קרוספייר 3: מחוברת אליך

1

המוניות בניו־יורק הן משהו מיוחד במינו. הנהגים אינם חוששים מדבר, והם ממהרים ומסתחררים להם ברחובות העיר הפקוקים בשלווה לא טבעית. כדי לשמור את שפיותי, למדתי להתמקד במסך הסמארטפון שלי במקום במכוניות השועטות במרחק סנטימטרים ממני. בכל פעם שעשיתי טעות והסתכלתי על הכביש, מצאתי את עצמי שולחת את הרגל מטה לכיוון רצפת המכונית, כי גופי ביקש אינסטינקטיבית ללחוץ על הבלמים.

אבל לשם שינוי לא הייתי זקוקה לשום הסחות דעת. הייתי דביקה מרוב זיעה אחרי שיעור אינטנסיבי בקרב מגע, ומוחי הסתחרר במחשבות על מה שעשה האיש שאני אוהבת.

גידאון קרוס. רק המחשבה על שמו שילחה בגופי התשוש גל לוהט של געגועים. מרגע שראיתי אותו בפעם הראשונה — ראיתי את המעטפת החיצונית המהממת להפליא שלו וראיתי את האיש האפל והמסוכן שבפנים — הרגשתי משיכה שמעוצמתה היה ברור שהוא החצי השני שלי. הייתי זקוקה לו כמו שהייתי זקוקה ללבי הפועם, והוא הציב את עצמו בסכנה גדולה, סיכן הכול — רק למעני.

צפצוף של צופר החזיר אותי להווה.

מבעד לחלון המונית ראיתי את חיוך מיליון הדולר של השותף שלי לדירה קורן לעברי משלט פרסומת שהודבק על צד אוטובוס. השפתיים של קארי טיילור התעקלו בחיוך מזמין וגופו הגבוה והרזה חסם את הצומת. נהג המונית לא חדל לצפצף, כאילו זה מה שיעזור לו לפנות את הדרך.

אין סיכוי. קארי לא הלך לשום מקום וגם לא אני. הוא שכב יחף על צדו, בחזה חשוף, וכפתור מכנסי הג'ינס שלו פתוח וחושף הן את שולי תחתוניו והן את הקווים החלקים של שרירי הבטן המפותחים שלו. שערו החום־כהה היה פרוע וסקסי ועיני האזמרגד שלו נצצו בשובבות.

פתאום קלטתי שאצטרך לשמור סוד נורא מפני החבר הכי טוב שלי.

קארי היה אבן היסוד שלי, קול התבונה שלי, הכתף שהכי אהבתי לבכות עליה — ולמעשה היה בשבילי אח בכל המובנים החשובים. שנאתי את המחשבה שאצטרך להסתיר ממנו את מה שגידאון עשה למעני.

רציתי נואשות לדבר על זה, להיעזר במישהו כדי לעבד הכול במוחי, אבל ידעתי שלעולם לא אוכל לספר על כך לאיש. אפילו המטפל שלנו עלול להיאלץ לדווח על כך, מסיבות של אתיקה ושל חוק.

שוטר תנועה מגודל ולבוש אפוד זוהר צץ מאי־שם ובידו העטויה כפפה לבנה ובשריקה רמה והחלטית, אותת לנהג שיפנה לנתיב המיועד לו. הוא סימן לנו לחצות את הצומת בדיוק לפני שהתחלף הרמזור. נשענתי לאחור, כרכתי את זרועותי סביב מותני והתנודדתי קדימה ואחורה.

הנסיעה מהפנטהאוז של גידאון בשדרה החמישית עד לדירה שלי באפּר וסט סייד היתה נסיעה קצרה, אבל איכשהו הרגשתי שהיא נמשכת כמו נצח. המידע שסיפקה לי הבלשית שֶלי גרייבס ממשטרת ניו־יורק רק כמה שעות לפני כן שינה את חיי.

היא גם אילצה אותי לנטוש את האדם היחיד שהייתי זקוקה לשהות במחציתו.

השארתי את גידאון לבד כי לא יכולתי לבטוח במניעים של גרייבס. לא יכולתי להסתכן באפשרות שהיא שיתפה אותי בחשדותיה רק כדי לראות אם ארוץ אליו ואוכיח שהפרידה שלו ממני היתה שקר מתוזמר היטב.

אלוהים. געש הרגשות שחלף בי האיץ את הלמות הלב שלי. גידאון היה זקוק לי עכשיו — בדיוק כפי שהייתי אני זקוקה לו, ואולי יותר — ואני נטשתי אותו.

הייאוש שניכר בעיניו כשדלתות המעלית הפרטית שלו הפרידו בינינו קרע אותי מבפנים.

גידאון.

המונית פנתה ונעצרה מול בניין הדירות שלי. שוער הלילה פתח את דלת המכונית לפני שהספקתי להגיד לנהג שיסתובב וייקח אותי בחזרה, ואוויר אוגוסט הדָביק חדר פנימה ופוגג מיד את האוויר הממוזג שבפנים.

"ערב טוב, מיס טְרֶמֶל." השוער ליווה את ברכתו בנגיעה קלה של אצבעותיו בשולי כובעו, וחיכה בסבלנות בזמן ששילמתי לנהג בכרטיס אשראי. כשגמרתי להסדיר את התשלום, קיבלתי את ידו המושטת ויצאתי מהמונית, וראיתי את מבטו נשלח בדיסקרטיות לעבר פני שטופות הדמעות.

חייכתי כאילו העולם יפה ומושלם ומיהרתי אל הלובי ומשם ישר למעלית, ונופפתי קצרות אל השומר שליד דלפק הקבלה.

"אווה!"

סובבתי את ראשי וגיליתי בּרוּנֶטית מהודרת בתלבושת אופנתית של חצאית וחולצה קמה על רגליה באזור הישיבה בלובי. שׂערה הכהה גלש בגלים עבותים סביב כתפיה, וחיוכה התהדר בשפתיים מלאות שהיו צבועות בגלוס ורוד. קימטתי את מצחי כי לא זיהיתי אותה.

"כן?" עניתי, ופתאום הרגשתי שעלי להיזהר. הבוהק העז שבעיניה הכהות אותת לי שעלי לעמוד על המשמר. אף שהרגשתי חבוטה ומובסת, ומן הסתם גם נראיתי כך, זקפתי את גבי ופניתי אליה ישירות.

"דינה ג'ונסון," היא אמרה, והושיטה לעברי יד עם ציפורניים מטופחות. "כתבת עצמאית."

הרמתי גבה. "שלום."

היא צחקה. "את לא צריכה להיות חשדנית כל־כך. אני רק רוצה לפטפט איתך קצת. אני עובדת על איזו כתבה ואני זקוקה לעזרתך."

"אני לא מתכוונת להעליב, אבל אין שום נושא שאני רוצה לדבר עליו עם מישהו מהתקשורת."

"אפילו לא גידאון קרוס?"

השערות שעל עורפי סמרו. "בייחוד לא עליו."

בתור אחד מעשרים וחמישה האנשים העשירים בעולם, עם רשימת נכסים בניו־יורק שאורכה לא ייאמן ממש, גידאון כיכב תמיד בחדשות. אבל דוּוח בחדשות גם שהוא זרק אותי וחזר לארוסה־לשעבר שלו.

דינה שילבה את זרועותיה בתנועה שהדגישה את המחשוף שלה, ושמתי לב לזה רק מפני שנעצתי בה מבט בוחן יותר.

"באמת," היא אמרה בקול משדל. "אני יכולה לא לציין את השם שלך, אווה. אני לא אשתמש בשום מידע שיזהה אותך. זה הסיכוי שלך ליהנות מנקמה קטנה."

הרגשתי שסֶלע התמקם בתחתית בטני. היא היתה מכל בחינה ואופן הטיפוס של גידאון — גבוהה, רזה, עם שיער כהה ועור שזוף. בדיוק ההפך ממני.

"את בטוחה שאת רוצה להתקדם בכיוון הזה?" שאלתי בשקט, ולפתע הייתי בטוחה שהיא הזדיינה עם הגבר שלי בשלב זה או אחר בחייה. "הוא לא אדם שכדאי להרגיז."

"את פוחדת ממנו?" היא ענתה מיד בהתרסה. "אני לא. הכסף שלו לא נותן לו שום זכות לעשות כל מה שמתחשק לו."

נשמתי נשימה עמוקה וממושכת ונזכרתי בדברים שאמר לי פעם ד"ר טֶרֶנס לוּקָס, עוד מישהו שהיה בסכסוך עם גידאון. עכשיו, כשידעתי מה גידאון מסוגל לעשות, עד לאן הוא הרחיק לכת בניסיונו להגן עלי, עדיין יכולתי לענות בכנות ובלי סייגים, "לא, אני לא פוחדת. אבל למדתי מתי כדאי לוותר. להמשיך הלאה בחיים זאת הנקמה הטובה ביותר."

היא זקפה את סנטרה. "לא לכולנו מחכה כוכב רוק מאחורי הקלעים."

"מה שתגידי." נאנחתי בתוכי למשמע שמו של האקס שלי, בְּרֶט קליין, שהיה הזמר בלהקת רוק מובילה ואחד הגברים הסקסיים ביותר שפגשתי. כמו לגידאון, גם לו היה סקס אֶפִּיל בעוצמה של גל חשמלי. בניגוד לגידאון, הוא לא היה אהבת חיי. לא היתה לי שום כוונה לחזור לחיקו.

"תקשיבי" — דינה שלפה כרטיס ביקור מכיס חצאיתה — "בקרוב מאוד תביני איך גידאון קרוס ניצל אותך כדי שקוֹרין ז'ירוּ תקנא ותחזור אליו. כשתקלטי את זה, תתקשרי אלי. אני אחכה לך."

קיבלתי את הכרטיס. "למה את חושבת שאני יודעת משהו ששווה פרסום?"

השפתיים המלאות שלה הצטמצמו. "כי לא משנה מה היתה המוטיבציה של קרוס כשהוא יצא איתך, הצלחת לגעת בו. איש הקרח נמס קצת בהשפעתך."

"אולי זה נכון, אבל זה נגמר."

"זה לא אומר שאת לא יודעת משהו, אווה. אני יכולה לעזור לך להבין מה כדאי או לא כדאי לפרסם."

"מאיזו זווית את כותבת עליו?" לא היתה לי שום כוונה לעמוד מנגד בזמן שמישהו מנסה לתקוף את גידאון. אם היא היתה נחושה לאיים עליו באיזו דרך, אני הייתי נחושה לחסום אותה כבר בהתחלה.

"לאיש הזה יש צד אפל."

"לכולנו יש צדדים אפלים, לא?" מה היא יודעת על גידאון? מה הוא חשף במהלך ה... הקשר ביניהם? אם היה להם קשר.

חשבתי לעצמי שבטח לעולם לא יגיע היום שבו אחשוב על גידאון ביחסים אינטימיים עם מישהי בלי להרגיש קנאה יוקדת.

"למה שלא נלך לאיזה מקום ונדבר?" היא שאלה בנימה משדלת.

שלחתי מבט אל השומר שבכניסה לבניין, שהצליח להעמיד פנים ברוב נימוס שהוא מתעלם מאיתנו. הייתי מרוּקנת רגשית בשביל עימות חזיתי עם דינה, ועדיין מסוחררת מהשיחה עם הבלשית גרייבס.

"אולי בהזדמנות אחרת," אמרתי, והשארתי את האופציה פתוחה כי התכוונתי לעקוב אחריה.

צ'אד, אחד מעובדי הבניין במשמרות הערב, כאילו חש את אי־הנוחות שלי והתקרב אלינו.

"מיז ג'ונסון בדיוק התכוונה ללכת," אמרתי לו, וממש שמתי לב שאני נרגעת. אם הבלשית גרייבס לא הצליחה להפליל את גידאון בשום דבר, כתבת עצמאית חטטנית ודאי לא תוכל לעשות זאת.

כמה חבל שידעתי היטב איך מידע יכול לדלוף מהמשטרה, באיזו קלות ובאיזו תדירות זה קורה. אבי, ויקטור רֶיֶיס, היה שוטר, ושמעתי לא מעט על הנושא הזה.

פניתי לכיוון המעלית. "להתראות, דינה."

"נהיה בקשר," היא קראה אחרי.

נכנסתי למעלית ולחצתי על כפתור הקומה שלי. כשהדלתות נסגרו, קרסתי אחורנית אל המעקה. ידעתי שאני מוכרחה להזהיר את גידאון, אבל לא היתה לי שום דרך ליצור איתו קשר בלי שמישהו יידע על כך.

הכאב שבחזי גבר. הקשר שלנו כל־כך דפוק, חשבתי לעצמי. אפילו לדבר אנחנו לא יכולים.

יצאתי מהמעלית בקומה שלי, נכנסתי לדירה, מיהרתי לחצות את הסלון המרווח ובדרך שמטתי את התיק על אחד מכיסאות הבר שבמטבח. הנוף של מנהטן שניבט מהחלונות הענקיים שבסלון שלי לא עורר את התפעלותי. הייתי נסערת כל־כך עד שלא היה אכפת לי איפה אני נמצאת. לא הייתי עם גידאון, וזה היה הדבר החשוב היחיד.

כשפניתי במסדרון לעבר חדרי, שמעתי צלילים עמומים של מוזיקה מכיוון חדרו של קארי. האם הוא מארח מישהו? ואם כן, את מי? החבר הכי טוב שלי החליט לזפזפ בין שתי מערכות יחסים — אחת עם אישה שקיבלה אותו כמו שהוא, ואחת עם גבר שהמחשבה על כך שקארי נמצא ביחסים עם אדם אחר הוציאה אותו מדעתו.

פשטתי את בגדי על רצפת חדר האמבטיה בדרכי למקלחת. בזמן שהתקלחתי, לא יכולתי שלא לחשוב על הפעמים שהתקלחתי יחד עם גידאון, שבהן התשוקה שלנו זה לזה עוררה מגעים ארוטיים להפליא. התגעגעתי אליו כל־כך. הייתי זקוקה למגעו, לתשוקתו, לאהבתו. הכמיהה שלי לכל אלה היתה כמו רעב מייסר, והיא עשתה אותי עצבנית ומתוחה. לא היה לי מושג איך אני אמורה להירדם כשאני לא יודעת מתי תהיה לי הזדמנות לדבר שוב עם גידאון. היו כל־כך הרבה דברים שרציתי לומר לו.

התעטפתי במגבת ויצאתי מחדר האמבטיה —

גידאון עמד בתוך חדרי הסגור. כשראיתי אותו, הגוף שלי הגיב כאילו ספג מכה פיזית. נשימתי נעתקה ולבי החל להלום בקצב, וכל ישותי הגיבה למראהו בגל אדיר של כמיהה. הרגשתי כאילו עברו שנים מאז שהייתי איתו בפעם האחרונה, ולא בסך־הכול שעה אחת.

נתתי לו פעם מפתח, אבל ממילא הבניין היה בבעלותו. עם יתרון כזה, ברור שהוא לא התקשה להגיע אלי בלי שמישהו יידע על כך... בדיוק כפי שהצליח להגיע אל נֵייתן.

"מסוכן בשבילך להיות כאן," ציינתי. זה לא מנע ממני לשמוח שזה קורה. עיני גמעו אותו ורפרפו בחמדנות על גופו הרזה והחסון.

הוא לבש מכנסי טרנינג שחורים וסווטשירט ישן ואהוב של אוניברסיטת קולומביה, שילוב שהוא נראה בו כמו בחור בן עשרים ושמונה, מה שאכן הוא היה, ולא כמו הטייקון המיליארדר שכל העולם מכיר. כובע בייסבול של הינקיז היה משוך מטה על מצחו, אבל הצל שהטילה המצחייה שלו לא עמעם כלל את הזוהר הכחול של עיניו. הן נעצו בי מבט עז, ושפתיו החושניות היו מתוחות בפס עגמומי. "לא יכולתי להישאר רחוק ממך."

גידאון קרוס היה אדם יפה במידה לא הגיונית ממש, יפה כל־כך עד שאנשים עצרו ונעצו בו מבטים כשחלף לידם. פעם חשבתי שהוא אליל מין, ומפגני האון התכופים — והנלהבים — שלו הוכיחו שצדקתי, אבל גם ידעתי שהוא אנושי לגמרי. כמוני, גם הוא נשבר פעם.

רוב הסיכויים היו שלא נחזיק מעמד יחד.

החזה שלי התרחב בנשימה עמוקה, וגופי הגיב לקרבת גופו. אמנם הוא עמד במרחק של כמה מטרים ממני, אבל הרגשתי במלוא העוצמה את המשיכה המשכרת, את הכוח הממגנט שבשהות לצד האיש שהיה החצי השני שלי. זה היה ככה בינינו כבר בפגישה הראשונה, כששנינו נמשכנו זה אל זה בלי שום הסבר. בהתחלה חשבנו שהתאווה החייתית המשותפת היא בסך־הכול תשוקה, אבל בסופו של דבר הבנו שאנחנו לא מסוגלים לנשום זה בלי זה.

דיכאתי את הדחף לרוץ אל זרועותיו, המקום שכל־כך רציתי להיות בו. אבל הוא היה דומם מדי, מאופק ומסוגר מדי. חיכיתי בציפייה דרוכה לקבל ממנו סימן.

אלוהים, אהבתי אותו כל־כך.

ידיו התאגרפו לצדי גופו. "אני זקוק לך."

ליבת גופי התהדקה בתגובה לקולו המחוספס, שצרידותו היתה חמימה ושופעת.

"אתה לא צריך להגיד את זה בכזאת שמחה," קנטרתי אותו בלי לנשום, בניסיון לפוגג את המתח לפני שהוא יכניע אותי תחתיו.

אהבתי אותו כשהוא פרוע, אהבתי אותו כשהוא עדין. רציתי אותו בכל צורה שבה אוכל לקבל אותו, אבל עבר כל־כך הרבה זמן... עורי כבר עקצץ והתהדק בציפייה, והשתוקק לעונג החמדני שבמגעו. חששתי ממה שיקרה אם הוא יתנפל עלי במלוא הכוח כשאני רעבה כל־כך לגופו. אנחנו עוד עלולים לקרוע זה את זה.

"זה הורג אותי," הוא אמר במרירות. "להיות בלעדייך. להתגעגע אלייך. אלוהים, אני מרגיש כאילו השפיות שלי תלויה בך, אווה, ואת רוצה שאני אדבר על זה בשמחה?"

לשוני זינקה החוצה להרטיב את שפתי היבשות והוא נהם, והרעיד את כולי. "טוב... זה עושה אותי שמחה."

המתח שבתנוחתו התרפה בגלוי. הוא כנראה דאג מאוד מהתגובה שלי למה שהוא עשה בשבילי. למען האמת, גם אני דאגתי. האם הכרת הטובה שלי אומרת שאני מעוּוֶתֶת אפילו יותר ממה שחשבתי?

ואז נזכרתי בידיים של אחי החורג שגיפפו את כל גופי... במשקל גופו שהצמיד אותי אל המזרן... בכאב הצורב בין רגלַי כשהוא נגח בי שוב ושוב...

רעדתי בזעם מחודש. אם לשמוח שהבן־זונה הזה מת זה אומר שאני מעוּוֶתֶת, אז בבקשה.

גידאון נשם נשימה עמוקה. ידו נשלחה אל חזהו והוא שִׁפשף את האזור שמעל לבו כאילו כואב לו שם.

"אני אוהבת אותך," אמרתי לו, ועיני צרבו מדמעות. "אני אוהבת אותך כל־כך."

"מתוקה שלי." הוא הגיע אלי בצעדים זריזים, שמט את צרור המפתחות על הרצפה ותחב את שתי ידיו בשׂערי הרטוב. הוא רעד, ואני בכיתי, ונדהמתי לגלות עד כמה הוא זקוק לי.

גידאון הִטה את ראשי לזווית הרצויה לו והסתער על פי ברכושנות חורכת, טעם אותי בליקוקים עמוקים ואִטיים. התשוקה והרעב שלו עוררו את כל חושַי, וייבבתי בעוד ידי חופרות בתוך הסווטשירט שלו. הגניחה שהוא החזיר לי בתשובה הִדהדה בכל גופי, הפטמות שלי התקשו וכל עורי סמר.

הרגשתי שאני נמסה בתוכו, וידי הדפו את הכובע מעל ראשו כדי שאצבעותי יוכלו לשקוע אל תוך רעמת שערו השחור והמשיי. שקעתי בתוך הנשיקה ונסחפתי בחושניות המזוקקת שלה. פתאום נמלט מפי קול בכי.

"אל תבכי," הוא לחש, נשען לאחור ותפס את הלסת שלי בידו. הוא הביט היישר אל תוך עיני. "אני נקרע מבפנים כשאת בוכה."

"זה יותר מדי." רעדתי.

עיניו היפות נראו עייפות כמו עיני שלי. הוא הִנהן בעצב. "מה שעשיתי — "

"לא זה. מה שאני מרגישה כלפיך."

הוא חיכך את קצה אפו באפי, וידיו החליקו בתשוקה על זרועותי החשופות — ידיים שטופות בדם מטאפורי, מה שרק הגביר את האהבה שלי למגע שלו.

"תודה," לחשתי.

עיניו נעצמו. "אלוהים, כשעזבת קודם... לא ידעתי אם תחזרי... אם אני אאבד אותך — "

"אני זקוקה לך, גידאון."

"אני לא אתנצל. הייתי עושה את זה שוב." חיבוקו התהדק. "האפשרויות היו צווי הרחקה, הגברת השמירה, ערנות... למשך כל החיים שלך. לא היתה שום ודאות שתהיי בטוחה אלא אם כן נייתן ימות."

"הרחקת אותי. התנתקת ממני. אתה ואני — "

"לנצח." קצות אצבעותיו לחצו על שפתַי המפושקות. "זה נגמר, אווה. אל תתווכחי על משהו שכבר מאוחר מדי לשנות."

סילקתי את ידו. "זה באמת נגמר? אנחנו יכולים להיות עכשיו יחד, או שאנחנו עדיין מסתירים את הקשר שלנו מהמשטרה? בכלל יש בינינו קשר?"

גידאון נעץ בי מבט בלי להסתיר שום דבר, ואִפשר לי לראות את הכאב ואת הפחד שבו. "זה מה שבאתי לשאול אותך."

"אם זה תלוי בי, אני לעולם לא אתן לך ללכת," אמרתי בלהט. "לעולם לא."

ידיו החליקו על צווארי ומשם אל כתפַי, והִתווּ על עורי פס לוהט. "אני צריך שזה יהיה נכון," הוא אמר חרש. "פחדתי שתברחי... שתפחדי. ממני."

"גידאון, לא — "

"אני לעולם לא אפגע בך."

תפסתי בחגורת מכנסי הטרנינג שלו ומשכתי, אף־על־פי שלא באמת יכולתי להזיז אותו ממקומו. "אני יודעת."

ומבחינה פיזית אכן לא היו לי ספקות; הוא תמיד היה זהיר איתי, תמיד שקול. אבל מבחינה רגשית הוא ידע לנצל את האהבה שלי אליו בדייקנות קפדנית. ניסיתי ככל יכולתי ליישב את האמון המוחלט שהיה לי בהיכרות של גידאון עם צרכַי עם הזהירות שנבעה מלב שבור שעדיין ניסה להחלים.

"את באמת יודעת?" הוא סרק את פני והיה ער כמו תמיד גם לְמה שלא נאמר. "אם אתן לך ללכת — אמות, אבל אני לא אפגע בך רק כדי להשאיר אותך."

"אני לא רוצה ללכת לשום מקום."

הוא נשף בקול רם. "עורכי־הדין שלי ידברו עם המשטרה מחר, כדי לגשש ולראות איפה הדברים עומדים."

הטיתי את ראשי לאחור והצמדתי את שפתי בעדינות אל שפתיו. ידעתי היטב שאנחנו קושרים קשר להסתיר פשע, ואשקר אם אומר שזה לא הטריד אותי מאוד — אחרי הכול, הייתי בת של שוטר — אבל החלופה היתה נוראה מדי.

"אני מוכרח לדעת שאת מסוגלת להשלים עם מה שעשיתי," הוא אמר חרש, וכרך את שׂערי סביב אצבעו.

"אני חושבת שכן. ואתה?"

פיו מצא שוב את פי. "אני יכול לסבול הכול אם אַת שלי."

שלחתי יד אל מתחת לסווטשירט שלו, וחיפשתי ומצאתי את עורו השחום והחמים. שריריו היו נוקשים ובולטים תחת כפות־ידי, וכל גופו היה יצירת אמנות מפתה וגברית. ליקקתי את שפתיו, ושיני סגרו בעדינות על עיקול השפה התחתונה. גידאון נאנק. קול העונג שלו חלף על פני גופי כמו ליטוף.

"תיגעי בי." המילים היו פקודה, אבל הטון היה מפציר.

"אני נוגעת."

הוא שלח את ידו למטה, אחז במפרק ידי וסובב את כף־ידי. הוא תחב את הזין שלו בלי בושה אל החלק הפנימי של כף־ידי והתחכך בו. אצבעותי התעגלו סביב האיבר העבה והמלא, ולבי פעם במהירות כשהבנתי שהוא לא לובש תחתונים.

"אלוהים," אמרתי בקול מתנשף. "אני כל־כך חרמנית כשאני לידך."

עיניו הכחולות רשפו בעוז על פני; לחייו האדימו ושפתיו המחוטבות נפשקו. הוא אף פעם לא ניסה להסתיר את ההשפעה שלי עליו, אף פעם לא העמיד פנים שהוא מצליח לשלוט במשיכה שלו אלי יותר משאני מצליחה לשלוט במשיכה שלי אליו. השתלטנות שלו במיטה היתה מסעירה במיוחד בשל כך, כי ידעתי שגם הוא חסר אונים מול המשיכה החייתית שיש בינינו.

החזה שלי התהדק. עדיין לא הצלחתי להאמין שהוא שלי, שזכיתי לראות אותו כך, פתוח ורעב וסקסי כמו אֵל...

גידאון הסיר את המגבת שעטפה את גופי. הוא עצר את נשימתו בקול כשהיא נשמטה לרצפה ועמדתי לפניו עירומה לגמרי. "וואו, אווה."

קולו רעד מרוב רגש ועיני נצרבו בדמעות. הוא משך את חולצתו מעלה בתנופה מעל ראשו וזרק אותה הצדה. ואז הוא שלח יד אלי, התקרב לאט־לאט, האריך את המתח עד שגופינו החשופים ייגעו זה בזה.

הוא אחז באגן שלי ואצבעותיו נעו בלי הרף, נשימותיו מהירות וקולניות. קצות השדיים שלי נגעו בו ראשונים, ושילחו גל פתאומי של התרגשות בכל גופי. עצרתי את נשימתי. הוא קירב אותי אליו בגניחה, הרים את כפות־רגלי מהרצפה ונשא אותי אל המיטה.