1
גרטה עומדת ליד החלון בחדרה שבמלון, בעיר וסט הוליווד שבקליפורניה, כשאחיה מתקשר שוב, בפעם השלישית באותו יום. בצד השני של הרחוב מתנוסס שלט פרסומת ועליו יאכטה לבנה מפוארת, מוקפת במי תכלת - פרסומת לסוג חדש של בירה - ומשהו בשלט הזה, אולי תחושת ההיסחפות, מקל עליה לסרב כשהיא עונה לבסוף לשיחה.
"בחייך," ארצ'ר אומר. "שבוע בסך הכול."
"שבוע שלם בסירה."
"ספינה," הוא מתקן אותה.
"הדבר האחרון שמתאים לי כרגע," גרטה אומרת ומפנה את גבה אל החלון ואל האור הערפילי הוורדרד שמעבר לו. רק עכשיו חזרה מצילומים לעטיפת האלבום השני שלה, שהשקתו נדחתה ליולי. אם זה היה תלוי רק בה, היא היתה דוחה אותו עוד יותר, אבל אי־אפשר כנראה. לכן זימנו אותה ללוס אנג'לס, לשלושה ימים במבנה תעשייה ענקי, מלא הבזקי מצלמות ואנשי הפקה זועפים בחליפות ובנעלי ספורט, שנראו לחוצים נורא, כי הכול חייב להיות מושלם.
כמעט חודשיים עברו מאז המופע האחרון שלה, שהתקיים כשבוע אחרי מות אמה. ההופעה שבה נשברה לרסיסים על הבמה. אבל שאר התהליכים המקצועיים המשיכו להתקדם, לדהור קדימה, רוב הזמן בלעדיה.
על השולחן, ליד נייר המכתבים של המלון, מונחת צלחת שוקולדים עם פתק ממנהל המלון: שמחים שבחרת להיות איתנו כאן. במוחה של גרטה עולה מאליה מחשבה על אמא שלה, שהיא כבר לא כאן ולא איתה, וההיעדר הנורא עוצר את נשימתה ומעיק שוב על לבה כמו גוש עופרת.
"למה אתה לא נוסע איתו?" היא שואלת את ארצ'ר ומשתדלת לדמיין שהות ארוכה כל כך עם אביה, על ספינה. השיט לאלסקה היה יוזמה של אמא שלה, הלן, שבמשך שנה שלמה לא הפסיקה לדבר על זה. עד שכלי דם התפוצץ לה במוח, בתחילת מרס, וכל העולם נעצר.
עכשיו נשאר רק חודש עד מועד השיט. ואביה מתכוון להפליג בכל זאת.
"אנחנו לא יכולים לתת לו לנסוע לבד," ארצ'ר אומר ומתעלם משאלתה. "יהיה לו עצוב מדי."
"אבל הוא לא יהיה לבד," גרטה אומרת ונכנסת לחדר הרחצה. "הוא נוסע עם החברים שלהם, פוֹסטֶר ובְּלוּם. הם יטפלו בו."
היא מביטה בבבואה שבמראה. פניה עדיין מאופרים מהצילומים: שפתיים אדומות, עור לבן, עיניים ירוקות מוקפות שחור. שערה הכהה, הפרוע בדרך כלל, מסורק ומסודר עכשיו. היא מניחה את הטלפון על שפת הכיור ומעבירה לרמקול. היא פותחת את הברז, רוכנת מעל הכיור ומתחילה לנקות את פניה.
"הם שני זוגות, והוא יהיה גלגל חמישי," ארצ'ר מתעקש, וקולו אפוף הד בחדר הרחצה הקטן. "הוא ייכנס לדיכאון. אחד משנינו חייב לנסוע איתו."
"אין בעיה," גרטה אומרת. "אתה."
"אני לא יכול."
היא שבה ומזדקפת. עורה אדמדם מהניקוי, אבל עכשיו היא נראית כרגיל, והיא נמלאת הקלה, כמו תמיד. היא שולחת יד אל המגבת ומייבשת את פניה בטפיחות קלות. "הבעיה," היא אומרת, לוקחת שוב את הטלפון, חוזרת אל חדר השינה וצונחת על המיטה, "שהוא מעדיף אותך."
"גרטה," ארצ'ר אומר בקוצר רוח. "את יודעת שאני לא יכול."
כן, היא יודעת. ארצ'ר נשוי, ויש לו שלוש בנות, שהגדולה בהן בת חמש. הוא עובד במקום מסודר, עם בוס ומחלקת משאבי אנוש, ואת ימי החופשה הקצובים שלו הוא נאלץ לנצל בעיקר לטיפול בבנות כשהן חולות. כבר שנים הוא לא עלה על מטוס.
גרטה לעומתו כבר הספיקה לטוס שלוש פעמים השבוע.
היא נאנחת. "מה התאריכים שאמרת?"
"סוף מאי, תחילת יוני."
"בחמישה ביוני אני מופיעה בנשף המושלים," היא אומרת וחשה אי־נוחות מן ההקלה שמביא איתו התירוץ ההגיוני הזה, למרות החשש מהמופע עצמו. אבל ההסבר לא מרתיע את ארצ'ר.
"למזלך," הוא אומר, "הספינה חוזרת בארבעה ביוני."
"אתה יודע שההופעה הזאת חשובה מהרגיל."
"יותר חשובה מאבא?"
"השוואה לא הוגנת."
"אני לא מבקש ממך לבחור בין השניים," הוא אומר. "את תספיקי לחזור לניו יורק ולהופיע. ושמעתי שאלסקה ממש מקסימה בעונה הזאת. עדיין קצת קר אולי, אבל ככה זה כשמנסים לחסוך קצת כסף..."
"ארצ'ר?"
"כן?"
"אני לא חושבת שאני יכולה."
"בטח שאת יכולה. את אוהבת לשוט. זוכרת איך פעם לקחנו קיאק ו..."
"אתה יודע למה אני מתכוונת."
הוא שותק לרגע ואז אומר, "לא רק למענו, את יודעת. גם למענה."
והטיעון הזה מכריע את הכף.
שוש –
קצב מנגינת הלב
סיפור מקסיםםםם, וכתוב מצויין. קוראים אותו ברציפות, ללא הפסקות. עד כדי כך הוא טוב ומרגש ומלא תקווה.
תיקי אטיאס (בעלים מאומתים) –
ספר נחמד מאוד
קצב איטי מעט על אובדן אם, שיקום קשר מורכב עם האב במהלך נסיעה בספינה לאלסקה ותחילת קשר רומנטי. נחמד…
רחלי גוטמו (בעלים מאומתים) –
סיגל עגיב (בעלים מאומתים) –
מקסים ומרגש. מאוד נהנתי
סיגלית אסולין (בעלים מאומתים) –
מקסים, רק חבל שנשאר עם סוף פתוח.
שלי דקל (בעלים מאומתים) –
סיפור מקסים, כתוב ברגישות ומרתק מאוד. מומלץ בחום.