רול

ברט פאוורס

פסדינה, קליפורניה

"אי אפשר להמציא את זה, ריצ'רד." אני רוכן לעבר כוס הוויסקי שלי כשהוא זורק את ראשו לאחור וצוחק.

"כשראיתי את אימא שלי והכומר הולכים לעבר חדר האמבטיה... אלוהים." אני מנער את ראשי ונשען חזרה לאחור על כיסא העור שלי.

המנטור שלי קם והולך אל השולחן שלו כדי לקחת קופסה של סיגרים קובניים. "ובכן, אני שמח בשביל ג'ט." הוא מושיט לי סיגר וניגש לפתוח את הדלתות הצרפתיות שמובילות אל החצר המטופחת שלו. קרני השמש משתקפות במים והגלגל המתנפח הענק בצורת הפלמינגו גולש באיטיות אל קצה הבריכה.

"דיאן מאיימת להתגרש ממני אם לא אפתח את הדלתות האלה כשאני מעשן את הסיגרים שלי." הוא מגחך כשהוא ניגש חזרה לכיסא שלו ומדליק את המזגן.

"אנחנו יכולים לצאת החוצה." אני אומר.

"אין סיכוי, חם מדי בחוץ." הוא משלב את רגליו, לוקח את חותך הסיגרים, חותך בקלילות את קצה הסיגר ומושיט לי אותו.

"ברט." הוא נאנח ובוהה החוצה בזמן שאוויר אחר הצהריים החם ממלא את משרדו. "זה לא סוד שאני חושב על פרישה —" הוא מציץ לעברי כשאני מהסס, יודע לאן השיחה הזאת הולכת ובכל זאת צריך לשמוע את זה.

"אני בן שבעים‏ ושש." הוא מדליק את המצית השחור שלו ומסובב באיטיות את הלהבה על קצה הסיגר עד שהוא בוער בזוהר כתום בוהק לפני שהוא מרים אותו לשפתיו ושואף שאיפה קטנה.

אני נשען לאחור, מותח את רגליי וממתין. נותן לו ליהנות מהרגע שלו. ריצ'רד היה מעשן כבד פעם, אבל אחרי התקף לב קל לפני כמה שנים, הוא עבר לסיגרים יקרים. עשן מסתחרר מפיו, הוא לוקח שאיפה נוספת ומשליך לעברי את המצית.

"השארתי את חותמי באוניברסיטה. ויתרתי על דברים רבים בחיי כדי להגיע להישגים שאליהם הגעתי ועכשיו —" עיניו החומות נעות אליי כשהוא מצביע עם הסיגר לעברי. "הגיע תורך."

אני מזדקף בכיסא ורוכן להדליק את קצה הסיגר שלי. "אני לא מתכוון לשקר ולומר שאני לא רוצה את זה." אני ממקם את הסיגר הריחני בפי בחיוך ושואף בקלילות. הטעם האדמתי וההדרי מסתחרר כשאני מניח לעשן לצאת מבין שפתיי ואני מסתכל עליו.

"אתה מבין שמה שאני עומד לעשות יהפוך אותך לדיקן הראשי הצעיר ביותר בהיסטוריה של המוסד הזה?" הוא משלב שוב רגל אחת על השנייה.

"כן." קולי נשאר יציב. עבור זה עבדתי כל הזמן הזה. להיות הדיקן הראשי הצעיר ביותר בתולדות האוניברסיטה... כן, רק המחשבה על זה גורמת לזין שלי להתקשות.

"ג'נרס יעשה רעש. הוא מאמין שהתפקיד צריך להיות שלו. תשכנע אותי שהוא טועה."

עיניי מתכווצות וזוויות שפתיי מתעקלות מעלה. "אני לא צריך לשכנע אותך, ריצ'רד. זה די פשוט. אני גאון. הוא לא."

ריצ'רד מגחך. "אתה גם יהיר ורווק."

"בדיוק. אין שום דבר שמסיח את דעתי, כי אני נשוי לעבודה שלי. אין מועמד מתאים יותר ממני." אני מגחך ומרים את הסיגר לפי.

"ברט, אתה צריך לדעת שכבר התחלנו את הליך הסינון. יש משהו שאני צריך לדעת? להיות יושב ראש וסגן דיקן של מחלקת ההנדסה הסביבתית ולהפוך לדיקן ראשי של המוסד אלו שתי מפלצות שונות לחלוטין. אני לא יכול להניח לזה לחזור אליי כמו בומרנג. הדיקן ג'נרס בשנות החמישים לחייו. הוא נשוי והילדים שלו בוגרים. המממנים אוהבים את הדברים האלה. אבל המועמדות שלך לפרס נובל הציבה אותך כמועמד מוביל לתפקיד." ריצ'רד נועץ בי מבט.

אני מושך בכתפיי. "אני ספר פתוח, ריצ'רד. והעבודה שלי מדברת בעד עצמה," אני אומר כשאני מסתכל לו בעיניים. זו לא היוהרה שלי שמדברת, זו עובדה. אין מישהו שמתאים יותר ממני לתפקיד וריצ'רד יודע את זה. אפילו בלי להזכיר את המועמדות שלי לפרס נובל. הגיל שלי הוא הדבר היחיד שמרתיע אותו. להיות בן שלושים ושמונה זה לא משהו חסר תקדים, אבל מעט מאוד מונו לתפקיד נחשק כמו זה בגילי.

להיות פרופסור כוכב עולה בכל אוניברסיטה עילית, או אוניברסיטת מחקר פרטית יוקרתית, הוא עניין ענק. אבל להיות הדיקן של אחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה המובילים במדינה... טוב, בואו רק נגיד שלהורים שלי תהיה סיבה טובה להתגאות.

"מה עם פרופסור קרטר?" הוא אומר באגביות ולא מביט בי אפילו, מרוכז באפר שמתגבש בקצה הסיגר שלו.

"היא קולגה וחברה שהיו לי איתה יחסים של סקס סתמי," אני אומר לו, כי אני לא משקר. אני אולי יכול לנסות להקסים, אבל אני לא משקר. אני מציץ לעבר עוזרת הבית שלהם ושם לב שהיא נועצת בי מבטים כשהיא חולפת על פנינו עם סל מלא בכביסה.

"ברט. על זה בדיוק ג'נרס יכול לשחק —"

"לצאת עם קולגה זו לא הפרת חוקים." אני קוטע את דבריו, כי אני מסרב שמישהי חסרת חשיבות כמו סקיילר תהיה הסיבה שאני צריך להילחם עבור זה.

"לא רואים זאת בעין יפה, אבל לא, זה לא נוגד חוקים כלשהם, לא כמו יחסים עם סטודנטית." הוא יורה את החלק על היחסים עם סטודנטית כאילו מדובר בסוף העולם.

אני מנענע בראשי. כל העניין פשוט מגוחך ולא רלוונטי. "אין לך סיבה לדאגה." שיניי נסגרות מעצמן על קצה הסיגר כשאני חושב על סקיילר. לא השבתי לשיחות או להודעות שלה מאז שחזרתי. חשבתי שהבהרתי שלא היינו אקסקלוסיביים ומה שהיה לנו מיצה את עצמו, אלוהים אדירים.

"טוב, אולי תרצה לחזור ולומר לה את זה. נראה שהיא עדיין נאחזת בתקווה, אם הריאיון שלה היה איזשהו סימן לכך," ריצ'רד אומר ביובש.

אני מהנהן ומניח את הסיגר שלי כשאני שוקל היטב את בחירת המילים שלי. צריך לשים לעניין הזה סוף, אבל אני לא יכול להראות לו שזה מטריד אותי. מטריד פירושו אשמה ואין בי שמץ של אשמה. אני רוכן ומשעין את מרפקים שלי על ברכיי בזמן שעיניי נודדות על פני המשרד שלו. המשרד ענק עם חיפוי עץ כהה שמכסה את הקיר הצדדי. שולחן הכתיבה הגדול מעץ וכיסא העור בצבע דובדבן נותנים למקום תחושה של כסף ישן. לא הטעם שלי, אבל אני לא חייב לגור כאן.

"פרופסור קרטר עובדת במחלקה אחרת, אבל היא מועמדת לקביעות השנה, אז —" כוונותיו ברורות.

"אני אדאג שלא יהיה חוסר הבנה," אני אומר בנוקשות. אני המומחה המוביל בתחום שלי, אז להתמודד עם סקיילר, אישה שאיתה שכבתי מספר פעמים שאותן אני יכול לספור על כף יד אחת, הוא בזבוז זמן בשבילי. אבל אני גם לא צריך שהיא תגרום לי לבעיות.

"נפלא. בסוף הסמסטר, אם הכול יתנהל כמו שצריך —" הוא קם ומניח את הסיגר שלו במאפרת הקריסטל הגדולה שלו. "לכבוד הוא לי ללחוץ את ידו של הדיקן החדש של המחלקה ללימודי הנדסה של אוניברסיטת קליפורניה." הוא מושיט לי את ידו המבוגרת ומלאת הקמטים ואני נעמד. "מזל טוב, בן. אני צופה לך הישגים גדולים. בבקשה, אל תאכזב אותי." קולו חזק, אבל ידו רועדת מעט.

האדרנלין זורם לראשי כשאני מושיט ואוחז את ידו בידי הבטוחה והיציבה. "תודה, ריצ'רד. אין לך מה לדאוג. אני לעולם לא מאכזב."