רוחות פרצים

א.

האב החנה את הרכב בחניון. הוא יצא ולקח את יד הילדה. אור השמש גרם לו לצמצם את עיניו. הוא הוריד את משקפי הראייה והרכיב את משקפי השמש. הם נכנסו לחנות כלי הציד והדלת נטרקה מאחוריהם. הוא הוריד את משקפי השמש והרכיב שוב את משקפי הראייה. הוא התבונן במה שהניח המוכר על דלפק הזכוכית. הילדה נעלה נעלי בלט שחורות ורקדה בין אולרים, בהתה בסקרנות בבטן דלפק הזכוכית. המוכר העיף בה מבט. היא החביאה את פניה מאחורי גב האב, הוא לבש מדים אפורים של חיל האוויר. האב בחר אקדח. הוא שילם והם חזרו למכונית.

שם האב עמנואל דראפט, חייל בן שלושים ושתיים, תכול עיניים, מעשן כבד, באמצע מסדר בוקר חטף התקף לב. הוא רב כל הזמן עם האם. היא לא היתה מאושרת. הסבתא עזרה לאם כמה שהצליחה, אבל לא רצתה להיכלא שוב במטלות משפחתיות. הסבתא רצתה לצאת לבלות, לא להישאר לבד בבית ולשקוע בין סירים ומחשבות.

האם היתה אומללה. יום אחד פרץ פצע ענקי על כל הלחי הימנית שלה. היא שנאה את עצמה ואת הגוף שלה.

שם האם היה מרתה כוכב, אבל אחרי החתונה קראו לה מרתה דראפט.

הבית שלהם היה מבריק, לאב היו דרישות מחמירות לניקיון ולא היה להם הרבה כסף. האם סרגה מפיות עגולות מחוט רקמה בצבע שמנת והניחה אותן כקישוט על הספות האדומות. היא תפרה שמלות ותחפושות לילדות. הילדות היו יפות. אבל האם לא היתה מאושרת.

הם קנו דירת שלושה חדרים בבניין חדש של משפחות צעירות. מול גבעות החול הצהובות. בוקר אחד אמרה האם ששמעה כל הלילה תן מיילל ושבצהריים גילתה שזו היתה אישה שבכתה כי הבן שלה טבע בחולות. הילדות שיחקו בחולות החמים האלה, בידיעה שתמיד עלול להפתיע אותן איזה בור, לבלוע אותן שלמות, לכסותן ולהעלים אותן מן העולם.

הם עברו לגור בדירת ארבעה חדרים, לא רחוק מהדירה הראשונה וקצת יותר רחוק מן החולות. האם פצחה במסע סריגת וילון לסלון. אבל היא עדיין לא היתה מאושרת וכל הימים חלמה על חיים אחרים.

לאחר שסיימה את סריגת הווילון ותלתה אותו בסלון, היא חשה חזקה במיוחד והיתה נעלמת מהבית כמעט בכל ערב, התמכרה לריקודי עם. היא כל כך אהבה לרקוד ולשיר. "זמר זמר לך, זמר זמר לך, זמר לך מכורתי מכורתי." כשרקדה היתה מחייכת וזוהרת. היא מצאה בריקודי עם טקס דתי עממי. היא כל כך נזקקה להתמזג בעשרות אנשים שזזים באותם צעדים, מורידים את הראש ומעלים ומנתרים ומזיזים את הרגליים והידיים באותו זמן.

האב לא רקד, הוא היה ביישן וסגור ולא הסכים לרקוד בקצב של אחרים. היה לו חוש הומור, אבל יותר מזה היה לו חוש של אחריות כלפי הילדות והבית. בכל לילה נעמד בחלון וחיכה לה. פניו היו מודאגים. הוא הביט לתוך הרחוב השחור, הזדקף מול אדן החלון הגדול וחיפש אחריה בזמן שהיא נעלמה עם המאהב שלה, באיזה חדר שכור או מכונית, אחרי ערב מלא ריקודים.

פעם ירד האב וחיפש אחריה בחושך. הוא לא חזר במשך שעה. אחר כך שב בידיים ריקות ובפנים חרדים.

אחרי ניתוח לב פתוח נהפך לאיש מפוחד ועצבני. הוא התנשף כשטיפס במדרגות. השפתיים שלו היו סגולות. הוא העיף סטירות לילדות. לאם הוא לא הרביץ. רק פעם אחת העיף לה מכה, אבל לא על הלחי. אולי על הירך. אחר כך היא הסתגרה במיטה והילדות הקיפו אותה ובכו מבהלה. האב רכן אל האם ובכה וביקש סליחה ואמר לה שוב ושוב שהוא מצטער. אבל היא נסגרה בפניו ולא סלחה. הוא ישב למרגלות המיטה שלה ובכה. גם הילדות בכו. אבל היא לא בכתה. הלב שלה היה סגור. היא לא הסכימה יותר להרגיש דבר שאינו ריקודי עם.

כאשר מלאו לבת הקטנה שנתיים, התקשרה האם אל האב ובישרה לו שהיא עוזבת את הבית, אותו ואת שלוש הילדות. היא בישרה לאב שמצאה אהבה חדשה ושהיא לא יכולה יותר להישאר. האב התחנן שלא תעזוב. התחנן והתחנן והיא סירבה וסירבה והוא שוב התחנן עד שהיא החליטה לנסות להישאר. היא השתדלה. אבל לא הצליחה. לִבה היה שייך למישהו אחר. מישהו שרוקד ריקודי עם. גבר נשוי, סגן אלוף בצבא ההגנה לישראל, איש של אישה אחרת, וגם להם שלוש ילדות.

הם שכרו דירת מסתור בשכונת מצוקה, בבניין מרופט של נרקומנים וזונות. דירת חדר זעירה עם מיטה. לילה אחד עקב אחריהם האב ופרץ לדירה, הוא מצא אותה עירומה והשליך אותה לקצה השני של החדר ותקע אגרוף בעין של האיש שגנב ממנו את אשתו. אבל זה לא עזר. הוא לא הצליח להחזיר אותה. לב האב נשבר ונפשו חלתה מאוד.

באותו לילה התקשרה הסבתא וקיללה את האב בכל השפה המלוכלכת שאספה ברחובות רמלה, בת־ים ובוקרשט. הבת האמצעית שכבה במיטה ושמעה הכול ובכתה.

למחרת עטפה האם את בגדיה בסדין. אביה דיבר אליה בטלפון ביידיש והיא השיבה לו בדמעות, "אני לא יכולה, אני לא יכולה." הבת האמצעית ישבה על השטיח בסלון והתבוננה בה בוכה לתוך השפופרת. אחר כך ראתה את האם קמה מן הכיסא, לוקחת את הסדין המלא בבגדים ויוצאת מהבית. היא לא נישקה אותה לשלום.

הבת האמצעית, תניה דראפט, בת עשר שנים, נשארה לגור עם האב השבור שהחליט להעניש את אשתו ולא לתת לה לראות את הילדות. האם שכרה דירה במרחק חצי עיר. מעבר לכביש הגדול ואחרי שלל רחובות זרים. היא היתה בהיריון ונשאה ילד בבטן. האב הנחה את הילדות לשנוא אותה. הוא לא היה מסוגל לחסוך מהן את הרעל שחנק את נשמתו. הכאב היה גדול מכדי להדחיק. פעם אחת הוא פנה אל מפקד חיל האוויר והתלונן על הקצין שגזל ממנו את אשתו. אך התלונה לא הועילה. האם ויתרה עליהם למען אהבה לגבר אחר. היא אף פעם לא ידעה לעשות כמה דברים בבת אחת. איך להיות מאושרת וגם להיות אמא. איך להיות בעלת משפחה וגם אישה שאוהבת את עצמה. היא לא ידעה איך להיות. היא היתה נערה כשנישאה ומהר מאוד התמלא לה הרחם ושאב ממנה את החירות להכיר את עצמה והיה עליה לדאוג לכל מה שקורה בין כותלי הגוף והדירה. והיא בכלל רצתה להיות רקדנית, לעזוב את הגבר שעזר לה לברוח מהבית של אמא שלה, הגבר שהיא חשה שנעשה אביה. היא נמלטה מהתחושה שהיא חייבת לשכב עם אביה. היא מצאה אהבה, וברגע שהבינה איך מרגישה אהבה, לא הצליחה עוד להימלט ממנה. שקועה בשיגעון הזה, נטשה את בנותיה ולא נלחמה לראותן. היא עזבה אותן והתרכזה בחיים שהלכו וצמחו לה ברחם. היא לא שמעה את בכיין בלילות. היא לא שמעה כיצד התינוקת בת השנתיים קוראת לה. היא לא שמה לב לילדה בת העשר שהולכת וטובעת בדיכאון, ולא ראתה כיצד בחדר הסמוך, הסגור, אחותן הבכורה, בת שתים־עשרה, מרטיבה את הכר בדמעות כבדות.

האב, עמנואל, עבד בצבא ההגנה לישראל במשרה מלאה ונאבק במחלת לב כרונית, אבל הוא לא העלה בדעתו ולו לרגע, לוותר על המשפחה שלו.

אביו מת, נפל בסלון ומת, יום לפני חגיגת בר־המצווה שלו. אִמו צרחה צעקה שהלבינה את שׂערו. הוא הזדקן ברגע אחד וברגע השני כבר נשלח לקרוא קדיש ואחר כך נמסר לקיבוץ, לבדו. לכן לא הסכים לוותר על ביתו, גם אם הלכה אשתו. הוא שטף את הרצפה וכיבס את הבגדים והאכיל את הבנות ועבד בבסיס חיל האוויר וקם בלילות לתינוקת ותלה את הבגדים על החבל והכין ארוחות ועשה קניות ואיבק את הרהיטים וקיפל סדינים והכין את המיטות וציחצח את המטבח ואת המקלחת ובלע כדורים נגד מחלת הלב וחינך את הילדות וחסך להן כסף, שיגדלו להיות נשים בוגרות, שלא יהיו תלויות באחרים.

האם נטשה עם קצין בצבא ההגנה לישראל, ובחסות מדינת ישראל עזבה את הארץ ואת בנותיה ועברה להתגורר בעיר הבירה וושינגטון. במשך שנים בכו הילדות בלילות. כשהתינוקת זעקה בלילה נישקה אותה הילדה האמצעית וחיבקה אותה חזק, היא לא ידעה לחבק ולנשק בעדינות. בלי הכרה, בלי הבחנה, התייפחה התינוקת בלילה והילדה חיבקה אותה ונישקה חזק על השפתיים, כמו בסרטים, לא כמו אמא. היא הוציאה אותה מהלול והכניסה אותה למיטה שלה. התינוקת ביקשה שלא תיגע בה חזק והילדה מיד הסכימה וחשה הקלה שהיא מלמדת אותה איך לאהוב אותה.

הילדה האמצעית שמרה על אחותה הקטנה גם בימים. אבל לפעמים הרעב לאהבת אם שבר אותה והיא ביקשה למות. אחרי שנה בלי אמא ניסתה לבלוע כדורים. הרעב לאהבה רוקן אותה מכוחות. האם השאירה אותה עם תינוקת וברחה לאמריקה.

אפילו בערב הנסיעה שלה, לא התייחסה אליה האם. הילדה הפרה את הוראת אביה ובאה להיפרד ממנה, אבל האם היתה עיוורת. הילדה ראתה שמישהי מסרקת את שערה, אישה זרה שדיברה איתה על הבגדים שארזה ועל הנסיעה. האם חייכה וצחקה וזרחה והילדה עמדה לידה אבל היא לא ראתה. פניה קרנו באושר. היא שמחה לעזוב. היא לא אהבה את הילדות כפי שאהבה את עצמה ואת האיש החדש שלה. משהו בלב שלה נטה אל מעבר לחיים שבנתה עד כה, שלא היו אלא כרטיס בריחה מאִמה האלימה. האהבה הזו קנתה לה כרטיס יציאה מחייה הקודמים והיא לא היתה אמא שלהן עוד.

לעתים הביא הרעב לאהבה את הבת האמצעית אל גג הבניין, היא שקלה לקפוץ. אחר כך הביא אותה הרעב לאהבה לזרועות גברים זרים, שם חיפשה אחרי אמא, אבל היא לא מצאה אותה. לא משנה כמה ביקשה, לגברים אין הרבה אמא בין הידיים והיא התעקשה והמשיכה לחפש, אך לא מצאה.

כעבור זמן קצר באמריקה, האם כבר לא היתה מאושרת בחייה עם הקצין שנטש את משפחתו למענה. המצפון לא הניח לו לישון לילות רבים מדי. לפעמים לעג לה על הספרים שהיא קוראת, על הרומנים הרומנטיים שלה, שלא היו מספיק משובחים עבורו, זולים מדי. גם המגזינים שלה לא הצביעו מספיק על יוקרה. הוא בז לה והביא אותה לדמעות, העליב והשפיל ושנא אותה ואת עצמו. אבל אחרי שנולד להם ילד הם כבר לא יכלו להתחרט ולהיפרד ולפרק עוד פעם משפחה.

לפעמים היתה מגיעה הסבתא לבקר את שלוש הילדות הנטושות. הקשר בינן לבין הסב התנתק לגמרי. לילדות פרצו כתמים שחורים וכחולים מתחת לעיניים. הן לא זכו יותר לתזונה רגשית. הן היו עצובות ומורעבות לאהבה.

האב חולה הלב, בלע הרבה כדורים, עבד בלחץ אדיר במשרד הצבאי, גידל את שלוש הבנות ובו זמנית נקם ונטר — הוא השתגע מהעובדה שהקצין הזה גנב ממנו את אשתו. הוא פנה שוב אל צה"ל והתלונן על התנהגותו של הקצין, אבל דבר לא עזר לו. גורלו נגזר לנטישה ולצפייה בבנותיו הולכות ונחלות מגעגועים.

"אבשלום חזר הביתה. אבשלום חזר הביתה."

תניה זיהתה אותו חוצה את הכיכר, כמעט נרדם בהליכה. הרובה הארוך תלוי במלוכסן על גבו, ועל כתפו תלוי התרמיל הכבד. היא מרחפת במדרגות, מתנשפת במאמץ לכבוש את הרגע, פורצת אל הרחוב מוכה השמש ומנשקת לצווארו החיוור. בדיוק כמו שהיא מנשקת את החייל שלה. אותו רגש של ציפייה לשובו של החייל שלה הביתה מהצבא, מטשטש את ההבדלים בין שני החיילים והיא קופצת גם על צווארו של אחיה החורג. אבשלום מאושר ואוסף אותה אליו, אוחז במותניה ומקרב אותה אל חזהו. היא עוטפת את כתפיו ושוב מנשקת לצווארו. החצאית האדומה שלה ארוכה ושקופה, חושפת רווח דק בין ירכיה. החולצה שלה גזורת צווארון, חושפת את עצמות הכתפיים, מתרפקת על מדיו הירוקים. אף אחת לא מחכה לו בבית. בעוד רגע הוא ייכנס לחדרו ויסגור את הדלת. ישכב על המיטה ויעצום את העיניים, ינסה למחוק מראשו את קולות הצבא. יאזין לתקליטים החדשים של נירוונה ופרל ג'ם. אחר כך יתקלח וילבש גופייה לבנה, יגלח את הזיפים השחורים מלחייו החיוורות, יֵצא לסלון וישב קפוא על הספה מול הטלוויזיה. כף רגלו תונח על השולחן והשנייה תתקפל אל בטנו.

תניה תנעל סנדלים ותצא מהבית, הוא לא יראה אותה במשך כל השבת. היא תלך אל החייל שלה. אבשלום יישאר בחדרו, ביישן וסגור בחדרו המבולגן, יחד עם ערֵמת המחברות מהתיכון, לצד תקליטים וצלחות ריקות. מיטתו עטופה היטב בכמה שמיכות פוך מתחת ומעל לסדין. ודאי חשב אלפי מחשבות בחדר הזה, כרקמת חוטים עבה שנקשרה לכדי רשת דייגים מעל מיטתו. כל נעוריו חלפו להם על הספה הגדולה והרחבה בסלון החשוך. אִמו, רוזנה סרפנט, טיפחה קריירה של עובדת בכירה בבנק. והוא היה יושב לבדו בסלון האפל ואוכל המבורגר בלחמנייה עגולה עם שומשום ומלפפון חמוץ. אחרי שהם עברו דירה, הוא היה רץ בכל ערב חמישה קילומטרים, מהעיר הקטנה שאליה עברו, אל העיר הגדולה שבה גדל.

הם עברו לשם כשהקיץ היה בשיאו, חום אוגוסט היה אכזרי. אבשלום העמיס את הארגזים במעלה שמונה קומות ללא מעלית. ריח זיעה חמוץ מעורב בטיח טרי הציף את האוויר בדירה החדשה, גם אחרי שבועות ארוכים שהם כבר גרו בה. הריח עמד באוויר, חמוץ ועיקש, מסרב לחלוף. אבשלום ישב בסלון עמוס ארגזים ובהה בטלוויזיה. לבד מול המרקע, מנסה להתאפס ולהירגע, לגשש אחרי השקט הקריר שידע בבית אִמו, לפני שהיא התחתנה עם רס"ב עמנואל דראפט. בטלוויזיה ניגן וידיאו קליפ של להקת אירוסמית', סטיבן טיילר שר את קרייזי ושתי נערות שברחו מבית הספר נסעו ברכב פתוח להוליווד. בדרך הן השיגו אוכל וממתקים בחינם. אחר כך הצליחו גם להרוויח כסף במופעי חשפנות. זה היה ברור שהדרך הקלה לנערה יפה לצאת לחופשי ולקבל מה שהיא צריכה היא להתפשט ולמכור את עצמה.

אבשלום ניסה להתנתק, ישב על הספה מוזר ובודד כמו דג שנשלף מאקווריום. המום מהמעבר ומהקריעה שנכפתה עליו מביתו, אל מקום מגורים חדש וזר, שבו שלוש בנות מופרעות כאחיות וחייל קשוח כאב.

באותו חודש קיבלה תניה בפעם הראשונה את המחזור החודשי שלה, אבל היא לא סיפרה לאף אחד.

לאבשלום היתה נשמה טהורה ולב ישר ואמא שלו דאגה שיישאר מוגן וחסום, לכוד בחדרו וכך יישאר רק שלה. היו להם יחסים פנימיים סודיים בתוך היחסים המשפחתיים, שהיא ניסתה ליצור גם עם רב־סמל בכיר עמנואל דראפט, בעלה ואביהן של בנותיו המוטרפות מאכזבה ושברון לב. שלוש בנותיו היפות, מיקלה, תניה ולני, הסנוביות והצמאות לאהבה, ששנאתן לאִמו ביצרה בלִבו של אבשלום פחד גדול. אִמו רוזנה ניסתה להקים תא משפחתי חדש ובו זמנית לשמר את האינטימיות הישנה שהיתה בינה לבין בנה. היא ניסתה להקים אי בודד ובטוח, בלב אוקיינוס הומה שברונות לב וכרישים מורעבים.

באופן מוזר נולדה רוזנה בתאריך הלידה של האם, אך אפילו לרגע אחד לא חשבו הילדות שהן יכולות לאמץ אותה לאמא. סביב אבשלום נבנתה חומה שהילדות לא הצליחו לשבור. אמנם תניה הצטיינה בהסתננות לחדרו, אך גם זה לא התרחש בדרך חלקה. אם היא נכנסה כשהוא לא היה שם, מיד היתה קמה בבית צעקה. רוזנה פחדה שהיא תגנוב את בגדיו. מה שאכן עשתה באופן די קבוע. היא גנבה את גופיות החורף הלבנות שלו וגזרה להן את הצווארון. או שלקחה ממנו חולצות משי מכופתרות, חולצות עבות מפלנל וסוודרים. היא החביאה אותן עמוק בארון שלה, כדי ששחורת המבט לא תמצא אותן ותעלה אותה על מוקד הגַנָבוֹת הביתיות. פעם מישהו צילם אותה כשלגופה רק חולצת המשי האדומה שלו. אבל לאבשלום זה בכלל לא הפריע. הוא נמשך אליה ורצה לאהוב אותה כל הלילה באהבה שלא היתה חלק מחייהם, שהיתה מילת גנאי, סיבה ללעג ולעלבון, ואם מישהו היה מתוודה עליה באוזני מישהו בבית, היה מתחייב בחייו.

אבל הם היו מדברים על מוזיקה. הם היו היחידים בבית שהחליפו מילים רכות. לאבשלום היו תקליטים ודיסקים של להקות מפחידות עם שמות קשים ומדאיגים כמו "צבעוני שחור". הוא נמשך לאופרות רוק מדכאות. הוא היה תמים וטוב לב עד פליאה. הוא האזין לפינק פלויד וללד זפלין, לקיור ולסמית'ס.

על המיטה של טוראי אלי זוהר, הוא והיא האזינו לשירים של שלמה ארצי וגילו את עוצמות הגוף. אבל עם אבשלום היא היתה אמורה לפתח רק רגשי אחווה. היא, תניה דראפט, המחוסרת לגמרי מתורת אם, שלובשת רק חצאיות שקופות וחולצות גזורות בלי חזייה. שערה אדום ועיניה יורקות אש מתגרה. היא כל מה שגבר חסר דעת רוצה לעצמו, יפה, תמימה וחסרת הגנה או מעצורים, אחת שמאמינה לשורת השיר "אני חייל ואל תבכי לי ילדה" ואוכלת את המאכל הזה בכפית. אך בו זמנית, באופן טבעי ועיוור, פתוחה לפרוץ את הגבולות המוסכמים להתנהגות ראויה, בעיות שטואטאו שוב ושוב מתחת לשטיח המשפחתי, עד שעלו וגדשו וגרמו לה לברוח מביתה השבור, אל ביתו השלם והמוגן של טוראי אלי זוהר.