קלרה והשמש

כשהיינו חדשות, הוצבנו רוזה ואני במרכז החנות, ליד שולחן המגזינים, ומשם יכולנו לראות את רוב החלון. כך יכולנו להשקיף על החוץ - על הפקידים שמיהרו מפה לשם, על המוניות, הרצים, התיירים, קבצן והכלב שלו, החלק התחתון של בניין RPO. אחרי שהתאקלמנו קצת, הרשתה לנו לפעמים מנהלת לגשת לחזית, ממש עד חלון התצוגה, ואז יכולנו לראות כמה גבוה בניין RPO. ואם היינו שם בדיוק בשעה הנכונה, ראינו את השֶׁמש מתקדם בדרכו וחוצה את המרחב שבין גגות הבניינים מהצד שלנו לצד של בניין RPO.

בכל פעם שהתמזל מזלי לראות אותו ככה, הייתי שולחת את הפנים שלי קדימה כדי לספוג כמה שיותר מההזנה שלו, ובפעמים שרוזה היתה אתי, הייתי אומרת לה לעשות כמוני. אחרי דקה או שתיים היינו חייבות לחזור לעמדות שלנו, וכשהיינו חדשות חששנו, כי לעתים קרובות לא יכולנו לראות את השֶׁמש ממרכז החנות וחשבנו שניחָלש עוד ועוד. ח"מ רֶקס, שהיה אז לידנו, אמר לנו שאין מה לדאוג, של שמש יש דרכים להגיע אלינו בכל מקום שנהיה. הוא הצביע על קורות הרצפה ואמר, "הנה, פה דְגַם השמש. אם אתן מודאגות, אתן יכולות פשוט לגעת בו ולהתחזק שוב".

הוא אמר את זה בשעה שהחנות היתה ריקה מלקוחות, ומנהלת בדיוק סידרה משהו על המדפים האדומים, ולא רציתי להפריע לה, לכן לא ביקשתי רשות. העפתי מבט ברוזה, שהחזירה לי מבט אטום, פסעתי שני צעדים קדימה, השתופפתי והושטתי את שתי הידיים אל דְגַם השמש שעל הרצפה. אבל ברגע שהאצבעות שלי נגעו בו הוא נמוג, ולא משנה כמה ניסיתי - טפחתי על המקום שבו היה, ואחר־כך שיפשפתי בידיים את קורות הרצפה - הוא לא חזר. כשקמתי בחזרה על רגלי אמר ח"מ רקס:

"קלרה, זה היה חמדני מצידך. אתן הח"מיות תמיד כאלה חמדניות".

הייתי חדשה אז, ובכל־זאת הבנתי מיד שאולי זאת לא היתה אשמתי; שאולי רק במקרה נסוג השמש מהדְגָם שלו בדיוק כשנגעתי בו. אבל הפנים של ח"מ רקס נותרו רציניות.

"את לקחת את כל ההזנה שלו לעצמך, קלרה. תראי, נהיָה כמעט חושך".

ואכן, האור בחנות נעשה קודר מאוד. אפילו בחוץ, על המדרכה, נראה התמרור של אזור גרירה על עמוד הפנס אפור וחיוור.

"אני מצטערת", אמרתי לרקס, ואז פניתי אל רוזה: "אני מצטערת. לא התכוונתי לקחת הכל לעצמי".

"בגללך", אמר ח"מ רקס, "אני אהיה חלש בערב".

"אתה מתלוצץ", אמרתי לו. "אני יודעת שאתה מתלוצץ".

"אני לא מתלוצץ. אני עלול לחלות כבר עכשיו. ומה עם הח"מים האלה בחלק האחורי של החנות? הם כבר ממילא לא בסדר. עכשיו המצב שלהם בטוח יחמיר. היית חמדנית, קלרה".

"אני לא מאמינה לך", אמרתי, אבל כבר לא הייתי בטוחה. הסתכלתי ברוזה, אבל ההבעה שלה נותרה אטומה.

"אני כבר מרגיש חולה", אמר ח"מ רקס. והוא השתוחח קדימה.

"אבל כרגע אמרת בעצמך. לשמש תמיד יש דרכים להגיע אלינו. אתה מתלוצץ, אני יודעת את זה".

בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את עצמי שח"מ רקס הקניט אותי. אבל באותו יום היתה לי תחושה שבלי להתכוון גרמתי לרקס להעלות נושא לא נעים, משהו שרוב הח"מים בחנות מעדיפים לא לדבר עליו. וזמן קצר אחר־כך קרה לח"מ רקס דבר שגרם לי לחשוב שבמידה מסוימת, גם אם באמת התלוצץ באותו יום, הוא התכוון ברצינות למה שאמר.

זה היה בוקר בהיר, ורקס כבר לא היה לידנו, כי מנהלת העבירה אותו לגומחה הקדמית. מנהלת תמיד אמרה שכל אחת מהעמדות נקבעה בקפידה, ויש לנו סיכוי זהה להיבחר בכל עמדה שנעמוד בה. ובכל־זאת, כולנו ידענו שכשלקוח נכנס לחנות המבט שלו נופל קודם־כל על הגומחה הקדמית, ומובן שרקס היה מרוצה מאוד כשהגיע תורו לעמוד בה. הסתכלנו עליו ממרכז החנות כשעמד שם בסנטר זקוף, מכוסה כולו בדְגַם השמש, ורוזה רכנה לעברי פעם אחת כדי לומר, "אוי, הוא באמת נראה נפלא! הוא בלי ספק ימצא בית בקרוב!"

ביום השלישי של רקס בגומחה הקדמית נכנסה לחנות ילדה עם אמא שלה. לא הייתי אז טובה כל־כך באומדן גיל, אבל אני זוכרת שהערכתי שהיא בת שלוש־עשרה וחצי, ועכשיו אני חושבת שצדקתי. האֵם היתה פקידה, ולפי הנעליים והחליפה שלה היה ברור לנו שהיא מדֶרג גבוה. הילדה ניגשה מיד לרקס ונעמדה מולו, ואילו האם שוטטה בחנות והתקדמה לעברנו, העיפה בנו מבט והמשיכה הלאה אל החלק האחורי, שם ישבו שני ח"מים על שולחן הזכוכית ונידנדו רגליים בחופשיות כמו שמנהלת הורתה להם. בשלב מסוים קראה האם לילדה, אבל זאת התעלמה ממנה והמשיכה להסתכל למעלה אל הפנים של רקס. ואז הושיטה הילדה את ידה והעבירה את אצבעותיה על הזרוע של רקס. רקס לא אמר כלום כמובן, רק חייך לעֶברה והמשיך לעמוד בלי לזוז, בדיוק כמו שהורו לנו לעשות כשלקוח מפגין עניין מיוחד.

"תראי!" לחשה רוזה. "היא הולכת לבחור אותו! היא אוהבת אותו. איזה מזל יש לו!" דחקתי בה במרפקי כדי להשתיק אותה, כי היה אפשר בקלות לשמוע אותנו.

עכשיו הילדה היא שקראה לאם, ובמהרה נעמדו שתיהן מול ח"מ רקס ובחנו אותו מכף רגל ועד ראש, ומדי פעם הושיטה הילדה יד ונגעה בו. השתיים טיכסו עצה בשקט, וברגע מסוים שמעתי את הילדה אומרת, "אבל הוא מושלם, אמא. הוא נהדר". ורגע אחר־כך אמרה הילדה, "אוי, אמא, די".

בשלב הזה כבר התמקמה מנהלת בשקט מאחוריהן. בסופו של דבר פנתה האם למנהלת ושאלה:

"מאיזה מודל הוא?"

"הוא B2", אמרה מנהלת. "סדרה שלישית. לילד הנכון יהיה רקס מלווה מושלם. לדעתי הוא יעודד באופן מיוחד גישה חרוצה ומצפונית אצל אדם צעיר".

"טוב, לגברת הצעירה הזאת פה זה בהחלט לא יזיק".

"אוי, אמא, הוא מושלם".

ואז אמרה האם: "B2, סדרה שלישית. אלה עם הבעיות בספיגה סולָרית, נכון?"

היא אמרה את זה בדיוק ככה, מול רקס, בלי להוריד את החיוך מהפרצוף. גם רקס המשיך לחייך, אבל הילדה נראתה מבולבלת והעבירה את מבטה מרקס לאמא שלה.

"נכון", אמרה מנהלת, "לסדרה השלישית היו בהתחלה כמה תקלות קטנות. אבל הדיווחים ההם היו מוגזמים מאוד. בסביבות שיש בהן רמות נורמליות של אור, אין שום בעיה בכלל".

"שמעתי שספיגה סולרית לקויה יכולה להוביל לעוד בעיות", אמרה האם. "אפילו לבעיות התנהגות".

"עם כל הכבוד, גברתי, המודלים של סדרה שלוש הסבו המון אושר להרבה ילדים. אם את לא גרה באלסקה או בתוך מכרה, אין לך מה לדאוג".

האם המשיכה להתבונן ברקס. לבסוף הנידה בראשה. "אני מצטערת, קָרוֹליין. אני רואה מה את מוצאת בו. אבל הוא לא בשבילנו. אנחנו נמצא לך אחד מושלם".

רקס המשיך לחייך עד שהלקוחות יצאו, וגם אחר־כך, בלי להפגין שום סימן לעצב. אבל אני נזכרתי בהתלוצצות שלו, והייתי בטוחה שהשאלות האלה על השמש, ועל כמה מההזנה שלו אנחנו יכולים לקבל, העסיקו אותו כבר זמן־מה.

כיום, כמובן, ברור לי שהן העסיקו לא רק את רקס. אבל רשמית זאת לא היתה בעיה בכלל - לכולנו היו מִפרטים שנועדו להבטיח שלא נושפע מגורמים כמו המיקום שלנו בתוך חדר. ובכל־זאת, מדי פעם, אחרי כמה שעות רחוק מהשמש, היה ח"מ מרגיש תשישות גוברת ומתחיל לדאוג שמשהו אצלו לא בסדר - שיש לו איזה פגם ייחודי, שאם ייוודע, הוא לא ימצא בית לעולם.

זאת אחת הסיבות שבגללן חשבנו כל הזמן על הצבה בחלון. לכל אחד מאיתנו הובטח שתורו יגיע, וכל אחד מאיתנו השתוקק שיגיע כבר. זה היה קשור חלקית למה שמנהלת כינתה "כבוד מיוחד" לייצג את החנות כלפי חוץ. וחוץ מזה, כמובן, בלי קשר למה שאמרה מנהלת, ידענו כולנו שבחלון יש לנו סיכוי גדול יותר להיבחר. אבל הדבר העיקרי שהבנו כולנו בלי מלים היה העניין עם השמש וההזנה שלו. רוזה העלתה את זה פעם באוזני, בלחישה, קצת לפני שהגיע התור שלנו.

"קלרה, את חושבת שברגע שנהיה בחלון נקבל כזה שפע של טוּב שאחרי זה כבר לא יחסר לנו אף־פעם?"

הייתי די חדשה אז, ולא ידעתי מה לענות, אף שהשאלה הזאת עלתה גם בדעתי.

ואז הגיע סוף־סוף תורנו, ובוקר אחד נכנסנו רוזה ואני לחלון, בזהירות, כדי לא להפיל שום דבר מהתצוגה, בשונה מהזוג שלפנינו, שבוע קודם־לכן. החנות כמובן עדיין לא נפתחה, וחשבתי שהסבכה תהיה סגורה עד הסוף. אבל ברגע שהתיישבנו על הספה המפוספסת ראיתי שיש רווח צר למטה - מנהלת כנראה הגביהה קצת את הסבכה כשבדקה שהכל מוכן לקראתנו - והאור של השמש יצר מלבן בהיר שהגיע עד לבמת התצוגה ונגמר בקו ישר בדיוק מולנו. היינו צריכות רק למתוח קצת את כפות הרגליים כדי להניח אותן בתוך החמימות שלו. וידעתי אז שלא משנה מה התשובה לשאלה של רוזה, בעתיד הקרוב אנחנו עומדות לקבל את כל ההזנה שנזדקק לה. וברגע שמנהלת נגעה במתג והסבכה טיפסה ועלתה עד למעלה, כיסה אותנו אור מסנוור.

אני חייבת להתוודות כאן שהיתה עוד סיבה שבגללה רציתי להיות בחלון, סיבה שלא היתה קשורה בכלל להזנה של השמש או לרצון להיבחר. בשונה מרוב הח"מים, בשונה מרוזה, אני השתוקקתי תמיד לראות עוד מהחוץ - ולראות אותו על כל פרטיו. כך שברגע שהסבכה עלתה מילאה אותי בכזאת התרגשות הידיעה שעכשיו חוצצת בין המדרכה וביני רק הזכוכית, ושאני חופשייה לראות, מקרוב ובמלואם, כל־כך הרבה דברים שקודם ראיתי רק כפינות וכשוליים, עד שלרגע כמעט שכחתי מהשמש ומהחביבות שגילה כלפינו.

לראשונה יכולתי לראות שבניין RPO עשוי למעשה מלבנים נפרדות, ושהוא לא לבן, כמו שחשבתי תמיד, אלא צהוב חיוור. יכולתי לראות גם שהוא גבוה אפילו יותר ממה שדמיינתי - עשרים־ושתיים קומות - ושלכל אחד מהחלונות הזהים יש אדן חלון מיוחד משלו. ראיתי שהשמש שִׂרטט קו אלכסוני לכל רוחב החזית של בניין RPO, כך שבצד אחד שלו היה משולש שנראה כמעט לבן, ובצד האחר היה משולש שנראה כהה מאוד, אם כי עכשיו ידעתי שהבניין כולו הוא בצבע צהוב חיוור. ולא רק שיכולתי לראות כל אחד מהחלונות, ממש עד הגג, גם יכולתי לראות מדי פעם אפילו את האנשים שבִּפנים - עומדים, יושבים ומתהלכים ממקום למקום. ולמטה, ברחוב, יכולתי לראות את עוברי־האורח, את כל סוגי הנעליים שלהם, כוסות הנייר, התיקים על הכתפיים, הכלבים הקטנים, ויכולתי לעקוב במבט אחרי מי שרציתי, כל הדרך אל מֵעבר למעבר החצייה והתמרור השני של אזור גרירה, אל המקום שעמדו בו שני עובדי תחזוקה ליד פתח ביוב והצביעו על משהו. יכולתי לראות אפילו מה קורה בתוך המוניות שהאטו כדי לאפשר לקהל לעבור במעבר החצייה - את אצבעותיו של נהג מתופפות על הגה, את כובע המצחייה לראשו של נוסע.

היום נמשך, ה שמש חימם אותנו, וראיתי שרוזה מאושרת מאוד. אבל גם שמתי לב שבקושי הסתכלה על משהו חוץ מתמרור אזור גרירה הראשון, שהתנוסס בדיוק מולנו. היא נעצה בו את מבטה, ורק כשהסבתי את תשומת־לבה לדבר כזה או אחר היתה מפנה אליו לרגע את ראשה, ואז היתה מאבדת עניין שוב וחוזרת להסתכל החוצה, במדרכה ובתמרור.

אבל כשעוברי־אורח התעכבו מול החלון כן הסבה רוזה את מבטה למקום אחר לזמן־מה. במקרים האלה עשינו שתינו מה שמנהלת לימדה אותנו לעשות: עטינו חיוכים "ניטרליים" וקבענו את מבטנו מעבר לכביש, בערך במחצית גובהו של בניין RPO. היה מפתה מאוד להתבונן מקרוב בעוברי־האורח שניגשו לחלון, אבל מנהלת הסבירה שיצירת קשר עין ברגע כזה היא מעשה ווּלגרי מאוד. רק כשעובר־אורח מאותת לנו במפורש או מדבר אלינו מבעד לזגוגית, אנחנו אמורים לענות, אף־פעם לא קודם.

לפעמים התברר שהאנשים שנעצרו בכלל לא התעניינו בנו. הם רק רצו לחלוץ את נעל הריצה שלהם כדי לסדר בה משהו, או ללחוץ על המלבנים שלהם. אבל היו אחרים, שניגשו ישר לזכוכית והסתכלו פנימה. רבים מאלה היו ילדים, בערך בגיל שהכי התאמְנו לו, ונראה שהם שמחים לראות אותנו. ילד או ילדה היו ניגשים בהתלהבות, לבד עם או המבוגר שלהם, מצביעים, צוחקים, עושים פרצוף משונה, נוקשים על השמשה, מנופפים.

מדי פעם - ובמהרה למדתי להעמיד פנים שאני בוהה בבניין RPO בשעה שבעצם התבוננתי באנשים שעמדו מול החלון - היו ילד או ילדה ניגשים להסתכל בנו והיה במבט שלהם עצב, ולפעמים גם כעס, כאילו עשינו משהו לא בסדר. ילדים כאלה יכלו בקלות להפגין שינוי פתאומי ולהתחיל לצחוק או לנופף כמו כל היתר, אבל אחרי יומיים בחלון למדתי להבחין בינם לבין האחרים.

ניסיתי לדבר על כך עם רוזה בפעם השלישית או הרביעית שילדה כזאת נעמדה מולנו, אבל רוזה חייכה ואמרה: "קלרה, את דואגת יותר מדי. אני בטוחה שהילדה הזאת שמחה ומאושרת. ואיך לא, ביום כזה? כל העיר שמחה כל־כך היום".

אבל אחר־כך, בסוף היום השלישי שלנו, העליתי את זה בשיחה עם מנהלת. היא שיבחה אותנו, אמרה שהיינו "יפהפיות ומכובדות" בחלון. זה היה אחרי שכבר עימעמו את האורות בחנות, זמן קצר לפני שהלכנו לישון. נשענו אל הקיר בחלק האחורי של החנות, וכמה מאיתנו עילעלו במגזינים המעניינים, ולפי הכתפיים של רוזה, שהיתה לידי, ראיתי שהיא כבר מנומנמת. לכן כששאלה מנהלת אם נהניתי היום, העזתי וסיפרתי לה על הילדה העצובה שניגשה לחלון.

"קלרה, את באמת יוצאת מן הכלל", אמרה מנהלת בקול שקט כדי לא להפריע לרוזה ולאחרים. "את קולטת ומטמיעה כל־כך הרבה". היא הנידה בראשה כבמין פליאה. ואז אמרה: "את צריכה להבין שאנחנו חנות מיוחדת מאוד. הרבה ילדים היו שמחים אם היו יכולים לבחור בך, או ברוזה, או בכל אחד אחר מביניכם. אבל הם לא יכולים. אתם מֵעבר להישג ידם. לכן הם ניגשים לחלון, כדי לחלום שהם מקבלים אתכם. אבל אז הם נהיים עצובים".

"מנהלת, ילד כזה. לילד כזה יש ח"מ בבית?"

"אולי לא. בטח לא אחד כמוך. לכן, אם לפעמים ילד או ילדה מסתכלים בך בצורה מוזרה, במרירות או בעצב, או אומרים לך משהו לא נעים דרך השמשה, אל תתייחסי לזה. פשוט תזכרי. רוב הסיכויים שילדים כאלה מתוסכלים".

"ילד או ילדה כאלה, שאין להם ח"מ, הם בטח בודדים".

"כן, גם זה", אמרה מנהלת בשקט. "בודדים. כן".

היא השפילה את מבטה והשתתקה, ולכן חיכיתי. ואז לפתע חייכה, הושיטה את ידה וחילצה בעדינות מאחיזתי את המגזין המעניין שעילעלתי בו.

"לילה טוב, קלרה. מחר תהיי נהדרת כמו שהיית היום. ואל תשכחי. את ורוזה מייצגות אותנו מול כל הרחוב".

 

■

לקראת אמצע הבוקר הרביעי שלנו בחלון ראיתי את המונית מאיטה ואת הנהג רוכן החוצה כדי שהמוניות האחרות יאפשרו לו לחצות את נתיבי התנועה ולהגיע אל שפת המדרכה מול החנות שלנו. העיניים של ג'וֹסי היו נעוצות בי כשיצאה אל המדרכה. היא היתה חיוורת ורזה, וכשהתקרבה אלינו ראיתי שההליכה שלה שונה מזו של עוברי־האורח האחרים. היא לא בדיוק הלכה לאט, אבל היה נדמה שאחרי כל צעד היא מוודאת שהיא עדיין בטוחה ואין סכנה שתיפול. הערכתי שהיא בת ארבע־עשרה וחצי.

ברגע שהתקרבה מספיק כדי לאפשר להולכי הרגל לעבור מאחוריה, היא נעצרה וחייכה אלי.

"הַיי", אמרה דרך הזגוגית. "הֵיי, את שומעת אותי?"

רוזה המשיכה לנעוץ מבט קדימה בבניין RPO, כמו שהיתה אמורה לעשות. אבל אני, אחרי שפנו אלי, יכולתי להיישיר מבט אל הילדה, להחזיר לה חיוך ולהנהן בעידוד.

"באמת?" אמרה ג'וסי - אם כי, כמובן, עדיין לא ידעתי שזה שְׁמה. "אני בעצמי בקושי מצליחה לשמוע אותי. את באמת שומעת אותי?"

הינהנתי שוב, והיא הנידה בראשה כאילו היא מתרשמת מאוד.

"וואו". היא העיפה מבט מעבר לכתפה - אפילו את התנועה הזאת היא ביצעה בזהירות - אל המונית שממנה יצאה כרגע. דלת המונית נותרה בדיוק כמו שהשאירה אותה, פתוחה אל המדרכה, ושתי דמויות עדיין ישבו במושב האחורי, דיברו והצביעו על משהו מעֵבר למעבר החצייה. ג'וסי נראתה מרוצה מכך שהמבוגרים שלה לא מתכוננים לצאת מהמונית, ופסעה עוד צעד קדימה עד שפניה כמעט נגעו בחלון.

"ראיתי אותך אתמול", אמרה.

שִׁחזרתי בראשי את היום הקודם שלנו, ומאחר שלא מצאתי שום זיכרון של ג'וסי הבטתי בה בהפתעה.

"אה, אל תרגישי רע או משהו, אין שום סיכוי שראית אותי. הייתי כאילו במונית, עברתי פה, אפילו לא כזה לאט. אבל ראיתי אותך בחלון שלכם, ובגלל זה ביקשתי מאמא שנעצור פה היום". היא הציצה אחורה, שוב באותה זהירות. "וואו. היא עדיין מדברת עם גברת גֶ'פריס. השיחה הזאת עולה הרבה כסף, מה? המונה של המונית פשוט ממשיך לעבוד".

יכולתי לראות איך, כשצחקה, נמלאו פניה חביבות. אבל מוזר, באותו רגע ממש גם תהיתי לראשונה אם ג'וסי אינה אחת מאותם ילדים בודדים שמנהלת ואני דיברנו עליהם.

היא העיפה מבט ברוזה, שעדיין הביטה בצייתנות בבניין RPO, ואמרה: "החברה שלך ממש חמודה". וכבר בזמן שאמרה את זה חזר מבטה אלי. היא המשיכה להסתכל בי בשקט עוד כמה שניות, והתחלתי לחשוש שהמבוגרות שלה יֵצאו מהמונית לפני שתספיק להגיד עוד משהו. אבל אז היא אמרה:

"יודעת מה? החברה שלך תהיה חברה מושלמת בשביל מישהו. אבל אתמול עברנו פה במונית וראיתי אותך, וחשבתי: זאת היא, זאת הח"מית שחיפשתי!" היא שוב צחקה. "סליחה. אולי זה נשמע לא מנומס". ושוב הסתובבה אל המונית, אבל הדמויות במושב האחורי לא הפגינו שום כוונה לצאת. "את צרפתייה?" שאלה. "את נראית קצת צרפתייה".

חייכתי והנדתי בראשי.

"היו שתי בנות צרפתיות", אמרה ג'וסי, "שבאו למפגש האחרון שלנו. לשתיהן היתה תסרוקת כזאת, קצרה ומסודרת כמו שלך. הן נראו חמודות". היא הביטה בי עוד רגע בשתיקה, והיה נדמה לי שאני רואה עוד רמז קטן לעצבות, אבל עדיין הייתי די חדשה אז, ולא הייתי בטוחה. ואז התבהרו פניה והיא אמרה:

"הֵיי, לא חם לכן כשאתן יושבות שם ככה? צריכות משהו לשתות?"

הנדתי בראשי והרמתי ידיים וכפות ידי מופנות כלפי מעלה, כדי לסמן כמה נפלא שההזנה של השמש מומטרת עלינו.

"אה, כן. מה חשבתי לעצמי. אתם אוהבים להיות באור השמש, נכון?"

היא הסתובבה שוב לאחור, הפעם כדי להסתכל למעלה בגגות הבניינים. באותו רגע היה השמש בחלקת השמיים שבין הבניינים, וג'וסי כיווצה מיד את עיניה ופנתה בחזרה אלי.

"לא יודעת איך את עושה את זה. מסתכלת לשם ככה בלי להסתנוור, הכוונה. אני לא יכולה לעשות את זה אפילו לשנייה".

היא קירבה את כף היד שלה אל מצחה והסתובבה שוב לאחור, והפעם לא הסתכלה בשמש אלא בנקודה כלשהי ליד הגג של בניין RPO. אחרי חמש שניות הסתובבה בחזרה אלי.

"אני מניחה שמבחינתכם, מהמקום שאתם נמצאים בו, השמש שוקע מאחורי הבניין הגדול הזה, נכון? זה בטח אומר שאתם אף־פעם לא יכולים לראות איפה הוא באמת שוקע. בטח הבניין הזה כל הזמן מסתיר לכם". היא בדקה במבט זריז אם המבוגרות עדיין במונית, והמשיכה: "איפה שאנחנו גרות, שום דבר לא מסתיר. מהחדר שלי למעלה אפשר לראות בדיוק איפה השמש שוקע. בדיוק לאן הוא הולך בלילה".

ודאי נראיתי מופתעת. ובשולי שדה־הראייה שלי ראיתי שרוזה, ששכחה לרגע איך מתנהגים, נעצה עכשיו בג'וסי מבט נדהם.

"אבל לא רואים איפה הוא זורח בבוקר", אמרה ג'וסי. "הגבעות והעצים מסתירים. קצת כמו פה, נראה לי. דברים תמיד מסתירים. אבל בערב זה משהו אחר. בצד שהחדר שלי משקיף עליו יש רק מרחב גדול וריק. אם תבואי לגור איתנו, את תראי".

מבוגרת אחת, ואז עוד אחת, יצאו מהמונית למדרכה. ג'וסי לא ראתה אותן, אבל אולי שמעה משהו, כי היא התחילה לדבר מהר יותר.

"בחיי. תוכלי לראות בדיוק איפה הוא שוקע".

המבוגרות, שתיהן נשים, היו לבושות בבגדי משרד רמי־דרג. ניחשתי שהגבוהה שבהן היא האם שג'וסי הזכירה קודם, כי היא כל הזמן הסתכלה בג'וסי, אפילו בזמן שנפרדה מחברתה בנשיקות־לחי. ואז הלכה החברה, נבלעה בין עוברי־האורח האחרים, והאם פנתה כל־כולה אלינו. ולשנייה אחת כבר לא היה המבט הנוקב שלה נעוץ בגב של ג'וסי אלא בי, ומיד הסבתי את מבטי והסתכלתי למעלה על בניין RPO. אבל ג'וסי דיברה שוב דרך הזגוגית, ואף שהנמיכה את קולה עדיין שמעתי אותה.

"חייבת ללכת עכשיו. אבל אני אחזור בקרוב. נדבר עוד". ואז, בכמעט־לחישה שרק אני יכולתי לשמוע, אמרה, "את לא תלכי מפה, נכון?"

הנדתי בראשי וחייכתי.

"טוב מאוד. בסדר. אז ביי בינתיים. אבל רק לבינתיים".

עכשיו כבר עמדה האם ממש מאחורי ג'וסי. היא היתה שחורת־שיער ורזה, אם כי לא רזה כמו ג'וסי או כמו חלק מהרצים. עכשיו שהיתה קרובה יותר וראיתי טוב יותר את הפנים שלה, העליתי את אומדן הגיל שלה לארבעים־וחמש. כמו שאמרתי, עוד לא ידעתי לדייק אז בהערכות גיל, אבל בהמשך התברר שצדקתי, פחות או יותר. ממרחק, בהתחלה, חשבתי שהיא צעירה יותר, אבל כשהתקרבה ראיתי את החריצים העמוקים סביב הפה שלה וגם מין תשישות נרגזת בעיניה. וגם שמתי לב שכאשר האם הושיטה את ידה אל ג'וסי מאחור, היססה הזרוע המושטת באוויר וכמעט נסוגה, אבל אז היא נעה שוב קדימה ונחה על כתף בתה.

הן נכנסו אל זרם העוברים־ושבים והלכו לעבר תמרור אזור גרירה השני, ג'וסי בהליכה הזהירה שלה ואמה בזרוע כרוכה סביב כתף בתה. פעם אחת, לפני שיצאו משדה־הראייה שלי, הסתכלה ג'וסי אחורה, ואף שהפריעה בכך לקצב ההליכה שלהן, נופפה לי עוד נפנוף אחרון.

 

■

מאוחר יותר באותו אחר־צהריים אמרה רוזה: "קלרה, זה לא מוזר? תמיד חשבתי שנראה כל־כך הרבה ח"מים שם בחוץ ברגע שנהיה בחלון. כל אלה שכבר מצאו בתים. אבל אין כל־כך הרבה. מעניין איפה הם".

זה היה אחד הדברים הנפלאים ברוזה. בכל־כך הרבה דברים לא הבחינה, ואפילו כשהצבעתי בפניה על משהו מסוים היא עדיין לא ראתה מה מיוחד או מעניין בו. ובכל־זאת, מדי פעם היו לה הבחנות כאלה. ברגע שאמרה את זה התחוור לי שגם אני ציפיתי לראות מהחלון הרבה יותר ח"מים מתהלכים להם בשמחה עם הילדים שלהם או אפילו הולכים לבד ומתעסקים בענייניהם, ושאפילו שלא הודיתי בזה בפני עצמי, גם אני הופתעתי וקצת התאכזבתי.

"את צודקת", אמרתי לאחר שסרקתי במבטי את החוץ מימין לשמאל. "כרגע, בין כל עוברי־האורח האלה, אין אפילו ח"מ אחד".

"ההוא שם, זה לא ח"מ? זה שהולך ליד בניין מדרגות חירום?"

שתינו הסתכלנו בתשומת־לב, ואז הנענו בראשינו לשלילה באותו זמן.

אומנם רוזה היא שהעלתה את השאלה על הח"מים בחוץ, אבל בדרך אופיינית לה איבדה במהרה כל עניין בנושא. כשאיתרתי לבסוף נער שהלך לו עם הח"מ שלו ליד דוכן המיצים בצד של בניין RPO, היא בקושי הסתכלה לעברם.

אבל אני המשכתי לחשוב על מה שאמרה רוזה, וכאשר בכל־זאת עבר לידנו ח"מ, הקפדתי להסתכל טוב־טוב. ובמהרה שמתי לב למשהו מוזר: תמיד נראו יותר ח"מים בצד של בניין RPO מאשר בצד שלנו. ובמקרים שבהם כן התקרבו לעברנו ח"מים בצד שלנו, אם הם הלכו עם ילד או ילדה אל מעבר לתמרור אזור גרירה השני, הם מיד חצו במעבר החצייה ולא חלפו על־פני החנות שלנו. כש ח"מים בכל־זאת עברו לידנו הם כמעט תמיד התנהגו משונה, החישו צעד והסבו את פניהם הצידה. תהיתי אז אם אנחנו - כל החנות - מסיבים להם מבוכה. תהיתי אם רוזה ואני, אחרי שנמצא לנו בתים, נרגיש מבוכה כשמשהו יזכיר לנו שלא תמיד חיינו עם הילדים שלנו, אלא חיינו בחנות. אבל לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לדמיין לא את רוזה ולא אותי מרגישות כך אי־פעם כלפי החנות, כלפי מנהלת וכלפי ה ח"מים האחרים.

ואז המשכתי להשקיף על החוץ ועלתה בדעתי אפשרות אחרת: שהח"מים לא נבוכים, אלא פוחדים. הם פחדו, כי אנחנו היינו דגמים חדשים, והם חששו שלא יעבור זמן רב והילדים שלהם יחליטו שהגיע הזמן לזרוק אותם ולהחליף אותם בח"מים כמונו. לכן הם מיהרו לחלוף על־פנינו בצורה משונה כל־כך והתאמצו לא להביט לעברנו. ובגלל זה נראו ח"מים מעטים כל־כך מבעד לחלון שלנו. מי יודע, אולי הרחוב הבא - זה שמאחורי בניין RPO - שקק ח"מים. מי יודע, אולי הח"מים שבחוץ עשו כל שביכולתם כדי לבחור בכל מסלול אחר ובלבד שלא לעבור על־פני החנות שלנו, כי הדבר האחרון שרצו הוא שהילדים שלהם יראו אותנו וייגשו לחלון.

לא שיתפתי את רוזה באף מחשבה כזאת. במקום זה, בכל פעם שראינו בחוץ ח"מ, הקפדתי לתהות בקול רם אם הוא או היא מאושרים עם הילד או הילדה שלהם ומאושרים בבית שלהם, וזה תמיד שימח והלהיב את רוזה. היא שיתפה פעולה כאילו זה מין משחק, הצביעה ואמרה: "תראי, שם! את רואה, קלרה? הילד הזה ממש אוהב את הח"מ שלו! אוי, תראי איך הם צוחקים יחד!"

ובאמת, היו הרבה צמדים שנראו מאושרים יחד. אבל היו עוד המון סימנים שנעלמו מעיניה של רוזה. לעתים קרובות היתה מגיבה בהנאה לצמד שחלף על־פנינו, ואני הייתי מסתכלת ורואה שאומנם הילדה מחייכת אל הח"מ שלה, אבל למעשה היא כועסת עליו ואולי ממש ברגע זה חושבת עליו מחשבות אכזריות. שמתי לב לדברים כאלה כל הזמן, אבל לא אמרתי כלום והנחתי לרוזה באמונתה.

פעם, בבוקר היום החמישי שלנו בחלון, ראיתי שתי מוניות מעבר לכביש, בצד של בניין RPO, שנסעו לאט והיו צמודות כל־כך, שמישהו חדש היה יכול לחשוב שהן רכב אחד - מין מונית כפולה. ואז האיצה קצת המונית שמלפנים ונפער רווח, ודרך הרווח הזה ראיתי, על המדרכה בצד האחר, ילדה בת ארבע־עשרה בחולצה של סרטים מצוירים צועדת אל מעבר החצייה. לא היו איתה מבוגרים וגם לא ח"מ, אבל היא נראתה בטוחה בעצמה וקצת קצרת־רוח, ומאחר שצעדה באותה מהירות כמו המוניות יכולתי להמשיך לעקוב אחריה דרך הרווח במשך זמן־מה. ואז גדל עוד הרווח בין המוניות, וראיתי שבכל־זאת יש איתה ח"מ, שהלך שלושה צעדים מאחוריה. וראיתי, אפילו ברגע החטוף הזה, שהוא לא משתרך מאחוריה במקרה; שהילדה החליטה שככה הם ילכו תמיד - היא מלפנים והוא כמה צעדים מאחוריה. הח"מ השלים עם זה, אף־על־פי שעוברי־אורח אחרים היו יכולים לראות ולהסיק מכך שהילדה לא אוהבת אותו. וראיתי את הלֵאות בהליכה של הח"מ, ותהיתי איך זה למצוא בית ובכל־זאת לדעת שהילד שלך לא רוצה אותך. עד שראיתי את הצמד הזה לא עלה על דעתי שח"מ יכול להיות עם ילד שבז לו ורוצה שהוא ייעלם, ושלמרות זאת הם ימשיכו יחד. ואז האטה המונית הקדמית לפני מעבר החצייה, והמונית שמאחוריה שוב התקרבה אליה, ולא יכולתי לראות אותם עוד. המשכתי להתבונן כדי לראות אם הם יחצו לעברנו במעבר החצייה, אבל הם לא היו בין החוצים ולא יכולתי לראות מה קורה מעבר לכביש בשל כל המוניות האחרות.

 

■

לא הייתי רוצה לידי בחלון באותם ימים אף־אחד חוץ מרוזה, ובכל־זאת התחדדו הבדלי הגישות בינינו בַּזמן שבילינו שם יחד. לא יהיה מדויק לומר שהייתי להוטה יותר מרוזה ללמוד על החוץ: היא היתה, בדרכה שלה, נרגשת וערנית, והתאמצה בדיוק כמוני להכין את עצמה להיות ח"מית חביבה ומועילה ככל האפשר. אבל ככל שהתבוננתי יותר כך רציתי ללמוד יותר, ובשונה מרוזה, נעשיתי מבולבלת, ואז מוקסמת עוד ועוד מהרגשות המסתוריים יותר שעוברי־אורח הפגינו מולנו. התחוור לי שאם לא אבין לפחות חלק מהדברים המסתוריים האלה, אין סיכוי שבבוא היום אוכל לעזור לילד או לילדה שלי כמו שאני אמורה לעזור להם. ולכן התחלתי לחפש - על המדרכות, בתוך המוניות החולפות, בין האנשים הממתינים ליד מעבר החצייה - התנהגויות מהסוג שעליו הייתי צריכה ללמוד.

בהתחלה רציתי שרוזה תנהג כמוני, אבל מהר מאוד הבנתי שאין סיכוי. פעם אחת, ביום השלישי שלנו בחלון, כשהשמש כבר נעלם מאחורי בניין RPO, נעצרו בצד שלנו שתי מוניות, והנהגים יצאו מתוכן והתחילו ללכת מכות. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהיינו עדות למכות: פעם, כשעוד היינו חדשות לגמרי, נאספנו כולנו ליד החלון כדי לראות טוב יותר איך שלושה שוטרים הולכים מכות עם קבצן ועם הכלב שלו מול המגרעת בקיר. אבל אלה לא היו מכות של כעס, ומנהלת הסבירה אחר־כך שהשוטרים דאגו לקבצן כי הוא השתכר והם רק ניסו לעזור לו. ואילו שני נהגי המוניות לא היו כמו השוטרים. הם הלכו מכות כאילו אין דבר יותר חשוב מלגרום זה לזה הכי הרבה נזק שאפשר. הפנים שלהם התעוותו בצורות נוראות, עד כדי כך שמישהו חדש אולי לא היה מבין בכלל שאלה בני־אדם, ובזמן שהחטיפו זה לזה מכות הם צעקו מלים אכזריות. בהתחלה היו העוברים־ושבים כל־כך המומים שנמנעו מלהתקרב, אבל אז כמה פקידים ואחד מהרצים עצרו את המכות. ואף־על־פי שלאחד הנהגים היה דם על הפנים חזרו שניהם למוניות שלהם והכל חזר לקדמותו. אפילו שמתי לב, רגע אחר־כך, ששתי המוניות - אלה שהנהגים שלהן הלכו מכות לפני רגע - חיכו בסבלנות, זו מאחורי זו, באותו נתיב תנועה עד שהרמזור התחלף.

אבל כשניסיתי לדבר עם רוזה על מה שראינו, היא נראתה מבולבלת ואמרה: "מכות? לא ראיתי את זה, קלרה".

"רוזה, לא יכול להיות שלא שמת לב. זה קרה מולנו ממש הרגע. שני הנהגים האלה".

"אה. את מתכוונת לאנשים במוניות! לא הבנתי שהתכוונת אליהם, קלרה. ראיתי אותם, ברור שראיתי. אבל אני לא חושבת שהם הלכו מכות".

"רוזה, ברור שהם הלכו מכות".

"אה, לא, הם עשו כאילו. זה היה רק משחק".

"רוזה, הם הלכו מכות".

"אל תהיי טיפשה, קלרה! יש לך כאלה מחשבות מוזרות. זה היה רק משחק. והם נהנו מזה, וגם כל העוברים־ושבים נהנו".

בסופו של דבר אמרתי רק, "אולי את צודקת, רוזה", ולא נראה לי שהיא הקדישה לתקרית הזאת מחשבה נוספת.

אבל אני לא יכולתי לשכוח את נהגי המוניות בקלות כזאת. הייתי עוקבת במבטי אחרי אדם מסוים על המדרכה, ותוהה אם גם הוא יכול להתמלא כעס כמותם. או שהייתי מדמיינת איך עובר־אורח או עוברת־אורח ייראו כשפניהם מעוּותות בזעם. יותר מכל - ואת זה רוזה בחיים לא היתה מבינה - ניסיתי להרגיש בעצמי את הכעס שהרגישו הנהגים האלה. ניסיתי לדמיין איך אני ורוזה מתרגזות זו על זו כל־כך עד שאנחנו מתחילות ללכת מכות ככה, וממש מנסות לגרום נזק זו לגוף של זו. הרעיון נראה מגוחך, אבל ראיתי את נהגי המוניות, ולכן ניסיתי למצוא בתוכי ניצנים של רגש כזה. אלא שזה היה חסר־תכלית, ובסופו של דבר תמיד צחקתי על המחשבות שלי־עצמי.

ובכל־זאת, היו דברים אחרים שראינו מהחלון - סוגים אחרים של רגשות, שבהתחלה לא הבנתי - שבסופו של דבר הצלחתי למצוא בתוכי גרסאות מסוימות שלהם, גם אם ייתכן שהן היו כמו הצללים שמנורות התקרה פרשו על הרצפה אחרי שהסבכה ירדה. היה, למשל, הדבר שקרה עם גברת כוס קפה.

זה היה יומיים אחרי שפגשתי את ג'וסי בפעם הראשונה. הבוקר היה גשום מאוד, ועוברי־האורח הלכו בעיניים מצומצמות מתחת למטריות ולכובעים נוטפים. בניין RPO לא השתנה הרבה במבול, אם כי רבים מהחלונות שלו הוארו כאילו הערב כבר ירד. לבניין מדרגות חירום שלידו היה כתם רטוב גדול בחזית מצד שמאל, כאילו נזל עליו מיץ מפינת הגג. ואז פתאום נדחק השמש ויצא, זרח על הרחובות הספוגים ועל גגות המוניות, והרבה אנשים שראו את זה יצאו החוצה, ובהמולה שנוצרה הבחנתי באיש הקטן במעיל הגשם. הוא היה בצד של בניין RPO, והערכתי שהוא בן שבעים־ואחת. הוא נופף וצעק, והתקרב כל־כך לשפת המדרכה עד שחששתי שהוא עלול לרדת לכביש מול המוניות החולפות. מנהלת היתה איתנו במקרה בחלון באותו רגע - היא היתה עסוקה בהצבת שלט לפני הספה שלנו - וראתה את האיש המנופף בדיוק ברגע שגם אני הבחנתי בו. היה לו מעיל־גשם חום, והחגורה שלו השתלשלה למטה בצד אחד, כמעט נגעה לו בקרסול, אבל לא נראה שהוא שם לב לזה, והוא המשיך לנופף ולצעוק אל הצד שלנו. קהל של עוברים־ושבים התקבץ בדיוק ליד החנות שלנו, לא כדי להסתכל בנו אלא כי לרגע נהייתה המדרכה צפופה כל־כך, שאף־אחד לא היה יכול לזוז. ואז השתנה משהו, הקהל נעשה דליל יותר, וראיתי אשה קטנה עומדת לפנינו בגבה אלינו, ומביטה אל האיש המנופף, מֵעֵבר לארבעת נתיבי המוניות הנוסעות. לא יכולתי לראות את הפנים שלה, אבל לפי צורתה ותנוחת העמידה שלה הערכתי שהיא בת שישים־ושבע. ביני לבין עצמי קראתי לה גברת כוס קפה, כי מאחור, במעיל הצמר העבה שלה, היא נראתה קטנה ורחבה ועגולת־כתפיים כמו ספלי הקרמיקה שנחו הפוכים על המדפים האדומים. האיש המשיך לנופף ולצעוק, והיה ברור שהיא רואה אותו, ובכל־זאת לא נופפה ולא צעקה אליו בחזרה. היא נשארה דוממת לגמרי, אפילו כששני רצים התקרבו אליה, התרחקו זה מזה כדי לחלוף משני צדדיה, והעיפו למדרכה נתזי מים מנעלי הספורט שלהם כשהתאחדו שוב.

ואז לבסוף היא זזה. היא הלכה אל מַעבר החצייה - כמו שהאיש סימן לה לעשות - תחילה בצעדים איטיים ואז בחיפזון. היא נאלצה לעצור שוב, לחכות לרמזור כמו כולם, והאיש הפסיק לנופף, אבל הסתכל בה בחרדה כזאת, ששוב חשבתי שהוא עלול לרדת לכביש מול המוניות. אבל הוא הרגיע את עצמו והלך אל הקצה של מעבר החצייה מהצד שלו, לחכות לה. וכשהמוניות נעצרו וגברת כוס קפה התחילה לחצות עם כל היתר, ראיתי שהאיש מרים אגרוף אל אחת מעיניו, כמו שראיתי כמה ילדים עושים בחנות כשהיו עצובים או נרגזים. ואז הגיעה גברת כוס קפה לצד של בניין RPO, והיא והאיש חיבקו זה את זה חזק כל־כך, שהם היו כמו אדם אחד גדול, והשמש, שהבחין בזה, המטיר עליהם את ההזנה שלו. עדיין לא יכולתי לראות את הפנים של גברת כוס קפה, אבל האיש עצם את העיניים שלו בחוזקה, ולא הייתי בטוחה אם הוא מאושר מאוד או עצוב מאוד.

"האנשים האלה נראים שמחים כל־כך לראות זה את זה", אמרה מנהלת. התחוור לי שהיא הסתכלה בהם בתשומת־לב ממש כמוני.

"כן, הם נראים כל־כך מאושרים", אמרתי. "אבל זה מוזר, כי הם נראים גם עצובים".

"אוי, קלרה", אמרה מנהלת בשקט. "את לא מחמיצה כלום, נכון?"

ואז שתקה מנהלת הרבה זמן, אחזה את השלט שלה בידה והביטה מעבר לכביש, גם אחרי שהצמד נעלם מעינינו. לבסוף אמרה:

"אולי הם לא נפגשו הרבה זמן. הרבה־הרבה זמן. אולי בפעם האחרונה שהם התחבקו ככה הם עוד היו צעירים".

"את מתכוונת, מנהלת, שהם איבדו זה את זה?"

היא שתקה עוד רגע. "כן", אמרה לבסוף. "בטח זה מה שקרה. הם איבדו זה את זה. ואולי רק עכשיו, רק במקרה, הם מצאו שוב".

הקול של מנהלת היה שונה מהקול הרגיל שלה, ואף שהמבט שלה היה נעוץ בחוץ, חשבתי שעכשיו היא לא מביטה על משהו מסוים. אפילו התחלתי לשאול את עצמי מה יחשבו עוברי־אורח אם יראו את מנהלת עצמה עומדת איתנו בחלון כל־כך הרבה זמן.

ואז היא הפנתה גב לחלון וחלפה לידנו בדרכה פנימה, ותוך כדי כך נגעה לי בכתף.

"לפעמים", אמרה, "ברגעים מיוחדים כאלה, אנשים מרגישים כאב לצד האושר שלהם. אני שמחה שאת מתבוננת בכל דבר בתשומת־לב כזאת, קלרה".

ואז הלכה מנהלת, ורוזה אמרה, "כמה מוזר. לְמה היא התכוונה?"

"אל תתייחסי, רוזה", אמרתי לה. "היא בסך־הכל דיברה על החוץ".

רוזה התחילה לדבר על משהו אחר, אבל אני המשכתי לחשוב על גברת כוס קפה ועל איש מעיל־הגשם שלה, ועל מה שאמרה מנהלת. וניסיתי לדמיין איך הייתי מרגישה אם רוזה ואני, בעוד הרבה זמן מעכשיו, הרבה אחרי שמצאנו כל אחת את הבית שלה, היינו רואות שוב זו את זו במקרה ברחוב. האם הייתי מרגישה, כמו שאמרה מנהלת, כאב לצד האושר שלי?

 

■

בוקר אחד, בתחילת השבוע השני שלנו בחלון, דיברתי עם רוזה על משהו בצד של בניין RPO, והשתתקתי כשקלטתי שג'וסי עומדת מולנו על המדרכה. אמא שלה היתה לצידה. הפעם לא היתה מאחוריהן שום מונית, אם כי ייתכן שיצאו מאחת וזו נסעה לדרכה בלי שאשים לב, כי קבוצת תיירים עמדה בין החלון שלנו לבין הנקודה שבה הן עמדו. אבל העוברים־ושבים נעו עכשיו שוב ללא הפרעה, וג'וסי קרנה לעברי בחיוך. הפנים שלה - חשבתי את זה שוב - נראו מוצפות חביבוּת כשחייכה. אבל היא עדיין לא יכלה לגשת לחלון כי האֵם רכנה ודיברה אליה והניחה את ידה על כתפה. האם לבשה מעיל - מעיל דק, כהה ורם־דרג - שהתנועע ברוח סביב גופה, כך שלרגע הזכירה לי את הציפורים השחורות שהמשיכו לשבת על הרמזורים הגבוהים גם כשהרוח נשבה בחוזקה. אבל ג'וסי והאם המשיכו להסתכל ישר בי כשדיברו, וראיתי שג'וסי קצרת־רוח ורוצה לגשת אלי, ובכל־זאת האם לא היתה מוכנה לשחרר אותה והמשיכה לדבר. ידעתי שאני אמורה להמשיך להביט בבניין RPO, בדיוק כמו שעשתה רוזה, אבל חששתי כל־כך שהן ייעלמו בהמון, שלא יכולתי לא להגניב אליהן מבטים.

לבסוף הזדקפה האם, ואף שהמשיכה לנעוץ בי מבט ושינתה את הזווית של ראשה בכל פעם שעובר־אורח חסם את קו הראייה שלה, היא הסירה את ידה וג'וסי התחילה להתקרב בהליכה הזהירה שלה. חשבתי שמעודד שהאם מרשה לג'וסי לגשת בלעדיה, ובכל־זאת הבהירו לי מבטה של האם, שלא התרכך ולא הוסט אפילו לרגע, ואופן עמידתה שם בזרועות שלובות מלפנים ואצבעותיה לופתות את אריג המעיל שלה, שיש הרבה אותות שעדיין לא למדתי לפענח. ואז הופיעה שם ג'וסי, מולי, מצידה האחר של הזגוגית.

"הֵיי! מה שלומך?"

חייכתי, הינהנתי וזקפתי אגודל - מחווה שראיתי פעמים רבות במגזינים המעניינים.

"סליחה שלא הצלחתי לחזור קודם", אמרה. "אני מניחה שעבר... כמה זמן?"

זקרתי שלוש אצבעות, ואז הוספתי חצי אצבע מהיד השנייה.

"יותר מדי", אמרה. "אני מצטערת. התגעגעת אלי?"

הינהנתי ועשיתי פרצוף עצוב, אם כי הקפדתי להראות שזה לא ברצינות, ושאני לא כועסת.

"גם אני התגעגעתי אלייך. באמת חשבתי שאחזור קודם. בטח חשבת שהסתלקתי וזהו. אני ממש מצטערת". ואז נחלש החיוך שלה והיא אמרה: "בטח הרבה ילדים אחרים באו לפה לראות אותך".

הנדתי בראשי לשלילה, אבל ג'וסי לא נראתה משוכנעת. היא הציצה לאחור באם, לא לחיזוק ולעידוד, אלא כדי לוודא שלא התקרבה. ואז, בקול נמוך יותר, אמרה:

"אמא נראית משונה, אני יודעת, כשהיא מסתכלת ככה. זה בגלל שאמרתי לה שאותך אני רוצה. אמרתי שזאת חייבת להיות את, אז עכשיו היא בודקת אותך. מצטערת". היה נדמה לי שראיתי, כמו בפעם הקודמת, הבזק של עצבות. "את תבואי, נכון? אם אמא תגיד שזה בסדר והכל?"

הינהנתי בעידוד. אבל פניה עדיין הביעו ספקנות.

"כי אני לא רוצה שתבואי אם את לא רוצה. זה לא יהיה הוגן. אני ממש רוצה שתבואי, אבל אם היית אומרת, ג'וסי, אני לא רוצה, אז הייתי אומרת לאמא, טוב, אנחנו לא יכולים לקחת אותה, אין מצב. אבל את כן רוצה לבוא, נכון?"

שוב הינהנתי, והפעם נראה שג'וסי השתכנעה ונרגעה.

"זה נהדר כל־כך". החיוך שב אל פניה. "יהיה לך טוב אצלנו, אני אדאג לזה". היא הסתכלה אחורה, הפעם בשמחת ניצחון, וקראה: "אמא? רואה, היא אומרת שהיא רוצה לבוא!"

האם הינהנה קלות, לא יותר. היא עדיין נעצה בי מבט, והאצבעות שלה צבטו את אריג המעיל. כשג'וסי פנתה בחזרה אלי היו הפנים שלה שוב מעוננות.

"תקשיבי", אמרה, אבל שתקה כמה שניות. ואז המשיכה, "זה כזה מעולה שאת רוצה לבוא. אבל אני רוצה שהכל יהיה גלוי בינינו כבר מההתחלה, אז אני אגיד את זה. אל תדאגי, אמא לא יכולה לשמוע. תקשיבי, אני חושבת שהבית שלנו ימצא חן בעינייך. אני חושבת שהחדר שלי ימצא חן בעינייך, ושם את תהיי, לא באיזה ארון או משהו. ואנחנו נעשה המון דברים נהדרים יחד כל הזמן עד שאגדל. רק ש... לפעמים, טוב..." היא העיפה עוד מבט זריז לאחור, הנמיכה עוד את קולה ואמרה: "אולי זה כי יש ימים שאני לא מרגישה כל־כך טוב. אני לא יודעת. אבל יכול להיות שמשהו קורה. אני לא בטוחה מה. אני אפילו לא יודעת אם זה משהו רע. אבל לפעמים זה נהיה, איך להגיד, יוצא־דופן. שלא תביני לא נכון, רוב הזמן לא תרגישי את זה. אבל אני רוצה להיות גלויה איתך. כי את יודעת איזו הרגשה דפוקה זאת כשאנשים אומרים לך כמה הכל הולך להיות מושלם ואז מתברר שהם הסתירו משהו. לכן אני מספרת לך עכשיו. בבקשה תגידי שאת עדיין רוצה לבוא. את תאהבי את החדר שלי, אני יודעת את זה. ואת תראי איפה השמש שוקע, כמו שאמרתי לך בפעם שעברה. את עדיין רוצה לבוא, נכון?"

הינהנתי אליה מבעד לזגוגית, ברצינות ככל שיכולתי. רציתי גם להגיד לה שאם יש משהו קשה, משהו מפחיד שצריך להתמודד אתו בבית שלה, נעשה את זה יחד. אבל לא ידעתי איך להביע מסר מורכב כזה מבעד לַזגוגית בלי מלים, ולכן הצמדתי את כפות הידיים שלי, הגבהתי אותן וטילטלתי אותן קצת, במחווה שראיתי שנהג מונית מבצע מתוך המונית הנוסעת שלו אל מישהו שנופף לו מהמדרכה, אף־על־פי שהדבר אילץ אותו להוריד את שתי הידיים מההגה. אני לא יודעת מה ג'וסי הבינה מזה, אבל נראה שהדבר שימח אותה.

"תודה", אמרה. "שלא תביני לא נכון. יכול להיות שזה לא משהו רע. אולי זאת רק אני שחושבת דברים..."

בדיוק אז קראה לה האם והתחילה להתקרב לעברנו, אבל תיירים חסמו את דרכה, וג'וסי הספיקה לומר בזריזות: "אני אחזור ממש בקרוב. מבטיחה. מחר, אם יסתדר. שלום רק לבינתיים".

 

■

ג'וסי לא חזרה למחרת, וגם לא ביום שאחרי. ואז, באמצע השבוע השני שלנו, נגמר התור שלנו בחלון.

במשך כל הזמן שלנו בחלון היתה מנהלת חמה ומעודדת. בכל בוקר, כשהתכוננו על הספה המפוספסת, וחיכינו שהסבכה תעלה, היא אמרה משהו כמו, "שתיכן הייתן נהדרות אתמול. תראו אם אתן יכולות להיות לא פחות טובות גם היום". ובסופו של כל יום היא חייכה אלינו ואמרה, "יפה מאוד, שתיכן. אני גאה בכן מאוד". ומשום כך לא עלה על דעתי אפילו לרגע שעשינו משהו לא בסדר, וביום האחרון שלנו, כשהסבכה ירדה, ציפיתי שמנהלת תשבח אותנו שוב. לכן הופתעתי מכך שאחרי שנעלה את הסבכה היא פשוט הלכה לה, בלי לחכות לנו. רוזה הסתכלה בי במבט מבולבל, ולרגע נשארנו על הספה המפוספסת. אבל אחרי שהסבכה ירדה היינו בכמעט־חושך, ולכן כעבור זמן־מה קמנו וירדנו מבמת התצוגה.

עמדנו עם הפנים לחנות ויכולתי לראות עד שולחן הזכוכית שמאחור, אבל החלל היה מחולק עכשיו לעשר משבצות, כך שכבר לא היתה לי תמונה אחת כוללת של המראה שנגלה לעיני. הגומחה הקדמית היתה במשבצת הרחוקה ביותר לימיני, כצפוי; ובכל־זאת נחלק עכשיו שולחן המגזינים, שהיה הקרוב ביותר לגומחה הקדמית, בין כמה משבצות, כך שחלק אחד של השולחן נראה עכשיו אפילו במשבצת הרחוקה ביותר שלשמאלי. האורות כבר עומעמו, וברקע של כמה מהמשבצות הבחנתי בח"מים האחרים, ליד הקירות במרכז החנות, נערכים לשנתם. אבל תשומת־הלב שלי נמשכה אל שלוש המשבצות המרכזיות, שבאותו רגע הכילו חלקים של מנהלת, שבדיוק התחילה להסתובב לעברנו. במשבצת אחת ראו אותה רק מהמותניים ועד החלק העליון של הצוואר שלה, ואילו המשבצת הסמוכה לזו היתה מלאה כמעט לגמרי בעיניים שלה. העין הכי קרובה אלינו היתה גדולה בהרבה מהעין השנייה, אבל שתיהן היו מלאות בחביבות ובעצב. ואילו במשבצת שלישית ראו חלק מהלסת שלה ואת רוב הפה, ושם זיהיתי כעס ותסכול. ואז היא הסתובבה עד הסוף והתחילה להתקרב אלינו, והחנות הפכה שוב לתמונה אחת ויחידה.

"תודה לכן, לשתיכן", אמרה, ואז הושיטה יד ונגעה בנו בעדינות אחת־אחת. "תודה רבה לכן".

ובכל־זאת, הרגשתי שמשהו השתנה - שאיכשהו אכזבנו אותה.

 

■

החלה התקופה השנייה שלנו במרכז החנות. רוזה ואני עדיין היינו פעמים רבות יחד, אבל עכשיו היתה מנהלת משנה מדי פעם את המיקום שלנו, ולפעמים הייתי מעבירה יום בעמידה ליד ח"מ רקס או ח"מית קיקוּ. ובכל־זאת עדיין יכולתי ברוב הימים לראות חלק מהחלון ולהמשיך ללמוד על החוץ. למשל, כשמכונת הקוּטינגס הופיעה, הייתי בצד של שולחן המגזינים, בדיוק לפני הגומחה האמצעית, והיתה לי תצפית טובה כמעט כמו שהיתה לי בחלון.

עוד בימים שקדמו לכך היה ברור שמכונת הקוטינגס עומדת להיות משהו בלתי־רגיל. תחילה באו עובדי התחזוקה כדי להכין לקראתה את המקום וחסמו במחסומי עץ חלק מהרחוב. נהגי המוניות לא אהבו את זה כלל, והרעישו מאוד בצופרים שלהם. ואז החלו עובדי התחזוקה לקדוח ולהלום בקרקע, ואפילו בחלקים מהמדרכה, וזה הפחיד את שני הח"מים שבחלון. באחת הפעמים, כשהרעש נהיה ממש נוראי, הצמדנו רוזה ואני את כפות הידיים לאוזניים ונשארנו ככה, אף שבחנות נכחו לקוחות. מנהלת התנצלה בפני כל לקוח שנכנס, למרות העובדה שהרעש כלל לא היה קשור אלינו. פעם התחילה לקוחה לדבר על זיהום. היא הצביעה על עובדי התחזוקה שבחוץ ואמרה כמה זיהום מסוכן לכולם. לכן, בתחילה, כשהגיעה מכונת הקוטינגס, חשבתי שאולי זאת מכונה שאמורה להילחם בזיהום, אבל ח"מ רקס אמר שלא, שהיא תוכננה במיוחד כדי לייצר עוד זיהום. אמרתי שאני לא מאמינה לו, והוא אמר, "בסדר, קלרה, חכי ותראי".

התברר כמובן שהוא צדק. מכונת הקוטינגס - ככה קראתי לה ביני לביני כי על צידה נכתב באותיות גדולות 'קוטינגס' - התחילה לפעול ביללה צווחנית, אם כי הרבה פחות נוראית מהקידוחים, וגם לא יותר גרועה משואב־האבק של מנהלת. אבל מהגג שלה ביצבצו שלוש ארובות קצרות, ומהארובות האלה התחיל לעלות עשן. בתחילה יצא העשן בנשיפות קטנות ולבנות, ואז התכהה, ולבסוף כבר לא עלה כעננים נפרדים, אלא כענן אחד סמיך וגדול.

כשהסתכלתי שוב החוצה, נחלק הרחוב לכמה לוחות אנכיים נפרדים - מהעמדה שלי יכולתי לראות די בבירור שלושה מהם בלי להתכופף קדימה. נראה שכמות העשן הכהה משתנה מלוח ללוח, כך שכמעט היה אפשר לחשוב שכמה גוונים של אפור מוצגים לבחירה. אבל אפילו בַּמָקוֹם שהעשן היה בו הכי דחוס, יכולתי להבחין בהרבה פרטים. באחד הלוחות, לדוגמה, היה חלק ממחסום העץ של עובדי התחזוקה, וגם החלק הקדמי של מונית, שעכשיו נראה כאילו הוא מחובר למחסום. הלוח שלידו נחתך באלכסון, בפינה העליונה, בפס מתכת שזיהיתי כחלק מאחד הרמזורים הגבוהים. ובאמת, כשהסתכלתי ביתר תשומת־לב הצלחתי להבחין בשוליים הכהים של ציפור שישבה עליו. בשלב מסוים ראיתי רץ שעבר מלוח אחד לאחר, וכשעבר מלוח ללוח השתנתה הדמות שלו גם בגודל וגם במסלול התנועה. ואז החמיר הזיהום כל־כך, שאפילו מהצד של שולחן המגזינים לא יכולתי עוד לראות את פיסת השמיים שברווח, והחלון עצמו, שאנשי ה שמשות ניקו בגאווה כזאת בשביל מנהלת, התכסה בנקודות מלוכלכות.

כמה ריחמתי על שני הח"מים הבנים שחיכו כל־כך הרבה זמן לתורם בחלון. הם המשיכו לשבת שם ביציבה נאה, אבל בשלב מסוים ראיתי שאחד מהם מכסה בזרועו על פניו כאילו עלול הזיהום לחדור פנימה דרך השמשה. מנהלת עלתה אז על במת התצוגה כדי להרגיע אותו בלחישה, וכשירדה משם לבסוף והתחילה לסדר את הצמידים בעגלת התצוגה מזכוכית, ראיתי שגם היא מוטרדת. חשבתי שאולי היא אפילו תצא החוצה ותדבר עם עובדי התחזוקה, אבל אז היא הבחינה בנו, חייכה ואמרה:

"כולכם, תקשיבו בבקשה. זה לא נעים, אבל אין מה לדאוג. אנחנו נצטרך לסבול את זה כמה ימים, ואז זה יעבור".

אבל למחרת, וביום שאחריו, המשיכה מכונת הקוטינגס עוד ועוד, ושעות היום נהיו כמעט כמו לילה. בשלב מסוים חיפשתי את דגמי השמש על הרצפה ועל הגומחות והקירות שלנו, אבל הם כבר לא היו שם. השמש, ידעתי, עושה ככל יכולתו, ולקראת סופו של אחר־הצהריים הרע השני, אף־על־פי שהעשן היה גרוע מאי־פעם, הופיעו הדגמים שלו שוב, אבל הם היו קלושים מאוד. נתקפתי דאגה ושאלתי את מנהלת אם נקבל בכל־זאת את כל ההזנה שלנו, והיא צחקה ואמרה, "הדבר המחריד הזה כבר היה פה כמה פעמים בעבר ואף־אחד בחנות לא סבל מזה. אז פשוט תוציאי לך את זה מהראש, קלרה".

ובכל־זאת, אחרי ארבעה ימים רצופים של זיהום הרגשתי שאני נחלשת. השתדלתי שלא יראו עלי, בייחוד כשהיו בחנות לקוחות. אבל אולי בגלל מכונת הקוטינגס היו עכשיו פרקי זמן ארוכים בלי שום לקוחות בכלל, ולפעמים הרשיתי לעצמי להשתוחח כך שח"מ רקס היה צריך לגעת לי בזרוע כדי שאזדקף שוב.

ואז בוקר אחד עלתה הסבכה, ולא רק מכונת הקוטינגס אלא גם כל המתחם המיוחד שלה נעלמו. גם הזיהום נעלם, הרווח בשמיים חזר וצבעו היה כחול בוהק, והשמש יצק את ההזנה שלו לתוך החנות. המוניות שוב נעו ללא הפרעה, והנהגים שלהן שמחו. אפילו הרצים חלפו על־פנינו בחיוך. כל זמן שמכונת הקוטינגס היתה כאן, חששתי שאולי ניסתה ג'וסי לחזור לחנות והזיהום מנע ממנה. אבל עכשיו זה נגמר, ומצב־הרוח בתוך החנות וגם בחוץ השתפר כל־כך, שהרגשתי שאם יש יום שמתאים לג'וסי לחזור בו, זה בוודאי היום הזה. אבל עד אמצע אחר־הצהריים כבר התחוור לי כמה חסרת־היגיון המחשבה הזאת. הפסקתי לחפש את ג'וסי ברחוב, ובמקום זאת התרכזתי במאמצי ללמוד עוד על החוץ.

 

■

יומיים אחרי שמכונת הקוטינגס הלכה, נכנסה לחנות הילדה בעלת השיער הקוצני הקצר. הערכתי שהיא בת שתים־עשרה וחצי. באותו בוקר היא היתה לבושה כמו רצה, בגופייה ירוקה בהירה, וזרועותיה הרזות־מדי היו חשופות עד לכתפיים. היא נכנסה עם אבא שלה, שהיה לבוש בחליפה משרדית קלה, די רמת־דרג, ובתחילה, כששוטטו בחנות, הם בקושי דיברו. מיד ידעתי שהילדה מתעניינת בי, אף־על־פי ששלחה אלי רק מבט זריז לפני שחזרה אל חזית החנות. אבל היא שבה אחרי דקה והעמידה פנים שהיא מרותקת לצמידים שב עגלת התצוגה מזכוכית, בדיוק מול המקום שעמדתי בו. ואז, אחרי שהציצה סביבה לוודא שאבא שלה ומנהלת לא מסתכלים, היא השעינה את משקלה על העגלה והזיזה אותה על גלגליה כמה סנטימטרים קדימה. בזמן שעשתה את זה הסתכלה עלי בחיוך קטן, כאילו הזזת העגלה היא סוד מיוחד שמשותף לשתינו. היא משכה את העגלה בחזרה למקומה הקודם, שלחה אלי עוד חיוך רחב וקראה, "אבא?" אבל אביה לא השיב - הוא היה מרותק לשני הח"מים שישבו על שולחן הזכוכית מאחור - והילדה נתנה בי מבט אחרון והלכה והצטרפה אליו. הם התחילו לשוחח בלחישות, וכל הזמן שלחו לעברי מבטים, כך שלא היה ספק שהם מדברים עלי. מנהלת, שהבחינה בכך, קמה משולחנה ובאה לעמוד לידי, וידיה לפתו זו את זו מלפנים.

לבסוף, אחרי עוד הרבה התלחשויות, חזרה הילדה, עקפה את מנהלת בצעדים נמרצים ונעמדה עם הפנים אלי. היא נגעה במרפקים שלי זה אחר זה, ואז לקחה את ידי השמאלית בידה הימנית והחזיקה אותי ככה ובחנה את פני. ההבעה שלה היתה די נוקשה, אבל היא לחצה בידה ברכות את ידי, והבנתי שזה נועד להיות עוד סוד קטן של שתינו. אבל לא חייכתי אליה. שמרתי על הבעה אטומה ונשאתי את מבטי אל מעל לראשה הקוצני, אל המדפים האדומים שעל הקיר ממול, ובייחוד אל שורת ספלי הקרמיקה שעמדו הפוכים בתצוגה על המדף השלישי. הילדה לחצה את ידי עוד פעמיים, פחות בעדינות בפעם השנייה, אבל לא הורדתי את מבטי לעֶברה ולא חייכתי.

האב התקרב בינתיים, בצעדים רכים, כדי לא להפריע למה שהיה אולי רגע מיוחד. גם מנהלת התקרבה ועמדה ממש מאחורי האב. שמתי לב לכל זה, אבל לא התקתי את מבטי מהמדפים האדומים ומספלי הקרמיקה, ואת כף ידי הנתונה בידה השארתי רפויה, כך שאילו היתה עוזבת אותה היתה ידי נופלת למטה לצד גופי.

נעשיתי מודעת יותר ויותר לכך שמבטה של מנהלת נעוץ בי. ואז שמעתי אותה אומרת:

"קלרה מצוינת. אחת הטובות ביותר שלנו. אבל אולי תרצה הגברת הצעירה להסתכל בדגמי B3 החדשים שקיבלנו ממש עכשיו".

"B3?" נשמע האב נלהב. "כבר יש לכם כאלה?"

"יש לנו בלעדיות אצל הספקים שלנו. הם רק הגיעו ועדיין לא כוילו. אבל אשמח להראות לכם אותם".

הילדה בעלת השיער הקוצני לחצה שוב את כף ידי. "אבל אבא, אני רוצה את זאת. היא מתאימה בדיוק".

"אבל יש להם פה את ה־B3 החדשים, מתוקה. את לא רוצה לפחות להעיף מבט? לאף־אחד שאת מכירה אין כאלה".

היתה המתנה ממושכת, ואז שחררה הילדה את כף ידי. הנחתי לזרועי לצנוח והמשכתי להסתכל במדפים האדומים.

"אז מה בעצם מיוחד כל־כך ב־B3 החדשים האלה?" אמרה הילדה והתרחקה ממני לעבר אביה.

בזמן שהילדה החזיקה לי את היד לא חשבתי על רוזה, אבל עכשיו נהייתי מודעת לכך שהיא עומדת לשמאלי ומסתכלת בי בתדהמה. רציתי לגרום לה להסב את מבטה, אבל החלטתי להמשיך לנעוץ מבט במדפים האדומים עד שהילדה, אביה ומנהלת יגיעו כולם בבטחה אל אחורי החנות. שמעתי את האב צוחק ממשהו שאמרה מנהלת, וכשהצצתי לעברם לבסוף בדיוק פתחה מנהלת את הדלת לצוות בלבד שבקצה המרוחק ביותר של החנות.

"תצטרכו לסלוח לי", אמרה. "קצת מבולגן פה".

והאב אמר, "אנחנו אסירי תודה על הרשות להיכנס לכאן. נכון, מתוקה?"

הם נכנסו, הדלת נסגרה אחריהם ולא יכולתי עוד לשמוע מה הם אומרים, אם כי בשלב מסוים שמעתי את הילדה בעלת השיער הקוצני צוחקת.

העומס נמשך כל הבוקר. בזמן שמנהלת מילאה עם האב את טופסי המשלוח ל־B3 החדש שלהם כבר נכנסו לקוחות נוספים, כך שרק אחר־הצהריים, כשהשתררה סוף כל סוף הפוגה, ניגשה אלי מנהלת.

"הפתעת אותי הבוקר, קלרה", היא אמרה. "דווקא את!"

"אני מצטערת, מנהלת".

"מה קרה לך? כל־כך לא מתאים לך".

"אני כל־כך מצטערת, מנהלת. לא התכוונתי לעורר מבוכה. פשוט חשבתי שבשביל הילדה המסוימת הזאת יכול להיות שאני לא הבחירה הכי מתאימה".

מנהלת המשיכה להתבונן בי. "יכול להיות שצדקת", אמרה לבסוף. "אני מאמינה שהילדה הזאת תהיה מרוצה מהח"מ B3 שקיבלה. ובכל־זאת, קלרה, הפתעת אותי מאוד".

"אני כל־כך מצטערת, מנהלת".

"הפעם גיביתי אותך. אבל אני לא אעשה את זה שוב. הלקוח בוחר את הח"מ, אף־פעם לא להיפך".

"אני מבינה, מנהלת". ואז אמרתי בשקט: "תודה, מנהלת, על מה שעשית היום".

"זה בסדר, קלרה. אבל תזכרי. אני לא אעשה את זה שוב".

היא התחילה להתרחק, ואז הסתובבה וחזרה.

"זה לא יכול להיות, נכון, קלרה? שאת מאמינה שכבר עשית הסכם?"

חשבתי שמנהלת עומדת לנזוף בי, כמו שנזפה פעם בשני ח"מים בנים שצחקו על קבצן מעבר לחלון. אבל מנהלת הניחה יד על כתפי ואמרה, בקול שקט יותר מקודם:

"אני רוצה להגיד לך משהו, קלרה. ילדים מבטיחים הבטחות כל הזמן. הם באים לחלון והם מבטיחים כל־מיני דברים. הם מבטיחים לחזור, הם מבקשים ממך שלא תיתני לאף־אחד אחר לקחת אותך. זה קורה כל הזמן. אבל ברוב המקרים הילד לא חוזר אף־פעם. או גרוע מזה, הילד חוזר ומתעלם מהח"מ המסכן שחיכה, ובוחר במקומו ח"מ אחר. ככה זה ילדים. את התבוננת ולמדת כל־כך הרבה, קלרה. אז הנה עוד משהו שאת צריכה ללמוד. את מבינה?"

"כן, מנהלת".

"יופי. אז שזה לא יקרה שוב". היא נגעה בזרועי, ואז פנתה והלכה.

 

■

דגמי ה־B3 החדשים - שלושה ח"מים בנים - כוילו עד מהרה והוצבו בעמדות שלהם. שניים הלכו ישר לחלון, עם שלט חדש גדול, והשלישי קיבל את הגומחה הקדמית. B3 רביעי, כמובן, כבר קנתה הילדה בעלת השיער הקוצני, והוא נשלח לפני שמישהו מאיתנו הספיק לפגוש אותו.

רוזה ואני נשארנו במרכז החנות, אם כי כשהגיעו דגמי ה־B3 החדשים העבירו אותנו לצד של המדפים האדומים. אחרי שנגמר התור שלנו בחלון סיגלה לה רוזה הרגל לחזור על משהו שאמרה לנו מנהלת: שכל עמדה בחנות היא טובה, ושבמרכז החנות יש לנו אותו סיכוי להיבחר כמו בחלון או בגומחה הקדמית. טוב, במקרה של רוזה התברר שזה נכון.

האופן שבו התחיל היום ההוא לא רמז בשום דרך לדבר העצום כל־כך שעמד להתרחש. לא היה משהו חורג מהרגיל במוניות ובעוברי־האורח, וגם לא בדרך שבה עלתה הסבכה, או באופן שמנהלת בירכה אותנו בבוקר טוב. אבל עד שהגיע הערב כבר נקנתה רוזה ונעלמה מאחורי הדלת לצוות בלבד כדי להתכונן למשלוח. כנראה תמיד הנחתי שלפני שמישהי מאיתנו תעזוב את החנות יהיה לנו המון זמן לדבר על הכל. אבל זה קרה מהר מאוד. בקושי הספקתי לקלוט משהו מועיל על הילד ועל האם שנכנסו ובחרו בה. וברגע שהם הלכו, ומנהלת אישרה שרוזה נקנתה, היא נהייתה כל־כך נרגשת, שלא היתה לנו שום אפשרות לקיים שיחה רצינית. רציתי לעבור איתה על המוני הדברים שהיא תצטרך לזכור כדי להיות ח"מית טובה; להזכיר לה את כל מה שמנהלת לימדה אותנו, ולהסביר לה את כל מה שלמדתי על החוץ. אבל היא קפצה שוב ושוב מנושא לנושא. האם תהיה לחדר של הילד תקרה גבוהה? באיזה צבע תהיה המכונית המשפחתית? האם היא תזכה לראות את האוקיינוס? האם יבקשו ממנה לארוז סל לפיקניק? ניסיתי להזכיר לה את ההזנה של השמש, וכמה היא חשובה, ותהיתי בקול רם אם לשמש יהיה קל להסתכל לתוך החדר שלה, אבל רוזה לא גילתה בזה עניין. ואז, לפני שהספקנו להתרגל לרעיון, כבר הגיע הרגע ורוזה נדרשה ללכת לחדר האחורי, וראיתי אותה מחייכת אלי מעבר לכתפה עוד פעם אחת אחרונה, לפני שנעלמה מאחורי הדלת.

 

■

בימים שאחרי לכתה של רוזה נשארתי במרכז החנות. שני ה־B3 שהיו בחלון נקנו, יום אחרי יום, וגם ח"מ רקס מצא בית בערך באותו זמן. במהרה הגיעו עוד שלושה B3 - שוב ח"מים בנים - ומנהלת הציבה אותם כמעט בקו ישר אתי, בצד של שולחן המגזינים, ליד שני הח"מים הבנים מהסדרות הקודמות. עגלת התצוגה מזכוכית עמדה ביני לבין הקבוצה הזאת, ולכן לא דיברתי איתם הרבה. אבל היה לי המון זמן להשקיף עליהם, וראיתי שהח"מים הבנים הוותיקים עשו לנערי

ה־B3 החדשים קבלת פנים יפה ונתנו להם כל־מיני עצות מועילות. לכן הנחתי שהם מסתדרים יפה יחד. אבל אז התחלתי לשים לב למשהו מוזר. למשל, שמתי לב שבמהלך הבוקר נהגו שלושת ה־B3 לזוז, לאט־לאט, ולהתרחק משני הח"מים הוותיקים מהם. לפעמים הם ממש פסעו הצידה בצעדים זעירים. או שאיזה B3 היה מתעניין פתאום במשהו שראה מבעד לחלון והיה ניגש לשם להסתכל, ואז היה חוזר לנקודה שונה מעט מזו שמנהלת בחרה בשבילו. אחרי ארבעה ימים כבר לא נותר ספק: שלושת ה־B3 החדשים התרחקו במתכוון מהח"מים הוותיקים כדי שכאשר ייכנסו לקוחות לחנות, ה־B3 ייראו כקבוצה בפני עצמה. בהתחלה לא רציתי להאמין שח"מים, ובייחוד ח"מים שמנהלת בחרה בעצמה, מסוגלים להתנהג ככה. ריחמתי על הח"מים הבנים הוותיקים, אבל אז התחוור לי שהם לא הבחינו בשום דבר. בשונה ממני, שהבחנתי בכל זה מהר מאוד, הם גם לא הבחינו במבטים ובאותות הנבזיים שה־B3 החליפו ביניהם בכל פעם שאחד הח"מים הוותיקים טרח והסביר להם משהו. על ה־B3 החדשים נאמר שהוכנסו בהם כל־מיני שיפורים. אבל איך הם יוכלו להיות ח"מים טובים לַילדים שלהם אם הראש שלהם מסוגל להמציא רעיונות כאלה? אם רוזה היתה אתי, הייתי מדברת איתה על מה שראיתי, אבל בשלב הזה היא כבר הלכה, כמובן.

 

■

אחר־צהריים אחד, כשהשמש הסתכל פנימה והגיע עד לירכתי החנות, ניגשה מנהלת למקום שניצבתי בו ואמרה:

"קלרה, החלטתי לתת לך עוד סיבוב בחלון. הפעם תהיי לבד, אבל אני יודעת שלא יהיה לך אכפת. תמיד התעניינת כל־כך במה שקורה בחוץ".

הייתי מופתעת כל־כך שרק הסתכלתי עליה ולא אמרתי כלום.

"קלרה היקרה", אמרה מנהלת. "ודווקא רוזה היתה מי שתמיד הדאיגה אותי. את לא מודאגת, נכון? אל תדאגי. אני אוודא שתמצאי בית".

"אני לא דואגת, מנהלת", אמרתי. כמעט אמרתי משהו על ג'וסי, אבל עצרתי בעצמי בזמן, כי זכרתי את השיחה שהיתה לנו אחרי שהילדה בעלת השיער הקוצני באה לחנות.

"אז ממחר", אמרה מנהלת. "רק שישה ימים. אני גם נותנת לך מחיר מיוחד. תזכרי, קלרה, שאת שוב מייצגת את החנות. אז תהיי במיטבך".

בפעם השנייה שלי בחלון הרגשתי אחרת מאשר בפעם הראשונה, ולא רק מפני שרוזה לא היתה אתי. הרחוב בחוץ שקק חיים כמו בעבר, אבל גיליתי שאני צריכה להתאמץ יותר כדי להתרגש ממה שאני רואה. לפעמים היתה מונית מאיטה, ועובר־אורח היה מתכופף כדי לדבר עם הנהג, ואני הייתי מנסה לנחש אם הם חברים או אויבים. בפעמים אחרות הייתי עוקבת במבטי אחרי הדמויות הקטנות שחצו את החלונות של בניין RPO ומנסה לפענח את התנועות שלהן ולדמיין מה עשו האנשים האלה לפני שהופיעו במלבנים שלהם ומה אולי יעשו אחר־כך.

הדבר הכי חשוב שראיתי במהלך התקופה השנייה שלי בחלון הוא מה שקרה לְ קבצן ולכלב שלו. ביום הרביעי - באחר־צהריים אפור כל־כך עד שחלק מהמוניות הדליקו את הפנסים הקטנים שלהן - שמתי לב שקבצן לא נמצא במקום הרגיל שלו, מגרעת בקיר שבין בניין RPO לבניין מדרגות חירום שממנה נהג לברך את העוברים־ושבים. בהתחלה לא הקדשתי לכך מחשבה רבה, כי קבצן שוטט לו והתרחק משם פעמים רבות, לפעמים לפרקי זמן ארוכים - עד שהסתכלתי שוב לצד האחר של הכביש והתחוור לי שבעצם הוא כן שם, וגם הכלב שלו, ושלא ראיתי אותם כי הם שכבו על הארץ. הם נצמדו לַמגרעת בקיר כדי שהעוברים־ושבים לא ייתקלו בהם, כך שמהצד שלנו היה אפשר לחשוב בטעות שאלה שני שׂקים מהסוג שעובדי העירייה משאירים לפעמים מאחור. אבל עכשיו המשכתי להתבונן בהם דרך המרווחים שבין העוברים־ושבים, וראיתי שקבצן לא זז בכלל, וגם הכלב שבזרועותיו לא זז. מדי פעם היה עובר־אורח זה או אחר שם לב אליהם ונעצר לרגע, אבל אז היה ממשיך ללכת. לבסוף כבר היה השמש כמעט מאחורי בניין RPO, וקבצן והכלב שלו היו בדיוק באותה תנוחה שבה שכבו כל היום, והיה ברור שהם מתו, אם כי העוברים־ושבים לא ידעו את זה. הרגשתי אז עצב, אף שידעתי שטוב שהם מתו יחד, מחבקים זה את זה ומנסים לעזור זה לזה. רציתי שמישהו ישים לב, כדי שיהיה אפשר לקחת אותם למקום טוב יותר, ושקט יותר, ושקלתי לומר משהו למנהלת. אבל כשהגיע הרגע לרדת מהחלון ולהתכונן ללילה היא נראתה כל־כך עייפה ורצינית, שהחלטתי לא לומר דבר.

למחרת עלתה הסבכה והיה יום נהדר. השמש יצק את ההזנה שלו לרחוב ולתוך הבניינים, וכשהסתכלתי במקום שבו מתו קבצן והכלב שלו, ראיתי שהם בכלל לא מתים - שאיזו הזנה מיוחדת מהשמש הצילה אותם. קבצן עדיין לא עמד על הרגליים, אבל הוא חייך וישב זקוף, שעוּן בגבו אל המגרעת בקיר, עם רגל אחת פשוטה קדימה והאחרת כפופה כך שיוכל להשעין את זרועו על הברך, ובידו הפנויה הוא ליטף את צווארו של הכלב, שגם הוא חזר לחיים והסתכל ימינה ושמאלה בעוברים־ושבים. שניהם גמעו בצמא את ההזנה המיוחדת של השמש והתחזקו מרגע לרגע, והבנתי שבעוד זמן לא רב, אולי כבר בצהריים, יעמוד קבצן שוב על הרגליים ויפטפט בעליזות עם עוברי־האורח ממקומו במגרעת שבקיר, כמו תמיד.

ואז, במהרה, נגמרו ששת הימים שלי, ומנהלת אמרה לי שהבאתי גאווה לחנות. היא אמרה שבזמן שהייתי בחלון נכנסו לחנות מבקרים במספר גדול מהממוצע, ושמחתי לשמוע את זה. הודיתי לה על כך שנתנה לי עוד סיבוב, והיא חייכה ואמרה שעכשיו היא בטוחה שלא אצטרך לחכות עוד הרבה.

 

■

עשרה ימים אחר־כך הועברתי לגומחה האחורית. מנהלת, שידעה כמה אני אוהבת שיש לי תצפית אל החוץ, הבטיחה לי שזה רק לכמה ימים, ואז אוכל לחזור שוב אל מרכז החנות. בכל מקרה, היא אמרה, הגומחה האחורית היא עמדה טובה מאוד, ובאמת גיליתי שלא אכפת לי בכלל להיות בה. תמיד חיבבתי את שני הח"מים שישבו עכשיו על שולחן הזכוכית שליד הקיר האחורי, ולמרות המרחק בינינו הייתי קרובה אליהם מספיק כדי לנהל איתם שיחות ארוכות, בתנאי שלא היו בחנות לקוחות. ובכל־זאת, הגומחה האחורית היתה מאחורי הקשת, כך שלא רק שלא היה אפשר לראות ממנה את החוץ, היה קשה לראות אפילו את החלק הקדמי של החנות. אם רציתי לראות לקוחות מיד כשנכנסו פנימה, היה עלי להתכופף הרחק קדימה כדי להסתכל מעבר לדופן הקשת, ואפילו אז - גם אם פסעתי כמה צעדים קדימה - הפריעו לי לראות אגרטלי הכסף שעמדו על שולחן המגזינים ונערי ה־B3 שעמדו במרכז החנות. ועם זאת, אולי מפני שהיינו רחוקים יותר מהרחוב - או בגלל ההשתפלות של התקרה בצד האחורי של החנות - יכולתי לשמוע קולות הרבה יותר בבירור. וכך ידעתי, רק מקול הצעדים שלה, הרבה לפני שהתחילה לדבר, שג'וסי נכנסה לחנות.

"למה היו שם כל־כך הרבה בשמים? כמעט נחנקתי".

"סבון, ג'וסי", אמר קולה של האם. "לא בושם. סבון מתוצרת עצמית, וזה גם היה סבון ממש משובח".

"טוב, זאת לא היתה החנות הנכונה. זאת היתה החנות הזאת. אמרתי לך, אמא". שמעתי את הצעדים הזהירים שלה מתקדמים על הרצפה. ואז אמרה, "זאת בטוח החנות הנכונה. אבל היא כבר לא פה".

פסעתי שלושה צעדים קטנים קדימה עד שיכולתי לראות, בין אגרטלי הכסף ונערי ה־B3, את האם, שהסתכלה במשהו מחוץ לשדה־הראייה שלי. ראיתי את הפנים שלה רק מצד אחד, אבל חשבתי שהיא נראית אפילו יותר עייפה משהיתה כשראיתי אותה אז, על המדרכה, כשנראתה כמו ציפור יושבת ברוח במקום גבוה. שיערתי שהיא מסתכלת בג'וסי - ושג'וסי מסתכלת בבת החדשה B3, בגומחה הקדמית.

זמן רב לא קרה כלום. ואז אמרה האם, "מה את חושבת, ג'וסי?"

ג'וסי לא השיבה, ושמעתי את צעדיה של מנהלת נעים על הרצפה. חשתי עכשיו את הדממה המיוחדת בחנות, כשכל הח"מים מקשיבים ותוהים אם עומדת להתבצע מכירה.

"סוּנג יִי היא B3, כמובן", אמרה מנהלת. "אחת המושלמות ביותר שראיתי עד כה".

עכשיו יכולתי לראות את הכתף של מנהלת, אבל עדיין לא יכולתי לראות את ג'וסי. ואז שמעתי את קולה של ג'וסי אומר:

"את באמת נהדרת, סונג יִי. אז בבקשה אל תיעלבי. פשוט..." קולה גווע, ושוב שמעתי את הצעדים הזהירים שלה, ואז לראשונה יכולתי גם לראות אותה. ג'וסי השיטה את מבטה סביב על־פני כל החנות.

האם אמרה: "שמעתי שה־B3 החדשים האלה חזקים מאוד בהבנה ובזיכרון. אבל שלפעמים הם עלולים להיות פחות אמפתיים".

מנהלת השמיעה קול שהיה אנחה וגם צחוק. "ממש בהתחלה, אולי, התברר שאחד או שניים מה־B3 הם קצת מרדנים. אבל אני מבטיחה לך במאה אחוז שלא תהיה שום בעיה כזאת עם סונג יִי".

האם אמרה למנהלת, "זה בסדר מצידך שאדבר ישירות עם סונג יִי? הייתי רוצה לשאול אותה כמה שאלות".

"אבל אמא", התפרצה ג'וסי לשיחה - ועכשיו שוב היתה מחוץ לשדה־הראייה שלי - "בשביל מה? סונג יִי נהדרת, אני יודעת. אבל היא לא זאת שאני רוצה".

"אנחנו לא יכולות להמשיך לחפש לנצח, ג'וסי".

"אבל זה היה בחנות הזאת, אני אומרת לך, אמא. היא היתה כאן. כנראה הגענו מאוחר מדי, זה הכל".

היה מצער מאוד שג'וסי נכנסה לחנות בדיוק כשהייתי בחלק האחורי שלה. ובכל־זאת, הייתי בטוחה שעד מהרה היא תתקדם פנימה ותראה אותי, וזאת אחת הסיבות שבגללן נשארתי במקומי בלי להשמיע הגה. ואולי היתה עוד סיבה. כי כמעט בו־ברגע שהרגשתי שמחה כשהתחוור לי מי הגיעה לחנות, נכנס לי לראש גם פחד - פחד שהיה קשור למה שאמרה לי מנהלת באותו יום, על כך שהרבה פעמים ילדים הבטיחו הבטחות ואחר־כך לא חזרו, וגם אם חזרו, הם התעלמו מהח"מ שהבטיחו לו ובחרו באחר. אולי לכן המשכתי לחכות שם בשקט.

ואז עלה שוב קולה של מנהלת, והיה בו ניגון חדש.

"סלחי לי, מִיס. אני מבינה שאת מחפשת ח"מית מסוימת? מישהי שראית פה בעבר?"

"כן, גברתי. היא היתה אצלכם בחלון לפני כמה זמן. היא היתה ממש חמודה וממש חכמה. נראתה כמעט צרפתייה? שיער קצר, די כהה, וגם כל הבגדים שלה היו כהים כאלה, והיו לה עיניים הכי חביבות והיא היתה כזאת חכמה".

"נדמה לי שאני יודעת למי את מתכוונת", אמרה מנהלת. "בואי אחרי, מִיס, מיד נגלה".

רק אז זזתי לִנקודה שבה הן יראו אותי. כל הבוקר הייתי מחוץ לדְגַם השמש, ועכשיו נכנסתי אל שני מלבנים בהירים מצטלבים בדיוק כשמנהלת, וג'וסי בעקבותיה, התקרבו אל הקשת. כשג'וסי ראתה אותי נמלאו הפנים שלה שמחה והיא החישה את צעדיה.

"את עוד פה!"

היא נהייתה אפילו עוד יותר רזה. היא המשיכה להתקרב בהליכה ההססנית שלה, וחשבתי שהיא עומדת לחבק אותי, אבל ברגע האחרון עצרה והביטה למעלה, אל תוך הפנים שלי.

"וואו! באמת חשבתי שכבר אינֵך!"

"למה שלא אהיה?" אמרתי בשקט. "הבטחנו".

"כן", אמרה ג'וסי. "כן, את כנראה צודקת. זאת כנראה אני שפישלתי. כלומר, כי לקח לי כל־כך הרבה זמן".

חייכתי אליה, והיא קראה מעבר לכתפה: "אמא! זאת היא! זאת שחיפשתי!"

האם התקרבה לאיטה אל הקשת, ואז נעצרה. לרגע הסתכלו בי שלושתן יחד: ג'וסי מלפנים, קורנת מאושר; מנהלת, ממש מאחוריה, גם היא בחיוך, אבל גם בהבעה זהירה, שפירשתי אותה כאיתות חשוב שנועד לי; ולבסוף האם, בעיניים מצומצמות, כמו אנשים על המדרכה כשהם מנסים לראות אם איזו מונית פנויה או שכבר נתפסה. וכשראיתי אותה ואת האופן שבו הסתכלה בי חזר ונכנס לי לראש הפחד - אותו פחד שכמעט נעלם כשג'וסי קראה "את עוד פה!".

"לא התכוונתי להתעכב כל־כך", אמרה ג'וסי. "רק שנהייתי קצת חולה. אבל עכשיו אני שוב בסדר". ואז קראה לאחור: "אמא? אנחנו יכולות לקנות אותה תיכף ומיד? לפני שמישהו אחר יבוא וייקח אותה?"

היתה שתיקה, ואז אמרה האם בשקט, "היא לא B3, אני מבינה".

"קלרה היא B2", אמרה מנהלת. "מהסדרה הרביעית, ויש כאלה שאומרים שעדיין אין סדרה טובה ממנה".

"אבל לא B3".

"השכלולים של B3 באמת יוצאים מן הכלל. אבל יש לקוחות שמרגישים, בשביל ילדים מסוג מסוים, שבכל־זאת, עם B2 מהשורה הראשונה עשוי להיות חיבור מוצלח יותר".

"אני מבינה".

"אמא. אני רוצה את קלרה. אני לא רוצה אף־אחת אחרת".

"רגע אחד, ג'וסי". ואז שאלה את מנהלת: "כל חבר מלאכותי יחיד־במינו, נכון?"

"זה נכון, גברתי. ובייחוד ברמה הזאת".

"אז מה מייחד את זאת? את... קלרה?"

"לקלרה יש כל־כך הרבה תכונות ייחודיות, שאנחנו יכולות לדבר על כך כל הבוקר. אבל אם הייתי צריכה להדגיש רק תכונה אחת, טוב, אז כנראה זאת התשוקה שלה להתבונן וללמוד. היכולת שלה להטמיע ולגבש יחד את כל מה שהיא רואה סביבה די מדהימה. לכן יש לה עכשיו הבנה מתוחכמת יותר מזו של כל הח"מים בחנות הזאת, כולל ה־B3".

"מה את אומרת".

האם הביטה עלי שוב בעיניים מצומצמות. ואז התקרבה אלי עוד שלושה צעדים.

"זה בסדר אם אני אשאל אותה כמה שאלות?"

"בבקשה".

"אמא, בבקשה..."

"תסלחי לי, ג'וסי. תישארי שם רגע בזמן שאני מדברת עם קלרה".

ואז נותרנו האם ואני, ואף שניסיתי להמשיך לחייך, זה לא היה קל, וייתכן שהסגרתי את הפחד שלי.

"קלרה", אמרה האם. "אני רוצה שלא תביטי לעבר ג'וסי. עכשיו תגידי לי, בלי להביט. מה צבע העיניים שלה?"

"הן אפורות, גברתי".

"יפה. ג'וסי, אני רוצה שתישארי בשקט מוחלט. עכשיו, קלרה. הקול של הבת שלי. כרגע שמעת אותה מדברת. איך היית מתארת את גובה הקול שלה?"

"מנעד הקול הטבעי שלה הוא בין לה במול באוקטבה האמצעית לדוֹ באוקטבה השנייה".

"מה את אומרת". היתה עוד שתיקה, ואז אמרה האם: "שאלה אחרונה. קלרה. לְמה שמת לב בהליכה של הבת שלי?"

"יש אולי חולשה במפרק הירך השמאלי. וגם הכתף הימנית שלה לפעמים כואבת, ולכן ג'וסי הולכת באופן שמגן עליה מתנועה פתאומית או ממגע לא הכרחי".

האם חשבה על כך. ואז אמרה: "טוב, קלרה. מכיוון שנראה שאת כל־כך בקיאה בנושא, תוכלי בבקשה להדגים לי את ההליכה של ג'וסי? את מסכימה לעשות את זה בשבילי? עכשיו? אֶת ההליכה של הבת שלי?"

מאחורי כתפה של האם ראיתי את שפתיה של מנהלת נפשקות, כאילו היא עומדת לומר משהו. אבל היא לא דיברה. במקום זאת פגש מבטה את מבטי והיא שלחה אלי הנהון קל־שבקלים.

התחלתי ללכת. התחוור לי שמלבד האם - וכמובן ג'וסי - מסתכלת עכשיו כל החנות ומאזינה. פסעתי מתחת לקשת ויצאתי אל דגמי השמש שנפרשו על הרצפה. ואז הלכתי לעבר ה־B3 שעמדו במרכז החנות ואל עגלת התצוגה מזכוכית. השתדלתי ככל יכולתי לשחזר את ההליכה של ג'וסי בדיוק כמו שראיתי אותה בפעם הראשונה שיצאה מהמונית, כשרוזה ואני היינו בחלון, ואז ארבעה ימים אחר־כך, כשניגשה אל החלון אחרי שהאם הסירה את ידה מכתפה, ואז לבסוף כמו שראיתי אותה לפני רגע, כשמיהרה אלי בעיניים מלאות שמחה והקלה.

הגעתי אל עגלת התצוגה מזכוכית, ובזמן שעקפתי אותה השתדלתי לא לגעת בח"מ B3, שעמד ליד העגלה, ועדיין הקפדתי מאוד לחקות את אופן ההליכה של ג'וסי. אבל כשהסתובבתי כדי לחזור, הרמתי את מבטי וראיתי את האם, ומשהו במה שראיתי גרם לי לעצור. היא עדיין התבוננה בי בתשומת־לב, ועכשיו הרגשתי כאילו המבט שלה מתמקד ישר דרכי, כאילו אני זגוגית חלון והיא מנסה לראות משהו הרחק מאחורי. נשארתי שם, ליד עגלת התצוגה מזכוכית, ברגל אחת מוכנה לפסיעה, בעקב מורם, ודממה מוזרה השתררה בחנות. ואז אמרה מנהלת:

"כמו שאת רואה, לקלרה יש כושר התבוננות יוצא־דופן. אף־פעם לא ראיתי מישהי כמוה".

"אמא". הפעם היה קולה של ג'וסי חרישי. "אמא. בבקשה".

"בסדר גמור. ניקח אותה".

ג'וסי מיהרה אלי. היא כרכה סביבי את זרועותיה וחיבקה אותי. כשהסתכלתי מעל לראשה של הילדה ראיתי את מנהלת מחייכת בשמחה, ואת האם, עכשיו בְּפָנים יגעות ורציניות, משפילה מבט ומפשפשת בתיק שעל כתפה.