קלרה שלי

קלרה שלי, המון זמן לא דיברתי איתך בראש, ודווקא עכשיו את חוזרת לדיבור הפנימי עם עצמי. עברנו לא מזמן לדירה החדשה. בעלי, אני, התינוק והכלבה. קירות הדירה מריחים סיד טרי שצורב בנחיריים. אני מריחה את התינוק המושלם שלי, כשהוא מונח על שידת ההחתלה. גופו חזק, הוא שמנמן, אני אוהבת לפרוש אותו ולהתפעל מכל קפל של הווייתו. כשנולד מתוכי הגיח עם אגרופים קפוצים למול העולם, וכעת הוא שוכב לידי בעריסה. קודם כשחיתלתי אותו התחלתי לחשוב על המשפט הראשון שאכתוב לך. התגעגעתי אלייך. לא הגעת אליי מאז גיל ההתבגרות. מעניין איפה המחברת הישנה שכתבתי בה אלייך. בכל מקרה, אז הייתי מתבגרת ועכשיו אני אמא של תינוק. הוא ריחני ומשוח בשמן לעיסוי תינוקות. כפות ידיו ורגליו רפויות, מרוצות. על פניו נסוך חיוך שבע. הוא שוכב בעריסה שעשויה מעץ. המוכר אמר לנו שבעץ של העריסה משובצות עיניים שמשגיחות על האם והתינוק. אני מביטה בתינוק שלי והוא מסתכל אליי בחזרה. אני רוצה לטעום אותו. הוא שלי. הוא הממתק האנושי האכיל שלי. את מאמינה קלרי? את מאמינה שילדתי תינוק ואני א־מא. א־מאא. א־מא. התינוק שלי בעריסה עסוק בלתפוס את כף הרגל שלו בכף היד. כשילדתי תינוק ילדתי גם את עצמי. בעלי אומר שאני אמא לביאה, דרוכה, חייתית, מרגישה כל אוושה בתינוק שלי. אני אוזקת את עצמי כל לילה למיטתו, פוקדת את שנתו למען הכול ייטב למענו. ומצד שני, אף אחד לא יודע שלפעמים בא לי לצרוח ולשרוף את הגרון ואת העולם. בא לי להיות רעה. אמא מזניחה. אני מסתירה את זה מכולם. לפעמים בא לי להיות שוב המתבגרת הבועטת הזו שכתבה לך מחברת עבה. זו שהרגישה דפוקה, משוגעת וגם רוצחת המונים מגעילה. אבל מה יהיה אם אפגע בו, קלרי? מה יהיה אם אהיה פתאום אמא מפחידה? לפעמים בא לי לארוז מזוודה. לברוח. להשאיר אותו עם בעלי ולהתחבא באיזה בית מלון נידח עם פקיד קבלה מנומנם. אולי גם במקרה באותו הערב תגיע חוליית טרור ותהרוג את כל שוכני בית המלון, ואז תהיה לתינוק שלי אמא שברחה אבל מתה בזמן שנלחמה במחבלים וניסתה להציל את כל שוכני בית המלון. אולי לאמא הזו שאני, עדיף להילחם בחוליית טרור במקום בעצמי. הכלבה נובחת על שליח שעובר מעבר לדלת והתינוק שלי מתחיל לבכות. אני הולכת אליו. ביי. אני לא מאמינה שחזרת אליי אחרי כל כך הרבה שנים שכבר היינו בנפרד. גם הפעם את מבלבלת אותי. איך אדע אם את צדה אותי או אני צדה אותך?

היי לך שוב, אני לא מצליחה להפסיק לכתוב לך. התינוק יונק, מטפטף לו קצת חלב מהצד, ואני כותבת לך שוב. אני יושבת על הכורסה הכחולה שקנינו במיוחד למלאכת ההנקה. יד שמאל שלי פנויה. וידאתי שהתינוק תופס נכון את הפטמה. יש לי זרמים בכל הגוף. אני לא מבינה, מישהי אמרה לי שיניקה של תינוק זה דבר מחרמן, אבל אני לא מרגישה חרמנית בכלל. אני מרגישה עצבנית כמו חיפושית בסרט טבע על הכחדה עצמית. במקרה הטוב אני כורסה קטיפתית שמחוברת אליה פטמה גדושה וענקית. התנועות המהירות של הפה של התינוק גומעות אותי, אולי הוא שואב וגומר אותי? אני מרגישה זרמים שעוברים מתוכי אליו. מה יהיה אם הוא יונק גם אותך? מה יהיה אם התכנים המשוגעים שיושבים אצלי בתודעה עוברים אליו בירושה? כשהתינוק יונק הלסתות שלי נרפות. תוך כדי יניקה התינוק מלטף בכף רגלו את מסעד הכורסה, הלוך ושוב, הקרסול שלו משרטט קו זעיר של מסלול גדילה. בא לי לשקוע לתוך הכורסה, שתבלע אותי ברחם שלה, אולי בתוכה אגלה פטמה עבור עצמי, שתוכל למלא גם אותי.

אוי קלרי. עוד פעם הוא כמעט נחנק לי. הפסקתי לכתוב כי הייתי צריכה את שתי הידיים לשלוף אותו ולשנות לו את התנוחה. הוא השתנק וכאילו התבלבל לרגע עם החלב שנכנס לו ונפלט בהפתעה. אני נבהלתי כי הרגשתי שהוא כמעט נחנק. השענתי אותו על הכתף שלי וליטפתי לו את הגב, דיברתי אליו להרגיע אותו ולעזור לו שוב להאמין בעצמו, שהוא יודע איך לתפוס את הפטמה. אתה יודע, אמרתי לו, אתה יונק מעולה. אתה יודע הכול על הנקה, אהוב שלי. הנחתי אותו בעריסה. אני לא יודעת כלום על איך להניק תינוק, אבל גם ללדת לא ידעתי והתברר לי שהגוף שלי ידע. גיליתי שהתינוק ידע איך להיוולד, ועכשיו אני רוצה להאמין שהוא יודע גם איך לינוק, אבל האמת קלרי שאני מתה מפחד. אני חייבת לדבר עם יועצת ההנקה, לספר לה מה קרה. עכשיו התינוק נרגע. אני יושבת על הכורסה הכחולה קרוב קרוב לעריסה, יד אחת חופנת את הראש הרך והחם ויד שמאל כותבת לך מכתב. שוב אני רואה אותך בעיני רוחי מדברת לילד שלך. שרה לו. מדמיינת אותך אוהבת אותו. הכלבה נובחת בשקט לתוך עצמה מתוך חלום. היא מזיזה קצת את השפם ואת הרגליים הקדמיות. אני מסתכלת על התינוק שלי ומתמלאת באהבה מפחידה. זה הילד שלי. הגוף שלי מזין אותו. יש לי כיווצים בבטן התחתונה. א־מא. א־מא. א־מא. קלרי, מה אני אהיה? אמא טובה או אמא רעה? אמא מדויקת או אמא מזניחה? מי התינוק שלי, קלרי, איך אני אדע? אני מתה מפחד שיֵצא לי הילד שיצא לך. את תעזרי לי לוודא שהוא יהיה גבר טוב, לעצמו, לאשתו ולאנושות כולה? שלא נחזור על אותן הטעויות שאת עשית? תעזרי לי קלרי, כמו שעזרת לי פעם מזמן, את מבטיחה?

תגידי קלרי, התינוק שלך היה תינוק יוצא דופן? למה לדעתך הוא שרד אחרי כל האחים והאחיות שמתו לפניו? אני קוראת עלייך בוויקיפדיה. יש עלייך ערך. יש גם תמונה. את אשכרה תופעה פוסט־מודרנית. כשכתבתי לך בגיל ההתבגרות לא היתה עדיין ויקיפדיה. חיפשתי אותך, טובלת בבושה נוראית בספרים ובספריות, מתייעצת עם ספרניות וממציאה המצאות כדי שלא יחשבו שאני באמת אחת כזאת שמחפשת נאצים בין המדפים וחס וחלילה קוראת עליהם ספרים. ועכשיו, לא ייאמן שכמה רגעים אחרי שנולדתי כאם אני מחפשת אותך במנוע חיפוש וירטואלי. אני זוכרת איך עזרת לי בגיל ההתבגרות. הקללות שקיללתי אותך, הצעקות שצעקתי אותך והדפים שקרעתי ושרפתי בחדרי עם שמך. זה עזר לי. לא נעים לי להודות שעזרת לי מאוד. את בטח מבינה אותי, קשה להודות שאת זו שעזרה לי בגיל ההתבגרות. עזרת לי עם האובדן של אמא, עם הסרטן שלה, עזרת לי עם האשמה, עזרת לי עם השנאה ועם הפגיעה העצמית, והכי עזרת לי להפיג את בדידותי. אני מתביישת, עד היום אני מתביישת, כי אם זה מה שעזר לי בחיים, מה זה אומר עליי ועל בני?

את זוכרת את החבר שהיה לי בתיכון? הוא היה הראשון שסיפרתי לו עלייך. הייתי בכיתה י', שקועה עד צוואר במיטה וחצי שלו ובאהבה הראשונה של חיי. אמא חלתה בסרטן השד בסתיו. הסרטן היה כל כך לא קשור לכלום, לא היה לי ברור איך הוא הופיע אצלנו במשפחה, לפני כן סרטן תמיד היה משהו שחלו בו אנשים אחרים. אצל החבר שלי בין הסדינים היה אור, ובבית שלי היה חשוך. היינו נפגשים כמעט כל יום אחרי בית הספר. רציתי לספר לו על הסרטן של אמא ועלייך, אבל לא הצלחתי. בסוף זה יצא כששכבנו שנינו עירומים על המיטה. בחדר דלק רק אור אדום עמום שבקע ממנורה עומדת. שמענו את לואי ארמסטרונג שר על העולם, הכול כאילו היה נפלא ומושלם. ואז אמרתי לו שיש לי סוד. שהוא חייב לנשק לי את הטבור ורק אז אני אספר. בזמן שהוא רכן עם הראש לטבור שלי, אמרתי לו את המילים הקשות ממש מהר, קלרה היטלר היא החברה הדמיונית שלי. החבר שלי צעק, מה? והתפקע מצחוק. הוא שאל אם אשכרה את זו שאני מדברת איתה בראש. אמרתי לו שכן. הוא נישק אותי וצחק אלף נשיקות לתוך הטבור שלי. הצחוק שלו הדביק אותי והתערבב לי עם הדגדוג מהנשיקה. אני לא זוכרת אם זו היתה נשיקה יבשה או רטובה, אני זוכרת שצחקנו מלא עד שהבטן התחתונה כאבה והתכווצה. איך אהבתי אותו, קלרה, אבל לא הצלחתי להגיד לו את המילים הקשות האחרות. שומע, לאמא שלי יש סרטן, אבל זה תכף יעבור לה, זה סתם שטויות כאלה שקורות.

את זוכרת את המכתב שכתבתי לך אחרי שנגעתי בזין של החבר שלי בפעם הראשונה? הגוף הזה שלו שהיה יבשת חדשה. את זוכרת שהחזקתי וליטפתי את הזין שלו? זה היה כמו להחזיק ביד כוכב. היד שלי רטטה אחר כך כמה ימים. החבר שלי ליטף אותי בכל הגוף. שעות של עירום משותף. שעות שבהן לא יצאנו מהחדר וגילינו ארצות חדשות בתוך עצמנו ובמרחב שבינינו. שעות של כתיבת שירים שלי והלחנה שלהם דרך האצבעות שלו. 'הגוף שלי הוא מדבר' היה שיר הבית שלנו. גרנו בתוך השיר הזה. שם גיליתי לראשונה שבתוך המדבר המת של הגוף והסרטן יש נאות מדבר, מעיין חי מפעפע בתקווה. אבא מצא אותי יום אחד בחדר יושבת וקוראת את 'האדם מחפש משמעות'. בהתחלה הוא צעק והחביא לי את הספר עם הכריכה הדקה הבהירה והקמטים במזנון מאחורי הבקבוקים של האלכוהול. הוא נעל את הדלת החומה הקטנה ואת המפתח הניח מלמעלה על הכריכה הקשה של האנציקלופדיה העברית. עקבתי מרחוק אחרי כל הפעולות שלו כדי שאוכל לפתוח בזהירות, לקרוא, להחזיר את הספר למקום ולנעול. כשאבא הבין שאני ממשיכה לקרוא בספר הנעול הוא הצליח גם להבין שאני מחפשת משמעות. זה היה אחרי שצעקתי עליו שהוא ואמא לא מבינים אותי ואת האושוויץ שלי. בחדר שלי בטוש עבה ושחור כתבתי על הקיר מעל המיטה: "אדם שיש לו לְמה למענו יוכל לחיות יוכל להתגבר תמיד על כל איך" (תגידי, איך זה שכל הכתובות המשמעותיות בעברית הן תמיד בלשון זכר? זה מצמצם לי את תודעת הנקבה). למזלי, ההורים שלי ראו את הכתובת על הקיר ושלחו אותי לפסיכולוגית כדי שאדבר על הסרטן, ואני דיברתי איתה כל שבוע על השואה. אמא הלכה לכימותרפיה ואני הלכתי לפסיכולוגית כל יום רביעי בשעה שש. ישבתי אצלה על כורסה בצבע בז', מרופדת בבד רך, ודיברתי איתה על החיפוש אחר משמעות במחנה ההשמדה. בתחילת הטיפול התביישתי לומר לה את המחשבות האמיתיות שלי בקול רם. התלבטתי בראשי עם איזו חברה דמיונית כדאי לי להעמיק את הקשר, אמא של היטלר או הנסיכה דיאנה. טוב, לא באמת היתה לי התלבטות, אבל התביישתי לספר לפסיכולוגית שאת בכלל קיימת. יצרתי התלבטות בינך לבין דיאנה כי ניסיתי להיראות נורמלית. ניסיתי שתהיה לי חברה דמיונית אצילית ונסיכתית ולא נאצית פסיכית כמוך שתקועה בגרון. היה לי ממש קשה להגיד אותך בקול רם. להודות בך. פחדתי שהיא תראה עליי כמה אני משוגעת. כולן בבית הספר התחברו לאנה פרנק ואני נדבקתי בך, הרגשתי שאת בנשמה שלי כמו עלוקה. הרגשתי שאת נאצית שצדה אותי ושבו זמנית אני יהודייה שמנסה לצוד אותך. תא סרטני שטעה ביום ובשעה.

בתחילת הטיפול עוד ניסיתי שוב ושוב עם הנסיכה דיאנה. אמא אהבה אותה, וביום שהיא והנסיך צ'רלס התחתנו אמא ממש התרגשה. היא גם גידלה שני בנים לתפארת, שני נסיכים, והיא שמרה על אצילות והיתה עדינה בנפשה למול כל הקשיים. אני זוכרת שהיה שלב שבו ניסיתי כל פעם לשנות את המחשבות. איך שאת קפצת לי התחלתי לדמיין את דיאנה, לדבר איתה, לדמיין אותה, להעביר ערוץ. ניסיתי, אבל לא היתה לי שם תשוקה. דיברתי עם דיאנה על בגדים ופריטי לבוש תואמים. הרגשתי כאילו היא לא מבינה מספיק בטראומה או במוות כמוך. אז היא עוד היתה בחיים, מי כבר יכול היה לדמיין שהיא תמות בפתאומיות באופן טרגי בתאונת דרכים? כל הזמן נמשכתי לכתוב את השם שלך, את זוכרת? כתבתי ורעדתי מפחד. הכתיבה אלייך ערבבה לי את החמלה ואת הפחד. זה מה שאמרה לי הפסיכולוגית אחרי כמה חודשים טובים, כשאזרתי אומץ והיא שמעה אותי אומרת את שמך, צחקה במבוכה והשתעלה עוד חצי שעה. אחר כך היא נראתה מבוהלת. היא היתה כל כך מופתעת לגלות אותך ושאַת הסוד שהיה לי קשה לדבר עליו. ברגע הראשון נבהלתי, אחר כך נעלבתי, צחקתי, בסוף הרגשתי הקלה.

בפלנטה אחרת של גוף ומחלות ובית חולים אמא הלכה והשתנתה. עם כל טיפול של כימותרפיה נשר השיער עוד קצת, הפאה גירדה לה ולא היתה נוחה. היא קיבלה עוד סטרואידים או איזושהי תרופה שגרמה לה להיות נפוחה ועצובה. בלי הפאה השיער שלה נראה חסר ודליל. זה היה כל כך מפחיד וגם מוזר כי היא הזכירה לי את דוד בן־גוריון, ולפעמים פחדתי שהיא תתפוצץ באמצע החדר כמו בלון. הגוף שלה היה רווי בסבל ובכימו בצבע כתום, העיניים שלה היו תלויות לה מתחת לגבות, היא הביטה בי במבטים מוזרים, כאילו האישונים שלה קרועים. היום אני חושבת שהיא ניסתה לראות ממני עוד ועוד. אולי זה היה מבט שכבר הבין שנשאר לנו ממש מעט זמן יחד, שבעוד זמן קצר לא נתראה לעולמים. לא הצלחתי להביט באמא בחזרה, לא הספקתי להיפרד, הסטתי את העיניים, ניסיתי להסתכל על הכול חוץ מאשר על העיניים שלה. את זוכרת איך לא תיארתי לעצמי שאמא תמות? הייתי בשוק, כאילו זאת לא היתה אופציה שיכלתי להביא בחשבון בתוך כל ההתרחשויות. מילאתי את הדפים ביומן במילים אמא תבריא, אמא תבריא, אמא תבריא, אמא תבריא. כאילו אם אכתוב הרבה פעמים זה יתגשם ואמא תחזור להיות אמא שלי. וגם, כי אחרי הכול, אימהות לא אמורות למות ולהיפרד מהבנות שלהן בגיל צעיר. אחרי שהיא מתה כתבתי לך בקדחתנות. הרגשתי כל כך אשמה כי לא הספקתי לבקש ממנה סליחה על כל הצעקות שצעקתי עליה. אפילו בלוויה לא הספקתי להיפרד ממנה, דודה שלי כל הזמן עמדה לידי, בכתה ואמרה זה לא יכול להיות. רציתי לומר לה סתמי, אני לא מצליחה לשמוע את עצמי, אבל בכיתי וקרסתי לתוך הגוף של דודה שלי. מבחינתי זה היה ברור שאמא תחלים ותלווה אותי תמיד בצעדים הראשונים של החיים, של הבלבול, של המיניות, בדיוק כמו שהיא ליוותה אותי לכיתה א' ובדרך התחילה לבכות. זה גם הובטח לי כמעט בכל עמוד בספרי ההדרכה לגיל ההתבגרות. הרגשתי שהספרים מבטיחים לי את הליווי הבטוח — שתפי את אמך, ספרי לה על עצמך, אל תתביישי לשאול שאלות על גופך. במקום הזה במדף שלי של החיים היה כתם ריק. נשאר גוף בלי האמא שלו. נשאר סימן שאלה בלי מענה ובלי הנקודה שמתחת. חיפשתי בספרייה ובחנויות ספר הדרכה שמדריך מתבגרות בלי אימהות אבל לא מצאתי חיה כזאת. אז הייתי הרבה עם החבר שלי והגוף שלו והייתי הרבה איתך ועם המכתבים אלייך. את היית התא הסרטני הסודי שלי, מלא חיים, אכזרי ואהוב.

מהרגע שסיפרתי לפסיכולוגית עלייך התחלתי להגיע אליה עם הדפים אלייך. נמרחתי אצלה כמו שלולית על הכורסה. לאט לאט הכורסה שינתה צבעה, כמו זיקית, מבז' לחום, בגלל שהרטבתי שם את כל היקום. כתבתי לך בחדרי והקראתי אצלה. בכיתי ובכיתי דליים ועוד דליים. הרגשתי כלואה איתך ועם הסרטן. אני חושבת שהפסקתי גם לנשום לכמה זמן. המחזור שרק התחלתי לקבל הפסיק. הייתי בטוחה שאני כבר לא אביא ילדים לעולם ולא אהיה אמא של אף אחד, כי הגוף שלי הכריז שביתה והביצית החודשית התאדתה. השבעתי את הפסיכולוגית, בכל יום רביעי מחדש, שבחיים לא תיפרד ממני. השבעתי אותה שהיא בחיים לא תמות, שגם אם יהיה לה סרטן יום אחד היא תשרוד ותישאר בחיים. הכרחתי אותה שתגיד לי שוב שהיא תישאר איתי לנצח. היא הציעה לי להיפרד מאמא אצלה בפגישות. היא הציעה לי לכתוב לאמא שירים, מכתבי פרידה, געגועים. לא יכולתי. ניסיתי. זה לא עבד. מיד חזרתי אלייך. כתבתי אלייך. הייתי זקוקה לך, מכורה. תלויה במילים אלייך כדי להרגיש פחות יתומה. כיתה י' הסתיימה. האהבה עם החבר הראשון נגמרה. לא יכולתי כבר לסבול את הריח שלו. הוא נדף מתוך הגוף שלי, הוא נכנס לי לתוך הדם, הוא היה כבר ממש טו מאץ' בשבילי. הפסיכולוגית ואת נשארתן איתי עוד כמה שנים לתוך השירות הצבאי. עם הזמן הצבעים שלכן התחילו לדהות. בתחילה את דהית, הפסקתי לכתוב לך. נגמלתי. אולי בגלל המדים של צבא ההגנה, כשהפכתי לחיילת הפסקתי לדבר איתך. אחרי כמה שנים, כשהייתי כבר עמוק בצבא, נפרדתי גם מהפסיכולוגית. זה היה לאט לאט כמו תמונה על הקיר שהלכה והתקלפה. לפני חודשיים, כמה ימים אחרי הלידה, שלחתי לה תמונה של הבן שלי. כתבתי לה שאני רוצה לשתף אותה, למקרה שהיא זוכרת אותי והיא עדיין בחיים, שתדע שהפכתי לאמא של גוף קטן ומושלם שיצא מתוכי בשבע בבוקר ביום ראשון בתחילת הקיץ החם.

קלרי, אני לא מאמינה שאת עדיין איתי. הייתי בטוחה שנפרדנו ואת כרגע עוזרת או רודפת, אנא עארף אחרי מי. אולי את עם נערה יהודייה אחרת, עוד אחת מסובכת שבמקום להזדהות עם יהודיות שניצלו בשואה מתחברת דווקא לדמות נאצית רשעה. איך זה שעכשיו, דווקא אחרי הלידה, את חוזרת אליי? אני מסתכלת על הפולקע של הבן שלי וחושבת על הפולקע שבטח היה להיטלר שלך. אממממ... איך הייתי משמידה את ההיטלר שלך. אני מדמיינת איך אני דורכת עליו כשהוא זוחל, יורקת עליו כשהוא מדבר. ההיטלר שלך. אני מדבירה אותו כשהוא חי ונושם. מצד שני אני אומרת לעצמי, תירגעי נשמה, היטלר רק תינוק, צריך לתת לו הזדמנות, תינוקות לא נולדים רעים, אולי אלו נסיבות החיים שהופכות אותם לאנשים שעושים מעשים רעים.

עכשיו כשהפכתי לאמא והצטרפתי לשבט של נשים שעוסקות במלאכה הקדומה של האימהות, אני מרגישה שמוטל עליי מלוא כובד האחריות להבין את כל הפינות האפלות באוהל האדום. את, קלרי האמא שאהבה את בנה אדולף, הבטת בו במבט אוהב ומתפעל, והמבט המתפעל שלך הפך למפעל השמדה. אני נזכרת בתמונה שלך שאומרים שנשא בכיסו בבונקר ברגעים האחרונים. התמונה שלך ליוותה אותו כשפקד לרצוח ילדים, נשים ואימהות. איך את מסבירה את זה? בתור אמא, בתור אישה? היית אמורה להרוג את עצמך? את זוכרת קלרי שהייתי מתעוררת בלילה בצרחות מחלום על מגף שחור מעור עם קצה מחודד שדורך לי על היד? זה היה לפני שאמא נפטרה. אחרי שהיא מתה חלמתי כל הזמן על הנאצים שרודפים אחריי. כאילו התאים של הסרטן והנאצים הפכו לרקמה אכזרית אחת.

האשמה והבושה, השואה ומחלת הסרטן, האמא שלי המתה והאמא של יימח שמו, אוחזות בי ומתייצבות. זוגות זוגות של תאומות שמחכות לניסויים אצל מנגלה בשקט בתור. גם לפני עשרים שנה כשכתבתי לך הרגשתי משוגעת ורעה, כמו נשאית של מחלה מידבקת שמסתובבת בקרב כל האנשים הרגילים ועלולה להדביק אותם בגועל, ברוע ובסבל של החיים. הרגשתי שאולי אם הייתי נורמלית הייתי כותבת לאמא שלי מכתבים ולא אלייך. אבל כמה שניסיתי להתקלח, לכתוב, להוריד מעליי את הכתמים, הם כל הזמן נשארים. הכתמים נדבקים. אני מרגישה אמא גרועה. את מבינה קלרה, אני מרגישה אשמה על כך שיש לי כאלה מחשבות, וכאלה שיחות עם חברה דמיונית נאצית כמוך. מילא היה לי דיכאון אחרי לידה, מילאתי על זה שאלון בטיפת חלב. עם זה יודעים כבר מה לעשות. אבל מה אני אעשה איתך ועם עצמי ועם התינוק עכשיו? מה יהיה אם אדביק אותו בשיגעון של עצמי? מה יהיה אם את עוברת לי בחלב?

האם יושבת בסלון על הכורסה הכחולה. היא בוהה בספה בצבע בורדו ממולה ומדמיינת לעצמה שעל הספה יושבת קלרה שלה. קלרה היא אישה מבוגרת, שערה בהיר, עטוף במטפחת לבנה, לבושה בגדים שחורים מבד עבה, חולצה וחצאית שחורות. מעליהן מתוח סינר לבן ועליו שני כתמים חומים כהים למטה בצד, בדיוק בפינה שאליה נשלחות כפות הידיים כדי להתנקות. הגרביים שלה גם הן חומות, ארוכות. יש לה מרפקים עבים מחוספסים וקרסוליים נפוחים. האם שומעת את האנחות הקטנות וחושבת שלפי האופן שבו קלרה מעסה את הרגל נראה שיש לה כאבים במפרק הירך. היא נראית לאם כמו אישה שעמדה הרבה שנים על הרגליים. אחרי כמה רגעים האם מדמיינת את קלרה קמה ממקום ישיבתה, מסתובבת בסלון עייפה וכעוסה. האם נשארת לשבת, בוהה, מדברת עם קלרה בלב, בצעקה. מפעם לפעם היא מפנה את מבטה לעריסה של התינוק. בודקת שהוא לא מתעורר מהרעש שיש לה בפנים.

האם שומעת את קלרה מדברת אליה. היא אומרת לה בקול נמוך וברור שצריך לשמור על העריסה. להקשיב לנשימה של התינוק. היא אומרת שנשימות של תינוק זה כמו תקוות שצריך לטפח. האם מרימה את התינוק הישן מהעריסה, מתעייפת ושוב מתיישבת על הכורסה הכחולה. קלרה צועדת בצעדים כבדים עם הסינר הלבן והכתמים, רגליה נגררות לאט, היא מתיישבת על הספה ליד האם והתינוק. מכפות ידיה מתקלף העור. האצבעות שלה עבות ושומניות. הצוואר של קלרה קצר, עצם הבריח שלה כבר ויתרה, היא שקועה אל תוך הגוף השקוף שלה. האם והתינוק נרדמים על הכורסה, עיניהם עצומות. בהיסח הדעת קלרה מושיטה את זרועה אל העריסה הריקה.

הי קלרוש, זאת אני, שוב, הנערה, היתומה, האֵם אחרי הלידה עם התינוק מאתמול. חשבתי על זה שאולי אני בכלל לא מיוחדת. אולי בכלל המון אימהות מדברות איתך כל יום, מקללות אותך, חושבות דרכך, מנסות לוודא שחס וחלילה לא ייוולד להן תינוק כמו זה שנולד לך. מפחיד לחשוב שאולי בכלל יש כאלה שמעריצות אותך. מבין שלל האימהות שכותבות לך אני רוצה שתזהי אותי, אני עושה לך סימן, אני רוצה להיות מיוחדת בשבילך. בחוץ פתאום יש גשם סתווי. יורדים ממטרים עדינים ונספגים באדניות שבמרפסת. אני חושבת על הבזיליקום שזה עתה שתלתי באדנית ותוהה אם הוא ישרוד את הגשם או יקרוס. מסביבי ההכנות לראש השנה בעיצומן, השנה החגים היססו אם לבוא. לרגעים הרגשתי שהקיץ שבו נולד בני יישאר כאן לעד. עץ הרימון מתבקע מעונג דרך הפרי הבשל שלו וצונח אל הצלחת המעוטרת בזהב במרכז השולחן המשפחתי. ראש השנה היהודי הוא החג שבו השמיים נפתחים, דף חלק ולבן נפרש בין העננים, עם המון אפשרויות ליהודים. כשהייתי קטנה סבתא שלי היתה מכינה בראש השנה גפילטע פיש. על עיסת הדג האפורה היא היתה מניחה עין גזר כתומה בוהה. ריקה. מעניין אם הכרת בכלל יהודים. קראתי שאולי עבדת אצל יהודים בווינה. אז אולי את מכירה את המנהגים? אני מוצאת עלייך המון מידע בכל מיני אתרים הזויים. מכניסה את שמך שוב ושוב לשורה הלבנה הריקה של מנוע החיפוש הווירטואלי ואת חוזרת אליי מלאה בפיסות מידע. בכל מקרה, בראש השנה נאכל תפוח בדבש, ואני אסיט את עיניי מהראש הכרות של הדג. את מכירה אותי, אני מהטיפוסים שמעדיפים להיות תמיד זנב.

את זוכרת את ראש השנה אחרי שאמא מתה? זה היה נורא. נשארתי ערה כל הלילה כי ממילא לא הצלחתי לישון. לא הפסקתי לחשוב מחשבות מוזרות שאולי באמצע הלילה אמא תחזור. פחדתי להתעורר ולגלות שוב בבוקר שאין לי אמא. הרגע של הגילוי בכל בוקר הכאיב לי בכל יום מחדש. העדפתי להישאר במצב תודעה של ערות נצחית כדי לא לגלות בכל פעם עד כמה המציאות בלתי אפשרית. אמא היתה זו שמעירה אותי בבוקר, פותחת לרווחה את התריסים, מכניסה את כל האור של העולם לפרצוף שלי בבת אחת, ואני תמיד התעוררתי רוטנת, למה ככה, למה אי אפשר להתעורר בהדרגה? למה אי אפשר להתעורר לאט לאט? למה אני צריכה לקבל את הבוקר בבת אחת? כל כך הרבה פעמים דיברתי איתה וכעסתי וביקשתי, כלום לא עזר, תמיד נראָה שהיא מבינה ולמחרת בבוקר שוב פעם, במחי יד, הפסיקה לי אמא את הרכות של השינה הנעימה וחטפה אותי ל"בוקר טוב, האוכל כבר מוכן, תתארגני ותרדי, קדימה, אין זמן". בדיעבד באמת לא היה לנו מספיק זמן ביחד, אבל הבקרים בלי אמא היו בקרים בלי מישהי להתעצבן עליה, בקרים שבהם הייתי צריכה להעיר את עצמי ולארגן את עצמי כי אבא כבר יצא לעבודה, כי ממילא לא נרדם וקם והלך מוקדם. הבקרים בלי אמא היו בקרים מלאים באשמה ובכעס, בקרים שבהם הכנתי לי כריכים רוטנים וברחתי מהבית העצוב אל בית הספר. ועכשיו זו הפעם הראשונה שאני חוגגת את ראש השנה בתור אמא בעצמי. השנה נחגוג עם המשפחה את הארוחה אצלנו בדירה החדשה, בעלי אהובי ואני, עם התינוק הקטן שעשינו בדיוק בזמן.

בכל מקרה שתדעי לך, חשבתי על זה, את מפריעה, הרעשים שאת עושה, האנחות והגניחות, וכל הדרמה הרעילה, אין לי כוונה לדבר איתך יותר. זה משפיע לי על ההנקה. התינוק לא מצליח לתפוס את כל הפטמה. משהו מפריע לו ואני לא יודעת מה. אני מסתירה אותך גם מבעלי, ואני לא רוצה לחיות עם סודות ולהרגיש שאנחנו מתרחקים בגללך. וזה שבכל יום בחיי שמעתי מאבא שלי שהכול באשמת הבן שלך ובאשמתך, לא עוזר לי להיפטר ממך. אבל אני גם לא רוצה לגדל את התינוק שלי עם אותה האמירה. עם אותם מבנים רקובים בתודעה. כי אם כל יום בחייו הוא ישמע שהכול בגללכם, אולי בסוף גם הוא ימצא את עצמו כותב למישהו מאצלכם. ובואי, בינינו, המבחר אצלך במשפחה נורא. אז די קלרע. את חומר רע. אל תבואי יותר. אין לי כוח אפילו להאשים אותך. אני אמא טרייה בודדה ועייפה שחיכתה לסבתא מיטיבה, למה אמא שלי לא באה במקומך? במקום זה אני מחפשת חברה דמיונית גמישה, נוחה ושקופה. מה כבר ביקשתי בתור אמא ללא אמא? אני בסך הכול מחפשת אמא נורמלית שתאמץ אותי אחרי לידה.

אבל מה, קלרי, פעם כתבתי לך בתור מתבגרת, עכשיו אני אמא, וזה הרבה יותר מפחיד. כי את הנקת את אדולף ואני מניקה את בני. את עזרת לי בגיל ההתבגרות, אבל עכשיו אני פוחדת שתהיי ליד הילד שלי, שתשפיעי עליו, שתגרמי לי לגדל אותו בדרך הקוצים. כמו שאדולף יצא בן זונה של מרצחים. טוב, תגידי, שאלה אחרונה לפני שאני מנתקת מגע, אדולף ינק? הוא היה תינוק כזה שמרוקן את השד בלגימה ממושכת אחת או כזה שמסתפק בזרזיף עדין שנוזל מצידי שפתיו, מסטול מנחת ושובע? את בטח היית מוצפת באוקסיטוצין כשהנקת אותו. בטח גם הלב שלך התפוצץ מאהבה וגאווה בכל פעם שהוא עשה תנועה חדשה.

התינוק שלי התחיל לחייך. הוא מחייך אליי. אני מרגישה שהוא מזהה אותי. אוהב אותי. קשור אליי. אני מתה מפחד שכשהוא יגיע לכיתה י' אני אמות. אני חייבת להספיק ללמד אותו כל כך הרבה דברים לפני שהסרטן יבוא לקחת אותי. אני מחבקת אותו חזק ולוחשת לו שלעולם לא אעזוב אותו.

האם מנסה לישון. התינוק הקטן לא נותן לה. במשך היום הוא נרדם לחצי שעה, ובלילה נדלק אצלו השעון המעורר והוא לוחש לה באוזן, "יאללה מסיבה". כולו ערני, דרוך, ממאן להיכנע לחשכה, ממאן להוריד הילוך. האם נמסה על הכורסה הכחולה. שוב מתחילה מחדש את טקס השינה. מוציאה אותו מהאמבטיה, עוטפת אותו במגבת, מניחה אותו על שידת ההחתלה. עושה לו מסאז' הודי בכפות הרגליים, ממשיכה אל הפולקעס השמנמנים, התינוק מגרגר קולות חמודים. אצל האם הריסים הארוכים כבר הולכים ומכבידים. היא מדמיינת את קלרה מגיחה פתאום מדלת הכניסה לחדרו של התינוק. על הסינר שלה כתמים חומים למטה בצדדים, והיא רוטנת בגרמנית מילה ארוכה שמסתיימת ב"סלח". התינוק על השידה. אין לו צוואר. הראש שלו מחובר לכתפיים ויש המון קפלים שצריך לעסות בזהירות. הוא לועס את כף רגלו השמאלית.

האם מפשיטה את התינוק ושוב מלבישה בפיג'מה. היא תקליט שרוט שחוזר על אותה המנגינה של טקס השינה. האם מניחה את התינוק על גופה, משעינה אותו על הכתף הפחות כאובה ודלוקה. שניהם, האם והתינוק, נבלעים לתוך הכורסה. התינוק שוב יונק, והאם מקווה שהפעם אחרי היניקה ואחרי שיר הערש הוא יירדם בעריסה. האם גמורה. איפה האבא? הוא הלך לעבודה. הלך ולא שב. כי בבית אווירה קשה. עוד לפני הלידה הוא שיתף אותה שהוא בחרדה. הוא הרגיש שזה מוקדם, זה לא הזמן, הם לא בשלים להיות הורים. הם לא מבוססים מספיק מקצועית וכלכלית, הוא רצה עוד זמן רק של שניהם ולא לחלוק אותה עם עוד נשמה. היא אמרה לו אל תדאג, זה הזמן המדויק, אני אדאג להכול לבד. אתה לא תצטרך לעשות שום דבר. הוא צחק ואמר לה ממש, ממש, רק את, תגדלי את הילד שלנו לבד. עכשיו, כמה חודשים אחרי הלידה, הוא משתדל לעכב את שעת בואו, אשתו החייכנית והאהובה הולכת לו לאיבוד בין חיתולים ופטמה כאובה. גופה, שהוא מקור ההנאה שלו, חטוף בידי טרוריסט אכזר שכולם אומרים שהוא מלא מתיקות, והוא רואה אותו ומרגיש אבוד. הוא לא מבין איפה תחושת המשפחתיות שהיתה אמורה למלא אותו, איפה התקווה, איפה הגאווה. במקום זה הוא מגלה את עצמו אומר כן לעוד פרויקט תכנות מורכב בעבודה. מאוחר בלילה כשחזר סיפר לאם שקיבל קידום. היא לא מבינה. היא אפילו לא מתלוננת, היא נראית לו תלושה. הוא מדבר על זה עם אמא שלו והיא אומרת לו שככה זה אצל נשים אחרי לידה. היא גם אומרת לו שיתקדם בעבודה והיא תעזור לאם עם התינוק, שלא יהיה מודאג. הכול בסוף יסתדר לטובה.

האם מתבוננת בקלרה מדדה מחדר הילדים לסלון אחריה ואחרי התינוק. צעדיה כבדים. היא גוררת על הרצפה את הקרסוליים העבים. קלרה שוב ושוב משפשפת את ידיה בסינר המלוכלך. האם קורסת וקלרה מתיישבת מולה על הספה. האם אומרת לעצמה, אני חייבת לתפוס קצת שינה, משתבש לי המוח מהעייפות הנוראה. היא מגלגלת את העריסה בשקט לכיוון הספה. היא נשכבת על הספה, ממקמת את ראשה על הירך של קלרה. היא מרגישה שקלרה מניחה את כף ידה על ראשה, והבעת פניה מקומטת ומרוצה.

האם נראית מבוהלת כשהיא ישנה, מוכנה להתעורר בכל רגע, לקפוץ. אישוניה זזים, גם הלסת, בעיקר מימין. היא דרוכה לשמע כל צליל בכי של התינוק, ובינתיים בחלומה האבא והתינוק גרים במחנה ריכוז. מוקפים גדרות תיל אפורות. האבא והתינוק אסירים, לובשים מדים חומים כהים. במחנה יש חוקים נוקשים וברורים. בשאר התאים יש עוד הורים עם תינוקות וילדים. בכל יום הסוהרים שכלאו אותם מחסלים כמה אסירים. הם לא יודעים מי ימות, מתי. האבא ממציא כתב סתרים. הוא כותב על הקירות הירוגליפים מיוחדים שהסוהרים לא מבינים. הוא מצייר מפות וסמלים. הוא מארגן לו ולתינוק נתיב מילוט. הוא מצייר על הקיר תוכנית בריחה דרך מנהרות תת־קרקעיות. אסירה אחת מגלה לו שדרך המטבח של המחנה יש פתח מילוט. הוא מניח את התינוק האסיר עם הבגדים החומים בקופסת נעליים ורץ איתו מהר מהר למטבח של המחנה. במטבח האבא והתינוק פוגשים את קלרה היטלר. היא מסתכלת עליהם ומנסה לחייך, אבל שרירי הפנים שלה לא ממש יודעים איך. היא לובשת סינר מבהיק בלובנו. היא מסובבת ימינה את פרק כף ידה, מראה להם את פתח היציאה Ausfahrt. האם נרעדת בשנתה.

אני מתחילה לחזור לעצמי אחרי הלידה. ההנקה קצת יותר הסתדרה או שהסתגלתי לרגעים שבהם התינוק מסתבך עם הפטמה. אני שולפת אותו אל הכתף לפני שישהק, נושמת עמוק, ומחזירה אותו לתנוחת הנקה. במקביל עצמות האגן המפוצלחות שלי חוזרות ומתברגות לתוך עצמן. אני לא כותבת לאמא של היטלר. אני לא כותבת לאמא של היטלר. אני לא כותבת לאמא של היטלר. לאט לאט אני חוזרת לכתיבת הדוקטורט. חוזרת לעצמי כדוקטורנטית בלימודי מגדר, מעמיקה עוד יותר את החיבור שלי לנושא "חוויית הכתיבה הווירטואלית של אימהות ברשת". עמוק באגן האימהי שלי אני מחפשת את השקט שאחרי הלידה. השקט של אחרי הסערה. כשאני לוקחת הפסקה מכתיבת הדוקטורט אני כותבת לעצמי ולא לאמא של היטלר הבן זונה. כרגע אני מבצעת את המחקר, חוקרת כל בלוג של אמא, הופכת שוב ושוב כל משפט ופסקה שמשתתפת המחקר כתבה. החלק התיאורטי הושלם כבר לפני הלידה, וגם את כל קורסי החובה במגדר סיימתי זה מכבר בהצטיינות יתרה. העבודה הקשה והדקדקנית עכשיו היא ניתוח הבלוגים של האימהות על פי שיטת ההקשבה לקולות של גיליגן. בשלב הבא אנתח את ראיונות העומק. בין רגעי הכתיבה, כשאני יוצאת מהחדר אל התינוקי שנמצא עם סבתא שלו, אני שוקעת בהנקה. לפעמים אני מרגישה כאילו יד אחת שלי מייצבת את ראשו של פלא העולם ויד אחרת מקלידה את הדוקטורט. זה לא רק זה, זה לא רק הדוקטורט, אלא החיים עצמם מדגדגים להמשכיות. אני מחתלת, מניקה, מנקה את הטוסיק המושלם של הרקמה המדויקת שצמחה בתוכי וכעת צומחת מחוצה לי. אני לא חושבת על אמא של היטלר. אני לא חושבת על אמא של היטלר. אני לא חושבת על אמא של היטלר. אני כאן. אני בבית. אני דוקטורנטית. אני מדקלמת לעצמי את כל מי שאני כדי שלא אבלע באימהות המפחידה. אבא של התינוק ואני דיברנו על כך שאני חייבת להקפיד לא להפסיק להיות דברים אחרים ולא לשקוע עמוק בלהיות רק אמא של בני כל החיים. האבא של התינוק שולח אליי את אמא שלו שתשמור עליי, אבל אני עדיין מתגעגעת לעצמי. האבא של התינוק אומר שגם הוא מתגעגע למי שהייתי פעם. זה עצוב לי לשמוע אבל לרגעים אני מבינה אותו. אולי לפחות ככה הוא יבין שכדי שאני אחזור לדוקטורט שלי הוא צריך להיות יותר בבית עם התינוק. הדפסתי את אדריאן ריץ' ותליתי על המקרר כדי שהיא תעזור לי כשאני מאבדת את עצמי בין ציצי ימין לציצי שמאל:

For me, poetry was where I lived as no-one's mother, where I existed as myself

המקרר מחייך כשאני מצמידה את הציטוט עם המגנט מהחתונה של חברה שלי סוזי, שכבר הספיקה להתגרש מאז.

ציטוט של סוזן סולימן שאהובה עליי מאוד מתנגן לי בראש, אבל אותו אני לא מעיזה לתלות:

With every word I write I hurt my child

עם שני הציטוטים האלה אני נעה בתוך עצמי. אני אמא של תינוקי. אני גם כותבת דוקטורט. אני גם אמא ואני גם אישה עצמאית ששייכת לעצמה ולא לאף אחד נוסף. אני גם בחדר העבודה ואני גם במטבח. יש לי גם בעל וגם כלבה. ובעתיד אחזור להזדיין עם בעלי (כי לוקח לי זמן לחזור לעצמי אחרי הלידה) ואחזור להיות מתרגלת ויהיו לי שוב סטודנטים משלי. אני גם בת בלי אם ואני גם הבת של אבא שלי, שגם הוא בא לעזור לי בכל יום ראשון ושני עם התינוק כדי שאני אכתוב את הדוקטורט. אבא של התינוק הבטיח שיתחיל להגיע פעמיים בשבוע בארבע כדי שאוכל לכתוב גם אחר הצהריים. אלך לבית הקפה השכונתי לעבוד ולהם יהיה זמן להיקשרות של אבא ובן, בלי הציצי שלי שיהיה שם בסביבה לחבל באהבה. אני כבר לא כותבת לאמא של היטלר, אני כבר לא חושבת על אמא של היטלר. כי אני לא צריכה. כי כל מילה לאמא של היטלר פוגעת בילד שלי. אני אמא ובת זוג. בעלי ואני החלטנו ביחד החלטות שעוזרות לי למצוא את עצמי. אני בעלים של כלבה מדהימה. אני אישה רצינית אחרי לידה ובקרוב אחזור לקריירה שלי. לגוף שלי. אני שואבת חלב מהציצי שלי. הוא לא מייצר סרטן. אני מוכיחה לעצמי כל יום שהציצי שלי מייצר חיים ואהבה. הוא מזין את התינוק שלי שגדל וגדל וגדל, בכל יום ובכל רגע. הציצי שלי הוא ציצי טוב. אני אמא טובה. אני והתינוק שלי נהיה ביחד לעולמים. הגוף שלי מגדל אותו והנפש שלי עוזרת לו להתפתח לכל הכיוונים. לפני שהוא נולד ידעתי שהגוף שלי יודע לייצר נוזל אדום של דם, ועכשיו אני והגוף שלי מזינים עוד בן אדם.

התינוק שלי הולך וגדל, לפעמים הוא עדיין כמעט משתנק, החלב נתקע לו. אחות טיפת חלב אמרה לי שזה בגלל שיש לי זרימה אדירה. הוא יונק חלב ממעיין שוצף במקום מזרזיף קטן. ההסבר שלה החמיא לי אבל עדיין מלחיץ אותי. אני מרגישה שאני יותר מדי בשביל התינוק שלי. ליתר ביטחון אני גם שואבת חלב, שקיות שקיות, לבנות, קפואות במקפיא. הן כרטיס היציאה לחופש שלי. אני ממלאת את המקפיא וכך יכולה לצאת לכמה שעות של דוקטורט ומפגש עם עצמי, כשאמא של בעלי או אבא שלי נשארים עם התינוק שלי.

אם הייתי ציירת הייתי מנסה לצייר בדם ובחלב אם. אבל אני כותבת. אני יודעת לייצר מילים. ואני מבטיחה לעצמי שאני לא כותבת לאמא של היטלר יותר לעולמים. אני אוהבת את התינוקי שלי. אני אוהבת לראות אותו יונק ומתמלא בחלב הטוב שלי. אני אוהבת לכתוב. לראות את הדף מכיל את כל האותיות והמילים שהכי מרגשות והכי מפחידות אותי בחיים. אף פעם לא ידעתי שהגוף שלי יכול להיות כל כך מזין וממלא. תמיד פחדתי מהגוף שלי. פחדתי שהוא יהרוג אותי. כמו הגוף שהרג את אמא שלי. פחדתי גם מהמילים. פחדתי לקרוא את עצמי ולגלות את האמת שמפחידה אותי.

עכשיו אני פותחת את חזיית ההנקה. אני מטפטפת טיפות לבנות על הדף ישר מהפטמה. אני מנסה לכתוב בטיפות של החלב את שמו של בני. כורתת ברית לבנה במו פטמתי ביני לבין הגוף שלי לבין הילד שלי לבין הדף. אני מציירת עם הטיפות של החלב מעגל סביב השם של בני. לשמור עליו, על גופו ועל נפשו, לכל המשך חייו. מי צריכה את אמא של היטלר כשיש לי חלב אם משובח ודף נייר חלק מטופטף. אני מלקקת את הדף. מרטיבה לעצמי את הלשון עם הטיפה של החלב. השורות הכחולות בהירות על הדף מתעקמות קצת. אני אמא ואני כותבת דוקטורט. אני אצליח להיות כמה דברים בבת אחת. זה קלאסי לכתוב דוקטורט במגדר באמצעות חלב אם. עוד כמה טפטופים של אותיות. החלב נספג, מתנסח בנזילה בין השורות. אני סוגרת את החזייה והולכת לדרכי. הללויה, אני אוהבת את הציצי המזין והכותב שלי.

מעל שולחן הכתיבה, משמאל לחלון שמביט בעץ הצאלון, תליתי תמונה שלי עם אמא שלי. אנחנו בפארק הירקון. אני בת שנתיים וחצי אולי, לובשת אוברול אדום בוהק ומתחתיו חולצה לבנה ארוכה מתוחה. יד אחת שלי דחופה לפה שלי ויד אחת מושטת לכיוון אמא שלי. אולי אני בוכה? למה הכנסתי יד לפה? אולי לנחמה? אמא יושבת מאחוריי על הדשא בתנוחה שמדגישה כמה היא היתה יפה. קימורי הגוף שלה הם הרקע של הילדה הקטנה שהייתי. חולצה לבנה מכופתרת ברישול וג'ינס כחולים, שרשרת זהב עדינה מרצדת בבוהק לבן עדין במרכז הצילום (באמת איפה השרשרת הזו היום?). התלתלים שלי מבולגנים וקצרים על ראשי כמו כתר מבולבל. השיער של אמא אסוף לאחור, הדוק, קוקו מוקפד ומסודר. אמא מסתכלת עליי. אני מסתכלת על המצלמה. אמא נראית מרוצה. היא מסתכלת עליי ובו זמנית מחייכת לעצמה.

אני מתבוננת באמא שהיתה לי. היא היתה שלי וילדה אותי וגידלה אותי ואז מתה לי. התמונה התלויה של אמא עושה לי חשק לכתוב לה: אמא יקרה, את כבר מזמן בתוך האדמה, אבל רציתי לספר שאם היית איתי היום היית גאה בי, על כמויות החלב, על האהבה, על כך שאני גם כותבת דוקטורט וגם מגדלת את הילד שלי וממציאה לו שירים מצחיקים, כמו שאת היית ממציאה. בפעם האחרונה שאבא בא לבקר הוא סיפר שאהבת לשיר לי את שיר הערש 'דוגית נוסעת' בכל לילה לפני השינה, שלא נרדמתי בלי ששרת לי את השיר הזה באוזניי שוב ושוב. חיפשתי את השיר ואני מופתעת. תגידי, השתגעת? איזו ילדה יכולה להירדם עם השיר החרדתי הזה כל לילה לפני השינה? אין תיאור מדויק יותר לעולם לא שמור. המלחים נרדמים, הדוגית נוסעת בים הרחב בלי רב חובל, ילד פעוט ועצוב מסתובב על החוף. יש רוחות, יש גלים. יש אינסוף וישנה האקסיומה הכואבת שאף אחד לא יגיע אל החוף. כמה סכנה וכמה חוסר שמירה. ממש נבואה שמגשימה את עצמה. התקשרתי לאבא אתמול והתעצבנתי עליו. אבא צחק ואמר שהיום עושים מכל דבר פיל, אז שניהם אהבו את השיר והמנגינה היתה נוגה, והוא הציע לי להרגיע את העניינים ולא לעשות סיפור מכל שיר. אבא אמר שכשגדלתי השיר הזה היה הדרך היחידה להתמודד עם הסיוט שהיה לי על הדבורה. את זוכרת, אמא, שהתעוררתי בלילות בבהלה מהדבורה שרודפת אחריי? היא היתה ענקית, שחורה וצהובה. היא רדפה אחריי עם העוקץ שלה. בזמן השיחה עם אבא נשבעתי לעצמי שאני בחיים לא אשיר את דוגית לתינוק שלי. שכבי בשקט אמא אהובה, אולי אשיר לך דוגית כדי שתמצאי מנוחה בעולם הבא. אם כל כך אהבת את השיר, אולי אלמד לנגן אותו על הגיטרה ואשיר לך. ליל מנוחה אמא.

בשבועות האחרונים ההורים כל הזמן רבים. היא צועקת עליו שהיא כבר לא יכולה. הוא צועק עליה, למה את כל הזמן מניקה אותו, לעזאזל, למה הפתרון לכל בעיה של הילד זו הפטמה. היא צועקת עליו שהיא מותשת. הוא בכלל צריך לומר לה תודה, תודה על החלב, תודה על הפטמה, תודה שהיא עם התינוק ללא הפסקה. היא היחידה שכל היום לבד בבית, שאצלו הגוף לא השתנה ולא נשבר, ושהיא שבורה והוא אותו הדבר. הוא מתיישב על הספה בסלון ואומר לה שאין לו כוח יותר לזעם שלה, שזה לא הגיוני שיש לה קנאה של אחרי לידה. מילא דיכאון אחרי לידה, אבל קנאה? מי שמע על זה? הוא מניח את הראש בין הידיים והצוואר שלו, רוכן מטה ואומר כולו ייאוש. אין לו כוח להרגיש את האשמה. הוא זורק על הרצפה את המילים שלו כאילו היא מקשיבה. אין לו כוח להרגיש כל הזמן מחוץ לכורסה. אין לו מקום ברווח הצר בין האם לתינוק. הוא נשאר לבד בלי אהבה, נשארה לו רק האשמה המסריחה. אתה מרגיש אשמה?! האם צורחת בקול, אתה לא שומע אותי? אני מרגישה אמא רעה רעה. אני נשבעת לך, אני משתגעת מרוב שאני מרגישה בלילה דביקה מאשמה, רוע ושיגעון. אתמול הייתי בטוחה ששמעתי שהכורסה הכחולה השתעלה. מה את רוצה? מה לעזאזל את רוצה? את רצית את התינוק הזה, אז מתי כבר תהיי מרוצה? תוך כדי המריבה, הכלבה, שעד עתה עמדה ליד הדלת, ניגשת למרכז הסלון ומשתינה על הרצפה. ההורים הטריים המומים. אתה מבין איך החיים שלי נראים? האבא קם בשתיקה ולוקח את הרצועה. ליד הדלת הוא שורק לכלבה, אני יוצא איתה כדי שלא תחרבן כאן. אני אשאר ואנקה כאן כי החיים שלי חרבנה, אומרת לו האם. היא הולכת למטבח להביא נייר סופג. היא מסתכלת על עצמה במראה בדרך למטבח ורואה שם עיניים בוכות, עצובות, שקועות וכהות וסביבן תלויה דמות שנראית כמו סמרטוט. מי את? היא שואלת את האישה הזו. היא אומרת לעצמה שפעם היא היתה מצחיקה ומגניבה והיום היא דהויה. היא סותמת את האף ומהר מהר מנקה. התינוק פורץ בבכי אל תוך הסלון, קולות של התעוררות בוקעים מתוך העריסה. היא לא מבינה איך תמיד כשהם מפסיקים לצעוק הוא מתעורר.

האם מרימה את התינוק המייבב מהעריסה ומצמידה את הלחי שלו אל הלחי שלה. היא מתיישבת איתו על הכורסה הכחולה. היא מגישה לו את הציצי בתנוחת הנקה דרך הצד, כשהוא אנך אל פרק כף היד. התינוק יונק חלב מהפטמה. האם מתחילה לבכות באותה השנייה. הדמעות שלה שקופות ועגולות, זולגות מתוך עיניה, מטפטפות על התינוק. הלבן והשקוף מתערבבים ונמהלים ביחד עם החלב שניגר מצידי הפה הקטן של התינוק. הוא נראה כאילו הוא יונק בגשם של אשמה. האם שוב שמה לב שהוא לא יונק את כל החלב, אלא חלק קצת ניגר לו הצידה, נשפך. עוד דמעה ועוד טיפת חלב מתערבבות. מערבולת של לבן ושקוף, שקוף ולבן. האם מקנחת את האף. התינוק מפסיק לרגע לינוק ומקשיב לקולות הקינוח. הוא סקרן. המבט שלו מבט חדש. האם פוחדת שהיא שוב תדמיין את קלרה חוזרת ומסתכלת עליו. האבא נכנס חזרה. האם נרגעת. קלרה לא מגיעה כשהוא בסלון. היא צדה את האם והתינוק רק כשהם לבד. האבא מחזיר את הרצועה של הכלבה למקום בארון הצר שניצב בכניסה. הוא שוטף ידיים בזריזות, מהדק את רצועות תיק העבודה לכתפיים, מלטף את ראשו של התינוק בעדינות. האם אומרת לו, אתה הבטחת, הבטחת שני אחר הצהריים שתחזור מוקדם. עד עכשיו זה לא קרה פעם אחת. הבטחת שתעזור לי לחזור לכתיבה של הדוקטורט. עד עכשיו רק הפרת את המילים שאמרת. האבא מסתכל על האם, את רוצה שנדבר על הבטחות? את הבטחת שהכול עלייך. הכול עלייך לבד. אמרתי לך שזה מוקדם לנו. אמרת לי אני אעשה הכול לבד, נכון? אז אל תדברי איתי על הבטחות. עכשיו קיבלתי קידום עם הפרויקט, אני רוצה לפרנס אותך ואת התינוק. אני דואג לכם וגם לחוץ בטירוף. בואי נחשוב על מטפלת, עם הסידור שאז חשבנו עליו אני כל הזמן מאכזב, כל הזמן יוצא דפוק. בחייאת, שחררי אותי. אולי תשירי לשנינו ״אבא הלך לעבודה".

לאם לא נשארו קולות של צחוק או שירה, היא לא עונה לו. האבא עושה פרצוף של מישהו שסיפר בדיחה, אבל היא לא הובנה. הוא אומר לה שאין טעם לדבר שוב עם יועצת ההנקה, כי הכול בסדר ולא הגיוני לעשות דרמה מכל עניין, ובעיקר אין מה לדחוף לו פטמה, פטמה, פטמה. הוא אומר לה שהוא מרגיש כאילו התינוק כל הזמן על הציצי ויש פטמה ענקית שרודפת אחרי שניהם. האם חושבת לספר לו שיש נאצית שרודפת אחריהם, אבל היא נבהלת ופוחדת שהוא יבין שאולי זו היא שהחליטה להזמין ולצוד נאצים בסלון הביתי. במקום זה היא משנה נושא ואומרת לאבא, אולי בכלל אתה מקנא שהפטמה שפעם היתה שלך עברה ליבשת אחרת ואתה מחוץ לכורסה. הזעם נותן לה כוח. טוב, האבא אומר מובס, שנינו עם קנאה של אחרי לידה. אני מאחר, אני חייב ללכת, שלא אפספס את הישיבה. אני אבוא בערב ונעשה משהו נעים ביחד. היא מתביישת לספר לו שהערב היא כנראה כבר ארגנה לעצמה דייט עם אמא של היטלר שחזרה אליה למחוזות הדמיון באמצע חופשת הלידה. גם כן חופשה. גם כן אם שפויה עם תינוק רעב וחלב שניגר לו מצידי הפה. התינוק מסיים לינוק צד אחד והיא מעבירה אותו לצד השני. ביד ימין היא מחזיקה את הטלפון ומחפשת בנשות הקשר את יועצת ההנקה. האם מתקשרת אליה, ממתינה. מה שלומך, יקירתי? קול חם ונעים מפלח את הסלון. אני? איף. מצבי עגום, האם עונה. שומעת? אני חייבת לשתף אותך בנזילה שיש לנו בהנקה. הוא יונק ואני בוכה, אבל כשהוא יונק נוזל לו הצידה חלק מהחלב. כאילו הוא לא מצליח לרוקן הכול בלגימה, כל הזמן נשפך לו קצת. אמממ... מהמהמת את מחשבותיה יועצת ההנקה. תשמעי, תכלס זה נשמע כמו לשון קשורה. אני צריכה שתצלמו לי כדי לאבחן. בואי נבדוק את זה. מה קשור לשון קשורה? האם פולטת כמעט צעקה. אה, עונה יועצת ההנקה, זה סטנדרטי, מאוד נפוץ, לא משהו רציני, בקטנה, הגבלה של הלשון בתנועה על ידי חיבור פנימי. משהו שמיילדות ורופאים כירורגיים מנתקים במאית השנייה. האם מתחילה להרגיש בגופה את גלי החרדה. זה מאוד נפוץ, היועצת מסבירה, אל תדאגי, בואי נבדוק את הכיוון הזה. אל דאגה.

האם סוגרת את הטלפון, משעינה את ראשה לאחור, מדברת אל התינוק. היא עייפה, היא מרגישה כמו סמרטוט בסוף ספונג'ה שמישהו סחט ולא תלה. היא שוקעת שוב ושוב בתוך הדלי של עצמה. היא עוצמת את עיניה. הכורסה מפהקת. היא מתגעגעת אל האמא של הצורר הראשי והתחליף לאמא שלה. היא מתגעגעת לכף ידה. היא לוחשת לתינוק, למי? למי מתקשרים עכשיו לדבר על לשון קשורה?

ההורים הולכים להתייעצות עם רופא מומחה. כי בכל זאת, אי אפשר ככה, חייבים לבדוק. הם מתיישבים אצלו במרפאה בביתו הפרטי בקומת המרתף. אבא, אמא ותינוק. המומחה הכירורג שואל מה הבעיה. האם אומרת, כמו שאמרתי לך שיועצת ההנקה הסבירה, יש סיכוי שלתינוק שלנו יש לשון קשורה. הרופא מתחיל ואומר שזוג ההורים נראה לו זוג משכיל ונחמד ולכן הוא מוכן לבדוק את התינוק ואת הלשון הקשורה, אבל הוא גם מחויב לפני כן להסביר שהיום לא מקובל להתיר את הלשון, אלא לאפשר התפתחות ספונטנית ללא מעורבות כירורגית. הוא מסביר באריכות וגם מתוך חשיבות עצמית, שהפרוצדורה הרפואית הזו מיותרת, שפעם בהיסטוריה מי שהיה מתיר את הלשון היו המיילדות עם הציפורן הארוכה שלהן, והיום החליטו במועצת כירורגי התינוקות והפגים לעשות שינויים מאוד מרחיקים. לקבל את הלשון הקשורה כמו שהיא. אחרי הנאום קם הרופא ממקומו לבדוק את התינוק. הוא מתקרב אל עבר האם שאוחזת בו בזרועותיה. היא מוציאה את המוצץ מפיו של התינוק ומחזיקה במוצץ, בינתיים, בין שפתיה כדי להיות חופשייה בשתי הידיים. הרופא רואה את התינוק ואת האם עם המוצץ בין השפתיים ומתחיל לצחוק.

במיומנות של מהירות האור הוא פותח את פיו של התינוק תוך שהוא מתבונן בריכוז אל תוך חלל הפה. הוא בודק אותו באצבעותיו. טוב, הוא אומר, תשכחו את כל מה שאמרתי עכשיו, הלשון שלו קשורה באופן קיצוני. הנה, אפילו אפשר לראות, הוא מצביע אל תוככי הפה המתוק ואומר, הלשון של התינוק בצורה של לב מרוב שהיא קשורה אצלו אל החך.

האם מרגישה סחרחורת. אבל, היא אומרת לרופא, רגע אחד אתה אומר כך ורגע כך. כן, עונה הרופא, אבל אצל הבן שלכם זה באמת מקרה מובחן מאוד. האבא של התינוק מתחיל לשאול המון שאלות, הרופא מתעלם באצילות, ובפעם הבאה שהרופא עומד ליד האם הוא כבר מחזיק זוג מספריים גדולים. הרופא רוכן מעל הפה של פאר היצירה וממשיך לדבר בדרך אגב מרגיעה, עושה כמה תנועות עם היד, גוזר את הלשון ומתיר. התינוק מתחיל לצרוח, בכי חדש, שאף אחד מההורים לא מכיר. הוא מאדים ואחר כך כמעט מכחיל. עוטה על פניו הבעה של בגידה. כל המבוגרים בחדר מרמים אותו באותה השנייה.

הלב של האם מחסיר פעימה. היא נבהלת. התינוק ממשיך לצרוח ומתנגד למוצץ. האבא מודאג. חיוור. אל תדאג אבא'לה, הרופא אומר וטופח לאבא על הגב. אמא, את בסדר? את נראית קצת מבוהלת. אל תהיו מודאגים, בתוך כמה ימים התינוק שלכם חוזר לעצמו. התינוק בוכה בזמן שהרופא מדבר. הבכי שלו כעוס והוא עדיין מסרב למוצץ. אל תדאגו חברים, הרופא אומר, הוא ילמד מחדש איך לינוק, איך לאמץ מוצץ, והפעם לא יהיה חלב שבורח והתפיסה של הפטמה תהיה מדויקת יותר. האם ממלמלת בשקט לעצמה, לא הבנתי שאם נתיר לו את הלשון הוא יאבד את עצמו ויצטרך ללמוד הכול מחדש. איזה ייאוש. מה נעשה עכשיו?

ברגע אחד ההבעה של האם משתנה. החרדה הופכת לתחושת שלווה. היא נראית מוקפת בהילה של רגיעה, משדרת לסביבה שהכול יהיה בסדר בזמן שבחוץ קורה דבר מה נורא. בתנועות מדויקות האם מגישה לתינוק את הפטמה ומניקה. היא מבינה לעומק שעליה להניק את התינוק כמה שיותר מהר עוד לפני שהם יֵצאו מהמרפאה. היא מדמיינת את קלרה לוחשת לה אל תוך האוזן הוראות מרגיעות ומדויקות, תניקי אותו, עכשיו, מהר, שילמד לתפוס את הפטמה עם הלשון החדשה. האבא של התינוק והרופא משוחחים ביניהם בעמידה. הם מדברים על איך לנקות כתמים של דם מבגדים. שיחה בין שני גברים. האם מניקה את התינוק ומנפחת את הנחיריים בבוז בינה לבין הקלרה שלה. נשים מחכות לכתמים של דם בכל חודש והגברים מנהלים דיון על איך לנקות אותם. אולי אם לגברים היה דימום קבוע חודשי מלא חיים וכאב בין הרגליים היו פחות מלחמות בעולם. נשימות הבוז העמוקות של האם מרגיעות גם את התינוק. היא משמיעה לו קול גבוה וחמוד, הרופא והאבא משתתקים ומקשיבים לקולות האהבה שמחליפים את הטון הצורם של החרדה.

בדרך הביתה במכונית האם יושבת ליד התינוק, האבא נוהג והאם מושיבה את קלרה לידה. קלרה מספרת לה בלחש שגם לאַלוֹיס ג'וניור, הבן של אלויס מהנישואים הראשונים, היתה לשון קשורה שטעו ולא התירו אותה. הוא היה ילד רע. היא אומרת לאם שטוב שהתירה לתינוק שלה את הלשון. עכשיו הוא יגדל ויהיה ילד טוב. זה גם יעזור לו לישון. כשהם מגיעים לחניה של הבניין קלרה נעלמת כאילו לא נבראה מעולם. האם חושבת לעצמה שזו הפעם הראשונה שהיא מדמיינת את קלרה כשהאבא לצידה. היא נבהלת. אולי היא משוגעת, אולי העובדת הסוציאלית מהרווחה בדרך אליה לקחת את הילד שלה. היא מתחילה לדבר עם האבא בקול נעים ומסתירה את מה שבאמת מתחולל בתוכה.

הייל שוב קלרי. היום אני משאירה את התינוק עם אמא של בעלי. כשהיא באה אני משתדלת להתחפף מהבית לכמה שעות כי להיות איתה זה מתסכל. היא לא הצליחה מעולם להעניק לי אהבת אם וזה צובט לי במקום של האין. לי יש את אבא שלי ולבעלי יש את אמא שלו. הבנתי את זה אחרי החופה כשאמא שלו בכתה ללא הפסקה. הרגשתי כאילו היא בוכה על כך שלקחתי לה את הבן. עכשיו כשהבאתי לעולם את הנכד שלה היא אולי מרגישה קצת פחות בודדה. לפעמים אני מקנאה שלבעלי יש אמא חיה, מצד שני יש לו אבא מת. בין שנינו יש אחוות יתומים שמתיכה יחד בדידות ואהבה.

בעלי מתקשה להעמיד את אמא שלו במקום. גם כשהיא פולטת הערות עוקצניות וגם כשליום הנישואין היא קונה לנו שמיכת יחיד. הוא מתקשה לדבר עם הלא מודע של עצמו ושל אמא שלו על הדברים. כשרק עברנו לגור יחד, בכל פעם שבחוץ הגשם טפטף הוא חשב על אמא שלו שנמצאת בבית לבדה. כשהיא באה אלינו הביתה לבקר והיא מחבקת אותו מכל הלב אני מרגישה שאני מתבוננת בו ובמאהבת שלו. לפעמים זה נראה לי כמו סידור די נוח, כי זה אומר שאני יכולה להניח לו לנפשו, הוא כבר בזוגיות ואני לא חייבת לטפל בו. מצד שני, כשהוא בזוגיות איתה אני נשארת לבד. קיוויתי שאחרי הלידה אמא שלו תאמץ אותי. היא הביטה בי במבט מלחיץ ומעריץ כי ילדתי את הנכד שלה בלי משכך כאבים. אחרי הלידה היא עיסתה לי במבט חומל את כפות הרגליים, ולרגע הרגשתי כמו מלכה. אבל בזמן המסאז' היא סיפרה לי שבעדה הבדואית כשנולד נכד גם הסבתא מניקה. אמרתי לה שמזל שאנחנו לא בקטע של הנקה משולבת, ורציתי גם להוסיף שאולי נעשה הסכם שכל אמא תניק את הבן שלה, אבל לא רציתי להתחיל את הפלישה לסטלינגרד בבת אחת.

היום ידעתי שהיא תבוא, היא עוזרת לנו עוד יום בשבוע מאז שחזרתי ללמד, אני מתרגלת במבוא למחקר איכותני במדעי החברה. היום גם ארגנתי לעצמי אחרי ההוראה שיעור פילאטיס מכשירים כדי שאוכל לחזור לגוף של עצמי ולהשאיר את הסבתא והנכד בבונדינג זוגי ארוך. וידאתי מראש שהזמן שלהם יחד לא יכלול הנקה, אלא רק אוכל מבקבוקים עם חלב ששאבתי וטיול למטה בעגלה. מאז שהלשון הקשורה הותרה, יש לי תחושת דרגות חופש ורגיעה. יצאתי כרגיל באיחור מהאוניברסיטה ומיהרתי להגיע לשיעור פילאטיס. אני מנסה לשקם את רצפת האגן אחרי שבלידה, תוך כדי פילוס דרכו החוצה של בני, שמעתי את קולות הפיצוח של עצמות האגן שלי. בדרך לפילאטיס שעשעתי את עצמי במשחק, איזו דמות היתה המורה לפילאטיס אם היתה שואה עכשיו? אין לי ספק שהיא היתה קאפו. בשיעור האחרון היא אמרה על עצמה שהיא רעה. עם כל מכשירי העינויים האלה שהיא אומרת לנו להימתח עליהם, ואז עוד קצת, ואז כשאנקות הכאב רמות היא מקשה ומצחקקת. במקרה שלי, אם הייתי בשואה הייתי אנה פרנק. מתאים לי כל הכתיבה ביומן, החברה הדמיונית קיטי, אני בדיוק הטיפוס שימות באושוויץ ברגע האחרון. במחשבה נוספת, הלוואי עליי להיות אתי הילסום, בהתמסרות רוחנית מוחלטת, ללכת אל המוות בפיכחון.

אני מנסה לדמיין מה את היית קלרה אם היית בשואה. היית אמא של אדולף? תומכת בו ברגעים הקשים? כשהיה בא ואומר לך, אמא, אני חייב לחשוב על פתרון סופי, אולי היית מרככת אותו בשטרודל ושוקו ומצב היהודים היה משתפר? היית אומרת לו, אדולף, די, תוותר. אח, קלרה, לוּ רק לא היית משאירה את אדולף יתום בגיל כה צעיר, אולי היה בכדור הארץ עוד מקום ליהודים, צוענים, מתמודדי נפש, חברי הקהילה הגאה, אנשים עם מוגבלויות ועוד סרבני מלחמה. למה אדולף שלך יצא כזה קיצוני שרואה הכול בשחור ולבן? למה פתרון סופי ולא פרדוקס התחלתי? למה היתה בו כל כך הרבה רודפנות ושנאה? איפה טעית בחינוך? אולי כשלא לימדת אותו אותו להתמודד עם השטחים האפורים של החיים? האם התפעלת ממנו כל הזמן? עיוותת לו את המציאות? אמרת לו שהוא מוכשר גם כשהוא נחל כישלון? אמרת לו שכולם טועים והוא צודק? שכולם אשמים והוא קורבן, מסכן?

תגידי איך שרדת את אלויס, אבא של אדולף? אני משוחחת איתך בראש שלי וקוראת על אודות החיים שלך, בעלך הזקן והילדים, כי בכל הרשתות החברתיות אוהבים לכתוב עליכם המון המון פרטים. בעלך נשמע טיפוס נוראי, עצבני, כמעט לא החלפתם מילים. הוא הכה אותך ואת הילדים, את כוס היין הראשונה שתה כבר בעשר בבוקר ועבד במכס. ממש מציאה. שתהיי בריאה, קלרה. איך לעזאזל תפסת לך כזה בחור? ואם אני מבינה נכון, הוא גם סוג של דוד שלך מקרבה שנייה? ועוד מסתבר שקראת לו דוד כל יום ויום מחייך גם אחרי שהתחתנתם, גם אחרי שהפך לאבי ילדייך. אח, קלרה. אני מתארת לעצמי שלא היתה לך הרבה ברירה. באמת, אני קוראת עלייך ואני לא מאמינה. מצד שני, אני לא מאמינה שזה מה שאני קוראת בשעות הפנאי, ואני לא מאמינה למה שקוראות עיניי. היית המשרתת של הדוד שלך מדרגה קרובה מדי, זה מדכא ועצוב בו זמנית. בגיל חמש־עשרה או שש־עשרה הגעת אליו לחווה. שם כנראה למדת דבר או שניים על ניצול והשפלה, זה כנראה גם מה שהעברת לאדולף בחלב. הדוד הזה שלך היה בן שלושים ושש. אני קוראת שהיה ביניכם קשר רומנטי. עאלק קשר רומנטי, היום כבר היו קוראים לזה אונס, גילוי עריות. תכלס דוד שלך אנס אותך והכניס אותך להיריון. נוסף על היותך האחיינית שלו גם היית המשרתת שלו ושל אשתו השנייה. היא זו שכעסה עלייך וקינאה כשהבינה שהוא העדיף אותך על פניה וכנראה גם במקביל אליה.

מה הרגשת קלרי כשהיא גירשה אותך מהחווה? אולי היתה לך הקלה? היית כל כך צעירה. היום היו קוראים לך מתבגרת ובטח היית לומדת במגמת ציור בתיכון. לא רוצה לחשוב אפילו מאיפה לאדולף הגיע הכישרון. אבל אצלך בחיים, אחרי שנה שבה עברת לגור בווינה, קראו לך שוב הדודה והדוד לחזור לחווה. טיפלת בילדים שלהם ובאישה השנייה שבינתיים חלתה. בזמן שאת טיפלת בה הוא המשיך לאנוס אותך, אחר כך עוד המשכת לטפל בילדים שלהם. זה כואב לי בלב. קלרי, למה חזרת? לא יכולת להישאר בווינה עוד שנה? עוד קצת? למה לא אהבת את עצמך? למה חשבת שזה מה שמגיע לך? יכולת להכיר, נניח, קונדיטור אוסטרי נחמד או חס וחלילה סטודנט יהודי טוב, שלחייו מבריקות ויש לו חולשה לגויות נאות ומתוקות, ותארי לך שעל הדרך היית מצילה את כל האנושות מקריסה? התחתנת עם אלויס כשהיית כבר בהיריון עם בנך הבכור שאחר כך נפטר. התחתנת בקומה העליונה של הבית שבו גרת. אחרי החתונה הוא הלך למכס לעבוד ואת המשכת כרגיל לנקות. בטח עשית חלונות באותו היום, כדי לוודא שיהיה אפשר לראות רחוק ושקוף.

ולא ייאמן שהיית צריכה בית משפט שלם שיאשר לכם להתחתן כי היקום הבין שאסור שתתחתנו, שיֵצא לכם צורר. כי אפילו אלוהים ומערכת המשפט האוסטרית הבינו שיש סיכון מסוים שכרוך בחתונה שלכם. במקורות מפוקפקים אחרים כתוב שהכנסייה המקומית סירבה לאשר את חתונתכם בגלל הקרבה המשפחתית שלכם כדוד ואחיינית מדרגה שנייה. אבל בעלך הדפוק אלויס לא ויתר, הוא כתב לוותיקן ומשם הגיע האישור על הזיווג הארור. בכל מקרה, הקרבה המשפחתית, הדנ"א המתקתק, אבל הכוכבים, את יודעת, יש להם את דרכם שלהם אל הלב השבור. השופט האוסטרי או מישהו אחר עם הומור בוותיקן אישר, הטביע חותם, אמר יאללה, בוא ניתן לדוד והאחיינית האלה להתחתן, מה כבר יכול לקרות? ואופס נחרץ גורלה של יבשת אירופה והאנושות.

אני חושבת עלייך, קלרה, חשבתי עלייך הרבה כשנתקלתי באינטרנט בדיון פורה אם היה גילוי עריות בינך לבין אדולף. נצרבתי. לא הבנתי איך ההאשמה הזו כלפייך מריצה לי תחושה לא נוחה בעמוד השדרה. מה אכפת לי אם היה ביניכם גילוי עריות, למה לעזאזל אני כל כך רוצה להאמין שזה לא יכול להיות? קדחתי במנועי החיפוש באינטרנט. תכלס, לא מצאתי סימוכין לגילוי העריות הזה מלבד גילוי העריות בינך לבין בעלך אלויס. אני מרגישה כאילו אני מנסה לנקות את שמך אצלי בראש. כאילו אני מתעקשת על הטוב שבחדרי ליבך בלי להכיר אותך. מה אכפת לי ממך לעזאזל, ולמה דווקא לי זה אכפת?

לפעמים הבית שלי נראה לי כמו מחנה עבודה ואני צריכה להזכיר לעצמי שכבר נגמרה המלחמה. כנראה אני עדיין חיה ונעה בין המחנות, קלרה. בין העבודה לבין ההשמדה, בין הסרטן של אמא לשואה של אבא. לקחתי השבוע את התינוק לביקורת של הלשון הקשורה אצל הרופא המרוצה. הוא קרא להתרת הלשון הצלחה גדולה ואמר שהוא ממש מתפעל מתנועת הלשון החופשייה. ואני? אני אמא שלו האסירה, בין כותלי מחנה העבודה של חיי, כותבת דוקטורט, מניקה, מחליפה חיתולים, מתרגלת שתי קבוצות עם שישים סטודנטיות בסך הכול, בודקת עבודות, מגדלת תינוק, לא מזדיינת (לפחות מאז הלידה), אוהבת, כועסת, רבה עם בעלי, צוחקת, סופגת את מה שאני מאמינה שמגיע לי. אבל כל הזמן הזה, אני עמוק בפנים ניצולה. ניצולה של תופת גדולה, של צונאמי רוע אנושי יעיל וממוקד, של אובדן של איברים פנימיים על בסיס יומיומי, של היכרות עם הקצוות של עולמי הפנימי.

אני רוצה לישון, אבל מתפתה לחפש אותך עוד ועוד במנועי החיפוש. דף וירטואלי אחר דף וירטואלי נפתח. מה יהיה, קלרי? אין סוף לזוועה שכתובה שם על אודותייך. איזו זוועה של משפחה יצרת, קלרה, פלא שנולד לכם דיקטטור? מישהו מעוות הרגיש צורך לעשות סדר בגילוי העריות, בכל אי־הסדרים, בחוסר התפקוד, בחוסר הגבולות, בהשפלה ובניצול. אדולף לקח את התפקיד יותר מדי ברצינות עם המיון הנוקב של אוכלוסיית כדור הארץ. בסוף קברתם, את והוא והילדים האחרים את בעלך האלים. עברת לגור עם אדולף ופאולה במקום אחר, היחידים ששרדו מתוך ששת הילדים שילדת. כשאלויס מת אדולף היה בן שש־עשרה בערך ופאולה היתה בת שמונה. ממש קטנה. חייתם יחד שלושתכם בערך שנתיים בשקט ובשלווה. אדולף צייר בצבעי מים. את התפעלת מהציורים. עבדת כדי לפרנס את שני הילדים. אחר כך אחזו בך חזק התאים הסרטניים ואדולף טיפל בך ממש עד לרגעים האחרונים. סעד אותך במטבח המשפחתי החמים. הוא היה בן שמונה־עשרה כשמתת מסרטן השד. את היית בת ארבעים ושבע. מספרים על אדולף שנהג לומר שכיבד את אביו ואהב את אמו. אביו קיווה שיעבוד במכס כמוהו. הוא היה בן חמישים כאשר אדולף נולד. תגידי, מה את קיווית בשבילו? למה לא עודדת אותו להמשיך עם הפסנתר? למה היית חייבת להתלהב כל כך מציורי צבעי המים? אוקיי, אז צייר כנסייה, יצר שם משחק של אור וצל עם הצבעים, אבל רגע, למה הקדשת כל כך הרבה מאמצים כדי להשלות אותו שהוא לא סתם בחור שמצייר? אולי קיווית שימצא את האור בין הגוונים של צבעי המים הרכים? אולי קיווית שהרוע יישטף מהמכחול? למה לא שלחת אותו למכס והבהרת לו שהוא צריך לעבוד בעבודה מסודרת כמו אביו? למה לא שמת לו גבולות, לעזאזל?

קלרה, קלרע, קלרוע אנושי, איך ייתכן שהיית כזו תמימה ומתוקה ונולדה לך מפלצת כזו נוראה? אולי לא נתת תוקף, קלרה? אולי פספסת את הקטע הזה שהיית אמורה לומר לאדולף, כן, זה לא בסדר מה שאבא שלך עושה. כן, אני מצטערת אדולף שאתה עובר את זה. כן, אסור להרביץ לנשים. כן, אלכוהול זה דבר נורא. כן, אתה צודק אדולף, גם אתה וגם אחיך למחצה לא אמורים לקבל מכות והשפלות על בסיס יומיומי. היית אמורה לתת תוקף לעלבון, לתת תוקף לכאב הנפשי, לתת הכרה לכאב הפיזי. אוי קלרה, עשית כל כך הרבה טעויות. התנהגת כאילו כלום לא קרה. ואדולף ראה את אביו מכה אותך, מדבר אלייך לא יפה, משפיל ורודה. אדולף בעצמו סבל מנחת זרועו. האבא שלו הלוא גם גרם לו צרות הרבה אחרי שמת. תמיד שייכו את השורשים היהודיים של אדולף לאביו הממזר. מה יהיה, קלרה? נמאס לי לעשות לך סדר בחיים, באימהות, בקריירה, במשפחה. אני מותשת. נמאס לי לנסות להבין את הסיפור שלך. מספיק מסובך לי הבלגן של עצמי. למה אני בכלל מכניסה את הידיים לבוץ שלך? אני מארגנת ארוחה משפחתית ליום שישי בערב — לי, לבעלי ולתינוק. זה מעייף להיות יהודייה גמישה, לשרוד, לעשות עוד קצת שפגט. למתוח עוד את השרירים ואז להגיד להם, נו, תימתחו רק עוד קצת על מיטת הפילאטיס מכשירים, מה אתם עושים סיפור?

בפילאטיס אני כל הזמן מרמה. אני מגיעה באיחור של כמה דקות ומרגישה שחסכתי לעצמי עוד כמה רגעים של סבל, אני עושה כאילו אני מסתבכת עם הרצועות ואז מפסידה עוד כמה ספירות מהתרגיל. אני שואלת את המורה שאלה ומרוויחה עוד כמה שניות של חסד בלי תזוזה. את שואלת למה בכל זאת אני הולכת כל ראשון בבוקר לפילאטיס מכשירים? כי יש לי בעיה בשכמות, אין לי ברירה. כי יש לי משמעת עצמית. אולי כי אין לי אמא שתדאג לי אז אני חייבת לדאוג לגוף שלי. כי אני רוצה להסתכל במראה ולראות כבר שוב את עצמי.

וחוץ מזה, ליתר ביטחון אני תמיד מתכוננת ליום שבו שוב מישהו יחלה בסרטן או תתחיל שוב סוג של שואה. בסוף שיעור פילאטיס אני משחקת שוב במשחק איזו דמות הייתי אם היתה שואה. אני חושבת שאולי הייתי הופכת לחולדה בתוך מחנה ההשמדה. ניזונה מהספקות של אי־הידיעה לגבי העשן, מצטופפת בפינות של חדרים או חללים סגורים ומסתפקת בפירורים. מתחבאת בשקט בין שקים, ממתינה. מוצאת לי מסתורים מתחת לאדמה. אני לא חושבת, קלרה, שהייתי רוצה להיות בת אדם. הייתי מעדיפה להיות חולדה שתחושת הזמן שלה עשויה רגבי אדמה. וגם, בואי נודה על האמת, הייתי מעדיפה להיות חולדה ממין זכר. בלי צאצאים, בלי דאגה או חרדה. להיות מרוכזת בעצמי ובמחילות מעל ומתחת לאדמה. עכשיו התינוקי שלי כבר הלך לישון. היום הוא בילה עם סבתוש, היא הבטיחה שתבוא כל יום ראשון. אני הולכת להתקלח ולשתות כוס יין אדום. מותר לי עם ההנקה לשתות רק אחת. בעלי חוזר כל כך מאוחר, אני וכוס היין לבד. זה מאכזב אותי כל פעם מחדש.

יום שבת. האם, האבא והתינוק יוצאים לטייל. במהלך הטיול היא מבינה שהם צריכים להתגרש. הוא עדיין לא יודע שהיא מבינה את זה. האם רוקמת בראשה את תחרת הגירושין. היא מבינה שהקשר הזה יוביל אותה לאבדון. היא צריכה להפסיק אותו. לקרוע אותו עד סיב החוט האחרון. האם לא יודעת שברגעים אלו ממש האבא מתכנן בעצמו את הגירושין ממנה. הוא מרגיש שהיא מתנתקת. הוא מרגיש שהיא אוהבת כבר רק את התינוק, עסוקה רק בו. הוא מנסה להבין איך יכול להיות שהיא לא רואה אותו. כמה קשה לו השילוב של עבודה ומשפחה, היא לא מבינה כמה הוא משקיע מאמצים, היא גם לא מקבלת את זה שהוא תלוי בה. הוא זקוק לה. יש לו המון צרכים. לפעמים הוא מרגיש חרדה שהיא תעזוב אותו. הוא לא יכול לדמיין את הכאב הזה. הוא לא יכול לדמיין את עצמו חי בלעדיה. הוא גם יודע שזו תהיה טעות מאוד חמורה בשבילה. הלוא הוא בדיוק מה שהיא צריכה. הוא עוזר לה לשמור על עצמה. כי כל מה שהיא יודעת לעשות זה לרצות ולתת בלי גבול, והוא זה שיודע לקבל ולתת מכל הלב. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שהיא לא תהיה איתו. זה פוצע. הוא חושב שאולי עדיף לו לעזוב קודם, כי להיות נעזב זה קשה מנשוא. וגם נמאס לו להיות כל הזמן מואשם. הוא מרגיש שהיא לא מכבדת ולא מעריכה את כל מה שהוא עושה בשבילה ובשביל התינוק. בכלל, היא עסוקה יותר בתינוק ובמחשבות על הדוקטורט שלה במקום בתקופה הקשה שעוברת עליו. אמא שלו אומרת לו שאשתו לא מטפלת בו כמו שצריך, שהיא צריכה להעריך את כל המאמץ שהוא משקיע בעבודה בשביל המשפחה. הוא חושב לעצמו כמה הוא זקוק לאשתו, כמה הוא מתגעגע אל הגוף שלה. הוא רוצה לעשות איתה אהבה או בעצם הוא רוצה כבר לזיין אותה, רוצה לגמור בתוכה.

האם חושבת לעצמה שהיא זקוקה להרבה דרגות חופש והאבא הוא כמו חזייה עם ברזלים, לוחץ לה גם מקדימה וגם בצדדים. היא חושבת לעצמה איך השבוע נראה כשמתגרשים, איך התינוק מתחלק בין ההורים, באילו ימים התינוק יהיה איתה ואילו ימים יהיו פנויים. היא מרגישה אשמה כי התינוק שלה יידפק לכל החיים אם ההורים שלו יהיו גרושים. היא לחוצה מאיך היא תסתדר כלכלית, איפה היא תגור. היא מתחילה להרגיש את הכאב באזור של החזה והלב. חורים. חורים. חורים. היא לא יכולה לדמיין את עצמה נושמת בלי התינוק שלה לצידה. אבל הברזלים של החזייה לוחצים כמו סורגים. הם הולכים במסלול נוח למשפחות. התינוק במנשא על בית החזה של אביו. לאם לא נוח, היא כל הזמן בחרדה שהתינוק ייפול מהמנשא. היא סוככת בידיה סביב בית החזה של האבא. הוא צועק עליה שתפסיק. היא צועקת עליו שהיא לחוצה. מה הוא רוצה ממנה? היא אמא טרייה.

היא מרגישה כל הזמן אשמה. אמא לא טובה. בת זוג לא טובה. לא מתחשבת. דוחפת לתינוק בכל הזדמנות את הפטמה, שלא יוכל בלעדיה, שלא יהיה לה תחליף. לפעמים היא מסכימה לתת לו גם מוצץ. לפעמים היא שואבת עוד שקיות חלב כדי שתהיה חופשייה, שתוכל להיות איתו גם כשהיא איננה. היא לא מבינה את עצמה. היא רוצה להיות צמודה לתינוק ורוצה להיות גם לבדה. דווקא הטיול עושה לה טוב. היא נושמת אוויר ירוק. הריאות שלה מתמלאות במשהו אחר. הכאבים ברצפת האגן משתפרים. הבטן של ההיריון מתחילה להיעלם. היא רוצה כבר לחזור הביתה מהטיול, לשבת על הכורסה הכחולה, לדמיין את קלרה שלה ולחלום. נמאס לה כל הזמן לדאוג ולהיבהל. האבא הולך לצידה בטיול. היא פוחדת שאולי הגוף שלה לא יחזור להיות של עצמה. היא פוחדת שייקרעו לה התפרים אם שוב יחזרו לעשות אהבה. היא חייבת לנסות. היא מושיטה את כף היד לאחוז בו חזק. היא מנסה לגרש את המחשבות על גירושין שעולות ומציפות אותה עכשיו. אבל המחשבות הן כמו מקלחת שהברז בה נשבר, הן שוטפות אותה בלי לשאול אותה, מחשבות על פרידה ועל חלוקה של ימים. היא לא רוצה להתגרש. היא לא רוצה להתגרש. היא לא מוכנה לרגע להיפרד מהתינוק שלה. והכי מפחיד, אם היא תתגרש קלרה עלולה לעבור לגור איתה והן יחיו ביחד לנצח עולמי עולמים.

האבא אוחז בידה של האם ומדמיין לעצמו שאם הוא ייפרד ממנה הוא הולך לחגוג את החיים. הוא יזדיין בשלישיות, הוא יזיין בדוגי בתחת מישהי בת עשרים עם ציצים ענקיים ושיער שופע בבית השחי, כמו שהוא תמיד אהב. הוא יעשה את כל מה שלא הרשה לעצמו כל החיים. סמים. מלא סמים. תמיד רצה לרצות את אמא שלו, להיות ילד טוב, לעזור, תמיד ידע שיש לו יכולות והוא צריך לתת מעצמו. הוא דואג כבר שנים בתור ילד יחיד לאמא שלו שחיה לבד וזקוקה לו כמו אוויר לנשימה. נמאס לו לדאוג לאחרים. הוא רוצה להיות מרוכז בעצמו. הוא התחיל לחשוב על הבירה שישתה הערב עם חברים. היא עוד לא יודעת שהוא יוצא בכלל. איך הוא יגיד לה את זה בלי להגיש בקשת גירושין?

היא מתחילה להרגיש כאב ברצפת האגן, היא לוחצת את כף היד של האבא חזק. מה קרה? הוא מסתכל עליה בדאגה. מתכווץ לי הרחם היא עונה ויש לי עוד כאב בנקודה לא ברורה. בואי נחזור, הוא אומר. נלך חזרה לאוטו בדרך הקצרה. התינוק נרדם עליו במנשא. היא צועדת לצד התינוק והאבא. שביל ההליכה מלא בירוק של עצים, אין פריחה בתקופה של אחרי ראש השנה. עם כל מה שיש לצידה היא מרגישה כל כך בודדה.

היי קלרה, להתעסק איתך זה להתעסק בחרא. רק שתדעי שניסיתי, בחיי שניסיתי. אמרתי די, מספיק, לא רוצה. ניסיתי לכתוב לקיטי של אנה פרנק. להחליף אותך במישהי ראויה כדי שהתינוק שלי לא יצטרך לפגוש את כל הרעל שלך ושל משפחתך בלא מודע. ניסיתי שוב את הנסיכה דיאנה. זה לא עבד. הנה אני שוב כאן. זה הכי גרוע כשאני הולכת ברגל. כשאני בצעידות עם העגלה. כשאני הולכת לקניות או אל האוניברסיטה או הביתה חזרה. זה הכי גרוע בזמן שאני צועדת בתוך החיים. אני מוצאת את עצמי כותבת לך בראש מכתבים. המילים מתנסחות בלי עט ודפים. בתקופה של החגים מתחדדים אצלי כל הקווים הבעייתיים. ימים קשים עוברים עליי. בחגים אני יותר יתומה ומתגעגעת לאמא שלי ולנוכחות שלה הריקה. יום כיפור לפניי. אני הולכת עם אבא לקבר של אמא. לא יודעת למה. אולי כי כל שנה מחדש אני רוצה לבקש ממנה סליחה על כל הכעס והזעם שהיה בי אחרי שהלכה. כאילו האשמתי אותה בסרטן שהרג אותה. השמיים ננעלו וגם הלילות. עשיתי איתך תשליך ולא הצלחתי להשליך אותך מתוך הכיסים הפנימיים שלי. הפגיעה העצמית האקדמית שלי מחריפה. אני מענישה את עצמי באמצעות אינסוף קורסים באופן סדרתי. הציעו לי ללמד קורסים בשנה הבאה במכללה, אז אני יושבת להכין סילבוסים לקורסים עתידיים באופן אובססיבי, מקיאה אותם מתוכי. אומנם יש עוד שנה עד שאתחיל ללמד, אבל בעלי אומר שאני כבר פוגעת בעצמי באמצעות שני קורסים חדשים על אימהות ואומנות. הוא אומר שאני עלולה לא לסיים את הדוקטורט אם אֲלמד כל כך הרבה קורסים בלי הכרה. אם באמת אלמד במכללה החדשה נהיה חייבים מטפלת לתינוק בשנה הבאה. בינתיים אנחנו איכשהו מסתדרים עם אמא שלו ואבא שלי. אני חייבת להודות ששניהם עוזרים לי ממש.

בשנה שעברה, כשתרגלתי לראשונה בקורס מבוא למחקר איכותני, בסוף הקורס הייתי בחודש התשיעי עם התינוק והיו לי הרבה דברים על הראש לפני הלידה. לקנות עריסה, שידת החתלה, לבדוק עבודות של סטודנטיות, לארגן את הפרק התיאורטי והמתודולוגיה, לקנות עגלה. לחנות התינוקות הגעתי ברגע האחרון עצבנית ולחוצה. המוכרת ראתה אותי עם הבטן הענקית ונלחצה שלא אספיק לקבל עד הרגע האחרון את כל הסחורה. האבא של התינוק, שעדיין לא נולד, התחיל להילחץ גם הוא ואמר לי שהוא לא מבין איך הכול נשאר אצלי לרגע האחרון. צעקתי עליו שאני לא מספיקה כלום כלום כלום, ושייקח בחשבון שאולי לא אספיק להגיע לבית חולים כדי ללדת והלידה תהיה באוטו או סתם מול המכונה שמוציאים בה כרטיס חניה. בסוף באמת כל מה שהספקתי לתקן לפני הלידה היה את המכפלת של הווילונות בסלון ואת הנזילה של המזגן בחדר השינה.

תגידי, לאדולף היתה נטייה לפגיעה עצמית? היה לו דיאלוג כזה עם עצמו? הוא היה ילד שנפצע הרבה כששיחק בחוץ עם חברים וחברות? הוא חזר הביתה עם רגשות אשם? את יודעת, מצאתי ביוטיוב ריאיון עם חברת ילדות אחת של אדולף. אני לא רוצה לצפות. אני לא רוצה לצפות. אני לא רוצה לצפות. אני לא רוצה לעסוק במשפחת היטלר ולכתוב לך מכתבים. והנה אני שוב מוצאת את עצמי כאן, צדה את המשפחה המשוגעת שלך באינטרנט. לפני כמה ימים ראיתי את אדולף בסרטים ישנים מהתקופה של לפני המלחמה. היו שם צילומים מקוריים שלו בצבע. ראיתי אותו מנפנף, נואם, משוחח עם קולגות, יושב בקרון רכבת וחותם על מסמכים. כל מיני פעולות מקריות ומצבים קטנים יומיומיים בחייו של איש די צעיר. הפתיע אותי לראות את הרכות בתווי פניו. הוא לא נראה כמו הרוצח הלא אנושי שהיה אמור להיראות. הוא נראה מזיע, מתאמץ מאוד, לעיתים גם נינוח, כזה שאפשר לדמיין גם בתור ילד יצירתי שמתרוצץ בחווה הלוך ושוב, ובסוף דמיינתי איך הוא תמיד חזר אל הסינר של אמו האהובה, ואחז בכף ידה החמה והטובה.

בשלב שאדולף היה לפיהרר את כבר הזנת קהילה של תולעים עמוק באדמה. לא ראית את הכריזמה ולא את הסמים. לא ראית את הבליץ, לא ראית את הכיבוש המהיר ואת המבט המפוחד והמופתע של יבשת אירופה לנוכח בנך. עמוק באדמה כבר לא היו לך עיניים או גוף, ידיים לחבק או למנוע עוד רצח עם. התת־מודע שלך שמת ב־1907 אפילו לא יכול היה לדמיין ברוחו שתי מלחמות עולם.

שנים שנתת מעצמך, קלרה להמון גברים מסביב. לבעלך, לילדים שלו מהנישואים השניים, לששת הילדים שילדת בצמידות, בזה אחר זה. לשניים שנשארו בחיים, לילדים שקברת. כואב לי בלב לחשוב כמה אובדן הלב שלך בטח חש. ידעת כנראה לקרוא ולכתוב ברמה של בית ספר יסודי. האם אהבת לאפות? אפיתי אתמול מאפינס בננות ושוקולד. בזמן שצפיתי בסרט דוקומנטרי על ההתקפה בפרל הארבור הכנתי את העיסה. ארבע ביצים, שמנת אחת, סוכר לפי העין, קמח תופח, קצת תמצית וניל, ארבע בננות ממש בשלות. יצא טעים. המתכון של דודה שלי אבל עשיתי קצת שינויים. אני מטיחה לקערה את כל החומרים ומערבבת תמיד את הכול ביחד. אין לי כוח לחלק לשלבים. אני אישה שנתקעה בשלב של הספר האגדי "ילדים מבשלים". אמא קנתה לי אותו כשהייתי בת עשר ומאז אני נצמדת לספר. אני מכינה לנו מאפינס שיהיה לנו לערב יום כיפור, למרות שאנחנו אף פעם לא צמים. את בטח היית מכינה מאפים, עוגות תפוחים, שטרודלים, שניצלים, בטח כולם ליקקו את האצבעות מהבישולים שלך. אבל אצלי זה לא כך. לפעמים יוצא שרוף, לפעמים מעוך. לפעמים לא יוצא. אני משאירה בתנור ומתעלמת מהכישלון עד שהוא הופך לאזור מוכה אסון. לפעמים אני מגלה אחרי יומיים את החמאה במיקרוגל ורק אז מבינה למה למאפינס היה בעצם טעם מוזר.

במלחמת העולם השנייה, שאת צפית בה מתוך האדמה, לא היה מה לאכול. לסבתא שלי ולסבא שלי ולאחים ולאחיות שלהם מפולין ומרוסיה לא היה מה לאכול. למרות הרעב סבתא שלי ואחותה הצליחו להיכנס להיריון. אלוהים יודע מאיפה הגברים הצליחו לייצר זרע באותה תקופה. הגברים התגייסו לצבא האדום, סבתא ואחותה חיו לבד, שתי אחיות הריוניות, מתחבאות, מנסות לטשטש את העקבות, להסתיר את יהדותן. הן ילדו את אבא שלי ואת הבן דוד שלו. שניהם ינקו מאותה המינקת כי סבתא שלי ואחותה לא הצליחו לייצר חלב. סבתא היתה מוצצת חצץ ומעבירה לאבא שלי כדי שימצוץ. בארוחות ערב כשהייתי ילדה הוא היה מספר לי שפעם הם מצאו קליפות של תפוחי אדמה. זה היה מעדן דומה לזהב כי הם כמעט מתו מרעב. באותו זמן, כך סיפר לנו, הוא הלך לגן וזכר שחגגו שם את כריסמס שהוא מאוד אהב. אבא היה בטוח שהוא נוצרי. הוא סיפר לי שברוסיה סבתא וסבא הקפידו לקרוא לו בשם קלאוס.

אבל רגע, קלרה, איך גם הלך לגן וגם סבל מרעב? זה לא מסתדר לי בסיפור. הלוא כשיש אנשים מוכי רעב אין מערכת חינוך. בתעודת הלידה של אבא שלי כתבו בכלל שהוא בת. כל כך הרבה סיפורים לא סדורים, המון סתירות, סודות, ניסיונות לטשטש עקבות עבריים, זהויות נוצריות שמספקות מחסה, ורכבת טרנס־סיבירית אחת שבסוף המלחמה עלו עליה חמש נפשות אבודות — שתי נשים, שני ילדים ובעל אחד, כי האחר כבר לא שב מהמלחמה. הם חצו את היבשת, הם חצו את אירופה, אבל ככל שהתקרבו שוב לפולין הם כנראה הלכו לאיבוד הרחק ועמוק בתוך עצמם. אני חולמת מאז לחזור על עקבותיהם, לחפש את המסלול של הרכבת ולדמיין מה הם ראו בדרך. ואולי בעצם עדיף שלא, הזיכרונות עלולים להיות כואבים מדי וזה לא טוב לי מבחינת ייצור החלב.

מגיל קטן ידעתי שהתינוק שלך הוא הרוע האנושי הכי גדול שיכול להיות, ובזמן שלכולם אפשר לסלוח, לתופת הזו אסור לתת להישכח או לעבור. כאשר נולדתי אני ינקתי מאבי את הציווי לזכור. בכל ארוחת ערב לזכור את הרעב, בכל עיר אירופאית לזכור שקיימת אפשרות שאיאלץ להסתדר לבד. כשאני ממש מיואשת, קלרה, אני מתחילה לכתוב בחרוזים, זה יוצא לי כמו שפה ספרותית, אבל חרוזים זה בעצם סימפטום לסיפורים פרומים, לחוסר קוהרנטיות, לטראומה שמפרקת את החיים לפרגמנטים עד שקווי המתאר בין הדמות לרקע מיטשטשים. כשאני משתמשת בחרוזים זה אומר שאני במצוקה, שאני לא יכולה כבר עם הזיכרונות והאשמה. אולי החרוזים הם הדרך שלי לזכור ולא לשכוח. לפעמים בא לי שהדף ייגמר ושהכתב ייתעקם ושהמוח ייפרם. כל החלב־אב הזה שלגמתי בזמן הארוחות בתור ילדה הזין אותי בסיפורים, בסודות ובזהויות שאינן שייכות לי. לפעמים אני מרגישה שאני בכלל לא מכירה את הסיפור שלי.

אמא שלי מתה ולא הספיקה לספר לי על הדורות הקודמים שלה. היא גם לא הספיקה לומר לאבא, נו די, תעזוב את הילדה עם הסיפורים הקשים. לפעמים אבא מספר לי על המשפחה של אמא, אבל נשארו לי שם בצד שלה כל כך הרבה חורים. כשהיא נפטרה כבר לא היו לה הורים, ואחותה של אמא לא הסכימה אף פעם לנדב לי פרטים. אמא עצמה לא היתה אישה של סיפורים כתובים. היא אהבה פרגמנטים משתנים. רגע אחד היא היתה ילדה שגרה ליד הפרת והחידקל ושמסתובבת בשוק בבגדד, וברגע אחר היא אמרה שאסור היה לילדות להסתובב לבד. אולי אמא לא סיפרה סיפורים כי בבגדד היה רק פרהוד, לא היתה שואה. אמא פינתה מקום לאבא, לסיפורים שלו, ולכל הקשיים שעבר עם הוריו במלחמת העולם השנייה. אבל לי ולאמא לא נשאר. בא לי לצעוק לה אמא, אמא, אמא, בא לי לכתוב לה בגוף ראשון כי לא נשארו לנו סיפורים ולא נשאר לנו זמן. אבל אני לא מצליחה. המילים נתקעות לי, אמא, כמו קובה סלק שנתקעות ונדבקות בסיר אחת לשנייה.

האם מניחה את המחברת שבה היא כותבת ומתחילה לארגן את הצד שלה במיטה לשינה. התינוק ישן בעריסה. היה לו חום נמוך במשך היום. כנראה שיניים. היא דואגת. יש לה קמט עמוק בין העיניים. היא לוקחת לעצמה כוס מים, נשענת לרגע על השיש הקר במטבח. הייאוש לא בא לבקר הערב, הוא מחכה למחר. לפחות ההנקה הסתדרה אחרי שהתירו את הלשון הקשורה. גם החום יעבור, היא מנסה להרגיע את עצמה. מחר יהיו לה כמה שעות לביקור באוניברסיטה והסבתא שוב תגיע להיות עם התינוק. בחדר שני בחורים ישנים. תינוק אחד בעריסה ליד הצד שלה, ואבא אחד על מיטה זוגית מעץ ערבה בוכייה שנכנעת לכוח הכבידה. שניהם עייפים מאוד. הכלבה שרועה על הרצפה, מנסה לקרר את עצמה, שוכבת על הגב ורגליה מונחות על הקיר לצידה. היא מצחיקה, האם חושבת לעצמה.

היא חוזרת שוב לארגן את עצמה לשינה. ממקמת את כוס המים, מורחת קרם ידיים, חוככת בדעתה אם למרוח גם קרם על כפות הרגליים הנפוחות. היא מחליטה למרוח. מורחת שוב ושוב בתנועות איטיות ומעגליות. היא מניחה כרית בקצה המיטה כדי שתוכל לישון עם כפות הרגליים בהגבהה ובהכרת תודה. היא מכבה את המנורה הקטנה בצד שלה ומתמסרת אל תוך שנתה.

היא חולמת שהיא בעיר עתיקה על גדות נהר. הבניינים בעיר בצבע בז' בהיר, חלונות הבתים עגולים, חלק מהקירות מתקלפים מרוב לחות ודחיסות. היא בתוך גוף של נער. יצאה פקודה מהמלך להרוג את כל הנערים הבכורים. הנער בורח כמו חיה. מביט לצדדים, מחפש את הדרך להישאר בחיים. הנער קופץ אל תוך הנהר להתחבא במים העכורים. הוא שוחה ושוחה מתחת לגשרים עשויים יד אדם. עם כל תנועה של שחייה הנער הופך לבן הנהר, חציו דג חציו אדם. מדי פעם הוא שוחה אל גדת הנהר ומסתכל על בני האדם. הוא רואה את ההורים שלו מתהלכים על גדת הנהר ומחפשים אותו. הנער שולח אליהם כף יד אדם.

שלום קלרי שלי. נזכרתי הבוקר בתקופה שבה נפרדתי ממך. זה היה כשהייתי חיילת בצבא ההגנה לישראל וחנקו אותי המילים של שפת המלחמה ואבקת השרפה. זה היה שנתיים אחרי שאמא מתה. התגייסתי. אפילו לשנייה לא התלבטתי. בתקופה ההיא חיפשתי כל הזמן שפה שנייה. היו לי ציפיות מהשפה הצה"לית כי לא יכולתי לחיות בתוך הגוף שלי, התנתקתי ממנו כמה שיכולתי, הוא היה תזכורת לסרטן ולחולי. תזכורת לשפת האם שנגדעה לי. את היית עדה לכך שהמחזור הפסיק לי למשך שלוש שנים אחרי שאמא נפטרה. הגוף שלי כמו קיבל פקודה מלמעלה — חדל חיים ורבייה. בצבא נפרדתי ממך ולאט לאט גם מהפסיכולוגית. הכרתי את סוזי, שהיתה חיילת בודדה מאנגליה. יחד עם סוזי גילחתי את השיער, הקרקפות שלנו היו חשופות, הסתובבנו חופשיות בין הבסיס ומשימות המשרד הסודיות. הגוף שלי המנותק שקע בתוך מדי צה"ל. הקפדתי לא ללבוש חזייה. מדי פעם הייתי מתגנבת לשירותים, גונבת הצצה בגוף שניסיתי להטביע בתוך המדים, חופנת לעצמי את הציצי כדי להיות בטוחה שאני עדיין אישה, תמיד מוסיפה עוד נגיעה לוודא שאין לי בציצי גידול סרטני כמו זה שהיה לאמא שלי. קינאתי בסוזי שגם עם קרחת נראתה נשית ויפהפייה. המפקדת שלי קלטה שאני לא דוברת צה"לית שוטפת ושפקודות ולציית זה לא החלק החזק שלי. היא הזמינה אותי לשיחות, הבינה שאני במצב נפשי מורכב. הכניסו לתמונה את קצינת בריאות הנפש ונתנו לי ת"ש. קיבלתי אישור לצאת ללימודים מהבסיס הסגור בכל יום שלישי בצהריים, לנסוע לירושלים, העיר הקרובה והקדושה. החלטתי ללמוד במוזיאון ישראל, אולי כדי ללמוד לדבר בשפת האומנות ולהבין לעומק את כל מה שדפוק לי בנפש ובגוף. בכל שלישי חזרתי בערב לבסיס והבאתי לסוזי מתנה, פעם סוכרייה אדומה על מקל בצורה של תרנגול ופעם גלויה של אומנית דגולה.

במוזיאון ישראל בימי שלישי אחר הצהריים היה שיח גלריה. שם פגשתי לראשונה את אווה בראון. את הרי לא הספקת לפגוש את אווה בראון מעולם. פאולה הקטנה שלך פגשה אותה. גם אני פגשתי אותה, בתערוכה. היא היתה יפה. יופי כזה של בונקר. היא היתה אישה אומנותית. אהבה צילום, אהבה לתעד, אהבה כנראה גם קריסטל מת'. האומן שצייר אותה העביר לי את התחושה של איך זה להיות שם עם אדולף ברומן רומנטי ברגעים האחרונים של המלחמה והחיים. גם אדולף וגם אווה לבשו מדים. זה היה דרמטי. נראה לי שבסוף אדולף דפק לה כדור בראש או נתן לה רעל, או גם וגם. אני כבר לא זוכרת את תיאור המוות המדויק. בכל מקרה, בתערוכה, האומן הרוזן צייר את אדולף ואווה מגיעים לגיהינום בבטחה. בזמן שבנך הרג את אהובתו בטח התמונה שלך התנופפה החוצה מכיסו. סוף סוף נטשת את הילד המפלצתי שילדת באביב ושכל כך אהבת. הוא מת מהר, מהר מדי, בן רגע, למרות כל מה שהספיק במשך שנים להחריב. אווה הקסימה אותי. היא היתה החברה הדמיונית של האומן. בתערוכה הרגשתי תקווה שאולי אני לא משוגעת, אולי אני לא לגמרי לבדי בעולם. בשלישי אחר הצהריים גיליתי שאני לא היחידה שמדברת עם בני משפחת היטלר בקפידה.

אני כותבת לך ואני מרגישה מותשת, קלרה. אני גרוסה. אני כמו מדוזה שהים הקיא לחוף מחוץ לעונה. בא לי בעצמי להיכנס לאיזה בונקר, לעשות סמים, להישאר שם לנצח או אולי לצאת משם רק בעוד כמה שנים. אבל צריך לטפל בתינוק. צריך להכין אוכל. צהריים. צריך לקפל תחתונים ומכנסיים. צריך לסיים את המחקר ולדייק את המתודולוגיה של הדוקטורט. צריך לבדוק עוד מטלות של סטודנטיות. כאילו יש מעליי ענן עופרת כל הזמן. עם כל פעולה שאני עושה האבא של התינוק מעצבן אותי, הוא לא עוזר לי, הוא לא מבין שאני צריכה עזרה. אני מרגישה כל כך לבד ואני מתנחמת לעצמי במרפסת של הדירה שלנו עם הערסל שהוא תלה. הוא אמר לי שאוכל להתערסל בו כשארצה לנוח לכמה רגעים. כשאני מתמקמת בתוכו אני לרגע אחד נאספת, נעטפת. לרגע אחד אני יכולה להרגיש כמו אז בשיח גלריה במוזיאון ישראל. בקצה התערוכה על אווה בראון, בין הגלריות, בין עולם החומר לעולם הרוחות. לרגעים אחדים הרגשתי נורמלית שאני כותבת לקלרי ושיש בינינו חברות.

באחר הצהריים אחר ביום השפיות שלי במוזיאון פגשתי תקווה מסוג חדש, פגשתי את הרגע שבו החיים והמוות יוצרים ריקוד אחיד ומיוחד. שם לראשונה פגשתי את מריה ואן אוסטרוויק, ציירת הולנדית מהמאה השבע־עשרה, ז'אנר של טבע דומם. ההתמחות שלה היתה ציורי פרחים ואניטס vanitas. נמשכתי אל הוואניטס. אל המשפט momento mori — זכרי את יום מותך. תחיי. תטפלי. תתחתני. תלדי. תגמרי. בקול רם. אבל זכרי את יום מותך. אני הסתובבתי בתוך גופי שהיה מומנטו מורי משל עצמי ליום מותי. כל המוות הזה היה מונח על הקנבס אצל מריה ואן אוסטרוויק. בתמונת טבע דומם של פרפר, פרח שפורח ועוד אחד שקמל. שעון חול, גביע כסף גבשושי ועבה, דיוקנה משתקף בעיטורים שבתוכו, היא ציירה את ההשתקפות של עצמה מציירת בסטודיו.

מריה ואן אוסטרוויק היתה אישה יפה, כזו שזכרה תמיד את יום מותה. היא לא טיפלה באף אחד, לא התחתנה. חיה עם המשרתת שלה כל חייה. בטח הן גם עשו אהבה. נמרחו בצבעי השמן זו על זו, התנשקו ונשבעו שלא יביאו ילדים לעולם. אז בתערוכה, חשבתי שגם אני לא אביא ילדים לעולם, לא רציתי למות ולא להיות שם בשבילם. מאז גיל ההתבגרות אני חולמת שתטפלי בי, קלרה, כמו שטיפלת כל חייך בכולם. באבא של אדולף, בילדים שלא את ילדת, באלה שכן. אני רוצה שתדאגי לי, קלרה, כאילו אני מתגוררת אצלך בחווה. תכיני לי שטרודל אגסים ותיתני לי אהבה. תצמידי אותי לסינר, תעשי תיקון לטעויות שעשית עם אדולף. נתקן ביחד את הכול. את תהיי אמא שלי ואני אהיה הבת שלך. ואת תאהבי אותי, את לא תמותי לי. את תעזרי לי לקדם את הטוב והחמלה בעולם. נחבוש ביחד פצעים. תניקי אותי, קלרה, בחלב של אימהות אוהבות ובריאות. נסנן את הרעל הבין־דורי מהקולוסטרום. אני מבטיחה שלא אפצע לך את הפטמה. אני מבטיחה להיות תינוקת מתגמלת וטובה. ניקח את אדולף לטיפול ונציל את האוקסיטוצין והתקווה. כי לפעמים אני מרגישה שאין לי יותר, אין לי תקווה. גם בחלומות. אין לי יותר תקווה. נשאר לי רק הים. לפעמים הוא מזכיר לי משהו שהרגשתי פעם מזמן.

שבת בבוקר. התינוק מתעורר כבר ממש מוקדם. האם מתעוררת איתו. היא יוצאת בשקט, מטופפת בקצות אצבעותיה מחדר השינה כדי שהאבא ימשיך לישון בחדרם. בסלון פרוש מזרן המשחקים של התינוק, עליו מונחת האוניברסיטה. שתי קשתות שיוצרות יחד כיפה של משחקי בד תלויים באוויר. קווים בשחור לבן, ספירלות, טקסטורות שונות למגע, של קטיפה, של ניילון מרשרש, אוניברסיטה של אינסוף גירויים לחמישה חושים מתפתחים. צעצוע עם אספירציות אקדמיות שנועד לנקודת המבט של התינוק השוכב על הרצפה ולהורים המביטים עליו בתקווה. שיעשה משהו מועיל עם עצמו והסינפסות שלו, חושב לעצמו יוצר הצעצוע, ואמא של היוצר מציעה לו את השם "אוניברסיטה", הלוא כל אחד רוצה שהתינוק שלו ילמד באוניברסיטה, אז למה לא להתחיל כבר בינקות, להביא את האוניברסיטה אל התינוק הבוהה, הרך, שקרני השמש חדשות לו והוא מהופנט מהבדלים של אור וצל, קול ותחושה, ויש לו גם תנועה של התפתחות אדירה בבטן, בכפות הידיים. התינוק שוכב על הרצפה וגדל בלי שהוא מרגיש את עצמו גדל, לומד את עצמו ואת עולמו על המשטח היציב הנפרש תחתיו. כאן על המזרן הוא לא פוחד מנפילה. הגוף לומד את אינסוף אפשרויות התנועה הטמונות במגע עם הרצפה.

האם שוכבת על המזרן לצד התינוק. שניהם מכוסים בקרומי השינה. מחשבותיה של האם נודדות, היא נשענת על צד גופה, ראשה מונח על הזרוע המקופלת והמרפק, ביד השנייה היא מלטפת את לחי המשי של התינוק, הוא מגרגר ברכות וצוחק. כבר החליפה לו את החיתול, כבר הלבישה אותו בבגד בוקר חדש, ועכשיו כל שנותר זה לשכב, לשכב, לשכב. לנוח ולשכב. להרגיש את משי הלחי ולבהות. אם ותינוק. בבוקר האתמול בשיעור פילאטיס אמרה המורה, בואו נתמסר לתרגיל בלי לחכות לתרגיל הבא, לרגע הבא, ננסה להיות ברגע הזה בלי לחכות למה שאמור להגיע. האם מרגישה שהיא ברגע הזה על המזרן. היא לא רוצה שהרגע הבא יבוא. היא כל כולה אמא והתינוק כל כולו שלה. כולה וכולו על שטיח אחד של אהבה.

הכלבה נובחת. השכנים יוצאים לטיול. תמיד בשבת בבוקר הם יוצאים לטיול. יש להם שני ילדים קטנים. איך הם מתארגנים על החיים, האם חושבת לעצמה. האבא מגיח מחדר השינה. וואו, ישנתי המון זמן, הוא אומר. איזה כיף, איך הייתי זקוק לזה. האם מחכה שהאבא יגיד לה תודה על כך שהיא קמה ראשונה ואפשרה לו לישון, הוא לא אומר דבר. הוא ניגש למטבח ומדליק את מכונת הקפה. הוא פונה למטחנה וממלא. האם על המזרן, התינוק לצידה. היא נזכרת בלילה כשניסו לעשות אהבה וזה שוב לא עבד. הוא גמר והיא התקלחה ונרדמה. הם לא החליפו מילה. היא מתחילה לבכות בדמעות גדולות. עגולות. עכורות. היא נזכרת שמישהו פעם אמר לה שדמעות הן כמו פתיתי שלג, הן אף פעם לא דומות זו לזו. יש כל מיני דמעות. בהמון צורות, גדלים, מרקמים, טעמים. היא מרגישה את העגלגלות והעכירות של הדמעות של השבת הזו. דמעות של לבד, עם קצוות משוננים. כאב שצורב לה בשכמות. היא מסתובבת על המזרן ושוכבת על גבה. כעת היא מרגישה גם את הכאב ביד. היא נשענה על הזרוע השמאלית והמרפק יותר מדי. הרבה יותר מדי. הכול מרגיש יותר מדי. חיים שלמים של טו מאץ'. יצאת עם הכלבה? הקול של האבא מפלח את החזה שלה. לא, היא אומרת. היא מרגישה את ההתנצלות המתגוננת מתכוננת בין מיתרי הקול, את האשמה. לא הספקתי, לא יכולתי, היה בוקר עם חיתול עמוס. אבל חוץ מ"לא" היא לא אומרת כלום. היא מקשיבה מופתעת לשקט של אחרי ה"לא" של עצמה. היא שקטה. מחכה. דרוכה. האבא לא עונה. הוא כבר שכח ששאל. הוא שוקע בקריאת העיתון שמונח על השיש בזמן שמכונת הקפה עושה קולות. בראש שלה היא מחשבנת חשבונות.

התינוק מגיב לקולות, המבט שלו דרוך, לפתע הוא דוחף את פלג גופו העליון דרך הרגליים ושוכב כמעט על הצד. אה! האם רוצה לקפוץ מהמקום, אבל מהדקת את עצמה חזק אל המזרן. הוא מתהפך, היא אומרת בשקט אבל בקול. האבא במטבח דרוך לפתע. מה? הוא מתהפך, היא אומרת ומהדקת את הפה שלא ייפער מבפנים עם הלסת והלשון. היא לא רוצה להשמיע קול גדול מדי, כי היא חוששת שהתינוק ייבהל. היא רואה לנגד עיניה קפיצת גדילה והיא לא מאמינה. הוא כבר לא גוש אחד על מזרן, הוא מצליח להתהפך מצד לצד. האבא מגיע אל הסלון, מתיישב על ברכיו לצד המזרן. צ'וקו, הוא קורא לתינוק, מי מתהפך? מי אלוף של אבא? אז למה את רק לוחשת? כדי לא להבהיל את ההיפוך, האם עונה שוב בלחישה. האבא מפטיר שזה מדהים שהוא עשה את זה. האם מתהפכת על הבטן. האבא אומר, התינוק גאון. האם מסתירה את שאריות הדמעות על המזרן. הגוף שלה נמס, שקוף ונוזלי. היא תוהה בינה לבין עצמה, אם לא תזוז אולי היא תוכל לאט לאט להיעלם. לא להיות פה, לזלוג מפה. להיספג ברצפה ובקורות הבניין, לנזול לאט למטה לכיוון החניה. היא רוצה להרפות את כל ההחזקה הזו ולא להיות. האבא פתאום עושה פרצוף. ואי, נראה לי שהוא חרבן שוב או אולי זה רק פלוץ? הוא מתרחק מהמזרן. האם שעד עתה הפנתה לו את הגב, מתהפכת. ההתחשבנויות הופכות לקול פנימי שמפעם בה ואומר שאין טעם לומר תחליף לו, אין טעם לומר לו תגיד תודה, אין טעם בכלל לומר כבר מה את רוצה, מה את מרגישה. התינוק מתחיל לבכות. האם מתיישבת על ברכיה ואוספת אותו בשתי ידיה. היא קמה לקחת אותו לשידת ההחתלה, להכין אותו לנסיעה. נתארגן ונצא? היא שואלת את האבא וגם עונה. כן בטח, הוא אומר, אני רק מסיים את הקפה. תתארגני, אני יוצא עם הכלבה. היא לא שומעת את עצמה אומרת תודה. היא לא אומרת דבר. אין טעם לומר. אין לה יותר מה לומר. הוא גם לא מציע להכין לה קפה. היא לא מבקשת. אולי אם הדברים לא ייאמרו אז כאילו הם לא קרו?

לוקח זמן עד שההורים יוצאים עם התינוק מהבית. האבא יורד לאוטו ושוב עולה לדירה ויורד לאוטו ושוב עולה לדירה. הם לוקחים את התיק אבל אז מבינים שאין בו חיתולים. האבא מביא חיתולים, זה נראה לאם מעט מדי. מה יקרה אם זה יום של מלא חרבונים? והמשחה המיוחדת לטוסיק והבקבוק, והדיסק שהוא אוהב עכשיו ובלעדיו לא יירדם. האבא מארגן ומארגן. עכשיו האם מרגישה פחות לבד. הם מכניסים ביחד את התינוק לכיסא המיוחד שלו והענק. הוא מתחיל לבכות ברגע שהם רוכסים את החגורה. תשימי לו מהר את הדיסק של המוזיקה האורגנית, האבא אומר לה. היא עוברת מהמושב האחורי ליד התינוק למושב של הנהג, מתניעה את האוטו, מכניסה את הדיסק, המוזיקה ממלאת את כל המושבים. הרטט העדין של ההתנעה עושה את שלו. התינוק מפסיק לבכות. האבא אומר, אני רץ רגע לשירותים וחוזר. טוב, אומרת האם, רק תעשה את זה מהר. האבא מביט בה והולך.

האם יושבת באוטו, ברקע הצלילים המתקתקים של המוזיקה האורגנית. המנוע מותנע, התינוק מקשיב. היא מסתכלת בו דרך המראה. היא מפנה את מבטה לגינה הציבורית שמול החניה, ושוב חוזרת אליו במבטה. במבט הבא במראה היא רואה את התינוק ישן. השירים בדיסק מתחלפים. התינוק מחייך לעצמו וחולם. איפה הוא? היא שואלת את עצמה. רוצה להתקשר אל האבא. רואה שהטלפון שלו לידה. היא מתלבטת אם לעלות הביתה, זו בסך הכול קומה אחת, אבל אי אפשר להשאיר תינוק באוטו לבד. אף שכן לא נראה בסביבה. שבת בבוקר, אין ממי לבקש טובה של אתה יכול שנייה לשמור על התינוק. היא תקועה במכונית עם הזעם של עצמה. סכר מלא כעסים הולך ונפרץ. שירים מתוקים עוברים בדיסק. בשבילה זה לא נגמר. היא רוצה להתקשר לסוזי, מה השעה אצלה בלונדון? מה היא אומרת לה? שהיא באוטו, נעולה? היא כבר חושבת לפתוח את המושב של התינוק ולעלות איתו לדירה, אבל אז תעיר אותו והלכה להם הנסיעה. הם אמורים לנסוע לאבא שלה.

לקראת סוף הדיסק האבא חוזר. ארבעים דקות של אני רץ לשירותים וחוזר. מה, מה הסיפור? למה את עושה פרצוף? אסור לי כבר לחרבן? אני צריך אישור? את ממש מגזימה, אז הייתי צריך לשירותים, אז מה? אז היית באה עם התינוק למעלה, מה הבעיה. לא ייאמן באמת, כל מה שאני עושה לא טוב, תמיד את מתלוננת, תמיד יש משהו ועוד משהו. בן אדם מבוגר הולך לשירותים עם רגשות אשם. כל דבר את מאשימה. כל רגע איתך אני נאשם. את יודעת מה, אין בעיה, בפעם הבאה שאת תצטרכי לשירותים, נראה איך את תרגישי עם כאלה פרצופים. האם עוברת למושב שליד התינוק, משתדלת לעשות את זה בשקט שלא יתעורר. הזעם האדיר שהיא לא יכולה לצעוק כי התינוק ישן נכנס פנימה לתוך הנפש שלה ומתכרבל. אין מה לומר. אין טעם לומר. היא חוזרת על הקול הזה. אין לי בכלל כוח לנסוע, בסוף היא אומרת. נו באמת, הכול אצלך סיפור, את לא רוצה שניסע אז לא ניסע, זה האבא שלך, הוא אומר.

בחלומה היא, האבא והתינוק בנסיעה. נוסעים אל כיוון כביש היציאה מהבית של הוריה. אמא שלה עדיין בחיים. ההגה בידיים של התינוק שלה. היא יושבת במכונית במושב לידו. אבא של התינוק יושב לבד במושב האחורי. פתאום במקום להאט ולפנות ימינה בצומת, הוא פונה באופן חד אל תוך תעלה שבהמשכה נמתח גשר ומתחתיו נפרשת בריכת מים גדולה ועכורה. התינוק סוטה מהמסלול בטעות והאוטו נופל מהגשר לכיוון הבריכה. האבא של התינוק צועק מאחור, "מה אתה עושה?" היא מבינה שאם לא תפתח עכשיו את הדלת ותברח היא תמות. היא בודקת ומגלה שיש נעילה אוטומטית בדלתות. היא מתעוררת בלי אוויר בריאות. היא מרגישה שהיא עומדת למות. לחיות או למות. לחיות או למות. לחיות או למות.

ההורים והתינוק טסים לשיקגו, הילטון, המלון שבו הכנס של האם נערך. כנס על מחקר איכותני, לימודי מגדר ורב־תרבותיות, עם סדנאות והרצאות. האם מרצה על הדוקטורט המתהווה "חוויית הכתיבה הווירטואלית של אימהות ברשת". ההורים מתרגשים שסוף סוף הם יוצאים לחופשה, האם מבינה שעבורה זו תהיה גם עבודה מלחיצה. האבא לוקח חופשה מהעבודה. הם מסכמים ביניהם שבימים של הכנס האבא יהיה עם התינוק בבונדינג, היא במקביל תרצה על הדוקטורט וגם תעשה מינגלינג משובח שיעזור בהמשך הקריירה עם הפוסט־דוקטורט. מהיום שהם מכירים הם חולמים לעבור לגור כמה שנים ביחד בחו"ל. מאז שהיא כותבת את הדוקטורט עומד על הפרק גם פוסט־דוקטורט עתידי שאליו תוכל לנסוע כל המשפחה יום אחד. בין ההרצאות האם רוצה למַקבל בקבוק ופטמה כדי לאוורר את ההרמטיות שרוחשת בין התינוק לבינה.

ההורים והתינוק מגיעים לשיקגו ערב לפני הכנס. הטיסה ארוכה ומתישה. הם מחליפים שני מטוסים באמצע הדרך. התינוק בוכה, בשאר הזמן הוא יונק וישן. כמעט לא מחייך, לא רוצה להקשיב לסיפור. הגוף שלו מתנגד לנסיעה. אולי כואבות לו האוזניים, אולי הוא שוב בקפיצת גדילה. במטוס, האם אוחזת בו בין ידיה. היא מניקה אותו כדי להרגיע גם את עצמה. התינוק מקשית את גופו לאחור וזורק את ראשו. תנועת מחאה חדשה. מדי פעם היא מניחה אותו בעריסה של המטוס שנראית כמו קופסת נעליים מעופפת ומזכירה לה חלום שחלמה.

הם נוחתים בשיקגו ולוקחים מונית למלון. התקציב שהאוניברסיטה מקציבה לדוקטורנטית עבור כנסים בחו"ל מאפשר להם לקחת חדר במלון המפואר שבו מתקיים הכנס. במרכז החדר ניצבת מיטה גדולה קינג סייז, לצד המיטה עריסה מפלסטיק לבן. משני צידי המיטה שידות משיש שמישהו חצב בצפון איטליה, סחב על הגב והתאמץ להביא עד לכאן. את התינוק החדר לא מרשים. הוא בוכה וצורח עוד יותר מהרגע שהם נכנסים ומתיישבים. הוא מרגיש את המתח של העיר שיקגו בתוך הגרון של עצמו, את המתח בין חופשה לעבודה, את המתח בין הוריו המותשים. הם מעבירים את התינוק מיד ליד, מדי פעם גוערים ומאשימים זה את זה כאילו הצרחות והבכי הם האשמה של כל אחד ואחד מהם. האם מתיישבת בצד המיטה, התינוק בזרועותיה, מוכנה להגיש לו פטמה אל הפה. האבא מתחיל למקם את המזוודות, לפתוח, לסדר, להוציא בגדים ולשטוף מעצמו את כל המסע המפרך. הוא צריך להזכיר לעצמו למה נגרר עד כאן עם התינוק, האם באמת החלום של רילוקיישן בעתיד עם כל המשפחה יהיה קללה או ברכה. הכול מרגיש לאבא בלתי נסבל, וכך גם אגלי הזיעה שמצטברים לו על הנשמה מהבכי של התינוק, הפרצופים המתוסכלים של האם והטיסה.

האם מחליטה ברגע האחרון לתת לתינוק בקבוק ולא פטמה, אולי כך הם ישיגו לילה מלא בשעות שינה. היא מניחה את הבקבוק על השידה, ומבקשת מהאבא שיערבב את האבקה עם המים הרתוחים בזמן שהיא מחזיקה את החבילה העצבנית התינוקית בין ידיה. גופו של התינוק בוכה את הבכי של עצמו בצורת זריקות חוזרות ונשנות של ראשו. שוב ושוב ראשו של התינוק מתקשת לאחור עם פלג גופו העליון. ברגע אחד מיותר נוצרת במציאות הפיזית זווית אכזרית, הרקה הימנית של התינוק פוגשת בפינת שידת השיש המפוארת שעליה עומד הבקבוק שהאבא תכנן לערבב. ברגע הראשון שקט. הבכי מפסיק. השקט חד ומפחיד. רגע אחרי השקט נשמעת התנשפות, ניכר הכאב, משתלטת אכזבה מהעולם וממי שהמציא את שידות השיש הכבדות המפוארות, אכזבה מרשת מלונות הילטון וממי שבחר את המלון, אכזבה ממי שחצב את השיש וטרח והביא אותו עד לכאן. בחלל החדר נשמעות צעקות בין ההורים נוטפות עלבון.

פניו של התינוק נמרחות בקול של כאב גדול. הוא מביט באם צועקת על האבא ועל השידה, ועל האבא צועק על האם ועל השידה בחזרה. הבהלה אוחזת בכולם, הכאב והאכזבה. ההורים מתקשרים לקבלה. מגיע פקיד קבלה מנומנם, מביא איתו קרח בדלי של שמפניה ומגבת לבנה צחה. ההורים מניחים על הרקה של התינוק את המגבת הקרה. הוא מביט בהם בסקרנות מתוך הקור שאוחז בגופו וגומע לתוכו את הבקבוק שחיכה. האבא מתקשר למוקד האחיות של קופת החולים בארץ ומתייעץ בשפת אם להבין מה עושים. האחות בצד השני של הקו נלחצת כי הם בארצות הברית והיא חוששת. בעצתה הם מתקשרים לביטוח הרפואי הפרטי ולבסוף עולה על הקו בצד השני רופא שמסביר להם איך לטפל בתינוק וברקתו בימים הקרובים, לאילו סימנים הם צריכים לשים לב ומה עושים. הלילה יורד על שיקגו וגם עליהם. פקיד הקבלה מרחם, הוא גם חושש מתביעה נגד רשת בתי המלון דווקא במשמרת שלו, ודואג לשלוח להם ארוחת ערב מפנקת לחדרם כדי להשביע ולרצות אותם. הלילה הראשון עובר קשוח, הם נרדמים בחופזה, נחטפים אל תוך השינה בתחושת אכזבה.

למחרת הכנס עובר על האם בחרדה והתרגשויות, ההרצאה שלה מצליחה והיא מקבלת המון תגובות. היא מנסה כל הזמן להסתיר את עיגולי הזיעה שנקווים לה בבית השחי מתחת לזרועות. פרופ' למגדר באוניברסיטה שעליה אף פעם לא שמעה ניגשת אליה בסוף ההרצאה, ומציעה לה אפשרויות לשיתופי פעולה, למשל להמשיך אצלה בלימודי הפוסט־דוקטורט. המינגלינג עוזר לה להכיר עוד דוקטורנטיות למגדר ומחקר איכותני מכל רחבי ארצות הברית. האם מרגישה לרגע קצת פחות לבד בעולם האקדמי האימתני. בזמן הזה, האבא והתינוק מסתובבים בטיילת של שיקגו, במסעדות עם סטייקים ובירה שהאבא אוהב לחקור. בערב כשהם נפגשים, התינוק עם סימן על הרקה פוגש את הפטמה באהבה. האם מתחבקת עם האבא ומרגישה עצובה בלי להבין למה. האבא מספר לה על קורות היום והיא מנסה לשוות קלילות לקולה בזמן שהיא מתארת לו איך ארגנה עוד שלב ברילוקיישן האקדמי העתידי שלהם בתור משפחה. בסיום הכנס הם מתפנים להגשים ביחד חלום משפחתי ולבקר במוזיאון הטבע העירוני.

בבוקר היום האחרון לחופשה ההורים והתינוק יוצאים אל המוזיאון מחדר המלון בחופזה. הם שוכחים על שידת השיש האכזרית את בקבוק המים הקטן וכמה קרקרים לכרסום מנחם ברגעים קשים. המסדרונות של ההילטון נוצצים ומסנוורים, לרגעים כשהם יורדים במעלית האם מרגישה שהם משפחה מלכותית. הם יוצאים החוצה אל הרחוב הקר והרוח המנשבת בחוזקה. התינוק בעגלה ספון במעילו כמו מרשמלו פריך ומתוק. ההורים מתווכחים בדרך למוזיאון. הם מתווכחים גם כשהם עולים לאוטובוס. האבא עומד עם העגלה בצד והתינוק יושב על ברכי האם במושב. האם והתינוק מסתכלים דרך החלון והיא מספרת לתוך אוזנו ברוך שהם נוסעים למוזיאון הטבע כדי להכיר דינוזאורית זקנה וחביבה ששמה סוּ. האם מספרת לתינוק ולעצמה שגם סוּ הדינוזאורית קיבלה פעם מכה. זו היתה מכה כואבת שחטפה מאיזה דינוזאור שכן. החוקרים גילו את הסיפור של המכה שלה בחוליות הזנב ובכתף והבינו שהיא שרדה פגיעה קשה. האם של התינוק מספרת לו שסוּ היא דינוזאורית ממש חזקה. התינוק מקשיב לאמו עם העיניים. המילים של אמו מרככות את הסימן שנשאר לו על הרקה. אין שם דם. זה זעזוע מוח קל, כפי שהרופאה בארץ מאבחנת חמישה ימים לאחר שהמשפחה חזרה. באותו הרגע בשיקגו הדינוזאורים מחכים, הדמעות מתייבשות. ההורים לא מדמיינים שהרקות העדינות יכולות להדהד מזעזוע עמוק.

בחלל הכניסה של המוזיאון מקבלת את פני המשפחה סוּ הדינוזאורית הזקנה. האם מתבוננת ומקנאת בשלד המפואר שלה. לא היה ספק בכך שסוּ כבר עשתה את שלה. תקועה על יתדות באווירה קדומה, יכולה רק להיות עם עצמה ועצמותיה, אינה נתונה יותר לשום חובת הוכחה. כבר מהרגע שבו הם נכנסים למוזיאון המתח בין ההורים מתמתח מעל הראש של התינוק והדיבור שלהם מתמקד במילים קצרות עם המון פעלים וציוויים. דווקא במוזיאון הטבע, מכל המקומות, שידה משיש קר עומדת ביניהם, דוקרת בפינותיה החדות. בזווית העין האם קולטת את תערוכת האדם הקדמון ומבינה שזו החבישה החדשה. היא חושבת על התאונות והמכות הקטנות והכואבות אצל האדם הקדמון במערה. האש הבוערת, הגחלים הלוהטות, פינות של גושי שיש, עצמות חדות אשר מונחות בירכתי המערה, מאיימות על החלקות הרכות של הילדים והטף. האם מרגישה שהיא חובשת כאב בסיפור. היא נותנת לתינוק נשיקה וחיבוק ארוך ושואלת אותו בקול מה כבר תזכור מכל זה כשתהיה גדול. היא עדיין מקנאת בסוּ הדינוזאורית הזקנה, רוצה כמוה לשכב מתחת לאדמה, להמתין בדממה למישהו שיסדר את העצמות שלה מחדש באהבה. מתישהו אני חייבת להתגרש, היא אומרת לעצמה כשהיא צועדת לכיוון התערוכה החדשה.

כשההורים והתינוק חוזרים משיקגו הוא לא רוצה יותר לשמוע על פטמה. התינוק מתחיל מחאת יניקה. האם בוכה הרבה, הגודש בציצי מציק וכואב. היא אוהבת את התינוק ונעלבת עד עמקי נשמתה שהוא לא רוצה אותה. התינוק לא רוצה לינוק אפילו עוד טיפה. בכל פעם שהיא מגישה לו את הפטמה הוא מסב את ראשו לצד השני הרחק מגופה. האם אומרת לאבא, התינוק לא רוצה אותי. היא מתביישת לומר שהיא שונאת את התינוק המוחה. האבא אומר, סוף סוף, ונושף החוצה נשיפה ארוכה. הוא מנסה להצחיק אותה, אומר לה הללויה! בקולי קולות, אולי באמת סוף סוף אנחנו יכולים להזדיין על אם־די ולשנות את מצב התודעה המחורבן שאנחנו תקועים בתוכו. האם בוכה. היא אומרת לו שהוא לא מבין מה זה עושה לה שנגמרה ההנקה. היא מחליטה להישאר כמה ימים בבית ומתאבלת כולה. היא מרגישה שהיא עצובה בגלל ההנקה, וגם בגלל שהחיים אינם נראים כמו שהיא תכננה. היא מרגישה שבירה, מאבדת את מרכז עולמה, מאבדת את מלאכת הבריאה הטמונה בגופה. היא מניחה עלים של כרוב על הציצי ומייבשת את שארית החלב, היא מתיישבת על הכורסה הכחולה ומתמסרת לתחושה שהיא תוכנית שהשתבשה.

האם בוכה וכותבת. ככל שהיא כותבת ובוכה היא נהיית יותר רגועה. התינוק מחוץ לבית עם סבתא בטיול בעגלה. האבא הולך לעבודה. המבט של האם אל הדף מרכך אותה. עלי הכרוב סופגים את החלב החם ואת הדמעות הסגלגלות שלה. היא כותבת ולאט לאט משתחררת. הציצי חוזר להיות שלה. ציצי ימין וציצי שמאל חוזרים להיות שייכים לעצמה. היא כותבת וחופנת את הציצי שלה. מדגדגת את עצמה. בוקה וצוחכת בערבוביה.

קלרה, אמא מאמצת שלי, תעזרי לי, הפסקתי להניק, יותר נכון התינוק שלי לא רוצה יותר את הפטמה שלי. אני מרגישה כל כך פגועה ואני מרגישה אמא גרועה על כך שאני בקריסה. התינוק גמל אותי מההנקה בבת אחת, זה מילא אותי בחרדה. ברגעים כאלה את מיד חוזרת אליי אל מחזור החלב, הדמעות והדם. התעוררתי הבוקר אחרי חלום בלהות. חלמתי שאני עומדת באמצע רחוב ראשי בירושלים עם הפנים לבניין הכנסת. חיכיתי לרכבת הקלה או לאיזושהי תחבורה, ניסיתי לברר מה התחנה הנכונה. כשמצאתי את התחנה, התמקמתי, הסתכלתי קדימה וראיתי את הכנסת קורסת.

הכנסת קרסה לי מול הפנים. היא התחילה לקרוס מלמטה לכיוון מעלה. בהתחלה לא הוצאתי הגה. חשבתי שאולי אני לא רואה טוב ואם לא אשמיע קול אז אולי זה לא באמת קרה. היא קרסה כמו אונייה גדולה ששקעה. אנשים סביבי התחילו להשמיע קולות מפוחדים והמומים. הם ראו את הקריסה. לא פשוט לראות את כנסת ישראל טובעת בתוך האדמה באמצע היום. הרחוב הירושלמי המה באימה. עברתי מקום בחלום, ממרכז ירושלים לאזור של מלחה. הסתובבתי ברחובות. הייתי עם בעלי. פתאום ראינו נמר ושני זאבים לצידו. הבנו שהחיות מגן החיות התנ"כי ברחו והן מסתובבות חופשי. הנמר טיפס על הגדר, עבר בכפותיו הרכות מעל איש שישב שם על ספסל. הנשימה שלנו נעתקה. הנמר לא התעכב לטרוף, הוא המשיך בדרכו. שני הזאבים עשו דרכם אלינו. העיניים שלהם היו נוצצות ומפחידות. אחד מהם התקרב אליי והתחיל לרחרח אותי. איש מבוגר זרק רחוק משם פגרי ציפורים וקרא וולפי וולפי בוא לכאן. הזאב עזב אותי והלך אל הפגרים. התעוררתי בבהלה. אפילו בחלום בקושי ניצלתי מקריסה.

שלום, מה שלומכם? זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים, רוצים לשתף מה מביא אתכם לטיפול זוגי? הגבר והאישה יושבים מול המטפלת הזוגית. שאני אתחיל? הגבר שואל. כן, בסדר. אין לי בעיה. מה שתרצי. גם אני יכולה. הגבר מחייך במבוכה ואומר שהם הורים לתינוק קטן, בן שנתיים וקצת. יש להם המון בעיות בקשר ביניהם, גם בקשר המיני. האישה מהנהנת ואומרת כן, נראה לי שאנחנו במשבר כללי. שניהם יושבים על ספה צהובה. היא מרכינה את הראש, הוא מיואש ונשען מקופל לאחור. כבר תקופה שהם מנסים. בלילות זה הכי קשה. הם משתדלים לריב בחשכה כדי שהילד לא יראה ולא ישמע. הם מנסים להחזיק את התקווה עד שהבוקר יעלה. בבוקר הילד מתעורר ובמקום לומר בוקר טוב הוא אומר להם לא רוצה. לא רוצה. הוא דעתן. הוא מתעקש. הם מפורקים מהלילה. זה מרגיש כמו לופ של רכבת הרים אינסופית. האישה אומרת שהיא חושבת שהיא מבינה למה כל כך קשה ביניהם. הגבר כועס ואומר לה שהיא לא מבינה, כי הוא לא יכול יותר, לא טוב להם, הוא מרגיש גמור. האישה אומרת לו שהיא מבינה אותו כי גם היא מרגישה שאין לה מספיק אוויר, היא מרגישה שהיא נתנה ונתנה ועכשיו היא גמורה, גרוסה, דחוסה, גזורה, דחוקה, ריקה, מחוקה. הגבר אומר שהוא מיואש, שום דבר שהוא עושה לא ממש עוזר. הוא מרגיש כמו כישלון, כמה שהוא ינסה הבור רק נהיה עמוק יותר.

אתן יודעות מה, אומר הגבר בזמן שהוא מיישר את הגב על הספה הטיפולית, אני רוצה שנתגרש. אני רוצה שנתגרש וזהו. הנה אני אומר את זה. הגבר מזדקף מול האישה והמטפלת הזוגית. אני לא מאמין שאני אומר את זה בקול רם. אני רוצה להתגרש. ניסינו וניסינו אבל חרא פה בסיפור הזה לכולם. שלוש או ארבע כריות רכות בצבע טורקיז, עשויות קטיפה, מרקדות מאחורי הגב של הזוג המתוסכל על הספה הצהובה. האישה והגבר רוכנים קדימה ומדי פעם אחד מהם נשען על הכריות, אבל המילים הנאמרות שומטות את הרצפה עמוק. אבל רק עכשיו אנחנו מתחילים טיפול זוגי, אומרת האישה. כן, אומר הגבר, אז אולי כבר היינו צריכים להגיע לכאן מזמן מזמן. לא יודע. אולי כבר מאוחר. הפעם אני מרגיש שאני אומר את זה ומתכוון לזה. הקמט בין הגבות של המטפלת הזוגית הולך ומעמיק. תראו, זו פגישה ראשונה סוערת במיוחד. אני מבינה שאתה כבר החלטת עם עצמך? זה בעצם מה שאתה מנסה להגיד? אני יודע? אני מוכן לתת לזה עוד ניסיון, הגבר אומר, כי זה נכון שזה רק המפגש הראשון. אבל אם היחסים בינינו לא ישתנו ויהיה בינינו חיבור חיובי אז אני לא רואה טעם להמשיך ככה את החיים ולעשות רע אחד לשני. תביני, אנחנו אפילו בקושי שוכבים. יש לנו קשיים מהותיים. מאז הלידה, ההנקה, הגמילה, כל שלב מביא איתו עוד בעיה והמרחק בינינו נהיה זוועה. המטפלת הזוגית חושבת על כך שהיא חייבת לעשות בוטוקס בקמט בין הגבות. עוד זוג אחד שמתגרש לה בקליניקה והקמט הקבוע ישתלט לה על הפרצוף. היא גם לא מבינה איך כבר בתחילת הטיפול הזוגי הגבר יוצא בכזאת הכרזה. היא תוהה אם יש פה סיפור סמוי של בגידה. האישה שיושבת לצד הגבר אומרת, אני מבינה כי גם לי אין אוויר, אבל אולי בכל זאת ננסה לטפל ולהחזיק מעמד? הרי להתגרש תמיד אפשר. התינוק עדיין סוג של תינוק. כבר לא בן יומו, נכון, בן שנתיים, אבל הוא עדיין פעוט. איך הוא יתרגל לגור בשני בתים כשהוא כל כך צעיר ועדיין לא נחרט בו בית אחד? מה יהיה אם נשרוט אותו לכל החיים? הגבר עונה לה שגם אם יישארו כך יחדיו הוא עלול להיות ילד שרוט לכל חייו. הוא חי עם זוג שכל הזמן רק רב. האישה מסתכלת עליו ומבינה שהוא צודק גם אם זה כואב. בין האימהות לזוגיות היא מרגישה שכל פעם שהיא למטה הגבר בא ודורך עליה ומוריד שוב. היא מותשת מלהרגיש אשמה ומשוגעת. היא חושבת על הוויברטור שהוא הזמין לה וקיווה שבאמצעותו ייפתרו להם הבעיות. היא חושבת על כך שהיא לא חוותה אורגזמה שתסדר אותה כבר מאה שנה. היא חושבת על חיי הסבל של הגירושין עם התינוק וההבנה שהיא לא רצתה שככה הילד שלה יגדל. כל חייו מיטלטל עם תיק על הגב, כמו צב קטן שהולך לאיבוד.

בגירושין יש כאב, אומרת להם המטפלת הזוגית, אבל יש גם את האפשרות לצמיחה. בכל מקרה, לנצח אתם מחוברים כי אתם תמיד ממשיכים להיות ההורים של התינוק. בין שתחליטו להישאר יחד ובין שתחליטו להתגרש, טיפול זוגי יכול לעזור לכם לגבש את ההמשך. האפשרות להתגרש יוצרת הפרדה בין ההורות לבין הזוגיות ויכול להיות שכך יהיה לשניכם יותר טוב, זו בכל מקרה התלבטות עמוקה. בינתיים אנחנו מתחילים תהליך של טיפול זוגי, אין לנו בינתיים ידיעה אם הכיוון שהולכים אליו הוא להישאר יחד או להיפרד. האישה מתחילה לבכות. הגבר מחבק אותה, הוא מתחיל לדמוע ורועדות לו הכתפיים. רק מלומר את הדברים יש לי כבר הקלה, הוא אומר. אני לא מבין אותך, בחיי, פעם הבנתי אותך כל כך. הוא מסתכל על האישה במבט שנראה לה חדש. הטיפול הזוגי זו הזדמנות להכיר את עצמכם בעוד דרכים, המטפלת אומרת, ולרגע היה נדמה שהיא מעודדת גם את עצמה. לפעמים הקשיים שלנו הם גם כאבי גדילה. נחשוב על זה עוד בשבוע הבא.

הזוג הלום מכאב, יושבים בסלון הביתי על הספה בצבע בורדו. את רוצה תה קמומיל? הוא שואל אותה והולך להביא בלי שהיא עונה. היא בוכה בשקט כשהוא קם. היא מחזיקה את הטישו קרוב לפנים. היא חושבת לעצמה, הלוואי שהייתי יכולה להתחבא ככה לעולמים. לשים על הפרצוף שלי חבילת טישו, לעטוף את עצמי בעננים לבנים ולא לצאת מתוכם בחיים. הוא חוזר עם התה. את יודעת, הוא אומר לה, פעם היה לנו את הסקס, היום כבר לא נשארו לנו דברים שעושים לנו נעים. היא מתחילה לבכות בקול, מרגישה שהיא נסדקת מבפנים. ברור, היא אומרת לו, אתה חושב שהוויברטור יפתור לנו את הבעיות? לא יודע מה אני חושב. אני רוצה לנסות, רוצה שאת תנסי, שתרגישי ביטחון. אני מנסה לזכור מתי הזדיינו בפעם האחרונה ואני לא מצליח למצוא את הזיכרון, אומר הגבר ונשען לאחור על הספה.

האישה אומרת לגבר, בוא נחכה עוד קצת, התינוק עוד ממש קטן. אחר כך בהמשך אולי יהיה כואב פחות. כי עכשיו להיפרד ממנו זה כמו כריתה של איבר אהוב ונחוץ. אולי עוד קצת, עוד תקופה. הגבר אומר שהוא מבין אבל המצב בלתי נסבל. אולי אפשר שיחליטו על פרידה בתוך הבית וייקחו גם עוד זמן להשתהות. האישה מסתכלת עליו מהצד. כן, אולי זה רעיון טוב. נתרגל פרידה וגם נהיה פה כאילו ביחד. אני לא יודע אם אני יכול, אומר הגבר, אני עדיין נמשך אלייך כל כך. האישה מסתכלת עליו בהפתעה. את שומעת, הוא אומר לה, אם כבר מחליטים להיות פרודים וגם ממשיכים להיות ביחד אז אולי בכלל נפתח את הראש לדברים אחרים? מה, מה למשל? שואלת האישה? סמים? אתה עדיין חולם על סמים? כן, למה לא? בואי ננסה לשנות ביחד את המצב. אולי זה יטפל בנו יותר טוב מטיפול זוגי? בואי ניקח חומרים ונראה מה זה יביא לנו. אולי זה יביא לך בחזרה את התחושה של הגוף שלך? מה? חבר שלי המליץ שנעשה אם־די. הוא אומר שזה יכול להחזיר לנו את התחושה של האהבה ולהזכיר לנו בגוף ובנפש את הרגע ההוא שבו היתה. אמממ... האישה מהמהמת, משתהה. סמים עכשיו זה קצת פחות מתאים עם הדוקטורט, עם העומס של החיים, אני פוחדת לקחת משהו ולאבד את עצמי לעולמים, להשתגע סופית. בוא נקבע שאם אנחנו לוקחים סמים, אנחנו ממשיכים בטיפול הזוגי. ואם אני משתגעת אתה חייב להישאר נשוי לי ולטפל בי כל החיים. אתה לא יכול רגע לשבת על הספה הצהובה בטיפול הזוגי ולהגיד יאללה בואי נתגרש ורגע אחר כך על הספה בורדו בבית לדבר איתי על חומרים משני תודעה וסקס. אנחנו זוג עם ילד בן שנתיים, התודעה שלנו תקועה והדבר היחיד שמשתנה כרגע זו הספה. בטיפול זוגי צהובה עצובה ופה בורדו כחושה. האישה מנסה להצחיק אותו, אבל האדים של המילים נותרים תלויים בסלון ללא תזוזה. מה יש לנו להפסיד. תראי אותנו, אנחנו כבר גמורים, הגבר אומר.

לדעתי, אם את מוכנה שנשלב בחיים המחורבנים שלנו עוד מצבי תודעה, נראה לי שאני מסוגל לחכות עם הפרידה. אולי בואי נעשה את סם האהבה ואז נקבל החלטה. אומרים שזה כמו לצאת למסע, צריך להכין לפני כן התכווננות ושאלה. האישה חושבת לעצמה שגם ברגע קיצוני הגבר פרקטי כמו תמיד, לפחות בכיוון של ביחד במקום לכיוון של פרידה. היא מבינה שהיא נבהלה. המחשבה על גירושין עברה אצלה בתודעה, אבל עכשיו כשזה נהיה ממשי זה נראה לה נורא. הגבר מצמיד את שני ספלי התה על השולחן בסלון זה לצד זה. הזוגיות של הספלים התואמים שמתמקמים זה לצד זה, מבלי דעת, מעודדת את האשה. אולי הוא בכל זאת רוצה אותי, אולי עוד יש לי תקווה. אולי בינתיים גם נעשה את השיפוץ בדירה? הוא מציע בלי התראה. האישה מדמיינת איך הופכים את כל המרצפות של הדירה, איך פועלים שוברים את הקירות ומקימים אותם מחדש במדויק. איך הצינורות הקולניים החלודים מוחלפים בפלסטיק לבן בוהק ועמיד. אולי באמת, היא אומרת ומתפלאת לשמוע את הקול של עצמה.

מחשבות על גירושין נבלעות בהמולת שיפוץ הדירה. במקום להתגרש הזוג מחליט לעצב ולשפץ את הדירה מחדש. הטיפול הזוגי על הספה הצהובה מופסק כשהמעצבת וקבלן השיפוצים נכנסים לדירה. המטבח ממוקם מחדש כך שמהחלון הגדול ניתן לראות את הצאלון. מעצבת הפנים מרגישה בדיוק למה הזוג זקוק, היא מחליפה את הכיור הסדוק בכיור סיציליאני מצויר ומעוצב. המעצבת והקבלן תולים על הקירות תמונות חדשות. לתמונה של הדלאי למה, שהאישה אוהבת, יש מסגרת חדשה מעוטרת ופינה שונה לתלייה. במקום הערסל הדהוי במרפסת ניצב קקטוס מרושל בצבעי ירוק בהיר שגדל בכיוון ברור מאליו. הספה הבורדו מרופדת מחדש, הכורסה הכחולה אינה יכולה לזוז ממקומה. כולם משתפים פעולה שאיתה לא מתעסקים, היא חלק מעמודי התווך של יציבות ההורות, הזוגיות, הבניין והדירה. מטלות בעבודה של הגבר, עוד פרויקט חדש, חגים חדשים, פרק המתודולוגיה של הדוקטורט שמסתיים והופ שוב נוצרות מריבות חוזרות ונשנות בין בני הזוג. מחשבות על גירושין הופכות עם הזמן לדפוס חשיבה זוגי. כל פעם מחדש זה קורה אצל האישה והיא מרגישה בודדה ונטושה. בכל פעם זה מפעם בגבר והוא מרגיש חרמן או סתם נמאס לו להיות בצד של הנתינה והקורבן. היא מרגישה שאיבדה בו את האמון כי הוא משאיר אותה לבד לגדל את הילד ולשאת בעול של החיים. הוא מרגיש שהוא לא מוכן יותר להיות מואשם בבדידות שלה. אם היא עם הילד כל היום ואין לה חיים זו הבחירה שלה. בערבים היא שוחה פרפר במיטה, מזיזה עם הכנפיים את המרירות של עצמה, הוויברטור נותן לה רגע של הנאה מתחת לשמיכה. הוא בסלון נכנס לאתר יד שתיים, מדמיין לעצמו איך הוא חי בנפרד ומחפש דירה. רגע לפני שהוא נרדם מול הפורנו הרך על הספה, הוא מכבה את המסך וצולל לשינה.

בסיום השיפוץ, אמא של הגבר מגיעה להיות עם התינוק בסוף השבוע. הזוג שוכר חדר במלון לא רחוק בתל אביב. הגבר משמיע מוזיקה רגועה, מוהל את הסם בבקבוק המים, ולשמע צליל הערבוב של החומר במים הוא מתחרמן. הוא מתרגש איך סוף סוף הוא נותן לעצמו באופן גלוי את מה שכל כך רצה ועד עכשיו עשה בסתר בלי ידיעתה. האישה שותה כמה שלוקים מהמים, קצת בחשש, הגבר בולע וגומע את כל הכמות שנשארה. הם מקשיבים למוזיקה נפרשת בחדר כמו מניפה עדינה. המיטה הזוגית גדולה. המצעים במלון לבנים. הכול מרגיש מבטיח, מחובר ומקסים. פתאום האישה מתחילה לבכות. בהתחלה בקול קטן, אחר כך בקול גדול. הגבר שואל, מה קרה? אני לא מבינה, היא לוחשת בחזרה. אני לא מבינה, היא ממשיכה ללחוש ומתקפלת קטנה קטנה על המיטה. הגבר עוטף אותה בגופו. בואי, בואי אליי. אני כאן איתך, אל תפחדי. אני פוחדת, האישה אומרת. אני מבינה פתאום איך אני כל הזמן לבד. כל הזמן לבד. גם כשאני איתך. אני אוהב אותך, הגבר אומר. האישה מסתובבת אליו. מבטה נתלה במבטו. איך העיניים שלך גדולות. אף פעם לא שמתי לב שיש לך פה כל כך גדול, האישה אומרת. זה כדי שאני אטרוף אותך, הגבר אומר ומנשק אותה שתי נשיקות ברווח שבין העיניים והגבות. האישה עוצמת את עיניה ומרגישה את הגוף שלה הולך ונרפה. אני פוחדת שיעזבו אותי, היא אומרת. כבר מאז שהייתי ילדה קטנה אני פוחדת כל הזמן. אני לא רוצה להיות לבד, אני לא רוצה להיות ילדה רעה שעוזבים אותה בצד, היא לוחשת אבל מרגישה את עצמה צועקת. האם־די הזה מטורף, הגבר אומר ומתחיל לנשק לה את כל הגוף. הגוף של הגבר מתרווח עם עצמו, אבל הפנים של האישה מתחילות שוב לבכות. מה קורה? למה את בוכה? אני פוחדת שיעזבו אותי כי אני רעה. היא מרגישה את הנטישה. הגוף שלה מתמזג עם המיטה. היא מרגישה את אמא שלה לידה, את כף ידה. היא רק ילדה ואמא שרה לה, אם לא יעורו כל מלחיה איכה תגיע הדוגית לחוף? זה נוסך בה ביטחון. אני אוהבת את אמא והיא לא מתעוררת לי. אמא אל תלכי, האישה בוכה. אני ילדה רעה. היא מרגישה את עצמה אבודה על המיטה. היא בוכה ובוכה. אמא, אל תלכי לי. אמא, תיקחי אותי איתך. אמא, בגללי את חולה, כי אני רעה. אבל אמא, אני רוצה להיות טובה. היא רואה את אמא הופכת לאור בתוך החשכה. היא קוראת אמא, אמא, אמא. היא מתחילה לשיר בלחש. דוגית נוסעת מפרשיה שניים. אמא חייבת ללכת, היא שומעת את הקול של אבא שלה אומר לה, אמא צריכה ללכת. הנשמה של אמא סיימה, היא שומעת את הקול של אבא שלה מדבר איתה. לא, היא עונה לאבא שלה, אמא צריכה להישאר עם הילדה שלה. מתחולל ויכוח בתוך נפשה. מה קורה איתך? הגבר לוחש לאישה. היא עונה לו בקול של ילדה, אני מרגישה את היד שלה. זה אני פה, הגבר אומר. היא מסתכלת עליו בהפתעה. היא מבינה שאיתו היא כל הזמן לבד. היא מבינה שהוא אף פעם לא באמת איתה. היא מבינה שבחרה בגבר שנוטש כבר ברגע הראשון שהוא פוגש. הם מתחבקים על המיטה. היא רואה אותו ילד קטן ועצוב. הוא לבד. שניהם ילדי לבד. אין ביניהם תנועה. הגבר רוצה לעשות איתה אהבה. היא לא רוצה אבל היא מסכימה. היא פוחדת שאם לא תסכים הוא לא יאהב אותה. הם שוכבים. היא בוכה. הוא גומר. היא מבינה שהחיבור ביניהם הוא נטישה. הוויה ריקה. היא והוא והבדידות והדוגית שהלכה לאיבוד ולא מגיעה אל החוף לעולם. שני ילדים יתומים פוסעים בקווים מקבילים על החוף דוּמם. היא מבינה שכאשר תפוג השפעת הסם יגיע תורה לקבל החלטה.

בימים של אחרי האם־די האישה נופלת לתוך שלולית גדולה של עצב. היא עייפה, חלשה ורוצה רק להיות לבדה. היא מקשיבה למוזיקה מרגיעה. היא מופתעת לגלות שהאם־די חושף עד מח העצם את חרדת הנטישה שלה. היא מבינה פתאום שהיא כבר שנים מונעת את הגירושין והפרידה. היא מבינה שאם לא תתגרש היא לנצח תרגיש ריקה. היא פוחדת אבל מבינה שזו ההחלטה הנכונה. היא כבר מזמן מסכימה לעשות דברים שהיא לא באמת רוצה וזה מחליש אותה. הם כבר מזמן חיים בנפרד במקום לחיות את החיים במלואם. סם האהבה הופך לדיוק גדול מאוד בתוך עצמה. עמוק בהכרה שלה מתחדדת ההבנה שאם היא נשארת עם הגבר היא נוטשת את עצמה. היא מבינה שהאהבה שלהם אינה מצמיחה, היא תקועה. הידיעה שהיא חייבת להתגרש מתגבשת בתוכה. לוקח לה עוד לפחות שנה להתגרש ולפעול על פי צו ליבה, זה צעד שמצריך התמודדות עם הרבה איסורים פנימיים בתוכה.

קלרינקה שלי, אישה גרמנייה אסורה, את מתמצתת לי את כל האיסורים שאבא אסר עליי במהלך החיים. אבא תמיד אמר לי שאסור גרמניה ואסור גרמנים. אסור מוצרים מגרמניה ואסור ליצור קשר עם גרמנים ולעשות כאילו שוכחים. כבר בילדות נשבעתי לעצמי בנוקשות לא להפר לעולם את בקשתו של אבי. אבל ככל שנשבעתי מצאתי את עצמי שוב ושוב נמשכת להיכרות עם גרמנים כלבבי. זה קרה לי בעיקר בטיול של אחרי הצבא במזרח. טיילתי בטיבט ופגשתי אישה עיוורת גרמנייה שראתה הכול. קלרי, זה היה ברור מהשנייה הראשונה עד כמה האישה העיוורת הזו רואה. בגסטהאוס בלהסה בטיבט היא ישנה במיטה לידי. היא היתה מאוד גרמניה, המבטא, האף המצודד, העיניים הכחולות. לאישון הימני הכחול שלה היו חיים משל עצמו. הוא זז לה כל הזמן במעגלים בלתי נשלטים, שוחה וצולל בתוך ארובת העין העקרה. האישון השמאלי היה די ממוקד בבהייה לא ברורה. האישה העיוורת שפגשתי היתה יפה וחכמה. היא המציאה ברייל טיבטי. היא תכננה לפתוח פנימייה לילדים עיוורים טיבטים. מהרגע שנפגשו נצמדנו, הרגשתי כאילו אני פוגשת את נפשי התאומה.

בשנים של אחרי הטיול נשארנו בקשר והיינו עדיין שתי נשמות תאומות צמודות זו לזו. אני חיפשתי את עצמי באוניברסיטה בתואר הראשון, והאישה הגרמנייה העיוורת כתבה ספר על המסע שערכנו יחד בטיבט לחיפוש ילדים כבדי ראייה ועיוורים. הספר תורגם לשמונה־עשרה שפות. הזמנתי את הספר באמזון ומיד דפדפתי לחפש את הפרק שהאישה העיוורת כתבה עליי. לא הבנתי וגם נעלבתי, איך זה יכול להיות שהאישה העיוורת לא שולחת לי בעצמה עותק של הספר או לפחות את הטיוטה של מה שכתבה. כבר בתחילת הפרק קראתי שורות שעשו לי צביטה בעמוד השדרה. בבנקשול הכרתי בחורה ישראלית שהגיעה לטיול אחרי השירות הצבאי והיתה קשוחה. אני, קלרי, קשוחה? אולי באמת על גרמנים קשה לסמוך. האישה העיוורת כתבה על המסע שעברנו ביחד, רכבנו שבוע רצוף על סוסים ששברו לנו את האגן והצורה. בספר האישה העיוורת ניסחה את זה ברומנטית צרופה. תוך כדי הקריאה הרגשתי שוב את עצמות הירכיים שלי נמתחות ופוגשות בחוזקה את הגב המבריק של הסוס. כמה אהבתי להרגיש את חום גופו. במשך כל אותו שבוע הלכתי בפישוק קבוע בין הרגליים בגלל הרכיבה. כל המקומיים שפגשתי היו בטוחים שנולדתי ככה.

בדרך שדהרנו בה לא היו כבישים, גם לא שבילים. פילסנו בעצמנו את הדרך אל הילדים העיוורים. מצאנו כמה ילדים בכפרים שונים. היינו חלק מחבורה מוזרה שמחפשת ילדים עיוורים: אישה עיוורת מגרמניה, חיילת משוחררת מישראל, פולה שהיה סבא טיבטי זקן בעל אורווה שיצא למסע להבטיח לעצמו קארמה טובה, ואישה צעירה טיבטית, מתורגמנית, אמא לתינוק, ששטפה אותנו באנגלית וטיבטית, ובכל פעם שדיברנו היא חזרה בקול גבוה על השאלה really?

קלרי, אני לא יודעת אם אי־פעם רכבת בחווה שלך על סוסים. בשבילי זו היתה כמעט פעם ראשונה גם של קשר אמיתי עם גרמנייה וגם של רכיבה רצופה. המון דברים קרו במסע הזה על הסוסים ודבר לא קרה. בתחילה, כשהאישה העיוורת סיפרה לי שהיא יוצאת למסע, חשבתי לעצמי שהיא איבדה את בוחן המציאות והיא גולשת בפסיכוזה להזיות, אבל אחר כך כשדיברתי עם עצמי לפני השינה, אמרתי לעצמי שאם כבר הגעתי לטיבט בטיסה אל גג העולם, ונקרית הזדמנות בדרכי לצאת למסע, אז בעצם למה לא לגלוש בפסיכוטית שוטפת עם אישה עיוורת גרמנייה? שלא תחשבי, כן, היו רגעים קשים והיו גם רגעים של חרטה. רגעים שבהם לא הבנתי מה אני עושה עם הסוסים והחבורה המוזרה. היה רגע אחד כשאיבדתי את הכובע המיוחד, כובע כחול עם שוליים רחבים שיכול גם להתקפל. הוא עף לי באחד הימים כשהתחילה רוח ואחר כך גשם, ורכבנו על הסוסים שעמדו כל שנייה להחליק מהמדרון המתפתל. האישה העיוורת שמעולם לא ראתה את הכובע שהלך לי לאיבוד או את המדרון המתפתל היתה עצובה יחד איתי. היא סיפרה לי שבטיבט מאמינים שאם מאבדים את הכובע זה מביא מזל לאנשים. מצד אחד האמנתי לאישה העיוורת כי ידעתי שהיא למדה טיבטולוגיה באוניברסיטה בבון, אבל בו זמנית חשבתי לעצמי שאולי היא גם המציאה את האמונה הזו כדי לשפר את מצבי. זה מנהג שהיה לאמא שלי, את זוכרת? כשהייתי קטנה ואמא המציאה עבורי את האמונה שפרפר לבן מביא מזל, כדי שלא אהיה עצובה.

היה חשוב שמצבי יהיה שפיר במהלך המסע. אחרי הכול קלרי, אני הייתי העיניים של האישה הגרמנייה. תיארתי לה את הקצוות המשוננים של ההרים המושלגים, תיארתי לה במו עיניי ומילותיי את העננים אשר השתקפו והתמזגו באגמים השקופים שחצינו בדרך. תיארתי לה איך בטיבט השמיים והאדמה מתאחדים. האישה הגרמנייה היתה אישה קשובה מאוד. הצחוק שלה הצחיק אותי. הוא היה צחוק גרמני טהור. כזה שנתקע בהתחלה בגרון ואז משתחרר כאילו מאחור. באישה העיוורת שהכרתי היה שילוב נדיר של רגישות עם ראייה לעומקם של דברים. היא היתה למודת קרבות. מה אפשר לצפות מאישה עיוורת שמטיילת לבדה בארצות אסיה הרחוקות. עבדו עליה המון פעמים, רימו אותה אנשים לא טובים שהיא פגשה באמצע הדרך ובשווקים העמוסים. היא לא ויתרה. היא חידדה מחדש את קצהו של מקל ההליכה, הרימה את הסנטר למעלה, והלכה. באחד הערבים בגסטהאוס השמעתי לה את אריק איינשטיין בווקמן, היא לא הבינה מילה והיא עדיין לא ויתרה. היא אוהבת את החום שבקול של הזמר, היא אמרה. השמעתי לה את האלבום "סע לאט". הלוא רכבנו על הסוסים לאט. התמכרנו לצלילים של השקט ולפעמונים שליוו את המסע, למגע של השטיחים ההדורים שפולה הסבא הזקן קישט בהם את גב הסוסים. במסע שרתי בקולי קולות תוך דהירה בערבות העשב הטיבטיות. שרתי בקול גדול ״כולנו ילדים של החיים״ וצעקתי חזק בשורה של הרופא שכבר מדבר על סוף הדרך ורוצה לשים לפחד קץ. שאגתי שבמסע הזה עיניי פקוחות כדי לראות את השמיים ואת הירוק של העץ. סיפרתי לאישה הגרמנייה על הסרטן ועל אמא שלי שמתה לי. סיפרתי לה שיש רגעים במסע שאני מרגישה שאני דוהרת על גג העולם והנשמה של אמא שלי איתי שם. שרתי בעברית בקולי קולות שאני בוחרת לחיות, לראות, לחוות.

צלילי השאגות של פולה לסוסים והקול הגבוה של האישה הטיבטית שואלת really? ימשיכו תמיד להדהד באוזניי. קלרי, אלה הצלילים של ההקשבה לעצמי, כשאני שמה לפחד קץ והולכת אחרי הלב שלי. במהלך המסע סיפרה לי האישה העיוורת על רצח העם הטיבטי שקרה על האדמה שבה רכבנו חופשיות על הסוסים. אשליית החופש שלי נגדעה כשהבנתי שבאזורים קרובים אלינו, מתחת לאדמה, יש עדיין מחנות עינויים לטיבטים, שחיים בסבל נורא. אחרי המסע שלחה לי האישה העיוורת קלטת של צלילים אשר הקליטה בדרך. היא לא צילמה תמונות לאלבום, היא הקליטה צלילים לזיכרון. זה גרם לי להיזכר בהקלטות שלי עם אמא בתור ילדה. תמיד בהקלטות האלה הקשבתי לאמא ובכיתי את הנשמה. האישה הטיבטית שרכבה איתנו היתה אמא בעצמה. אומנם בגיל של חיילת ישראלית משוחררת, אבל במושגים טיבטיים, עם כל מה שעברה בחיים, היא כבר היתה ממש עתיקה. בבית חיכו לה תינוק שמנמן ומתוק שענד לחיים מושלמות אדמדמות ובעל ששתה לשוכרה בכל ערב, כפי שהיא סיפרה לנו בקול נמוך מרוב בושה. חשבנו שאולי בעלה מרביץ לה. העיוורת הגרמנייה אמרה לי שזו אכן בעיה נפוצה. המחשבה הזו גרמה לי להתמלא בעצמי בבושה. קיוויתי שהמסע הזה לא יסתיים לי לעולם. קיוויתי שנוכל להמשיך לרכוב על הסוסים לעד. לכל אחת ואחד מאיתנו היתה סיבה טובה לא לסיים את המסע.

האישה העיוורת ואני רכבנו רוב הזמן זו לצד זו ודיברנו, על אהבה, על אכזבה, דיברנו על מלחמת עולם השנייה ועל כך שלפי החוקים שגדלתי איתם בבית אסור לי לדבר עם האישה העיוורת ובטח שלא לצאת איתה למסעות כי היא גרמנייה. האישה העיוורת מיד אמרה לי שבמקרה שלה אין דאגה, כי בשואה היו הורגים גם אותה. קלרי, תארי לך איזו הקלה, ברגע שזה היה על השולחן היה לשתינו כבר הרבה יותר מובן שהיא לא היתה מסוג הגרמנים הארים שעמדו לשרוף אותי, אלא במקרה שלנו היינו עומדות יחד בתור למשרפות, כששתינו יודעות שאין לאן למהר בתור הזה. סע לאט. האישה העיוורת הגרמנייה סיפרה לי כמה המשפחה שלה סבלה בתקופה של המלחמה עצמה. בגרמניה היה רעב. סבא שלה היה טייס. נאצי. היה פחד קיומי. הרוע התחבא הרחק מהאלבום המשפחתי. אני סיפרתי לה על אבא שלי, על סבתא ועל סבא, היו בינינו המון דיבורים תוך כדי הרכיבה, ותחושה של הזדככות מול הנוף השמימי של גג העולם, מול צליל הפעמונים, מול המילים העיוורות והרואות, מול אדמה טיבטית עצובה, רוויה עינויים ורדיפה. לא סיפרתי לה עלייך, קלרי, התביישתי להודות שכבר שנים אני מנסה לתקשר עם גרמניות. האישה העיוורת סיפרה לטיבטית ולי שמגיל קטן היא הבינה שבחרה להיות עיוורת. זה היה חלק מהמסורת של בית הספר שבו גדלה. הנשמה שלה בחרה להיוולד עיוורת בגלגול הזה ולכן יש לה משימה. המשימה שלה הפכה להיות מידבקת, כמו מגפה. היא הדביקה את כולנו בהשראה.

כבר ביום השני לרכיבה הגענו אל כפר עם ילדים עיוורים, צפונית־מזרחית ללהסה הבירה. הילדים שמצאנו התרגשו נורא, לפתע הם היו מרכז העניינים בכפר. אחד הילדים נחרט עמוק בליבי, הוא רץ וצעק לקראתנו כאילו חיכה לנו שנגלה אותו כל חייו, ומצד שני הוא לא האמין שמכל ילדי הכפר הוא הילד הנבחר. דהרנו פנימה לתוך ההמולה שהתקבצה סביבנו, ומשום מקום פתאום הילד העיוור התחיל לשיר, לדקלם, לרקוד. הוא החל בהופעה של כל מה שאצר בתוכו בכל שנות העיוורון שלו. היה לו זיכרון יוצא דופן. הגיל הצעיר של כריות האצבעות שלו נסך המון תקווה בכולם, הדמעות בעיניים שלנו שטפו את אבק המסע. עדיין נותר לילד העיוור הסיכוי ללמוד ברייל, להקליד על מקלדת, ללמוד ללכת עם מקל הליכה. שנים אחרי הטיול, כשהקשר שלי עם האישה העיוורת נשמר, דאגתי תמיד לשאול מה שלומו של הילד ומה עלה בגורלו. היא סיפרה לי שהוא אחד התלמידים הבולטים בפנימייה. שנים אחר כך היא הטיסה אותו לשווייץ. פעם היא אפילו שלחה לי תמונה שלו מחזיק גוש גבינה שוויצרית עגולה עם המון חורים ועוד תמונה שלו מקליד על מחשב נייד קוד תוכנה.

שנה אחרי שנפגשנו בטיבט האישה העיוורת הגיעה לבקר אותי בישראל. הביקור שלה הלחיץ אותי נורא כי בישראל לא יכולתי להשאיל לה את העיניים שלי, הייתי חייבת אותן בשביל האוניברסיטה, תקופת המבחנים והציונים. בישראל הייתי חייבת את העיניים שלי כל הזמן דרוכות עבור עצמי. בזמן שחרשתי את נפשי לדעת ולמבחנים, אבא שלי הסכים לעזור לי ולארח את האישה כי היא עיוורת ולא סתם גרמנייה. האישה העיוורת גרה בבית של אבא וקיבלה מכה כמעט מכל המשקופים, כי כפי שהסבירה לנו, לוקח לה חמישה ימים להתרגל לבתים חדשים. בישראל האישה העיוורת נראתה לי פתאום קטנה וחסרת אונים. אני הפכתי להיות הגדולה שדאגה לה ושהובילה אותה בין הגלים. לקחתי אותה לטיול ארוך ברצועת החוף. האישה העיוורת התרגשה מכך שאין מכשולים כשהולכים על הים, הכול פתוח. אמרתי לה שהיא כל הזמן מלמדת אותי לראות, ושהיא מלמדת אותי לחיות מתוך אומץ להתמודד עם המכשולים הכי גדולים.

את לא מאמינה קלרי, אחרי הרבה שנים, כשכבר הקשר בינינו ניתק, שמעתי שהאישה העיוורת היתה מועמדת לפרס נובל. הגיעו אליה מוועדת המועמדים כדי לראיין אותה, היא עברה כמה שלבים אבל בסוף היא לא זכתה. למרות זאת האישה העיוורת הגשימה את כל החלומות המפורטים שהיא שטחה בפניי על מפת השעוונית הדביקה בארוחות הערב עם המומוס בגסטהאוס החמים. בהמשך השנים היא פתחה רשת פנימיות לילדים עיוורים באסיה, והברייל הטיבטי שהמציאה הפך לשפה רשמית. היא הכשירה נערות ונערים עיוורים טיבטים בשווייץ בהכנת גבינות קשות ובתכנות. הרי היא לא ראתה מגבלות בגלל העיוורון, היא אפילו הצליחה להיכנס לתוך עולם העיוורים האכזרי של נפאל, שם, היא הסבירה לי, האמינו שאסור לעזור לעיוורים כי זה העונש שמגיע להם על מה שעשו בגלגולים הקודמים. את רואה, קלרי, הרוע אינו משתלם. האישה העיוורת הגרמנייה היא הוכחה לכך שגם לך ולי יש תקווה.