רהב

"רהב, עכשיו תנסי לתקוף אותי מהכיוון השני. את תמיד בוחרת את הצד הצפוי." אבא מכוון את חרב העץ שלו לצד שמאל שלי, צד שאני משתמשת בו פחות כי אני תמיד תוקפת מצד ימין.

השמש כבר תלויה נמוך בשמיים, מטילה גוֹן זהוב חם על פני חצר האימונים. אני עומדת שם, חרב העץ שלי אחוזה בחוזקה בידי, הקליפה הגסה נלחצת לתוך כף ידי. אבי, איש חסון עם רקות מאפירות ועיניים שראו יותר מדי, עומד מולי. חרב העץ שלו שחוקה, הקצוות מוחלקים מאין־ספור אימונים.

"אבל בכל פעם שאני תוקפת משמאל החרב נופלת לי," אני מתלוננת ומסתכלת למעלה, מחכה שהשמש תשקע לגמרי ונוכל ללכת לאכול ארוחת ערב.

אבא מתעקש שאני אתאמן בחרב כמו כל האחים שלי. נכון, זו לא חרב אמיתית, היא עשויה עץ, אבל עדיין אני לא נהנית מהמשחק הזה.

"אם תחַזקי את הצד השמאלי שלך, החרב לא תיפול לך," אבא אומר ומתכונן למתקפה שלי ברגליים פשוקות כמו שהוא תמיד עושה.

אני נושפת בתסכול ומתקרבת אליו. "אני באמת מקווה שהפעם אצליח כי אני כבר רוצה ללכת לאכול."

"תפילי את החרב שלי ותקבלי ממתק ממש טעים אחרי ארוחת הערב." הוא מנסה לשחד אותי ואני רק שומעת 'ממתק' ונכנסת לעמדת תקיפה משמאל. אבל אם הוא אמר לי לתקוף משמאל, כנראה הוא יהיה מוכן. אז אני רק מעמידה פנים שאני הולכת לכיוון השמאלי ולמעשה אתקוף אותו מימין. זהו, יש לי תוכנית, אני יכולה להתחיל. אני נעמדת, מחזיקה את החרב ביד שמאל ותומכת בה ביד ימין. אני מכוונת את רגליי בכיוון שהוא חושב עליו ומנסה להתרכז כמו שהוא לימד אותי. ניחוח הדשא הטרי מתערבב בניחוח קלוש של הלחם האפוי מהמטבח בבית שלנו. הלב שלי דופק, ציפייה ומתח משתלבים זה בזה. אני מתקרבת בצעדים איטיים ומכוונת את החרב אל גופו.

"אל תהיי צפויה מדי," הוא אומר.

אני לא מתייחסת למילים שלו כי אני יודעת שהוא מנסה להוציא אותי מריכוז וממשיכה להתקרב. לא אהיה צפויה מדי. הוא לא יבין מאיפה זה הגיע. אני מניפה את החרב גבוה ומתכוונת לבוא משמאל, הוא מרים את החרב שלו ואני באה מימין ומכה בחוזקה לכיוון הירך שלו. אבל הוא צופה את זה. אבא מרים את חרבו ומעיף את החרב שלי הצידה בלי בעיה.

"איך ידעת?!" אני קוראת בתסכול.

"הגוף שלך פונה שמאלה, אבל העיניים שלך מסתכלות ימינה," הוא מסביר. אנחנו מקיפים זה את זה. קול שפשוף וחריקה נשמעים מתחת למגפיים שלנו. העיניים שלו ננעלות על שלי, מעריכות, מאתגרות. הוא תמיד אומר לי ולאחיי שהוא לא רק מלמד אותנו איך להניף חרב, הוא מלמד אותנו לנהוג בחוכמה. הוא מכין אותנו לעולם שעלול להיות לא סלחן כי הוא מלא באנשים אכזריים. "תתמקדי, רהב." קולו תקיף. "זכרי את עמדתך. רגליים ברוחב הכתפיים. איזון."

הפעם הוא מכה ראשון בתנופה אופקית מהירה. אני לא מספיקה לזוז מהר מספיק והפגיעה צורמת בזרועות שלי. העץ רוטט ואני חורקת שיניים. כוחו מפתיע אותי. הוא תמיד עדין כשהוא מדריך אותי בשיטות הלחימה השונות, אבל עכשיו בחצר הוא הופך ללוחם שרוצה לנצח את היריב שלו, ואני היריבה שלו. אנחנו מחליפים מהלומות בקצב, אגלי זיעה על מצחי ונשימתי מהירה וקטועה מרוב מאמץ. אבא מזנק ואני זזה הצידה ובו־זמנית מתנגדת במכה אלכסונית. החרבות שלנו מתנגשות, הצליל מהדהד מהקירות סביבנו. אני מבחינה בשמץ של גאווה בעיניו, רגש נדיר מאבי. ברגע זה אנחנו לא רק אב ובת, אנחנו לוחמים. הוא מצליח להכות בי כשדעתי מוסחת מהגאווה שזיהיתי בפניו.

ריח עדין של מלח ומים חודר לאפי. אני שואפת עמוק ומרגישה שאני נסחפת. אני כבר לא עומדת מול אבי, אני עומדת מול הים הפתוח. כבר לא שעות היום אלא שעות הלילה ואני מסתכלת הצידה. גבר צועד לתוך המים, מאחוריו מאות אלפי אנשים. אני בטוחה שהוא עומד לטבוע. האוויר סמיך ממתח. פתאום אני עומדת ביניהם, רגליי נטועות בחול הרך והלח, עיניי נעוצות במחזה שלפניי. הים מתחיל לרעוד ולרגע אני חושבת שזה בגלל המוני הסוסים שמגיעים מאחור, אבל לא. ללא אזהרה מוקדמת המים מתרוממים והופכים לחומות של נוזל מעלינו, מתריסות נגד ההיגיון. קול מחריש אוזניים נשמע כשהים קורע את עצמו לשניים ויוצר שביל אדמה במרכז. קרקעית הים, שפעם הוסתרה מתחת למים, חשופה כעת והופכת מסדרון צר שמצידיו חומות מים המוחזקים בכוח בלתי נראה. דגים ויצורי ים נלכדים בתוך הקירות השקופים והריח המלוח ממלא את האוויר.

"צאי מזה, רהב!" אבא קורא מעבר לערפל שמטשטש אותי. אני ממצמצת כמה פעמים. "אני יודע שחווית את זה שוב, אבל אנחנו לא נתעכב על זה הפעם," אבא אומר. זאת לא הפעם הראשונה שאני נשאבת לתוך החלומות האלה.

בניגוד למה שאבא חושב אני חייבת הפסקה אז אני מתכופפת ונכנסת מתחת לספסל בגן כדי להרגיע את ליבי הפועם. השמש מסתננת מבין קרשי העץ, צובעת את האדמה בכתמי אור. הוא לא יכול להגיע אליי עם החרב שלו כשאני מסתתרת כאן. זאת הסיבה שאני מסתתרת, כדי לנוח מעט.

"צאי משם," הוא פוקד.

"בוא נלך לאכול," אני קוראת.

"בואי נמשיך להתאמן."

"לא רוצה! תתאמן עם ענת." אחותי הגדולה חזקה ממני בכל מה שנוגע לכוח פיזי. היא אוהבת את האימונים עם אבא, אני לא. אבא מתכופף כדי לראות אותי מתחת לספסל. "בבקשה, אבא, בוא נלך לאכול ולנוח. אני אשכנע את אימא להכין לך את המשקה שאתה אוהב," בחיוך אני מנסה לשחד אותו.

הוא צוחק ומניד בראשו. "צאי, ילדה יפה. נסיים להיום." עיניו של אבי מתרככות. הוא צועד לאחור ואני יוצאת מתחת לספסל בגלגול על האדמה. "את משתפרת," הוא אומר. "אבל את חייבת לזכור, חרב היא רק שליחה של הרצון שלך. זה לא קשור רק לכוח. זה קשור לתוכנית הפעולה שלך ולאופי התנועות." אני מהנהנת, סופגת את דבריו, אך לעולם לא אהיה לוחמת כמו שהוא מצפה ממני. אנחנו ממשיכים לדבר על תוכניות פעולה כשקרני השמש האחרונות מתפוגגות. "מספיק להיום. למדת המון והגיע הזמן לנוח. מחר נמשיך."

אני מנגבת את מצחי, השרירים שלי רועדים, אבל אני יודעת שהוא צודק. אנשים ינסו לפגוע בנו. אנחנו שייכים לעם הכנעני והם לא ידועים ברחמים שלהם כלפי נשים וילדים. היום אבא מגן עלינו, אבל כשנגדל נצטרך להגן על המשפחה שלנו.

כשאנחנו מגיעים הביתה אנחנו מוצאים את אימא בוכה, עומדת ליד חיילים ממשמר מלך יריחו.

"מה קרה?" אבא שואל וניגש לאימא.

"השמועה על הבת היפה שלך הגיעה לאוזני המלך," החייל אומר ומסתכל עליי. "היא תצטרף אלינו לפקודת המלך."

"היא ילדה!" אבא צועק.

"היא לא נראית ילדה."

אני לא ילדה. אני אישה צעירה, ואימא אומרת שבעוד כמה שנים היא תצטרך לחפש עבורי חתן, אבל בשביל אבא תמיד אישאר ילדה.

"אל תיקחו אותה," אימא מתחננת בבכי.

אחד החיילים מרים את החרב ואבא שולף את החרב האמיתית שלו, ואני יודעת שאבא לא יצליח לנצח את כולם. הבטן שלי מתהפכת מהמחשבה ללכת איתם לארמון המלך, אבל אם לא אפעל עכשיו, אבא כנראה יאבד את חייו.

אני מגיבה במהירות. "אני אבוא איתך!" אני צועקת בבהלה. "אני אלך איתך למלך כנען. אל תפגע במשפחה שלי."