קשרים ללא מעצורים

ארוחת הערב לכבוד המיליה של העיר, אשר נערכה במלון יוקרתי הייתה למוזמנים בלבד ולבני זוגם ולבנות זוגם.

שופטים, עורכי דין ומשפטנים בכירים. שם פרחו חברויות ויריבים היו משאירים מאחור את מחלוקותיהם מאולמות בית המשפט.

"עוד שמפניה?"

היה בכוחו של הדיבור הגברי האיטי והמוכר להאיץ את פעימות לבה של ליסיין... ועוד יותר מכך, הרבה יותר מכך.

ליסיין הטתה מעט את ראשה, נתקלה בעיניו הכהות הבוהקות של זאק וכמעט טבעה בהן. "האם נראה שאני זקוקה לזה?"

שאלה טעונה, שמעולם לא עלתה על הפרק.

להסתובב בין עמיתיה ולקשור עמם שיחה הייתה משימה פשוטה לעומת ארוחת הערב הרשמית שסידורי הישיבה בה מיקמו אותה לצדו של זאק, הוריו ואלגרה פבריסי, מי שהייתה בת הזוג שהוריו של זאק העדיפו עבור בנם.

הערב תיאלץ להתמודד עם מחמאות נבובות, עם חיוכן הזוהר של הנשים, חיוך שאינו משתקף בעיניים... שיש בו רק משום מחווה שמטרתה ללכוד את תשומת לבו של הגבר שלצדה.

זכריה וינסטון היה התגלמות הגבר הכריזמטי, איש עשיר בזכות עצמו, עורך דין מבטיח ובנו של שופט בכיר.

גבר בשנות השלושים המאוחרות לחייו, גבוה, בעל שיער כהה ועיניים כהות, כתפיים רחבות, מבנה גוף רחב, תווי פנים מפוסלים, פה חושני ועיניים נוקבות, אך בכל זה לא היה די כדי לתאר את החושניות הטבועה בו, אותה הקרין ללא כל מאמץ.

מבט אחד הספיק כדי לדעת שהוא מסוגל להטריף אישה. זה היה שם בעיניו, בחיוך המרומז, המתגרה... בהבטחה המפעפעת מתחת למראה המתוחכם.

נשים הפשיטו אותו במבט אחד מתמשך ומפתה ומשחר לטרף במופגן. לכמה מהן הוא היווה לא יותר מאתגר, לאחרות היו כוונות רציניות יותר לגביו... עד עתה אף אחת לא עמדה במשימה.

לרגע הוא היה כאן. חבר, מאהב...

מחויבות לא הייתה מילה שזאק וינסטון השתמש בה והמילה נישואים לא נכנסה ללקסיקון שלו.

יחסים? ליסיין הפכה במילה, חיפשה את משמעותה האמיתית, אך לא מצאה את פירושה המדויק.

ביחד... לעת עתה, נראתה המילה המתאימה.

חיוך מהורהר עיקל את קצות שפתיה.

זה מספיק... לא כן?

הם חלקו הרבה, אך במובנים רבים היו רחוקים כמזרח ממערב.

עושרו הקנה לו מעמד ברשימת האנשים העשירים באוסטרליה, בעוד שהיא הגיעה ממשפחה רגילה וצנועה ואת הכסף להשכלתה השיגה באמצעות מלגות ועבודות במשרה חלקית שעזרו לשלם את החשבונות.

זאק נחשב לאחד מעורכי הדין הטובים ביותר בתחום הפלילים בקרב החוג המשפטי... בעוד היא עבדה במשרדו של התובע הכללי.

הייתה לו לשכה בבריזביין, דירת יוקרה בעיר ואחוזה נפלאה על קו המים בסוברין איילנד, פרבר יוקרתי בחוף הזהב של קווינסלנד, במרחק שבעים קילומטרים.

דירה שונה בהרבה מן הקוטג' הקטן, החשוף לפגעי מזג האוויר, בפרבר האופנתי 'מילטון', שקנתה ליסיין, שרבצה עליו משכנתה וגם היה בתהליכי שיפוץ.

ליסיין, נערה מסידני בת להורים מצרפת, שהעתיקה את מגוריה לבריזביין לפני כשנה... מעבר שעשתה בשל הצורך בשינוי וגם משום רצונה להתרחק ממה שהפך לסיטואציה מביכה.

שני זוגות... שתי אחיות בלונדיניות כחולות עיניים שיצאו עם שני אחים. אך בעוד סולין וג'ין-קלוד התאהבו ותכננו להתחתן, ליסיין לא חלקה את אותם הרגשות עם אליאן. חברות, כן, גם חיבה. אך לא אהבה.

משהו שלקח לא מעט זמן להבין, בהתחשב בקשר ארוך השנים. משהו בארוסיהם של סולין וג'ין-קלוד דחף את אליאן להצעת הנישואים, וליסיין לקחה את הטבעת, כשנסחפה לרגע באופוריה של אחותה ובשכנוע הפנימי של אליאן... אך עד מהרה התחיל הספק לכרסם בה.

זה לא היה עניין של מה בכך לבטל ארוסים, ולעזוב את עיר הולדתה. אך לא היה זה הוגן כלפי אליאן להישאר.

הגיע לו יותר. וגם לה.

נושא החוק ריתק את ליסיין מגיל צעיר, טופח ועוצב על ידי סדרות משטרה ודרמות בתי משפט... אף אחת מהן לא ממש דמתה למציאות, חשבה לעצמה בשעשוע סרקסטי.

בגיל עשרים ושבע, היא לא התקשתה להסתגל לעבודה חדשה בעיר אחרת. במובנים רבים שמחה בשינויים, בפנים חדשות, ביצירת חברויות חדשות... ובפגישה עם זאק.

פשוט כך. שלושה ימים לאחר שקיבלה את עבודתה במשרד התובע הכללי.

הפגישה הרת החשיבות אירעה בבית המשפט העירוני כאשר הגיחה מן המעלית בקומה הלא נכונה.

לקח לה שנייה להבין שטעתה והיא סבה במהירות על עקבותיה... ונתקלה בגוף גברי חזק.

התנצלות מידית חמקה מבין שפתיה ובה בעת נעשתה מודעת לגופניותו המרשימה של הגבר... מגובהו המתנשא, מכתפיו הרחבות, מתווי פניו המפוסלים. מהאיכות המשובחת של בגדיו, מניחוח הבושם העדין שלו. מהחיוך המרומז שעלה על שפתיו החושניות והמעוצבות. ויותר מכל מהילת הכוח שאפפה אותו.

אין ספק, "אפקט הוואו" פרץ את גבולות סולם ריכטר, ציינה לעצמה כמה דקות מאוחר יותר כשעלתה במעלית לקומה הנכונה.

מי זה?

התשובה לא איחרה לבוא. משפחת וינסטון הייתה מוכרת בקרב החוגים המשפטיים והחברתיים. זאק וינסטון היה לאגדה בשניהם.

העובדה שחיפש אותה נשמעה כמעט בדיונית. וכך גם העובדה שהזמין אותה לקפה. שבוע או שבועיים לאחר מכן לווה הקפה בארוחת ערב, אחר כך בהצגה...

"מחשבות נעימות, אני מקווה!"

ליסיין חייכה אליו חיוך משגע. "וכי למה לא?"

הוא היה מעולם אחר. מכוונן אליה באופן שגרם לה לתהות שמא הוא מתמחה בקריאת מחשבותיה. עם זאת יש לזכור שמיומנויות בין אישיות, היכולת להעריך טיפוסים ולנבא את המהלך הבא שלהם תרמו רבות להצלחתו בבית המשפט. מעט מאוד חמק ממנו, אם בכלל.

זאק שילב את אצבעותיו בשלה והתקרב אליה. "רק תזכרי, אני לוקח אותך הביתה."

אור מפלרטט ניצת בעיניה. "זה אמור לעזור לי לעבור את השעות הקרובות?"

"מה, לא?"

אליו או אליה. לא ממש משנה, כל עוד יבלו את שארית הלילה ביחד.

"המושבעים עדיין לא הכריעו."

צחוקו הרך כמעט מוטט אותה. "הבה נתחיל בסיור החובה שלנו, בסדר?"

הוריו של זאק, מקס ופליסיטי וינסטון, בדיוק נכנסו אל הטרקלין הגדול, ואחריהם, הבחינה ליסיין, נכנסו לאו פבריסי, אשתו כרמיין, ובתם אלגרה.

שני שופטים מזהירים נישאו לשני עורכי דין מזהירים לא פחות, ולכל אחד מן הזוגות נולד ילד שנגזר עליו ללכת בעקבות הוריו אל עולם המשפט.

כמעט שלא היה ספק בכך שהזיווג בין זאק וינסטון לאלגרה פבריסי יהיה מוצלח. או בכך שלכל אחד מזוגות ההורים הייתה כל כוונה לעודד זאת. אלגרה לא הסתירה את כוונתה ללכוד את זאק.

הלילה בחרה עורכת הדין הזוהרת בשמלת מעצבים שחורה שחבקה את קימוריה כמו עור שני. שיער שחור וארוך, זוהר כפרוות צובל, צנח כאשד עד לאמצע גבה, ואפילו ממרחק רב ניכר היה שהיא מאופרת באופן מושלם.

נפלא.

ליסיין לא יכלה להתחרות בזה. התקציב שלה לא אפשר לה לקנות שמלת מעצבים מקורית, או נעלי עקב של מנולו בלנקו או ג'ימי צ'ו שעיטרו את כפות רגליה העדינות של אלגרה. התכשיטים שענדה הסתכמו בתליון יהלום ובזוג עגילים תואם שירשה מאמה.

למרבה המזל בין כישרונותיה ניתן היה למנות שימוש מיומן במכונת תפירה ולכן הייתה סמוכה ובטוחה שגם המומחה הרגיש והמיומן ביותר לא היה מבחין שאת שמלת המשי הפרחונית והמעודנת שהיא לובשת עיצב לא אחר מאשר היא עצמה.

מוסיקה חרישית סיפקה רקע נעים לשפע שיחות החולין שהתנהלו בין מספר פטרונים בלובי רחב הידיים, וזאק עצר לעתים תכופות כשהתעכב לדבר עם חבר או עמית.

ליסיין השתעשעה לרגע במחשבה שיוכלו להסתתר לכמה רגעים נוספים, וכך יידחה העימות עם הווינסטונים והפבריסים.

אין סיכוי.

היא צפתה בריחוק מסוקרן כשאמו הלבושה בהידור של זאק איתרה את בנה והחלה להתקדם לעברו בראש הקבוצה שמנתה חמישה אנשים.

"יקירי." אלגרה התקרבה אל זאק ונשקה לו על לחיו בשפתיים משוחות בגלוס. "איחרנו מעט," הדגימה אמה פלרטוט עדין ועיקמה את אפה. "התנועה." בעיניה הכהות והחמות נצנץ גוון קר כשהבחינה באישה הצעירה שלצדו. "ליסיין."

ליסיין שילחה אל אלגרה חיוך קורקטי לפני שפנתה לברך כל אחד מזוגות ההורים בנימוס שבא לה מבית הוריה.

דומה שיש אנשים שאפילו האוויר שהם נושפים, בטבעיות כאילו מולדת, הוא תוצר של עושר ומעמד חברתי. מקסימיליאן וינסטון, או מקס, כפי שהעדיף שיכנו אותו, יכול היה להתחקות אחר אבותיו כמה מאות שנים לאחור, עד לתקופה של עושר מגונה, הון עצום ומעמד חברתי שאין שני לו.

"לך להביא שמפניה, מותק," שלחה אלגרה אל זאק מבט ישיר ומפתה, מכוון להרוג. "אני זקוקה למשהו כדי להתניע את הערב."

היו שם מלוא חופניים מלצרים ומלצריות. זאק הרים את ידו כדי לתפוס את תשומת לבו של אחד מהם ותוך שניות ספורות הגיע אליהם מלצר נושא מגש עמוס גביעי שמפניה.

אלגרה עיקמה את אפה המושלם. "אני חושבת שאין כאן את כל המגוון של הבר." היא הניחה ציפורן מושלמת על זרועו של זאק. "ניגש לבר?"

"תכף יושיבו אותנו," קולו היה שווה נפש, אך עלה ממנו שמץ של אזהרה מתחת לפני השטח.

אלגרה בחרה להתעלם מכך.

"יש לפחות עוד חצי שעה של נאומים משעממים לפני שיגישו את המנה הראשונה. יש לנו מספיק זמן."

ליסיין חשה את גופה נדרך. לאיזה צורך? לשיחה אינטימית? כדי ליצור הפרדה זמנית בינה ובין זאק?

היא כבר אמורה להיות מורגלת בתכסיסיה של אלגרה, הם התרחשו במרווחים תכופים וללא ספק כוונו לצמצם את נוכחותה בחייו של זאק.

כאשר נפתחה דלת אולם הנשפים והם הצטרפו לשאר האורחים שנהרו פנימה נשמה לרווחה.

שיחות חולין מנומסות השרו על הערב אווירה נינוחה, ושלושה אורחים שנוספו לשולחנם מיתנו מעט את ניסיונותיה התקיפים של אלגרה להשתלט על תשומת לבו של זאק.

האוכל היה מעולה, אך אלגרה שהמשיכה לגמוע שמפניה צלולה כמעט לא נגעה במנות שהונחו לפניה.

חיסיון וזכויות לקוח דאגו לכך שהשיחות סבו סביב נושאים כלליים בלבד וליסיין עשתה כמיטב יכולתה לגלות התעניינות ברשימת המלאי ממסע הקניות האחרון שערכו כרמיין ואלגרה בסידני, שבמהלכו נראה כי אלגרה התכוונה להגדיל את אוסף התיקים והנעליים היקר שלה.

"פראדה, מותק," שיבחה אלגרה. "ולואי ויטון הכי משגע שיש." היא העמידה את ליסיין לבחינה דקדקנית. "השמלה שלך, היא של קולט דיניגאן?"

הלוואי! "ד'אובין," היא השיבה, שהיה שם הנעורים של אמה, והיא חשה חופשייה להשתמש בו.

גבה הורמה בהשתאות מופגנת. "אני לא מכירה את המותג הזה."

"הוא צרפתי," ציינה ליסיין בחגיגיות.

"ברור, אפשר לדעת לפי האומנות העילאית."

ליסיין עצרה את הדחף לחייך. אלגרה לא הייתה מודעת לכך שהחמיאה לה בלי להתכוון.

היא חשה הקלה כשהערב התקרב לסיומו. ליסיין עברה משעשוע דק לרוגז למראה ניסיונותיה של אלגרה להשתלט על תשומת לבו של זאק.

אל תעני על זה!

טקס הפרידה ארך זמן מה וליסיין חשה את גופה משתחרר כשמעט לפני חצות החליקה למושב הנוסע ביגואר של זאק.

תודה לאל על סוף השבוע. יהיה לה זמן לנגיעות אחרונות במטבח, אחר כך אמצע השבוע, צבע הלכה יתייבש והיא תוכל לתלות את וילונות התחרה.

הקוטג' החל לקבל צורה בהדרגה. היא אהבה את הרהיטים בסגנון כפרי שבחרה. הם הלמו את מבנה העץ בן מאת השנים. היא צחצחה בדקדקנות את רצפת העץ, הוסיפה שטיחים ותלתה שטיחי קיר בדוגמת שתי וערב.

היא הסתובבה בביתה וחשה שלווה. הצמחים שהזמינה לגינה אמורים היו להגיע, כבר עכשיו הניבה ערוגת הירק שלה ירקות משובחים; ואף שנותרה לה מעט עבודה באזור הפרחים, היה לה מספיק זמן להפיק ממנו את מלוא הפוטנציאל.

מחר, לאחר ארוחת בוקר ממושכת באחד מבתי הקפה שעל מדרכות העיר, זאק יחזיר אותה הביתה.

הלילה... מה שנשאר ממנו, היה שלהם.

עצם המחשבה על כך האיצה את פעימות לבה וחמימות פשטה באיבריה.

אצבעות עדינות החליקו על לחייה, כאילו חש על מה היא חושבת, והיא כיסתה את ידו בשלה והחזיקה אותה מספר שניות לפני ששחררה אותה וחייכה אליו חיוך ממושך.

היגואר נכנסה לחניון תת קרקעי מתחת לבניין הדירות הגבוה וחנתה בחנייה הפרטית של זאק.

כשנכנסו למעלית לקח את ידה ושיקע את שפתיו בכפה. עיניו היו שחורות כמעט והיא הייתה מוכנה להישבע שעצמותיה נמסו מעומק הרגשות שניבט מן העיניים הללו.

היא הייתה זקוקה לשפתיו על שפתיה... לידיו על גופה, חופנות את שדיה הרגישים, חוקרות תענוגות, גורמות ללבה החושני לפעום בכאב... אליו, רק אליו.

המעלית נעצרה, ורגעים ספורים לאחר מכן נכנסו אל דירת הפאר של זאק. חלונות מהרצפה לתקרה סיפקו נוף פנורמי של העיר, אורות עצומים וניאונים בהירים קרצו אל מול השמיים הסגולים.

המראה הזה לא חדל מלכשף אותה, והיא צעדה אל הזכוכית והביטה בנוף העיר הנמתח עד לקו האופק החשוך של גבעות רחוקות.

נגינת חליל שקטה בקעה ממערכת השמע של זאק והיא הסתובבה כשווילונות נהדרים נסגרו בלחיצת כפתור.

תאורה עמומה שפכה אור רך והפכה את חדר המגורים הגדול לעולמם הפרטי.

"בואי הנה." קולו של זאק היה עמוק ומחוספס וליסיין תפסה את ידיו המושטות אליה.

הוא משך והחזיק אותה קרוב לגופו השרירי, ואז הטה את ראשו כדי לכרסם את עורה הרגיש מתחת לתנוכי אוזניה.

"כל הלילה חיכיתי לרגע הזה."

ריקוד איטי.

ליסיין עצמה את עיניה והניחה לרגשות להציף אותה. היא הרגישה כל כך טוב להיות איתו ככה, לשאוף את ריחו הגברי מתחת לחליפה היקרה; להרגיש חופשייה להחליק את ידיה מתחת לז'קט שלו ולחוש את חומו המשכר. להרגיש את שריריו ואת הקצב הגובר של פעימות לבו.

כאן רצתה להיות. איתו. עצם המקום לא שינה הרבה, גם לא המוזיקה הקלילה שבקעה מהרמקולים היקרים.

היו שם רק הגבר המשכר, התחושה החלומית, והצורך לחוש את ידיו, את שפתיו על גופה, מעוררות, עם ההבטחה לאופן שבו ייגמר הלילה... והמסע.

הוא היה מאהב נדיב, מכוונן להעניק את העונג המושלם. היא התנודדה מעט וכמעט מעדה... וחשה את ידו מחליקה לתחתית עמוד השדרה שלה כשקירב אותה אליו בחוזקה.

זקפתו הייתה כוח רב עוצמה, והיא הרימה את ידיה כדי לחבק את צווארו ואז נצמדה אליו כשהנמיך את ראשו אל שלה.

קסם.

היא חשה את אצבעותיו משחררות את המסרק שהחזיק את שערה הארוך, חשה במפלי המשי סביב לכתפיה ובאצבעותיו המסרקות אותו לאורכו.

הוא אהב את מגע שערה, את הניחוח הקל והרענן של השמפו העדין בריח פרחים שאהבה. את התנועה שעשתה כאשר הטתה את ראשה לאחור בתשוקה ואת התלתלים שגלשו משני צדי לחייה כמו וילונות... או את האשדות שזרמו על גבה הערום כשקישתה את גופה כנגדו והטתה את ראשה לאחור.

הוא אהב לטמון את פניו במשי שערה הארוך ולחוש את המתיקות... אותה.

יפהפייה, כל כך יפה מבפנים ומבחוץ. חכמה, פיקחית, אך ללא תחבולות או התגנדרות מכוונת.

הוא רצה אותה. בחייו. במיטתו. כמה זמן הוא כבר חש כך, לא ידע בוודאות. נראה שלא היה צורך בכך. המצב הנוכחי התאים לו... התאים לשניהם. הוא לא ראה שום סיבה לשנות משהו.

זאק העמיק את הנשיקה, וליסיין חוותה את המשיכה העמוקה של התשוקה.

האם הפסיקו לזוז? היא לא הייתה בטוחה ולא היה לה אכפת.

כל מה שחשוב היו שפתיו על שפתיה, משתלטות עליה במיומנות חושנית כה עזה עד כי חשה אבודה. שלו, אך ורק שלו באופן שהפך אותה פרוצה... רוצה.

בגדיו, בגדיה שלה, היו מחיצה לא נוחה ששניהם חפצו להסיר. ידיים בהולות וקולות חרישיים ליוו את הצורך העז, שהפך בלתי נסבל, לחוש ולהרגיש זה את עורו של זה, ולאחר מכן הסיפוק שהבליח כאשר פיסת המשי האחרונה החליקה מטה אל השטיח.

בתנועה אחת זינקה אליו וחיבקה את מותניו ברגליה, ויותר מששמעה חשה את אנחת הצחוק הרכה והעמוקה שבקעה מגרונו.

שניות לאחר מכן ניתק את פיו מפיה שלה, ליטף באצבעות קלות כנוצה במורד גבה ורפרף על חיטובי אחוריה, ואז ללא קושי מצאו את חומה הלח.

אצבעות חכמות ומרושעות שלחו אותה מעלה, התחושה המסחררת רבת העוצמה גרמה לה להיאנח, והיא נאחזה בו, לא מודעת לקול הרך והגרוני שהשמיעה בשעה שהביא אותה לשיא.

הוא תבע בחזרה את פיה וליטף בלשונו את מרקמו הפנימי העדין, לפני שליפף את לשונו בלשונה בגילוי ארוטי שביטא אינטימיות ואדנות חושנית.

היא רצתה עוד... עוד הרבה יותר, והנמיכה את גופה מעט וכך המתינה אל מול זקפתו החזקה. ואז זזה לאט לעומתו, בגלישה שגרמה ללבו לפעום בחוזקה בכלוב חזהו והותירה אותו חסר נשימה כמעט.

"חצופה."

צחוק רך וידעני עלה מגרונה. היה זה זאק שלימד אותה להירגע וליהנות מסקס. לתת ולקבל עונג ללא עכבות.

"קפוץ לי."

"אה, זה רעיון."

"מבטיח, אה?"

ליסיין התקרבה אליו ואז נאנחה בפליאה כששינה את תנוחתה, החדיר את איברו לתוך לבה הלח... ופרץ לכל אורכו.

היא הרגישה את הרקמות נמתחות, את השרירים החבויים סוגרים עליו... ואת היענותם לכל תנועה שלו ולו הקטנה ביותר.

"למה אתה מחכה?" שאלה אותו, ממלמלת מחוסר אוויר וחשה את שפתיו על הקימור הפגיע של צווארה.

"לך, שתדביקי את הקצב."

"נבזה." אם הוא מעוניין באתגר, היא תיתן לו!

הצעד הבא היה שלה, היא התענגה על השליטה... עד ששב ולקח את היוזמה. דבר לא היה חשוב עוד לבד מהעונג הגואה של שניהם שעלה לשיא של תאווה אשר הציף את שניהם.

אחר כך נשא אותה אל המקלחת, ושם רחצו זה את זה בעדינות מתחת לזרם השוצף, ואז, לאחר שהתייבשו, הלכו עירומים אל חדר השינה והחליקו בין הסדינים הקרירים והתענגו במשחק האיטי שאחרי... אצבעות תועות החליקו על עור משיי, ליטוף עדין של שפתיים ומלמול רך של הערכה.

על סף שינה מלמלה ליסיין מילים רכות של תודה. לגבר שערסל אותה קרוב אליו ולמקום שהגיעה אליו בחייה.

זה היה טוב. טוב מאוד.

שום גבר אחר לא גרם לה להרגיש כה מודעת לעצמה ולתחושותיה... או כל כך חיה וכל כך חושנית.

היה סיכון מסוים בניתוח רגשותיה לעומק, כיוון שחששה לחזור על הטעות שעשתה עם אליאן.

אף כי מה שחלקה עם זאק היה שונה... כל כך שונה.

אהבה?

היא לא רצתה לחשוב על כך. לא העיזה. מחשבות כאלו יש בהן משום הודאה באשמה... והיא עדיין לא הייתה מוכנה להודות.

לעת עתה הסתפקה בעובדה שהם יחד.