רוצה להיות אני

לכל אדם בעולם יש סיפור משלו, כל אדם הוא עולם שלם וייחודי, אבל הצרכים שלנו משותפים לכולנו, והאתגרים שאיתם אנחנו מתמודדים בעקבות סיפורי הילדות שלנו הם אוניברסליים.

המחסור שחוויתי כילדה בצרכים בסיסיים כגון אהבה ושייכות ליווה אותי במשך שנים, ועורר בי תחושה שכולם בסדר ורק אני לא. היה לי ברור שעליי להסתיר את העובדה שמשהו בי אינו בסדר, אחרת לא אוכל להשתלב כראוי בחיים ובחברה. באופן לא מודע השקעתי אנרגיה רבה בהסתרה, ולכן הייתי מותשת וחסרת חיות כל הזמן. אחרי שיחות שערכתי עם נשים רבות וגם עם מטופלות שלי (בשיטת שלושת הממדים), הבנתי שאינני היחידה שחיה עם התחושה הזו. גיליתי שאנשים רבים מאוד מאפשרים לתחושה הזו לנהל את חייהם בלי להיות מודעים לה.

כעובדת ה', תמיד חשבתי שהכי נכון לי לחיות בהרגשה שאינני בסדר, כי רק כך אוכל לעשות את עבודת המידות בנפשי, אולם זו הטעות הכי בסיסית בעבודת ה'. האמנתי שאם ארגיש שאני לא בסדר, תהיה לי סיבה טובה לשנות את עצמי ולגדול. אף פעם לא עלה על דעתי שההרגשה הזו, יותר מכפי שהיא מדרבנת לשינוי, היא מחלישה וגורמת לתחושת חוסר אונים. יש הבדל דק בין תחושה כזו שנובעת מצד הדעת והמחשבה כדי לאפשר לנו לתקן את עצמנו ולגדול, ובין תחושה כזו שנובעת מהיצר הרע ושמטרתה להחליש אותנו. בכל פעם שמתעוררת בנו תחושה כזו, עלינו לבדוק את עצמנו באופן מדוקדק.

הנה המסקנות האוניברסליות של הסיפור שלי, והן רלוונטיות כמעט לכל אחד ומעוררות מחשבה על הגורמים שמשאירים אותנו במקום ואינם מאפשרים לנו לפרוץ קדימה:

בילדותי סבלתי מחסך עמוק בהערכה, באמון בעצמי ובאהבה, וכמו הבור של יוסף הצדיק, בבור שאין בו מים יש נחשים ועקרבים. במקום שבו לא היו אהבה והערכה נכנסו השפלות וביקורת הרסנית.

בבגרותי, באופן אוטומטי, למדתי להתייחס לעצמי בדיוק כפי שהתייחסו אליי בילדותי. גם כשהגעתי להישגים וזכיתי למחמאות, תמיד חיפשתי (וכמובן מצאתי) משהו פגום בהתנהלות שלי, ומעולם לא חשתי מסופקת ומרוצה ממה שעשיתי.

בואו לא נטעה בתפיסה שחוויות וסוג הילדות קובעות את מציאות חיינו היום, זה לא נכון. הגישה וההתייחסות אל עצמנו היום היא הקובעת. הילדות עצמה, קשה ככל שתהיה כבר מאחורינו, רק שבאופן אוטומטי למדנו להתנהג אל עצמנו כפי שהתנהגו אלנו ובאופן אוטומטי אנחנו ממשיכים עם אותה הגישה היום באופן לא מודע.

אז למה סבלתי כל כך הרבה במרוצת השנים?

כי כמו רבים, באופן אוטומטי התנהגתי על פי הרושם שנוצר בתוכי על עצמי. העתקתי את ההתנהגות שספגתי והמשכתי להתנהג באופן זה כלפי עצמי. למשל, מעולם לא ידעתי לצפות מעצמי ליותר, כי מעולם לא ציפו ממני לשום דבר. זהו דפוס הטבוע בנו, שמאפיין רבים. כשאני משוחחת עם אימהות צעירות סביבי, שהן חרוצות ומקסימות, אני רואה עד כמה הן אינן מסוגלות להעריך את עצמן ומסוגלות לראות רק את החסרונות שלהן. הילדות שלנו הסתיימה מזמן, אבל הרושם הפנימי על עצמנו לא יתפוגג עד שניקח את עצמנו בידיים ונשנה אותו. זו האחריות שלנו לשנות את מה שאנחנו מרגישים, גם אם לפעמים אנו מרגישים שזה לגמרי לא פשוט. בחוויית הגדילה שלי ראיתי שככל שנאזור אומץ להתבונן בתחושות, לקבל אותן, להתייחס אליהן ברצינות ולא לברוח מהן, נוכל גם לפוגג אותן. בהמשך הספר נלמד איך לעשות את זה.

ישנה גדילה טבעית וישנה גדילה המושפעת מעבודה פנימית. ההתפתחות של הגוף נעשית באופן טבעי וכך גם ההתפתחות הקוגניטיבית שלנו. אבל הנפש אינה מתפתחת בכל תנאי, אלא רק כאשר היא מקבלת את המזון המדויק לה. ומהו המזון המדויק לנפש? הערכה, אמון ואהבה. כשהנפש אינה מקבלת את המזון שלה מאיתנו, היא דורשת אותו בכל צורה, גם אם היא הרסנית, ובכך היא מנהלת אותנו ומסבה לנו סבל מאוד גדול. זו הדרך שלה לאותת לנו שמשהו באופן שבו אנו מתייחסים לעצמנו אינו תקין. מה הייתה ההתנהלות הלא תקינה שלי? לא עלה על דעתי שיש בכוחי להעריך את עצמי, להאמין בעצמי ולאהוב את עצמי, להעצים את עצמי עד למקום שבו אוכל להרגיש שאני מסוגלת להיות סמכות עבור עצמי.

הנפש אינה מוותרת על הצרכים שלה, ולכן היא תובעת את מה שחסר לה בכל הכוח. פעמים רבות הרגשתי חסר שלא ידעתי להגדירו, צורך תובעני כלשהו שהיה יכול להטריף את הדעת. החסר הזה לא נתן לי מנוחה, כי לא הבנתי מה חסר לי. לא היה לי אומץ לומר לעצמי: סיגלית, את זקוקה לאהבה, להערכה ולאמון בעצמך. זה חסר לך!

באופן טבעי, כולנו פוחדים להצהיר על הצורך שלנו באהבה ובהערכה. נדמה לנו שכדי לספק את הצרכים הרגשיים שלנו, נזדקק לאנשים סביבנו, ואיננו מוכנים להיות נזקקים, בוודאי לא מבחינה רגשית, ולכן אנו נרתעים. אבל לנפש בתוכנו לא משנה כמה קשה לנו להודות בחולשה. בדיוק כשם שתינוק אינו מסוגל להבין כמה קשה לאימו, והוא תובע את שלו בכל מחיר, כך גם הנפש תמלא את צרכיה בכל מחיר, גם אם דרכה עקומה ומאוד לא נחמדה. אצלי הצורך הזה בא לידי ביטוי בדרך של תלות רגשית. ברגע שהנפש זיהתה מקור הערכה חיצוני, היא נכנסה למצב אובססיבי כדי למלא חסרים עמוקים מאוד.

הנפש היא מעין כלי, שעליו להכיל רגשות חיוביים. ככל שהכלי יתמלא ברגשות חיוביים, האדם ירגיש שהוא אנרגטי וחזק יותר, וככל שהכלי יהיה מרוקן, כך הוא יחוש חולשה וכובד. כל עוד אנחנו חיים, הכלי הזה לא יוכל להתרוקן לגמרי, מפני שמשמעות הדבר תהיה מוות.

כשהכלי בנפש מכיל מעט מאוד רגשות חיוביים, הוא נמצא במצב של הישרדות, ובמצב כזה הנפש מנהלת אותנו כדי למלא את עצמה במה שחסר לה. כשזה קורה, אנחנו מרגישים מאוד לא טוב עם עצמנו, כאילו משהו חזק מאיתנו משתלט על חיינו ומונע מאיתנו להתפתח ולהרגיש חופשיים. לרוב אנו חשים שאנחנו מצויים בכלא רגשי ומחמיצים משהו משמעותי מאוד בחיינו, כי לא נותרה לנו אנרגיה בשביל ההתפתחות.

לכאורה, זה מצוין שלנפש יש כוחות הישרדות ושהיא יודעת למלא את עצמה באופן אוטומטי, אלא שלצערי אין זה כך, משום שכשהנפש ממלאת את עצמה בכוחות עצמה, היא עושה זאת בצורה הרסנית. היא משיגה את רצונה בדרך שמזיקה לנו, ואז אנחנו יוצאים מופסדים. אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במצבים של חוסר איזון רגשי, ומצבים אלה מסבים סבל רב, אבל הסבל הגדול הזה מטרתו ללמד אותנו שמשהו אינו תקין בהתנהלות שלנו עם עצמנו. כשכואבת לנו מאוד היד, אנחנו מבינים שהכאב מעיד על שבר בעצם, על דלקת בגיד או משהו לא תקין אחר. גם כשיש כאב רגשי והנפש סובלת, עלינו לפרש זאת כתמרור אזהרה ולהבין שהאופן שבו אנו מתנהלים עם עצמנו אינו נכון. לולא סבלנו מכאב, לא היינו יכולים לדעת שמשהו אינו תקין.

כשאנחנו מציירים את הנפש בצורה של כלי, אנו מבינים שככל שהכלי גדול יותר, הוא יכול להכיל יותר, אבל אם יש בו חורים הוא יתרוקן מהר מאוד. האירועים של ילדותינו הם אלו שיצרו חורים בכלי. כל ביקורת או פגיעה בילדות יצרו חור כזה. אם סבלנו פגיעות רבות בחיינו, חורים רבים נוצרו בכלי שלנו, וכעת הוא מתרוקן מהר מדי או לא מצליח כלל להתמלא. אדם פסיבי שלא יתאמץ למלא את עצמו ברגשות חיוביים יוכל בקלות לשקוע בדיכאון.

כל מה שצריך לעשות הוא לסגור את החורים האלו. איך עושים את זה? בשתי דרכים. הראשונה היא באמצעות טיפולי נפש, שיפרקו את האירועים הקשים שיצרו הרס בנפש. אבל אל לנו לחשוב שטיפולי נפש הם תחליף לעבודת נפש עצמית שנדרשת לצורך גדילה. הם יכולים רק להקל עלינו את העבודה. בתחומים רבים בחיים אפשר לשלם לאיש מקצוע כדי שיעשה את העבודה עבורנו, אולם בתחום הנפש זה אינו אפשרי, כי את הנפש שלנו רק אנחנו יכולים לגדל. איש מקצוע יכול לסייע לנו ללמוד איך עושים זאת. טיפולים רבים עובדים על הלא-מודע ובכך משחררים מקומות תקועים. זה מאוד כיף, אבל בזה הפסדנו את הגדילה בעצמנו. הדרך המועילה ביותר היא הענקה אין-סופית של אהבה, הבנה והכלה אל עצמי. להענקה כזו של אהבה יש אפקט ריפוי רב-עוצמה, אבל יש לה יתרון נוסף. ברגע שאני משדרת שאני בטוחה ואהובה ולא נזקקת, מכיוון שאני זו שממלאת את עצמי, אני יוצרת בתוכי תדר של מלאות ובאופן אוטומטי מקבלת מהסביבה אהבה והערכה. כך אני נטענת באהבה משני מקורות – גם מתוכי פנימה וגם מבחוץ. הדבר היפה הוא שבמשך הזמן הטעינה נוצרת מאליה, באופן אוטומטי. הערך העיקרי שמניבה מלאות של אהבה הוא החיבור אל עצמי.

אחרי שהנפש התמלאה וקיבלה את הכוח, היא מתחילה להעלות פסולת רגשית כדי שנפוגג אותה. זהו שלב מתקדם ובכך נעסוק בהמשך.

למדתי שגם אם אנסה למלא את כל צרכיי הרגשיים מדמויות חיצוניות (ניסיון שהצלחתי בו מאוד, כי מאז שעברתי לפנימייה תמיד אהבו אותי והעריכו אותי), לא זו הדרך למלא את הכלי. היא יוצרת מצב תלותי וגובה מחיר כבד, מכיוון שמדובר בסיפוק מדומה ואשלייתי של צרכים, ותחושת המלאות הרגשית אינה נובעת מהמניעים הנכונים. הדבר משול למאמץ להצטיין בעבודה רק כדי שיחמיאו לי, או להשקעה אינטנסיבית בבית רק כדי שיעריכו אותי (אף שלרוב התוצאה הפוכה, משום שאישה שאינה מעריכה את עצמה ומחפשת את זה בחוץ – לעולם לא תוכל להרגיש מלאה מבפנים). אני רואה את זה למשל אצל אנשים שעסוקים באופן אובססיבי בלבוש או בניקיון. ההצלחה שלהם בזה נותנת להם תחושת ביטחון ותחושת הערכה, ולכן הם אינם מסוגלים לוותר על זה, אבל העיסוק הזה אינו מרגיע אותם, תובע מהם המון זמן ומאמץ וגורם להם למתח, לאי שקט ולחוסר שביעות רצון. כולנו זקוקים להערכה מהסביבה, אבל אסור שנהיה תלויים בה. האחריות למלא את הכלי שבתוכי היא שלי בלבד, וברגע שאני עושה זאת, אני יוצרת שינוי אמיתי בחיים שלי. בתקופה שבה כתבתי לעצמי בכל יום ומילאתי את עצמי באהבה, התוצאות היו מדהימות.

במשך שנים כמהתי לחוש חיבור לה'. הייתי מתוסכלת מאוד מכך שאינני מצליחה להתרגש בתפילה, שאינני מצליחה להרגיש שבורא עולם איתי, שהוא אוהב אותי באמת. רציתי לחוש חיבור אמיתי, אך הייתי יבשה לגמרי. קינאתי בנשים שסיפרו לי שחשו התרוממות רוח בתפילה, או שבכל פעם שחשו במצוקה ישר לקחו ספר תהלים. שאלתי את עצמי, מדוע אינני נמשכת לכל אלה? אני לא רוחנית? למה אני פועלת בצורה שכלתנית כל כך?

אחרי שהתחלתי לחוש חיבור אל עצמי, גם התחלתי לחוש חיבור ואהבה גדולה אל בורא עולם. חשתי שהכלי בתוכי הולך ומתרחב ומגביה עוף, וזו הייתה הרגשה נהדרת כל כך. בהתחלה לא הבנתי זאת, הרי לא כתבתי מילה על הבורא בכל שלושת השבועות שבהם כתבתי והענקתי לעצמי. איך זה יכול להיות? מה הקשר בין האהבה שאני מעניקה לעצמי לבין הקרבה לבורא עולם?

עברה תקופה עד שהבנתי עד כמה זה פשוט:

הנשמה שלי היא חלק אלוקי ממעל, היא חלק קטן של בורא עולם. ברגע שהתחברתי אל מי שאני, בעצם יצרתי חיבור אל הבורא, כי אני והוא אחד. הוא נמצא וקיים בכל התאים בגופי ובנפשי, ובכל דבר בעולם. כל זמן שהייתי רחוקה מעצמי והיו לי יחסים רעים עם עצמי, כך הרגשתי גם כלפי בורא עולם. זו הכמיהה הגדולה ביותר של האדם ושל הנשמה – היא רוצה את בורא עולם. בהרצאה אחת ששמעתי למדתי שהרצון היחיד של הנשמה הוא להתדבק בבורא, ושאלתי את עצמי: אם זה נכון, למה אני לא מרגישה את הכמיהה הזו? אני רוצה הרבה כסף, רוצה לממש את עצמי, רוצה רווחה כלכלית ורגשית, אבל רצון להיות קרובה רק לבורא עולם ממש לא חוויתי. לא עלתה על דעתי המחשבה שהוא טועה. מיד עלתה בי השאלה איפה הבעיה בתוכי, למה אני לא מרגישה את הכמיהה הזו. האמירה הזו חיזקה בי את ההבנה עד כמה אני רחוקה מה', ורק אחרי שחוויתי את החיבור העמוק אל עצמי ואת האהבה, הבנתי את התשובה. ככל שאדם יהיה רחוק מעצמו, כך הוא יהיה רחוק מבורא עולם, וככל שהוא יהיה רחוק מבורא עולם, הוא פחות יחוש את הכמיהה הטבעית לרצות להיות קרוב אליו, בדיוק כמו הקליק של המגנט.

לא תמיד יש קשר בין סוג הילדות ובין הדרישה הבלתי פוסקת של הנפש לגדילה, וגם מי שחווה ילדות אוהבת עשוי לחוש חוסר שקט, תחושה מציקה שמשהו בו אינו בסדר, או שמשהו חסר לו והוא לא יודע להגדירו.

רבים מאיתנו מזהים את התחושה המציקה הזו כצורך בהתפתחות, אבל במקום להתפתח מבחינה רוחנית, אנו מתמקדים בהתפתחות חיצונית, כמו קריירה, פיתוח כישורים אומנותיים, עשיית כסף וכדומה. ההתפתחות החיצונית חשובה מאוד לכולנו לצורך פרנסה, וכדי לאפשר לעצמנו חיים מלאים יותר, אבל היא אינה העיקר. העיקר הוא להתמקד בהתפתחות הרוחנית. רק היא תאפשר את תחושת הגדילה.

עלינו להבין שהנפש בתוכנו דורשת גדילה. היא אינה מסוגלת להישאר במקום אחד; או שהיא בעלייה או שהיא בירידה. אם אנחנו מבינים שהתחושה המציקה והבלתי פוסקת שקיימת בתוכנו היא זו שדוחפת אותנו קדימה, אנחנו נדע לשמוח בה ולהעריך אותה כראוי. כשהנפש אינה בעלייה, אנחנו לא מרוצים מעצמנו בלי שום סיבה נראית לעין. במקום להשקיע את הכוחות בהתפתחות גשמית, כמו להתמקד בלהרוויח כמה שיותר, חשוב להבין שההתפתחות הרוחנית משמעותית מאוד לנפש, ושחשוב לספק את הצורך