קשר מציל חיים

לורנס ג'יימס סטון לא אכל בגפו בחדר אוכל של מלון כבר שנים.

לא היה לו מושג מדוע בחר לעשות זאת הלילה. האלגנטיות השקטה של מלון פארק המוקף בצמחייה, בקצה הצפוני של רחוב במרכז מנהטן, הציגה עושר מרופט שכבר לא ענה על טעמם של העשירים והצעירים. עם זאת, האוכל היה עילאי, השירות מעולה – ובעוד שעות הוא יערוך את האירוע החברתי הגדול ביותר של העונה באולם הנשפים הגדול.

חברת הפרסום שלו שהחלה לאחרונה להיסחר בבורסה, תהיה שיחת הערב. הוא ושותפו העסקי היו כה קרובים להגיע לשווי של מיליארד דולר עד שהוא הרגיש את הטעם בפיו. המספר הזה חמק ממנו במשך שנים, ואף שההון האישי שלו היה עצום, פה היה מדובר במשהו אחר. הוא רצה להיות מסוגל לשלם בעצמו את הסכום הזה, שהרוויח בכוחות עצמו.

הערב היה במובן מסוים הופעת הבכורה שלהם.

לורנס הגיע למלון אחרי טיסה בת שמונה שעות מברלין, והובל אל סוויטת הפנטהאוז בשעה מוקדמת מספיק כדי לנוח ולהתלבש לחגיגות הערב, אך בטנו החלה לקרקר שלושים דקות לאחר מכן למרות מבחר המאכלים המבלבל שהוצע לו בטיסה.

הוא התקלח ולבש סוודר ומכנסי צמר לפני שירד במעלית של הפנטהאוז. הוא ציפה בשקיקה לארוחה השקטה הזאת. אולי מפני שבעוד מספר שעות ייאלץ לנהל שיחות בטלות עם מאות אנשים, וכמובן להתנהג יפה אל לקוח ספציפי שהוא קיווה להחתים...

הוא שקשק מזה כמו שרוב האנשים משקשקים מרופא שיניים.

"נו, אל תהיה כזה סנוב," אמר שותפו דזמונד חדאד בביטול כשלורנס התלונן מוקדם יותר.

דזמונד היה כל מה שלורנס לא היה – צעיר, ראוותני ואופטימי עד כדי בלבול. הוא היה גבוה, דק ועליז, בניגוד ליציבות המוצקה והרצינית של לורנס, ותמיד נכון לחגוג, בעוד שלורנס התעניין רק בעבודה. עם הגעתם לנמל התעופה JFK, דזמונד השתלט על המחשב הנייד, הטאבלט והטלפון של העבודה, למרות המחאות של לורנס, ואז סילק אותו בנפנוף.

"זה לארבע שעות," אמר דזמונד בלעג. "אני יודע שלא תצא לשתות איתי, אז עדיף כבר שתנוח קצת ותיראה רענן הלילה. אתה בטח מסוגל לשרוד ארבע שעות בלי להסתכל על קמפיין פרסומי? בחייך, לורנס. קשה לי להאמין שגדלת עשיר. אתה עובד כאילו אתה בחובות של מיליוני דולר."

כן, בסדר. הוא גדל בבית אמיד למדי. אחרי ככלות הכול, הוא פגש את דזמונד באקסטר. לא תיכון לעניים, אף שההון של אביו הסנטור החוויר בהשוואה לכספי שושלת הנפט של דזמונד. עם זאת, הוא לא יכול היה להסביר לדזמונד, שבזבז את הכסף מהכספות של משפחתו בהפקרות עליזה, את הצורך שלו להרוויח הון שיהיה לגמרי שלו. וגם כשהוא ניסה להסביר –

"כן, כן, כן... ילד עשיר קטן מסכן, נכון?" דזמונד תמיד אמר בבוז במבטא האנגלי שלו שחתך כמו זכוכית. "הבעיה שלך, לורנס, היא שאתה רציני מדי."

טוב. אולי זה נכון.

לורנס נשם לרווחה כשראה שחדר האוכל ריק, מלבד אישה צעירה שישבה לבד ליד שולחן מול אח אבן גדולה.

"זה בסדר, אדוני?" מלצר מוטרד למראה הוביל אותו אל שולחן שהיה קרוב לאישה הצעירה. "יש לנו מחסור בעובדים כרגע, כי בעוד כמה שעות מתקיים כאן אירוע. רוב חדר האוכל סגור."

"בסדר גמור."

זה לא הפריע לו, וכשהמלצר התעסק עם מפיות נקיות וכוסות מים ונשא דקלום ארוך ומבולבל של רשימת היינות, הוא גילה שעיניו משתהות בעצלות על הסועדת הנוספת בחדר האוכל. היא אכלה ארוחה עצומה בגודלה בהתלהבות כה רבה עד שהוא כבש חיוך. היא גם לא חסכה באיכות. על השולחן שלה הוא זיהה שאריות של מנת קוויאר לפתיחה, צדפות וסטייק ברוטב עלי חרדל טריים.

"אדוני?"

הוא מצמץ והרים את מבטו. "כוסית ויסקי ומים, בבקשה. והצדפות האלו – " הוא החווה על השולחן של האישה הצעירה. "הן עשויות על הגריל?"

"סגנון רוקפלר, אדוני."

"אני אקח אותן, ותפוחי אדמה בייבי בשמנת."

"בסדר גמור, אדוני."

המלצר הסתלק, ולורנס נשאר להתעצבן על הכורח להתחבר למייל שלו ידנית, כי הטלפון האישי שלו, שכמעט לא היה בשימוש, לא צויד ביישומים הרבים ששימשו אותו לייעול עבודתו. הוא לא השתמש בו כבר כמה שבועות, והוא נשטף הקלה גופנית כשהדליק אותו והחל לגלול.

הוא היה באמצע קריאת דוח על סטטיסטיקת הצפייה בפרסומת לאופנוע כשהמלצר חזר עם סלסלת לחם, הצניח אותה על השולחן ללא טקסיות ועבר אל שולחנה של האישה הצעירה.

"סיימת, גברתי?" שמע את המלצר אומר בקפדנות.

לורנס הקשיב בחצי אוזן; סקרן אותו לשמוע איך נשמע קולה של אכלנית כה רעבתנית.

"כן, תודה."

היא דיברה בשקט, בקול כמעט לא נשמע. קולה נשא צרידות נמוכה שגרמה ללורנס להרים את מבטו בניגוד לרצונו. הקול היה מוכר, באותה דרך חמקמקה שלא נותנת מנוח עד שבסוף המוח מגיע לזיהוי. הוא הבחין בעיניים גדולות בגוון החום הצלול ביותר שראה מימיו, בשפתיים מלאות בצורת לב צבועות באדום דובדבן ובסנטר עם גומה, לפני שחזר להביט בטלפון שלו.

יפה, חשב בעצלות. הוא הרים את מבטו שוב כשהיא נעמדה, כדי לראות אם הגוף תואם את הפנים. ושוב הרגיש דז'ה-וו. מי היא יכולה להיות? הוא למד באוניברסיטה בחו"ל, כך שהאפשרות הזאת ירדה מהפרק. היא נראתה צעירה – ומרוששת – מכדי להיות לקוחה שלו. אולי אחת מתוך המתמחים הרבים שעברו בלורנס את חדאד מדי קיץ? לא, לא יכול להיות; הוא התרחק מהם כמו ממגיפה.

"לחייב את החדר שלך, גברתי?"

"אוה, כן, בבקשה." שוב אותו קול רך ומתורבת. "אני בסוויטה 700."

"אה, הפנטהאוז. בסדר גמור, גברתי."

לשמע התשובה הזאת לורנס כן הרים את מבטו. הוא ידע בוודאות שהאישה לא משתכנת בסוויטה 700, כי זה היה החדר שלו.

היא חתמה בתעוזה על החשבון בתנועת ראווה ולגמה לגימה ארוכה אחרונה מהשמפניה בהנאה גלויה לפני שהרימה את עיניה. הייתה לה החוצפה לשגר אליו חיוך ביישני ולהשפיל את ריסיה כשהצמידה את המפית אל אותן שפתיים רכות ומלאות.

לורנס נקרע בין שעשוע, רוגז וחלחלה. אם התפריט מעיד על המחירים, היא זה עתה חייבה את חדרו בכמה מאות דולר לפחות, והרמאית הקטנה אפילו לא מצמצה.

הוא שקל לרגע ללכת אחריה, אבל הטלפון שלו זמזם בדיוק באותו רגע. הרושם האחרון שקיבל היה של קימורים עדינים אך ברורים עטופים במכנסי ג'ינס דהויים רכים כשהיא ניגשה אל הדלת בענטוז עדין.

לורנס כחכח בגרונו והסב מבטו. הוא השפיל מבט אל ההודעה, ומה שראה הצליח לסלק מראשו כל מחשבה על נשים יפות שמשיגות ארוחת ערב במרמה.

"מה זאת אומרת לעזאזל, את בדובאי?" דרש לורנס לדעת. למרבה המזל, חדר האוכל עדיין היה ריק, כך שהוא לא טרח לצאת ממנו. "אורליה?"

מעבר לקו פיהקה אורליה האנטר – החברה שלו – בקול רם. לורנס ערך חישובים במוחו: דובאי הקדימה את ניו-יורק בתשע שעות. יתרה מזאת, היא הייתה רחוקה מכדי להופיע הערב בשמלה רשמית כמצופה.

"אורליה!"

"חכה רגע."

אורליה נשמעה מרוגזת עכשיו. הוא שמע רשרושים – קרוב לוודאי מצעים – ואת קולה המרגיע הרך פונה אל מישהו אחר. אחר-כך היא חזרה לקו, ונשמעה רק קצת יותר ערנית.

"מה?"

"את. אמורה. להיות. כאן," אמר לורנס והדגיש כל מילה. "מה זאת אומרת, מה?"

אחרי שתיקה המומה פרצה אורליה בצחוק רם. "אתה רציני?"

הוא היה רציני. הוא גם היה משוכנע שהוא מפספס משהו מאוד, מאוד, חשוב.

"זה לא נושא לצחוק," סינן. "אנחנו יושבים לצד המולרים בזמן הקפה, אורליה, ואת יודעת כמה החשבון הזה חשוב – "

צחוקה הסתיים בהשתנקות. "באמת אין לך מושג, נכון?"

"רק אם תחליטי, ברוב טובך, לעדכן אותי. למה את בדובאי?"

קולה של אורליה השתנה משעשוע ספקני למשהו שהיה לו מוכר יותר: קרירות מחושבת. "אני רואה שלא קיבלת אף אחת מההודעות שלי. אני יודעת שלא ענית לטלפונים שלי."

"מסתבר שלא," התפרץ לורנס.

הוא התעסק בגמלוניות בטלפון שלו ופתח את התראות ההודעות. מייד החלו הודעות להבזיק על המסך – הודעות שהוא לא בדק. הוא הביט במסך בכיווץ עיניים, קרא את המילים במלמול ואחר-כך קילל בשטף.

"מקסים. אני מבינה שראית את זה."

לורנס שנא להיות מופתע, אבל השערורייתיות של המעשה שלה הייתה קיצונית. "את – גומרת איתי?"

היא נאנחה. "אני מצטערת, לורנס."

"בהודעת טקסט?"

היא נחרה. "איך עוד הייתי אמורה לעשות את זה? התחמקת מהשיחות שלי כל השבוע. לא חבר מי יודע מה, נכון?" הוסיפה בעוקצנות. "ולמרות שהעוזרת שלך טובה בלגרום לך להיראות ממש עסוק, היא לא עד כדי כך טובה. אני לא קונה את התירוץ 'אני בפגישה' יותר משלוש פעמים."

"אבל למה?"

"הכרתי מישהו."

לורנס בהה במסך באלם. ההסדר שלו עם חברתו הוותיקה מהלימודים, אורליה האנטר, נמשך שנה והיה מספק למדי. כמנהלת של חברת טכנולוגיה גדולה שירשה מאביה, לא היה לה זמן לצאת עם גברים, אבל היו לה הרבה אירועים שהצריכו נוכחות של גבר לצידה. פגישה ממוזלת במסיבת נטוורקינג הובילה להסכם ביניהם. הוא ישמש לה כחבר באירועים שלה, והיא תצטרף אליו לאירועים שלו, תחייך בתמונות, תהיה מלווה שלא מצריכה ממנו התעסקות או טלפונים.

מסתבר שהפרט האחרון הביא לנפילתו.

אורליה דיברה לתוך הדממה. "אני מצטערת. אני... זה נמשך כבר כמעט חודש, וזה צבר תאוצה לפני שבוע. אני – זה שונה. אני לא רוצה להמשיך לעשות את זה. שלחתי לך אי-מייל כדי שתוכל להתארגן להמשך העונה."

לורנס גלל באי-מייל וכבש עוד זרם של קללות. אילו היה רגוע יותר, הוא אולי היה משתומם מהטון של אורליה. היא נשמעה רכה מכפי שאי פעם שמע אותה, הן במייל והן כעת, בטלפון.

היא באמת מאוהבת.

הוא שיער שהיה שמח בשמחתה אם היא לא הייתה דופקת אותו בגדול ככה.

"הכול טוב ויפה," אמר בעוקצנות, "ואני מקווה שאת נהנית מהבילוי המדברי שלך, אבל זה מחריד, אורליה. אני מחזר הלילה אחרי לקוח ענקי, יש לי אירועים צפויים, ו – "

"תלך לבד."

היא בהחלט הייתה ערה עכשיו – אולי היא נהנתה מזה? הוא שמע נקישת מצית, ואורליה שאפה ארוכות. כשנשפה הוא דמיין אותה בבגד יקר להחריד, משתעשעת בקנוקנות השיער שעל כתפיה.

"ואולי תמצא מישהי אחרת שתשתף איתך פעולה, שתענה לטלפונים, למיילים ולהודעות, בסדר?"

"את באמת לא מבינה כמה סיבכת אותי, נכון?"

או שאולי היא הבינה, עד שהאהבה מחקה את ההיגיון שלה. לקוחות אהבו לעשות עסקים עם אנשים מיושבים, מחויבים. זוגות היו מנחמים בעיניהם. הלקוחות הרגישו שהחשבונות שלהם בטוחים בידיו של מישהו שמבין במערכות יחסים, שמבין מה פירוש הדבר לגרום למישהו אושר, להרגיש אכפתיות כלפי מישהו.

לורנס לא הבין במערכות יחסים וגם לא רצה – הוא ויתר על זה לפני שנים רבות. אבל הוא ידע איך הן נראות, והוא ידע מה עליו לעשות כדי לשחק את התפקיד. חיזור אחרי אישה למטרות רומנטיות לא בא בחשבון. לא היה לו זמן או רצון לזה. אורליה הייתה פשרה אידיאלית: בלי מחויבות, בלי סקס, בלי השלכות מסובכות. ועכשיו האישה הבוגדנית –

"תראה, לורנס – "

לורנס ניתק, ואחר-כך גלל בטלפון אל השם שלה וחסם אותה. הוא ידע שהתנהגותו ילדותית, אבל הוא נתקל בבעיה ואורליה כבר לא הייתה רלוונטית. הוא יוכל לתרץ את היעדרותה הלילה, אבל המשך העונה עדיין השתרע לפניו, עם כל הגאלות, המסיבות, סופי השבוע –

הוא סינן שוב קללה. היא פגשה מישהו. נשים! הן באמת יצורים מגוחכים ביותר.

קיטי אסארי היטיבה לדעת ששקרים משכנעים הרבה יותר כשהמשקר מאמין בהם למחצה בעצמו. לכן היא שיננה אותם שוב ושוב כשעמדה רועדת בטרקלין הנשים במלון פארק. היה קר – קר מכפי שציפתה – מצד שני, היא לבשה כרגע רק חוטיני תחרה שחור.

היא פתחה את הרוכסן של תיק הגב הקטן המצויד בגלגלים שהביאה איתה, והוציאה מתוכו את שמלת המשי לפני שהרימה אותה בביקורתיות אל האור. מהעונה שעברה, כמובן, ונקנתה באחד מהאתרים שמשכירים שמלות מעצבים. היא אמרה לעצמה שהסגנון שלה לא נראה מיושן מדי. השמלה התאימה לגזרתה הגבוהה והרזה ולצבעיה העמוקים והיה לה מספיק סקס אפיל בשביל להשתלב במסיבה הלילה בלי להיראות חריגה. השמלה גם הייתה בצבע האהוב עליה: ירוק לינקולן מבהיק מעט שגרם לגוונים העשירים של עורה לזהור.

היה הכרחי להיטמע, כי היא לא ממש הוזמנה. הדבר החשוב היחידי היה להצליח להיתקל, בפעם הרביעית החודש, בסוניה ואן הורן באירוע חברתי בניו-יורק.

היא קיוותה שסוניה תהיה במצב רוח טוב. אין ספק שהאישה טובת הלב בגיל המעבר הייתה קמצנית, אבל היא הייתה היו"ר הנוכחית של הוועד המנהל של חברת האנט – מועדון חברתי שקיטי ניסתה להתקבל אליו כבר שנה וחצי.

הקבוצה הקטנה והלא מתבלטת של החברה האופנתית בפאתי לונג איילנד הורכבה ממספר אנשים חובבי סוסים להחריד בגיל העמידה, אך זה היה אחד המועדונים הכי ותיקים ואיכותיים במדינה, וקיטי הייתה נחושה בדעתה להתחיל להתרועע עם הקבוצה הזאת – או לכל הפחות להכיר אותם רשמית. היו שם קשרים פוטנציאליים רבים מכדי שתתעלם מהקבוצה – קשרים עם ארנקים תפוחים שנהנו לתרום למטרות שונות בלי ללכלך את ידיהם הענודות תכשיטים.

איכות על פני כמות, אמרה לעצמה כשפיתלה את השמלה מעל ירכיה הדקות. כמייסדת של קרן שעזרה לילדי אומנה להשתלב בחיים האמיתיים, קיטי למדה עם השנים שלא די בעלונים בשיטת שיחה קרה או תפוצה המונית. היא גילתה שארגוני הצדקה שהציגו את ההישגים הטובים ביותר הוקמו על-ידי פטרונים עשירים או קיבלו מהם חסות בצורת תרומות של מיליארדים. תרומה חד-פעמית הייתה פחות מועילה מתומך קבוע – וקיטי רצתה את התומכים הקבועים.

היא סגרה את הרוכסן וניסתה להשתלט על הרעד בגופה. השמלה התאימה לה, אך החלק העליון הרפוי היה קצת גדול מדי והוחזק רק ברצועות צרות. יהיה עליה לזכור להישאר זקופה.

עשירים, חשבה בשאט נפש קלה וראתה את קו לסתה החזק בולט מתחת לעור. היא תצטרך לנשום עמוק ולמחוק את הבעתה לפני שתיכנס.

היא ידעה מניסיון שהחבורה רודפת הבצע והחמדנית שבפנים השקיעה חודשים – ומיליונים – בתכנון התכשיטים והמלתחות המחויטות ללא דופי שלהם. הם עברו לפני שעות טיפולי איפור ושיער בידי מקצוענים, ונהגים יסיעו אותם למלון פארק מהפנטהאוזים שלהם במנהטן ומהאחוזות שלהם בלונג איילנד ובקונטיקט למסיבה שבה שמפניה תזרום כמו מים באמבטיה.

לקיטי, כמובן, לא היו משאבים כאלה. היא עיצבה את שערה בעצמה והתכווצה מהחום כשהעבירה מסרק חשמלי בשערה קרוב לקרקפת ככל האפשר, ואת השמלה יהיה עליה להשאיר בתיבת דואר לפני צהרי יום שני כדי להימנע מעמלה לחברת ההשכרה. פיות טובות לא קיימות – לא בעולמה של קיטי אסארי. היא הייתה צריכה לבצע את המהפך בהופעתה בעצמה.

לא שאכפת לי, הזכירה לעצמה.

היא לא רצתה להיות אחת מהם. לפני שנים היא שאפה להגיע לרחוק והתרסקה, וקיטי הייתה מישהי שלמדה מהטעויות שלה. תקווה היא עקרה; וכך גם הסתמכות על אנשים. היא לא זקוקה לאף אחד מהם. היא זקוקה רק לכספם, והיא זקוקה להרבה ממנו.

קיטי ניחנה בזיכרון אנציקלופדי לשמות, לפרצופים ולסיפורים, והיא השתמשה בו ללא בושה. מכרים הפכו לתורמים הרבה יותר מהר מאנשים זרים, ואף שהזוהר של אנשים אלה היה רק יופי חיצוני שהסתיר ריקנות מכאיבה, הכסף שלהם הביא תועלת רבה.

חוץ מזה, המחשבה על כל העושר והבזבוז השאירה טעם רע בפיה של קיטי. במרחק כמה אזורי מיקוד מכאן היו אנשים שלא היה להם דבר הלילה – אפילו לא מיטה לישון בה. פעם היא נמנתה עם אנשים אלה וכעסה על אי-הצדק שבמצב, אך כעת היא בחרה להשתמש בידע שרכשה במרוצת השנים כדי לקחת חלק מהכסף הזה ולתעל אותו לאן שהוא באמת דרוש: לתמיכה במקופחים.

אנשים כמו הנערה שהיא הייתה.

קיטי נשמה נשימה עמוקה ומרגיעה. אסור לה לחשוב על זה – לא כרגע. המחשבה על מה שאיבדה ועל הדרך שבה איבדה את זה גרמה לבטנה להתכווץ ולעיניה לדמוע, גם עשר שנים לאחר מכן. היא לא תצליח לשמור על קור רוח אם תתפלש מדי בעבר.

תתמקדי, אמרה לעצמה.

היא נראתה כראוי, היא התלבשה כראוי, והיא חיזקה את עצמה בסעודת מלכים. היא חייכה כשחשבה על הארוחה שחייבה על חשבון סוויטת הפנטהאוז. המעשה שלה היה ילדותי, אבל היא הרגישה כאילו היא מורדת בממסד, קצת, בסגנון רובין הודי נפלא.

היה סועד נוסף בחדר האוכל, שהזמין ארוחה פזרנית כמוה. הוא קרוב לוודאי אפילו לא סיים אותה, חשבה קיטי בשילוב של עגמומיות ובוז. הוא היה אפוף צללים בגלל התאורה הרכה בחדר, אך היא הצליחה להבחין בכתפיים רחבות, בעור חלק, בבגדים מחויטים איכותיים. מישהו שרגיל לחיים כאלה. קרוב לוודאי גם נאה – הם תמיד היו.

מבט בשעון הזכיר לה שעליה לגשת לאולם הנשפים הגדול – ועכשיו. הניסיון לימד אותה שהרבה יותר קל להשתחל לאירוע בסדר גודל כזה באיחור קל, כשאנשים התחילו להשתכר, המאבטחים היו רגועים, וקבוצות זרמו פנימה והחוצה.

היא התבוננה במראה. היא צריכה להיות מרוצה מהופעתה. השמלה רפרפה על גזרתה הדקה והאיפור שלה היה מושלם. עם זאת, עיניה נראו גדולות וחרדות – חרדות מדי. היא הרגישה עקצוץ משונה מתחת לעור, כאילו משהו עומד לקרות.

למען השם, הם בסך הכול אנשים.

קיטי הרימה את תיק הקלאץ' המעוטר בחרוזים שלה. היא תאפסן את תיק הנסיעות שלה אצל השוער עד שהאירוע יסתיים והיא תמהר ברגליים כושלות אל הרכבת התחתית כדי לחזור לקווינס. היא יישרה את כתפיה הרזות, קיבעה את פניה, יצאה בקרקוש מהחדר והשתלבה חלקות בקבוצה של אנשים לבושים היטב ומבושמים בכבדות, שעשתה את דרכה אל אולם הנשפים.

קיטי ידעה שהמסיבה היא "ארוחת ערב קטנה וריקודים" ללקוחות של חברת פרסום שבעלה של סוניה עבד אצלה. הדפסים ומסכים דיגיטליים עצומים בגודלם שהתנשאו מהרצפה ועד התקרה הציגו את מה שכנראה היו נושאי המיקוד של החברה: ויסקי, יין, כמה מכוניות יוקרה, בשמים, שעונים. רוב הנשים בחדר לבשו שמלות ערב ושמלות קוקטיל בגוונים עמוקים של ירוק, בורדו וזהב, שחיקו את מסלולי האופנה של השנה – לפחות היא דייקה בצבע.

פיה יבש כשהיא זיהתה כמה אנשים שהכירה – טוב, לא אישית, אבל היא ידעה מי הם. ממדור הרכילות פייג' סיקס, מטורי רכילות, אפילו מאתר TMZ. היא הייתה צריכה למצוא את סוניה, והיא הייתה צריכה לעשות זאת עכשיו.

היא שלפה את הטלפון שלה וכתבה לאישה המבוגרת מסרון מהיר.

היי, ציפור קטנה לחשה לי שאת באירוע של לורנס את חדאד הלילה! את בסביבה? אשמח להגיד לך שלום. (:

היא לחצה על "שלח" אף שידעה שזה קרוב לוודאי חסר טעם. יש להניח שהמטרונית בת החמישים ושתיים לא תסתובב עם טלפון ביד באירוע כזה.

פתאום היא הרגישה עייפה, ועקצוצים של רגש שהיא חשדה שהיה מבוכה הלהיטו את עורפה ואת בתי השחי שלה. זו הייתה המודעות העצמית האיומה והחונקת של חוסר שייכות, תחושה שתחנוק אותה אם היא תאפשר לה. תעוזה הייתה קרוב לוודאי התכונה המאפיינת של אנשים שהצליחו בתחום זה, ולרוב היא הייתה משופעת בה. היא לא ידעה מה יש לה הלילה. אולי זה בגלל הארוחה הכבדה שאכלה קודם.

היא טלטלה את ראשה וזקפה אותו מתוך החלטה נחושה להתגבר על התחושה.

ואז היא ראתה אותו.

הגבר מחדר האוכל.

היא ראתה אותו רק דקות אחדות לפני שעזבה את חדר האוכל כדי להתלבש, אך היא בהחלט הבחינה בו – היה קשה שלא. עתה משעמד והיא ראתה אותו מכף רגל ועד ראש, היא הרגישה אותו עקצוץ התרגשות דומה, כמעט לא רצוני, שהתחיל בקרקפת שלה והתפשט מטה.

הוא היה גדול, שרירי ומוצק, והטוקסידו השחור הפשוט שלבש יצר קווים אלגנטיים מכתפיים רחבות אל מותניים צרים. הוא שתה שמפניה וסקר את החדר בביקורתיות. הוא נראה כאילו משהו לא לרוחו.

היא לא הייתה מכנה אותו נאה – תווי פניו היו אסימטריים מדי. אך הוא בהחלט היה מושך... הבנה שהייתה מערערת בשביל קיטי. היא זכרה את המבט הכהה והכבד שהוא כיוון אליה מהשולחן שלו, והיא בלעה את הרוק לפני שהתעשתה והחלה לפסוע לעברו.

היא עצרה כשהייתה קרובה מספיק והשתמשה עליו במלוא עוצמת עיניה. "שלום," אמרה בפשטות.

כשהאיש פנה והביט בה, קיטי חשה שטף עז של חום בלתי צפוי ונתקפה חולשה. החמימות נלוותה בפאניקה כשהביטה בפניו. היא הצליחה כעת להבחין בתווים שהיו הרבה יותר חדים מהרושם המעורפל שהוא הותיר בה בחדר האוכל המואר בנרות. מקרוב...

היא הכירה אותו.

הפנים שלו היו קשורות לעברה, לדברים שעדיין הדירו שינה מעיניה בלילות גם אחרי עשר שנים.

קיטי הרגישה שכל גופה מתלהט עד לקצות אצבעותיה. היא עשתה מאמץ בהול לשמור על פנים קפואות אך ידעה שהוא ראה את רגע הפאניקה שלה. היא פתחה את פיה כדי לומר את שמו, אך הוא הקדים אותה.

המצב לא יכול להידרדר יותר.

"אני לורנס סטון," אמר, "ואני חושב שהגיע הזמן שתעזבי."