קריאת רשות

"הו טרובדור, לצערי איני יכול לומר משהו מדויק יותר, כי למרות שאני עצמי השתתפתי באופרה הזאת פעמים רבות, עד היום איני מבין מה מתרחש בה..." את הווידוי הזה רשם ביומנו הטנור הווינאי הנודע ליאו שְלֶזָק. הו, איזו אבן כבדה נגולה מעל ליבי! אז אני לא היחידה באולם שלא תמיד מצליחה לתפוס מי שר נגד מי ומדוע הוא התחפש למשרת שמתגלה פתאום כנערה אדמונית דדנית, ומדוע נערה בשרנית זו מתעלפת למראה בתולה אחרת, מבוגרת בהרבה, הקוראת לה בתה היקרה מכל שאבדה וסופסוף נמצאה. ובכן לא רק אני אלא גם הם, על הבמה, לא יודעים מה מתרחש! מתברר שמדריכים לאופרה כמו זה של יוזף קָנְסְקִי נחוצים משני צידי הבמה. איני צריכה לפרסם את הספר. מהדורתו הראשונה נספגה כמו מים בחול. אציין רק שהספר סוקר מאתיים אופרות, ממונטוורדי עד לשנות השישים שלנו. קיצור תולדות חייו של היוצר, אחר-כך פירוט עלילת האופרה, ולבסוף איפיון קצר של הצד המוזיקלי. איני טוענת שהצלחתי לגמוע בבת-אחת מאתיים אופרות. לעומת זאת קראתי את כל רשימות המשתתפים יחד עם ציון סוג קולם. בעולם האופרה שוררת פוליטיקה אישית נוקשה. היחסים במשפחה נשמרים באמצעות חוקים שאין להפר, ממש כמו בשבטים הקדומים. הסופרן צריכה להיות בתו של הבס, אישתו של הבריטון, המאהבת של הטנור. לטנור אסור ללדת אלט או להזדווג עם קונטרה-אלט. נדיר למצוא מאהב בריטון, וטוב יהיה אם יחפש לו איזה מצו-סופרן. המצו-סופרנים מצידם צריכים להישמר מפני הטנורים - על-פי-רוב הגורל גוזר עליהם להיות "האישה השנייה" או תפקיד נוגה עוד יותר של ידידוֹת הסופרנים. האישה בעלת הזקן היחידה בתולדות האופרה (ראה סטרווינסקי) שרה במצו-סופרן וכמובן שאינה יודעת אושר מהו. לבד מן האבות, בקול בס שרים על-פי-רוב הקרדינלים, כוחות האופל, פקידי הכלא או, באחד המקרים, מנהל בית-החולים לחולי נפש. הדברים שלעיל אינם מובילים לשום מסקנה. אני מכבדת את האופרה, שאיננה החיים האמיתיים, ומכבדת את החיים, שלפעמים הם אופרה אמיתית.

יוזף קָנסקי, המדריך לאופרה, מהדורה שנייה, ההוצאה הפולנית למוזיקה, קרקוב 1968.