978-1-61838-836-0-6
1927, מלאווה, פוליןדיירת משנה
"מה שמך?"
"טרזה דולנגה־וורז'ושק."
הפקיד נועץ עיניים בנערה הצעירה שעומדת לפניו. ללא ספק יפהפייה, גון פניה שחום מעט, נראית כמו צוענייה. הוא תוהה מה מוצאה.
"מאין הגעת לכאן?"
"מסטברופול."
"סטברופול, קווקז?"
היא מהנהנת.
"לבדך?"
"כן. לבדי. הוריי נשארו שם."
"שם הורייך?"
"סטניסלב וסופיה דולנגה־וורז'ושק."
"בת כמה את?" הוא מתבונן בתעודת הלידה שהושיטה לו. "נולדת בשנת 1910. כלומר, את בת שבע־עשרה." הוא מתבונן בה באי־אמון. היא נראית בוגרת לגילה.
"יש לך קרובי משפחה בפולין?"
"כן, במלאווה. משפחתו של אבא שלי גרה כאן, וגם אחי הגדול." אחיה הגיע לכאן כשנה לפניה. נוכחותו כאן הקלה על הוריה את ההחלטה הקשה לשלוח אותה לבדה.
"את בעלת אזרחות פולנית," קובע הפקיד ומעיין בדרכון שהושיטה לו.
"כמובן." טרזה מהנהנת. הוריה, כמו סביה לפניהם, היו פטריוטים פולנים. השלטון הרוסי לגלגוליו מעולם לא אהב אותם, בלשון המעטה. וליתר בטחון, הגלה אותם למרחקים. "כשתגדלי," אמרו לה הוריה, "נחזור לפולין. מסביב ידברו פולנית, בכל מקום. תוכלי ללמוד שם בבתי ספר שמדברים בהם פולנית."
טרזה גדלה, אבל המצב לא השתנה הרבה. הם עדיין היו נתונים למעקב — והפעם העוקבים לא היו אנשי הצאר, ששלטונו חלף לפני כעשור, אלא השלטונות הקומוניסטיים. כל צעד של בני המשפחה נבחן בקפידה. כשהוריה הבינו שהם כבר לא יעזבו את הארץ הזו, החליטו לשלוח אותה לבדה. בקושי רב חצתה את הגבול. הוריה שילמו כסף רב על נסיעתה, שיחדו את מי שהיה צריך לשחד. את כל חסכונותיהם הוציאו על בתם היחידה כדי שתקבל חינוך הגון.
היא שומרת על סבר פנים חתומות מול הפקיד שמעיף בה מבט נוסף וחותם על הניירות. "הלשינו עליהם," מספר לה אחיה כשהיא מגיעה לביתו. אמש שלח אביה מברק. "אימא נאסרה," כתב אביה, "היא תועמד למשפט." את תוכניותיו להגר לאמריקה, לנסות לחפש שם פרנסה ומקום — יסתיר מבנו ובתו. הם יגלו אותן אחר כך.
כל הלילה נאבקת טרזה בדחף לחזור הביתה, לאימא. "זִכרי שאת פולנייה," אמרה לה אִמה לפני שנפרדה ממנה. "זִכרי את זה תמיד. ולִמדי, רִכשי השכלה. הֲיִי בן אדם טוב." אין לה ברֵרה. היא תישאר ותקיים את הבטחתה.
תישאר, אבל לא בבית אחיה. הבית קטן מדי, והיא לא תוכל להתגורר כאן דרך קבע.
למחרת היא משוטטת ברחובות, מחפשת חדר קטן להשכרה. "יש לי כתובת בשבילך," תאמר לה גיסתה באותו ערב. "הם אנשים טובים, אני מכירה אותם. לכי אליהם."
וכך, בשעת צהריים מוקדמת, ביום שלמחרת, דפקה טרזה על דלת ביתם של רומן ואנה. אנה פתחה לה את הדלת. "אני סטודנטית," ענתה לשאלותיה. "החל מן השבוע הבא אתחיל ללמוד באוניברסיטה. מחפשת חדר זול."
"את יכולה לקרוא לי אנושקה," אמרה לה אנה בחיוך. טרזה מצאה חן בעיניה ממבט ראשון.
טרזה זכתה באמונם של בני הזוג ועד מהרה כבשה את לבם. רומן היה עורך דין צעיר בתחילת דרכו, חרוץ והגון. שעות רבות בילה במשרד שבו עבד כשכיר. לאנושקה ולטרזה היו שעות ארוכות להתוודע זו אל זו ולהפוך לחברות טובות.
לילה אחד התעוררה טרזה לקול התייפחות עזה מלווה בפרצי שיעול כבדים. למחרת קיבלה אישור לחשדה מזה זמן — אנושקה חברתה, שלא מפסיקה להשתעל, חולה בשחפת ולא נותר לה זמן רב לחיות. מאז חילקה טרזה את זמנה בין הלימודים באוניברסיטה לבין שהייה ליד מיטתה של חברתה החולה, בישול ועזרה במטלות הבית.
"אני סומכת עלייך," אמרה בוקר אחד אנה לטרזה, "שתדאגי לרומן." היא ניגבה דמעה סוררת בזמן שלגמה מכוס תה שהכינה לה טרזה. היא לא נקבה במפורש במילים — כאשר אמות. אבל טרזה, שישבה לידה וליטפה את מצחה, הבינה את כוונתה. זמן קצר אחר כך מתה.
רומן וטרזה נישאו בשנת 1929. בשנת 1930 נולדה במלאווה בתם אלז'בייטה, ליטקה הקטנה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.