קמלוט החדשה 3: מלך אמריקאי

כשהייתי בן שתים־עשרה, שלפתי חרב מתוך אבן.

היריד הגיע העירה, מלווה בהמון אורות, ״שערות סבתא״ וגנרטורים שמזמזמים בחום הקיץ. אלתיאה נתנה לכל אחד מאיתנו, לקיי ולי, עשרה דולר לבזבוזים. קיי, שהייתה גדולה ומגניבה מכדי להתעניין במתקנים, קנתה משקה מוגז ובילתה את הערב בפלירטוטים ובהצגת הראסטות התכולות החדשות שלה, שהקליעה שלהן הסתיימה ערב קודם לכן, אחרי חצות.

אבל אני, אני הוצאתי כל דולר, עד האחרון שבהם, בתא אחד. בין דוכן השלכת הטבעות ובין הדוכן שבו יורים פקקי שעם בברווזי מתכת, הייתה תחובה סוכה קטנה, מוקפת שרשרת אורות. הדשא מתחתיה היה הרוס ודרוס כל כך, שהאדמה נראתה דרכו. זה היה משחק מוזר, דומה להכאה בפטיש כוח על משקל גדול — אם תמשכו את החרב מתוך האבן, תזכו בכתר מהבהב מפלסטיק שהיה תלוי מהתקרה. אם תצליחו למשוך את החרב עד אמצע הדרך — תזכו בצעצוע פרווה.

מובן שהאבן הייתה עשויה בטון יצוק והחרב לא הייתה חרב אמיתית. רק חתיכת מתכת יצוקה, עם בליטות ושקעים שימנעו ממנה לנוע כל הדרך החוצה מהאבן. זו הייתה מלכודת שואבת כספים, בדיוק מסוג הדברים שאימי המאמצת אלתיאה לא הייתה מרשה לי לבזבז עליו את הכסף שלה, אילו היא הייתה שם.

אבל היא לא הייתה שם, ומשום מה, הייתי נחוש. נדמה לי שחשבתי על כך שהכתר ייראה טוב על הראסטות החדשות של אחותי. אני חושב שחלק מזה היה הרצון להשוויץ — רצון שמאפיין מתבגרים. וחלק עדיין נמצא מחוץ לתחום ההסבר ההגיוני; לא יכולתי להסביר מדוע רציתי לעשות את זה, רק ידעתי שאני רוצה. וכך, ביום קיץ חם, כאשר ענני הסערה הצטברו כמו מכוניות מעל נהר מיזורי, בזבזתי עשרה דולרים על עשרה ניסיונות לשלוף את החרב.

נכשלתי תשע פעמים.

ובפעם העשירית, החרב השתחררה.

ככל הנראה, אחת הבליטות נשברה ומשהו השתחרר בקולות קרקוש ופיצוח, ולפתע, הושלכתי לאחור, כשאני מחזיק בפיסת מתכת בצורת חרב, שהייתה כבדה מכדי שאוכל להישאר זקוף.

״לכל השדים והרוחות, ילד,״ אמר עובד היריד, ״שברת את זה לגמרי.״

הייתי המום מכדי לענות, והחזקתי את המתכת בצורת החרב כאילו זו הייתה התשובה לכל השאלות ביקום. עד לאותו רגע, הייתי ילד טוב, אבל רגיל — קיבלתי ציונים טובים, שיחקתי בייסבול די טוב, הסתדרתי כמעט עם כולם. אבל כשהחזקתי את המתכת הקהה והחלודה הזו, כשהקת הקרירה בכף ידי והאוויר הלח מכה בפניי, חשתי ריגוש של אפשרות. תחושת המשיכה העיקשת שעליי לעשות משהו, ללכת לאיזשהו מקום, למצוא מישהו. התחושה המציקה, המכשפת, שיש עולם טוב ועשיר יותר ממש מחוץ להישג ידינו, שאוכל להושיט את אצבעותיי, להפריד לצדדים את האוויר כמו צעיף, ושמאחורי הצעיף יהיה מקום שהוא יותר מחיי היום־יום הרגילים שלי. לעצים יהיו הרבה יותר עלים, השמש תהיה חמה יותר, הכול פשוט יהיה יותר.

כעת, אני יכול להתבונן לאחור בתחושת המשיכה או ההצקה הזו ולקרוא לה ייעוד — או תחילת המודעות הבוגרת שלי, תלוי כמה פרגמטי אני מרגיש. אבל אז, לא היו לי מילים להסביר זאת. ברגע אחד, הייתי ילד רגיל שמבזבז את כספו על טריק זול של ירידים, וברגע שלאחריו, הייתי אדם צעיר על סף משהו שמעמקיו מסחררים.

מעולם לא סיפרתי לנפש חיה מה קרה לאחר מכן.

עובד היריד, שעדיין קילל בתערובת של אי־אמון, של כעס ושל הערצה, שלח יד אל כתר הפלסטיק והושיט אותו אליי... אבל מישהו אחר לקח אותו לפני שהצלחתי לעשות זאת.

זה היה גבר — טוב, בעצם, כמעט גבר — בשנות העשרים המוקדמות לחייו, רזה עד כדי כך שהוא הזכיר לי ציפורים או עצים בשלכת בחורף. עורו היה לבן חיוור ועיניו כמעט שחורות, וייתכן שבעקבות פניו החדות אך הנעימות, או בגדיו האלגנטיים אך המרופטים, פתאום נעשיתי מודע לעצמי. לנעוריי, להיותי רגיל. לטי־שירט ולג׳ינס הבלויים שלי, ולסניקרס שנרכשו במכירה שארגנה הכנסייה לשם גיוס כספים לצדקה.

הוא החזיק את הכתר בידיו, בחן את הפלסטיק כאילו הוא זהב מרוקע משובח, וראשו מורכן תוך מחשבה. ״שלך?״ הוא שאל בסופו של דבר, כשהוא מרים אליי את מבטו מתחת לגבות כהות. היה לו מקצב שגרם לי לקפוא במקום; זה היה מבטא וולשי, ואני לא שמעתי לפני כן אף פעם מבטא וולשי. לא היה לי מושג מה עושה אדם כמוהו בפארק עירוני חם במיזורי.

״אני, אה, זכיתי בכתר הזה,״ הסברתי בגמגום. הרמתי את ידי הכרוכה סביב קת המתכת הזולה של החרב. ״כי הוצאתי את זה מתוך האבן.״

הוא הנהן, הביט בכתר בהבעה שנראתה כמו יראת כבוד, ואז הוא הושיט לי אותו. ״אם ככה, אתה כנראה צריך לקחת אותו.״

ואז הגיע הרגע שבו כרכתי את אצבעותיי סביב הכתר. רגע קצר, ללא מילים, מדהים. כאילו עשינו זאת קודם לכן, בדיוק כך. כאילו כבר עמדתי בעבר עם חרב ביד אחת, האיש הזה הושיט לי את הכתר ואני לקחתי אותו, בידיעה שמעתה שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה.

אבל הרגע חלף לו עם הרוח החשמלית, רוח של טרום סופת רעמים, והאיש שלח אליי חיוך קטן והסתובב כדי ללכת.

לא הייתי מוכן לכך שהוא ילך. חשתי לפתע חרדה שלא יכולתי לתת לה שם.

״מה לעשות איתם? עם החרב ועם הכתר?״ שאלתי את הזר. היה נראה לי חשוב לשאול, לדעת, ושהוא יהיה זה שיאמר לי.

האיש עצר והביט בהרהור בשמיים הכהים, הטעונים בגשם. ״החלק הכי חשוב שיש בחבישת כתר ובשימוש בחרב הוא לדעת מתי להניח אותם בצד.״

זה נשמע חידתי. ואיכשהו, גם ברור לגמרי.

״ועד אז?״ שאלתי.

״טוב, עד אז, תשתמש בהם. להתראות מקסן.״

הוא ידע את שמי.

הוא עזב, ואני נשארתי שם עם חרב דמה ביד אחת וכתר עשוי פלסטיק ביד השנייה. ואז הסופה פרצה והגשם החל לרדת.