רילוקיישן

אני מסתכלת באצבעות הקטנטנות האלה, של תינוק שהרגע נולד, ומנסה להבין איך אפשר שיגדלו להיות אצבעות של רוצח. לילד המת קוראים ג'מאל ג'ונס. בתמונה בעיתון העיניים שלו שחורות כמו קטיפה. לילד שלי קוראים אדם שוסטר. העיניים שלו בצבע של הים של תל אביב. הם אומרים שהוא הרג אותו. אבל זה לא נכון.

לא קוראים לי לִילה. לאמריקאים קשה להגיד לילך, אז כולם פה קוראים לי לִילה. אבל לא קוראים לי לילה.

עם מיכאל זה קל. הם פשוט קוראים לו מִיכָּאֵל. הוא אף פעם לא מתקן אותם. זה לא מנומס. ובשונה ממני, שתמיד אומרת "לילך" בפעם הראשונה, ואז מניחה למכר החדש ליהנות מהספק ולהפוך אותי ללילה בלי לעשות מזה עניין — אבל גם בלי שיתוף פעולה — מיכאל כבר מזמן התחיל לומר "מיכּאל". הוא טוען שזה לא משנה, שזה כמעט אותו דבר. אבל בדמיוני, כשחיברו אותו לפוליגרף ושאלו איך קוראים לו, ארבעה וחצי חודשים אחרי שג'מאל מת, הוא אמר מיכּאל, והמחט התחילה לרעוד.

כשאנחנו שוכבים אני קוראת לו מיכאל. פעם אחת קראתי לו מיכּאל, וזה הרגיש כמו לשכב עם מישהו אחר.

וכשאדם נולד נָתַנּוּ לו שם נייטרלי. כזה שעובד גם בעברית וגם באנגלית. שם שיחליק לאמריקאים בגרון כמו יין טוב מקליפורניה, ולא ייתקע להם בוושט כמו לילך ומיכאל, שברגע שקוראים אותם בפספורט מיד מסגירים — לא מכאן. גידלנו ילד באמריקה. את הישראליות שלנו איפסַנו בארון, יחד עם גביעי הכדורגל שמיכאל שמר מהתיכון — שמר בשביל הזיכרון, לא כי יש בהם איזו תועלת. גידלנו ילד אמריקאי, שהלך לתיכון עם ילדים אמריקאים, ועכשיו אומרים עליו שהרג ילד אמריקאי אחר.

ג'מאל ג'ונס. הפנים שלך טובות אבל הגודל מאיים. הכתפיים שלך רחבות, רחבות כל כך שנראה שהן מפתיעות גם אותך. אולי זה קרה בבת אחת, קפיצת הגדילה הזאת, קיץ אחד שבמהלכו הפכת, בלי התראה מוקדמת, מילד צנום ונמוך לנער ענקי ורחב. אבל הפנים לא עמדו בקצב של שאר האיברים, הגוף נמתח ותפח, והעיניים נשארו עיניים של ילד, וגם השפתיים, בלי צל של שפם, משורבבות קצת קדימה, במחווה מתוקה כזאת, של ילדים.

בלילה, ברחוב, הייתי חוששת ממך. לא הייתי מתעכבת להציץ בעיניים שלך, שעכשיו, בתמונה בעיתון, נראות לי נדיבות ונעימות. כנראה הייתי מאיצה את צעדי. שולחת יד לכיס, לוודא שהטלפון שם, למקרה שאזדקק לו. הייתי עוברת לצדו המואר של הרחוב וממתינה שהצללית שלך — גבר שחור, רחב כתפיים — תחלוף על פני ותיעלם בעיקול הבא.

ואם אדם היה איתי, הייתי נלחצת כפליים. לא רק אישה ברחוב וגבר שחור מאחוריה, אלא אישה עם ילד קטן, שצריך להגן עליו. וזה לא משנה שאתם שניכם בכלל באותו גיל. אתה גבר, ג'מאל, ואדם ילד. רזה ונמוך, והכתפיים קצת שמוטות, כמו גוזל שעוד לא מצליח להרים את הכנפיים. ובגלל זה אני לא מצליחה להבין. התמונה שלך בעיתון. העיניים הנדיבות. הכתפיים הרחבות. לחשוב שכל הזמן הזה אני פחדתי ממך, כשאולי אתה בכלל היית צריך לפחד ממני, ממה שאני מסוגלת ללדת מתוכי.

עכשיו אני מפחדת כל הזמן, ג'מאל. מפחדת מהכול. אבל אז עוד לא פחדתי כל כך הרבה, רק לעתים רחוקות. אני זוכרת: בכל לילה חלצנו שלושתנו את נעלי הבית על רצפת הפרקט ושכבנו לישון, כל אחד בחדרו. במיטה הזוגית הייתי קוראת בטלפון חדשות מהארץ, עד שמיכאל היה אומר: "מאוחר", ומוריד את התריסים בלחיצת כפתור. מעבר לתריסים היתה החצר ומעבר לחצר היה רחוב ירוק ושקט, שהתחבר לשדירה ירוקה ושקטה, בתוך אחת הערים הירוקות, השקטות והבטוחות ביותר באמריקה.