קישון: שמו הולך לפניו

בקרוב ימלאו עשרים וחמש שנים להופעת מהדורתו הראשונה של הספר הזה. עותקיו אזלו, וסברנו כי ראוי לשוב ולהציעו לקוראים שהחמיצו את סיפור חייו המופלא של אחד מטובי סופרינו. השנים שחלפו מאז הוצאתו לאור של הספר ביצרו את מעמדו של קישון, והוּתר הספק שהטילו מבקריו בהשפעה ארוכת הטווח של יצירותיו. בחייו היו שאמרו כי אכן סטיריקן משובח הוא, אבל זולת מקרים בודדים, יפה סוגת הסטירה והפיליטון לזמנה בלבד. המסתייגים טעו. הדמויות אשר ברא קישון במכונת הכתיבה שלו ובמצלמתו חיות עמנו, סרטיו מוקרנים תכופות בטלוויזיה ומעוררים התפעלות, ספריו מופיעים במהדורות חדשות בארץ ומחוצה לה, מטבעות הלשון שטבע השתרשו בלשוננו, והמשפט ״וכפי שאמר אפרים קישון״ מקדים ציטוטים הנשמעים שוב ושוב. אין הומוריסטן הכותב עברית שאינו מודה כי קישון שימש לו מורה דרך, ואין קולנוען שאינו משתאה על מה שהשיג התסריטאי והבמאי קישון באמצעים הטכניים הדלים שעמדו לרשותו.

קישון בטח בכך שזה יהיה עתידם של כתביו וסרטיו. הוא האמין שקהילת קובעי הטעם בחברה הישראלית מתקנאת בהצלחתו העצומה בקרב הקהל הרחב ומענישה אותו בגין השקפותיו הפוליטיות, שאינן מתיישרות עם הקו ההגמוני. היה בכך קורטוב של אמת. רוב הסופרים והמחזאים בני דורו לא נולדו בארץ, אבל צמחו בה מילדותם וזוהו עם תנועת העבודה ועם לוחמי מלחמת השחרור. הם נמנו עם הקולטים והוא נמנה עם הנקלטים. כפי שלמד עברית על בורייה יכול היה גם לאמץ את גינוניהם ולהשתייך לחוגיהם, אבל גאוותו מנעה ממנו. הוא העדיף את זרותו המודעת לעצמה ואהב אפילו את הלגלוג על מבטאו ועל גינוניו האירופיים. הוא לא אמר לי זאת במפורש, אבל אני בטוח שתכופות אמר לעצמו כי ינצח את יריביו על מגרשם הביתי. הוא ניצח, אבל הפריז במשקל טענתו על קיפוח מטעמים פוליטיים, משום שהשתלב היטב בתרבות ההגמונית ומשום שלאמיתו של דבר נעדר השקפות פוליטיות מגובשות ונחרצות. הוא היה סטיריקן החושף את ערוותה של החברה, וכך היה נוהג גם לו חי ופעל בכל סביבה אחרת. את הלך נפשו שהושפע מניסיון חייו אפשר למצות בכמה משפטים קצרים: האמן רק לעצמך. אין אלוהים, אך אם יש, כי אז אינו חנון ורחום. ערוק משורת המקהלה. ביורוקרטיה נועדה לענותך. קולקטיביות מכל סוג נועדה לשעבדך. סלוד ממליצות. הצטייד בכוח. כסף גם הוא כוח. חשוד בגויים וחשוד באינטלקטואלים מפני שהם נוהגים לטשטש אמיתות פשוטות. לתחושות האלה, במידה זו אחרת, שותפים אנשים רבים ובמיוחד יהודים שחוו את אשר חווה.

הספר נכתב כשאפרים היה כבן שישים וחמש וחשב כי קופצת עליו הזקנה וזו עת היאה לסיכום. הוא שנא את זקנתו ולחם בה. התגנדר, הקפיד לשחות, התיז על פניו תרסיס שיזוף כדי להסתיר פגמי עור, ומדי יום סקר במראה את אותות תבוסתו הבלתי נמנעת של הגוף. תקופת השואה גזלה ממנו שנים יקרות, והוא כעס על כך שהשנים האלה לא יוחזרו לו. איני יודע אם היה מתרצה להפצרותיה של שרה, שדחפה אותנו זה לזרועותיו של זה, לוּ ידע כי נכונו לו עוד שנות חיים לא מעטות וכי הספר יפסח על הפרק האחרון של חייו. בשנים האלה הידלדל מעיין יצירתו ותמורות מכריעות התחוללו בחייו האישיים. מנקודת ראותי, אם כי אולי לא מנקודת ראותו המשוערת, ראויות השנים האלה להנצחה לא פחות משנותיו הפורות. דעיכתו של אמן מזהיר מעניינת לא פחות מפריחתו. קישון בשיא כוחו יכול היה לכתוב על כך קומדיה מרה.

שרה נפטרה ארבע שנים לפניו. ״האישה הקטנה״ גילמה עבור האירופי המעונב והמאופק את הילידה הסוררת, הבוטחת במקומה בעולם, וכאשר התחתן איתה ונולדו ילדיהם הצטרף הישגו זה לשני כיבושיו הכבירים שהם ההשתלטות על השפה העברית ופענוח הצופן שעל פיו פועלת מולדתו החדשה. להפתעת מודעיו ולתדהמת ילדיו, רק שנה עברה מאז מותה ועד שנשא לאישה את ליזה ויטאסק, מוסיקאית וסופרת אוסטרית הצעירה ממנו בשנים רבות. לו נכלל בספרנו גם הפרק הזה, הייתי מנסה לחלץ מבן שיחי הסבר על המהלך שחתם את חייו במחווה הנראית כשרבוב לשון לעגני ואולי כקריאת תיגר אחרונה.

אסתכן בשני פירושים לפרק האחרון בחייו. הם אינם סותרים, אלא משלימים זה את זה. את הפירוש הראשון יכול היה לנסח בכוחות עצמו, וכך עשוי היה לומר: נער הונגרי הייתי, פטריוט ששר שירי געגועים לחלקי המולדת שנלקחו ממנה לאחר מלחמת העולם הראשונה. ההונגרים הפשיסטים בשיתופם של הגרמנים הנאצים הפכו אותי ליהודי בעל כורחי, הקומוניסטים ניסו לעקור את לשוני, ואז נמלטתי למקום היחיד בעולם שנועד ליהודים. בזכות כישרונותי ועבודתי בפרך התחבבתי על פראי האדם האלה, כי דיבבתי את נשמתם הקולקטיבית, ואז התאהבו בי הגרמנים מפני שאהבו את ההומור שלי, שצמח על קרקע התרבות המשותפת לעמי אירופה המרכזית. מנות הצחוק שסיפקתי להם סייעו לנפשם כפי ש״תוכנית מרשל״ סייעה לכלכלה שלהם. ייסרתי והצחקתי אותם והתבשמתי בתהילתי ונהניתי מן האירוניה הכרוכה בכך שילדיהם של אלה שזממו להרוג אותי עומדים בתורים ארוכים כדי לזכות בחתימתי על ספרי. שערי העולם הגדול נפתחו בפני ויצירותי נפוצו בעשרות מיליוני עותקים, אבל הנה, בסופו של האפוס הזה נשארתי הופמן פֶרִיקֶה, הילד הבודד המתעקש להיות הוא עצמו, מפואר ומהולל אבל רק אדם לעצמו, שחקן עצוב על במה ריקה. אתם תזכרו אותי. בכך אני בטוח.

הפירוש השני הוא כי המרחק הפיזי מישראל לא העיק עליו, מפני שממילא לא הייתה אהבתו למדינת היהודים אהבה חושנית, אלא אידיאה של אהבת מולדת. הוא אהב אותה כפי שאדם אוהב את המצודה שאליה נמלט מפני מבקשי נפשו. הוא חב לה את חירותו ואת הקריירה המזהירה שלו, הגן עליה בכל מאודו אבל השתוקק למרחבים ופרץ החוצה כאשר הנסיבות השתנו. את ישראל כינה ״פרטאצ׳יה״, מקום שבו דבר אינו נעשה כהלכה, ממחשבה ותכנון לביצוע קפדני. הרגליו של ״שבט הפרטאצ׳ים״ היו מנוגדים להרגלי עבודתו הקפדניים. הוא אפיין אותנו כמו אנתרופולוג קפדן המגיע לכתם לבן על מפת העולם. אמנם אין מקום הרחוק יותר ממקומנו מאשר העיירה אפנצל בשווייץ הגרמנית, המקום שבו סיים את חייו. אבל המרחק הגיאוגרפי אינו גדול יותר מן המרווח שקבע בינו לבין העולם. על התנאים והסיבות שיצרו את תבנית אישיותו חלקנו זה על זה. הוא לא חונן במבט רטרוספקטיבי. מבטו החד לא הופנה לפנימיותו ולכן ספרנו אינו ביוגרפיה, אלא אוטוביוגרפיה המציירת את גיבורה כפי שרצה לציירו. אני הייתי השוליה שסייע לו ללטש את ניסוחיו ורק לפעמים הפנה את תשומת לבו לעניינים שבהם לא הבחין. טענתי שלא השואה היא מקור ספקנותו בנוגע לטבע האדם ומקור תוגתו הממארת. חשבתי שעוד בילדותו, בהשפעת האקלים הקר ורווי השקרים שבבית הוריו, נדחק לעמדת המתבונן הדרוך, החשדן, העומד מן הצד, תוהה על האבסורד הקיומי, נוקב במבטו את מסכת השקרים המאפשרת את הסדר החברתי המהוגן. החשד הזה הוא הדלק המניע את הסטיריקן, ובהצטרפו למזל משוגע חילץ אותו מגורלם של האסירים היהודים במחנה בסלובקיה שכמעט כל הכלואים בו נשלחו למחנה המוות סוביבור. זה היה מזלו. זה היה גם מזלנו.

כעת אני מבוגר בתריסר שנים מכפי שהיה אפרים בזמן כתיבת ספרנו. בשנים שעברו הרביתי לחשוב עליו, בדקתי את התמורות ביחסי אליו, ואין ספק שהן הושפעו מקרבתה של הזקנה. תחילה היה שכן מפורסם ולקוח שקנה את כישורי המראיין שלי, ואחר כך מרואיין שהכעיס אותי בסירובו הלא מודע לפתוח לפני את סגור לבו, ואחר כך ידיד, כמעט חבר, שהפקיד בידי איש אמונו גם צקון סודות שספק אם הסגיר למישהו זולתי. רק שנים מאוחר יותר התאהבתי בו תוך התכתשות מתמדת עם עמדותיו הפוליטיות ועם תווים מסוימים באישיותו. התפייסתי אתו ולבי נכמר על פריקה שלא הצליח להשיג את מנוחת הנפש שאליה נכסף כל חייו.