קריעה

ספר זה מתאר את המשבר החברתי שפקד את מדינת ישראל בשנת 2023. הספר ננעל בתחילת שנת 2024, אך רובו נכתב לפני שבעה באוקטובר 2023 — קו השבר של מדינת ישראל והחברה הישראלית שאחריו שום דבר לא יהיה כפי שהיה, כפי שמתארת אורלי גוטמן בשירה "אזורי זמן1".

הטלטלה שחווינו גרמה לנו להניח את הספר בצד ולהתרכז בדברים החשובים — הישרדות ותמיכה במשפחות ההרוגים, הנופלים, הפצועים והחטופים. לאחר מספר שבועות התעשתנו, והחלטנו כי העובדה שהספר מאיר את ה"רגע שלפני" מזוויות שונות זו מזו — רגע שהיה כשלעצמו סוער ביותר באותו זמן — מקנה לספר חשיבות מיוחדת. כל הנתונים שעליהם מתבססים פרקי הספר נאספו לפני שבעה באוקטובר, וגם עיקר הניתוח עוסק בתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה. אך לכל אחד מפרקי הספר, וגם ל'סוף דבר' של הספר כולו, הוספנו אפילוג שבו הכותבים בוחנים את נושא הפרק מנקודת מבט אישית, וממרחק הזמן שחלף מתחילת האסון שבו אנחנו נמצאים.

הספר הוא קליידוסקופ של נקודות מבט מתוך החברה הישראלית, וכל אחד מהפרקים עוסק בעולם תוכן אחר. הספר מחולק לארבעה אשכולות:

המחאה החברתית בשנת 2023 התאפיינה בשימוש בשלטים שרובם תוצרת בית, ובהם מגוון סיסמאות רציניות וציניות כמו: "לך!", "נמאסתם", "מושחתים" וכדומה. חלקן הופיעו במחאות קודמות, אבל לצידן הופיעו סיסמאות חדשות שנוצרו באותה עת. למשל: "אתם קלקלתם — אנחנו נתקן", או: "ממשלת החורבן הביתה". כינרת רוזנבלום ואייל דה-ליאו (2023) פתחו עמוד אינסטגרם (creativity_for_democracy) ובו צילומים של השלטים הטובים ביותר, כגון: "ביהדות שלנו אין עזרת נשים, נשים לא צריכות עזרה", או: "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור החלטות לא סבירות". באשכול זה נציג מעט ממה שראינו במחאה. באשכול הראשון שלושה פרקים. הפרק הראשון, "סיפור המסגרת", שכתבה ד"ר אורית אבן שושן־רשף, מציג את העובדות העיקריות התוחמות את תקופת המחאה החברתית בשנת 2023 בישראל כפי שהשתקפו בתקשורת משני צידי המתרס, החל מהקמת הממשלה בסוף שנת 2022 וההכרזה על הרפורמה המשפטית, דרך אירועים מרכזיים במשך שלושים ותשעת השבועות שבהם התקיימה המחאה וכלה בשבוע הארבעים — השבת הנוראה בשבעה באוקטובר 2023. הפרק הראשון, 'מה במחאה', מעמיד את הבסיס העובדתי והדוקומנטרי של הספר, ועוסק בשאלה על מה המחאה. הפרקים השני והשלישי מציגים באופן שונה זה מזה שני סוגים של שלטים ייחודיים שהופיעו במחאה. הפרק השני, 'שמותו לא יהיה לשווא', שכתבו ד"ר רונית שלו וד"ר אילן שריף, מציג ומנתח את המשמעות של השלטים הכואבים ביותר שהופיעו במחאה. השלטים מכילים את שמו ותמונתו של אחד הנופלים במערכות ישראל בצירוף טקסט כגון "מותו לא היה לשווא". שלטים כאלו היו תופעה ייחודית למחאת 2023. שלו ושריף פנו למספר משפחות שכולות שהניפו שלט כזה במחאה וריאיינו אותן על הבחירה שלהן ומשמעותה. בפרק השלישי, 'שלטים על הארץ', מספר האומן ספי סנדיק בריאיון עם ד"ר ורדה זילברברג על יצירתו במחאה בתור אומן רחוב. מדי שבוע הציג ספי תערוכת פוסטרים ב'כיכר הדמוקרטיה' ברחוב קפלן בתל אביב, הכיכר שבה נערכה ההפגנה המרכזית השבועית של המחאה נגד הרפורמה המשפטית. סנדיק נקט גישה סרקסטית המציגה את הנושאים הרציניים והכואבים בצורה שמעלה חיוך. אולי חיוך מר — אבל חיוך אמיתי.

מחאת 2023 אופיינה במגוון משתתפיה. היו בה חילונים ליברלים לצד אנשי ימין מאוכזבים ודתיים שנקעה נפשם מהגישה המשיחית של הממשלה. היו בה ארגוני שמאל, ארגונים דתיים, ארגונים של אנשי מילואים, ארגונים פמיניסטיים, ארגוני צעירים, ארגונים של אנשי מקצוע ממגוון תחומים, ארגונים של קהילת הלהט"ב ועוד. בחרנו להתמקד באנשים משלוש קבוצות שמתוכן היו שהשתתפו במחאה בפועל והשפיעו עליה וגם כאלה שלא השתתפו בה — אך כולם הושפעו ממנה. את הפרק הרביעי, 'ואולי לא היו הדברים מעולם: שבירת אתוס הסולידריות של השכול הלאומי', כתבה פרופסור סמדר בן אשר, ובו היא ניתחה את שבירת האתוס הלאומי בנושא השכול כפי שעולה בדבריהן של אלמנות מלחמה מבוגרות. בפרק החמישי, 'אימא של לוחם', מציגות ד"ר ורדה זילברברג וד"ר אורית אבן שושן־רשף שני נרטיבים מקבילים. האחד של אימהות ללוחמים שתמכו במחאה, והשני של אימהות ללוחמים שתמכו ברפורמה המשפטית. בפרק השישי והאחרון באשכול זה, 'גיל ההתבגרות בצל המשבר החברתי', מציגה ד"ר אורית אבן שושן-רשף את הקשיים של הנוער המתבגר בתקופת המחאה. נוער זה נאלץ להתמודד עם אתגרים דומים לאלו שהתמודדו עימם באותה עת המבוגרים. בתקופה זו חוו המבוגרים גם הם מעין 'התבגרות', שעיקרה הטלת ספק בכל מה שהאמינו בו עד אז וניסיון כואב לבנות את עצמם מחדש מתוך הבלבול.

מחאת 2023 הקיפה ארגונים רבים ומגוונים המייצגים שלל עמדות וקבוצות בתחומים שונים בחברה הישראלית. המיוחד במחאה הוא המסגרת המכילה שנוצרה על ידי מנהיגי המחאה, וסיפקה מקום לריבוי עמדות והשקפות שחברו יחד למאבק לשמירת צביונה הייחודי של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. באשכול זה התבוננו בשלוש קבוצות של מנהיגות המחאה. אף שקבוצות אלה לא בלטו במידה רבה, לדעתנו חשיבותן והשפעתן במחאה הייתה רבה. הקבוצה הראשונה היא של אנשי עסקים. במחאה זו, יותר מאי פעם, פעלו והשפיעו אנשי עסקים ממגוון ענפים ובייחוד מענף ההיי-טק. בפרק השביעי מציגים פרופסור ישראל כ"ץ וד"ר ורדה זילברברג את אתגרי המנהיגות במגזר העסקי במחאה חברתית מתמשכת. בפרק השמיני מקבל הקורא הצצה אל קבוצות אנשי המקצוע שהתייצבו במחאה. בפרק זה מתארת ד"ר קלאודיה קוגן בריאיון עם ד"ר ורדה זילברברג את תפקידו המורכב של המטפל בתקופת המחאה, ומציגה את הרקע האישי, המקצועי והתאורטי לבחירתה לפעול במחאה בהיותה ממובילות ארגון "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה". הקבוצה השלישית שעסקנו בה באשכול זה היא המנהיגות הדתית. בפרק התשיעי והאחרון של אשכול זה מציגה הָרַבָּה הרפורמית נעמה קלמן את מקומה של היהדות הפלורליסטית במחאה.

באשכול הרביעי החותם את הספר שני פרקים. בפרק העשירי, הזמבורות עשו לי חור בלב, מביאות ד"ר ורדה זילברברג וד"ר אורית אבן שושן־רשף את קולן וזעקתן של עשר נשים מהציונות הדתית התומכות ברפורמה המשפטית, מסתייגות מהמחאה וכואבות את הקריעה בחברה הישראלית. בפרק האחד עשר מציעה הפסיכותרפיסטית בת שבע סדן מודל מקורי ליצירת דיאלוג במרחב קונפליקטואלי, ומדגימה אותו באמצעות הצגת מקרה של דיאלוג בין שני הצדדים בתקופת המחאה.

סוף דבר- ד"ר ורדה זילברברג מסכמת את התמות העיקריות בספר, ומציעה מודל פשוט לתיאור והבנה של התופעה המורכבת של מחאת 2023 בישראל בפרספקטיבה של תופת שבעה באוקטובר.

אנו רוצות להודות לפרופסור סמדר בן אשר, לפרופסור גיא בן בסט ולדוקטור רועי זילברברג, שסקרו את פרקי הספר ותרמו לו רבות בהערותיהם ועצותיהם המקצועיות.

1 השיר מוצג בגלרית האומנים בקיבוץ גינוסר