רגע לפני שנאבד

אסף

מילותיה פוצעות, שורטות, מרוחקות, עד שכמעט ואינני מצליח להיזכר כיצד כשהכרנו לראשונה פנתה אלי ואמרה לי בחן כובש, "אסף אור, יש לך שם של טייס" - מילים שקלעו למטרה, לצורך העמוק שלי להרגיש בעל ערך.

רויטל זהרה, ובדרך סמויה כלשהי מילאה אותי תחושת חשיבות. איך לא שמתי לב שהכול היה העמדת פנים? איך לא הבחנתי שהיא לא הביטה בי באמת? לו רק השכילה להביט בי ביתר תשומת לב, היתה רואה את הביישנות שהיום משגעת אותה ומזהה שמאחורי החיוך הזחוח הבטוח שלי מסתתר חוסר ביטחון.

ללא ספק גם אני הסתנוורתי, כך שאין לי הזכות לפנות רק אליה בתלונות נסתרות. גם בי לא נדלקה נורת אזהרה כשהתלהבה מכל המעטפת: השם, המעמד, המראה. התאים שתהיה לי בחורה זוהרת, שולטת בעצמה, יפהפייה. היום השליטה שלה מרתיעה אותי, והיופי שלה דהה ככל שהלכה ונעשתה ממורמרת; מרמור מכרסם בכוח של האישה לכשף את הגבר שלה, לא משנה עד כמה היא כחולת עיניים ועד כמה אפה סולד.

גם אני לא יפה בעיניה היום. אף על פי שגופי עדיין שרירי, והבלורית לא התדלדלה. זכיתי בגנים משובחים, גובהי הוא מטר שמונים ושבעה סנטימטרים, הכתפיים רחבות, העיניים בהירות, אך ידיעה ברורה מלווה אותי, שכשרויטל מביטה בי עכשיו היא רואה רק את התנועות הלא רצוניות בעיניים - מצמוץ תכוף המזכיר טיקים, את הכתפיים הלא מאוזנות, כתף אחת שלי גבוהה מעט מהשנייה, את הקמט בצוואר, את כל מה שרע.

הבניין שבו אנו מתגוררים בדירה בקומה השלישית, מאיר פניו אל הזוגות הצעירים. כך נקראנו אז, זוג צעיר, אף על פי שכיום אין שום דבר צעיר בתנועותי הלאות, בעייפות המצטברת בעיניה של רויטל, בנרגנות המלווה את צעדינו. ועד הבית צבע את חדר המדרגות בלבן בוהק, ותלה במעלית מראות שלא מאפשרות לנו לברוח מעצמנו בטרם ניפלט בבוקר אל שגרת יומנו.

את השכנים שלנו, לימור ורועי, אנחנו פוגשים במעלית או בגינה. הנה זוג שניחן בזוגיות מיטיבה, שניכר שהיא מכילה אש ואהבה. אף שהם לא זוהרים או יפים במיוחד ומראם פשוט, הם רואים יופי זה בזה, דבר שרויטל ואני איבדנו מזמן ונראה שאין סיכוי להשיבו.

אשמורת ראשונה של בוקר. החלונות פתוחים לרווחה. בדרך לא דרך הרוח המזרחית שמגיעה מן הים מצליחה לחצות את כל הרצליה, לעבור את הרחוב הראשי של רעננה, להיכנס פנימה, וביתנו נמלא אוויר אביבי רענן. בגלגול אחר, בזמן אחר, אולי עם אישה אחרת, הייתי מצליח לעצור ולהתענג לרגע על האוויר הנעים שחדר הביתה. כעת לא.

אנחנו מתארגנים. עוד בוקר שהתחיל רע. אם אודה על האמת אוכל לומר שזו השגרה שלנו. נטולת חדווה. בשעה שש וחצי קמים, מתארגנים, בלי להקניט בצחוק זה את זה, בלי כמיהה לקרבה, ולו רגעית, בלי גוף נוגע בגוף, בלי נפש נוגעת בנפש, בלי להגניב עוד נשיקה לפני היציאה אל היום; בלי כל מה שחלמנו שתמיד יישאר בינינו.

פשוט מצחצחים שיניים כשני נרגנים, לפעמים בתוספת הערות מצד רויטל:

״איכס, מסריח לך מהפה.״

״מה את מדברת אלי ככה?״

״תצחצח, אז לא אדבר.״

״אם גם אני אגיד כל מה שיש לי, לא תצאי מי יודע מה.״

ככה אנחנו. היא עם הציניות שלה, אני עם הדיבור המתנשא.

היום, לאוויר הסמיך, העכור, העומד בינינו תדיר, נוסף מטען של מתח אחרי הבילוי המשותף אתמול בערב, אם ניתן לקרוא לערב שהסתיים בחיכוך הרסני, בילוי. בכל פעם אני מועד אל אותו הבור: יוצאים עם חברים גם כשמרגישים מרוחקים זה מזה, מחייכים בלי להצליב מבטים, בלי אינטימיות. רויטל נשענת עלי בחינניות ומצחקקת בלי גבול. היא מעלה לרשת תמונה משותפת: ״אני והחתיך הפרטי שלי״, ותוך דקות ספורות יש לה עשרות תגובות: ״אין עלייך, את השראה״; ״איך הוא זכה״; ״איזה יפיםםםםם אתם!״, ״מהממת. את ההשראה שלי!״ ואני מערבב את הקפה. הבילוי המשותף כבר התיש אותי. אני הרוס ומחכה לאות מצדה שסיימנו ואפשר ללכת הביתה.

היא בועטת בי מתחת לשולחן בעיטות קצובות, עיקשות, מתחננות, מתלוננות. מנסה לקחת סלט מהצלחת אבל נוזל לה רוטב על המכנסיים והשולחן. ״את לא יכולה להיזהר? כל פעם מתלכלך לך. תירגעי עם התנועות שלך.״ המילים יוצאות ממני לפני שאני מספיק לכלוא אותן בתוכי, וכולם שומעים. הפער בין התדמית החיצונית ובין הגמלוניות שלעתים באופן מפתיע מלווה את תנועותיה מוציא אותי מדעתי. אני רואה את החברים בולעים רוק, לשבריר שנייה נחלש קולם, ואז הם ממשיכים כאילו לא שמעו. רויטל נכבית ברגע, כמו מערכת חשמל שהורידו בה את המתג. האוויר יוצא ממנה, הגב מתכופף, העיניים מצטמצמות. רוחה נעכרת. בשולי התודעה ברור לי שלא הייתי צריך להעיר. מה יש בה שמעורר בי חוסר שקט, דחייה, מעט מדי סבלנות? הרי היא עצמה חולת ניקיון, באופן שמעורר בי דחייה לפעמים, אז איך כתם קטן לא הצליח לעורר בי חמלה אלא בעיקר ריחוק?

ברגע שנכנסים לרכב משתררת דממה, המורגשת בעיקר אחרי שאון הצחוק. אני נשבע לעצמי שלא אתפתה לשאול מה גורם לשתיקתה, להלך הרוח שהתהפך ללא התרעה, לתיעוב שנשקף מעיניה. מה כבר עשיתי? הערתי הערה אחת קטנה? שלא נתבלבל, הרי היא שולחת לעברי חצים מורעלים על בסיס יומיומי ובדרך כלל את כל מכסת הנחמדות שלה היא מוציאה בחוץ, מול אנשים זרים, וכלפי לא נשאר לה אפילו פירור. אז על הערה אחת קטנה לא צריך לעשות סצנה.

אחרי חמש דקות אני נשבר: ״נו רויטל, מה קרה?״

היא מסננת בין שפתיה שאני לא אוהב אותה מספיק. לא צוחק מהבדיחות שלה, משפיל אותה ליד חברים, מגלגל עיניים בביקורת כשנשפך לה משהו מהצלחת במקום לעזור לה לנקות, בקושי משתף פעולה בשיחה.

אני אמור לעטוף אותה עכשיו ולבקש סליחה ולנחם, אך תש כוחי ואני רק חושב שיש צדק בדבריה. אני אוהב אותה פחות מבעבר. היא חשה את זה. אהבה מרגישים בכל תא בעור. גוף ונפש מתערבבים והגוף זועק את שהנפש חסרה או מלאה. אצלנו היא חסרה.

אז אולי היא נפגעה בצדק, אבל ההכרה הזאת לא מסייעת בידי למצוא בתוכי כוחות להתחדש מולה, אלא רק מאפשרת לי להתנחם בעובדה שמחר אהיה עשר שעות בעבודה, וזה אומר שרוב היום אזכה בשקט יחסי.

בבוקר עננת המריבה מאתמול עדיין מלווה אותנו. מביכה אותי גם העובדה שרויטל ממשיכה לקבל הודעות ותגובות על התמונה שלנו מאמש. אובייקטיבית, אנחנו באמת זוג יפה.

מה יהיה עלינו?

אין חילופי דברים הבוקר. בכיפופי הידיים הסמויים ביני ובינה אף אחד מאיתנו לא יישבר ראשון. טייס לשעבר, היום בהייטק, ורקדנית בהווה, מורה לריקוד, זה מול זה. שנינו אנשים בעלי שליטה עצמית גבוהה מאוד, רק חבל שאת כל השליטה אנחנו מוציאים במלחמות חסרות תוחלת.

אני חושש כי הכול מתחיל ומסתיים באגו, בגאווה פנימית שאין בכוחנו להרפות ממנה, ואת כל הרעל הילדים סופגים. זה קורה בשבע ורבע כשאנחנו נכנסים אל החדר שלהם בפעם העשירית והם עדיין במיטות.

״עופו כבר מהמיטה.״ אלה שוב המילים שלי שיוצאות מפי כמו טייס אוטומטי.

יוגב פוקח עיניים ואני לרגע מתמלא אהבה אל הנער שהוא נהפך להיות. הרגש נעלם כשם שבא ומתחשק לי לסטור בפניו כשהוא עונה לי: ״בחייאת אבא, שחרר. תכין לי איזה כריך. אני אקום אחר כך.״

אני מתקרב אליו ולוחש לו הכי חזק שניתן משפתיים חשוקות: ״אם אתה לא קם עוד שנייה חבל לך על הזמן. חכה מה שיהיה לך.״

הוא נוחר בבוז. ״מה תעשה לי?״

הוא צודק. מה אני יכול לעשות לו, לילד הזה שעוד מעט מגיע לגובה שלי וכבר לא מתרגש מכלום? מה, לא ארשה לו ללכת לחוג? מי שואל אותי בכלל. איזה ייאוש. דיבורי הפכו ללהג סתמי, צ׳ק בלי כיסוי.

חוץ ממנו יש עוד שלושה לוחמי טרור שצריך להלביש ולארגן. נוגה, שקטנה מיוגב בשנתיים, בת עשר וכבר מתנהגת כמו מתבגרת טיפוסית. מה קורה לילדים היום?

אחריה יש לנו את אופק בן השש ואת אלירז בת הארבע.

כשאלירז נולדה, עידו, החבר שלי מנעורי טפח על שכמי ואמר לי, ״וואלה אתם, איזה מסודרים אתם. איך מתאים לכם שתצא לכם סדרה מושלמת: בן, בת, בן, בת. הכול אצלכם לפי הספר. מושלם. מאוזן. הבית מעוצב, הילדים מעוצבים, אתם מעוצבים.״

לא ידעתי אז אם הוא לועג לי או מתפעל באמת, אבל חייכתי. בבית אני כבר כמעט לא מחייך.

באמת הכול בחיים שלנו מאורגן ומסודר - חוץ ממה שחשוב: החיים עצמם בלויים ושחוקים, ואי-סדר שולט בהם. הכול כבר מעורפל אצלי ואין לי מושג מתי זה התחיל ומדוע. למען האמת, גם אין בי רצון להעמיק בהתבוננות פנימית הדורשת משאבים נפשיים. תנו לי לעבור את החיים האלו בשקט ונגמר הסיפור. הרי בכל הבתים זה אותו הדבר, לא? בערוב היום כולנו בסבל מתמשך. כולנו שותפים לדבר עבירה, מסתירים את הסוד הגדול - שחיי הנישואים משמימים, מייאשים, כובלים, נטולי חירות וסופם ידוע מראש. סביבי מתגרשים, מפרקים, או נשארים יחד וסובלים כקדושים מעונים. מלבד רועי ולימור, השכנים, שצחוק הגורל שיכן אותם בבניין שלנו לשקף לנו את מה שחסר לנו, ועוד כמה זוגות בודדים ששפר עליהם מזלם. אנחנו חותרים מול גלי בדידות, עוינות, התחשבנות. לו רויטל היתה רכה אלי, מוחלת לי, פחות מתאכזבת ממני, מאמינה בי יותר, אולי הייתי מוצא בתוכי את הדרך חזרה אל ארצות הזוגות החיים, האוהבים. אך העוינות שלה מתעצמת מפעם לפעם וממילא התחילה הרבה לפני שחטאתי במשהו.

פעם, כשרק הכרנו, היא היתה רכה בהרבה. המפגש הראשון התרחש במסיבה שארגנו חברים משותפים, וכשהעיניים שלה הצטלבו בשלי ידעתי שהיא מעוניינת. באותה תקופה סרטי הנעורים כבר האכילו אותי בסיפורי אהבות גדולות. היום אני מתבונן בצעיר שהייתי ומחייך בחמלה. באמת האמנתי לגיבורי הסרטים של אותם ימים שנראים כאילו קרו בגלגול חיים אחר? האמנתי להם שניתן להיות יפים ומוצלחים ושהתרגשות ראשונית מעידה על עתיד מזהיר?

כמה נאיבי הייתי, עטוף בקליפה של גבר צעיר ומחוספס. הרי תמיד סיפרו לנו שהאהבה היא זיקוק שמעיף אותך לגבהים, והשיא הוא החתונה. רק לא הוסיפו שכשהשיא בהתחלה, עם הזמן מגיעה ההתרסקות.

החלק הזה של הסרט נפל על רצפת העריכה, כנראה.

חודש אחרי שהכרנו, שנינו אחרי צבא, נסענו לאיי קופוסינה ביוון. אני זוכר שהתפעלתי מהדרך בה היא הראתה לי שהיא חושבת עלי. בכל פעם שהלכה לקנות לעצמה בירה או מיץ תפוחים מוגז, המשקה האהוב עליה, היא הביאה גם לי. היא שאלה אותי מה דעתי על האיפור או על משקפי השמש, היא צחקה בקול רם. אני לא זוכר אם דיברנו ועל מה, מלבד שהרגשתי שאנחנו כמו איש אחד, שאני רוצה להתחתן, ורק איתה. כל החלומות שלי על חיים משותפים נצבעו בטורקיז של ים, והיא עשתה הכול כדי לתת לי הרגשה שאני הגבר של חייה, ובאופן כללי, גבר מוצלח ביותר. תלתה בי עיניה כשהסברתי משהו, אם קראה ספר טרחה והקריאה לי קטעים יפים ממנו. הייתי מאושר.

אחרי שיוגב נולד, אלוהים, כמה צעירים היינו, בקושי בני עשרים ושש, משהו התחיל להשתבש. אולי בעצם קצת לפני, אבל אנחנו, אלופי ההדחקה וההכחשה, נתלינו באלף סיבות מלבד הסיבה האמיתית: אנחנו.

בתקופה הראשונה עוד הרגשתי מאוהב. לראות אותה רוקדת הקפיץ לי את הלב, לגרום לה לחייך היה הישג. כל מחווה מצדה של מתיקות או עדינות כלפי עורר בי כמיהה לעוד. אבל השגרה טשטשה ואחרי תקופה הריגוש חלף כלא היה. בי נותר ואקום, לא היו לי כלים להתמודד עם היעדר הריגוש.

עכשיו כבר מאוחר מדי. מאוחר מדי גיליתי שהיא הפרה את כל ההבטחות שהבטיחה לי ללא מילים אז, באי ביוון. היא והחיים ביחד אכזבו ובגדול.

בשלב מאוחר יותר, אחרי שתי לידות, היה לי כבר ברור שהיא חושבת שאני כישלון. כבן זוג ובמיוחד כאבא. לא החזקתי את התינוקות שלנו אף פעם כמו שהיא חשבה שצריך. לדעתה תמיד נתתי מעט מדי או יותר מדי אוכל. כל פעולה שלי זכתה לביקורת ושקענו אט אט-אל תוך התרחקות, התחמקות, ועלבונות הדדיים. מצאתי את עצמי מתרחק מהבית, כדי לחוש שוב את עצמי. מצאתי את עצמי נבהל ממנה; התגובות שלה היו לפעמים קרות ומפתיעות באכזריות ובציניות שפעפעו מהן. לעתים סתם נשפה בעצבנות כשעברתי לידה ואז ידעתי שמשהו קרה. רק היה עלי לנחש מה, ולנסות לתקן.

כיום, בשגרת חיינו, העבודה שלי הפכה לנחמה. אני בורח אליה. מצאתי עבודה טובה, כלומר אחלה משכורת. העבודה עצמה משעממת, אבל היא מאפשרת לי לעבוד גם שעות נוספות, שזה דבר נהדר למי שמחפש לברוח מהחיים ואין לו לאן. אני הולך יום-יום לעבודה ומדמיין שאצליח דרכה להימלט מחיי אל חיים אחרים, אולי רילוקיישן לאיזו ארץ רחוקה. אם משעמם ואם אין לאן לחזור, לפחות שיהיה נוף יפה.

לאן כבר יש לי לחזור? לאישה ממורמרת שברגע שרגלי דורכת על מפתן ביתנו מתיזה לעברי גל עכור של תלונות? אני לא מנסה להיות בסדר מהסיבה הפשוטה: שאין לי סיכוי.

הנה, אחרי שיוגב לא קם מהמיטה ובמקום זה מתחצף אלי, ואני מסנן אליו את המהלומות המילוליות הרגילות ואת האיומים שממילא לא מתממשים, אני מסתובב והיא שם בדלת, שוב עדה לְביזיון.

לרגע אני מתפלל שתתעורר בה חמלה כלפַּי, רכות, הערכה לניסיון שלי להעיר אותו, לעזור בבוקר, אבל שוב מתבדה.

היא נאנחת. ״אחלה דרך להתמודד, אסף אור.״ מתי היא התחילה לקרוא לי גם בשם המשפחה? מתי הפסיקה ללחוש לי בלילה שאני הטייס של חייה, משרטט הנתיב?

״ממש סמכות הורית,״ היא מגחכת שוב בציניות הרגילה שלה. אם יוגב ריסק לי את הסמכות, היא דרכה עליה לווידוא הריגה.

אני נלחם על חיי: ״מה את רוצה ממני? מי גידל את הפרזיט הזה כשאני עבדתי שעות כדי להביא פרנסה הביתה? את.״

״אתה באמת חושב שאני לא יודעת שאתה נשאר בעבודה מעבר לזמן שצריך כדי להגיע כשכולם כבר ישנים?״

״לא, כי את ממש עושה להם פה אווירה נעימה. כל היום צורחת. כל היום עם העקבים והחיוכים לכל העולם ואשתו חוץ מלילדים שלך.״

שוב היא דומעת, טורקת את הדלת ופונה לענייניה. יוגב שקט באופן מחשיד ומתלבש בלי לומר מילה, אבל שיתוף הפעולה הפתאומי שלו אינו משמח אותי. להפך, אני נבחל מעצמי, ממנו, מאיתנו, ממה שנהיינו.

נוגה, שתוכה כברה ודבר לא נסתר מעיניה, קוראת אלינו מהשירותים: ״אולי כבר תפסיקו לריב? או שתתגרשו כבר. להרבה ילדים יש הורים גרושים.״

דממה.

למה לא בעצם? למה לסבול? מה כל כך חשוב בלהישאר יחד?

אני נכנס לחדר שלנו ומתיישב על ההֲדוֹם לנעול נעליים. את ההדום הזה קנינו יחד לפני חמש-עשרה שנה, מיד לאחר החתונה. כן אז, לפני הטיול שלנו לדרום אמריקה, לפני שהחיים האמיתיים נפרסו לרגלינו. בזבזנו את פירורי הכסף שלנו על הֲדום מעוצב לרגלי המיטה משום שחשבנו שחדר השינה שלנו יהיה המבצר שלנו, המקום האהוב ביותר עבורנו. עכשיו ההדום הפך להיות מושב סתמי לשבת עליו עם גב שחוח ולב נשבר ולנעול נעליים. כבר אין משמעויות נסתרות, אין ליטוף מזדמן, אין ברק בעיניים.

רויטל נכנסת אחרי. ״אני יוצאת לעבודה, אתה מפזר אותם היום.״

״בסדר, בסדר.״ נגמר לי האוויר, נגמר לי הכוח.

"אתה אפילו לא מסתכל עלי."

אני מרים אליה עיניים. היא עם בגד הגוף של הריקוד ושיער אסוף בקפידה. מעל בגד הגוף היא לובשת חצאית ארוכה, מבריקה, ונועלת נעלי עקב אף על פי שתהיה יחפה בשיעורי הריקוד שהיא מלמדת.

״ואם אביט אלייך, מה אראה חוץ מביקורת?״ אני שואל בשקט.

היא מביטה בי ולרגע אני מזהה ניצוץ בעיניים שלה. ניצוץ שהיה בעיניה בתחילת הדרך שלנו.

"רוצי לעבודה, אני אארגן פה." אני אומר.

״באמת תודה.״

הנשימות שלי קצובות, מהירות מדי. שנים עברו מאז הביטה בי במבט מעריך שעדיין אני מייחל אליו. האהבה הגדולה שהיתה לנו, ושבגאוות לבנו חשבנו שתימשך לעד, היא כבר זיכרון רחוק, אך עדיין משהו בי לא מצליח לתפקד בעבודה כשהחצים המורעלים שלה בגבי.

כשאני יוצא אל הסלון אופק מנסה להשחיל את הרגל למכנסיים, ואני עוזר לו לרכוס כפתור, אלירז בוכה שהיא לא רוצה ללכת לגן, וכרגע אני עסוק בלזרז אותם ולצמצם את האיחור שלי לעבודה. איכשהו אנחנו נדחפים כולנו לרכב ויוצאים לדרך. שלושת ילדי הגדולים נשפכים החוצה מהאוטו. אחרי שבריר שנייה נוגה חוזרת ומפנה מבטה אלי באמתלה ששכחה את הקלמר על אחד המושבים. היא מתכופפת, וכשהיא מזדקפת אומרת לי שלא התכוונה למה שאמרה בבוקר, ושהיא לא רוצה שנתגרש, רק שנפסיק לריב.

״מה פתאום להתגרש מתוקה? אנחנו לא נתגרש, כולם רבים לפעמים. גם את ובעלך תריבו ותשלימו אחר כך.״

היא צוחקת. ילדה בת עשר שבונה את תפיסות עולמה העמוקות ביותר על זוגיות דרך הוריה הכושלים.

כשהיא הולכת אני משעין את ראשי על ההגה ומרגיש כישלון מוחלט. באיזו זכות אני משלה אותה שאין גירושים באופק?

אחרי שנים של תמונה יפה כלפי חוץ וריקבון פנימי גדול, אני נאלץ להודות שהפרידה מרויטל קרובה מאי-פעם.

שישה אנשים בודדים גרים בבית אחד. אחד מהם הוא ילדה בת ארבע. מה נסגר איתנו? אין אצלנו אלימות. אנחנו אנשים נורמטיביים, מוצלחים, שקיבלו מהיקום את כל המתנות. איך זה שהכול נחרב?