קרנבל בחלל

Carnaval-5 2 יעל

"איפה יעל?" שאלה אימא רותם בדאגה.

"איפה יעל?" שאל אבא שרון, מאוחר יותר, בדאגה גדולה אף יותר.

"יעל! יעל!! היכן את?" שאלו סבתא שירה וסבתא אהובה.

"איפה יעל?" שאלו הנכדים.

"איפה יעל?" שאלו סבא אריק וסבא ראובן.

"איפה יעל?" שאלו דודה דפנה ודוד אסד.

"איפה המפתחות שלי?" שאלה סבתא שירה. "ואיפה הארנק?"

"איפה?"

"איפה? "איפה?"

"איפה יעל?"

"איפה יעל?"

"יעל?"

"איפה?"

"איפה?"

"יעל?"

"איפה?????"

"יעלללללללל !!!"

"יעל נעלמהההההההה !!!"

*

באותו יום בשעות הצוהריים, התכנסו כל בני המשפחה בביתם של אבא שרון ואימא רותם, מודאגים עד מוות. סמל משטרה גבוה החל לאסוף ראיות, והרופא המשפחתי - דוֹד דוקטור גדי, בחן את בני המשפחה הבוכיים, שכמעט כולם טופלו אצלו על בסיס יומיומי.1

"לא פשוט! לא פשוט!" מלמל הדוד דוקטור גדי, נגע במצחו והכריז בקול חמור, "לכולם יש חום! זה לא פשוט! לא פשוט!" הוא המשיך למלמל משפטים סתומים בעודו ממלא טופסי מרשמים ארוכים.

"בטח שיש לנו חום," צעקה אימא רותם. "עכשיו אוגוסט. אולי תעשה משהו להורדת החום?"

"אני יכול להדליק את המזגן," גיחך הדוד דוקטור גדי. "יש למישהו גפרור?"

איש לא חייך ואיש לא ענה.

"זאת הייתה בדיחה!" הסביר הדוקטור בסבר פנים חמור. "אנחנו, הרופאים, תמיד מתבדחים כשאנחנו לא יכולים לעזור. זו הסיבה שהרבה פעמים תשמעו את המשפט 'הוא מתלוצץ עם רופאיו!'"

הדוקטור הטוב2 קם ממקומו, אסף את מכשיריו המפחידים והוסיף בקול שקול וסמכותי, "אם עד מחר לא תרגישו יותר טוב, תבואו אליי למרפאה. תגידו בכניסה שאתם באים אליי כדי שיתנו לכם להיכנס - הרי זו 'מחלקה סגורה' ולא כל אחד יכול להיכנס - רק מי שאני מכניס אותו.3

"אה," הוסיף הדוקטור. "אם מישהו צריך 'אישור מחלה' - זה יעלה לו מאתיים שקלים חדשים - אלה התקנות."

הדוד דוקטור גדי נעץ מבט נוקב בסמל המשטרה שקם ממקומו, "גם אתה יכול לבוא! מי שעובד במשטרה, באופן אוטומטי יכול להיכנס למחלקה שלי."

הסמל הביט בו במבוכה.

"ותגיד לי," הוסיף הדוד דוקטור גדי ושאל את הסמל, משזה לא אמר מילה. "האם מישהו במשפחתך סובל ממחלת נפש?"

"לא," השיב הסמל. "נראה לי שהם דווקא נהנים מזה!"

סמל המשטרה הרים את עיניו מפנקסו לאחר שהדוד דוקטור גדי יצא מהבית והביט בנוכחים בעיניים רושפות.

"היכן ראיתם אותה לאחרונה?" שאל הסמל בקול עמוק, שכבר פתר תעלומות רבות.4

"בפארק! בפארק!" ענתה אימא רותם, קולה חנוק מדמעות. "הלכנו לאט בפארק - כאן למטה ליד הבית - ופתאום 'פוף'. יעל כאילו התנדפה באוויר ולא מצאתי אותה בשום מקום."

הסמל העביר את מבטו לאט לאט על פניהם של הנוכחים ואמר בשקט מאיים, "אצלי כולם חשודים. מכאן שגם אתם חשודים, שכן אתם חלק מכולם!"

איש לא העז לומר מילה.

"מי אתה למשל?" שאל סמל המשטרה את הדוד אסד.

"אני אסד היפה!" ענה הדוד אסד בגיחוך. "רוצה לראות מה שלחו לי באינטרנט?"

"מה זה אסד?" שאל הסמל. "מה פתאום אסד? מה אתה, ערבי? זה מאוד מאוד חשוד!"

"מה פתאום ערבי?" צעקה דודה דפנה. "אסד זה השם שלו, תרגום לערבית של אריה!"

"את רוצה ברצינות להגיד לי שהוא לא יודע מה שמו?" צעק הסמל בתשובה. "הוא כזה שקרן! במקום להגיד 'אריה' הוא מציג את עצמוֹ כבעל שם ערבי. זה בטוח קשור להיעלמות של הילדה. אני מרגיש שאני קרוב מאוד מאוד לפתרון התעלומה!"

כל היושבים בחדר השפילו את עיניהם.

"ואת?" שאל סמל המשטרה את סבתא שירה, "איך את קשורה לפשע הזה?"

סבתא שירה חייכה בנעימות, "אני סבתא של יעל."

"את רואה!" הכריז הסמל בניצחון. "שאלתי אותך איך את קשורה לפשע ולא הכחשת. אם לא הכחשת - הרי את מודה! את כבר החשודה השנייה שלי. את והערבי בטוח קשורים לזה! ותראי לי תעודת זהות," הוסיף הסמל בקשיחות.

כל הנוכחים פרצו בצחוק.

"לבקש מסבתא שירה תעודת זהות זו שגיאה ענקית!" אמר אבא שרון בקול מתנצל. "יש לה שמונה תעודות זהות, רק שאף אחד - ממש ממש אף אחד - לא יודע היכן הן!"

הסמל עמד שותק, פיו פעור.

"זו תעלומה לא פחות גדולה מתעלומת היעלמותה של יעל - שזו הבעיה שלנו!" הוסיף אבא שרון בצעקה.

"ומי אתה?" שאל הסמל את אבא שרון.

"אני אבא של יעל," השיב אבא שרון בקול רציני, וסבא אריק לחש מהפינה שבה ישב, "כל הכבוד שרונֶר! ידעתי שתדע!"

"והיכן היית בצבא?" שאל הסמל בחשדנות.

"שֵׁרַתִּי ב-סטי"ל," ענה אבא שרון וייאוש קל בצבץ מקולו.

"בסטייל?" גיחך הסמל. "עשית חיים, אה. היית ג'ובניק! רק ג'ובניקים משרתים בסטייל. זה חשוד מאוד מאוד!"

"לא שֵׁרַתִּי בסטייל. שֵׁרַתִּי ב-ס-ט-י"-ל." ענה אבא שרון בייאוש. "סטי"ל זו ספינת טילים! ומה זה קשור בכלל לזה שיעל נעלמה?"

"כל הכבוד שרונר," לחש סבא אריק בשמחה. "יופי של שאלה!"

"הכל קשור!" אמר הסמל בקוצר רוח. "כל דבר בעולם קשור לכל דבר אחר. אם הייתי יודע חשבון, הייתי אומר לך שיש אפילו הוכחה מתמטית לזה, אבל אני לא יודע ולכן אני לא אומר ונעזוב את זה."5

אבא שרון בהה בו ללא מילים.

"אבל תראה," הוסיף הסמל בקול עייף, "רק לפני רגע אמרת שאתה ג'ובניק ועכשיו אתה מספר סיפורים על ספינת טילים - וזו סתירה. אז גם אתה חשוד מאוד מאוד. לפי דעתי, אתה, הערבי והסבתא רקמתם כאן מזימה ביחד ואני אפצח אותה!"

הסמל פנה לצאת, כשהוא בוחן שוב את פניהם של כל הנוכחים, וציין בקולו העמוק, "אנחנו קרובים לפתרון התעלומה. לא נטריד אתכם עוד. אנחנו במשטרה לא מטרידים אף אחד ואף אחת!"6

כולם שתקו המומים.

"אבל עוד מעט יהיו מעצרים ואז נדווח לכם," הוסיף הסמל. "משטרת ישראל איתכם ואנחנו נפתור את הפשע הזה ונשיב לכם, בעזרת השם ובעזרת ה-מפכ"ל, את יעל - שלמה ובריאה!"

הסמל יצא וטרק את הדלת אחריו בחוזקה.

השתיקה הכבדה נמשכה. כולם ישבו דוממים ודומעים, ורק סבתא שירה חיטטה נואשת בתיקה, מחפשת את מכשיר הפלאפון שלה.

פתאום צעק אבא שרון, "אני לא יכול לסבול את זה יותר! צריך לעשות משהו! דחוף! במיוחד שאני כל כך חשוד! צריך לארגן משלחת חיפוש! צריך לגייס את כולם. לסרוק כל סנטימטר בפארק... ובשכונה ובכל מקום..." קולו נחנק.

"כל הכבוד שרונר. הרעיונות שלך כרגיל מצוינים!" צעק סבא אריק. "העיקר לא להילחץ. כולכם צריכים להישאר רגועים כמוני! רק תדעו - זה הכל עניין של חינוך. אם היו מחנכים אותה כמו שצריך, היא לא הייתה נעלמת!"

"אתם צריכים ללכת לכל המקומות שיעל הלכה אליהם," אמרה אימא דורית. "אני לא יכולה לבוא. אני צריכה לטפל ברונה.7 וחוץ מזה אני מחכה למכולה עם רהיטים, שצריכה להגיע מסקוטלנד."

"מסקוטלנד?" שאלו כולם בתדהמה.

"כן. מסקוטלנד," אמרה אימא דורית בגאווה. "קניתי תכולה של בית ישן, שנשרף בסקוטלנד, לבית החדש שלנו - ולא חשוב מתי ייגמרו השיפוצים. אומנם הכל שחור מהפיח, אבל כבר קניתי בשוק הפשפשים בדים סקוטיים לבנים, כדי לצפות את כל מה ששחור, ואת מה שלא יהיה אפשר לצפות בבד אצבע בצבע טורקיז... או זהב... או אדום... או גם וגם..." עיניה שוטטו בחולמנות, עת שקעה בעולם הצבעוני שאותו דמיינה.

"קדימה, בואו נלך," קרא עוז. "נלך לאט לאט, עקב בצד אגודל, בטוח נגלה משהו. אנחנו חכמים לא פחות מהשוטר שהיה כאן! קדימה, אחריי!"8

הסבים, הסבתות, ההורים וכל הנכדים כמובן - חוץ מאימא דורית ומרונה, שגרגרה בשקט בסל-קל שלה - יצאו בעקבות עוז, שהושיט ידו קדימה והצביע אל הכיוון שאליו הולכים.

"כאן היא נעלמה," בכתה אימא רותם.

הם עמדו ממש במרכז הדשא הגדול בפארק, ליד השלט שעליו היה כתוב: "אסור לדרוך על הדשא". עצים ושיחים לא הסתירו את הנוף שמסביבם. זה היה, ללא ספק, אחד הגנים המושקעים ביותר בתל אביב.

"מה יש כאן?" שאל רון. "מה מיוחד במקום הזה, שכאן היא נעלמה? למה דווקא כאן? מעניין אם סבתא שירה איבדה כאן פעם משהו..."

איאן, שהלך אחרון בשיירה, מקפיץ כדורגל לכל אורך הדרך, בעט לפתע בכל כוחו בכדור. הכדור התרומם באוויר ו-"פוף" נעלם!

הכול פערו את פיותיהם בתדהמה, עיניהם תרות סביב.

"הכדור נעלם!" צרח איאן.

"הכדור נעלם!" צעקו הנכדים האחרים.

"הכדור נעלם!" צעק סבא אריק. "הישארו רגועים."

"אני אמצא אותו," אמרה סבתא שירה בהחלטיות. "אני תמיד מוצאת הכול. הרי אין כמו שמחת המציאה!"

"גרר... גרר..." לחשה רונה בסל-קל בבית של אבא שרון ואימא רותם.

"אני בלחץ. עוד לא הכנתי את השיעור של מחר,"9 אמרה אימא דורית לרונה, שהשיבה בשמחה, "גה... גה... גה..."

"מה יש שם?" צעק אביב. "לא רואים שום דבר. רק אוויר. אין שם אפילו מספרים לספור!"10

"לא נכון!" הצביע רון בהתרגשות. "תסתכלו. זה בדיוק הכיוון אל הירח!"

ואומנם, הירח התנשא מעליהם, ענק, גדול, עגול, אדמדם ולבנבן, חורש רע.

"אם זה הכיוון אל הירח, אולי היא על הירח?!" קרא רון. "אולי חייזרים חטפו אותה?" מעינו השמאלית זלגה לפתע דמעה ענקית. "בטח יש כאן לחייזרים פתח סודי ובלתי נראה, שמוליך אל הירח דרך העל-חלל. ראיתי בטלוויזיה איך זה עובד."

"חייזרים?" שאלו הנכדים במקהלה.

"חייזרים!" אמרו ההורים בקול בוכים.

"חייזרים?" צחק סבא אריק. "מה פתאום? אין דברים כאלה כמו חייזרים!"

"דווקא יש!" ענה אביב בקולי קולות. "סבא מושיניו הרי תמיד אומר שהוא פוגש חייזרים באוניברסיטה ובמשרדי הממשלה ובעירייה, כמעט בכל יום והמספר שלהם עולה אפילו על המספר של המשוגעים!"11

"כן, כן," בכה רון. "אני בטוח שאלה חייזרים ושיש להם כאן פתח שמוביל ישר לירח. ואני גם בטוח שיש להם כוחות-על. ראיתי בטלוויזיה. ונשק אנרגיה, והם נורא נורא חזקים, גדולים ומפחידים."

"חייבים לשחרר את יעל מידיהם ולא מעניין אותי בכלל כמה הם גדולים או חזקים או מפחידים!" צעק איאן. "אנחנו נאכל אותם ואת האבא ואת האימא שלהם. העיקר שנשחרר את יעל. בלי יעל שלנו שום דבר לא שווה!"

הנכדים הנהנו בהסכמה.

"ואימא," אמר איאן מאוחר יותר לאימא דורית. "את צריכה לקנות לי כדורגל חדש!"

"אל תדאג איאן," ענתה אימא דורית. "הרי יש לנו בבית עשרות כדורי רגל ולכל כדור יש מימיה וסרגל ועוד המון המון דברים. אתה הרי יודע שאני לא זורקת שום דבר, ואם לא נמצא אצלנו כדורגל, יש לנו מחסן ענק בבית של סבא אריק ועוד יותר גדול בבית של סבתא שירה!

"חבל שסבא ראובן וסבתא אהובה לא הסכימו לתת לי את המרתף שלהם על מנת שיהיה לי עוד מחסן," חשבה אימא דורית בקול רם. "בשביל מה הם צריכים אותו? יש לי כל כך הרבה דברים לשים שם," היא השתתקה מהורהרת, חושבת על המובילים המורידים למרתף המואר והענקי את כל הדברים החשובים והמועילים שקנתה.

למחרת בבוקר ישבו כל הנכדים בבית של אימא רותם ואבא שרון וחשבו מה לעשות.

"אי אפשר לסמוך על המבוגרים," אמר פיטר. "ראיתם - משטרה, רופאים... שום דבר לא יצא מזה. הם טובים רק בדיבורים. כן תעשה - לא תעשה. מותר. אסור. פיטר, מספיק! איאן, די! דברים כאלה. אבל כשיש בעיות אמיתיות הם לא יודעים לעשות כלום. הרי הם אלה שעושים את הבעיות, אז איך יפתרו אותן?

"תראו למשל את סבא בבוש וסבתא ננוש," המשיך פיטר. "סבא בבוש הרי מסוגל לרוץ יחף עד הירח, אבל הוא לא יעשה את זה, וסבתא ננוש לא תתעסק עם החייזרים, כי זה עלול להיות כרוך באלימות והם גם לא צמחוניים," פיטר השתתק לרגע. "אני אומר לכם, המבוגרים לא יודעים מה לעשות."

דממה השתררה. כולם חשבו על מה שאמר פיטר ועל המבוגרים שלא מסוגלים לעשות שום דבר.

"חייבים לטוס לירח!" אמר עוז בשקט. "אבל איך?"

"זה נורא פשוט, ראיתי בטלוויזיה," התלהב רון. "אנחנו צריכים חללית!"

"מאיפה נשיג חללית?" צחק אביב. "מהחוג קפואירה?12 או שאולי נקפוץ על הטרמפולינה - שיש לנו בבית - עד לירח?"

"זה דווקא יכול להיות רעיון לא רע," אמר רון מהורהר. "אני למשל די בטוח שהייתי יכול לקפוץ עד לירח, אבל אתם לא ספורטאים כמוני, אז בכל זאת אנחנו צריכים חללית!"

"למה שלא נשתמש בפתח של החייזרים?" שאל פיטר. "אם לקחו דרכו את יעל, נחפש באיזה מקום בדיוק נעלם הכדור של איאן ונוכל לטוס דרכו ישר אליה. למה אנחנו צריכים חללית?"

"זה לא ככה!" ענה עוז. "תחשוב פיטר. מבחינה צבאית טהורה הפתח הזה הוא מלכודת. אנחנו ניכנס פנימה והפתח ייקח אותנו ישר אל החייזרים. אנחנו ניפול לידיהם כפרי בשל!"

ההיגיון בדבריו היה ברור.

"אז איך נשיג חללית?" שאלו הנכדים איש את רעהו. "מאיפה? מאיפה?"

"יש לי רעיון," קפץ רון. "ניקח את המכונית של סבתא שירה ונטוס איתה לירח. המכונית הזו הרי הייתה כבר בכל מקום, וסבתא בטח כבר נסעה איתה מיליון קילומטרים. אז מה זה בשביל המכונית של סבתא לטוס לירח? קלי קלות!"

"אתה בטוח שזה אפשרי?" שאל אביב בחשש.

"ברור שזה אפשרי!!" צעק רון. "כל דבר אפשרי אם מחכים מספיק זמן. סבא מושיניו אמר שזה חוק טבע מאוד מאוד בסיסי."13

"וחוץ מזה," הוסיף רון. "המכונית של סבתא אדומה, וזה צבע שמתאים מאוד לחללית. אז זהו. יש לנו חללית ופתרנו את הבעיה הכי חשובה בדרך לשחרר את יעל."

"ומי ינהג?" שאל פיטר. "סבא אריק?"

"מה פתאום סבא אריק," אמר אביב. "סבא אריק אף פעם לא מאותת ולא שומר מרחק. זה מאוד מסוכן כשטסים בחלל!"

"אז מי ינהג?" שאל פיטר שוב. "סבתא שירה?"

"מה פתאום סבתא שירה," ענה רון. "סבתא שירה אף פעם לא נוסעת ישר מנקודה א' לנקודה ב'. תמיד יש לה עוד דברים לעשות בדרך ועוד מישהו לקחת ועוד משהו לקנות ועוד משהו לחפש. אם היא תנהג, נגיע לירח בעוד שנה ועוד נעבור דרך יבנה בדרך!"14

"אז מי ינהג?" שאל פיטר פעם נוספת. "זה נורא חשוב! אבא שרון?"

"מה פתאום אבא שרון," ענה עוז בשקט. "הוא הרי נוסע רק במוניות. בטוח כבר שכח איך נוהגים." עוז שתק לרגע ואז אמר, "אני אנהג. אני יודע לנהוג מצוין. הגננת בגן אמרה שאני מנהיג מלידה. זאת אומרת שאני נוהג!"

"אתה לא יכול לנהוג," אמר רון בקול רועד ודמעה כבר זלגה על לחיו. "אתה הרי נורא רוצה להיות המפקד! אז תצטרך להשגיח על המון דברים ולראות הכול בזמן הטיסה. אני אנהג וזהו!"

"ואיך זה שאתה יודע לנהוג?" צחק אביב.

"תתפלא!" כעס רון. "למדנו בשיעור מדעים גם לנהוג! הרי את כל המדעים למדנו מאוד מאוד מהר ובזמן שנשאר למדנו לנהוג!"

"בסדר," אמר עוז. "רון ינהג, אני אהיה המפקד והנווט ואגיד לכם לאן לטוס, ולאן ללכת. אביב יהיה היועץ שלי להחלטות חשובות15 וגם אחראי לקשר עם כדור הארץ כי הוא הכי מבין בפלאפון ויוכל לקשר אותנו עם המשפחה. והוא גם טוב, ממש טוב, בדיבורים!"

"ומה איתנו?" שאלו איאן ופיטר במקהלה.

"לכם יש התפקיד הכי חשוב!" אמר עוז בעיניים נוצצות. "אתם תהיו החיילים שלנו. אתם הצבא שאולי יצטרך לשחרר בכוח את יעל מידי החייזרים. פיטר ילבש את בגדי האביר שלו וייקח גם את החרב החדשה שלו, ואיאן, שהוא הכי חזק וכדורגלן יבעט בכל מי שחטף את יעל שלנו.16 אנחנו נשחרר אותה בכל מחיר מידי החייזרים האלה. 'דם יהודי אינו הפקר'17 ואני מדבר מאוד פשוט כי 'כאשר התותחים רועמים המוזות שותקות'."18

איאן ופיטר חייכו בהסכמה.

"טוב. סיכמנו," אמר עוז. "קדימה! נתחיל להתכונן."

"ואיך נקרא לחללית?" עצר איאן את כולם.

"ואיך בדיוק נטוס לירח?" הוסיף אביב בדאגה.

"איך? מה זאת אומרת איך?" ענה רון בהתרגשות. "לחללית יקראו 'קוזי-פאן-טוטה'19. זה השם של האופרה הכי אהובה על סבא מושיניו, ובעזרת האנרגיות שלה נטוס לירח!"

"לא הבנתי," אמר אביב. "כמו תמיד אתה מדבר לא ברור."

"זה מאוד פשוט," ענה רון. "נחבר לגג של המכונית של סבתא שירה רמקולים גדולים, נפעיל תקליטור של האופרה - אם נצליח לשחרר את הרדיו של המכונית מערוץ שבע - שלו סבתא מקשיבה כל הזמן. לא מבין למה20 - נגביר את עוצמת הקול למקסימום ואתם תראו שנמריא כמו טיל! הרי המוזיקה הזו כל כך מקפיצה שבטוח נקפוץ עד הירח!"

"ואיך נסתובב?" שאל אביב בחוכמה. "הרי ההגה מזיז את הגלגלים, אבל באוויר ובחלל אין כביש, אז על מה נסתובב אם נצטרך לפנות ימינה או שמאלה?"

"גם זה פשוט," חייך רון. "נרכיב את הרמקולים על ציר, שיהיה מחובר עם חבל דרך הגג של המכונית אל ההגה, כך שכל פעם שאזיז את ההגה הרמקולים יפנו הצידה וההדף יסובב את המכונית, כך שנטוס לכיוון הרצוי. מבין אביב?"

אביב הנהן בראשו.

"ועל הנסיקה או ההנמכה נשלוט באמצעות עוצמת הקול," הוסיף רון בנחרצות.

"הכל נשמע מאוד הגיוני," אמר עוז. "קדימה לעבודה."

זמן קצר לאחר מכן כבר היו רמקולים ענקיים מחוברים לגג של המכונית האדומה של סבתא. אביב ניקה בעזרת מטלית לחה את הדלתות ואת מכסה המנוע - "כי לא נעים שהחייזרים יראו מכונית מלוכלכת" - ועוז החזיק בידיו אטלס גדול וחישב את המסלול הנוח ביותר לטיסה.

"אני בטוח שאפשר להיעזר גם ב-גִ'י.פִּי.אֶס,"21 מלמל. "אבל אני רוצה לדעת את המסלול בכל מקרה. יש לי אחריות כבדה. אני צריך להוביל את כולם לחלל ובחזרה, ולא לשכוח שבאמצע אנחנו עוד צריכים להציל את יעל!"

רון התיישב במושב הנהג. עוז התיישב על ידו ואביב ישב באמצע המושב האחורי, "כך אהיה הכי מוגן" חשב. "שני לוחמים כאלה - כמו פיטר ואיאן - ישמרו עליי כל הזמן. איזה כיף."

איאן אף הוא הגיע, מחזיק בידיו כדורגל חדש, והתיישב, מחייך מאוזן לאוזן, ליד אביב.

"אוף, איפה פיטר?" שאל אביב בחשש. "אני מקווה שלא חטפו גם אותו."

"מה פתאום חטפו?" ענה עוז בשלווה. "נחכה לו בסבלנות. הוא בטח תיכף יבוא."

הדקות חלפו ודבר לא קרה.

"נו, איפה הוּא? נמאס לי," קרא אביב. "אין לי סבלנות יותר!"

"לא יודע מה קרה לו," פנה עוז אל רון. "תפעיל את המנוע, את מערכת הקול ואת הרמקולים. אם הוא לא מגיע עוד חמש דקות, אנחנו ממריאים."

רון הפעיל את המנוע במיומנות ומוזיקה מחרישת אוזניים נשמעה דרך הרמקולים. קוזי-פאן-טוטה התנגנה בקולי קולות. כל השכנים ברחוב הציצו מהחלונות ויצאו למרפסות כדי לראות מה קורה. כמה אנשים אף חייגו למשטרה, אך איש לא ענה.

"איזה יופי," חייך עוז למראה ההמון הנאסף והאנשים המסתכלים. "האנרגיות החיוביות שלהם יסייעו לנו להמריא ולהגיע לירח."

"איזה רעש!" צעקו האנשים ברחוב.

"איזו מהומה!" צעקו האנשים במרפסות ובחלונות.

"איזה חינוך!" הניד סבא אריק בראשו. "אצלי לא היה קורה דבר כזה. אצלי הם לא היו משתוללים ככה!"

המכונית רטטה מעוצמת המאמץ ורון לחץ בכל כוחו על הבלמים. "פיטר! פיטר! בוא כבר! אני לא יכול לעצור אותה!" צעק רון ולפת את ההגה בכל כוחו.

"טוב," עוז הביט סביב. "מוכרחים לצאת לדרך..."

הוא לא הספיק לסיים את דבריו, כשפיטר הגיע בריצה, פניו אדומות, כשהוא לבוש מכף רגל ועד ראש בבגדי אביר כסופים. על ראשו חבש קסדת מתכת כבדה שחלון הפנים שלה היה מורם, למותניו חגר חרב ארוכה, שהייתה נתונה בתוך נדן מעור ובידיו החזיק תיק ענקי ונפוח שהיה רכוס היטב.

פיטר נכנס למכונית והתיישב מתנשף ליד אביב.

"בשביל מה התיק?" קרא עוז. "בגללו איחרת!"

"עוד תראו," ענה פיטר במסתוריות. "עוד תראו כמה התיק הזה חשוב!"

"קדימה קדימה," צעק עוז. "צריך להציל את יעל!"

"אנחנו באים יעל!" צעק איאן. "אין להם סיכוי נגדנו."

כולם השתתקו.

"עשר," אמר עוז בשקט.

"תשע!" צעקו כל הנכדים.

"שמונה!"

"שבע!"

"שש!"

"חמש!"

"ארבע!"

"שלוש!"

"שתיים!"

"אחת וחצי!" צעק אביב וכולם נעצו בו מבט זועף.

"אחת!" צעקו כולם.

"תמריא! רון תמריא!" צעק עוז.

רון לחץ על דוושת הגז בכל כוחו והגביר את עוצמת הקול. המוזיקה שאגה דרך הרמקולים, המכונית רעדה ורעדה אך דבר לא קרה.

"מינוס אחת, מינוס שתיים, מינוס שלוש, מינוס ארבע, מינוס חמש," המשיך אביב לספור כשהוא ממלמל. "ככה נגיע למינוס אינסוף וזה המון מינוס!"

"מה קרה?" שאל רון באכזבה.

"אני יודע מה קרה!" אמר איאן. "לא קיבלנו נשיקה מסבתא שירה ובלי נשיקה אנחנו לא יכולים לצאת לדרך. קדימה! נצא אליה ואחרי כן הכל יסתדר."22

רון כיבה את המנוע. הנכדים יצאו מהמכונית וניגשו לסבתא שירה, שעמדה לא רחוק מהם ודמעות זולגות מעיניה. היא נישקה את הנכדים וחיבקה אותם בחוזקה - וחיבקה וחיבקה - עד שגם הם כמעט פרצו בבכי תמרורים.

הנכדים חזרו למכונית. עוז חזר על הספירה לאחור, בעודם מביטים בחשש אל רון. הספירה לאחור הסתיימה. רון לחץ לחיצה ארוכה על דוושת הגז והפעיל את מערכת הקול בעוצמה מרבית. המכונית-חללית האיצה והאיצה והאיצה במורד הרחוב עד שנסקה לאוויר לקול מחיאות הכפיים של ההמון. בּוּם על-קולי נשמע כשהמכונית נעלמה בשמיים הכחולים, משאירה אחריה שובל עשן לבן.

"אני רואה את הבית של אבא שרון ואימא רותם מלמעלה," צעק אביב בהתרגשות. "יש מסביבו המון המון בניינים והפארק שליד הבית נראה פתאום כל כך קטן. האנשים שמטיילים בו נראים כמו נמלים קטנות! זה ממש ממש מדליק!"

"נכון," אמר פיטר. "עוד מעט נוכל לראות גם את הבית שלנו. זה הבית שיש מסביבו המון פיגומים ופועלים שמתרוצצים..."23

"אם הייתי זורק מכאן את הכדור שלי הוא היה עושה חור בכל כדור הארץ," אמר איאן בהתלהבות וכבר הרים, מחייך, את הכדור באוויר, כשוקל לנסות.

המכונית של סבתא שירה המשיכה לטוס מעלה מעלה כשהרמקולים הענקיים דוחפים אותה קדימה ללא הפסקה. הנכדים השתתקו ונצמדו חזק יותר לחלונות הפתוחים, נהנים ממשב הרוח החזק, שפרע את שערותיהם, המומים מהנוף הנפלא, שנפרס מתחתיהם. במיוחד התרשמו מהים הענק הכחול, שמימיו נצצו באור השמש ושום גל לא נראה על פניהם.

"איזה כיף," לחש אביב. "יש מסביבנו אולי אלף עננים."

"נכון," ענה פיטר. "והם כאלה צמריריים, לבנים, יפים, מוארים ונראים לגמרי אחרת מאשר מלמטה!"

"יוּ! תראו! חסידה עפה לפנינו!" הכריז רון. "אני אתקרב אליה עם המכונית ונראה אותה מקרוב. מסכים עוז?"

מבלי לחכות לתשובה הטה רון את הגה המכונית, הנמיך את עוצמת הקול שבקע מהרמקולים, והתקרב בזהירות אל החסידה, עד שזו עפה ממש ליד חלונו של עוז, נוצותיה הלבנות מדגישות את מקורה הארוך והאדום.

"תראו," אמר פיטר בפליאה. "היא מחזיקה חבילה גדולה מבד במקור שלה. היא בטח עובדת באחד משירותי המשלוחים. ממש ממש מעניין אותי מה יש בתוך החבילה ולמי היא מעבירה אותה."

החסידה הפנתה אליהם את מבטה. בעזרת רגלה השמאלית הוציאה את החבילה מפיה וקרקרה לעברם, "שלום לכם. במה אני יכולה לעזור לכם? ודעו שחלק מהשיחות איתכם מוקלטות לשיפור השירות!"

בטרם הספיק מי מהנכדים לענות חייכה החסידה חיוך רחב לעברם של פיטר ואיאן. "אני מזהה אתכם. לא מזמן הבאתי חבילה לבית של אימא דורית ואבא גלעד וראיתי אתכם משחקים כדורגל בחצר."

"באמת?" שאל פיטר בסקרנות. "מה היה בחבילה?"

"מה זאת אומרת?" התפלאה החסידה וטפחה במקורה על החבילה שהחזיקה. "הבאתי לכם את רונה. איך לדעתכם באים ילדים לעולם? אני ויתר החסידות מביאות אותם."24

"נו באמת!" צחק אביב. "זה אולי היה נכון בתקופה של סבא וסבתא, שסבא וסבתא שלהם עוד בכלל היו קופים, אבל היום הדברים נעשים אחרת!"

"נכון," ענתה החסידה בקול סדוק. "יש ירידה גדולה מאוד בביקוש לשירותי השליחויות שלנו, עקב התחרות הגדולה עם השיטות האחרות, שבגללן רוב האנשים לא מעוניינים היום במשלוח ידני, כמו שאני עושה, אלא מעדיפים, משום מה, את השיטות האחרות האלה. אבל בלי עין הרע ובעזרת השם, טפו, טפו, טפו, יש עדיין פרנסה."

"טפו, טפו, טפו," הסכימו הנכדים.

"זה חשוב מאוד," הוסיפה החסידה בהתרגשות. "שיש לי עבודה - בעלי הרי לא עובד!"

"למה הוא לא עובד?" שאל עוז נזעם. "סבתא שירה למשל עובדת כל הזמן."

"הוא לא עובד כי הוא חסיד!" ענתה החסידה25 בגאווה. "הוא לומד תורה בישיבה כל היום. אבל אני לא מתלוננת. בזמן שהוא יושב בחדר צפוף עם עוד מאה חסידים אחרים, אני עפה לי בשמיים, חופשיה ומאושרת כמו ציפור דרור! לא כמו ציפור דרור בעצם," תיקנה החסידה, "אלא כמו חסידה!"

הנכדים היו המומים מהמחשבה שיש מי שלומד כל היום תורה ואין לו בכלל זמן חופשי.

"הם לא משחקים עם הפלאפון," חשב אביב.

"הם לא אופים עוגות ועושים מוּס," חשב רון.

"הם לא משחקים משחקי אבירים," חשב פיטר.

"הם לא משחקים כדורגל," חשב איאן.

"הם לא צריכים לנהל אף אחד ואין להם שום אחריות," חשב עוז. "הם בורחים מהחיים."

"טוב... היו שלום," לחשה החסידה. "יש לי עבודה לעשות. אני צריכה למסור את התינוק למשפחה שהזמינה אותו."

החסידה אחזה שוב את החבילה במקורה ודאתה מהם והלאה. הנכדים נופפו לה לשלום עד שהפכה לנקודה לבנה באופק.

"זה היה מאוד מרגש," אמר רון וניגב את עיניו.

"מה שמוזר לי," אמר איאן. "זה שחסידות יכולות בכלל לדבר - ועוד בעברית, שזו שפה כל כך קשה יחסית לאנגלית למשל, שאותה כבר דיברתי בגיל שנתיים!"

"אם אנחנו טסים לירח במכונית של סבתא, זה בכלל לא מוזר שחסידות יכולות לדבר," אמר עוז באופן נחרץ וכולם השתתקו.26

"אתה יודע," אמר פיטר לאביב פתאום. "עד שאמרת את זה לא חשבתי שסבא וסבתא של סבא וסבתא היו קופים."27

"ברור," קפץ רון. "למדנו את זה בשיעור מדעים. פעם - מזמן מזמן - בתקופה של סבא וסבתא של סבא וסבתא לא היו אנשים אלא רק קופים, וסבא וסבתא התפתחו מהם, שכן סבא וסבתא שלהם היו בוודאות קופים."

פיטר נראה מפקפק.

"שאלתי אפילו את אימא נוּלי על זה," הוסיף רון. "והיא אמרה שבני אדם באו מאלוהים. אז שאלתי אותה למה אבא גבי אמר שבני האדם באו מקופים, ואימא אמרה שהיא דיברה על המשפחה שלה ואבא דיבר על המשפחה שלו!"

כל הנכדים צחקו, ורון לחץ על דוושת הגז והגביר את עוצמת הקול כדי לטוס מהר יותר.

פתאום נשמעה מאחוריהם יללת סירנה חזקה והנכדים הזדקפו במושביהם.

"מה קרה? מה קרה?" צעק אביב.

"זו ניידת משטרה," ענה רון מוטרד, מסתכל בראי שמעל לראשו. "ואם אני רואה היטב יש בה שני שוטרים... ואחד מהם - לא תאמינו - הוא סמל המשטרה שלנו, שחוקר את היעלמותה של יעל. אני לא מאמין! הוא רודף אחרינו במקום לחפש את יעל!"

"אני בכלל לא מבין," אמר אביב בתימהון. "איך הניידת טסה בכלל? חשבתי שרק המכונית של סבתא מסוגלת לטוס אחרי ששיפרנו אותה כל כך הרבה."

"על הגג של הניידת, מאחורי הפנסים הכחולים-אדומים, המהבהבים, מותקן רמקול ענק," אמר רון באיטיות. מבטו ממשיך להיות נעוץ בראי.

"הבנתי," הוסיף רון בהתרגשות לאחר שתיקה קצרה. "השוטרים עשו בדיוק מה שאנחנו עשינו. הם טסים בעזרת מוזיקה! הנה תקשיבו, אתם הרי שומעים את הרעש שמגיע מכיוון הניידת."

כל הנכדים היטו את ראשיהם והקשיבו בריכוז.

"אבל למה הוא רודף אחרינו במקום לחפש את יעל?" שאל איאן בכעס.

"בטח עברת את המהירות המותרת," פנה עוז לרון. "מותר כאן לנסוע לכל היותר מאה קמ"ש ואתה טס!"

"בטח שאני טס!" ענה רון בציניות. "זה חדש בשבילך?"

עוז הסתכל עליו בכעס ורון הוסיף בקול שקט, "אני חייב לטוס מהר. אחרת לא נשתחרר מכוח-המשיכה של כדור הארץ ולא נגיע לירח. גם את זה למדתי בשיעור מדעים.28 בכל מקרה, אנחנו חייבים למהר בשביל להציל את יעל."

"יש עוד אפשרות," הוסיף אביב. "יכול להיות שהם רודפים אחרינו כי אולי השכנים התקשרו למשטרה בגלל הרעש שהקמנו לפני ההמראה. היינו צריכים להמריא יותר מוקדם ולא בין שתיים לארבע אחרי הצוהריים!"

הנכדים השתתקו מודאגים.

"עצור בצד!" נשמעה שאגה מתכתית, שבקעה מן הרמקול שעל גג הניידת. "עצור בצד תיכף ומייד!"

"מה? הוא משוגע?" שאל רון צוחק. "באיזה צד הוא רוצה שנעצור? אנחנו באוויר. אין כאן שום צד..."

"יש למעלה," אמר עוז.

"ויש למטה," המשיך אביב.

"יש ימין," אמר פיטר.

"ויש שמאל," המשיך איאן.

"אבל אין שום צד," אמר רון. "אין לי איפה לעצור!"

"עצור בצד!" נשמעה שוב השאגה. "או שאני יורה!"

הנכדים הביטו לאחור בבהלה. סמל המשטרה הגבוה גחן החוצה אל מחוץ לחלון הניידת, מחזיק בידו אקדח גדול ושחור. רון הגביר את מהירות הטיסה.

ירייה נשמעה, וכל הנכדים חשו את הטלטלה של המכונית של סבתא כאשר הכדור פגע בחלקה האחורי.

"סבתא תהרוג אותו," מלמל פיטר. "אף על פי שלא בטוח שתרגיש משהו עם כל הסימנים, הכיפופים והשריטות שיש לה על המכונית."

"תברח רון, תברח!" צעק עוז. "שבור ימינה חזק ואחר כך שמאלה ותימלט ממנו. אחרת אין לנו סיכוי."

רון הטה את ההגה בחדות. הרמקולים, שעל הגג, הסתובבו בחריקה והמכונית סטתה בפראות ימינה ושמאלה.

רון לא חיכה להוראות נוספות והחל לצלול ולנסוק בחדות, כשכל הנכדים צורחים בבהלה, אבל הניידת נשארה דבוקה אליהם מאחור.

"הם מאומנים במרדפים," אמר עוז. "הם רואים את כל סרטי הפעולה בקולנוע ובטלוויזיה ויודעים מה לעשות.29 מהר רון, טוס לתוך הענן הקרוב. אולי נאבד אותם בין הטיפות האטומות!"

רון הטה את המכונית שמאלה וטס ישר לתוך ענן צמרירי. אור לבן אטום הקיף אותם מכל הצדדים, והם לא ראו דבר מלבד ערפל בהיר, שגישש דרכו פנימה אל תוך המכונית דרך החלונות הפתוחים.

"צלול, צלול," צעק עוז, ורון הנמיך כמעט לגמרי את עוצמת הקול שבקע מן הרמקולים. המכונית נטתה כלפי מטה בחדות, והם פרצו החוצה מתוך הענן אל אור השמש המסנוור.

"הם עדיין אחרינו!" צעק אביב שהביט לאחור. "איך ניפטר מהם? איך?"

דממה השתררה במכונית כאשר רון סחרר אותה לכל הכיוונים - ללא תועלת. הניידת נשארה מאחוריהם. סמל המשטרה הרים שנית את אקדחו, מכוון אל הצמיג השמאלי האחורי של המכונית.

"איזה אידיוט," צחק אביב. "הרי הגלגלים לא נוגעים בשום כביש! מה הוא ירוויח אם יפוצץ לנו צמיג? זה רק משום שהוא רואה סרטים 'סוג ב'."

"די! נמאס לי," צעק איאן. "אני אחסל אותו!"

איאן קפץ ממקומו, הוציא את פלג גופו העליון מבעד לחלון, מתעלם לחלוטין מן האקדח שבידי השוטר, והניף את כדור הרגל מעל לראשו בשתי ידיו.

"נראה אותם מתמודדים עם 'הוצאת חוץ'," צעק איאן והשליך את כדור הרגל בכל כוחו אל הניידת. הכדור פגע ברמקול שעל גג הניידת ועקר אותו ממקומו. המוזיקה השתתקה בחריקה צורמנית, כאשר הרמקול וכדור הרגל החלו בנפילתם הארוכה למטה. הניידת נעצרה לאיטה, מתרחקת מאחוריהם, עד שנבלעה בתוך ענן גדול. שני מצנחים, שנפתחו פתאום, העידו כי סמל המשטרה ושותפו הבינו שאין טעם להמשיך במרדף ונטשו את הניידת.

"כל הכבוד איאן! כל הכבוד!" מחאו הנכדים כפיים.

"איאן אחת - משטרה אפס!" הוסיף עוז. "באמת באמת כל הכבוד על היוזמה! אתה לוחם אמיתי, הצלת אותנו!"

"איבדתי עוד כדורגל," ענה איאן בעגמומיות והצטנף במושבו.

"הם צנחו בשלום," הכריז אביב, שעקב אחרי המצנחים בדרכם למטה. "הם נחתו באחת הבריכות של ה-שפד"ן ליד ראשון לציון. מגיע להם!"30

כל הנכדים צחקו בהקלה.

"ודרך אגב," פנה אביב לעוז. "לנו אין מצנחים - כמו שהיו לשוטרים האלה. מה נעשה במקרה של תקלה?"

"אל תדאג," השיב עוז בביטחון. "אנו טסים במכונית של סבתא. המכונית הזו שרדה שנים רבות בכבישים עם סבתא ליד ההגה. היא תשרוד כל דבר!"

שתיקה השתררה במכונית.

"וואו," אמר אביב בקול קטן. "הכל היה נורא מפחיד."

הנכדים הנהנו בהסכמה, מכונסים בתוך עצמם, אך לאחר דקות אחדות הזדקפו במושביהם והחלו לשיר:

"כל העולם כולו

   מכונית אחת קטנה

   מכונית אחת קטנה!

כל העולם כולו

   סבתא אחת גדולה

   סבתא אחת גדולה!

והעיקר והעיקר

לא לפחד

     לא לפחד כלל

והעיקר והעיקר

    לא לפחד כלל !"31

מלאים אופטימיות ושמחה המשיכו הנכדים בדרכם.

"אוי, אוי, אוי," אמר פתאום רון בדאגה, מבטו נעוץ במד הדלק שעל לוח השעונים. "הדלק עומד לאזול וזה חמור! בלי דלק המנוע שלנו יפסיק לעבוד, ובלי מנוע המצבר יתרוקן, ובלי מצבר הרמקולים יפסיקו לעבוד ולא נוכל להמשיך לטוס. אנחנו חייבים להשיג דלק בדחיפות. אתם חושבים שיש כאן תחנת דלק בסביבה?"

"לא חושב," גיחך עוז. "אומנם סבתא שירה רגילה לנסוע בלי דלק, אבל אנחנו חייבים להשיג דלק. ויש לי אפילו רעיון מהיכן!"

"מהיכן? מהיכן?" שאלו הנכדים במקהלה.

עוז חייך. "הניידת של השוטרים הרי נכנסה לענן הקרוב. בטח היא נעצרה שם אחרי שהשוטרים נטשו אותה. מזל שלא התרחקנו מאוד ממנה. נחזור לכיוון שלה ונחפש אותה, נמצא אותה, נעצור על ידה וניקח ממנה כמה דלק שנצטרך."

"זה רעיון מצוין," התלהבו הנכדים.

רון סובב את המכונית לאחור. הם שבו על עקבותיהם ונכנסו לאט לאט לתוך הענן. כמעט מייד איתרו את הניידת הנטושה חונה בין הטיפות.32

"אבל איך נעביר את הדלק?" שאל עוז בקול מהורהר.

"זה נורא פשוט!" הכריז אביב בקולי קולות. "במכונית של סבתא שירה יש הרי כל דבר, ואני זוכר שלא מזמן תלשה - בלי להרגיש - מאיזו תחנת דלק משאבה וצינור כאשר תדלקה את קוזי-פאן-טוטה."

הנכדים גיחכו.

"המשאבה בטח נמצאת כאן באיזה מקום," הוסיף אביב, בעודו מחפש על רצפת המכונית. הנכדים האחרים התכופפו אף הם לחפש ומצאו, כמעט מייד, את המשאבה ואת הצינור המחובר אליה.

רון עצר את קוזי-פאן-טוטה ליד הניידת ותמרן כך שפתח מכל הדלק של הניידת היה מעל פתח מכל הדלק של המכונית של סבתא. עוז פתח את מכסה מכל הדלק של הניידת ונעץ בתוכו את פיית המשאבה, בזמן שפיטר ינק את האוויר מתוך הצינור, שהיה מחובר לפיה והכניס אותו למכל הדלק של מכוניתם. בגלל הפרש הגבהים בין המכוניות החל הדלק לעבור ממכל למכל.

"זהו זה! זהו! אין עלינו! אין כמונו!" צעק רון בעליצות כאשר מד הדלק במכונית של סבתא הראה שהמכל כמעט מלא. הם הניחו על רצפת המכונית את משאבת הדלק, "לכל צרה שלא תהיה," ורון הפעיל את הרמקולים בעוצמה מרבית. המכונית הגיחה מתוך הענן והמשיכה במסעה מעלה מעלה, כשהמוזיקה דוחפת אותה ללא הפסקה.

הנכדים בהו בהשתאות, דוממים לחלוטין, במשטח הכחול האין-סופי של הים, שהשתרע מתחתיהם, שהיה מעורפל מעט בגלל שכבת האוויר העבה שחצצה ביניהם.

"מדהים! מדהים!" קרא עוז. "אף פעם לא חשבתי עד כמה כדור הארץ ענקי!"

הנכדים לא ענו.

"נקודה שחורה בשמיים מתעופפת בכיוון שלנו, היזהרו!" קרא פתאום פיטר בקול חד.

הנכדים הפנו בחשש את מבטם, ולפני שהספיקו להגיב הפכה הנקודה לנשר גדול, שטס היישר לכיוונם. הנשר השיג אותם בקלות, חבט בכנפיו כמה פעמים על מנת לעצור, אחז בטפריו באדן החלון הפתוח של עוז, קיפל את כנפיו והכניס את ראשו הלבן והקירח אל תוך המכונית. עיניו היו כחולות ונוקבות וסרקו אותם באיטיות.

הנכדים נרתעו לאחור.

"אל תיבהלו," אמר הנשר בחביבות. "באתי לברך אתכם ולאחל לכם הצלחה במשימתכם המסוכנת. אני בטוח שתצליחו להתגבר על כל הקשיים ולשחרר את יעל!"

"איך אתה יודע מהי המשימה שלנו?" שאל עוז בחשדנות.

"מה זאת אומרת איך?" נעלב הנשר. "תן לי להסביר לך. אני הנשר הכי זקן והכי חכם בשמיים ואני יודע הכול וחוץ מזה, החסידה סיפרה לי..."

"איך זה שהחסידה סיפרה לך?" פרץ עוז לדברי הנשר. "היא אפילו לא רמזה שהיא יודעת לאן אנו טסים ובשביל מה!"

"מה איתך?" לחש הנשר בקול סדוק. "תן לי להסביר לך. החסידות יודעות הכול. הן כאלה רכלניות ובמפגשים שלהן במקווה הן מספרות הכול, אבל ממש ממש הכול, זו לזו ובין היתר סיפרו אחת לשנייה עליכם.

"ולא רק זה, הן גם מספרות לי הכול," הוסיף הנשר הגדול בגאווה. "הן יודעות עד כמה אני מתמצא בתלמוד ובהלכה33 ומתייעצות איתי בכל נושא. גם אתם יכולים לשאול מה שאתם רוצים!"

"כן? כל דבר?" שאל אביב בקול מהוסס. "אני אביב... ויש לי שאלה שמאוד מאוד מציקה לי. אבל אני לא בטוח שכדאי לשאול..."

"שאל, שאל..." לחש הנשר.

"האם יש אלוהים?" שאל אביב בקול נמוך.

הנשר השפיל את מבטו ושתק שתיקה ארוכה. אחר כך אמר, "זו שאלה מצוינת. תן לי להסביר לך. אני לא יודע אם יש אלוהים או אין. אף אחד לא יודע. אבל דבר אחד ברור: אם אלוהים הוא כל כך גדול, אין-סופי, נשגב, עצום ומחוץ לתפיסה האנושית או הנשרית, כמו שכולם חושבים, אין שום אדם או נשר שמסוגל לדעת מה אלוהים רוצה - ואם הוא בכלל רוצה משהו. זכור את זה היטב אביב, וזכרו כולכם. כל מי שאומר לכם שהוא יודע מה אלוהים רוצה, או מה הוא דורש מכם לעשות, פשוט משקר לכם ובסך הכול רוצה לחיות על חשבונכם!"

אביב הניד בראשו בספקנות וכל הנכדים חייכו.

"זו הייתה תשובה מצוינת," הכריז עוז ופנה לנכדים. "עוד מישהו רוצה לשאול?"

"כן... גם אני רוצה להתייעץ איתך," אמר פיטר בביישנות.

"קדימה קדימה," עודד אותו הנשר. "שאל מה שאתה רוצה!"

"רציתי לשאול," אמר פיטר בשקט. "מה משמעות החיים?"

הנכדים עצרו את נשימתם.

"תן לי להסביר לך," אמר הנשר לאחר הרהור עמוק. "זו שאלה ממש ממש קשה, אבל אחרי שנים של ניסיון חיים וקריאת ספרים, הגעתי למסקנה שאין משמעות לחיים, אלא רק משמעות בַּחיים."

"אבל מה זה אומר?" שאל פיטר בתסכול. "מה זה אומר? אתה לא עוזר לי בכלל!"

"תן לי להסביר לך," אמר שוב הנשר. "אתה תבין בעצמך במשך החיים שלך מה זה אומר. וכשתהיה זקן כמוני הכל יהיה ברור לך ותדע את התשובה. תדע בדיוק מה אומרת התשובה ומה משמעות החיים!"

הנכדים ישבו קפואים, מנסים להבין את דברי הנשר הגדול.

"שיהיה לכם בהצלחה חמודים. אתן לכם עכשיו עצה חשובה לפני שאתם ממשיכים בדרככם: שכל אחד מכם יזכור לחתוך את השמיים34 אבל," הוסיף הנשר באיטיות, "הכי הכי חשוב שתמיד, אבל תמיד, יהיה לכם עורך דין!"35

מבלי לחכות לתגובה פרש הנשר את כנפיו הגדולות והמריא אל תוך האוויר הדליל. במהרה הפך לנקודה שחורה באופק ונעלם.

"וואוו, כמה אנחנו גבוהים," צחק רון.

הנכדים השקיפו למטה. עקמומיות כדור הארץ נראתה בבירור והאדמה והים נראו כנתונים תחת מעטה אובך סמיך.

"מתחיל להיות קר," אמר פיטר והצטמרר. "ואם לי - עם תלבושת האביר - כל כך קר, אתם בוודאי קפואים."

"כן," ענה אביב. "צריך לסגור את החלונות היטב היטב. בקרוב נצא מתחום האטמוספירה של כדור הארץ ולא יהיה בכלל אוויר."36

הנכדים סגרו את החלונות ואטמו בסמרטוטים את פתחי האוורור כשהם שרים:

"אין אוויר, אין אוויר,

איזה טיול יפה, כביר!

אין אוויר, אין אוויר,

אבל תמיד נמשיך לשיר!

אין אוויר, אין אוויר,

לא נפסיק בשום מחיר!

אין אוויר, אין אוויר,

את יעל במהרה נחזיר!"

"אביב, נסה להתקשר להורים," אמר רון בקול שקט. "אני מתגעגע אליהם והם בטח נורא דואגים."

אביב ציית, אך דבר לא נשמע ממכשיר הפלאפון מלבד רחש עמום. אביב ניסה שנית, ושוב ושוב, ללא הצלחה.

"בטח אין קליטה!" אמר אביב באכזבה. "אנחנו רחוקים מדי. נורא מעצבן שאין קליטה! לא יכול לסבול שאין קליטה!"

"אתה מדבר כמו עולה חדש," אמר פיטר. "תפסיק!"

דממה השתררה במכונית. רון התאמץ לא לבכות וכל הנכדים חשו בודדים מול העוצמה והגודל של העולם. תחושת סכנה וגעגועים לפתה את לבבותיהם.

עוז שבר את הדממה. "אנחנו אמיצים ונשאר אמיצים! שום דבר לא יעצור אותנו. איך שרנו רק לפני זמן קצר 'את יעל במהרה נחזיר!' כך שאין לנו ברירה. אנחנו ננצח! אנחנו על המפה ונשארים על המפה!"37 נימת קולו של עוז עודדה אותם והם שבו לחייך.

השמיים השחירו לאיטם וקו האופק העגול של כדור הארץ הלך ונגלה לעיניהם, ככל שנסקו מעלה מעלה. לפתע, בעודם מביטים אל הנוף המדהים והמואר של כדור הארץ המסתובב לאיטו מאחוריהם, השתנק מנוע המכונית וכמעט וכבה. ושוב ושוב.

עוז הביט בדאגה אל רון. "כוון אותה בדיוק למרכז הירח שמעליך," צעק. "אנחנו יוצאים מייד מהאטמוספירה של כדור הארץ, ובלי אוויר גם המנוע לא יעבוד וגם הרמקולים ישתתקו. אנחנו עלולים לאבד שליטה על המכונית ולהמשיך לטוס ישר ישר בלי יכולת להאיץ, לבלום או לסובב אותה!"

רון התכופף מעל להגה, עצם עין אחת וכיוון את חרטומה של קוזי-פאן-טוטה כמיטב יכולתו, אל מרכז הירח.

מייד לאחר שסיים את הכיוונון העדין, בעזרת ההגה והרמקולים, כבה המנוע והמוזיקה השתתקה בפתאומיות. שקט מוזר השתרר במכונית וכל הנכדים הסתכלו בדאגה אל עוז.

"אנחנו בחלל סוף סוף!" אמר עוז נרגש.

"ההרפתקה ממשיכה," צהל רון.

"מקווה שלא יהיה חור בזכוכית או משהו כזה," מלמל אביב. "כי אז ייצא כל האוויר ולא נוכל לנשום."

"אל תדאג," ענה איאן. "גם החלל קטן עלינו."