רד־זון רייוולז 1: פייר קאץ’

1 ריילי כעבור שנתיים

אספתי את שערי המלא לקוקו גבוה והידקתי אותו בחוזקה, תיק הספורט היה תלוי על כתפי. הפעולה הבודדת והפשוטה הזו הייתה איתות לשאר הגוף ולמוח שלי.

נכנסים לעניינים.

אוויר הקיץ היה עדיין כבד, למרות לחישות הסתיו במשב הרוח העדין שזרם ברחבי הקמפוס של אוניברסיטת נורת בוסטון. התענגתי על מגעו כשהלכתי את המרחק הקצר מחדר המעונות הזמני שלי לעבר האצטדיון, תוך כדי שאני משחררת את הצוואר, להוטה לקראת היום הראשון של מחנה הסתיו.

ההתרגשות הזו הייתה שונה מהעצבנות של היום הראשון שלי בקמפוס בחודש מאי. היום ההוא היה מלא בלחץ והתרגשות, שהנחתי שכל סטודנט שנה א׳ באוניברסיטה היה עשוי להרגיש — ריגוש להיות אדון לעצמי, הפחד לגלות מה זה אומר והלחץ למצוא את מה שרציתי לעסוק בו למשך שארית חיי.

חודש מאי היה תחילתו של סמסטר הקיץ שבו נפטרתי משני הקורסים הקשים ביותר שלי לפני שהסתיו — עונת הפוטבול למעשה — הגיע. הקיץ כלל אימונים תחת השמש הלוהטת עם המאמנים החדשים שלי, הרמת משקולות ותרגילי בעיטות שאני יזמתי. זו הייתה עבודה קשה, אבל אלו היו רק אימונים, רק משהו לעשות בזמן שחיכינו ליום הזה.

למחנה הסתיו.

היום הזה היה יריית הפתיחה של עונת הפוטבול האמיתית. היום, אעבוד עם המאמנים שלי על המשחק, אקבל את מארז ההצטרפות שלי ואתחיל להתחרות על מקומי במגרש.

עננים התפזרו ברחבי השמיים בגלי צמר גפן עצלים, שקרני השמש חדרו מביניהם. מיליון גוונים של כחול וזהב רקדו באופן שגרם לי לחשוב על אחד מהאומנים האהובים עליי, צ׳ארלס הרולד דייוויס.

מוזר שרק עד לפני שנתיים כל מה שיכולתי לחשוב עליו וכל מה שהייתי שקועה בו היה אומנות. חוץ מהכדורגל, חיי הורכבו מתכנונים של הטיול הבא שלי למוזאון, איסוף מעט אוצרות אומנותיים משלי וחלומות על התמחות שתוביל לקריירה, שבה אהיה אחראית על אוסף שלם במוזאון.

שבועת זרת אחת שינתה את סדר העדיפויות שלי והניעה אותי בכיוון חדש.

ואף על פי שזה לא היה אותו הדבר, הופתעתי לגלות כמה פוטבול הניע אותי בדיוק כמו האומנות, וכמה תשוקה הייתה לי לספורט שתמיד הרגיש מחוץ להישג יד עבורי.

ועכשיו, כשיש לי את זה, אעשה הכול כדי להילחם על זה.

הציפייה זמזמה בעורקיי כמו זרם חשמלי תמידי כשסרקתי את התג שלי באצטדיון ונעלמתי אל תוך המסדרון. צעדתי בנעלי הסניקרס שלי לכיוון חדר ההלבשה כאילו זה היה הכי טבעי. השרירים שלי התפתחו מאז הפעם הראשונה שנכנסתי לכאן, ראשי היה צלול יותר ופעימות הלב שלי היו יציבות יותר.

החודשיים האחרונים — לא, השנתיים האחרונות — הכינו אותי לרגע הזה.

הייתי מוכנה.

כשדחפתי את דלת חדר ההלבשה, נכנסתי ושמחתי לראות שהייתי בין הראשונים שהגיעו. הנהנתי להולדן מור, סטודנט שנה א׳ בחולצה אדומה, שהימרתי שיהיה הקוורטרבק הפותח שלנו. הוא הנהן בחזרה בזמן שעטף את מפרקי אצבעותיו, בהנהון שאמר שהוא חצי מתרשם וחצי חושד. הוא עדיין לא בטח בי, אבל זה היה בסדר.

גם אני לא בטחתי באף אחד.

היו גם כמה חברי קבוצה אחרים בחדר ההלבשה — שחקן הגנה שזיהיתי מחדר המשקולות, תופס שהיה ידוע בעבודתו המרשימה בקבוצה בשנה שעברה, וכמובן, המאמנים שלנו וצוות מאמני האתלטיקה.

עיניהם עקבו אחריי כשעשיתי את דרכי אל הלוקר הזמני שהקצו בשבילי. לוקר שעבורו אצטרך לעבוד קשה במהלך החודש הקרוב כדי שיישאר שלי לעונה. נכון שקיבלתי הצעה למלגה, אבל זה לא אמר שמקומי בקבוצה הובטח.

בזמן שהתמקמתי, חלקם התבוננו בי בקפדנות. עיניהם נדדו מעלה אליי לפני שהסיטו אותן ממני במהירות וחזרו למה שזה לא היה שהם עשו קודם. אחרים נעצו מבטים גלויים כשהבעה שנעה בין בלבול ללעג סימנה את תווי פניהם. וככל שעוד חברי קבוצה מילאו את חדר ההלבשה, נראה היה שאני מקבלת יותר ויותר מבטים מהסוג השני, אבל התעלמתי מהם והתמקדתי בלהתכונן לקראת ההזדמנות הראשונה שלי מול המאמן סנדרס.

כשאת הבחורה היחידה בקבוצת הפוטבול, את מתרגלת למבטים.

את חייבת.

למזלי, היה לי שפע של ניסיון שצברתי בתקופת התיכון.

לא עבר זמן רב לפני שהמבטים הגיעו לא רק מחברי הקבוצה שלי, אלא גם מכל תלמיד, מורה, עובד אדמיניסטרציה והורה בתיכון הוליס. תוסיפו לסיפור את מה שקרה לאחי, והיה מדובר בטירוף תקשורתי במשחק הראשון שבו שיחקתי, משחק שמעולם לא נשכח.

לא הכול היה שלילי. למעשה, ערוצי חדשות רבים שיבחו את המאמן שצירף לקבוצה בת שתהיה בועטת, כאילו הוא זה שהרוויח את הזכות להיות שם על המגרש ברפידות האלו. הערוצים הטובים יותר הדגישו את הכישרון שלי ולא התייחסו למין שלי, ושאלו שאלות מכבדות בראיונות שהמאמן סידר לי שבוע אחרי שבוע. וכמובן, היו את הבנות שחשבו שזה מגניב ושיבחו אותי על המלחמה שלי בפטריארכיה, הכינו חולצות עם המספר שלי ולבשו אותן בכל שישי בערב.

ובכל זאת, ידעתי להבדיל בין אלה שהיו כנים ואלה שסקרו אותי עם המבט הזה — המבט שאמר לי שבליבם הם קיוו שאפשל.

אלו היו בדיוק המבטים שהרגשתי שצרבו לי את העור בזמן שלבשתי את המכנסיים הקצרים ואת חולצת האימון שלי. מנהל הקבוצה היה נחוש בדעתו לדאוג לנוחות שלי כשעלה נושא חדר ההלבשה, והציע לי משרד פרטי שלא היה בשימוש במקום זה אם ארצה. אבל לא רציתי לגרום לניכור גדול יותר ממה שהשדיים שלי כבר גרמו, אז החלטתי להיות בחדר ההלבשה כמו שאר הבנים.

יועצת הקבוצה, גברת פירסון, הייתה מאוד מודאגת לגבי ההחלטה הזו ואישרה את זה רק אחרי אבחון יסודי ומעמיק שביצעה לאורך כמה מפגשים. אחרי שהכריחה אותי להבטיח שאשתף אותה גם בדבר השולי ביותר, היא הסכימה בלית ברירה. נראה שהיא הבינה את הסיבה להחלטה שלי כשהבעתי בפניה כמה קשה יהיה העניין גם בלי היחס המיוחד כמו חדר הלבשה או מקלחת נפרדים.

לא התכוונתי להיות עירומה שם, כמובן. ולמען האמת, התחתונים וחזיית האימון שלי כיסו יותר מכל בגד ים שראיתי בעשור האחרון, אז לא דאגתי.

ואם למישהו מהבחורים בקבוצה הייתה בעיה עם זה?

זו הייתה בעיה שלו.

בזמן שהתלבשתי, עוד חברי קבוצה מילאו את חדר ההלבשה בלי לזרוק אף מילה לכיווני.

לא היה לי אכפת. גם לי לא התחשק לדבר עם אף אחד.

ברגע שסיימתי להתארגן, יצאתי עם הקסדה שלי תחובה מתחת לזרועי והצטרפתי לשאר שהתחממו במגרש בזמן שהמתנו כולנו למאמן שיגיע לפגוש את הקבוצה. היו לנו בערך עשר דקות עד לתחילת האימון, ותמיד דבקתי בפילוסופיה שאם לא הקדמת, איחרת.

“יום ראשון למחנה הסתיו, בייבי! אנחנו כאן!״

הצצתי מעלה מהנקודה שבה עשיתי שכיבות סמיכה וראיתי את קייל רובינס שהחזיק גבוה את הטלפון שלו ועשה סיבוב קטן, הראה את המגרש מאחוריו בזמן שנישק את הקסדה שלו.

“מספר אחת, בייבי. אנחנו הולכים על המקום הראשון. שמעתם את זה כאן לראשונה. תשיגו את החתימות שלכם כל עוד אתם יכולים, חבר׳ה, כי העונה הזאת הולכת להעיף אותי לטופ.״

גלגלתי עיניים כשחזרתי לסט שלי והתעלמתי כמיטב יכולתי מההסבר העלוב שלו מה זה מחנה סתיו לקהל שהתחבר אליו בשידור החי.

קייל היה שחקן התקפה מוכשר עם אגו כל כך מנופח, שהופתעתי שהוא לא היה צריך לגרור אותו אחריו על אלונקה בזמן שרץ לתפיסה. הוא היה אחד מהבחורים האלה שניצלו את מדיניות “שימוש בשם, מראה ותכונות למטרות מסחריות״ החדשה ברגע שנכנסה לתוקף, והייתי בטוחה למדי שהוא הרוויח יותר משני ההורים שלי יחד מכל החוזים שהצליח להשיג לעצמו בשנה שעברה בלבד.

לא האשמתי אותו על שעשה את הכסף שלו. שיעשה את זה.

פשוט לא רציתי את הסחת הדעת הזו לידי.

“ותראו, אפילו יש לנו בועטת שהיא בחורה,״ שמעתי אותו אומר, וגנחתי בליבי כשסיימתי את הסט שלי לפני שקפצתי על שתי הרגליים. בדיוק בזמן שכרך את זרועו המיוזעת סביב כתפי וראה את ההבעה העצבנית שעל הפנים שלי שהשתקפה על מסך הטלפון שלו.

“רד ממני,״ רטנתי בכעס וניערתי אותו מכתפי.

“הו, בחייך. תגידי שלום למעריצים שלנו! הם אלה שהולכים לעודד אותנו כל העונה.״ הוא השתהה, “זאת אומרת, אם תצליחי להיכנס לדירוג.״

חרקתי שיניים לרמיזה שלו ולעובדה שהוא, כמו אחרים בקבוצה, חשב שקיבלתי את המלגה שלי רק כי יש לי כוס במקום זין. רבים חשבו שהיה מדובר בתכסיס תקשורתי.

כל מי שהיה טיפש מספיק וחשב שלמאמן פוטבול באוניברסיטה אכפת לגבי משהו כזה על פני כישרון, לא היה שווה את האנרגיה שאבזבז כדי להסביר לו אחרת.

התעלמתי ממנו והתחלתי לעשות תרגילי קפיצות, אבל קייל לא הפסיק.

“אני חייב לומר שדי התרשמתי מהמאמצים של הגברת הקטנה הזאת במהלך הקיץ. היא הגיעה מוקדם לאימונים, נשארה אחרי כולם ועשתה את הסטים שלה.״ הוא השתהה והנמיך את קולו מעט. “אבל האם היא באמת יכולה לבעוט? היא באמת יכולה לעמוד בקצב של הבחורים הגדולים?״ הוא צקצק בלשונו. “את זה עוד נראה.״

מייד עברתי מתרגילי קפיצה להרמות רגליים — פחות כי הייתי צריכה להתחמם, ויותר כי הייתי חייבת לעשות משהו אחר שהוא לא להעיף את האגרוף שלי לפרצוף של קייל.

זה לא היה עושה רושם טוב כבר ביום הראשון.

“בחייך, מותק,״ הוא התחנן, “תני איזו תגובה. את חושבת שתצליחי להתקבל לקבוצה?״

בלי לומר מילה, התחלתי לתרגל הצלבות לשחרור הכתפיים בניסיון להתנתק מהסביבה. היה ברור שקייל לא התכוון לעזוב אותי בשקט, אז החלטתי שאין זמן טוב כמו ההווה, ותרגלתי התעלמות מרעשים והתמקדות בעבודה שלפניי. אצטרך לעשות את זה בקרוב מאוד עם הקהל שישאג נגדי בתקווה שאפשל בבעיטה.

הוא מלמל עוד כמה דברים לפני ששאף אוויר מבין שיניו ונפנף את ידו לעברי בביטול. פלטתי אנחת הקלה כשהוא סוף־סוף שחרר אותי.

עד שהוא הסתובב בחזרה אל הטלפון שלו כשחיוך זחוח על פניו ואמר, “כנראה זה הזמן הזה בחודש.״

קפאתי. הזרועות שלי נשמטו לצידי גופי כשהוא אמר את זה ודחף מרפק לשחקן אחר שלא זיהיתי שצחק לצידו. מתחתי את צווארי והייתי מוכנה להיכנס באידיוט הזה, אבל ההזדמנות נלקחה ממני כשמישהו דחף אותו מאחור.

קייל מעד לפנים, היה המום רק לרגע לפני שהסתובב עצבני ומוכן לריב.

ומצא את זיק קולינס עומד מאחוריו.

זיק היה נמוך מקייל בחמישה סנטימטרים לפחות, אבל זה לא עצר אותו מלנפח את החזה שלו ולגרום לקייל להתכווץ תחת מבטו הרצחני. ראיתי את המבט הזה ננעץ בקורבנות שלו יותר פעמים משאוכל לספור, ואפילו כשהוא לא כוון אליי, המבט הזה שלח רעידות במורד עמוד השדרה שלי.

זיק היה סטודנט שנה א׳, בדיוק כמוני, אבל היה לו מוניטין שהלך לפניו — ולא באופן ששלי הלך לפניי.

אני הייתי ידועה כי הייתי בחורה בענף ספורט שגברים שלטו בו. הוא היה ידוע כי בסבב הגיוסים של הקבוצות הוא היה מספר אחת בכל המדינה.

העובדה הזו הרתיחה אותי. סוג הכבוד שהוא קיבל בהשוואה למה שהוענק לי.

בחודשים מאז סיימנו תיכון, גופו של זיק גדל והוא הפך מנער לגבר תוך מה שהרגיש כמו לילה אחד. הוא התמלא — כתפיים רחבות, זרועות חומות חמושות בשרירים ורגליים כמו גזעי עץ שהחזיקו אותו חזק ויציב. שערו השחור, שהיה פעם קצר, התארך עכשיו, עם קיצוץ מדורג ופס מגולח בצד אחד שתאם את הצלקת בגבתו הימנית.

נזכרתי למה התחמקתי ממנו בכל מחיר — לא רק כי שנאתי אותו, אלא כי שום שנאה שהייתה לי כלפיו לא יכלה לעצור את עיניי מלשאוב כל דבר אצלו, או מהגוף הבוגדני שלי להתחמם מהקרבה שלו.

“מה לעזאזל, בן אדם?״ קייל שאל. המצלמה עדיין שידרה כשהוא עמד חזה אל חזה עם זיק. “יש לך בעיה?״

“לא, אבל תהיה לי אם לא יהיה לך מעט כבוד ותקשיב כשמישהו אומר לך שהוא לא רוצה להיות בתוכנית הפתטית שלך.״

“זו לא תוכנית,״ קייל לעג. “זה אינסטגרם לייב. ואני יכול להכניס ללייב הזה כל מי שאני פאקינג רוצה.״

“באמת?״

מה שהתרחש לאחר מכן קרה כל כך מהר שלא יכולתי לעקוב, אבל איכשהו, הטלפון של קייל הגיע ליד של זיק ונזרק לאורך חצי מגרש.

קייל ייבב כאילו היה מדובר בתינוק שלו ולא במכשיר סלולרי עם כיסוי עבה. הוא מייד הסתובב ודחף את זיק, שכנראה היה מוכן לזה, כי הוא בקושי זז מעוצמת דחיפה שידעתי שהייתה ברוטלית.

זיק לא דחף את קייל. הוא פשוט התקרב אליו והרים את מבטו כאילו השחקן המצליח, שהיה גבוה וגדול יותר ממנו, לא הרתיע אותו בכלל.

“היא בחורה. הבנו. אתה חושב שאתה פאקינג מצחיק עם הבדיחות האלה? אתה חושב שזה הופך אותך לכזה מגניב?״ הוא נענע בראשו. “תתבגר, בן אדם. זה פוטבול מכללות. והיא,״ הוא אמר והצביע לכיווני. “חברה לקבוצה שלך.״

קייל בלע רוק, ועיניו קפצו אליי ואז שוב לזיק.

הוא לא התנצל, אבל גם לא המשיך להתווכח. במקום זה, עיניו בחנו את זיק מעלה ומטה במבט שהבטיח שישלם על מה שעשה, והוא פנה בריצה קלה לכיוון שאליו זיק זרק את הטלפון שלו.

כשכולם סביבנו חזרו פתאום לתנועה, ואנשים דיברו או המשיכו במתיחות שלהם ומילאו את השקט, רק אז קלטתי כמה צפו בנו. גם שמתי לב שהולדן שלח לזיק הנהון ביראת כבוד, הנהון שאמר שהולדן גיבה אותו.

עיניי הצטמצמו.

“אני יכולה לדאוג לעצמי.״

זיק הרים גבה ותפס את הקסדה שלו בין האגן לאמה כשפנה אליי. “את מדברת כאילו אני לא יודע את זה.״

“אז אל תילחם את המלחמות שלי.״

“לא נלחמתי בשום דבר. הוא התנהג כמו זין, ווידאתי שהוא הבין את זה. זה מחנה אימונים, והדבר היחיד שכולם צריכים להתמקד בו זה פוטבול.״

“בדיוק. זה מחנה אימונים. וזו ההזדמנות שלי להוכיח שמגיע לי להיות בקבוצה הזאת בדיוק כמו כל אחד אחר כאן.״ נכנסתי לחלל שלו ונעצתי אצבע נוקשה בחזה שלו. “הדבר האחרון שאני צריכה זה עוד קבוצה שמריצה בדיחות על זה שאתה מתנהג כמו אח גדול שמגונן עליי.״

“הם לא אומרים את זה.״

הרמתי גבה בשפתיים קפוצות.

“הם אומרים שאני החבר המגונן שלך.״

החיוך השחצני שלו עצבן אותי כמעט כמו מה שהוא אמר. נהמתי לפני שדחפתי אותו והצצתי סביב כדי לוודא שהמאמן עדיין לא על המגרש.

“זה אפילו גרוע יותר!״ לחשתי מבין שיניים חשוקות.

“אל תדאגי,״ הוא אמר בגיחוך. “סידרתי את העניין. הדבר האחרון שאני צריך זה שהשוות של האוניברסיטה יחשבו שאני תפוס בגללך.״

ואז העיניים שלו סקרו אותי והעיקול של שפתיו הבעיר את הזעם שלי. שלחתי אגרוף לזרועו, אבל הוא תפס אותו בקלות. הוא צמצם את המרחק והנמיך את הקול.

“זה לא תיכון הוליס יותר, נובו,״ אמר וקרא לי בשם המשפחה כמו שהוא ושאר חברי הקבוצה הקודמת שלנו נהגו לעשות. “זאת אוניברסיטה. את תצטרכי חבר.״

הקול שלו היה כל כך נמוך ועיניו היו כל כך כנות, שלשבריר שנייה ראיתי את הילד שגדלתי איתו. ראיתי את ימי הקיץ בחצר האחורית שלנו ואת לילות החורף סביב האח. ראיתי את הילד שהגן עליי בכל מחיר, בדיוק כמו שגאווין הגן, ושהפך מלהיות חבר רק של אחי להיות גם חבר שלי ואז... למשהו אחר.

אבל מצמוץ אחד, וראיתי את אחי במיטת בית החולים ההיא, ואת הראש השמוט של זיק כשסיפר לי את כל מה שקרה בלילה שבו הימר על חייו של אחי התאום.

“אתה לא חבר שלי,״ ירקתי. “אתה חבר של אח שלי, ואני לא מצליחה להבין את זה שאתה עדיין חבר שלו.״

הוא בלע את הרוק, ולא פספסתי את הרתיעה ממילותיי, אבל גם לא היה לי אכפת אם הן הכאיבו לו.

התכוונתי לכל מילה.

קרעתי את הזרוע שלי מאחיזתו והרמתי את הקסדה שלי. “שלא תעז לעמוד בדרכי, אלא אם אתה תופס את הכדור שאני בועטת,״ הזהרתי.

ואז חציתי בריצה קלה את המגרש לעבר המאמן שבדיוק שרק במשרוקית.