קנה וסוף קמלו

מבוא עשרים ושניים ביולי 1946, סעיד זכר את התאריך. בשעות אחר הצהריים תכנן לגשת לטלפון הציבורי בלובי של מלון “קינג דיוויד״ בירושלים ולהמתין לשיחת טלפון מהוריו. הם היו אמורים להגיע לבית מלון בחרטום, בירת סודן, כדי להתקשר ולברכו ליום הולדתו השלושים. הוא לא שיער כי יום נעים ושטוף שמש זה יסתיים באסון. אוושת צעדיו נבלעה במרצפות האבן של המרפסת הרחבה במלון “קינג דיוויד״. גבוה וזקוף בגלבייה לבנה, בחגורת בד זהובה, רחבה ומהודקת למותניו ובטורבן כחול לראשו, התהלך כרוח רפאים בין השולחנות המכוסים מפות לבנות ועליהם מערכות כלים עדינות, מעוטרות בעיטורים אוריינטליים כחולים. זה שנים ארוכות שהוא עושה זאת, מאז אותו יום שבו הציע לו מנהל המלון שעבד בו בחרטום לנסוע עם עוד ארבעה צעירים לעבוד במלון הכי מפואר בעירו של ישו, ירושלים. “הם אוהבים שם מלצרים סודנים,״ הסביר מנהל המלון לסעיד ולאביו, שהגיע במיוחד מכפר הדייגים שבו התגורר, וחישב בראשו את גובה העמלה שיקבל עבור גיוס עובדים. לאחר שקיבל את ההצעה לעבוד בירושלים, נסע סעיד להיפרד ממשפחתו ומחבריו בכפר קוסטי, הממוקם על אי במפגש הנילוס הלבן והנילוס הכחול, צפונית לבירה חרטום. בני משפחתו, ולמעשה כל תושבי הכפר, היו דייגים אשר התקיימו דורות על גבי דורות מהדגה שנמצאה בשפע בנילוס הלבן. גם סעיד היה אמור להמשיך את המסורת המשפחתית ולעבוד עם אביו ועם ששת אחיו הבוגרים בדיג ביאור, אלא שביום חם ולח אחד הזמין מנהל בית ספרו אותו ואת אביו לפגישה, וסיפר להם כי קרוב משפחה שלו מחרטום מחפש עוזר טבח לבית המלון שאותו הוא מנהל, וכי הוא המליץ לפניו על סעיד, שהכירו כתלמיד מוכשר ומנומס. סעיד שמח על ההצעה. שלא כאביו וכאחיו, הוא לא ראה את חייו מתחילים ומסתיימים בהשלכת רשתות לנהר, במשייתן ובמיון הדגים המפרפרים בין ארגזים ישנים ומתפרקים. היו לו שאיפות גבוהות יותר. אביו לא עמד בדרכו. הוא קיווה תמיד כי בן הזקונים שלו יהיה אדם חשוב ויביא כבוד למשפחה. התשובה למנהל הייתה אפוא מיידית, ותוך זמן קצר, מלווה בברכת הוריו, נסע סעיד למלון הגדול בחרטום. חודשים אחדים לאחר תחילת עבודתו, החליטו במלון להעביר את סעיד, נער גבוה ונאה, לעבוד כעוזר מלצר וכך החלה קריירת המלצרות שלו. הכוכבים בשמיים הסתדרו לו, ואם לא הכוכבים, ודאי הייתה זו הפנייה אל מנהל המלון לגייס מלצרים לעבודה במלון בירושלים. סעיד, כבר ראינו, ידע לפגוש את גורלו והסכים בנפש חפצה וסקרנית לנסוע אל עירו של ישו. אחרי פרידה נרגשת מבני משפחתו ומחבריו בכפר הדייגים, עלה על מעבורת ששטה על הנילוס מחרטום לאסואן במצרים. לפני עלייתו על המעבורת, קיבל מאיש הקשר עשרים גיני בשטרות מרופטים, שנועדו לכסות את הוצאותיו עד הגיעו למלון “קינג דיוויד״ בירושלים. מאסואן נסע ברכבת לילה לקהיר, וממנה ברכבת אחרת לאלכסנדריה, נסיעה של שתים-עשרה שעות מטלטלות. באלכסנדריה עלה על ספינה שהפליגה ליפו, שם עלה עם חבריו על דליג׳נס רתום לשני סוסים למסע שנמשך שמונה שעות, כולל הפסקת התאוששות באמצע הדרך בחאן התורכי בבאב אל וואד. לאחר שהסוסים קיבלו את מנת המנוחה הדרושה להם, המשיך הדליג׳נס בדרכו במעלה ההר אל הכניסה לירושלים. ממבואות העיר המשיכו סעיד וחבריו בהליכה רגלית היישר ל״קינג דיוויד״. מאז נפתח המלון בשנת 1931 הייתה בו היררכיה קבועה. מנהל המלון היה תמיד אנגלי, הטבחים איטלקים והמלצרים סודנים. הללו התאימו מאוד למלצרות בהיותם גבוהים ונאים, מסורים, בעלי תודעת שירות גבוהה ואהודים על הלקוחות. מקימי המלון, יהודים אמידים ממצרים ומעירק, החליטו בכוונת מייסד לבנות בירושלים מלון ברמה גבוהה מאוד. את הקרקע המשתרעת על שמונה-עשר דונם רכשו מהכנסייה היוונית-אורתודוכסית, ולארכיטקטים נתנו הוראה לתכנן בית מלון מפואר וייחודי. הארכיטקטים אהבו את האתגר ובנו בית מלון שהשמועה על הדרו התפשטה ברחבי המזרח התיכון. כניסה מפוארת הובילה את אורחי המלון ללובי רחב שרצפתו עשויה משיש בוהק, קירותיו מחופים בעץ אגוז, ומתקרתו הגבוהה השתפל לו שנדליר מיוחד שהובא מאיטליה עם שיש קררה. השנדליר, שהיה עשוי מפליז בשילוב זכוכית קריסטל, שיווה ללובי הדר ואצילות. על זרועותיו הורכבו מאה ועשרים נורות זכוכית מיוחדות, ומנגנון מיוחד אפשר להורידו למטה לצורכי תחזוקה ולהדלקת נרות באירועים מיוחדים. אומנים מיוחדים הובאו מאיטליה וקישטו את הלובי בעשרות עיטורים שנלקחו מהתרבות האשורית, החיתית, הפיניקית והמוסלמית, וכללו מוטיבים יהודיים שבהם כיכבו דמויותיהם של המלכים דוד ושלמה. גאוותו של המלון בן ארבע הקומות הייתה על שורת סוויטות שפנו מזרחה, לכיוון העיר העתיקה. בעוד שאורחי המלון שהתגוררו בחדרים הרגילים עשו את צרכיהם בשירותים הממוקמים בקצה המסדרון, דבר מקובל באותם ימים, נהנו אורחי הסוויטות משירותים פרטיים בחדרם. במאבק בין הלובי לבין חדר האוכל על המרכזיות במלון, זכה חדר האוכל בניצחון ברור. בשעות אחר הצהריים הפך הלובי למקדש החברה הגבוהה בירושלים. בכורסאות העור העמוקות שהוצבו על שטיחים פרסיים עבים, הסתודדו נשותיהם של בכירי השלטון הבריטי, נשים יהודיות שבאו להסתופף באווירת הפאר ואורחים נכבדים שביקרו בירושלים. הנשים נהגו להתגודד יחדיו ולעסוק בענייניהן, בזמן שהגברים ישבו בנפרד על כוס של וויסקי מובחר מלווה בסיגר הוואנה ריחני, ושוחחו על מעמדה של אנגליה במזרח התיכון, על יחסי היהודים והערבים ועוד נושאים ברומו של עולם. חדר האוכל היה מרכז קולינרי ששימש לא רק את אורחי המלון, אלא גם אורחים מבחוץ. ארוחת הבוקר הוגשה במלון בשיטת הבּוּפֵט. על שולחנות ארוכים מכוסים מפות לבנות הונחו קערות מטעמים ממבחר מאכלי העולם, החל מפול מצרי מקורי, דרך קוויאר רוסי ועד אומלטים בניחוח צרפתי. מאפיית המלון עבדה משעות הלילה המאוחרות כדי לפנק את האורחים במבחר מאפים טריים, בבגט צרפתי ובפיתות במבחר טעמים וצורות. לקראת שעת הצהריים הסתיימה ארוחת הבוקר, וצוות המלצרים והמנקים החל בהכנות לארוחת הערב. ארוחת הערב במלון הייתה חגיגה של קולינריה ופאר. הכניסה להיכל התרבות של הקולינריה הותנתה בחליפות ערב לגברים ובשמלות ערב לנשים. רק במהלך המלחמה הותר לקצינים בריטים מדרגת מייג׳ור ומעלה לסעוד במדי צבא ייצוגיים. מלצרים בעלי ותק של עשר שנים לפחות, לבושים שחור, בפפיונים תואמים ובכפפות לבנות, שירתו את האורחים באדיבות ובמקצועיות. מלצר מיוחד הופקד על סידור כלי הכסף וצלחות הקריסטל שהונחו על שולחנות מכוסים במפות בצבע החרדל. התפריט עצמו הודפס על נייר קלף והציע לאורחים את מבחר מטעמי העולם. השף האיטלקי, במעמד של סגן האלוהים, דאג להחליף את התפריט מדי יום ביומו. *** למלון זה הגיעו סעיד וחבריו מחרטום הרחוקה. כבר למחרת הגיעם, עוד בטרם התאוששו מתלאות הדרך, החל מנהל השירות במלון, מלווה במלצר הראשי, להדריכם בעבודות המלצרות. לאחר שבוע של הדרכה אינטנסיבית הוצמד לכל נער סודני חונך שהופקד על שילובו במחלקות המתאימות. שני נערים נשלחו לשרת כעוזרי מלצר במערך ארוחת הערב, שניים נשלחו למשמרת ארוחת הבוקר, ואילו סעיד נשלח למרפסת. סעיד אהב את המרפסת העגולה והרחבה, המרוצפת באבן חברון אדומה, עם מעקה עשוי מאבנים מלבניות מסותתות. היא הייתה ממוקמת בחלק המזרחי של המלון, והכניסה אליה הייתה היישר מהלובי. בחלקה הצפוני הייתה מערכת מדרגות רחבות שממנה אפשר היה לרדת אל בריכת השחייה ואל הגן המפואר של המלון. תפארתה של המרפסת הייתה בנוף הנהדר שנשקף ממנה. יש האומרים, אחד משלושת הנופים היפים בעולם. מזרחה לה ניצבה חומת העיר העתיקה של ירושלים שממנה הזדקר מגדל דוד. בחלק הדרומי של החומות השתרע מתחם הר ציון על שפע מגדליו וארמונותיו. מעבר לחומה צצו כיפותיה של העיר העתיקה כערוגת פטריות ביער קסום. ומעל כל אלה בלטה כיפת הסלע כמו בציור אגדות, ולא רחוק ממנה התעגלה אל השמיים כיפתו של מסגד אל-אקצה. ברקע, כתפאורה לכל אלה, עמד הר הזיתים שקדושתו ריחפה באוויר. המרפסת וארוחות ה״לאנץ׳״ שהוגשו בה היו ממלכתו של סעיד. קשוב ומסור לעבודתו, הוא ריחף בין השולחנות וקרא בעיניהם של אורחיו את רצונותיהם עוד בטרם העלו אותם על דל שפתותיהם. נאמן לשבועת המלצר (של אותם ימים, בכל אופן) שלא לעסוק ברכילות, לא סיפר סעיד, אפילו באותן שיחות בודדות עם הוריו בסודן, על האורחים שהזדמן לו לארח במרפסת, ובהם שר המושבות הבריטי ווינסטון צ׳רצ׳יל, לורד אדמונד אלנבי, מלכי ספרד ויוון, האמיר עבדאללה מירדן וקיסר חבש הגולה, היילה סלאסי, שבזמן גלותו מארצו קבע את מלון קינג דיוויד כמקום משכנו הקבוע. בשנת 1938 חכרו האנגלים את האגף הדרומי של המלון וקבעו בו את המרכז הניהולי של המנדט הבריטי בפלשתינה. נוסף על כך, הם שכרו שורת חדרים שנשמרו לאורחים בריטים חשובים. אחד האורחים הקבועים במלון היה אנגלי גבה קומה שכל מה שסעיד ידע עליו היה שמו — דיוויד. בסוף מלחמת העולם השנייה הוא הופיע במלון וקבע את משכנו באגף הדרומי. באחד הימים ירד האנגלי אל הלובי, שם חיכה לו מנהל שירות הלקוחות של המלון, ולאחר הסתודדות קצרה קרא המנהל לסעיד. “דיוויד מבקש שולחן בודד במרפסת, אתה יכול לסדר לו?״ שאל. סעיד הנהן בראשו וביקש מדיוויד להתלוות אליו, לא לפני שמנהל המלון לחש באוזנו: “תן לו וי-איי-פי.״ ללא היסוס הוביל סעיד את האורח לחלק הדרומי של המרפסת, אל גומחה נפרדת מעט מהמרפסת המרכזית, שבה ניצב שולחן עץ בסגנון דמשקאי יפהפה, מעוטר בפיתוחי חיות ומשני צדדיו שתי כורסאות מרופדות בבד קשמיר אדום. סעיד ידע כי האורח יאהב את הפינה, שכן היא הייתה אהובה עליו. מהגומחה אפשר היה לשלוט על כל הנעשה במרפסת, ובה בעת לשמור על האינטימיות של היושבים בה. והיה לה יתרון נוסף. בשעות הצהריים המוקדמות הטיל עליה האגף הדרומי של המלון צל נעים, פתרון לימי קיץ חמים שפקדו לעיתים את ירושלים. דיוויד אימץ את הגומחה. מדי יום בשעה רבע לשתים-עשרה בצהריים תפס את מקומו ליד השולחן הדמשקאי. גבוה, בעל כתפיים רחבות, פנים נאות סבר, שיער שחור קצוץ ועיניים חומות שקועות, עורר דיוויד את סקרנותו של סעיד. “האיש משחק איזה משחק,״ אמר לעצמו, אבל מיד נזכר בשבועת המלצר והדחיק את מחשבותיו. היו ימים שבהם ישב “האנגלי״, כפי שסעיד כינה אותו בליבו, ליד שולחנו הקבוע בבגדים מוקפדים כג׳נטלמן אנגלי, חליפה אפורה בת שלושה חלקים ושעון משתרשר מחגורתו השחורה אל כיס מכנסיו, ובימים אחרים הפתיע את סעיד במדים מצוחצחים של קצין בריטי בדרגת מייג׳ור, חזהו עטור מדליות ולראשו כובע מצחייה מקושט בפסי זהב. יום אחד ראה סעיד גלימה שחורה יושבת לבדה בשולחן של דיוויד. בעודו מתלבט באשר לאופן שבו יבקש ממנה לפנות את השולחן, התקרב וגילה כי מתחת לגלימת הכומר הארוכה נמצא דיוויד עצמו. למותניו נקשרה חגורת פתילים ועל חזהו השתלשלה שרשרת ברונזה נוצצת ובקצהּ צלב כסף גדול שהעיד על מעמדו הנכבד. סעיד, שלמד עם השנים לא להיות מופתע מדבר, לא הצליח למחוק את מבט התימהון שעלה על פניו. בפניו של דיוויד, לעומת זאת, לא זע ולו שריר אחד. “כרגיל,״ אמר לסעיד ושקע שוב בעיתון ה״טיימס״ שהחזיק בידו. אורחים רבים פקדו את שולחנו של דיוויד. אנגלים, ערבים, יהודים, וביניהם אנגלים בלבוש אזרחי, רבנים, כוהני דת נוצרים, אימאמים ערבים ודמויות רבות אחרות המייצגות את הפסיפס האנושי של פלשתינה. “הסקרנות היא אויבו של המלצר,״ שינן סעיד לעצמו בזמן שביצע את תפקידו נאמנה, ולא נפגע כשיושבי השולחן הפסיקו את שיחתם בהתקרבו. “חבל שלסכו״ם אין אוזניים,״ אמר לעצמו ברגעים של חולשה, אבל חיש מהר התגבר על עצמו ונהג כמו אותם כלי שולחן אילמים. בשעת צהריים היו מרבית השולחנות ריקים, אבל סעיד ידע כי בשעה אחת, שעת הפסקת העבודה של הפקידים הבריטים, תתמלא המרפסת. בשעה רבע לשתים-עשרה בדיוק התיישב דיוויד ליד שולחנו. מיד לאחר מכן ראה סעיד בכניסה למרפסת כומר גבה קומה בגלימת ארגמן, לראשו כיפה עגולה באותו צבע, וצלב נחושת גדול משתלשל על חזהו. כשסעיד הבחין כי האורח מחפש מישהו במרפסת, לא היסס לרגע והוביל את הכומר אל שולחנו של דיוויד. למראה האורח קם דיוויד ממקומו, פרש את זרועותיו, והשניים נפלו זה בזרועותיו של זה. סעיד, שהכיר את דיוויד כאדם קר שמעולם לא הפגין רגשות כלשהם, הופתע מעוצמתה הרגשית של הפגישה. הוא פסע לאחור כדי לא להפריע לאינטימיות בין השניים. דיוויד ראה את מבוכתו ופנה אליו בחיוך: “זה האדם הכי יקר לי בעולם!״ סעיד חישב להתעלף. זה היה המשפט האישי השלם הראשון ששמע מדיוויד בכל שנות היכרותם. כולו נרגש, מיהר אל המטבח, לקח את קנקן המים המתחייב ובקידה קלה הניחו על השולחן. המים הצוננים נשאבו מבאר פרטית שנחפרה בגן המלון, ומימיה האיכותיים הרוו את אורחיו. “את ההזמנה הרגילה,״ אמר דיוויד. “וגם לאורח אותו דבר.״ ומיד הוסיף בנימה קלה של אדנות: “אבל קח בחשבון, סעיד, שאנחנו קצרים בזמן.״ סעיד הזדרז לבצע את ההזמנה ואף הגיש להם, לפי בקשתם, כוסות בירה, חצי ליטר כל אחת. השעה הייתה שתים-עשרה ורבע. “אנחנו ממהרים מאוד, אבל הבטחתי לסם שלא נעזוב בלי לטעום מה׳טרייפל׳ שלנו,״ אמר דיוויד. “הוא לא היה צריך לשכנע אותי... האמת היא שבאתי לכאן אך ורק בגלל הטרייפל ששמעו הגיע עד לונדון,״ השיב האורח בחיוך וסעיד ניפח את חזהו בגאווה. “אבל זה ייקח רבע שעה. אתם יודעים שאין לנו טרייפל מוכן, אנחנו מכינים אותו רק לפי הזמנה,״ אמר סעיד. “המטרה מקדשת את הזמנים,״ השיב האורח באנחה והביט בשעונו. הטרייפל של קינג דיוויד היה מותג בפני עצמו, ששמעו יצא מקהיר ועד ביירות. מנת הקינוח האנגלי המפורסם זכתה במלון לשדרוג, ומלקקי לשון ושפתיים לא הפסיקו לדבר בשבחו. מתכון סודי של פירות מבושלים המעורבבים בעוגיות טורט, בננות טריות בצירוף שמנת מתוקה, ג׳לי צבעוני עם רצועות של פודינג צהוב ועוד כאלה וכאלה תבלינים מיוחדים שאסור היה לגלותם — עשו את העבודה. מעריצי המעדן נשבעו שכדי להכין את הקינוח המנצח הזה, הנהלת המלון גנבה את שפית המתוקים מארמון ווינדזור. לא פעם שאל סעיד את עצמו איך היו האורחים מגיבים לו ידעו כי את הטרייפל המלכותי מכינה פטימה, הטבחית הערבייה מהכפר עין כארם. נזירה אנגלייה לימדה אותה להכינו במנזר הקרוב לכפר שלה, שבו עבדה במשך שנים ארוכות. בשתים-עשרה ושלושים פחות חמש-עשרה שניות הגיע סעיד לדלפק המטבח בדיוק כשפטימה פיזרה פירורי שוקולד בלגי על שתי המנות. הוא לקח אותן, מעשה מלצר מיומן, בידו האחת, ועל ידו האחרת הניח מפית לבנה צחורה ומיהר אל השולחן הדרומי בחיוך מקצועי, מבחין בכומר היוצא מהשירותים וצועד אחריו. כשעבר את סיפה של המרפסת הרצפה רעדה. גלי אש עלו מהמלון, אבנים התעופפו, ואחת מהן פגעה בראשו. גלי פיח שחור עטפו את המרפסת ושברי זכוכיות כיסו את רצפתה. הטורבן הלבן שלו נעלם והגלבייה הלבנה השחירה עד לאחרון חוטיה. נאמן לשבועת המלצר, ניסה סעיד להשלים את משימתו. באופן אינסטינקטיבי הוא כיסה את שתי הצלחות שלמרבה הפלא נשארו שלמות, וגישש את דרכו באפלה אל השולחן הדרומי. תדהמתו הייתה מוחלטת. כל החלק הדרומי של המרפסת ועמו השולחן כמו נחתכו בסכין מנתחים. גם דיוויד נעלם, נבלע באדמה. סעיד נעצר בקצה מה שהיה פעם מרפסת, על סיפה של תהום פעורה. הכול היה מכוסה אש ותימרות עשן. ראשו הילך עליו סחרחר ונשימתו כבדה. לפני שהתמוטט אל עילפון מבורך, הספיק לשמוע מאחוריו את זעקת הכומר: “אחי, אחי...״ את יללות הסירנות של האמבולנסים של הצלב האדום ושל המשטרה שמיהרו אל המלון ההרוס, כבר לא הספיק לשמוע.