קזינו במכירה פומבית

"קֶה? בוּאון, דיו!"

שום דבר לא היה יכול להיות נורא יותר מהלווייתו של אחיו הצעיר, עד שאביו של לוקה הפיל עליו אסון נורא נוסף.

לוקה הבליע קללה פראית בלתי נשמעת כשסגר אחריו את דלת חדר העבודה של אביו בהותירו בחוץ את שטף המנחמים שהתאסף כאן בסיציליה כדי להביע את נאמנותם למשפחת טבלדי יותר מאשר את יגונם על מות אחיו הצעיר של לוקה, ראול, בתאונה שטותית ומיותרת. משפחת טבלדי הייתה השליטה הלא מוכתרת של האי סיציליה, אך בימים כמו אלה היו יסורי המצפון של לוקה על כך שהוא עזב את מולדתו בגיל צעיר, עמוקים, מכוערים וכואבים במיוחד.

ההלוויה נערכה באי הפרטי הסמוך לקצה הבוהן של סיציליה, שם שלטה משפחת טבלדי באין מפריע מזה למעלה מאלף שנים. לוקה התמרד בנעוריו נגד סגנון החיים של אביו ואחיו, מתוך אמונה שמעשיהם שייכים לימים שכבר חלפו מן העולם. הצלחתו האישית הייתה מבוססת על מהלכים פיקחיים בעולם העסקים ועל השתלטות חוקית על עסקים. פעמים רבות מספור הוא התחנן בפני אביו ואחיו לזנוח את דרכיהם לפני שיהיה מאוחר מדי. וכעת הוא לא מצא אפילו שמץ של סיפוק בכך שצדקתו הוכחה.

"אם דאגתי היחידה הייתה חובות ההימורים של ראול..." האיש שעדיין כונה דון טבלדי בפי כולם צנח לתוך כיסאו כשהוא נראה שפוף ומותש.

"מה שזה לא יהיה שקרה, אני אסדיר את זה," הרגיע לוקה את אביו. "אתה לא צריך לדאוג בקשר לשום דבר." אולי הייתה אי הסכמה כמעט מוחלטת ביניהם, אך דם עדיין סמיך ממים.

"את זה, לוקה, אתה לא יכול לסדר," הבטיח לו אביו.

"אני אסדר את זה," הכריז לוקה בתוקף. מעולם לא יצא לו לראות את אביו נראה כל כך מובס.

"כאילו לא היה לי די עם חובות ההימורים של אחיך, ראול גם חשב שיהיה משעשע להוריש את כל הונו לאיזו בחורה שהוא פגש בקזינו בלונדון."

שום שינוי לא נראה בהבעת פניו של לוקה, אבל מוחו הסתחרר במהירות רבה. אחיו היה מהמר כפייתי, והמרחק בינו ובין לוקה הלך וגדל עם השנים. בפגישתם האחרונה אמר ראול שלוקה לא יוכל אף פעם להבין אותו.

"אני פורש בקרוב לפלורידה," אביו של לוקה הזכיר לו. "אתה תצטרך לנסוע ללונדון ולהתיר את הסבך הזה של ראול. ומי מתאים לכך יותר ממך, עם השקפת החיים המוסרית והשיפוטית שלך?"

מחוות ידיו הכעוסות והבעת הלגלוג שעל פניו העידו על סלידתו של דון טבלדי מבניו – האחד היה חלש מדי, והשני חזק מדי, לטעמו.

לוקה התקשה להבין איך הורה יכול לחוש טינה עזה כל כך אל ילדיו. הוא ראה איך האיש, שנראה פתאום כל כך זקן, מניע את גפיו הנוקשים מאחורי המכתבה. חיים ארוכים של נוחיות ושפע החליטו סוף-סוף לגבות את מחירם מאביו. הוא חש קצת רחמים כלפיו, למרות שמעולם הם לא היו ממש קרובים. מבחינת הצד המעשי של הבעיה היו עסקיו של לוקה מצליחים מספיק כדי לאפשר לו לעשות הפסקה קצרה בלי בעיות. והוא חייב. הלא אביו צריך אותו.

"זה לא היה קורה אילו אתה היית נכנס אחריי אל עסקי המשפחה," התלונן אביו כשהוא טומן את פניו בכפות ידיו.

"להצטרף אל עסקי המשפחה זה משהו שמעולם לא בא בחשבון מבחינתי, ולעולם גם לא יבוא," הכריז לוקה.

אביו הרים את פניו מכפותיו ופניו התקשו למסכה נטולת המחילה שלוקה היטיב כל כך לזכור מילדותו.

"אתה לא ראוי לאהבתי," התיז אביו בזדון. "אתה לא ראוי להיות הבן שלי. ראול היה חלש, ואתה גרוע ממנו עוד יותר, כי אתה היית יכול לקחת את המושכות ממני ולהשיב את השם טבלדי לגדולתו."

"אני אעשה הכול כדי לעזור לך, רק לא את זה," השיב לו לוקה בשלווה, ובראשו הוא כבר החל לתכנן את הנסיעה ללונדון.

מבטו מלא הטינה של אביו נותר נעוץ בפניו. איש משני בניו לא התברך באינסטינקט הרצחני שלו – זה מה שדון טבלדי נהג לומר ללוקה ולראול בנעוריהם, כאילו זאת הייתה תכונה שהם היו אמורים לשאוף אליה.

"אתה סתם שוטה עקשן, לוקה. כמו שהיית תמיד."

"כיוון שאני לא מוכן לעשות כמצוותך?"

"נכון. ובאשר לראול?" אביו השמיע קול שביטא מיאוס.

"ראול השתדל תמיד לשאת חן בעיניך, אבא – "

"אז הוא נכשל!" התרגז אביו, והטיח את אגרופו על השולחן כדי להדגיש את הנקודה.

לוקה לא אמר דבר. הוא היה מחוץ לעניינים מזה זמן רב כל כך כיוון שהתמקד בשלל מפעלי הצדקה שלו. הוא הצטער על כך שלא היה בסביבה כדי לסייע לאחיו. הצטער על כך שאביו אינו מסוגל לבטא קצת רגש, מלבד שנאה. אפילו חדר העבודה האפל של דון טבלדי הסריח ממרירותו ומאכזבתו מהבנים שלו, ובכל זאת לוקה חש צורך להרגיע את הזקן – והוא היה עושה את זה אלמלא המבט הצונן שאביו נתן בו, שאסר כל קשר אנושי חמים בין שניהם. זאת הייתה הבעת פנים שלא היה בה אפילו שמץ חמימות של הורה כלפי בנו.

"עזוב אותי," ציווה אביו. "אם אין לך שום דבר חיובי להציע, אז פשוט תסתלק!"

"לעולם לא," הכריז לוקה חרש. "משפחה זה דבר שקודם לכול, בין אם אני עובד בעסק המשפחתי ובין אם לא."

"איזה עסק משפחתי?" פלט אביו במרירות. "לא נשאר לנו דבר תודות לאחיך."

"יש את תושבי האי, שעליהם צריך עדיין להגן." התווכח לוקה חרש.

"אז תגן עליהם אתה!" התלהט אביו. "אני גמרתי פה." בשמטו שוב את ראשו לתוך כפות ידיו, מי שהיה בעבר מנהיג דגול החל ליבב כעת כמו ילד.

לוקה הסתובב בטקט והפנה את גבו עד שההתפרצות תחלוף. לא הייתה לו שום כוונה ללכת לשום מקום. גם ראול וגם אביו לא הצליחו מעולם לקלוט את העובדה שהוא אוהב אותם למרות הכול.

לוקה טבלדי היה יכול להיות יורש ראוי לגבר ששלט בממלכתו הקטנה ביד ברזל לאורך יותר מחמישים שנה. בהתנשאו לקומה של למעלה ממטר ושמונים, עם מבנה שרירי קשה כמו של גלדיאטור רומי, לוקה נחשב ליפה-להפליא. עם אינטלקט של תלמיד חכם ומבט ישיר ומפוקח כמו של לוחם הוא ניחן בברק המושך והמסוכן של גבר שנולד למשול. אבל היה זה מוחו החד והחריף של לוקה שהיה אחראי להצלחתו הכבירה. מפעליו העסקיים היו כשרים וחוקיים לחלוטין והתקיימו הרחק מהאימפריה המתפוררת של אביו. שפע של סקס אפילו גרם לכך שנשים פשוט לא יכלו לעמוד בפניו, אבל ללוקה לא היה בחייו זמן לבזבז על גורמים שרק ירככו אותו, למרות שאימו המנוחה החדירה עמוק לתוך ליבו את ההערכה לבנות המין היפה. הליבידו הסוער של לוקה היה בעיה שעימה הוא למד להסתדר בעזרת משמעת הברזל העצמית שלו.

אביו הרים את מבטו. "איך יכולת לא לדעת מה קורה עם ראול? הרי לשניכם יש נכסים בלונדון?"

"הנתיבים שלנו כמעט לא הצטלבו," הודה לוקה. חייו היו כל כך שונים מאלו של אחיו הבליין. "יש משהו נוסף שאני צריך לדעת לפני שאני יוצא ללונדון?" הוא חקר, מתוך רצון להותיר מאחור את ההאשמות ולהגיע אל לב העניין.

אביו משך כתפיים. "ראול היה חייב כסף לכל העולם. הוא השאיר אחריו כמה נכסים, ממושכנים – " הוא ביטל את כל אלו בהינף יד מלא בבוז. "מה שמדאיג אותי זה קרן הנאמנות שלו. אותה היא מקבלת!"

קרן נאמנות ששווה מיליונים, חישב לוקה בראשו, ואחד ממקורות הכסף שעליהם ראול לא הצליח להניח את ידיו כדי לבזבזם. ראול לא היה יכול לגעת בכסף הזה עד ליום הולדתו השלושים, מועד שהיה עדיין שישה חודשים בעתיד. "אכן זה יהפוך את החברה של ראול לבחורה עשירה מאוד." מלמל לוקה לעצמו. "אנחנו יודעים עליה משהו?"

"מספיק כדי להרוס אותה," הודיע לו אביו בשמחה.

"זה לא יהיה נחוץ," פסק לוקה. "ראול לא ציפה להיהרג. הוא כתב בוודאי את הצוואה הזאת בהחלטה רגעית בלתי שקולה – בטח אחרי שהוא רב איתך על משהו, נכון?" ההבעה הרגעית על פני אביו רמזה על צדקתו. "ברור שאחי היה משנה את החלטתו בבוא העת."

"כמה מנחם," השיב אביו בזעף. "מה שאני צריך לדעת הוא מה אתה עומד לעשות בנידון?"

"מבחינתי היה עדיף אם ראול היה ממשיך לחיות," נזף לוקה באביו.

"לחיות על פי ההשקפות שלך?" התלונן אביו בכעס. "לעבוד קשה ולבטוח ברעיך בני האדם – שלהם, דרך אגב, ממש לא אכפת ממך כהוא זה. אני הייתי מעדיף למות ולא לחיות חיים כאלה!"

"ראול שילם את המחיר הכבד ביותר," ציין לוקה בכעס.

נמאס לו כבר להתחשב ברגשותיו של הזקן האנוכי הזה. בליבו הוא התאבל עדיין על אחיו, והוא השתוקק להיוותר סוף-סוף לבד כדי לנסות להיזכר בימים מאושרים יותר. ראול לא היה תמיד כל כך חלש, ולא היה תמיד פושע. כילד, כשהעולם היה עדיין פרוש כולו לרגליו, ראול היה ילד שובב ומאמין ומשעשע מאוד. לוקה זכר אותו כזאטוט פרוע שיער שאהב להשתרך אחריו ואחרי החברים שלו ולהראות לילדים הגדולים כמה נועז הוא מסוגל להיות. ראול ידע לשחות מהר כמוהם, והיה מסוגל לצלול למעמקים, ולפעמים להישאר מתחת למים זמן ארוך כל כך שלוקה היה נאלץ לצלול כדי למשות אותו. זה נעשה במכוון תמיד כדי להלחיץ את לוקה, אבל האומץ של ראול היה כרטיס הכניסה שלו לחבורה. לוקה וחבריו התבגרו ונאלצו להשאיר מאחור את ימיהם הפרועים, לשאת בעול האחריות הגדלה, אבל ראול לא נפטר מעולם מהמשיכה שלו לסכנה, ובאקט אחרון של חוסר אחריות הוא הצטרף לחבורה נודעת לשמצה שערכה מרוצי מכוניות לא חוקיים ברחובות העיר. הוא נהרג מייד בהתנגשות חזיתית בין שתי מכוניות. בדרך נס לא נהרג איש מלבדו בתאונה, אבל מותו של ראול היה הבזבוז הנוראי ביותר של חיי אדם.

"איזו טרגדיה," מלמל לוקה לעצמו בקול בהיזכרו בפרטים כפי שנמסרו לו על ידי קצין המשטרה שהגיע למקום התאונה.

"איזו תסבוכת," התווכח אביו. "לפעמים אני סבור שכל המטרה של אחיך בחייו הייתה רק לצער אותי."

תמיד הרחמים העצמיים הללו, חשב לוקה לעצמו, אך כשידו של אביו התהדקה סביב סכין המכתבים הקטלני למראה, וזה נראה כאילו הוא עומד לנעוץ אותו במסמך שלפניו, שהיה, לוקה לא היה יכול אלא לנחש, צוואתו של ראול, הוא התערב מייד.

אני יכול לראות את זה לפני שאתה הורס את המסמך?"

"בבקשה, תרגיש חופשי." אביו הדף את הדפים לרוחב השולחן. "עורך הדין של ראול היה פה לפני הלוויה. כמחווה לך, דון טבלדי – " אביו של לוקה חיקה את הקול המתחנף, "למרות שגם אתה וגם אני יודעים שהדבר היחידי שעניין אותו היה שכר הטרחה שלו."

"אתה לא יכול להאשים אותו," ציין לוקה בהתיישבו לקרוא. "אתה יודע שראול לא היה מאלו שמקפידים לשלם תמיד בזמן על שירותים שהוא קיבל." הוא הרים מבט מהיר. "ובטוח שהוא לא במצב שמאפשר לו לשלם עכשיו."

הבעת הפנים של אביו הקשיחה. "אתה מפספס את הנקודה פה, לוקה. הביקור של עורך הדין היה איום. הוא נועד להגיד לי – לי, לדון טבלדי – לא 'לאבד' בטעות את צוואתו של ראול, לא להשמיד אותה, מאחר שהמנוול כבר הספיק לעיין בה."

"ראול היה חופשי לנהוג כרצונו," העיר לוקה בנחת. "המסמך הזה נראה לי יסודי מאוד. כפי הנראה הבחורה הזאת הייתה חשובה לו עד מאוד."

קשה להניח שהבחורה הייתה אהובה אמיתית," השיב אביו. "סביר יותר לחשוב שהיא הייתה נוכלת מחוכמת. תודות לטמטום של ראול איבדה משפחת טבלדי את רוב הכוח וההשפעה שלה, אבל אויבים, לוקה, עדיין יש לנו. מאין לי לדעת שאחד מהם הוא לא זה ששלח את הבחורה הזאת לבצע את הסחיטה הזאת?" הוא לפת את חזהו בדרמטיות. "אני יכול לתאר לעצמי – "

"כבר הודיעו לה על מותו של ראול?" קטע אותו לוקה.

"ביקשתי מעורך הדין לחכות עם זה." אביו של לוקה משך כתפיים אחרי התאוששות מהירה כברק. "דאגתי שזה ישתלם לו. וגם מהתקשורת היא לא תשמע על זה. המוות של אחיך כמעט לא מופיע בחדשות העולמיות. ראול היה צריך להותיר איזה חותם בעולמנו כדי לקבל מעמד כזה. אז, כן, אנחנו יכולים להשתיק את זה עוד קצת בינתיים. סע ללונדון. קנה אותה. עשה כל מה שיידרש – "

בזמן שאביו הוסיף להתלהב עם ההרצאה שלו, לוקה נאבק בכאב שמילא אותו על מות האח שהוא כל כך אהב כילד, אבל איבד את הקשר איתו בבגרותם. בפעמים המעטות שבהן הם נפגשו לאחרונה, ראול לעג על האופן שבו לוקה מנהל את חייו, בעוד שלוקה היה מתוסכל מכך שראול לא היה מסוגל כפי הנראה להיחלץ ממעגל הקסמים של הימורים וחובות. בפגישתם האחרונה הוא חש שראול רצה לספר לו משהו, אך לא הרגיש שהוא מסוגל לשתף אותו. לא היה שום טעם לנסות לשאול את אביהם מה זה היה יכול להיות, אבל אולי הבחורה תוכל לסייע לו עם זה. הוא יוכל לקחת את מטוס הסילון בחזרה ללונדון ולגלות מי היא בדיוק ומהו רצונה.

הגיע הזמן לדרוש את העובדות. "מה ידוע לנו על האישה הזאת?"

לאחר שנמאס לו מההצגות הדרמתיות, דון טבלדי עבר לבחון את עיתוני המרוצים. "היא עכברה," הוא פסק בביטחון מוחלט תוך הרמת מבטו. "היא לא תעשה לך שום בעיות. היא חיה לבדה בשקט, בלי שום כסף, בלי משפחה, ללא שום דרך להילחם בנו."

לוקה קימט את מצחו. "זה מה שעורך הדין אמר לך?"

"יש לי עדיין את הקשרים שלי." אביו הצמיד את אצבעו לצד חוטמו כדי להפגין את תבונתו הרבה. "היא עובדת מאחורי הקלעים בסמית'רס את וורסלי – בית המכירות הפומביות שמטפל באבני החן היקרות שאני אוסף. היא זו שמכינה שם את התה ומנקה את האבק ממסגרות התמונות הישנות, על פי מה שהצלחתי ללמוד, למרות שהיא לומדת לקראת איזשהו תואר מפונפן." אביו של לוקה נחר בבוז, ומצב רוחו השתפר מייד בזכות הפיקחות שהוא הפגין. "לא בזבזתי רגע לפני שהתקשרתי ללונדון הבוקר לראות מה אוכל ללמוד אודותיה."

העדפת עניינים של רווח והפסד כספי על פני האבל על מות בנו, ביום של הלוויה, הייתה יכולה לגרום ללוקה הלם אם הוא לא היה מכיר את אביו כה טוב.

"הפעלתי את הקסם הישן והטוב שלי על המנהל של בית המכירות. הוא ממש שמח לרכל קצת עם דון טבלדי, אחד הלקוחות הכי מועדפים שלו – "

וכפי הנראה, הפתי הכי תמים שבינם, חשב לוקה לעצמו. אביו היה כמו עורבני לקחן בכל מה שנוגע לאיסוף אבני חן נוצצות.

רעיון החל לקנות אחיזה במוחו של לוקה. הוא קרא פעם משהו אודות אבן חן יפהפייה שקללה רודפת אותה, שהייתה אמורה להימכר בעוד כמה ימים במכירה בסמית'רס את וורסלי. כשאבן חן מגיעה עם קללה, בטוח ללא ספק שאביו יהיה מוכן לשלם עליה מחיר מופקע בהחלט. האוסף הנסתר של דון טבלדי היה יחיד במינו. הוא הסתיר את אוצרותיו איפשהו באי במקום שבו איש מלבדו לא יוכל לשזוף בהם את עיניו.

"לבחורה יש עבודה נוספת, היא עובדת בבר יוקרתי שנמצא בצמוד לקזינו שבו אחיך נהג לשחק," המשיך אביו ואמר, תוך הפגנת סלידתו מהבחורה בצחוק מלא לגלוג. "אני מתאר לעצמי שהיא לקחה את הג'וב הזה כדי למצוא לעצמה גברים עם כסף."

"אנחנו לא יודעים את זה." לוקה הזעיף פנים. מה שעניין אותו היה רק העובדות, והוא ממש פקפק בכך שמישהי עם שמץ של היגיון בריא תנסה לצוד דווקא מהמר כפייתי מסוגו של ראול. "אני אמצא אותה," הוא הבטיח בקדרות. "אתה אומר שהיא עכברה, אבל גם לזה אין לנו שום הוכחה. איך שלא יהיה, היא עומדת להפוך לעכברה עשירה מאוד, מה שאומר שהיא תוכל לחדור דרך מעטה האבטחה שהקמתי להגן עליך מפני העבר."

"העבר?" לגלג אביו. "פיוּ, הצללים הללו לא יוכלו להגיע אליי כשאבלה את שנות הפרישה שלי בפלורידה. אני בעצמי שייך לעבר. אני כבר סיימתי פה," הוא הוסיף בנימת קינה של רחמים עצמיים. "עשה את מה שעליך לעשות, לוקה. מצידי פתה אותה אם זה מה שנדרש," הוא הציע, ופניו אורו מעצם המחשבה.

לוקה המהם לעצמו. היו לו עניינים דחופים יותר מאשר להתעסק בפנטזיות של אביו. "יש לי רעיון טוב יותר."

"נו, ספר," דרש אביו בקוצר רוח.

"יש לנו שישה חודשים עד לשחרור הכסף בקרן של ראול," אמר לוקה כשהוא מונה במתינות את העובדות. עד אז היא לא יכולה להניח את ידיה על הכסף. ורק למקרה שעורך הדין הזה ייתקף פתאום בגילויים של מצפון, אני אדאג להרחיק אותה ממנו."

"תביא אותה הנה, לאי?" אמר אביו כשהוא מתחיל לקלוט.

"זה נראה כמו הפתרון הנוח ביותר," אישר לוקה.

אביו הזדקף במקומו. "אבל איך תצליח לשכנע אותה לבוא לפה?"

"אתה תקנה עוד אבן חן," הוא השיב.

"אה..." ההבנה הפציעה באיטיות על פניו של דון טבלדי, והוא הלך ונרגע. "לוקה, זה פתרון מדהים – וכזה שאתה חייב להתחיל לבצע תכף ומייד. אבל תרשה לעצמך גם ליהנות טיפה במהלך העסק. החיים לא חייבים להיות תמיד רק עקרונות ודאגה לזולת. היא עוד יכולה להתגלות כנערה יפה, והיא חייבת לנו משהו על כל עוגמת הנפש והמתח שהיא גרמה לי."

לוקה הצליח להימנע מלבטא את הבחילה שדברי אביו גרמו לו. הגיע הזמן לצאת ולצוד את העכברה הזאת.

"יש ערב רטרו במועדון!" הכריז ג'יי-די, שבדרך כלל היה מגיש בקזינו , כמו ג'ן, בקול די רם כדי לגרום לפידבק ברמקולים של המועדון.

למשך ערב אחד בלבד זכה ג'יי-די להיות המנחה באירוע הצדקה המסורתי, והוא מרגיש ממש בנוח בתפקיד הזה, חשבה לעצמה ג'ן בחיוך. ג'יי-די ניחן בתאטרליות חמימה ובשמחת חיים רבה כל כך, שכולם פשוט אהבו אותו.

ג'ן ראתה בחבריה לעבודה בקזינו סימני קריאה צבעוניים ונפלאים שמנקדים את השגרה הקבועה של חייה המסודרים. כשהיא לא עבדה בלחץ השקט של בית המכירות הפומביות, היא חרשה על ספרי הלימוד שלה כשכפות רגליה הכי קרובות שהן יכלו להיות אל שלוש הספירלות של תנור החימום בדירת החדר הזעירה שבה היא גרה. קבלת תואר של גמולוגית הייתה משאת נפשה של ג'ן. אימהּ הייתה מומחית ידועה לאבני חן, שהעבירה לבנותיה את המשיכה לאוצרות הקבורים עמוק במעבה האדמה. עם הסיפורים שהיא סיפרה להן בילדותן על אוצרות נסתרים, לא פלא שלידי גדלה כשכל מאווייה הם לענוד יהלומים ואבני חן נוצצות, בעוד שג'ן רצתה מאוד לדעת עוד אודותיהם. היא לא איבדה את תחושת ההיקסמות שאימהּ הנחילה לה, או את המחשבה על כך שממש מתחת לרגליה עשויים להימצא כל מיני מינרלים יקרי ערך, או אולי אפילו יהלומים.

אבל הייתה זאת עבודתה של ג'ן בקזינו שהכניסה פלפל לחייה והצליחה לפצות אותה, ולו במעט, על המשפחה שהיא איבדה. היא ולידי שכלו את הוריהן כשג'ן הייתה בת שמונה-עשרה. תאונת דרכים גבתה את חייהם, ואז הרשויות רצו לקחת גם את לידי. אביה ואמהּ של ג'ן היוו דוגמה כל כך טובה, שברגע שהיא החלה להתגבר על ההלם של מותם, היא נמלאה בנחישות לדאוג שהכול יימשך עבור אחותה באופן חלק עד כמה שניתן. הרשויות עמדו על כך שג'ן צעירה מדי בשביל לקבל על עצמה את האחריות לאחותה המתבגרת, אבל היא נלחמה כדי להשאיר את לידי אצלה, ועקשנותה הבלתי מתפשרת הוכיחה את עצמה בסוף. בשום פנים היא לא הייתה מוכנה לראות את לידי נכנסת לאיזה בית יתומים או משפחה אומנת. היא שמעה מה עלול לקרות לילדות בנות שלוש-עשרה במקומות כאלה, וכל עוד יש נשמה באפה, איש לא ייטול ממנה את אחותה – מלבד הגורל האכזר, חשבה ג'ן לעצמה כעת בצער נוראי.

"קדימה, לשלוף ארנקים!" קולו הצורמני של ג'יי-די חילץ את ג'ן משרעפיה. "אתם יודעת שאתם רוצים!" הוא שאג. "קרן הצדקה הזאת זקוקה לעזרתנו! בעצם, אם חושבים על זה, אולי יום אחד אנחנו נזדקק לעזרתה של קרן הצדקה הזאת." הוא הביט אל מאחורי הקלעים, לעבר הצד שבו ג'ן עמדה. "עשו את המאמץ, ידידיי! הפריט הראשון במכירה שלנו..." הוא החווה בקוצר רוח לכיוונה של ג'ן, לסמן לה שהגיע הזמן שהיא תצטרף אליו על הבמה. "כמה תתנו לי תמורת השפנפנה הזאת, המפוטמת היטב לקראת הקדירה...?"

"הו, בשם כל הקדושים!" ג'ן כמעט התפוצצה מצחוק בעת שבדקה שאוזני הארנבת הארוכות שלה צמודות למקומן. "איך אני אמורה לעלות על הבמה אחרי שמציגים אותי ככה?"

"בביטחון עצמי מופגן," יעצה טס, מנהלת הקזינו, שעמדה לצידה והייתה גם אחת מחברותיה הטובות ביותר של ג'ן.

"ג'יי-די חייב להלהיב את הקהל כל כך? אם ערב הרטרו הזה לא היה למען מפעל צדקה חשוב כל כך, בחיים לא הייתם מצליחים לגרום לי לעלות על הבמה."

ארגון הצדקה הזה היה קרוב במיוחד לליבה של ג'ן. מתנדביו היו אלו שעזרו לה כשאחותה הלכה לעולמה. אחד מהם היה לצידה ברגע שבו היא ראתה לראשונה את לידי, שרויה בתרדמת, במחלקת טיפול נמרץ של בית החולים, ולא מש מצידה עד לרגע קורע הלב שבו אחותה נטמנה בקברה.

"רק למען איסוף תרומות לארגון הצדקה הזה הסכמתי ללבוש את המחוך הסדיסטי הזה ולהצמיד פונפון לישבני," הכריזה ג'ן, מתוך החלטה להקדיש את השעה הקרובה לזיכרה של אחותה, שלא הייתה נהנית משום דבר יותר מאשר להיות כאן בלב כל המהומה הזאת ולעודד אותה לתרום את חלקה.

"ככל שתגרמי להתרגשות רבה יותר, כך הם ישלמו יותר," הכריזה טס, בעלת הראש המעשי תמיד, כשהיא מסדרת את עניבת הפרפר שהיא לבשה עם החליפה הרחבה, בסגנון שנות הארבעים. "את תיהני מזה ברגע שאור הזרקורים יהיה עלייך."

"את יכולה להבטיח לי את זה?" שאלה ג'ן בספק.

"הופ, לקפוץ למקומך!" ציוותה טס תוך הצגת פנטומימה של הצלפה בשוט.

"אני מרגישה כמו ארנבת שנלכדה בפנסים של מכונית דוהרת, כשכל הכלבים נובחים עליי ברצחנות מצד הדרך – "

"את דווקא נראית לי כמו לא פחות מאשר נמר – אם כי נמר קטן למדי," השיבה טס בנימה משועשעת. "את צריכה להיות גאה בנכסים שלך, היא הוסיפה בהעבירה מבט על הלבוש הצמוד שעטף את גופה של ג'ן.

"עם האורות הבוהקים הללו, לפחות לא אוכל לראות את פניהם של הגברים שיתחרו במכירה הפומבית על הזכות לקחת אותי לארוחת ערב – אם מישהו מהם בכלל ינסה להתחרות, כי אני די בספק בקשר לזה."

"הם יתחרו," הבטיחה לה טס. "ועכשיו, צאי לשם ונדנדי את ישבנך, גברת ארנבת!"

"מה תציעו לי תמורת השפנפנה הזאת, המפוטמת היטב לקראת הקדירה?" ג'יי-די שב והכריז, בנימה טיפה היסטרית, תוך שהוא מציץ שוב אל מאחורי הקלעים.

"על החיים ועל המוות!" הכריזה ג'ן בידיעה שהיא לא יכולה לדחות יותר את כניסתה.

היא הרגישה חשופה מאוד תחת אור הזרקורים. בגד הסטן שלה היה בגזרה של בגד ים שלם, צמוד במיוחד, שהתרומם גבוה על הרגל ולא הותיר יותר מדי לדמיונם של הצופים. ביחד עם גרביוני רשת בצבע העור ועקבים גבוהים במידה שלא תיאמן. אפילו ג'ן הייתה חייבת להודות שעם שערה האדמוני והארוך, שנותר פזור וגולש מתחת לאוזני הארנב שלה, האפקט הכללי היה די מדהים – אם כי שונה למדי מהופעתה הרגילה, השקטה והמאוד לא מתבלטת.

"זה למענך, לידי," היא מלמלה לעצמה כשאורות הבמה סנוורו אותה כליל.

ג'יי-די, שהיה לבוש במכנסים מתרחבים מחרידים בסגנון שנות השמונים, עם נעלי פלטפורמה, נאנח בהקלה וחש כדי להוביל את ג'ן אל מרכז הבמה.

"את נראית מה... דהים," הוא התלהב, בשעה שהקהל הריע בקולי קולות.

"אני נראית ממש מגוחכת," השיבה ג'ן וצחקה. בהיכנסה לאווירה של כל הערב, היא נעמדה בפוזה של שפנפנה.