עצומה של שוקולדים, עשרה בקבוקי וודקה ושישה בקבוקי פפסי, שק גרעיני חמניות, דבש ואפילו מנדרינות. אחר־כך שלפה לידיה עוד כל מיני מוצרי קוסמטיקה, צבע לשיער, ספריי לשיער, דאודורנט, שפתונים, קרמים, ודברים נוספים שלא ידעתי על קיומם, ולא ידעתי איפה צריך למרוח אותם או לרסס.

אחר־כך הסבירה לידיה לכל אחד מה הוא צריך לקלף, לנגב, או לחתוך. וכולם מילאו אחר הוראותיה. גם דאשה. היא הייתה צריכה להפריד את הדג מלוח מכל העצמות והעור ולחתוך לחתיכות קטנות כדי שלידיה תוכל להכין מזה שׁוּבָּה.

הסתכלתי איך לידיה מכסה את הדג בשכבות של תפוחי אדמה, ביצים, סלק אדום ומיונז, והייתי בטוחה שלדג יהיה חם תחת ה שׁוּבָּה הזאת. שׁוּבָּה זהו בעצם כינוי למעיל פרווה. אני עצמי הייתי צריכה לקלף את כל שק תפוחי האדמה. לידיה הרי הראתה לי ימים אחדים קודם לכן איך עושים את זה, ועכשיו היה עליי לתרגל את זה.

בילינו את שארית היום ואפילו את מחצית יום המחרת בבישול. בסופו של דבר היה לנו כל־כך הרבה אוכל שיכולנו להזמין את כל ילדי מעון הילדים. אבל אני שמחתי שלא הזמנו אותם, את הילדים הסתומים האלה. לא רציתי כל מגע אִתם, ובכלל, גם לא עם שום ילדים אחרים. שנאתי ילדים. והכי פחות רציתי להיות בעצמי ילדה.

"כדאי שעכשיו כולנו נעשה לנו שנת צהריים," אמרה לידיה בחגיגיות וקטעה בכך את המחשבות שלי.

"לא, אני שונאת את זה," אמרתי, וכולם הסתכלו עליי, כי בדרך כלל לא דיברתי בקול רם כל־כך, וגם לא התנגדתי. אבל בעניין שנת צהריים פשוט לא יכולתי לנהוג אחרת. "לא, אני לא רוצה!" אמרתי שוב.

"אז את בטח רוצה להירדם כבר לפני המסיבה?" שאלה לידיה. טלטלתי את ראשי: "לא, אני אצליח להיות ערה."

"זאת נעשית חצופה!" אמר סרגיי ללידיה.

"לא, היא לא! הכול אצלי תחת שליטה!" אחר־כך היא אמרה לי: "אם תישני שנת צהריים, אני אצבע לך אחרי זה את השיער וגם תוכלי להתאפר!"

עד אותו רגע בעצם מעולם לא עלה בי רצון לעשות דבר כזה, אבל היא אמרה את זה באופן כל־כך מפתה, שהסכמתי.

— — —

כשהתעוררתי כבר היה חשוך בחוץ. איליה ישב במטבח וניגן באקורדיון. לידיה לבשה שמלה כחולה ממש מהודרת, גרביונים שקופים ונעליים אדומות עם עקבים בגובה בלתי נתפס. היא נראתה נפלא. כמעט כמו הברבי שלי.

"טוב, עכשיו נעשה גם אותך מהודרת. הכנתי לך דברים נפלאים, את ממש תשתגעי." היא אמרה, ומשכה מעליי את השמיכה.

"הנה! תראי!"

היא התיישבה לצִדי על הספה ורוקנה את תוכנה של שקית ניילון בינינו.

"מה זה?"

"שמלה," היא הרימה את זה לגובה. "היא ורודה! והיא נוצצת כאן מלפנים. וכאן יש סרט, את זה צריך לקשור מאחור. ככה, את רואה?"

"בשבילי?"

"נו, ברור. ותראי, יש עוד. נכון שזה יפה? גם כן עם סרטים." היא תחבה את ידיה לתוך נעלי לק ועשתה כאילו הן רצות אליי.

"ואת מקבלת גם גרביונים. אבל אִתם את מוכרחה להיזהר מאוד, הדברים העדינים האלה מתקלקלים מהר. כבר היו לי פעם כאלה." היא הושיטה לי את האריג הלבן הדקיק. היו מצוירים עליו בלוני אוויר קטנים. אף פעם לא ראיתי דבר יפה כל־כך, ובוודאי שלא היה לי מעולם. חיבקתי את לידיה כל־כך חזק שנפלנו מן הספה ופרצנו בצחוק.

הבגדים התאימו לי באופן מושלם, רק הנעליים היו טיפה גדולות מדי, אבל זה ממש לא היה אכפת לי. הרגשתי בהן כמו נסיכה. או אולי אפילו כמו מרינה בגרמניה. אם ההורים שלה יראו אותי כך, הם יאמצו אותי מייד, חשבתי. ובעוד אני מרחפת במחשבותיי בגרמניה אצל מרינה, מרחו לי משהו בשיער.

כשהיא סיימה, הובילה אותי לידיה בעיניים מכוסות למעלה אל חדרו של רוקי. היא הציבה אותי מול המראה, הסירה את המטפחת מעיניי, ואני ראיתי ילדה זרה. שערותיה היו ארוכות ובלונדיניות, הגבות ממש דקיקות ומקושתות. העיניים שלה היו מעוטרות בקו שחור, והשפתיים שלה היו ורודות כמו השמלה שלה. "זאת לא אני," אמרנו בו בזמן אני והילדה הזרה שבמראה. לידיה הביטה בי ממרומי נעלי העקב הגבוהות שלה וצחקה בשביעות רצון.

כשירדנו בחזרה למטה שמעתי את סרגיי אומר לאיליה: "זה לא כל־כך פשוט. היו שם איזשהן בעיות עם ארגונים אחרים. יש שם פשוט מישהו חדש ששלח את הילדים שלו לאוטובוסים שלנו לניקוי תיקים. והחבר'ה הכניסו לי בוקס בפרצוף. הם היו שניים ואני עם דאשה־זומבי. ועכשיו רוקי צריך לעצור את זה ולהסדיר את העניין. אני רק שואל את עצמי כמה זמן דבר כזה יכול להימשך..."

"למה לא סיפרת את זה עוד קודם?" שאלה לידיה.

"כן, בדיוק. למה לא סיפרת את זה?" שאלתי אני. ואחר־כך אמרתי: "אתה רואה, הוא בכל זאת דואג לך כשהוא מסדיר לך את זה."

"מה? אלוהים, זה לא נקרא דואג! זה בשביל העסק המחורבן שלו. את לא מבינה את זה? אנחנו העסק שלו. הוא משלם ל קרישה את דמי החסות שהם דורשים כדי שהוא יוכל לשלוח את האנשים שלו לקבץ נדבות ולגנוב. כל העיר מחולקת לאזורים. כל אזור שייך למישהו. וזה הג'וב המחורבן שלו, לדאוג שאף אחד מאִתנו לא יחטוף מהמתחרים בפרצוף. בשביל זה הוא גובה את הכסף שאנחנו מרוויחים."

"בוא, אל תתרגז כל־כך, אנחנו הרי חוגגים היום. רוקי יסדיר את זה והכול יהיה בסדר," אמרה לידיה.

"הכול יהיה בסדר," חיקה אותה סרגיי. "אולי בשבילך. לי נמאס מהניצול הזה. הוא עושה את הג'וב שלו חרא. ברור? אנחנו קורעים את עצמנו כדי שהוא יוכל לשתות ולהסתובב עם זונות."

"הוא לא הולך לזונות," אמרה לידיה.

"לידיה, תתעוררי כבר! את חושבת שהכּוּס הקטן שלך הוא היחיד בשבילו? את באמת מאמינה שאת שווה משהו בשבילו?"

"תסתום את הג'ורה! תסתום את הג'ורה המסריחה שלך, אתה שומע!" לידיה התכוונה להרביץ לו, אבל הוא אחז בידה בחזקה.

"מה את מסתכלת בטמטום כזה? אולי הכּוּס שלך הוא הבא בתור. מי יודע. כמו שהיא הכינה אותך את עוד עלולה למצוא חן בעיניו." הוא שִחרר את ידה של לידיה, והיא צנחה בבכי ארצה. התיישבתי לצִדה והנחתי עליה את היד. "תברחי, לפני שתשתעבדי לחור בתחת הזה כמו האלילה הגדולה שלך כאן," אמר סרגיי והצביע על לידיה.

"ברגע שרוקי יצבור מספיק בשביל הכרטיס שלי ממילא אני אסע לגרמניה," אמרתי בשלווה.

הוא התיישב לצִדנו על הארץ, הסתכל עליי ואמר: "קוּקוֹלקָה, אף אחד לא צובר משהו בשבילך. זה היה סתם טריק."

"עזוב אותה בשקט. חוץ מזה אתה לא יודע את זה," אמרה לידיה.

"את רוצה לעבוד עליי? תגידי כבר לקטנה מה העניין כאן. את יודעת שהוא לא ייתן לה כלום! תגידי לה כבר! תגידי לה!"

"כלום אני לא אגיד לה," אמרה לידיה.

"חוץ מזה יש לי כבר חלק מהכסף," אמרתי.

"מאיפה?"

"זה בתוך שקית ולידיה החביאה את זה. וזה הרבה מאוד כסף, אם אתה חייב ממש לדעת. זה בדולרים. תראי לו את זה, לידיה!"

"הו שיט, אתן הסתרתן ממנו כסף? לידיה, למה את עושה שטויות כאלה? את יודעת בדיוק מה יקרה אם הוא יגלה את זה!" אמר סרגיי.

"זה כבר מזמן לא קיים," אמרה לידיה.

"מה זאת אומרת? איך...?" לגמרי לא הבנתי על מה היא מדברת.

"מה את חושבת, ממה שילמתי על כל הדברים היפים האלה?"

"אני חשבתי..."

"אני קניתי אותם, אוקיי? קוּקוֹלקָה, אל תסתכלי עליי ככה! זה היה ממילא הכסף שלי, אני גנבתי אותו ואני גם חטפתי את המכות, כך שזה היה שלי. חוץ מזה, יש לך עכשיו את כל הדברים היפים ותהיה לנו מסיבה מגניבה. את הרי מכירה את האמירה: כפי שאת מתחילה את השנה, כך גם תעברי אותה!"

ישבנו שם ואף אחד לא אמר דבר. פתאום איליה התחיל שוב לנגן. לגמרי שכחנו שהוא נמצא שם. סרגיי הדליק סיגריה ונתן לי אותה. שאפתי ממנה ומייד השתעלתי נורא. סרגיי ולידיה צחקו.

מאוחר יותר הגיעו גם דאשה והתאומים. אכלנו ושתינו וודקה. איליה ניגן, ואנחנו שרנו שירים ישנים וחדשים במשך שעות. קצת לפני חצות לידיה חילקה את נרות הקסם. ברדיו שמענו את צלצול פעמוני הקרמלין במוסקבה. בצלצול השנים־עשר הניח סרגיי לפקקים של השמפניה לרעום. התחבקנו והתנשקנו ואיחלנו לעצמנו שנה מלאת בריאות, אושר ועושר. אחר־כך כל אחד כתב את המשאלה שלו על פתק קטן, שרף את הפתק בתוך ספל ופיזר את האפר בתוך יין נתזים. אני הייתי אחרונה. משום שלא ידעתי לכתוב, ביקשתי מלידיה שתעשה את זה למעני. בפתק שלי הייתה רק מילה אחת: להתבגר. שתיתי והייתה לי הרגשה שהמשאלה התמלאה בן רגע. בבת אחת כבר לא הייתי ילדה.

אחרי השמפניה הייתי חייבת לצערי להקיא. הכול הסתחרר, הרגליים שלי לא נשאו אותי, התנודדתי לספה ומשארית המסיבה לא קלטתי עוד דבר.

— — —

כפי שסיפרו לי אחר־כך, רוקי חזר בליל הסילבסטר. לא היו לו עוד מעיל הפרווה והשעון שלו, אבל במקום זה היו לו כמה כתמים בירוק־צהוב על הפנים. הוא רצה לדעת מאיפה כל האוכל, האלכוהול והבגדים, והתאומים אמרו שלידיה שילמה על זה. לידיה, לעומת זאת, אמרה שהיא יצאה אִתי לגנוב, ושאני הרמתי ארנק עם די הרבה כסף בתוכו. למרבה הפלא רוקי בכלל לא התרגז, אלא אמר רק שזה טוב שהרחקתי לכת כל־כך, שסוף־סוף אני גם מנקה עכשיו תיקים. הוא אמר גם שמעכשיו הכיכר בתחנת הרכבת וקווי האוטובוס לא יהיו עוד שלנו ושיש לו כמה רעיונות חדשים לעסק שלנו.

השנה החלה באמת חרא. בערבים לא יכולנו עוד לשבת ביחד בכיף, אלא היינו צריכים ללכת לישון ממש מוקדם. באחת בלילה היינו צריכים להתעורר, כדי לנסוע לקיוסקים. זאת אומרת שעכשיו היינו צריכים לרוקן קיוסקים ולהצית אותם. לא סתם קיוסקים אלא הקיוסקים שהבעלים שלהם לא שילמו את דמי החסות. כלומר עכשיו עבדנו בשביל ה קְרִישָׁה, זה היה כבר די קוּל.

זה היה כיף לפנות את הדברים. לקחנו אִתנו את כל הסיגריות, את האלכוהול, השוקולדים והמסטיקים. זה היה חייב להיעשות במהירות, ובלי פנסי כיס, כדי שלא יבחינו בנו. אבל הכי יפה הייתה האש הזוהרת בסוף. חלק מהקיוסקים עלו מייד בלהבות גבוהות, אחרים נדלקו לאט. אבל אז כבר הסתלקנו, לפני שהאש יכלה לפתח את כל הזוהר שלה.

במשך היום אסור היה לנו לקבץ נדבות, היינו צריכים לגנוב. קודם יכולנו לעבוד בזוגות, עכשיו היה על כל אחד לצאת לבדו ולהרוויח ככל שהוא יכול. בגניבוֹת הייתי ממש גרועה. רציתי להיות הגנבת הכי טובה בעיר הדפוקה הזאת. אבל כל מה שהצלחתי היה די דפוק והצלחתי להרים רק ארנקים ריקים של סבתות וסבים חצי עיוורים. ככל שפחדתי יותר כך נתפסתי יותר, אפילו הזקנים תפסו אותי.

פעם אחת ניסיתי את זה על אישה לבושה במעיל עור יקר עם צווארון פרווה, אבל היא הבחינה בזה וצרחה: "תפסו את הגנבת!" אני צללתי אל ים הרגליים, התיקים, המגפיים והנעליים. כשקפצתי מן האוטובוס וברחתי הייתה לי הרגשה שכל הגוף שלי עולה בלהבות, כמו הקיוסקים שהצתנו. אחר־כך פחדתי כל הזמן שבמקרה אפגוש את האישה הזאת שוב.

כל אחד ניסה להיות טוב מהאחרים כדי שבלילה לא יצטרך לצאת, כי מי שהרוויח הכי טוב במשך היום היה פטור מלצאת לקיוסקים בלילה. לי בעצם לא היה אכפת. לא היה לי שום פחד מהאש. אבל רציתי שוב להיות טובה בג'וב שלי. במקום זה הייתי הכי גרועה, והאחרים ציינו את זה לפניי.

— — —

ערב אחד הלכתי לדאשה ואמרתי: "את יכולה ללמד אותי איך גונבים?" כשהיא לא הגיבה על זה, הוספתי: "בבקשה, זוהי המשאלה הכי גדולה שלי."

אז היא הביטה בי בעיניים הכהות הגדולות שלה. היא לא אמרה דבר וכססה את הציפורניים שלה.

"אם את לא רוצה להסביר לי את זה, את יכולה אולי לפחות להדגים לי. בבקשה! את באמת הכי טובה בזה, אף אחד לא מרוויח כל־כך הרבה כמוך."

היא עדיין לא אמרה דבר, אבל היא הסתכלה עליי, כך שידעתי שהיא מקשיבה לי.

"אולי אני גם יכולה לעשות משהו בשבילך? אולי את רוצה משהו ממני?"

היא טלטלה את ראשה לשלילה. אחר־כך סימנה לי בידה להתקרב אליה. רכנתי אליה, והיא לחשה באוזני בקול שבקושי נשמע: "אני אדגים לך את זה, אבל בתמורה תצטרכי להרוג אותי."

נדהמתי. "את כן מדברת!" היא הנהנה. המבט שלה היה רציני. "זאת בדיחה גרועה," אמרתי אחר־כך.

"זה מה שאני רוצה," אמרה דאשה ושוב הסירה את מבטה.

"את זה אני לא יכולה לעשות," אמרתי, "אולי את יכולה לבקש משהו אחר? אני יכולה למרוט לך גבות או לעשות לך עיסוי. בזה אני טובה. לידיה לימדה אותי. או..." לרגע שקלתי מה לומר ואחר־כך אמרתי בהחלטיות: "או שאתן לך את הברבי שלי." לזה היא בשום אופן לא יכלה לסרב, שהרי זה היה הדבר הכי יקר שהיה לי.

פתאום היא חייכה. "אני אדגים לך," היא אמרה בלי להניע את השפתיים.

התחננתי בפני רוקי כל־כך עד שבסוף הוא הרשה לי לעבוד עם דאשה. "אבל רק שבוע אחד," הוא אמר בסופו של דבר, "ואני מקווה שבאמת תלמדי משהו. בהתחלה תליתי בך תקוות גדולות כל־כך, קוּקוֹלקָה."

— — —

דאשה הסבירה לי שכל העניין נמצא בראש.

"את מוכרחה לחכות עד שתהיה לך התחושה הזאת. תחושה שאת רוצה לקחת משהו, שהוא כבר שלך. אם זה כבר שלך, לא צריך להיות לך עוד שום פחד. את צריכה להוציא את הדברים מתיק זר באותה תחושה שהיית מוציאה את זה מהתיק שלך," היא אמרה.

היא הראתה לי את תרגיל־הרוח, שבו את מדמיינת שאת רוח רפאים המרחפת בלתי נראית בחלל האוטובוס. מרחפים סביב האנשים ותוך כך הארנקים שלהם ולפעמים גם איזה תכשיט "נדבקים". דאשה הציגה את זה לפניי. היא התנועעה בין המוני האנשים כאילו הייתה נטולת משקל. היא לא תפסה שום מרחב אלא רק מילאה את החללים שהיו. אף אחד לא הבחין בכלל כשידה הרזה והקטנה חיטטה בתיק.

והיה גם תרגיל־הרֶגֶל לגברים שהארנק שלהם בכיס המכנסיים. דורכים כאילו בלי כוונה על הרגל של האיש, ובו בזמן שולחים יד אל הארנק. זה חייב להתרחש בדיוק באותה שנייה. לכן זה לא למתחילים. היו עוד תרגילים רבים ודאשה הבטיחה להראות לי את כולם מתישהו.

התרגילים שלה פעלו מעולה. בקרוב אוכל לגנוב טוב כמו האחרים. דאשה ואני הרווחנו כל־כך הרבה, שרוקי הרשה לנו להמשיך לעבוד תמיד ביחד.

— — —

האביב הגיע. הציפורים חזרו. שוב הייתי ממש טובה בג'וב שלי. לא הייתי צריכה עוד בכלל להצית קיוסקים, יכולתי לישון בלילות ורוקי שוב חיבב אותי.

"את נתת לי כל־כך הרבה," אמרתי פעם לדאשה, "רוצה עכשיו לקבל את הברבי שלי?"

"לא," היא אמרה, "עדיף שאת תשמרי לך אותה. זה הדבר היחיד שהוא באמת שלך. את זה אני לא רוצה לקחת לך."

"אז מה את רוצה?" שאלתי.

"אני רוצה למות."

"אבל את זה אני לא אעשה," אמרתי מייד.

"אני יודעת. אני יודעת. אז תהיי חברה שלי. את יכולה?"

"אני חושבת שכן."

"או שאת צריכה קודם לבקש רשות מלידיה?"

שתקתי והרהרתי בזה.

אז היא אמרה: "היא לא תרשה לך."

"למה אתן לא אוהבות זו את זו?" שאלתי.

"זה סיפור ארוך."

"בבקשה, ספרי לי אותו!"

"כשהייתי קטנה, עשו לי דברים רעים." אחר־כך זמן רב לא אמרה עוד דבר. נשענו בגבנו על הגזע העבה של עץ המשמש בגינה. הסבתי את ראשי ימינה והבטתי בדאשה בציפייה. באור הערב האביבי הכחול היא נראתה לי איכשהו אפילו יפה. השיער שלה קצת גדל ונעשה מתולתל. היא בהתה לפנים.

"הכריחו אותך לאכול תולעים ולשתות דם של בעל חיים?" שאלתי.

"מה?"

"נו טוב, חשבתי שאולי את מתביישת להגיד לי את זה, אבל אני כבר יודעת את זה. בעיניי זה לא נורא, את יודעת?"

"מי אמר את זה?"

"זה הרי לא משנה. בעיניי זה בסדר." חייכתי אליה ורציתי לקחת את כף ידה, אבל היא משכה אותה ממני והביטה בי כמו קודם, כמו זומבי זועם.

"מה שוב עשיתי לא נכון?" שאלתי חרש.

"כלום, את פשוט רק ילדה. זה בסדר," היא אמרה, ואז היא מלמלה שוב ושוב: "הכול בסדר... הכול בסדר... הכול בסדר..."

היא אף פעם לא סיפרה לי את כל הסיפור בפעם אחת, אבל אני יכולתי תמיד לדלות עוד פרטים מסוימים. זה כנראה קרה כך שהיא גדלה אצל הסבא והסבתא שלה, והסבא ועוד חברים שלו נגעו לה במושמוש והיא הייתה צריכה לעשות אותו דבר עם הבולבול שלהם. וזה כנראה נמשך כך שנים רבות וכל הזמן זה הלך ונעשה גרוע יותר. כי הם כנראה מאוד הכאיבו לה. רוקי כנראה גם היה שם לעתים קרובות, אבל הוא לא היה כל־כך אכזרי ומתישהו הוא לקח אותה אִתו ואמר לה שמעכשיו היא הילדה שלו. אבל זמן קצר אחר־כך הגיעה לידיה והיא מצאה חן בעיניו יותר, מה שלמען האמת יכולתי להבין, שהרי לידיה הייתה הרבה יותר יפה. היה לה שיער בלונדיני ארוך והיו לה ציצים. לדאשה לא היו בכלל. וחוץ מזה כל הפצעים האלה שהיו לדאשה על העור. זה נראה ממש חרא.

"היית מאוהבת? כלומר בו, אני מתכוונת?" שאלתי אותה פעם. היא לא אמרה כלום, אבל אני חושבת שכן. זה לא היה טוב בשבילה כשניסו לאלץ אותה לדבר. היא הייתה אז תמיד כל־כך מיואשת ועשתה לעצמה עוד ועוד פצעים. לכן מתישהו הפסקתי עם זה. לאט־לאט התרגלתי לא לדבר כל־כך הרבה. למרות זאת דאשה ואני הבנו היטב זו את זו. הפטפוטים של האחרים, במיוחד של לידיה, נראו לי עכשיו מטומטמים ועלו לי על העצבים.

— — —

הצדק היה עם דאשה. בעיני לידיה זה לא מצא חן שהתיידדתי עם דאשה. מתישהו היא הציגה לי את הבחירה: "או שאת חברה שלי, או שאת חברה של היצור המעוות הזה," היא אמרה.

בחרתי בדאשה. היא אמנם לא הייתה מגניבה כמו לידיה, אבל לעומת זאת היא לא הנחיתה עליי הוראות. חוץ מזה הבטחתי לדאשה לדבוק בה. חיבבתי אותה. היא בכלל לא הייתה יצור מעוות. רק מוזרה ועצובה.

מאז לידיה הפסיקה לדבר אִתי, לקרוא לי סיפורים ולצבוע לי את השיער. בסוף הקיץ השערות שלי היו שחורות מהשורש ועד הסנטר, ובלונדיניות מהסנטר ועד התחת. אספתי אותן, לקחתי את המספריים הגדולים החלודים וגזרתי את הצמה הבלונדינית. אחר־כך קשרתי את שני הקצוות ותליתי את הצמה על מסמר שהיה תקוע בדלת הכניסה.

"את תהיי בדיוק כמוה! החיים שלך נגמרו עוד לפני שהתחילו," אמרה לידיה כשראתה אותי למחרת בבוקר. זה היה הדבר היחיד שהיא אמרה לי באותו קיץ. אפילו בענייני יום־יום היא לא דיברה אליי ישירות, אלא אמרה תמיד לסרגיי שיגיד לסמירה שתזוז הצידה, שתתיישב, שתתרחץ וכן הלאה.

בהתחלה הצטערתי על זה וניסיתי להתפייס אִתה. זה לא הלך. השנאה שלה לדאשה הייתה גדולה מדַי. קיבלתי, אם כן, את הדברים כפי שהם. באותו זמן גם האחרים קיבלו את זה. לפעמים הייתה לי אפילו הרגשה שבעיני החבר'ה זה היה מגניב שאני כבר לא מצייתת ללידיה ועכשיו אני עושה יותר דברים משל עצמי.

החיים נעשו יותר רגועים מאז שיכולנו שוב לישון כמו שצריך. העניין עם הקיוסקים איכשהו לא הלך. רוקי הפסיק לקבל משימות בתחום הפעילות הזה. כולם היו מודאגים מה יהיה עכשיו. לי בעצם לא היה אכפת. הייתה לי תשוקה חדשה: ללמוד לקרוא ולכתוב.

ערב־ערב לימד אותי איליה את האותיות. הוא כתב אות והגה אותה בקול. אחר־כך כתב אות חדשה ואני הייתי צריכה לומר איזו אות זאת. אחר־כך כמה אותיות ביחד, ובשלב מסוים מילים. תוך שבועות מעטים יכולתי לקרוא וגם לכתוב. קראתי כל מה שהגיע ושעבר מתחת לעיניי. עיתונים, מודעות, שרבוטים על הקיר. לפעמים גנבתי ספרים מתיקים של אנשים. רבים מהם היו משעממים, כי הרבה מילים לא הצלחתי להבין. אבל פעם אחת זה היה ספר על זמרת. למרבה הצער היא נרצחה ורק בסוף הספר תפסו את הרוצח. אז ידעתי שרציתי להיות יום אחד לזמרת.

בערבים הדלקנו מדורה לפני הבית והנחנו תפוחי אדמה בין הגחלים. איליה ניגן באקורדיון ואנחנו שרנו ביחד שירים. מאז שהגעתי לרוקי שרתי רק בשקט, כדי לא להפריע לאף אחד. אבל עכשיו התחלתי לשיר בקול רם, כמו בימים של "זוֹנֶנְשַיין", כשהורים מאמצים היו באים לביקור. לדעתו של איליה היה לי כשרון גדול. גם רוקי אהב את זה. רק לידיה גלגלה תמיד את העיניים וחזרה מייד אל הבית ברגע שהתחלתי לשיר.

— — —

היה אחר צהריים לח ומחניק כשהצטופפנו בשעת העומס באוטובוס. דאשה הצביעה על אישה עם הרבה שרשראות זהב סביב צווארה. היא לא מצאה חן בעיניי. לנשים כאלה בדרך כלל לא היה כסף שמן עליהן, אלא הן נשאו את כל עושרן רק בתכשיטים. אני רציתי דווקא את האיש השרירי הגדול עם מכנסי האדידס. היו לו גם התיקים הקטנים המגניבים האלה שגברים נושאים על פרק היד. גנבנו כבר אינספור כאלה. פשוט חותכים אותם מן הידית שממשיכה להיות תלויה על הפרק. הרוב לא מרגישים בזה בכלל, כי הם רק מתרכזים בלהחזיק חזק את התיק. זה היה סוּפר מצחיק.

גם בעיני דאשה היה הבחור הזה בסדר גמור. היא עשתה בדרך כלל מה שאמרו לה ולא התנגדה. זה לצד העובדה שהיא כמו תמיד לא דיברה, עוד תכונה נעימה שלה. היא נדחקה אל הבחור, חתכה נקי את הדבר והעבירה לי אותו מייד. דחפתי אותו לתיק שלי וכבר פילסתי דרך ליציאה. האוטובוס נעצר, ואני נדחקתי עם ההמון החוצה. הסתכלתי סביב לראות איפה דאשה מסתתרת, ואז ראיתי שהאיש תפס אותה בידו וצרח. העיניים של דאשה היו רגועות ועצובות כמו תמיד. היא נתנה לי סימן לברוח, סימן בלתי מורגש כמעט. תיאורטית זה גם היה הכלל. מי שמחזיק בכסף, בורח. וכיוון שאין שום הוכחות, גם את השני ישחררו אחר־כך. אבל את זה בשום אופן לא יכולתי לעשות. קפצתי בחזרה אל האוטובוס, משכתי את דאשה וצרחתי: "תברחי!"

ברחנו משם. הידקתי את התיק בכוח תחת זרועי. הרגליים שלי היו כה מהירות שכמעט מעדתי ופסיעות הגומי הכבדות של דאשה תופפו בקול על האספלט המאובק. במשך היום האספלט התחמם כל־כך, שאני, ואפילו דאשה נטולת המשקל, טבענו בו עקבות. התמצאתי בסביבה הזאת ממש טוב ורצתי שמאלה במורד רחוב צדדי שהתפצל והוביל לשכונה קטנה. חלפתי על פני כלבים נובחים והמשכתי לרוץ, מעל גדר קטנה, אחר־כך דרך חור בגדר עץ גבוהה. פתאום הבחנתי שהפסיעות של דאשה לא מתופפות עוד. נעצרתי. הבטתי לאחור. כלום. רק הכלבים שעמדו לפני הגדרות וחשפו שיניים. הייתי יכולה פשוט להמשיך לרוץ, אבל רצתי בחזרה. אולי היא התגלגלה, חשבתי, אף־על־פי שבעצם ידעתי מה קרה. דפיקות הלב שלי רעמו יותר מנביחות הכלבים, אבל המכות שהבחור הזה הנחית שוב ושוב בכף ידו השטוחה על הפרצוף של דאשה רעמו עוד יותר.

"איפה התיק שלי? חתיכת שרמוטה מזוינת, למי נתת אותו?"

"כאן!" אמרתי וזרקתי אליו את התיק.

הוא שחרר את דאשה והתכופף אל התיק שלו.

"הכול בפנים," אמרתי.

"אני אחליט אם הכול בפנים, ברור?" הוא אמר והציץ פנימה. דאשה עמדה שם כמו פסל. אחזתי בידה ואמרתי בשקט: "בואי דאשה, בואי!"

"לא לזוז!" אמר הטיפוס הזה. "אני מצפה לפחות לבקשת סליחה, ברור?"

"כן. ברור. סלח לנו בבקשה. באמת. אנחנו מצטערות מאוד. באמת. אנחנו פשוט כל־כך רעבות... זה לא יקרה שוב אף פעם! מבטיחות!" אמרתי ושילחתי אליו את מבט ה"אמצו אותי" שלי.

"אוקיי, מספיק עם הקשקושים, שגם השנייה תתנצל."

דאשה לא הוציאה הגה.

"קדימה, דאשה, תגידי שזה מצער אותך!" לחשתי. אבל היא לא אמרה דבר ולא הביטה לא בי ולא בבחור ההוא, רק הסתכלה לפנים בטמטום, כאילו היה המוח המחורבן שלה ריק לגמרי.

לפתע שלף הבחור ההוא אקדח מהתיק הקטן וכיוון אותו לראש של דאשה. "תבקשי סליחה, חתיכת זונה!" הוא צעק עליה.

"בבקשה! היא לא תמיד מסוגלת לדבר. זאת אומרת, בדרך כלל היא לא מסוגלת בכלל לדבר. היא בעצם אילמת. ואני התנצלתי בשם שתינו... הרי החזרנו לך את שלך..." אמרתי.

"תסתמי את הלוע, אחרת גם את תחטפי, ברור?" הוא אמר, "ולך, חתיכת זונה, אני כבר אראה לך מה זה!" בזמן שכיוון בידו האחת את הנשק אל ראשה, בידו השנייה דחק למטה את הגומי של מכנסי האדידס שלו, הוציא את הבולבול שלו ושפשף אותו עד שנעשה אדום וזקור. "תפתחי את הפה המחורבן שלך, חתיכת זונה!" הוא צעק על דאשה.

אני פשוט עמדתי שם והסתכלתי איך הוא אילץ אותה לרדת על ברכיה, בידו הענקית לחץ בכוח כה עז על הלחיים החיוורות שלה עד שהלסת התחתונה שלה צנחה, הפה שלה נפער והוא נעץ את הבולבול השמן שלו לתוך ראשה. העיניים של דאשה היו עצומות והלחיים רטובות. היא פלטה קולות של חנק וניסתה לדחוף אותו ממנה. פתאום הכול קרה ממש מהר. הבחור צרח. אחר־כך נפץ עז. דם חם ניתז לי על הרגליים, הזרועות והפנים. ברחתי משם.

— — —

היה חשוך כשהגעתי הביתה. בתוך ראשי געש כל הדם שבגופי. כל השאר היה ריק. הקאתי. הקאתי החוצה כל מה שאכלתי באותו יום, ואחר־כך עוד ועוד. בסופו של דבר הצלחתי לתאר את הפינה שבה נטשתי את דאשה. רוקי וסרגיי נסעו לשם מייד.

הם חזרו עד מהרה.

"מתה," אמר סרגיי.

"חבל. יצור אומלל," אמר רוקי. הם לא הביאו אִתם את הגופה. מסוכן מדי. המשטרה עלולה להאשים אותנו.

"נו, מילא, בחיים היא כבר מזמן לא הייתה," אמרה לידיה. אף אחד לא ענה.

רוקי סטר לה ואמר: "לא מדברים על זה יותר, ברור? אף פעם. הכי טוב שתשכחו אותה ותדאגו לחרא של עצמכם."

לא יכולתי לשכוח את זה. כל לילה חלמתי על מותה של דאשה, ובכל יום שאלתי את עצמי איך ייתכן שזה קרה. מה עשיתי לא נכון, האם יכולתי להציל אותה, אם רק מייד הייתי אומרת שהיא לא מסוגלת לדבר. אבל היא דווקא כן הייתה מסוגלת! היא יכלה לדבר. למה היא לא רצתה להתנצל?

בימים שלאחר האירוע רק שכבתי על הספה. אף אחד לא אמר כלום נגד זה. קמתי רק כדי ללכת לתא השירותים. בקושי שתיתי, ולאכול ממילא לא יכולתי, בגלל הבחילה.

"תאכלי משהו," אמרה לידיה אחרי שבוע שביליתי על הספה. מאז היא אמרה את זה בכל יום פעם אחת. כאילו שהייתה זאת חובתה לומר את זה. חשבתי שרוקי יכריח אותי לקום ולצאת שוב לעבודה, אבל הוא עזב אותי במנוחה. ממילא לא הייתי עושה את זה. לא הייתי מסוגלת לשוב לגניבות. לעולם לא. הכול היה חסר טעם. הראש שלי היה מלא שאלות. מלא פחד. האשמות. כאב. גועל. לא השתתפתי עוד בשום דבר. רק באמצעות היציאה לבית השימוש הבחנתי שהאביב הגיע, ושהוא שוב נעלם. אף־על־פי שדאשה אף פעם לא אמרה דבר, בלעדיה היה הרבה יותר שקט בבית.

— — —

יום אחד בא רוקי הביתה עם אשוח ענקי יפהפה. הוא הזיז אותי עם הספה הצידה כדי שיוכל להציב אותו. שיחק לו המזל במשחק קלפים והוא זכה ביַמְבָּה כסף. לכן הוא קנה גם כל מיני קישוטים לעץ, הרבה מאוד אוכל יקר ומתנה לכל אחד.

"קוּקוֹלקָה, את תתעוררי פעם משנת החורף שלך?" הוא שאל. הרגשתי כל־כך חלשה, שבכלל לא יכולתי להתרומם. הייתה לי הרגשה שלא יעבור זמן רב עד שאיעלם יחד עם הספה שעליה שכבתי. "הגיע הזמן שתחזרי להיות נורמלית." הוא אמר בקול ממש חרישי וליטף את ראשי. "ואת מוכרחה לאכול. את נעשית שלד. זה נראה זוועה. את רוצה שאנשים יחשבו שאני מרעיב אתכם, הילדים, או מה?" הוא קרץ לי וצחק. לא צחקתי אִתו. בכלל לא הבנתי את הבדיחה והחלטתי לא לצחוק עוד לעולם ממשהו שאני לא מבינה.

זה היה ה נובי־גוד השני אצל רוקי. הפעם הכול היה אחרת. רוקי היה כאן. הוא הזמין חברים וגם שתי נשים. הן נראו משגע. כל־כך יפות, כאילו שלא היו בכלל מהעולם הזה. השמלות שלהן היו כל־כך קטנות, שהיה אפשר לראות כמעט את כל הגוף שלהן. ואז גם השיער הארוך הזה והשפתיים האדומות ונעלי העקב הגבוה מאוד. הייתי מהופנטת מהן. הן לא הבחינו בי, ממש כמו שלא הבחינו בשאר הטינופת במאורה שלנו.

כולם היו לגמרי נלהבים. כנראה היו כבר שתויים. היה שם טייפ רקורדר שהשמיע מוסיקה, היו שמפניה, וקוויאר וכמובן מתנות. לא הרגשתי כלום. לא כשרוקי נתן לי ברבי חדשה ולא כשהוא הטיל את לידיה לפני כל האחרים על הכורסא הפרחונית, הרים את החצאית שלה למעלה, קרע את הגרביונים שלה ודחף את הבולבול שלו בין הרגליים שלה.

"עכשיו את מרוצה?! את חושבת שאת יכולה להגיד לי מתי אני צריך לדפוק ומתי לא? את חושבת שיש לך מה להגיד לי, חתיכת זנזונת קטנה?" המשפטים יצאו מתוך פיו בהתפרצות.

כשהוא גמר, לידיה התייפחה וייבבה. היא משכה את החצאית שלה למטה והלכה למעלה. האחרים פשוט המשיכו לחגוג. אחר־כך רוקי ושלושת החברים שלו דפקו את שתי הנשים היפות. אני ישבתי בפינת החדר והתבוננתי בהם. כבר הסתכלתי לא פעם על משהו דומה אצל כלבי הרחוב. רק שהכלבים לא התנשפו כל־כך וגם לא דפקו את הכלבות בראש. פתאום הופיעו שוב הפנים של דאשה לעיניי. הן היו אדומות. היא נחנקה.

הייתי מוכרחה להקיא. הקאתי קוויאר ושוקולד. אף אחד לא הבחין בזה. משכתי את השמיכה אל מעל לראש, סתמתי את האוזניים וחיכיתי, עד שזה עבר. עד ש הכול עבר.

— — —

פעם אחת העירה אותי השמש, שקרנה לתוך החדר דרך החלון הקהוי מלכלוך. בפעם הראשונה זה זמן רב התחשק לי לקום. מכורבלת היטב בשמיכה שאִתה כמעט התאחיתי עם הזמן, יצאתי החוצה והתיישבתי על הספסל שלפני הבית. האוויר היה קר, אבל הדיף ריח של חיים חדשים. לגמרי אחרת מאשר בתוכי פנימה. שם עלה ריח של ריקבון ומוות. פתאום יכולתי להבין את דאשה. היא רצתה למות. עכשיו היא הייתה מתה. אבל לא מוות כזה היא רצתה. את זה ידעתי בביטחון מוחלט. כלומר, היא סיפרה לי איך הכי הייתה רוצה למות. היא רצתה שידחפו אותה למטה ממרומי מבנה גבוה.

אני אמרתי שלא אעזור לה. עכשיו אני מצטערת על כך. אם בכל זאת הייתי ממלאת את משאלתה, היא הייתה מקבלת את המוות שרצתה.

פתאום עלתה בדעתי הברבי החדשה שלי. נכנסתי לתוך הבית כדי להביא אותה. היא עוד הייתה עטופה. לקחתי את הברבי ואת המספריים הגדולים החלודים ושבתי והתיישבתי על הספסל. אחר־כך גזרתי בזהירות את האריזה. הברבי החדשה לא הייתה ברבי אמִתית. קראו לה סינדי, ושלא כמו הברבי האמִתית שלי, לא היה אפשר לכופף את הידיים והרגליים שלה. חוץ מזה היה לה שיער שחור. למרות זאת היא הייתה יפה. הנחתי את המספריים ממש קרוב לראש הבובה וגזרתי את קבוצת השיער הראשונה. אחר־כך עוד אחת. וכך הלאה, עד שנשארו רק זיפים. אימצתי אותה אליי והתייפחתי.

אז חרקה הדלת ואיליה יצא החוצה. הוא התיישב לידי. ניגבתי את הדמעות ואת הנזלת בשמיכה והבטתי בו. הפנים המפחידות שלו נעשו לי עם הזמן ידידותיים. מאחורי הפנים המפחידות האלה היה אדם נחמד. אבל מאחורי אי־אלו פנים נחמדות היו אנשים מפחידים.

"אני יודע שאת מסתכלת עליי," אמר איליה.

"לא נכון, אני לא," אמרתי ונאלצתי לחייך, כי הוא תמיד הרגיש בדברים כאלה.

"בטח. את עדיין ממשיכה להסתכל." הוא הסב את הפנים שלו אליי. הוא חייך. השבתי חיוך וידעתי שהוא יודע את זה.

"רוקי בטח מאוד מחבב אותך!" הוא אמר אחרי הפסקה.

"איך הגעת לזה?" רציתי לדעת.

"נו, טוב, הוא נותן לך לרבוץ על הספה כבר חצי שנה. זה אומר שהוא בטח מאוד מחבב אותך."

"ואם כן. מצִדי הוא יכול להשליך אותי לרחוב, לי לא אכפת."

"אני מתכוון יותר לזה שאת צריכה להיזהר. יש תמיד אותה סיבה לזה שהוא מחבב איזו ילדה. את מבינה מה אני מתכוון לומר?"

"כן, ברור," אמרתי.

"את בטוחה?"

"לא. בעצם לא," אמרתי ממש בלחש, פנימה, לעצמי.

"הוא דלוק על בנות ממש צעירות."

"אבל הרי יש לו את לידיה."

"נו ו...?" הוא צחק, "אולי היא מבוגרת מדי בשבילו, או משעממת מדי, או מה אני יודע. אני לא מבין בדברים האלה. עוד לא היה לי אף פעם משהו עם בנות, כמו שאפשר להבין." הוא צחק. ואז הוא שוב נעשה רציני, ואמר: "אבל את מוכרחה ממש להיזהר אִתו, הבנת?"

הנהנתי.

אחר־כך הוא שאל: "את עצובה מאוד?"

"כן," אמרתי, "מאוד."

ואז התחלתי שוב לבכות. הוא הניח את זרועו סביבי, ואני המשכתי ליילל עד שנגמרו לי הדמעות ונשארו רק משיכות חזקות באף. מתישהו גם זה נגמר, ורק הנשימה עוד המשיכה למלא ולרוקן אותי.

"יש דבר אחד שבאמת תמיד עוזר," אמר איליה.

"אני לא רוצה שום וודקה," אמרתי.

"מי מדבר על וודקה? אבל נכון, אני מתקן את עצמי, יש שני דברים שתמיד עוזרים — וודקה ומוסיקה."

הוא קם ולאחר שניות אחדות חזר עם האקורדיון שלו.

הוא ניגן. עצמתי את העיניים. השמש זרחה על הפנים שלי. רציתי להתמוסס אל תוך האור והחמימות, כמו המוסיקה. הטונים עלו מן האקורדיון והתמוססו אל תוך האינסוף. אולי דאשה הייתה עכשיו חלק מן האינסוף הזה? לידיה אמרה פעם שהיא בשמים אצל אלוהים. אבל לא ידעתי איך אוכל לתאר לעצמי מין דבר כזה. סרגיי אמר שהיא כמו כל גווייה אחרת מתחת לאדמה, והתולעים יאכלו אותה. את זה אמנם יכולתי לתאר לעצמי בבירור, אבל לא רציתי. זה היה נורא. הרעיון של התמוססות באינסוף, כמו המנגינה, הרעיון הזה מצא חן בעיניי. יכולתי לתת לה להימשך. אל תוך האור, אל תוך החמימות, אל תוך האינסוף. פקחתי את העיניים. איליה עדיין ניגן.

"לא צריך לקרוא לך סינדי ואת לא צריכה להיות ברבי מזויפת," לחשתי לבובה שבידי. "מעכשיו קוראים לך דאשה. מובן?" היא הנהנה והעלתה חיוך עגום, כפי שרק דאשה יכלה לעשות. זה היה יפה שהיה לי אותה. השתלבתי בקולי בשיר שאיליה ניגן באותו רגע. אוויר רענן זרם אל תוכי. בפעם הראשונה הוא הגיע שוב עד הבטן שלי. שחררתי את הקול שלי. הוא היה חזק ורם. הקול שלי היה גדול ממני. הוא הרשים אותי שוב ושוב.

— — —

בימים הבאים חזר אליי התיאבון. ישבנו יחדיו לשולחן כשאיליה אמר: "לסמירה יש קול נפלא. אם היא תבוא אִתי למזרקה ותשיר בליווי האקורדיון, בטוח נרוויח יותר."

"אוקיי," אמר רוקי, "בכל מקרה זה יהיה יותר ממה שהיא מרוויחה כאן על הספה." כך אירע שביליתי את כל האביב והקיץ עם איליה ליד המזרקה בקרל מארקס פרוספקט.

האנשים אהבו את המוסיקה שלנו. הם נעצרו כדי להקשיב לנו. אפילו הרבה מאוד אנשים. הם השליכו כסף לכובע שלנו, ובכל עשר דקות הלכתי אִתו שוב סביב והאנשים השליכו עוד פנימה, אפילו שטרות. לפעמים אפילו דולרים. מצא חן בעיניי שהם עשו את זה מרצונם החופשי ושלא היה צורך להתחנן. אולי רק קצת.

אבל הכי יפה היו מחיאות הכפיים. לא הכרנו כל־כך הרבה שירים, אולי עשרים או משהו כזה, כך ששרנו אותם שוב ושוב.

הקול שלי היה עכשיו חזק יותר. הוא רצה תמיד לצאת מן הגוף הקטן שלי אל תוך החופש נטול הגבולות. הוא התנודד באוויר. גבוה, ואז גבוה יותר. שאלתי את עצמי איך יכולתי לאצור אותו בתוכי כל השנים.

השיר האהוב עליי היה "מָאלֶנְקָיָה סְטְרָנָה". זה היה שיר חדש של נטשה קוֹרוֹלְיוֹבָה. מצד אחד אהבתי אותו, משום שלשיר הזה רוב האנשים נעצרו להקשיב. מצד אחר, משום שהטקסט הכיל בתוכו את כל מה שקיוויתי לו מהחיים.

 

מאחורי יערות, מאחורי הרים, יש ארץ קטנה,

שם האנשים מלאי שמחה,

שם מתמזגים חיים ואהבה.

שם מנצנץ האגם הקסום,

שם אין רוע ואין כאב,

שם יש טירה ובה הפניקס

המעניק לאנשים אור.

 

הארץ הקטנה,

הארץ הקטנה,

מי יכול לומר לי,

מי יכול לעוץ לי,

איפה אוכל למצוא אותה?

 

הארץ הזאת נראית בלתי מושגת,

ובכל זאת לא אוותר על התקווה.

כי שם הוא מחכה לי,

בחור יפה על סוס זהב.

 

פירוש השם "מָאלֶנְקָיָה סְטְרָנָה" הוא ארץ קטנה. ובארץ הקטנה הזאת, שבשבילי הייתה גרמניה, דמיינתי את עצמי שוב ושוב כששרתי את השיר. וזה היה לפחות עשר פעמים ביום.

לפעמים אפילו בכיתי תוך כך. בהתחלה זה הביך אותי, אבל תפסתי די מהר שלא היה בזה כל רע. האנשים אפילו נתנו יותר כסף כשראו אותי בוכה. בגלל זה לא ניסיתי לעצור מייד את הדמעות, אלא העברתי את עצמי בכוונה למצב רוח ממש עצוב. בשביל כסף היה הכול כשר. במיוחד עכשיו, כשהתחלתי לתחוב מעט מן הכסף שבכובע אל תוך הכיסים שלי. איליה הרי לא יכול לראות את זה. אני לא יודעת אם הוא היה מלשין עליי. אני מניחה שלא. אבל כבר לא האמנתי באף אחד. רציתי עכשיו לדאוג לעצמי.

אחרי העבודה אמנם הייתי מותשת, אבל למרות זאת תמיד רציתי תמיד להמשיך לשיר. הייתי מכורה למוסיקה כמו שהאחרים היו מכורים לוודקה. התחלתי לכתוב שירים משל עצמי. השיר הראשון שלי נקרא "דאשינקה".

"יש לך כבר מנגינה לזה?" שאל איליה.

"ככה... קצת..." אמרתי וזמזמתי לו אותה. הוא ניסה קצת על האקורדיון, ואחרי שעות אחדות זה היה מוכן.

 

דאשה, דאשה, דאשינקה, את כבר לא בחיים

על המדרכה דמך נשפך, אדום כמיץ תותי יער

כה צעירה, עדינה וחרוצה

החיים לא יכלו להשיא לך עצה

 

למה דאשינקה, למה את לא בחיים?

למה את ולא אחד המטומטמים?

 

דאשה, דאשה דאשינקה, איפה את עכשיו

האקדח שלו את פנייך נקב

 

אבל את רוחך לא לקח המנוּוָל

לאור הנרות היא מרצדת מעל

 

למה דאשינקה, למה את לא בחיים?

למה את ולא אחד המטומטמים?

 

דאשה, דאשינקה, אני רוצה לנקום במקור הרשע

ממנו לגבות את מחיר הפשע

אבל רק נוכל להטיל בו קללות

לא בכוחנו לבחור גורלות

 

הייתי ממש גאה ורציתי שוב ושוב לשיר את השיר שלי ולשפר אותו, אבל אז רוקי יצא מהבית וקטע אותנו.

"לכו לישון עכשיו. מספיק להיום. אני לא רוצה יותר לשמוע כלום." הוא אמר, וכשאיליה התחיל לנוע לכיוון הבית, הוא אחז בזרועי ואמר: "אני רוצה לתת לך עצה, תניחי למתים להיות מתים. אחרת הם ייקחו אותך אִתם. מובן?" הבטתי בו ארוכות, אחר־כך טלטלתי את ראשי לשלילה. "תשכחי את דאשה. כך יהיה טוב יותר לכולנו." זה נשמע כמו איום. אבל לא היה אכפת לי. כתבתי עוד שירים רבים עליה.

שרנו אותם ליד המזרקה, אבל אף אחד לא נעצר להקשיב. אף אחד לא מחא כפיים, אף אחד לא השליך דולרים לכובע שלנו.

"האנשים רוצים לשמוע את השירים הסובייטיים הישנים. או את החדשים מן הרדיו. הם רוצים לשמוע את מה שהם מכירים. הם רוצים שירים עם טקסטים שהם יכולים להצטרף ולשיר אותם," אמר איליה. זה ציער אותי. שרנו אם כן את הרפרטואר הישן שלנו והקופייקות שבו להתגלגל. אולי השירים שלנו באמת לא היו טובים. אולי הייתי עוד צעירה מכדי לכתוב טקסטים טובים. או שלא היה לי שום כשרון גדול. ואולי גם לא קטן.

— — —

בערבים יצאתי שוב לטייל. בעבר הייתי יוצאת לעתים קרובות לטייל עם דאשה. היא אהבה את זה וגם אני אהבתי לראות אותה מרוצה. עכשיו טיילתי לבדי. פעם אחת ראיתי אישה עם קבוצה קטנה של ילדים. כולם לבשו ז'קטים אדומים. זה היה עכשיו מאוד אפנתי. הילדים צחקו ודיברו על איזה שיעור ועל שיעורי בית. הם נראו נטולי כל דאגה. הם נעמדו ליד האישה ברמזור וחיכו שיתחלף האור לירוק. לא יכולתי שלא לצחוק כי זה נראה לי כל־כך מטופש. לבנות היו חצאיות שחורות וגרביונים לבנים. ממש לבנים. הכול בהן היה נקי וטהור. הן היו כפי הנראה בגילי. זה היה, בוודאי, הדבר היחיד שהיה משותף לנו.

פתאום לא הייתי בטוחה בת כמה אני בעצם. ידעתי שהייתי בת שבע כשהסתלקתי מהמעון. זה היה בסוף הקיץ ועכשיו שוב קיץ, הקיץ השלישי אצל רוקי. הייתי בערך בת עשר. כן, בדיוק. עשר, זה די מבוגר, חשבתי. לא רק בגלל הגיל, אלא כי עכשיו כבר היו לי גם כמה שערות במוּשמוּש ובבית השחי. הן היו שחורות, ממש כמו שלידיה אמרה קודם. חוץ מזה היו לי עכשיו ציצים. טוב, לא ממש שדיים, אבל מין גבעות קטנות כאלה. אולי הן גם לא היו ממש גבעות, אבל מין התרוממות כזאת הייתה שם לבטח. לפחות כשהבטתי על זה מלמעלה. כל יום בדקתי אם הן גדלו. כמו שספרתי כל יום את השערות בבתי השחי שלי ובמוּשמוּש.

גם האחרים הבחינו שאני הולכת ומתבגרת. רוקי שאל פעם בזמן הארוחה: "אני היחיד, או שגם אתם שמים לב שסמירה הופכת לאישה קטנה?"

"ככה זה," אמרה לידיה.

"לא שהיא משיגה אותך," הגיב על כך סרגיי.

אני לא אמרתי דבר. לא רציתי לקחת חלק בשיחה המטופשת הזאת. את לידיה עניין רק אם היא יפה, אם היא מוצאת חן בעיני רוקי, אם מתישהו יהיו לה חיים טובים. אם רואים את התסרוקת שלה, אם יש לה ציפורניים יפות, אם סרגיי עדיין מאוהב בה, אם רוקי בוגד בה או לא או שבכל זאת...

סרגיי היה תמיד טעון. מלבד ללידיה, הוא תמיד החמיץ פנים לכולם, או שלפחות לא רצה שום קשר עם אף אחד. הוא רצה רק לדבר על כך שהכול נשטף במורד הנחל, שאין טעם לכלום, שהכול אבוד וכל העולם הוא ערימה מחורבנת של אי־צדק.

התאומים היו פשוט סתם טיפשים ומטומטמים, במיוחד כשהם הסניפו משהו. והם הסניפו באופן קבוע. ואיליה היה פשוט איליה.

אני רציתי להיות אחרת. לא כמו כל השאר כאן. אני רציתי לנסוע לגרמניה, אל ה "מָאלֶנְקָיָה סְטְרָנָה" שלי. רציתי להיות מגניבה, עשירה ויפה. אולי להיות זמרת. או אפילו טוב מזה, ללכת עם מרינה לבית ספר. בעניין זה עוד לא החלטתי. בכל מקרה רציתי לפגוש את הבחור היפה שלבטח נועד לי. הבחור וסוס הזהב שלו. בדמיוני הוא היה גדול וחזק, עם שיער שחור ומכונית. אה, לא, היה לו הרי כבר סוס. אף־על־פי שבעצם אפשר להחזיק בשניהם, אם אתה עשיר...

— — —

בוקר אחד התעוררתי שטופת זיעה. זה נמשך כך כבר שבועות. אבל מה שהיה שונה הפעם הייתה אותה תחושת רטיבות בין הירכיים. אני שונאת את החום הזה, חשבתי ותחבתי בעיניים עצומות פינה של השמיכה אל בין הירכיים. כשבכל זאת פקחתי את העיניים שניות אחדות מאוחר יותר, ראיתי דם. היד שלי הייתה מכוסה דם, גם על השמיכה ועל הירכיים שלי היה דם. מאיפה זה הגיע לכאן? בדקתי את הרגליים שלי. לא מצאתי שום פצע, במקום זה תפסתי שאני מדממת מבפנים. יצא לי דם מהמושמוש! למה? מה קרה? הייתי בטוחה שאני הולכת למות. קפצתי מהמיטה והסתכלתי על החדר הגדול לראות אם לידיה ישנה במקרה למטה, וכשלא מצאתי אותה דהרתי במעלה המדרגות לחדר של רוקי.

"הי, בבקשה תתעוררי! בבקשה! קרה לי משהו נורא. לידיה!" טלטלתי אותה וניסיתי להעיר אותה בלי להפסיק את הנחירות של רוקי.

"מה? סמירה? מה לעזאזל...?" היא התיישבה, ראתה את כל הדם על הידיים שלי, קפצה מהמיטה ורמזה לי לשמור על השקט.

ירדנו למטה אל המטבח. היא חייכה ואמרה: "מזל טוב מכל הלב!"

"מה?" לא יכולתי לתפוס איך היא יכולה לדבר בקור רוח כזה.

"קיבלת את המחזור שלך. זה טוב. זה אומר שאת מתפתחת ובקרוב תהיי אישה."

"למה את מתכוונת?"

"מעכשיו, פעם בחודש, כמה ימים ייצא לך דם מהמושמוש. זה נורמלי. לכל אישה יש את זה."

"את מתכוונת שזה אף פעם לא ייפסק?"

"נו, ברור, תוך כמה ימים זה ייפסק. אבל בחודש הבא זה יופיע שוב."

"וגם לך יש משהו כזה?""כן. לכל אישה יש את זה."

"לדאשה בטוח לא היה דבר כזה," התקוממתי.

"לא, אבל זה היה בכלל פלא שהגוף שלה עוד תפקד. אפילו מתים נראים יותר טוב. נו, טוב, עכשיו היא גם מתה. לא משנה... אם לא היית נוטשת אותי, הייתי בטח מכינה אותך לזה," היא אמרה, אבל לא בטון הדיבור הרגיל שלה. זה נשמע יותר בעצב.

היא לקחה מגבת ישנה, הרטיבה אותה וניגבה את כל הדם מן הידיים והירכיים שלי. אחר־כך הביאה לי תחבושות. הן היו קצת חומות.

"הן בעצם שלי. אבל את יכולה לקחת אותן, אנחנו נשיג לך בקרוב עוד כמה."

"מה עושים בזה?" שאלתי.

"נו, מה. את מקפלת אותן — ככה, קצת פנימה — אחר־כך את מניחה אותן בתחתונים שלך. ואז כל הדם נספג בזה. וכשזה לגמרי מלא, את מוציאה את זה ושוטפת את זה עד שכל הדם יוצא מזה. לגמרי נקי זה לא יהיה, זה נשאר תמיד קצת חום."

"ואיפה כל הדבר הזה יתייבש אחר־כך?"

"הכי טוב במקום שבו אף אחד לא יראה את זה. אני מניחה את זה בדרך כלל מאוד מאוחר בערב מעל התנור, או בקיץ בגינה, ולפני שכולם מתעוררים אני לוקחת את זה. אבל עכשיו אני עושה את זה למעלה, בחדר של רוקי. לו זה לא מפריע. והוא גם לא כזה טיפש כמו החבר'ה שלא מכירים דברים כאלה..."

"זה נורא מסובך," אמרתי.

"טוב, זה פשוט יותר עם צמר גפן, שאותו את רק צריכה להשליך לאשפה. אבל זה עולה הון תועפות. ומוכרחים כל הזמן לקנות עוד."

"אבל איכשהו זה נשמע טוב יותר. אני שונאת לכבס, וכשזה עוד מלא דם... אני לא יודעת."

"אבל הרי זה הדם שלך."

"אותו אני הכי פחות רוצה לראות. דם צריך להישאר בגוף."

"כמו תמיד, אין לך ברֵרה. המחזור יגיע אלייך כל חודש כמו לכל אישה. תתרגלי לזה."

היא קמה ורצתה ללכת. אחר־כך הסתובבה אליי שוב ואמרה: "אני יכולה לתלות את זה בשבילך למעלה לייבוש. את התחבושות. אבל רק אם הן יהיו מכובסות."

"תודה," אמרתי. "זה נחמד מצִדך."

היא עלתה למעלה אל רוקי ואני שבתי ונשכבתי על הספה. היו לי בטח עוד שעתיים עד שכולם יקומו. שכבתי שם והשתדלתי להתעלם מהכאב בבטן התחתונה ולהירדם. היה לי צורך להתגלגל על הבטן, אבל בזמן האחרון זה כבר לא הלך, כי הציצים שלי כל־כך כאבו.

ברגעים כאלה שנאתי את זה שאני צריכה להיות לאישה. הייתי מעדיפה הרבה יותר לשמר את גוף הילדה שלי. מצד אחר אהבתי לראות גברים ולפעמים גם נשים שולחים אליי מבטים שהעידו כי אכן הבחינו בי. באופן אחר, אולי זה היה גם בגלל השירה שלי, ובכלל לא בגלל הציצקעס הקטנטנים האלה שלי, שמתחת לבגדים בקושי בלטו. בתוך הבלגן הזה של המחשבות בראש, בכל זאת נרדמתי בסופו של דבר ושכחתי מהכאב.

— — —

למחרת הייתי עסוקה כל היום בדבר הזה שבין הרגליים שלי. כל עשר דקות רציתי לבדוק אם התחבושות כבר נספגו לגמרי בדם ואם צריך להחליף ולשטוף אותן. המזרנים החמים והלחים האלה בתחתונים שיגעו אותי לגמרי. למרבה המזל זה היה ביום ראשון ולא הייתי צריכה לעמוד בחוץ ליד המזרקה עם הקטסטרופה הזאת.

רוקי הבחין שמשהו לא בסדר ושאל מה קרה. משכתי בכתפיים כאילו שאני לא יודעת על מה הוא מדבר, אבל לידיה, תוך כדי לעיסת הלחם שלה, אמרה פשוט: "היא קיבלה את המחזור שלה."

רציתי להתפגר בו במקום, ואולי יותר מזה, שגם לידיה תתפגר, ויותר מכול, שכל מי ששמע את זה יתפגר, אולי אפילו כל העולם הדפוק הזה. היקום הדפוק המחורבן שמניח לנערה לדמם מהמושמוש שלה עד סוף ימי המחזור שלה ולהיות נלעגת בעיני כל האנשים.

ממררת בבכי ברחתי אל הגינה, למקום שבו צל הבית גאל פיסת קרקע מן הלהט חסר הרחמים של השמש. התיישבתי והצמדתי את הגב אל האבנים הקרירות של קיר הבית. הגוף שלי רעד מגודש האנרגיה. הרגשתי שאני רוצה וגם יכולה פשוט לעקור את הבית הזה על כל אשר היה בו ולרסק אותו לחתיכות קטנות, עד שייוותר ממנו רק ענן אבק ענקי. ענן אבק שיבלע ויעכל גם אותי.

— — —

"סמירה?" הסתכלתי וראיתי את לידיה, היא עדיין לעסה לחם. "קומי, רוקי רוצה להגיד לך משהו."

"אז שיבוא הנה," אמרתי.

"היית מתה. בואי כבר. הוא ממש נחמד, הוא רוצה לתת לך מתנה. קדימה, קומי!" למשמע מילים כמו כסף או מתנה לא יכולתי אלא לציית. הלכנו לחזית הבית. רוקי כבר המתין שם. הסיגריה הייתה נעוצה לו בזווית הפה, ויד ימין שלו השתעשעה במפתחות המכונית.

הוא חייך. אחר־כך הוא אמר: "את לא צריכה להתבייש, קוּקוֹלקָה. את הופכת לאישה, זוהי סיבה לחגוג. אני רוצה לתת לך משהו, תכשיט שלי."

לידיה רצתה לבוא אִתנו, אבל הוא הורה לה בתנועת יד לחזור לתוך הבית.

יכולתי להרשות לעצמי להתיישב במושב שליד הנהג. מאז שרוקי מצא אותי, ישבתי שם רק פעם אחת בדרך אל הבית. עכשיו היה חם ממש כמו אז. הייתי מופתעת לגלות עד כמה התארכו הרגליים שלי מאז. כשישבתי כאן לפני שלוש שנים הן היו מונחות כמעט לכל אורכן על משטח הישיבה. עכשיו רק הירכיים. הברכיים היו כפופות כך שהשוקיים היו תלויות. זה מאוד מצא חן בעיניי.

רוקי פתח את החלון והדליק את הרדיו. הוא לא אמר לאן אנחנו נוסעים, ואני לא שאלתי. נעמה לי הרוח. היא נשבה בראשי, סחררה בעוז את המחשבות הרעות ולקחה את כולן אִתה. הגוף שלי שקע כולו ברכות במושב הגדול של המכונית.

לאחר זמן מה החנה רוקי את המכונית. לא הכרתי את הרחוב. יצאנו מהמכונית והלכנו מטרים אחדים עד שהוא נעצר לפני כניסה למרתף, שמעליו היה שלט ובו היה כתוב אֶבְרוֹפָּה.

"את יכולה לחפש לך כל מה שמוצא חן בעינייך ומתאים לך," אמר רוקי, כשירדנו במדרגות.

אף־על־פי שבחוץ השמש קפחה, היה למטה קריר ואפלולי. נורת להט היטלטלה מן התקרה הנמוכה. האוויר היה טחוב ולח. שאפתי אותו מלוא ריאותיי. הריח היה כה נעים, שבתחילה לא הבחנתי כלל שהחלל הקטן מלא בשולחנות ומדפים עמוסים בתיבות בגדים. על אחדים מן השולחנות היו הבגדים פרושים פשוט בערימות.

"קדימה, ילדה, חפשי לך כאן משהו יפה." הסתובבתי אל הקול. משמאל לדלת הכניסה עמדה אישה קטנה ורזה מאחורי שולחן רחב יותר. על השולחן היה משקל וסביב־סביב היו מונחים כל מיני דברים קטנים כמו חזיות, עניבות, חגורות, תכשיטים ומשקפיים.

האישה הייתה אמנם מבוגרת, אבל היא לא חבשה מטפחת לראשה וגם לא לבשה שמלה או חצאית ארוכה, כפי שראיתי בדרך כלל אצל נשים מבוגרות. היא לבשה מכנסיים שחורים. מעליהם לבשה חולצה ורודה עם כפתורים זהובים קטנים, ומעליה ז'קט סגול. "אל תסתכלי עליי ככה, חמודה," היא אמרה, ותוך כך צחקה וזרקה ראשה לאחור כמו שגם לידיה עשתה. "רוקי יקירי, למה היא בוהה בי ככה? אני זקוקה לסיגריה. יש לך אש?" היא פתחה את דלת הכניסה ונעמדה מתחת למשקוף. לשנייה אחת חששתי שהיא תתפוגג לאבק, ברגע שתיחשף ללהט השמש.

רוקי הושיט לה את להבת המצת שלו ואחר־כך אמר לי: "תסכלי פה סביב, קוּקוֹלקָה. הקרטונים האלה מלאים מותגים. יש בהם דברים מעולים. הם אמנם משומשים, אבל בגלל זה הם באים מאירופה. לא החרא התורכי הזול, כמו מה שנמכר בבזאר."

לא ידעתי בדיוק למה מצפים ממני עכשיו. האם מותר לי לחטט בדברים? לקחתי בלי בחירה חתיכת בד סגול משובץ מתוך ערימה. סובבתי אותה עד שהבנתי כי זוהי שמלת קיץ. בכל אופן, הייתי נכנסת בשמלה הזאת לפחות חמש פעמים. משכתי איזה קצה ורוד. זה היה טישירט ענקי עם דולפין עליו.

"הו ילדונת, את לא שמה לב שהקרטון הזה הוא למידות גדולות מאוד?" האישה הוציאה את הסיגריה שלה וניגשה אליי. העקבים שלה השמיעו קליק־קלאק נפלא.

"את יודעת מה את רוצה?" היא שאלה.

"לא בדיוק. אבל אולי משהו סגול כמו זה כאן," אמרתי והצבעתי על הז'קט שלה. היא הייתה רק מעט גדולה ממני והדיפה ריחות פרחים וסיגריות. שערותיה ריחפו כמו ענן לבן סביב ראשה.

"כמו זה כאן," חזרה על דבריי, "זה כאן הוא ז'קט קטיפה. קטיפה. את יודעת מה זה? את מכירה את התחושה?"

היא לקחה את היד שלי והחליקה אותה על השרוול שלה. הבד היה רך, אבל חזק. "קטיפה גורמת לצבע להיראות תמיד אחרת. ומעניק לו איזה עומק בלתי נתפס. אבל מוכרחים גם לטפל בו טוב. לכן עם מלבוש מהודר שכזה מפתחים יחס ממושך וממלא סיפוק."

"אנטוֹלְבְנָה," אמר רוקי, "הייתה קודם בתיאטרון ויש לה עין טובה במיוחד לבגדים." הוא קרץ לי בחיוך רחב.

היא הביטה בו בזלזול ואמרה: "מי שלובש את זה, הוא שמחליט אם מה שמונח עליו הוא מלבוש מהודר או סתם בגד." ואז פנתה אליי: "את ילדה מאוד יפה. יש בך משהו גזעי, כמו צוענייה. את תעוררי בגברים הרבה תשוקות, תיזהרי מזה, קטנטונת. אני אחפש לך משהו. את תופתעי לגלות מה הלבוש מסוגל לעשות ממך. בואי. בואי אִתי." היא הלכה בין המדפים והשולחנות, משכה כמו באקראי דברים מקופסאות ומערימות והשליכה אותם אליי אל הזרועות שהחזקתי פשוטות לפנים. תוך כך היא המשיכה לדבר על דוגמאות, צבעים, בדים ורוכסנים, הושיטה לי דברים לחוש, וכששתי ידיי היו כבר מלאות היא העבירה את הבדים בליטוף על לחיי או צווארי. אחדים היו קרירים, אחרים חמימים, אחרים חלקים. היא הכירה את השמות של כל הבדים וכל הפריטים. זה היה מקסים להקשיב לה. הרבה מן הניסוחים שלה בכלל לא הבנתי, אבל נהניתי להיסחף בשטף הדיבור שלה.

"טוב, עכשיו למדוד," היא אמרה, "קדימה, תתפשטי."

חלצתי את הנעליים שלי, אחר־כך הבטתי אל רוקי והיססתי.

"אין לך שום דבר שלא ראיתי כבר אלף פעמים," הוא אמר כאילו ניחש את המחשבות שלי.

"היא גברת צעירה ולא יכולה להרשות את זה. תסתובב, לא לימדו אותך שום נימוסים?" אמרה האישה. אבל בטון הדיבור שלה היה משהו אירוני. את הטון הלגמרי מיוחד הזה למדתי להכיר בינתיים ממש טוב. רוקי ציית לה בכל זאת. הוא לקח לו כיסא והתיישב עליו בגבו אלינו.

מדדתי הרבה מאוד בגדים. מכנסיים, חולצות טי, שמלות, חצאיות, בגד ים, תחתונים, חלוק רחצה, חזייה, ואז גם סנדלים ונעלי בד.

"אלה חמים מדי," התקוממתי כשהיא הניחה עליי שני סוודרים.

"החורף הבא יגיע, ילדתי, בזה את יכולה להיות בטוחה. אני מניחה שרוקי לא ייתן לך כל הימים מתנה כזאת. מוטב שתיקחי כל מה שאת יכולה לקבל," היא צחקה, וגם רוקי צחק.

"אל תיתני לה לסובב אותך קוּקוֹלקָה, הזקנה בטח רוצה לעשות עלייך קופה."

"אני אראה לך, הזקנה," סיננה בחצי פה. בסופו של דבר רוקי רצה לסנן דברים אחדים שלא מצאו חן בעיניו. גם את הסוודר עם הצפרדע הירוקה. זה ילדותי מדי, הוא אמר, אבל האישה עמדה על כך שאקבל את כל מה שבחרנו. הדברים הגיעו לשבעה קילוגרם על המשקל.

רוקי שילם וכבר רצינו ללכת כשהאישה נעמדה מאחוריי ואמרה: "את זה אני עוד רוצה להעניק לך. לאבן יש אותו צבע כמו לעיניים שלך וגם אותו זוהר." היא ענדה לצווארי שרשרת כסף עם תליון לב.

"תודה," אמרתי.

"מי ייתן שהשרשרת הזאת תגן עלייך, ילדה," היא אמרה, נשקה לקצות אצבעותיה וסימנה צלב מהמצח שלי אל הבטן, ומכתפי השמאלית לימנית.

— — —

יצאנו החוצה לעולם אחר. לחום לוהט שמחסל הכול. רוקי השליך את הבגדים החדשים אל תא המטען, ואני התיישבתי על המושב שליד הנהג.

"מאחורי המושב שלי יש עוד קצת פפסי," הוא אמר. הושטתי ידי לשם. הבקבוק היה חם וכמעט ריק. בועות הגז נעלמו. בלגימה אחת רוקנתי אותו.

"תודה," אמרתי כשהוא יצא לדרך.

"בבקשה," אמר רוקי.

"תני לי את השרשרת."

"למה?"

"כי אני צריך אותה, וחוץ מזה, כל הבגדים שקיבלת מספיקים בהחלט. או אולי לא?"

נתתי לו אותה. בשאר הנסיעה לא אמרנו עוד דבר. ברדיו התנגן "מָאלֶנְקָיָה סְטְרָנָה", ואני זמזמתי עם המנגינה.

לידיה רתחה מזעם כשראתה את פריטי הלבוש שלי. כמו כלב קטן היא רצה אחרי רוקי ושאלה למה כל־כך הרבה, למה היא כבר מזמן לא קיבלה שום מתנה, מאין כל הדברים האלה, ואם גם אִתה ייסע לשם. הוא התייחס אליה כפי שמתייחסים אל חרק זמזמן. פעם התעלם ממנה לחלוטין, ופעם סילק אותה מדרכו בתנועת יד.

התאומים היו איפשהו בדרך, כנראה הסניפו מאחורי הגינה, סרגיי לא הקדיש לי אפילו מבט ואיליה ניגן באקורדיון לפני הבית. ובעת ששעות אחר הצהריים חלפו כך, הסתכלתי לי בריכוז ובשלווה מוחלטת בדברים החדשים שלי. מיששתי אותם וניסיתי להיזכר איזה משמות הבדים מתאים לאיזה בגד. ג'רסי, ג'ינס, קורדרוי, משי, שיפון, כותנה, אקרילן... לא היה לי כבר כל מושג מה הוא מה. רק משי. ידעתי לגמרי מה הוא משי. ועכשיו גם היה לי בגד ממשי. זו הייתה שמלה שחורה, צרה, קצרה מאוד ונטולת שרוולים. האישה אמרה שזה היה אמור להיות בעצם חלק עליון לאישה גבוהה ורזה, אבל לי הוא יכול לשמש כשמלה, אם אני רוצה לשגע את כולם. ככה היא אמרה את זה, ועכשיו הייתי מתוחה לראות אם זה נכון.

לבשתי את השמלה והשווצתי בה בחדר המגורים ובמטבח. למרבה הצער לא היה מספיק מקום פנוי על הרצפה. בכל מקום היה מונח משהו. דמיינתי לי שאני נמצאת על אי, ושכל הערימות האלה הן סלעים וצמחים אקזוטיים שעליי לטפס עליהם.

הייתי שקועה לגמרי בהזיית האי שלי, כשהצחוק המלגלג של לידיה עקר אותי ממנה. "הו אלוהים, עכשיו את כוכב פופ? השמלה הזאת," היא התקפלה ואחזה בבטנה מצחוק, "ועוד הרגליים השדופות האלה, אני לא יכולה יותר."

עמדתי שם והתעלמתי מפרץ הצחוק שלה. כשהיא נרגעה, אמרתי: "זה משי."

"מה זה?"

"משי. זה מעניק לצבע עומק בלתי נתפס."

"את עכשיו מסובבת לגמרי? איזה מין שטויות מגוחכות את מדברת? חטפת שם איזו מכת חום?" היא הניחה לי יד על המצח, ומשכה אותה בחזרה כשהיא פולטת "ססססס..." כאילו חטפה כווייה.

"זה לא מצחיק," אמרתי.

"יותר טוב שתפשטי את הדבר הזה. זה לא מתאים לך," אמרה לידיה, שנעשתה פתאום לגמרי רצינית.

"בעיניי זה יפה."

את נראית בזה כמו זנזונת קטנה. ברצינות, זה מיועד לנשים. את עדיין לא."

"תניחי לה. אני אביא גם לך משהו במשך השבוע, אוקיי?" צעק רוקי מלמעלה כי הוא בטח שמע את כל הדיבורים. לידיה הסתובבה במקומה ורצה אליו למעלה.

פתאום הרגשתי כי השמלה צרה וקצרה מדי. פשטתי אותה וצירפתי אותה אל הבגדים האחרים על הספה. היו שבעה קילוגרמים של בגדים. ביניהם מעיל ארוך, סוודר, מכנסי קורדרוי, מכנסיים קצרים, חצאית, השמלה השחורה, שמלת קיץ ירוקה, שתי חולצות טי, חולצה כחולה, כובע צמר, חזייה, שלושה זוגות תחתונים ושלושה זוגות גרביים. חוץ מזה היו לי עכשיו גם נעליים גבוהות חמות וכפכפי גומי. על דברי החורף לא יכולתי לשמוח בימים החמים, אבל שמעתי בקול האישה והצטיידתי מראש אף־על־פי שזה נראה אבסורדי לגמרי להתכונן לחורף ביוני. חוץ מזה דברי החורף היו גדולים עליי בהרבה וגם הנעליים, אבל האישה אמרה שאני עוד אגדל ושגדול מדַי זה תמיד יותר טוב מקטן מדַי.

אחרי ששבעתי מלראות את הבגדים, פרשתי את המעיל, הנחתי את פרטי הלבוש האחרים ואת הנעליים עליו, כפתרתי את המעיל וקשרתי אותו חזק באמצעות השרוולים. את החבילה הזאת תחבתי אל מתחת לספה ונשכבתי עליה כמו כלב שמירה.

— — —

פעמים רבות בשבוע רוקי שיחק קלפים. יום אחד עלה בדעתו הרעיון לקחת אותי אִתו.

"כדאי שתלבשי את השמלה השחורה שלך," אמר רוקי, כשראה שאני לובשת את השמלונת הוורודה, שלידיה נתנה לי במתנה אז בנובי־גוד. היא הגיעה בזמנו מתחת לברך, אבל עכשיו היא נגמרה כבר באמצע הירך. נעלתי גם את נעלי הלק הלבנות הקטנות, שבזמנו היו גדולות עליי. עכשיו הן נעשו כל־כך קטנות עליי שבקושי יכולתי לעשות בהן צעד. הצטערתי, כי מאז לא נעלתי אותן, רציתי לשמור עליהן. החלטתי שאף פעם לא אשמור משהו לעתיד. רציתי בכל יום ללבוש את הבגדים הכי יפים שהיו לי, עד שלא יתאימו לי עוד.

התלבשתי, אם כן, מחדש והלכתי למכונית, שם רוקי כבר ישב וחיכה. במהלך הנסיעה הוא סיפר רק מה מצפה לי ומה עליי לעשות. הוא אמר שאנחנו נוסעים לדירה של חבר ושהדירה הזאת מרוהטת מאוד בהידור כי זה חבר עשיר שהיה לו הרבה מזל בחיים. עליי להעמיד פנים כאילו זה לא מרשים אותי בכלל. עליי להתיישב מייד על אחד הכיסאות או על הספה ולא ללטוש עיניים בגלוי בכל העושר. חוץ מזה, כשידרשו ממני יהיה עליי לשיר. אני רשאית לאכול ולשתות שם הכול, אבל בשום אופן לא להעלות על הדעת לארוז לי משהו.

עשיתי בדיוק מה שהוא אמר לי. כששני קירחים ענקיים פתחו לנו את הדלת והורשינו להיכנס אל מבואה מרוצפת בשיש ותקרתה עשויה מראות העמדתי פנים שאינני מתרשמת. חלצנו את הנעליים והורשינו להיכנס אל חדר המגורים. שני הברנשים נשארו ליד הדלת.

חדר המגורים היה חלל ענקי עם תקרה גבוהה מאוד. שטיח ורוד פרחוני היה פרוש במרכזו. משמאל לחלון ניצב שולחן אובלי עם עשרה כיסאות בריפוד אדום. מימין שתי ספות ושלוש כורסאות. כולם בריפוד משי אדום ועם רגליים מוזהבות.

לגמרי בלי להתרשם התיישבתי לי באחת הכורסאות וחיכיתי להוראות. רוקי התרוצץ הלוך ושוב. הסתכל לגמרי באדישות בציורים והציץ מדי פעם בשעונו. לא היה איש מלבדנו במקום. הבטתי למטה אל כפות הרגליים היחפות. הן היו שחורות. גם מתחת לציפורניים. זה כנראה בא מהנעליים, כי בצהריים רחצתי אותן. פנים הנעל היה כנראה צבוע.

"רוקי," לחשתי, וכשהוא לא הגיב אמרתי שוב: "פסססט... רוקי!" סוף־סוף הוא הסתכל עליי. "כפות הרגליים שלי שחורות."

"שם לפנים זה חדר הרחצה, אם הוא לא שיפץ את הבית," אמר רוקי, והצביע לכיוון המבואה.

דידיתי אל המבואה. אחד משני הענקים, שעדיין ניצבו שם, אמר: "הדלת הימנית," מבלי ששאלתי אותו משהו.

המקום לא היה גדול במיוחד, אבל לעומת זאת היה מכוסה כולו מראות, הרצפה, הקירות והתקרה. פשוט הכול. האמבטיה, האסלה והכיור היו לבנים ולגמרי נקיים.

הנחתי את כף רגלי בכיור ופתחתי את הברז. מים חמים. לגמרי שכחתי שיש דבר כזה. שטפתי את הרגל וייבשתי אותה במגבת האדומה שהייתה תלויה שם. אותו דבר עשיתי בכף הרגל השנייה. אבל אחרי שסיימתי ראיתי מה עוללתי. על המגבת היפה היו כתמים שחורים. התלבטתי מה לעשות עכשיו. להעלים את זה באכילה לא יכולתי. לשטוף? אז תהיה המגבת רטובה לגמרי. קיפלתי אותה לגוש ממש קטן ותחבתי אותה לארונית שמתחת לכיור, שבה אוכסנו כל מיני בקבוקים. כבר רציתי לצאת, אבל אז האמבטיה קרצה לי.

היא הייתה קרה וחלקה כשנכנסתי אליה והתרווחתי לי לאורכה. הבטתי למעלה. דמות דקיקה בשמלה שחורה חשופת כתפיים ריחפה מעליי, העיניים הכחולות ירוקות שלה היו נעוצות בי.

"מי את?" שאלתי.

"מי את?" השיבה הדמות בשאלה.

"אני? אני אף אחת."

"זה טוב. מי שהיא אף אחת יכולה להיות הכול."

"אם כך אני רוצה להיות עשירה," אמרתי.

הבטנו ארוכות ולעומק לתוך עינינו. ואז נשמעה דפיקה בדלת.

"סמירה, נרדמת?" זה היה רוקי. לפני שהספקתי לקפוץ החוצה הוא כבר עמד שם. דמותו המוצקה נשקפה מכל העברים, ואני הרגשתי מוקפת. רציתי להמציא תירוץ, אבל אז הבחנתי שהוא בכלל לא כועס. אפילו לא טיפה. הוא חייך ואמר: "טוב, בואי החוצה, או שהתמקמת פה לכל הערב."

יצאתי. היו שם כבר שישה גברים אחרים. חלל החדר היה מלא עשן סיגריות ומרוקי עלה ריח של אלכוהול. עכשיו היה ברור למה היה לו מצב רוח טוב כל־כך. אלא שמה שגרוע אצל רוקי זה שבמהירות זה יכול להתהפך. אחרי כּוֹסית הוודקה העשרים הוא תמיד נהיה תוקפני. ספרנו את זה כבר הרבה פעמים. זאת הייתה תמיד הכּוֹסית העשרים. אבל כאן לא הייתה וודקה. הגברים שתו קוניאק.

רוקי הוליך אותי מחבר לחבר. הוא שב ואמר: "האם יורשה לי להציג? קוּקוֹלקָה שלי!" והגברים צחקו ואמרו שאני קוּקוֹלקָה יפה. כולם ממש התלהבו ממני. אחד נישק את ידי, אחר רצה שאני אחוג לפניו. בחור יפה וצעיר רצה שאשב על אמת היד שלו. עשיתי את זה, והוא נשא אותי סביב. לפתע נפתחה כנף הדלת באחורי החדר, ואיש קטן ורזה נכנס. הוא פלט עשן סיגר ותוך כך התנועע השפם שלו מעצמו, והיה לי הרושם שהשפם הוא ישות בפני עצמה שהאיש הקטן הזה מודבק אליה. הוא לבש ז'קט אדום ונעל נעלי בית. משום כך ידעתי מייד כי זהו החבר העשיר שלו הייתה שייכת הדירה הזאת. לפי צבע הז'קט זיהיתי שהוא עשיר, ולפי נעלי הבית זיהיתי שהוא כאן בביתו. הבחור הצעיר הוריד אותי מייד.

"מה הילדה הזאת כאן?" שאל המארח.

"אני הבאתי אותה רק לשם בידור," אמר רוקי, "והיא כבר לא ילדה, מישה."

"כשאני רוצה בידור אני מזמין לי זונות," הוא אמר, והתיישב לשולחן.

"היא שרה כמו מלאך! אתה תתלהב," אמר רוקי. העיניים שלו כבר היו מזוגגות, מצב הרוח שלו כבר עמד להתהפך. "בואי, תשירי!" הוא משך אותי בזרוע, הציב אותי ליד החלון ואמר שוב: "שירי! קדימה, תשירי!" וכיוון שעדיין לא הוצאתי הגה, הוא חיטט בכיס מכנסיו, שלף דולר, דחף לי אותו ליד ואמר: "שירי!"

כולם הביטו בי. מתחתי למטה את השמלונת שלי שהתרוממה מעט והתחלתי לשיר. "מָאלֶנְקָיָה סְטְרָנָה", אלא מה? שרתי בעיניים עצומות, ופקחתי אותן רק כשגמרתי לשיר.

הם אהבו את זה. כולם מחאו כפיים. גם מישה. הוא סימן לי לבוא אליו. הבטתי אל רוקי, אבל הוא רק קרן כולו ועשה איזו תנועת ראש לא ברורה.

"בואי, אני לא נושך," אמר מישה, שהבחין בהיסוס שלי. כשעמדתי לצִדו הוא נעץ בי מבט חודר ושאל: "בת כמה את?"

בעוד אני שוקלת עד כמה מבוגרת אוכל להציג את עצמי בלי שזה יישמע מוזר, כבר שמעתי את עצמי אומרת "עשר".

"יש לך כשרון," הוא אמר, "ואת ילדה יפה. בטוח יהיו לך פה ושם בעיות, אבל צריך שמישהו יאמר לך, ילד צריך להיות במשפחה שלו, גם אם זו משפחה טובה וגם אם רעה."

"אני המשפחה שלה," אמר רוקי, שפתאום עמד מאחוריי והניח את הידיים הגדולות שלו על הכתפיים שלי.

"לחלק?" שאל אחד הגברים.

"כן, קדימה. אבל בואו נרים כוסית לכבוד ילדת המלאכים הזאת," אמר מישה. הוא החזיק בקבוק, וכולם הושיטו את כוסיותיהם למזיגה. גם אני קיבלתי כוסית. אבל אני לא מצליחה לשתות את הדבר הזה.

בשארית הערב הניחו לי רוב הזמן לנפשי, הם שקעו במשחק ורק אחרי הסיבוב השני או השלישי דרשו ממני לשיר איזה שיר. בין הזמנים אכלתי שוקולד ואינספור פרוסות לחם קטנות עם קווייאר.

היה כבר אמצע הלילה כשרוקי העיר אותי בלי כל עדינות ואני טפפתי אחריו חצי ישנה אל המכונית.

— — —

בבית כולם ישנו. נשכבתי על הספה שלי וכבר כמעט נרדמתי שוב, אבל אז רוקי התיישב לידי פתאום.

"את היית ממש נפלאה," הוא אמר. הוא ליטף אותי תחילה על הראש והגב, ואחר־כך נמוך יותר על התחת. היד שלו החליקה בתנועתה למעלה אל בין הירכיים שלי ונגעה לי קלות במושמוש. שכבתי שם כמאובנת ועשיתי את עצמי כאילו אני ישנה. קיוויתי שכל זה איננו אלא חלום רע.

הוא המשיך ללטף אותי, ועד מהרה האצבעות שלו היו רק על המושמוש שלי, וליטפו במעלה בין לחיי התחת שלי. בקול עצור אמרתי לו שיפסיק. אבל הוא רק שאל, חצי מתנשף, חצי חורק: "למה? זה לא נעים?"

"לא."

"נו, אז תשתחררי קצת. אני הרי רק רוצה להיות נחמד אלייך."

לא הוצאתי הגה. זה היה כל־כך מביך. גם לא ידעתי מה הייתה הבעיה שלי, כי הוא הרי לא הכאיב לי. הייתה לי אפילו הרגשה שהיה בזה משהו יפה. אבל בו בזמן זה גם היה ממש נורא.

בלי שיכולתי לשלוט בזה התחלתי לייבב. ייבבתי ומשכתי באפי, והאף שלי התמלא נזלת שניסיתי למשוך פנימה, אבל היא החליקה לי לאחור אל תוך בית הבליעה. לא ידעתי למה אני מייבבת ככה. זה היה כל־כך מביך. הוא הרי לא עשה לי כלום, ואפילו היה לי בזכותו ערב יפה עם דברים טעימים.

ואז רוקי הפסיק ואמר: "הו, קטנה שלי, זה לא צריך להיות ככה. אולי בפעם אחרת. תישני עכשיו!" הוא נתן לי נשיקה על העורף, וכיסה אותי בשמיכה. אחר־כך שמעתי עוד רק את צעדיו ואת חריקת המדרגה השלישית והחמישית כשעלה למעלה.

— — —

למחרת בבוקר שוב שכחתי הכול. כאילו זה לא היה, נמחק. רק בערב, כשרוקי רצה שוב לקחת אותי אִתו, זה חזר אליי בבת אחת. כבר שרתי כל היום ולמען האמת לא רציתי לבוא אִתו. אבל לא הייתה לי ברֵרה. לבשתי שוב את השמלה והלכתי למכונית. לידיה וסרגיי ישבו לפני הבית, עישנו ופיצחו גרעיני חמניות.

"סינדרלה הקטנה הולכת כל ערב לנשף," אמרה לידיה כשראתה אותי. סרגיי צחק. לא אמרתי כלום, נכנסתי למכונית והנחתי רגל על רגל. את זה למדתי מהנשים הצעירות ליד המזרקה. הייתי עייפה.

גם רוקי נכנס למכונית, סובב את המפתח והדליק לו סיגריה. "אני שמח שאת אִתי," הוא אמר והניח את ידו השעירה על הירך שלי. הרגשתי איך המקום שתחת ידו הופך בבת אחת לקרח. ככל שהשאיר את היד שלו שם, כך הלך הקרח והתפשט. תחילה על הרגל השמאלית, אחר־כך הימנית, אחר־כך גם לבטן ולחזה. רגע לפני שהקרח הגיע לראש נאלץ רוקי להחליף הילוך ומשך את ידו ממני.

הערב השני עבר באופן דומה לראשון. מלבד זאת שהפעם רוקי הרוויח סכום כסף נכבד ושאני גמעתי כמות מכובדת של אלכוהול.

בדרך בחזרה, בקושי הצלחתי להגיע למכונית. צחקתי בלי שליטה. הכול היה מבדר וקל. הקוניאק הפך את כל הדאגות שלי לעולם זוהר. זה היה כיף, עד שהעולם הזוהר התחיל להסתחרר, במהירות הולכת וגוברת. אחר־כך הגיע תור ההקאה. למרבה המזל היינו כבר בחצר שלנו כשזה הגיע. אחרת הייתי מטנפת את רוקי או את המכונית שלו.

הוא השאיר אותי בחוץ, עד שהקאתי לחלוטין את כל שאריות העולם הזוהר. אחר־כך הפשיט אותי, הניח אותי על הספה והשליך עליי את השמיכה. עצמתי את העיניים. הכול הסתחרר. נפלתי. עמוק. עמוק יותר. אל מעמקים חשוכים.

— — —

הסתיו היפה היה קצר מאוד באותה שנה. אחר־כך נעשה קור כלבים. כיוון שמהג'וב הכפול שלי נעשיתי ממש צרודה, רוקי אמר שאני לא צריכה יותר לשיר ליד המזרקה, אלא רק בערבים לחברים שלו. הוא אמר שאני אביא לו מזל. מלבד זאת הגברים נתנו לי הרבה כסף, אותו כמובן היה עליי למסור במלואו לרוקי.

כמעט כל ערב היינו במקום כלשהו. בדרך כלל אצל מישה הזקן ההוא, לפעמים גם בבתים של אחרים או במסעדות.

אני גלגלתי תמיד אותה תכנית. לשתות, לשיר, לשבת על ברכיו של רוקי כמי שמביאה מזל, לעסות לו את הצוואר, שוב לשיר ולנסוע הביתה.

אחר־כך, בכל ערב, הייתי נשכבת מייד בתקווה שאוכל לישון. אבל בכל ערב היה חלק שני לתכנית. רוקי פשט את הבגדים שלו ולבש חלוק רחצה. אחר־כך התיישב על קצה הספה. הוא עיסה לי את הגב ובכל פעם החליק בידו נמוך יותר בכיוון המושמוש שלי. בכל פעם שהראיתי סימן שמשהו לא מוצא חן בעיניי הוא דרש ממני לקום ונשכב במקומי. עכשיו היה תורי לעשות לו את זה. היה עליי להתחיל בכפות הרגליים שלו. הן היו מלוכלכות ולחות מזיעה. היה עליי לעסות אותן, במהלך העיסוי הוא נתן הוראות מדויקות איך לטפל בכל אצבע. אחר־כך היה עליי לעסות את הרגליים. תחילה את השוקיים, אחר־כך את הצד הפנימי של הירכיים. היה עליי ללוש אותן מלמטה כלפי מעלה. ואז שוב כלפי מטה. השתדלתי לא להגיע רחוק מדי כלפי מעלה. אבל הוא רצה שאעשה את זה כמו שצריך, ולעבוד על הרגל ממש עד למעלה. זה לגמרי נורמלי לפנק זה את זה, הוא אמר. ואז הוא פתח את חלוק הרחצה שלו, והבולבול שלו היה ממש עבה וגדול. כשמנורת הנפט דלקה ראיתי שהוא היה אדום כהה. הוא הגיע כמעט עד הפופיק שלו. היה עליי לשפשף אותו בשתי הידיים שלי. רוקי אמר שהוא צריך את זה. זה המעט שאוכל לעשות למענו כדי להקל על הכאבים וכדי שהוא יוכל להירגע. הוא אמר שיהיה טוב אם אלמד בשלב מוקדם איך מתפקד גוף גברי ואיך גורמים הנאה לגבר, כי מתישהו יהיה לי חבר והוא יהיה מאוכזב ממני אם לא יהיה לי ניסיון. הוא אמר שהוא עושה לי טובה בכך שהוא מלמד אותי את כל זה.

פעם אחת העזתי לומר שאני עייפה מדַי, שאני לא יכולה. אז הוא הִכה אותי בחגורה שלו. אחר־כך הוא אמר שאני כפוית טובה. ועוד כל מיני דברים. לא יכולתי לשמוע. הגוף שלי בער במקומות הרבים שחטפו צליפות חגורה.

אילו הייתי עושה את זה טוב, זה היה עובר הרבה יותר מהר. והייתי רשאית לישון.

כיוון שהייתי ערה עד שעות הבוקר וישנתי עד אחרי הצהריים, היה החורף הזה בשבילי חשוך לגמרי. שמחתי לישון בשעות היום כי כך לא הייתי צריכה להביט בעיניה של לידיה. וגם היא לא יכלה להביט בעיניי, כדי לברר מה התרחש מאחורי הגב שלה. כל־כך הצטערתי בשבילה. היא רצתה מאוד שרוקי יהיה שייך רק לה. וגם אני רציתי את זה.

לפעמים, אחרי שהוא גמר, הוא אמר שאף אחת לא מסוגלת לרפות אותו כמוני. שאני יפה, ושהידיים שלי הן הכי רכות שאי־פעם נגעו בו. ולפעמים הוא קנה לי שוקולד. כמעט תמיד נתתי אותו ללידיה. הייתה לי הרגשה שאני מוכרחה לעשות את זה, כדי לכפר על האשמה שלי. הייתה לה דרך ממש מיוחדת לאכול שוקולד. בעוד שאני בלעתי את זה בשלוש נגיסות, היא מצצה את זה כדי לחוות את הטעם הנכון. היא הייתה מסוגלת לבלות עם זה שעה שלמה והייתה בדעה שזוהי הדרך היחידה הראויה לאכילת שוקולד.

— — —

"הולך לך די טוב להיות עם רוקי בדרכים," היא אמרה פעם, כשבישלנו ביחד.

"הולך בסדר," אמרתי.

"נעשית ממש עגלגלה בחודשים האחרונים. את אפילו לובשת חזייה. את בטח מפטמת את עצמך שם בדברים הכי מדליקים."

"לפעמים כן," אמרתי.

"גם אני הייתי שם פעם. אני יודעת כמה מדליק שם."

"מתי?"

"מזמן. לצערי רק פעם אחת. אולי לא הבאתי כל־כך הרבה מזל כמוך."

שתקתי והתרכזתי בקליפות תפוחי האדמה שהיו צריכות להיות בספירלה מושלמת.

"יש שם זונות?" שאלה לידיה.

"לפעמים כן."

"הוא מזדיין אִתן?"

"מי?"

"אלא מי? רוקי!"

"מה אני יודעת."

"נו, ראית את זה?"

"אני חושבת שלא."

"כן או לא?"

"לעזאזל, לידיה, מה זה צריך להיות? מה את רוצה ממני? תשאלי אותו בעצמך!"

היא הביטה בי בלי לומר דבר. העיניים שלה ברקו. אחר־כך הפנתה פניה ממני. לא ראיתי את פניה, אבל ידעתי שהיא בוכה. זו הייתה הרגשה משונה, לדעת שאת מסוגלת להביא מישהו לידי בכי. הרגשה רעה משהו, אבל בכל זאת גם טובה.

"מה קרה? איך..."

"זה גומר אותי! את מבינה?" היא אמרה. היא הביטה בי כאילו הייתה לי תשובה רבת חשיבות.

"מה? מה גומר אותך?"

"אני שונאת את זה שהוא כל ערב פשוט מסתלק. הוא אף פעם לא אומר לי אפילו לאן, או מתי הוא חוזר. אני עושה בשבילו הכול. הכול! אבל את, לך מותר לבוא אִתו לכל ערב מחורבן! בא לי להקיא מזה! אני בסופו של דבר הזאתי שלו... נו טוב, הזאתי שלו... את כבר יודעת למה אני מתכוונת. אנחנו כבר איכשהו ביחד... והוא מזדיין עם הזונות האלה." היא צנחה ארצה והחזיקה את פניה בידיה.

התיישבתי לצִדה. התכוונתי להניח את זרועי על כתפיה, אבל לא העזתי. "זה מטריף אותי. זה מרתיח אותי כשאני חושבת על זה שהוא מזדיין עם כל הזונות. הייתי מסוגלת להרוג את כולן. אני נשבעת באם הקדושה של אלוהים שהייתי עושה את זה." עיניה הפעורות לרווחה היו נעוצות בחלל כשהיא אמרה את זה.

"אז למה לא אותו?" שאלתי.

"השתגעת? אני אוהבת אותו. הייתי הורגת כל מי שרוצה לקחת אותו ממני," היא אמרה, "זה מה שנקרא לאהוב. אולי פעם עוד תתפסי את זה." אז היא פנתה אליי, נעצה בי את עיניה האדומות המעונות ואמרה מאוד לאט ובשקט: "ואם את תנסי להתלבש עליו, גם אותך אני אהרוג. הוא שייך לי! לי! הבנת את זה?" הנהנתי. ובתוכי נהיה פתאום חשוך, כאילו משב רוח כיבה את הנרות. האם לידיה קלטה משהו? אבל אז היא חיבקה אותי מאחור ולחשה לאוזנִי: "אני יודעת שאת אף פעם לא תעשי דבר כזה. את לא כזאת. את חברה שלי." אחר־כך היא נתנה לי נשיקה לי על הלחי ופנתה אל הבצל.

"הלוואי שהייתי בהיריון," היא אמרה לאחר זמן מה. "אם הייתי בהיריון הוא היה דואג לי. הייתי מביאה לו בן ואולי אפילו היינו מתחתנים ואת היית השושבינה שלי."

"מה זה?"

"לא, את לא יודעת כלום, בשביל זה צריכים להיות לפחות בגיל שש־עשרה. או אולי אפילו שמונה־עשרה."

"מתישהו אני אהיה בת שש־עשרה," אמרתי.

"מתישהו. אני לא רוצה להתחתן מתישהו, אלא עכשיו. או בקרוב. אם היה לי תינוק קטן כזה, אז הייתי יכולה לטפל בו. הייתי דואגת לו ומרגיעה אותו. עם הציצי שלי, ככה, את רואה? אז לחיים שלי היה טעם. אני אהיה אימא ממש טובה."

לא ידעתי איך נכנסתי לזה ואיך אוכל לצאת מזה, מכל העניין הזה עם לידיה ורוקי, רוקי ואני, אני ולידיה.

הרגשתי אשמה.

לא אמרתי שום דבר בעניין הזה. פחדתי שאכשל במשהו. ואולי היא באמת הייתה הורגת אותי, אילו ידעה מה מתרחש מאחורי גבה.

— — —

פעם אחת הייתה לי תקווה שהיא וסרגיי בכל זאת יתקרבו יותר זה לזה, ואז אולי לא יהיה לה אכפת מרוקי.

זה היה קצת אחרי נובי־גוד. לסרגיי הייתה תאונה קשה. זה קרה באחת הפריצות שהוא נהג עכשיו לעשות עם התאומים. הוא רצה לחדור לקומה השלישית, אבל הכול היה קפוא והוא החליק. הוא נפל למטה ושבר את כל הצלעות שלו ואת הרגל השמאלית. התאומים סחבו אותו הביתה, ורוקי נסע אִתו למחרת לאיזה ידיד רופא, שאצלו התקינו לו גבס על הרגל, וכיוון שהיה לו גם זעזוע מוח, הוא נאלץ לשכב כל הזמן ולהקיא. זה נמשך שבועות אחדים, ולידיה הייתה לצִדו ולא זזה מעליו. ואפילו הביאה לו בקבוק שבו הוא יכול להשתין וסיר פלסטיק שבו הוא חרבן. אני לעולם לא הייתי עושה את זה בשבילו כי זה היה כל־כך מגעיל. פעם אחת שמעתי אותו אומר:

"...בואי נסתלק מכאן. בואי נעבור לכפר. היינו יכולים להקים משפחה. שנינו." לא יכולתי להבין למה היא לא רצתה אותו. אבל היא רצתה רק את רוקי.

— — —

כבר היה שוב קיץ, כשלידיה אמרה לי: "אני בהיריון, אני חושבת, אולי אני אפילו בטוחה."

"אמרת לו את זה?" שאלתי.

"לא. רק לך. כי אני לא לגמרי בטוחה. אני רוצה עוד לחכות."

"תודה."

"על מה?"

"שאת מספרת לי את זה."

"טוב, מתישהו הייתי מוכרחה להגיד את זה. אחרת משתגעים."

"את פוחדת?"

"ממה?"

"לא יודעת, שזה לא ימצא חן בעיניו או משהו כזה?"

"לא. הוא ישתגע מאושר. אני רק מקווה שאני לא טועה. כבר כמה פעמים חשבתי ככה, אבל אז זה איכשהו תמיד נעלם. אני מקווה שהפעם זה יישאר."

"מה נעלם?" שאלתי.

"ההריונות. הם נעלמו ואני קיבלתי שוב את המחזור."

"כמה זמן לוקח עד שיודעים דבר כזה בוודאות?"

"אחרי תשעה חודשים מגיע הילד. אז זה בטוח," היא אמרה, ואנחנו צחקנו.

אבל יודעים את זה כבר קודם. בסוף הקיץ כבר הייתה לה בטן עגולה כמו אבטיח קטן.

בעיני כולם זה היה משמח ומרגש. בעיני כולם, חוץ מרוקי. לא הייתי נוכחת כשהיא סיפרה לו את זה. אני אפילו לא יודעת אם היא בכלל הייתה צריכה להגיד לו את זה, או שהוא הבין בעצמו. בכל אופן הוא רצה שהיא תיפטר מזה.

"איך נפטרים מדבר כזה?" שאלתי את לידיה.

"אין לי מושג," היא אמרה. וכיוון שאף פעם קודם לכן היא לא השיבה לי ב"אין לי מושג", לא משנה מה היה צריך לעשות, ידעתי שזה היה לא טוב.

"אני גם בכלל לא רוצה להיפטר מזה. זה הבן שלי," היא הוסיפה ואמרה אז, וליטפה את האבטיח הקטן.

מתישהו רוקי דרש ממנה להחליט, לנסוע לכפר אל אימא שלה, או להיפטר מזה. היא בכתה. ימים שלמים היא ייבבה. ואז היא הייתה משתכרת. כל יום.

זה מאוד ציער אותי, אבל מתישהו לא יכולתי עוד לסבול את זה עוד. "בחייך, לידיה, תחליטי כבר סוף־סוף!" צעקתי עליה פעם. ומשום שלא הייתה מסוגלת לתאר לעצמה חיים בלי רוקי, היא הסכימה בסופו של דבר שיוציאו לה את זה.

רוקי אמר שזה מסוכן מדי לנסוע אִתה לבית חולים. ללידיה לא הייתה שום תעודת זהות והיא לא הייתה רשומה במרשם התושבים. אבל הוא הכיר אישה שעושה דברים כאלה.

— — —

זה היה יום שני, יום שני חם נורא. כשנכנסה הזקנה השמנה לבית היא הסריחה מזיעה. אף אחד לא היה בבית. גם רוקי לא. רק לידיה הייתה וגם אני. הייתי צריכה להישאר. להיות עם לידיה. הזקנה הביטה ממש בתיעוב, קודם בי, אחר־כך בלידיה. היא מלמלה משהו ואגב כך טלטלה את הראש. אחר־כך היה עלינו לסגור את החלונות ולהסיט את הווילונות. הזקנה נתנה ללידיה וודקה. כוס לגמרי מלאה.

"לשתות הכול ולשכב על השולחן," היא אמרה. לידיה נשכבה על השולחן במטבח. הזקנה אחזה ברגליים שלה והציבה אותן מפוסקות. על פי הוראתה הבאתי את המטאטא ואת חבל הכביסה. החבל נכרך גם סביב הקרסול הימני וגם סביב מקל המטאטא. אחר־כך סביב הקרסול השמאלי וסביב הקצה השני של מקל המטאטא. אחר־כך מקל המטאטא נקשר והוצמד אל רגלי השולחן.

למרות החום, לידיה רעדה בכל גופה. היא לא אמרה כלום. נעצה עיניה בתקרה. היה עליי להביא עוד חבלי כביסה. כשחזרתי בריצה, חטפה הזקנה מידי את חבלי הכביסה, כרכה אותם סביב פרקי כף היד של לידיה, וסידרה לה אותן כבולות מאחורי הראש.

רק עכשיו היא פתחה את התיק השחור שלה, שבו היו כל מיני מכשירים מתכתיים. תחילה היא הוציאה ממנו סינר כחול כהה ולבשה אותו. אחר־כך הוציאה חתיכת עץ כהה ותקעה אותו ללידיה בין השיניים. "לנשוך את זה," אמרה הזקנה. ואז אליי: "את, מוטב שתלכי עכשיו. ממילא את לא יכולה לעזור לא לי ולא לה. הלוואי שאלוהים יעמוד לצִדה." אחר־כך היא הצטלבה שלוש פעמים.

יצאתי החוצה, אבל החלטתי להישאר בקרבת מקום ולהמתין בגינה. התיישבתי מאחורי הבית ברצועת הצל.

לידיה צעקה.

חזרתי אל חזית הבית והצמדתי את אוזני אל הדלת. צעקה הולכת וגוברת, שהסתיימה בטון גבוה מאוד שבקושי נשמע.

אחר־כך שוב.

אחר־כך שמעתי איך הזקנה נוזפת בלידיה. שתפסיק לצרוח. שהייתה צריכה לחשוב על זה קודם, לפני שהיא פתחה את הרגליים. שהיה עדיף שתלך לבית ספר. ועוד כל מיני דברים שלא יכולתי למצוא שום קשר בינם לבין המצב הנוכחי.

כשלא יכולתי עוד לשאת את הצרחות ואת הנזיפות של הזקנה, החלטתי לשוטט במעלה ובמורד הרחוב שלנו. כשחזרתי, בדיוק יצאה הזקנה מביתן השירותים. הידיים שלה והסינר היו מלאים בדם. היא הרגה אותה! זאת הייתה המחשבה הראשונה שלי. רציתי לברוח, אבל היא כבר ראתה אותי וקראה לי. ברגליים כושלות ניגשתי אליה.

"בואי," היא אמרה, "עכשיו את יכולה להועיל."

בידה המגואלת בדם היא פתחה את הדלת, ונכנסנו פנימה. לידיה עדיין שכבה על השולחן. ממש באותה תנוחה. הבטן שלה, הרגליים, השולחן, כל המטבח היו מלאים בדם. היא הפנתה את הראש לכיווני. הפנים שלה היו נטולות צבע. קצת שקופות. השפתיים שלה כחולות. ניגשתי אליה וליטפתי אותה בראשה.

"אפשר כבר לשחרר אותה?" שאלתי את הזקנה.

היא הנהנה.

בידיים רועדות גיששתי בחבלים וניסיתי להתיר את הקשרים. אבל אחר־כך הבאתי את המספריים. לא היה אכפת לי שאלה הם חבלי הכביסה. נצטרך לדאוג לחדשים, חשבתי. חתכתי את כולם. ולידיה התהפכה על צִדה. משכה את ברכיה אל החזה. היא נראתה כמו גוזל קטן שצנח מן הקן על האספלט.

הזקנה שטפה לעצמה את הידיים בכיור וקיללה, משום שלא היו מים חמים. "הנה, תנקי אותה," היא אמרה, ונתנה לי תחבושת לחה.

כשניקיתי את לידיה מכל הדם, הבחנתי למרבה ההפתעה שאין לה בכלל אף פצע על הגוף. כל הדם בא מן המושמוש שלה. והוא עדיין ניגר.

"זה ידמם עוד כמה ימים. זה כמו במחזור. פשוט תכניסי משהו וקחי את הכדורים האלה נגד כאבים, למקרה שיהיה לך כאב בטן," אמרה הזקנה. אחר־כך היא ארזה את הכלים שלה והלכה.

הבאתי פד גאזה, תחתונים ומשהו נקי ללבוש בשביל לידיה. אחר־כך עזרתי לה להגיע לספה. לעלות במדרגות בטוח לא הייתה מצליחה.

מילאתי דלי מים וניגבתי את המטבח כל־כך הרבה זמן, עד שכל הדם היה בדלי. לא העזתי לשפוך דלי מלא דם פשוט לגינה, אלא החלטתי לשפוך את זה לחור של תא השירותים. כשעמדתי שם כפופה לפנים, ראיתי שם בפנים סמרטוט רווי דם שבתוכו פיסות בשר. מיהרתי לרוקן את הדלי והלכתי בחזרה. נעשה לי רע. שטפתי את הידיים ואת הפנים במים קרים. אחר־כך הבטתי שוב אל לידיה. היא שכבה שם ובהתה ישר לפנים.

"לידיה?" היא לא הסתכלה אליי. התיישבתי לפניה על הרצפה. "לידיה? מה עשתה לך הזקנה?" שאלתי בזהירות. לידיה לא אמרה דבר. אחר־כך עצמה את העיניים.

אף שכבר היה מאוחר אחר הצהריים, עדיין היה חם מאוד בבית. אבל לידיה ממש רעדה. כיסיתי אותה בעוד שמיכה. אחר־כך יצאתי לשוטט, כדי להסיח את דעתי מכל הסיפור.

חזרתי שוב רק כשהחשיך. הלכתי ישר אל לידיה כדי לראות אם היא ערה ואם היא מרגישה טוב יותר. אבל היא שכבה בדיוק כפי שהשארתי אותה.

הלכתי למטבח, הדלקתי את מנורת הנפט, הבאתי את שק תפוחי האדמה והתחלתי לקלף. אז שמעתי כבר את המכונית בחצר. סרגיי נכנס ראשון.

"מה שלומכן?" הוא שאל בלי לומר לי שלום.

"אני חושבת שהיא ישנה."

הוא הלך ללידיה, נוכח שצדקתי, וחזר אל המטבח. "היא ישנה." הוא אמר, כשהאחרים נכנסו.

"איך זה הלך? הכול בסדר?" שאל רוקי.

"אני לא יודעת בדיוק. היא צרחה ממש חזק, ובסוף הכול כאן היה מלא דם. אני ניקיתי והשכבתי אותה על הספה. מאז היא ישנה," אמרתי.

"נו טוב, אני חושב שזה נורמלי לגמרי." רוקי נראה מרוצה ממני ומהדיווח שלי. ואני הייתי מרוצה שהוא מרוצה.

— — —

מאוחר יותר הוגשו תפוחי אדמה בחמאה. לידיה עדיין ישנה. כיוון שהיא ישנה על הספה שלי, העלה רוקי את הרעיון שאני אישן למעלה במקום שלה.

"אני חושבת שזה לא כל־כך ימצא חן בעיני לידיה," אמרתי.

"את תישני למעלה כשאני אומר, וללידיה אין כאן הרבה מה לומר. היא כבר עשתה לנו מספיק צרות." הוא דחף את הצלחת שלו ונעץ סיגריה בפיו.

"אני אניח את המזרן שלי ליד הספה, למקרה שלידיה תתעורר ותצטרך משהו. מים או משהו כזה," אמר סרגיי. קיללתי אותו בשל הרעיון הזה. למה זה לא עלה בדעתי?

זה היה אם כן כמו תמיד, רק יותר גרוע. כי רוקי לא הסתלק אחרי כן. נאלצתי להירדם לידו. הסתובבתי לכיוון החלון. שאלתי את עצמי איך יכלה לידיה לסבול את הנחרות המגעילות האלה.

מתישהו פשוט לא יכולתי יותר. ירדתי למטה ונשכבתי על אחד המזרנים הפנויים. המזרן של דאשה. עד עכשיו מעולם לא שכבתי עליו. גם האחרים לא. כאילו היה בזה סימן רע לישון על מזרן של מת. אבל בלילה ההוא לא היה אכפת לי. העיקר לישון.

האור עלה אט־אט, בזמן שהתעוררתי. הלכתי למטבח כדי לשתות מים. בשעה שהתגנבתי על קצות האצבעות על פני לידיה וסרגיי, הבחנתי שגם הוא היה ער.

"היא הייתה ערה בין לבין?" שאלתי אותו.

"אני חושב שלא," הוא אמר ופיהק בקול.

"אולי נעיר אותה? היא הרי מוכרחה לשתות משהו," אמרתי.

סרגיי התיישב, וליטף את זרועה של לידיה.

"לידיה?" הוא אמר, "אלוהים! לידיה! היא קרה. סמירה!"

התקרבתי והחלקתי את שיערה של לידיה לאחור. הפנים שלה היו שלוות לגמרי ורגועות.

"היא מתה! הו אלוהים! היא מתה! סמירה! סמירה, את רואה שהיא מתה?" צעק סרגיי. אחר־כך גרר אותה מן הספה למטה אל המזרן שלו. במקום שבו שכבה היה כתם אדום־חום ענקי. אז ראיתי כתם אדום־חום דומה על הרצפה משמאל לספה. התכופפתי וטבלתי את האצבע שלי בכתם. דם. שלולית ענקית של דם הייתה מתחת לספה.

— — —

באותו יום קברנו את לידיה. בחוץ, בגינה. קלעתי את שיערה לצמה והנחתי לה אותה על הראש מלפנים, בסגנון אוקראיני. אחר־כך איפרתי את פניה ככל שיכולתי. כשעיצבתי את שפתיה, ראיתי פתאום איך היא מחייכת ומעקמת קלות את האף. כבר רציתי לצעוק שהיא חיה. אבל אז ראיתי שרק דמיינתי את זה. בינתיים הבנים חפרו קבר עמוק. הנחנו שמיכה בפנים, על השמיכה הניח סרגיי את לידיה ועליה עוד שמיכה. סרגיי שב ועלה מן הקבר בעזרת סולם, והם התחילו למלא את הבור באדמה. רוקי עמד במרחק מטרים אחדים ועישן. עוד לפני שהבנים גמרו, הוא הלך לאלפא רומיאו שלו ונסע משם.

באותו ערב, ארז סרגיי את מעט החפצים שלו בשקית והסתלק גם הוא. הוא לא אמר להתראות, וגם לא לאן הוא מתכנן להגיע. לעולם לא ראיתי אותו שוב.