קשורים בתשוקה

1

לוקאס בלקסטון שנא התקהלויות. אך חדרים חשוכים, הוא שנא הרבה יותר. הלילה, יהיה עליו להתמודד עם שני הדברים בו-זמנית. זרזיף זיעה משפיל גלש על רקתו. הוא סילק אותו בקוצר רוח, עם חפת ז'קט הטוקסידו שלו. הוא הרגיש בחליפת המעצבים המחויטת כמו בכותונת משוגעים, שסחטה את האוויר מריאותיו. הפחד הלא הגיוני כיווץ את בטנו.

הוא העיף מבט עוין באורחים החשובים שמתחתיו, שנדחסו אל אולם הנשפים בסגנון הארט דקו של בלקסטונ'ס מנהטן, מלון הדגל של החברה שלו, בפינת סנטרל פארק ווסט.

האליטה ההוליוודית התחככה בראשי התעשייה, כוכבי רוק אגדתיים התרועעו עם איילי תקשורת, תכשיטים יקרי ערך נצנצו וזהרו, ושמפניה מובחרת זרמה לצד בופה פזרני של מעדנים, שהפיק שף עטור פרסים. תזמורת בת שלושים נגנים סיימה לנגן את הצלילים של ולס וינאי. נשף הירח המלא של בלקסטון היה האירוע הקלאסי ביותר של העונה. הלילה, הוצג כסף רב יותר מהתמ"ג של רוב המדינות האירופיות, אך עבור לוקאס, שלא כמו אחיו התאום אלכסי, זה תמיד נראה כמו מסה של אנשים שמוכנים לבלוע אותו בשלמותו.

"אין בעיה, אחי. אם אתה לא רוצה לרקוד בחושך עם אחת הבובות האלה, אני אקח את זה על עצמי. אבל אל תבוא לבכות לי אחר-כך, כשאני אשיג זיון ואתה לא."

קול אחיו, זחוח, מזלזל וגדוש בקסם הפזיז, שבזכותו נשים בכל רחבי העולם לא יכלו לעמוד בפני אלכסי, הדהד בלחישה בתודעתו של לוקאס. משקולת עופרת הצטרפה לפקעת העצבים בבטנו.

הוא שיקע את אגרופיו בכיסים של מכנסי החליפה שלו ולרגע, הניח לאובדן לשטוף אותו, כשבהה ברחבת אולם הנשפים. הענן המחניק של בשמים ומי קולון יקרים נישא אל קומת הביניים שבה עמד, מוסתר מפני עיניים חטטניות.

"מר בלקסטון, אדוני. מר גארווי רוצה לדעת אם בחרת לך בת-זוג לוולס האפל?"

לוקאס פנה במהירות וראה את אחד מאנשיו של מנהל יחסי הציבור שלו, דקס גארווי. הוא הציץ בשעונו. עשרה לשתים-עשרה. לעזאזל.

הוא דחף הצידה את צל הזיכרונות. בחצות, עם עמעום האורות, עליו להופיע על רחבת אולם הנשפים ולקחת לו אישה שתרקוד איתו, ובכך לספק לתקשורת את המחזה שהיה גולת הכותרת של הנשף, מאז שנות העשרים הסוערות.

את המסורת ייסד סבו הגדול – מבריח משקאות רוסי רצחני – שניצל את נשף הירח המלא הראשון של בלקסטון, כדרך ברברית ייחודית לקחת לו כלה תמימה, מבין הנערות שהוצגו לראשונה בחברה של החברה הגבוהה של ניו-יורק.

לרוע המזל, דקס גארווי החליט שלוקאס יכול ללכת בדרכי סבו.

"תגיד לגארווי שזה לא עניינו," נבח. האיש הבין את הרמז ומיהר להתחפף.

לוקאס כעס על הצורך למשוך אליו את מבטי הקהל, ועל הקשר ההדוק שעדיין התחרה בכאב החלול שבבטנו, שעה שסרק את רחבת הריקודים אחר מועמדת מתאימה, כשהתזמורת הכריזה על הוולס האפל והנשים המתאימות התאספו במרכז החדר.

הוא התעלם ממקבץ של בנות, שהגיעו מכמה מהמשפחות הטובות ביותר באירופה ובאמריקה. הוא ידע שגארווי הזמין אותן, בתקווה שלוקאס יבחר מישהי שתעורר את הסיפור המומצא של החיפוש שלו, כביכול, אחר רעיה – לקראת הפתיחה של אתר הנופש המשפחתי היוקרתי הראשון של חברת בלקסטון, על אטול פרטי באיים המלדיביים.

המעבר לשוק המשפחתי היה החלטה עסקית מבוססת, זה הכול – הזדמנות לחזק את חברת בלקסטון כמותג היוקרה המוביל, בכל המגזרים של תעשיית האירוח העולמית – אך ללוקאס לא הייתה שום כוונה להפוך לאיש משפחה בעצמו, רק כדי לקדם את העניין.

הקשרים בבטנו התהדקו, כשהוא עזב את מקום המסתור שלו וירד במדרגות. ים של פרצופים נשיים להוטים עקב אחריו. צלילי הפתיחה של הוולס האפל הבליעו את זמזום הציפייה של הקהל – ואת זרימת הדם באוזניו – כשמבטו נחת על אישה צעירה, שעמדה בגפה.

בניגוד לאחרות, שחיכו בציפייה כמעט בלתי מוסווית שיבחר באחת מהן, היא עמדה לבדה ושידרה שבריריות וזהירות.

זעזוע של מודעות הלם בו. גופה הדק הוצג בפיתוי בשמלת סטן ירוקה, שהסגנון הקלאסי שלה היה הרבה יותר פשוט משמלות המעצבים היקרות של הנשים האחרות. עור בהט חיוור הודגש על-ידי מסה של תלתלים אדומים פרועים שנאספה בסגנון מרושל, ואצבעותיו עקצצו מהרצון להסיר את הסיכות, שהחזיקו את השיער מורם.

כשהאורות התעמעמו, אור הירח שיווה לעורה של הנערה זוהר שמימי, והוא התקרב מספיק כדי להבחין בתווי פניה. התפוצצות החום הפנימית לוותה בזעזוע של זיהוי.

דארסי אוהרה. הנערה שניסתה לסחוט את אלכסי, לפני ארבע שנים – ממש לפני מותו. מה לעזאזל היא עושה בניו-יורק?

הוא נרתע ונחנק מזעם ומאובדן. אך הוא לא יכול היה לעצור את פסיעותיו או לשנות כיוון, כשחצה את הרחבה לעברה. מטח של מבזקי מצלמות התפוצץ סביבו כמו זיקוקים והנשים האחרות נמוגו ברקע – כי היא הייתה האישה היחידה שהוא הצליח להתמקד בה.

קשרי המתח השתחררו בבת-אחת ויצרו תגובת שרשרת בגופו. האינסטינקט הטורפני היה כמו סם.

היא נדרכה. מבטה היה ממוקד בו וגופה רעד כאילו היא מתכוננת לברוח, כמו צבייה שמריחה פנתר, שאורב לה בעשב הגבוה.

אך היא נותרה במקומה.

הוא היה נותן לה נקודות על כך, אך הוא לא קנה לרגע את ההצגה המזועזעת והשברירית. טעם הנקמה המתוק והחד גבר על פחד הילדות המוכר, שהציק לו שנים עם רדת החשכה. קרניו של הירח המלא, דרך זכוכית התקרה של אולם הנשפים, סיפקו את התאורה היחידה. החרדה נשטפה עם גל הזעם הממוקד והתלקחות התשוקה הבלתי מוסברת.

היית צריכה לברוח, דארסי, כי מה שעומד לקרות לא ימצא חן בעינייך.

הוא הגיע אליה לבסוף, לפת מפרק יד צר בלפיתת ברזל וכרך את זרועו האחרת סביב מותניה הדקים, כדי למשוך אותה אליו.

ללא בקשת רשות, הוא הניף אותה לסיבוב כשהמוזיקה החלה ולכד אותה לעומת גופו. היא התקמרה לאחור כנגד זרועו הכובלת, צלילי הצ'לו קובעים את הקצב. הוא שמע את השתנקות המצוקה, הרגיש את רטט נשימתה המהירה, את רכות עורה כשכף ידו נדדה מטה אל המחשוף הנמוך בגב השמלה.

הוא הצמיד אותה אליו, בקרבה פוגענית, והכריח אותה להתאים את עצמה לתנועותיו.

לא היה לו אכפת אם הוא מתייחס אליה כאל זונה. כי זה בדיוק מה שהיא הייתה.

דארסי אוהרה תשלם על השקרים שסיפרה לאלכסי, כמו גם על החלטתה להתפרץ לאירוע הזה. עד סוף הריקוד הזה, כל אחד מחברי הפפראצי במנהטן יידע איזו רודפת בצע קטנה ומניפולטיבית היא – כי הוא תכנן לספק לתקשורת העולמית ולכל הנוכחים כאן הדגמה גרפית.

"מר בלקסטון..." גמגמה תוך מאבק באחיזתו, המבטא האנגלי החד מעושן מכפי שזכר, מהמפגש היחידי החטוף שלהם. "אתה מכאיב לי," אמרה בקוצר נשימה.

הוא הרפה מעט את אחיזתו, אך רק מספיק כדי להבטיח שלא ישאיר עליה חבורות. הוא לא היה המפלצת כאן – אלא היא.

"תקראי לי לוקאס," נהם, כשחשב על אלכסי – חסר האחריות, האימפולסיבי, שהלך שולל בקלות רבה מדי על-ידי פרצוף יפה – ועל כל מה שהוא איבד, ביום שבו האישה הזאת השתחלה אל מיטת אחיו ודפקה לו את הראש. "ותפסיקי להתפתל."

 

ראשה של ברונטה אוהרה הסתובב והבלבול שלה היה ענקי כמעט כמו הפאניקה שלה, כשזרועותיו של לוקאס בלקסטון נסגרו סביבה כמו טבעות פלדה.

אך שעה שהוגיעה את מוחה בניסיון להבין מה קרה זה עתה, גופה בער. היא הייתה מודעת בחריפות לגבר הזה, שמעולם לא פגשה קודם, עד שמחאות נוספות נתקעו בגרונה.

הוא סחרר אותה על פני הרחבה, והקלידוסקופ של אורות מהבהבים וקולות הסתובב סביבה במעגלים. עורה נמתח על עצמותיה, ושדיה גאו בחלק העליון ההדוק מדי של השמלה, שהיא מצאה בחנות יד-שנייה באיסט וילג' ביום הקודם – כדי שתוכל להתפלח לאירוע הזה ולפגוש את האיש הזה, שהוא אולי התקווה היחידה של האחיין שלה. היא כבר ידעה שלוקאס בלקסטון הוא ממזר, לנוכח היחס שלו לדארסי לפני ארבע שנים. למרות זאת, היא התכוננה להתחנן לעזרתו, לתשומת ליבו – אך היא לא ציפתה לזה.

הלחץ הרכושני של ידו הגדולה צרב את שיפולי גבה, וחושיה הוצפו בניחוח הכובש של ערער ואורן ממי הקולון שלו ומריח המושק של גופו.

היא הרגישה לכודה, נשלטת, נתונה כליל לחסדיו. היא מעולם לא רקדה ולס, אך פסיעותיו הזורמות ומלאות הביטחון לא אפשרו לה למעוד, כי כפות רגליה כמעט לא נגעו בקרקע.

המוזיקה הגיעה לקרשנדו, נשימתה נעשתה מאומצת, ומוחה המותש כבר לא היה מסוגל להתעסק בשום דבר, מלבד מראהו וקולו. אור הירח עורר בה את ההרגשה שהיא בתוך חלום – חלום ארוטי להחריד – שבו גופה הופך לפקעת של קצות עצבים רוטטים ופועמים. בעיצומה של סערת הרגשות הסותרים, נאחז מוחה נואשות במחשבה צלולה אחת.

היא שנאה את האיש הזה, בגלל מי שהוא היה ומה שייצג, ובגלל מה שעשה לדארסי וניסה לעשות לניקו. לפני ארבע שנים, הוא ניסה לשחד את אחותה כדי שתפיל את הילד של אחיו.

אבל אם כך, מדוע הרגישה כה מלאת חיים בזרועותיו? התחושה הייתה כאילו מעטה נתלש מעליה, כדי לחשוף אותה במערומיה ובערגתה, ברגע שהוא צעד לעברה ומשך אותה אל חיבוקו.

למה גופה התמוגג מאחיזתו המענישה? למה היא הרגישה דחף נואש להתחכך בקווים הקשים של גופו החזק? למה ריאותיה רצו לשאוב נשימות חמדניות של אותו ריח משכר?

אחרי פרק זמן שהרגיש כמו נצח, אך יכול היה להיות רק דקות אחדות, הגלישה של הכינור והצ'לו, הרעד של הפיקולו והחליל, נמוגו לדממה והם נעצרו בבת-אחת.

היא שמעה את נשימתה המהירה, כשגופה רטט מאלף דקירות זעירות של תחושות מוזרות. הוא הרפה ממנה בפתאומיות. היא מעדה וידו התהדקה על זרועה העליונה.

מחיאות כפיים פרצו סביבם. היא שמעה את קללתו הפראית ופתאום היא הייתה שוב בזרועותיו. אך הפעם, שפתיו היו על שפתיה ולשונו דרשה כניסה. היא נפתחה אליו אינסטינקטיבית, והתנשפותה נקטעה, כשלשונו גלשה פנימה.

אצבעות חזקות צללו לתוך שיערה, והצריבה בקרקפת שלה כשהסיכות התפזרו הייתה כאין וכאפס, בהשוואה לרשף התחושה האלים שניצת ממרכזה.

מוצפת, מוכנעת, היא לא יכלה לשלוט בתגובתה הנואשת והמופקרת לנשיקה. צד אחד במוחה ידע שזה עונש – היא הרגישה בבוז שלו, טעמה את סלידתו – אך כשהוא קיבע את ראשה ובזז את פיה, לא היה בכוחה להתנגד לחום, שנורה בכל אחד מאותם קצות עצבים שהתעוררו מחדש.

היא הרגישה מטושטשת, מסוחררת מעונג, כשהחשכה החלה להתפוגג. אך אז הוא הדף אותה ממנו. מחיאות הכפיים גוועו והוחלפו בלחישות שורקניות ובדממה מתוחה.

היא נעצה את המבט הבוחן הראשון שלה בפנים שרדפו אותה למעלה משלוש שנים. אך הוא לא דמה כלל לתמונות שראתה, של אחיו. התאום הזהה שלו. עיני האוניקס הכהות שלו נצנצו בחום ובבוז. הצלקת, שחצתה בקשת את הצד השמאלי של פניו, הפנטה אותה לרגע אחד מכריע. היא קראה, שהפציעה שהשחיתה את פניו התרחשה בתאונת ילדות. אך הפצע שפגם בסימטריה המושלמת של פניו הפך פנים נאות קלאסיות למשהו קודר ועז, וכובש פי מיליון.

היא לחצה את אצבעותיה אל שפתיה, שהיו רגישות מלחץ נשיקתו, וצפתה כאחוזת טראנס בתנועת שפתיו החושניות.

"אני רואה שאת עדיין אותה זונה קטנה שפיתתה את אחי," אמר בקול כה נמוך, עד שהיא כמעט לא שמעה אותו מעל רעמי הספקולציות של הקהל.

המילים התפוצצו בראשה וניפצו את רגע הריגוש ההמום, כשהוא הכה באצבע צרידה מעל ראשו כדי לסמן למאבטחים, שמפניהם התחמקה כל הערב.

פחד, כעס וגם שאט נפש – כלפי עצמה, לא פחות מאשר כלפיו – התמזגו בשיפולי בטנה והאגרוף שלה נשלח קדימה.

חבטת האגרוף נשמעה כמו ירי תותחים. היא שמעה את שרירי צווארו מתפוקקים, כשראשו הוטח לאחור, וכאב התפוצץ במפרקי אצבעותיה.

"אחיך היה הזונה," צעקה. "לא דארסי."

ידיים קשות לפתו אותה מאחור. היא נאבקה באחיזתו של המאבטח.

"תוציא אותה מכאן ותמסור אותה לשוטרים," אמר בלקסטון שעה שבדק את לסתו.

ידה פעמה, אבל הוא לא נראה מעורער מהאגרוף, כשהעיף מבט מזלזל בגופה, לפני שפנה והתרחק.

"חכה, חכה!" צעקה, כשהמאבטח גרר אותה לאחור והקהל היה כמרקחה. אך בלקסטון אפילו לא העיף מבט לאחור.

ניקו. מה עשיתי?

היא נשטפה אימה מהאימפולסיביות שלה.

היא בזבזה את שארית החסכונות שלה וימים יקרים, כדי לנסות ליצור קשר עם האיש הזה. היא ניצלה כל טיפה של תושייה ואומץ, כדי לארגן את ההזדמנות היחידה הזאת לפגוש אותו. ועכשיו היא דפקה את זה בתוך דקות, בגלל ריקוד מטורף אחד ונשיקה מטמטמת.

הייאוש, שלא הרפה ממנה במשך שבועות – חודשים – מאז שאחיינה אובחן עם סוג נדיר של סרטן דם, איים לשטוף אותה כשזרועו ההדוקה של המאבטח הוסיפה להקיף אותה.

היא תיעצר, תסולק מארצות-הברית, אולי אפילו תוחזק במעצר. לוקאס בלקסטון יוציא נגדה צו הרחקה ולניקו לא יהיה אף אחד. וגם לא צ'אנס.

היא גייסה את שרידי הכוח שלה ובעטה בחוזקה בשוק של המאבטח. הוא שמט אותה על הקרקע בקללה עמומה. ברונטה קמה במאמץ וחצתה בריצה את פלנגת הצלמים במרדף אחר בלקסטון, שעשה את דרכו בחזרה אל המדרגות שבהן ירד קודם לכן, מתוך כוונה מלאה לעזוב את רחבת הריקודים באותה פתאומיות שהופיע.

היא תפסה את שרוולו ומשכה בכל כוחה, מפרקי אצבעותיה עדיין צורבים מהמפגש עם לסתו, שהייתה קשה יותר משחם. הוא הסתובב בתנופה, והסימן האדום הבולט על סנטרו התגרה בה.

"אני לא דארסי. אני אחותה. דארסי מתה – היא מתה לפני שלוש שנים. אבל אני מוכרחה לדבר איתך על הבן שלה. ניקו הוא גם הבן של אלכסי. אני... אאוץ'."

זרועו הקשה של המאבטח ננעלה שוב סביב בטנה, הפעם בעוצמה חובלת, אך כשהיא נגררה לאחור, בלקסטון הרים את ידו. "תוריד אותה."

הוא הוצנחה על רגליה. היא מעדה ואולי הייתה נופלת, ללא לפיתת הברזל של ידו שאחזה בזרועה.

"מה אמרת?" דרש בלקסטון לדעת.

 

היא משקרת.

לוקאס נאבק לשקם את שליטת הברזל שלו. ולאתר את ההיגיון הקשה והקר שעליו הסתמך, ושנטש אותו ברגע שעיניו נחו על האישה. אך כשהחזיק בזרועה העדינה של הנערה, ראה את הדופק שלה הולם בעצם הבריח שלה ובחן את פני הלב שלה, וראה את הסבל וההתרסה שבעיני האזמרגד מלאות החיים שלה, את תפזורת הנמשים על אפה, את השפתיים המלאות שהואדמו מנשיקתו הכעוסה – הבנה אחת טלטלה אותו.

הנערה הזאת לא הייתה האישה שדפקה לאחיו את הראש עם השקרים הערמומיים שלה, לפני ארבע שנים. צורת פניה הייתה שונה; היא הייתה קצת יותר נמוכה – והיא לא ניחנה בעורמה של דארסי אוהרה.

למרבה הפלא, הידיעה שיככה לפחות קצת מזעמו.

הוא היה שונא את עצמו, אילו הגיב לדארסי בצורה כזאת. אם היא באמת מתה, הוא בהחלט לא הרגיש שום צער. אך פתאום התחוור לו מה עוד אמרה הנערה. היא אחותה של דארסי, ועדיין סוחרת באותו שקר ארור, ששימש את דארסי לפני ארבע שנים כדי לסחוט כסף מאלכסי.

אם כך, האם המשיכה שלו לנערה הזאת הייתה בעצם טובה יותר?

אסור היה לו לגעת בה, ובוודאי לא לנשק אותה. אך הדחף ללמד אותה לקח השתלב בהמון תשוקות לא קרואות ולא רצויות, כשריחה הרענן והמרומז אפף אותו וגופה נכנע לו במהלך צעדי הריקוד.

די היה במבט אחד באותן שפתיים ארורות בתום הריקוד ובשדיה שעלו וירדו לעומת שמלתה מנשימותיה הכבדות, כדי שירצה לחגוג על פיה.

זה לא מצא חן בעיניו. הוא שלט בדחפים שלו. ריסן אותם. שלא כמו אחיו, הוא למד בגיל צעיר שדחף וצורך הם חולשה. ושהם מסוכנים, אם אתה נכנע להם. אך שליטה זו מעולם לא הועמדה למבחן, עד לפני חמש דקות, כשהוא הבחין בה בקהל. ואז השתלטו עליו אינסטינקטים שאינם בשליטתו. יהיה עליו לבחון את העניין לעומק, אחרי שיסיים איתה – כי הוא לא התכוון להניח לזה לקרות שוב.

"בבקשה, אתה חייב להקשיב לי," הפצירה בו, אף שהבזק ההתרסה בעיניה סיפר סיפור אחר.

הוא הרגיש מעין התפעלות ממנה. ייתכן שהיא רודפת בצע בדיוק כמו אחותה, אך היא לא ניחנה ביכולת המשחק של דארסי. טינתה כלפיו ניכרה בפניה.

"אני לא חייב לעשות שום דבר," אמר. אך הוא לא הרפה מזרועה. תחת זאת, הוא פסע אל גרם המדרגות וגרר אותה איתו, הקהל כבר סוגר עליו.

"מר בלקסטון, המשטרה בדרך." ג'ק טאנר, ראש צוות האבטחה שלו בבלקסטונ'ס מנהטן, החל לפסוע לצידו מעברו האחר, נראה נבוך.

ובצדק.

"תברר איך היא הצליחה לעבור את המאבטחים," נבח. הוא רתח מזעם על הפיקוח הלוקה בחסר. "אני רוצה דוח מלא על שולחני, תוך שעה."

"כן, אדוני," השיב טאנר. "אתה רוצה שניקח אותה ממך?" הציע, כששני מאבטחים שלו משתרכים מאחוריהם במעלה המדרגות.

הנערה לא הביעה מחאה, כשהוצעדה מחוץ לאולם הנשפים, אך הוא הרגיש שהיא מתאבנת לשמע ההצעה.

הוא עצר בראש המדרגות וראה את הפפראצי מצלמים בקצב קדחתני מאחורי חגורת המאבטחים ושמיקרופון נדחף מול פרצופו של דקס גארווי. עיני האורחים היו נשואות אליהם. התקרית הקטנה הזאת תמלא בבוקר את כל טורי הרכילות ובוודאי כבר התחילה להגיע לאתרים ולבלוגים העוסקים בסלבריטאים. הוא תרם לכך – כשלא כבש את הדחף המטופש לרקוד איתה, ואז לנשק אותה – אך גולת הכותרת הייתה טענתה האידיוטית של הנערה, שלאלכסי יש ילד.

פעימת האובדן הלמה בו חזק. ואז הדהד בו זעם. הוא ידאג שהיא תשלם על ההצגה הזאת. לא היה לו ספק שהיא חיכתה לשעת הכושר להכריז על השקר, ברגע שיזכה למרב החשיפה – כדי להעלות את מחיר דמי השתיקה שלה ולשפר את עמדת המיקוח שלה. העובדה שבנשיקתו, הוא סיפק לה הזדמנות צילום מושלמת, הגבירה את זעמו – על עצמו, לא פחות מאשר עליה.

הנערה הזאת עומדת לגלות שהיום קשה יותר לעשות לו מניפולציות מכפי שהיה לפני ארבע שנים, אז נפרד מחמישים אלף דולר, רק כדי לחסוך לאלכסי את המבוכה שבצורך לצאת בהכרזה פומבית, שהוא לא אחראי למצבה האמור של דארסי.

טוב, אלכסי כבר איננו. תאונת הדרכים שהביאה למותו, כשהוא היה מחוק מקוקאין ושמפניה, הייתה תוצאה ישירה של השקרים של דארסי אוהרה, מנקודת מבטו של לוקאס. לכן ללוקאס לא היו שום סיבה ובהחלט שום תמריץ לשלם עוד אגורה. אך הנערה הזאת הייתה צריכה ללמוד לקח. אחת ולתמיד.

הוא לא ישאיר את המטלה הזאת בידי המשטרה או מישהו אחר. הוא חייב זאת לאלכסי.

"אני רוצה לדבר איתה בפרטיות," אמר לטאנר. "בינתיים, תעסיק את המשטרה. ותיפטר מהתקשורת." מחר הוא ידבר עם גארווי, לגבי הודעה לעיתונות שתשתיק את השמועות שעוררו אירועי הערב. אלכסי תמיד רצה להימנע מצורך כזה, אך אלכסי כבר איננו. והאמת כבר לא יכולה לפגוע בו. אם כבר, היא תמנע מרודפות בצע נוספות כמו האחיות אוהרה להופיע משום מקום.

הוא הרגיש שגופה של הנערה מתרפה, בוודאי מהקלה. כשהצעיד אותה לאורך המסדרון אל הסוויטה הפרטית שלו, הוא הרגיש פרץ סיפוק. היא חשבה שהשיגה את מבוקשה. הוא ייהנה להעמיד אותה על טעותה.

הוא נכנס לסוויטה וגרר אותה אחריו, לפני שהרפה ממנה. כשהיא עצרה ברגליים כושלות במרכז החדר, הוא טרק את הדלת ונעל אותה בנקישה.

הוא תחב את ידיו לכיסיו, כעסו מתחדש בגלל פעימת החום במפשעתו, שלא שככה מאז אותה נשיקה מוטעית.

היא כרכה את זרועותיה סביב גופה. הרעידות שאחזו בה היו תוספת נחמדה, חשב, כשהיא הרימה את סנטרה וניצבה מולו, והבלח ההתרסה עדיין נצנץ במעמקים הירוקים של אישוניה. הנמשים שלה בלטו לעומת סומק המאמץ על לחייה, אך הוא הבחין לראשונה בצללים מתחת לעיניה.

הוא כבש ללא רחם את עקצוץ האהדה.

אחרי ככלות הכול, ייתכן שהיא אפילו שחקנית טובה יותר מאחותה. מהסתכלות חיצונית עליה, אפשר היה לחשוב שהיא מלאך נקמני על סף התמוטטות, ולא סחטנית קטנה מוכשרת.

מבטו נדד עליה והוא לא הסתיר כלל את הבוז שלו. באור הבהיר יותר, השמלה נראתה הרבה פחות מרשימה. היא אפילו לא התאימה לה כראוי, התלוליות הרכות של שדיה נלחצו בצורה לא הגונה אל הסטן. מבטו נתקע על קו המתאר של פטמותיה. הוא הסיט אותו שוב, לפני שהחום במפשעתו יתפשט.

היא איבדה את נעליה, במאבק עם המאבטח, ובהונותיה החשופות והלא צבועות הציצו מתחת לאמרה הפרומה של השמלה.

מבטו התרומם לבחון את פניה. היא לא ענדה שום תכשיטים והאיפור שלה היה מזערי. עורה הבהיר היה רך ושקוף כשל ילד. הוא נרתע בתוכו – בת כמה היא, בדיוק? היא נראתה כמו נערה מתבגרת, בת שמונה-עשרה או תשע-עשרה לכל היותר, שמתלבשת בבגדי מבוגרים.

בעבר, הוא מעולם לא הלך שבי אחר המראה של אנני היתומה, ודווקא משום כך, ההשפעה המסיתה של גופה האחוז בזרועותיו, של פיה הנתון לחסדיו, הייתה מעצבנת ובלתי מוסברת כפליים.

"דברי," אמר. היא נרתעה מהפקודה הלקונית. "יש לך חמש דקות, להסביר כמה את חושבת שהחשיפה הקטנה שלך שווה – שלאלכסי יש בן – לפני שאמסור אותך לידי השוטרים."

ובשלב זה, הוא ישמח מאוד להוסיף אישום של סחיטה, לאישומים של הסגת גבול ותקיפה.

 

"מה?" קולה של ברונטה נשבר, הזעזוע שלה כמעט גדול כמו התשישות שלה. והבלבול שלה.

"שמעת אותי. כמה." הצלקת המשוננת על לחיו פעמה, מבליטה את שנאתו.

ועם כל שנאתה שלה אליו, היא לא הצליחה להבין את זה.

עד כמה אכזרי ויהיר היה הגבר הזה? היא זה עתה סיפרה לו שלתאום המת שלו יש ילד. וכל מה שעניין אותו היה כסף – ולהשפיל אותה.

הוא התייחס אליה בזלזול גמור, מהרגע שעיניו נחו עליה. הוא כמעט אנס אותה מול מאות אנשים – ואמר את הדברים המרושעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, על אישה שלא יכולה להגן על עצמה – ועכשיו הוא מאשים אותה בסחטנות.

היא נשכה את שפתה, חזק מספיק כדי לטעום דם. ועצרה את הביקורת החריפה שרצתה להטיח בו בצרחות.

אל תחטיפי לו שוב, ברונטה. את זקוקה לשיתוף הפעולה שלו. ניקו זקוק לשיתוף הפעולה שלו.

היא מתחה את אצבעותיה, לחצה את מפרקי האצבעות החבולים מתחת לזרועה וניסתה לגייס את השראתו של מהטמה גנדי. לא קל, כשהיא הרגישה יותר כמו ג'ינג'ס חאן.

לרוע המזל, לוקאס בלקסטון היה האדם עם הכוח כאן. לא רק במושגים של כסף והשפעה, אלא אפילו בגבולות החדר הזה. הוא התנשא מעליה. בכפות רגליה היחפות, גובהה היה בקושי מטר ושישים; היא חשדה שהוא גבוה ממנה בשלושים סנטימטר לפחות, בעל מבנה גוף שרירי מרשים, בשביל גבר שקרוב לוודאי פונק כל רגע בחייו. לא הייתה בו טיפה של רכות או גמישות. הוא נראה עשוי לבלי חת ורותח מכעס. כמו אריה בשיאו – שיכול לטרוף אותה ואת כל תקוותיה, בגריפת כף אכזרית אחת, ואז לשכוח ממנה.

"אני לא רוצה את הכסף שלך," אמרה בקול ברור, ככל שאפשר לה הרעד בברכיה.

היא לא פחדה ממנו, אמרה לעצמה נאמנה. זו רק תגובה לכל מה שקרה בדקות, בשעות, בימים ובשבועות האחרונים. היא הרגישה כאילו כל תקוותיה ופחדיה, כל חלומותיה וסיוטיה, התרכזו בחדר היחיד הזה, באיש היחיד הזה – ולטוב או לרע, היא הייתה חייבת לצאת מנצחת, במאבק הרצונות הזה, אחרת תאבד את כל היקר לה.

לרוע המזל, היא אף פעם לא הייתה האחות העליזה, הפלרטטנית והכובשת. זו תמיד הייתה דארסי. דארסי, עם חיוכה המתוק וצחוקה התוסס ונחישותה תמיד לראות את הטוב באנשים, אפילו באב שנטש את שתיהן כדי להקים משפחה חדשה. ובאלכסי בלקסטון, שדארסי הייתה משוכנע שהתאהב בה בטירוף, גם אם כל ההוכחות מהסטוץ שלהם והשלכותיו רמזו על ההפך.

אלכסי בלקסטון ניצל את דארסי. הוא היה בסך הכול פלייבוי מיליארדר שבילה עם אחותה לילה במונקו, שעה שאחותה עבדה בבר הקזינו והוא הסתובב בין השולחנות. אחרי נסיעה באור ירח, במכונית הספורט החדשה שלו, הוא פיתה את אחותה הרומנטיקנית חסרת התקנה, באמצעות שמפניה וקנאפ'ס, בווילה של בלקסטון בקוט ד'אזור. הוא ביתק את בתוליה ולמחרת זרק אותה. דארסי איבדה את עבודתה וחזרה ללונדון, מבולבלת ושבורת לב, אך כשגילתה שהיא בהריון, לא הצליחה ליצור קשר עם אלכסי. הוא לא ענה לאף אחת מההודעות הקדחתניות שדארסי השאירה לו. כעבור מספר ימים, הופיע לוקאס בלונדון, והלימוזינה שלו הסיעה את דארסי לפגישה פרטית בבלקסטון פארק ליין. שם הוא ניסה לאיים על דארסי ולשחד אותה לעשות הפלה, רעיון שדארסי הייתה משוכנעת שהיה פרי מוחו של לוקאס בלבד.

ברונטה לא הייתה משוכנעת שאלכסי לא היה זה ששיסה את אחיו הגדול בדארסי ואמר לו להציע לה דמי שתיקה, אך דארסי סירבה לשמוע זאת.

לדעת ברונטה, אלכסי בלקסטון היה חלאה בדיוק כמו אחיו – פשוט חלאה מקסימה יותר. אך כשדארסי דיברה עליו בפעם האחרונה, חודשים אחרי מותו, בעיניים מזוגגות מלהט ומאהבה, שעה אחרי לידתו של ניקו, ברונטה פשוט הנהנה, כי לא רצתה לחבל באשליות המנחמות של אחותה.

"תבטיחי לי, שלא תספרי לאחיו של אלכסי שלא עשיתי הפלה. אסור שלוקאס יידע על ניקו."

מוחה של ברונטה נתקע, וערפל התשישות התפוגג באש הזיכרון המבזיקה. היא מתחה את אצבעותיה והרגישה את לפיתתה החלשה של דארסי מתהדקת על ידה, כשהריח המחליא החריף של מורפיום וחומר חיטוי חנק את ריאותיה של ברונטה. והמילים שרדפו אותה והניעו אותה במשך שלוש שנים, ריחפו בלחישה בתודעתה.

"אני מבטיחה, דארסי. אני אטפל בניקו. ולוקאס בלקסטון לעולם לא יידע על קיומו."

היא הייתה בת שמונה-עשרה בלבד כשניקו נולד, והמזל הרע הכפול שבא לידי ביטוי באחריות שנפלה עליה ובמותה של דארסי קטע את חייה נטולי הדאגות. הרך הנולד היווה רק מעמסה בהתחלה, במיוחד במעמקי האבל שלה, כשאפילו היציאה מהמיטה מדי בוקר הייתה מאמץ, ששקול לבניית הטאג' מהאל בכוחות עצמה.

אך לבסוף ניקו, שהיה תינוק כה מתוק וחייכן, הוא שהציל את ברונטה. הוא חילץ אותה מתוך צערה והחזיר אותה אל העולם. היא מצאה עבודה מסודרת, כמנקה במועדון לילה, וקרעה את התחת כדי לגדל את ניקו לבד. ובסופו של דבר, היא וניקו אימצו לעצמם שגרה. שגרה שהתאימה להם. הם עברו יחד את רגעי השיא ואת רגעי השפל הרבים. הם היו צוות. והיא קיימה את הבטחתה לדארסי. עד שרופאת הילדים של ניקו, ד"ר פאטל, אמרה לה לפני יומיים – במשרד המאוורר והעליז שלה בבית-החולים לילדים וסטמינסטר – שברונטה היא לא תורמת מתאימה לטיפול של ניקו. ושאולי עליהם לחפש תורם במשפחת אביו.

בניגוד לדארסי, ברונטה תמיד הייתה מציאותית, מעשית, זו שידעה שאנשים לעתים נדירות, אם בכלל, טובים כפי שהם נראים כלפי חוץ. ואם היא הייתה פעם אופטימית, היום כבר לא הייתה. אך אם רופאת הילדים הייתה אומרת לה שהשטן עצמו הוא התקווה הטובה ביותר של ניקו, היא הייתה מאתרת אותו – ומאלצת אותו לשתף פעולה. אך הצורך לחפור עמוק ולמצוא דרך להקסים את לוקאס בלקסטון, עתה משמצאה אותו, נראה משום מה בלתי אפשרי – קרוב לוודאי מפני שהניסיון שלה בהקסמת גברים היה אפס בריבוע.

תתרכזי רק ברגע הנוכחי. ותצלחי את זה. בשביל ניקו ודארסי.

גבותיו של לוקאס התחברו, כך שפניו המהורהרות והקודרות נראו מאיימות עוד יותר.

"אם את לא רוצה כסף," אמר, והנימה הצינית שלו הבהירה שהוא עושה לה טובה, כשהוא זורם עם טענתה, "אז למה התפלחת לאירוע הזה?"

"אמרתי לך למה," סיננה ברונטה ואז הצטערה שהיא לא יכולה לנשוך את לשונה. אך הוא לא נראה מוטרד במיוחד מהפגנת הכעס שלה. סביר להניח, מפני שכל הקלפים היו בידיים שלו. "כי אני צריכה לדבר איתך על ניקו," המשיכה. "שהוא הבן של אחיך, אלכסי."

עיניו של לוקאס הבהבו מרגש עז, שהיא לא יכלה לנקוב בשמו. אך מקץ רגע, נעלמה התגובה הזעירה, ואת המבט שהוא העיף בה אפשר היה לתאר רק כביקורתי. ומזלזל.

היא הדפה את הייאוש שאיים לאפוף אותה. האם בואה לכאן היה טעות איומה?

"ניקו הוא האחיין שלך," אמרה, אף שבטנה התהפכה מהצורך להודות בקשר בין הגבר הציני והאדיש הזה לבין הילד הקטן התמים, המצחיק והיפהפה. "הוא רק בן שלוש והוא חולה מאוד – התקווה היחידה שלו היא טיפול ניסיוני בתאי גזע. אנחנו צריכים לפחות התאמה חלקית של תורם, אבל מכיוון ששני ההורים הביולוגיים שלו מתו, ד"ר פאטל אומרת שאתה התקווה הכי גדולה שלו כתורם – כי אתה התאום הזהה של אביו."

קולה גווע, משום שפניו נותרו אדישות. מלבד הטיק הזעיר בשריר לסתו. עד כמה הוא חסר אנושיות, אם המצוקה של ילד – הבן של אחיו – לא משפיעה עליו ולו במעט?

אך אז העמיקו קמטי מצחו, כאילו הוא שקל את דבריה. האם הוא שמע אותה? האם הוא לפחות ישקול לעזור?

"אם יש בכלל ילד כזה," אמר, קולו שזור בספקנות עתה, מלבד בוז מוסווה בדוחק, "והוא באמת חולה, אני חושב ששנינו יודעים שאין סיכוי, שאני אהיה תורם מתאים."

"לא נכון. איך אנחנו יכולים לדעת? אפילו לא נבדקת."

"כי אין שום אפשרות שהילד הזה הוא של אלכסי. משהו שאחותך ידעה, כשהיא ניסתה להשמיע טענה דומה לפני ארבע שנים."

"למה אתה אומר את זה?" שאלה, וכעת הייתה מבולבלת וגם מפוחדת. "אתה ידעת שאלכסי האבא, אחרת לא היית נותן לאחותי חמישים אלף דולר, כדי לעשות הפלה."

גבותיו התרוממו, ולראשונה היא ראתה שהפתיעה אותו. "זה מה שאחותך סיפרה לך?"

"כן, ואני האמנתי לה. היא בחיים לא הייתה משקרת לי." לדארסי לא הייתה עצם אחת דו-פרצופית או חמדנית בגוף. היא לקחה את כספו של האיש הזה, כן, אבל רק בשביל הילד שלה – בשביל דמי המקדמה לדירת המרתף הזעירה, שבה הן גרו בהאקני שבמזרח לונדון.

"כמה מלודרמתי," אמר. "לא אמרתי לה לעשות הפלה, מהסיבה הפשוטה שלא האמנתי לסיפור שלה על ההריון. וידעתי שאם היא בהריון, הילד לא של אלכסי. אם היא חשבה שלכך נועד הכסף, זו הייתה הפרשנות שלה. אני פשוט אמרתי לה שאני משלם לה כסף, כדי לפטור את עצמי ואת אלכסי מהבעיה שלה."

"אבל היא כן הייתה בהריון ואלכסי כן היה האב..."

"פגשתי את אחותך, בדיוק פעם אחת," קטע אותה לוקאס, והבוז בקולו שיסע את ברונטה עד העצם. "מסתבר שהמעטתי בערך הבעיה. חשבתי שהיא פשוט שקרנית טובה, רודפת בצע מיומנת. לא קלטתי שהיא שוגה בהזיות ושהיא באמת האמינה שאלכסי הוא האבא."

"אבל דארסי לא שגתה בהזיות. היא אמרה את האמת."

"לא נכון. אלכסי לא יכול להיות אביו של הילד שלה."

"למה לא?"

"כי אחי היה עקר. מאז גיל שש-עשרה."

"אבל זה לא יכול להיות נכון." מוחה של ברונטה נתקע. הגילוי היה מהלומה מוחצת. האם דארסי טעתה? לגבי אביו של ניקו? האם כל המשימה הזאת הייתה עקרה וחסרת טעם, ותביא למעצרה ללא סיבה טובה...?

"אני מבטיח לך שזו האמת. אבא שלי שמע זאת, ממספר מקורות מוסמכים, אחרי שבעקבות מחלת חזרת, אלכסי סבל מדלקת חמורה באשכים, כשהיה מתבגר." הבעתו הסוערת של לוקאס הסירה את מעטה האדישות – וכך גם האכפתיות שלו, לפחות כלפי אחיו.

ברונטה התעלמה מהכעס הנשכני של קולו, והתאמצה לעכל את הגילוי הזה. מה שלוקאס אמר פשוט לא הסתדר.

אלכסי היה המאהב הראשון של דארסי – המאהב היחיד שלה. אין ספק שלוקאס האמין למה שאמר על אחיו. דבר שמסביר מדוע לוקאס הציע לדארסי כסף כדי להיפטר ממנה, ואלכסי סירב לענות לשיחות שלה. מסתבר ששניהם חשבו שדארסי היא איזו רודפת בצע ערמומית שמחפשת תשלום, והם רצו להגן על גאוותו של אלכסי. חמישים אלף הדולר לא נועדו לממן הפלה, כפי שדארסי כנראה הניחה, מתוך פאניקה ובלבול. הכסף פשוט נועד למנוע ממנה לפנות לציבור עם החדשות על הריון, הריון ששניהם האמינו שאלכסי לא יכול היה להיות אחראי לו.

אבל איך זה הסביר, למה ניקו דמה כל-כך לאחים בלקסטון? ואיך דארסי יכלה להרות ממישהו אחר, אם היא אף פעם לא שכבה עם גבר אחר?

למרות אמונתו של לוקאס בלקסטון, הוא כנראה טועה. כי אלכסי מוכרח להיות אביו של ניקו. ופירוש הדבר שלוקאס הוא עדיין התורם שיעניק לניקו את מירב הסיכויים.

"לא אכפת לי, אם כל העולם חשב שאחיך עקר. הוא לא היה, כי ניקו הוא הבן שלו. דארסי אמרה זאת, ומספיק שתסתכל עליו, כדי שתדע שזו האמת."

פניו של לוקאס התקשחו והטיק בלסתו השתולל. האריה עמד להתנפל, אך כבר לא היה לה אכפת; היא תציק לו ותתגרה בו, עד שהוא ישלים עם האמת – וייתן לניקו צ'אנס.

"מסתבר שאת פנטזיונרית כמו אחותך." הוא שלף טלפון נייד מכיסו והחל לחייג מספר, תוך כדי דיבור. "זמנך תם, מיס אוהרה, והפארסה הזאת נגמרה." הוא הרים את הטלפון אל אוזנו.

"תעצור!" היא תפסה את זרועו ונחרדה, מפרץ החום שהתפתל במעלה גופה, מהתחושה של אמתו השרירית שנמתחה תחת שרוול הטוקסידו שלו. "לפני שתגרום למעצרי. פשוט תעצור ותחשוב רגע. מה אם הרופאים טעו? מה אם, בדרך נס, אחיך כן הצליח להוליד בן וניקו הוא כל מה שנשאר ממנו?"

"אני לא מאמין בנסים," אמר בפסקנות, והיא לא הופתעה כלל, אך אז הוא הנמיך את הטלפון.

"גם אני לא האמנתי," אמרה, כי עד לרגע זה ממש, היא לא האמינה, אבל היא יכלה לראות את ניצוץ הרוגז – והיא הודתה לאל על כך, כי די היה בכך כדי לגרום לו לעצור. "תן לי להראות לך תמונה של ניקו," אמרה, מזרימה את תקוותה האחרונה לתוך התחינה. "יש לי מלא תמונות שלו בטלפון שלי. הוא נמצא בתיק שלי, שמוסתר מאחורי המדיחים התעשייתיים במטבחים למטה." וגם מדי המלצרית, שבעזרתם התגנבה אל האירוע. "אם אחרי שתראה אותן, לא תשתכנע לפחות לבדוק את האפשרות שניקו קשור אליך ולאחיך, לעולם לא תצטרך לראות שוב את הפרצוף שלי. אני מבטיחה."

זו לא הייתה עסקת מיקוח, מי יודע מה. אחרי ככלות הכול, הוא עמד לוודא שהיא תגורש מהשטח ותיזרק לכלא. הסיכויים שהיא תוכל שוב להתקרב למרחק של מאה וחמישים מטר ממנו לא היו סבירים. אך זה היה קלף המיקוח היחיד שברשותה.

היא חיכתה מספר רגעים טעונים נוספים. ליבה התכווץ, כשהוא השפיל מבט אל אצבעותיה והיא הסירה את ידה משרוולו. אך כשהרים שוב את הטלפון שלו אל אוזנו, נשימתה נתקעה בריאותיה ובועת התקווה הנואשת התרחבה בגרונה.

בבקשה, אלוהים, שלוקאס בלקסטון ייתן לניקו את הצ'אנס היחיד הזה. ואני לעולם לא אבקש שוב שום נס. אני מבטיחה.

"טאנר," אמר לתוך הטלפון שלו, וקולו כמו הדהד ממרחק מיליון קילומטר, כשהתקווה המכאיבה קטעה את אספקת האוויר שלה. "תשלח את אחד מאנשי הצוות למטבחים. מאחורי אחד המדיחים מוסתר תיק. תביא אותו לכאן."

הנשימה שיצאה ממנה ברטט סחררה אותה, והאור בחדר נעשה מסנוור. "תודה."

הוא תחב את הטלפון לכיס הפנימי של ז'קט הטוקסידו שלו.

"לזכותך ייאמר," אמר, כשהספקנות עדיין ניכרת בפניו. "את שחקנית טובה כמו אחותך."

היא הנהנה ופתאום נתקפה דחף לצחוק, לשמע נימת ההתפעלות המשונה. אך כשהצחקוק החלול עשה את דרכו במעלה חזהּ, פניו הכהות, המאיימות והבלתי משוכנעות כמו צפו לנגד עיניה. עד שהיא ראתה אך ורק את הצלקת, פועמת וזוהרת באור.

היא הרימה אצבע, שהרגישה כמו משקל מת שמחובר אל קצה ידה. היא כבר לא יכלה לשלוט בדחף לחקור את העור המחוספס.

קצה אצבעה נגע בלחיו. עיניו התרחבו, והאש הכהה בערה בה מבפנים. אך הוא לא נרתע, כשהיא העבירה את אצבעה על הקו המשונן והרגישה את חמימות עורו, את השריר הנמתח בלסתו. והכאב בבטנה התהדק והשתחרר, כשפניו התמזגו בפניו של ניקו.

"אני מצטערת," לחשה, וליבה נשבר עבורו, כשדמיינה אותו כילד – כמו ניקו – פגיע וסובל.

הוא התאבן ונרתע, והתלקחות הרוגז הפכה למשהו מסוכן הרבה יותר. היא סילקה את אצבעה ומצמצה במהירות, כדי לעצור את התשישות ואת תחושת החיבור המעורפלת המשונה.

מה חשבת לעצמך לעזאזל?

"אל תיגעי בי שוב, מיס אוהרה," אמר. "אני לא מושפע מאישה יפה, כמו אחי."

היא התמוטטה על הספה, כשהוא הורה לשני שומרי הראש שניצבו מחוץ לדלת להשגיח עליה. אך כשעזב את החדר, מחשבה אחת מטופשת ומבישה חלפה במוחה...

הוא קרא לי עכשיו יפה?

 

עשרים הדקות הבאות נראו כמו מילניום או שניים, כשברונטה ניסתה לשמר בחיים את התקווה המעורפלת, שהכול יסתדר כשלוקאס יראה את תמונתו של ניקו.

החלון הענקי שמול הספה השקיף על הלילה במנהטן, ותאורת החדר העמומה הטילה זוהר חמים על קירות הסטוקו הלבנים. וילונות המשי היפים, שצבעי הקרם והכחול שלהם היו הסממנים הבולטים במותג בלקסטון, היו יקרים ואופנתיים והיוו הוכחה נוספת לעושרו ולכוחו של בלקסטון, אילו נזקקה לה.

השיחה שלהם, ויציאתה המחפירה מהנשף, רצו ללא הרף במוחה, יחד עם מהלומת החום הפנימית. ראשה התחיל לכאוב, כששטף תגובה טיפס אל קו שיערה. שני שומרי הראש נותרו ליד הדלת ולא נראו ערים למצוקתה. או שאולי הם סתם היו מנומסים.

"אתם חושבים שאני איעצר?" הצליחה לשאול לבסוף, בתקווה להסיח את דעתה מהשיחה שבראשה.

"זה תלוי במר בלקסטון," אמר המבוגר מבין השניים, באדיבות מה.

בדיוק כשהשומר אמר את דבריו, הדלת נפתחה ולחדר צעד האיש בכבודו ובעצמו, שואב מתוכו את כל החמצן. ברונטה הזדקפה והרגישה חשופה ביותר, בשמלת הנשף הדהויה שלה, כשמבטו סרק אותה.

שני שומרי הראש התיישרו, כמו חיילים שנעמדים דום.

"השאירו אותנו לבד," אמר בלקסטון, ושניהם עזבו בהנהון דיסקרטי.

האם לבלקסטון הייתה השפעה כזאת על כל העובדים שלו? תהתה, בעוד ליבה דוהר אל גרונה.

בלקסטון הסיר, קודם לכן, את הטוקסידו שלו ואת עניבתו השחורה. השרוולים המופשלים של חולצתו הלבנה החגיגית הדגישו את הכוח השרירי של אמותיו, שהיו שזופות ומכוסות שיער כהה. השיער הגלי השחור שלראשו הבריק בתאורת החדר ותלמים עמוקים נחרצו בו, כאילו העביר בו את אצבעותיו, אך אם הוא הוטרד כהוא זה מהמפגש ביניהם, הדבר בהחלט לא ניכר בו.

ברונטה בלעה את רוקה. היא הרגישה מעורערת, אבל קיבלה את הרושם הברור שהפגנת חולשה כלשהי בפני הגבר הזה תהיה טעות חמורה.

ראשה התחיל להלום, והחום בלחייה צרב את קרביה, כשמבטו שוטט על שמלת הסטן המקומטת. איכשהו שיערה התפרק – היא לא יכלה אפילו להתחיל לדמיין, כמה רע היא נראית, אבל היא הדפה הצידה את רגע הגאווה העקר. לא היה לה זמן להתעסק בהופעתה החיצונית או בדעתו עליה.

"ראית את התמונות של ניקו?" שאלה.

"כן," אמר.

"באמת?" הפאניקה הפכה לענקית. הוא עדיין נראה אדיש וקר רוח. איך הוא יכול היה שלא לראות את הדמיון בינו לבין ניקו, כשזה היה כה ברור לה? "אבל בטח..."

"הצוות הרפואי שלי יצר קשר עם רופאת הילדים בבית-החולים לילדים וסטמינסטר, שמופיעה ברשימת אנשי הקשר בטלפון שלך," הוא שיסע את הנמקותיה הקדחתניות.

"אז אתה מאמין לי?" אמרה, והתקווה כמו שילחה בתוכה קרני אור.

אך במקום להיראות נרגש, הוא רק קימט מצחו. "יש מספיק דמיון, כדי להצדיק בירור נוסף. זה הכול."

זה לא לא.

היא נאחזה בחבל ההצלה והרגישה שוב מסוחררת. "מתי?" שאלה, כי ידעה שלזמן חשיבות מכרעת. "מתי אתה מתכנן לבצע את הבירור הנוסף הזה?"

בבקשה שזה יהיה בקרוב. הוא בוודאי יכול להיבדק בניו-יורק. זה יספיק. הם יעבירו את התוצאות לצוות באנגליה, ואז הם יידעו אם בלקסטון מתאים בסבירות הולמת לטיפול החדש.

הוא הציץ בשעונו. "אנחנו עוזבים בעוד עשרים דקות, ברגע שהמסוק יתודלק."

"אנחנו?" אמרה בתדהמה. "לאן אנחנו הולכים?" ובמסוק?

"לנמל התעופה," אמר, כאילו הדבר מובן מאליו. "מטוס החברה ייקח אותנו ללונדון. אנחנו אמורים להגיע, עד מחר בשמונה בבוקר. בבית-החולים מצפים לנו."

זינוק האושר, למרות טון קולו החד, כמעט חנק אותה. "באמת? אז אתה תיבדק מיד?"

"אני מוכן לעשות אך ורק בדיקת דנ"א," אמר בפסקנות. הוא עדיין לא נשמע משוכנע כל-כך, אך לא היה לה אכפת. כי היא ידעה שברגע שתוצאות בדיקת הדנ"א יגיעו, האמת תתגלה.

"וכשיתברר, שניקו הוא בנו של אלכסי?" שאלה, מתקשה להכיל את שמחתה. כי היא ידעה שאז לא תהיה לו ברירה. הוא יצטרך להיבדק, ברגע שיידע בוודאות שניקו הוא אחיינו.

היא לא הרסה הכול, כשהכניסה לו אגרוף. לניקו עדיין היה סיכוי.

אך במקום לומר משהו בעניין, הוא פשוט אמר, "אז תצטרכי לענות על כמה שאלות קשות."

הוא יצא בנוקשות מהחדר, ועוזר הגיע עם מעיל שאול והתיק שלה. וכשברונטה התכוננה לעזוב, היא הבינה שהמאבק שלה בלוקאס בלקסטון עוד רחוק מלהסתיים. כי הוא לא נשמע נרגש או מרוצה כהוא זה, מכך שאולי גילה אחיין אבוד.

הוא נשמע רותח מזעם. עליה. ועל כל המצב. ומאיים ובלתי סלחני מתמיד.