ריקוד השעון

וִילה דרֵייק וסוניה בֵּיילי מכרו ממתקים מבית לבית. הן עשו זאת למען התזמורת של בית הספר היסודי על שם הרברט מאלוֹן. הן ידעו שאם ימכרו די ממתקים, התזמורת תזכה לנסוע לתחרויות האזוריות בהאריסבֵּרג. וילה מעולם לא היתה בהאריסברג, אבל השם הנוקשה והמחוספס מצא חן בעיניה. סוניה היתה שם, אבל לא זכרה מהעיר שום דבר מפני שהיתה אז תינוקת. שתיהן נשבעו שהן פשוט ימותו אם לא יזכו לנסוע לשם עכשיו.

וילה ניגנה בקלרינט. סוניה ניגנה בחליל. הן היו בנות אחת-עשרה. הן גרו במרחק שני רחובות זו מזו בלארְק סיטי, פנסילבניה, שלא היתה עיר כמרומז בשמה וגם לא ממש עיירה, ולמעשה אפילו לא היו בה מדרכות פרט לרחוב היחיד שבו היו החנויות. וילה חשבה שמדרכות הן פשוט אדירות. היא החליטה שכשתגדל היא לא תגור לעולם במקום שאין בו מדרכות.

בגלל היעדר המדרכות לא הרשו להן להסתובב בדרכים אחרי רדת החשיכה, אז הן יצאו לדרכן אחר הצהריים. וילה סחבה ארגז קרטון מלא ממתקים וסוניה החזיקה מעטפה שבה יוכלו לשים את הכסף שקיוו לאסוף. הן יצאו לדרכן מביתה של סוניה, שבו היה עליהן ראשית לסיים את שיעורי הבית. אמה של סוניה הכריחה אותן להבטיח שיחזרו הביתה ברגע שהשמש - שבאמצע פברואר ממילא היתה חיוורת כסיד - תשקע מאחורי העצים הדוקרניים שברכס בֵּרְט קֵיין. אמה של סוניה היתה דאגנית למדי, הרבה יותר מאמה של וילה.

התוכנית היתה שהן יתחילו בקצה, ברחוב הַרפֶּר, ואחר כך יחזרו לשכונה שלהן. אף אחד מהילדים בתזמורת לא גר ברחוב הרפר, והן חשבו שיוכלו לעשות קופה יפה אם יגיעו לשם לפני כל השאר. זה היה ביום שני, היום הראשון של מכירת הממתקים; הן שיערו שרוב הילדים יחכו עד לסוף-השבוע.

התחרות קבעה ששלושת הילדים שימכרו את כמות הממתקים הגדולה ביותר יזכו בארוחה של שלוש מנות בחברת מר בּאד, המורה למוזיקה, במסעדה במרכז האריסברג, בלי שיצטרכו להוציא מהכיס אפילו סנט אחד.

הבתים ברחוב הרפר נראו חדשים למדי. בתים בסגנון חווה, כך קראו להם. כולם היו בני קומה אחת ועשויים לבֵנים, וגם האנשים שגרו בהם נראו חדשים למדי - רובם עבדו במפעל הרהיטים שנפתח לפני שנים אחדות בגארֶטוויל. וילה וסוניה לא הכירו אף לא אחד מהם, והן שמחו על כך, כי ידעו שכך יתביישו פחות להעמיד פנים שהן אנשי מכירות.

לפני שבדקו את הבית הראשון הן נעמדו מאחורי שיח ירוק-עד גדול כדי להתכונן כיאות. הן שטפו ידיים ופנים עוד בביתה של סוניה, וסוניה סירקה את שערה, שהיה מהסוג החלק, הכהה והמשיי שמסרק עובר בו בקלות. רעמת תלתליה הצהובים של וילה היתה זקוקה למברשת ולא למסרק, אבל לסוניה לא היתה מברשת, אז וילה פשוט שיטחה את תלתליה הסוררים בכפות ידיה כמיטב יכולתה. היא וסוניה לבשו מעילי צמר כמעט זהים, בעלי ברדסים מוקפים בחיקוי פרווה, ומכנסי ג'ינס כחולים ששוליהם קופלו כדי לחשוף את בטנת הפלנל המשובצת. סוניה נעלה סניקרס אבל וילה עדיין נעלה את נעלי בית הספר, נעלי שרוכים חומות, כי לא רצתה לעצור בבית ולהתעכב בגלל אחותה הקטנה, שהיתה מן הסתם מתחננת להצטרף אליהן.

"כשהם יפתחו את הדלת תחזיקי את כל הארגז למעלה," אמרה סוניה לווילה. "לא רק ממתק אחד. תשאלי, 'אולי תרצו לקנות ממתקים?' ברבים."

"אני זאת ששואלת?" שאלה וילה. "חשבתי שאת תשאלי."

"אני ארגיש מטופשת."

"מה, ואת לא חושבת שאני ארגיש מטופשת?"

"אבל את הרבה יותר טובה עם מבוגרים."

"ומה את תעשי?"

"אני אהיה אחראית על הכסף," אמרה סוניה, ונופפה במעטפה שבידה.

וילה אמרה, "טוב, אבל בבית הבא את שואלת."

"בסדר," אמרה סוניה.

בטח שזה היה בסדר מבחינתה, כי היה ברור שהבית הבא יהיה קל יותר. אבל וילה הידקה את זרועותיה סביב הארגז, וסוניה הסתובבה לעבר הבית והובילה אותן דרך שביל האבן.

בבית הזה היה פסל מתכת בחצר הקדמית שהיה פשוט מוט גבוה, דק ומעוגל, מודרני מאוד. פעמון הדלת הואר באור שזהר גם בשעות היום. סוניה לחצה עליו. דנדון עשיר של שני צלילים נשמע אי-שם בפנים, ואחריו דממה עמוקה כל כך, שהן יכלו להתחיל לקוות שאיש לא נמצא בבית. אבל אז נשמעו צעדים מתקרבים, והדלת נפתחה, ואישה עמדה וחייכה אליהן. היא היתה צעירה מאמותיהן ומסוגננת יותר, עם שיער חום קצר ושפתון בוהק, והיא לבשה חצאית מיני. "שלום, בנות," היא אמרה, ואז התקרב מאחוריה ילד קטן, פעוט שגרר אחריו צעצוע קשור בחבל, ושאל, "אמא, מי שם? אמא, מי שם?"

וילה הסתכלה על סוניה. סוניה הסתכלה על וילה. משהו בהבעת פניה של סוניה - כל כך מלאת אמון, מלאת ציפייה, שפתיה לחות ומפושקות מעט, כאילו התכוונה להתחיל לדבר יחד עם וילה - נראה לווילה מצחיק, והיא הרגישה שפרץ קטן של צחוק גואה בחזה ואז מבעבע בגרונה. גם הציוץ הפתאומי והמפתיע שבקע מפיה הצחיק אותה - הצחיק נורא - ופרץ הצחוק הקטן נהפך לגלים של צחוק, מפלים שלמים של צחוק, ולצדה נתקפה סוניה גם היא בצחוק מתגלגל והתכופפה משום שלא הצליחה להחזיק את גופה זקוף, בזמן שהאישה עמדה והביטה בהן ועדיין חייכה חיוך שואל. וילה שאלה, "אולי את רוצה -? אולי את רוצה -?" אבל לא הצליחה לסיים את המשפט; היא היתה מובסת; היא בקושי הצליחה לנשום.

"אתן מציעות למכור לי משהו?" שאלה האישה בחביבות. לווילה היה ברור שגם האישה צחקקה מדברים כאלה כשהיתה בגילן, אף שסביר מאוד - אוי, אלוהים - סביר מאוד שהיא לא פרצה בצחקוקים היסטריים כאלה, שתלטניים כאלה, שאי-אפשר להתנגד להם בשום אופן. הצחקוקים היו כמו נוזל ששטף את כל גופה של וילה, הגיר דמעות מעיניה ואילץ אותה לגהור מעל ארגז הקרטון ולהצמיד את רגליה זו לזו כדי לא לעשות במכנסיים מרוב צחוק. היא היתה מבועתת, וההבעה הנואשת והפראית על פניה של סוניה העידה שגם היא מבועתת, אבל בו בזמן היתה זאת תחושה נפלאה, משחררת ומרגיעה. לחייה כאבו ונדמה ששרירי הבטן שלה התרככו והיו למשי. היא הרגישה שעוד רגע היא תימס ותיהפך לשלולית כאן בפתח הבית.

סוניה היתה הראשונה שנכנעה. היא נופפה בזרוע יגעה לעבר האישה ואז הסתובבה והחלה לצעוד שוב בשביל האבן, ואחריה הסתובבה גם וילה וצעדה בעקבותיה ללא אומר. כעבור רגע הן שמעו את דלת הכניסה נסגרת בעדינות מאחוריהן.

הן כבר לא צחקו. וילה היתה מותשת מעייפות, מרוקנת וקצת עצובה. וסוניה כנראה הרגישה כך גם היא, כי אף שהשמש עדיין זרחה כמו מטבע לבן חיוור מעל רכס ברט קיין, היא אמרה, "עדיף שנחכה עד סוף-השבוע. קשה מדי לעשות את זה כשיש לנו כל כך הרבה שיעורי בית." וילה לא התווכחה.

כשאביה פתח לה את הדלת, היה על פניו מבט עצוב. עיניו שמאחוריו משקפיו הקטנים ונטולי המסגרת נראו בגוון בהיר יותר של כחול, ונעדר מהן הניצוץ הרגיל. הוא העביר כף יד על ראשו החלק והקירח בתנועה אטית ומהוססת שרימזה שמשהו אכזב אותו. המחשבה הראשונה של וילה היתה שהוא גילה את התקף הצחקוקים שלה. היא ידעה שזה לא סביר - ובכל מקרה, הוא לא היה מסוג האנשים שמתנגדים לצחקוקים פה ושם - אבל איזה הסבר אחר היה להבעה שעל פניו? "הַיי, חמודה," הוא אמר בקול שנשמע מיואש.

"הַיי, אבא."

הוא הסתובב והתהלך בכבדות לעבר הסלון, והיא סגרה את דלת הכניסה בעצמה. הוא עדיין לבש את החולצה הלבנה ואת המכנסיים האפורים שלבש לעבודה, אבל את הנעליים החליף בנעלי הבית מקורדרוי, כך שנראה שהוא נמצא בבית זה זמן-מה. (הוא היה מורה למלאכה בתיכון בגארטוויל; הוא חזר הביתה מוקדם בהרבה מאבות אחרים.)

אחותה ישבה על השטיח, והעיתון פרוש מולה בעמוד של הקומיקס. היא היתה בת שש ונהפכה בן לילה מילדה חמודה לילדה מכוערת ממש - כולה ציפורניים כסוסות כליל ושיניים קדמיות חסרות וצמות חומות דלילות להחריד. "כמה מכרתן?" היא שאלה את וילה. "מכרתן הכול?" היא הוסיפה, כי וילה השאירה את ארגז הממתקים בביתה של סוניה וחזרה הביתה רק עם הילקוט. וילה השליכה את הילקוט על הספה, פשטה את המעיל והשליכה גם אותו. עיניה היו נעוצות באביה, שלא עצר בסלון אלא המשיך לצעוד לעבר המטבח. היא הלכה אחריו. במטבח הוא הוריד מחבת ממקומה על לוח הוָוים שליד הכיריים. "הערב נאכל טוסטים עם גבינה!" הוא אמר בקול רווי עליצות מעושה.

"איפה אמא?"

"אמא לא תאכל איתנו."

היא חיכתה שיאמר עוד משהו, אבל הוא שקע בעיסוקיו: כיוון את גובה הלהבה שמתחת למחבת, השליך פנימה פיסת חמאה, כיוון שוב את גובה הלהבה כשהחמאה החלה לרחוש. הוא החל לשרוק חרש, מנגינה כלשהי שלא התקדמה לשום מקום.

וילה שבה לסלון. איליין גמרה בינתיים לקרוא את הקומיקס וקיפלה את העיתון - עוד סימן רע: ההקפדה שלה, לשם שינוי; ההשתדלות להיות טובה. "אמא למעלה?" שאלה וילה בלחש.

איליין נענעה בראשה בתנועה כמעט בלתי נראית.

"היא הלכה לאיזה מקום?"

"ממ-הממ."

"מה קרה?"

איליין משכה בכתפיה.

"היא כעסה?"

"ממ-הממ."

"על מה?"

עוד משיכה בכתפיים.

טוב, על מה זה היה בכל שאר הפעמים? אמן היתה האמא הכי יפה בבית הספר, והכי נמרצת והכי חכמה, אבל לפעמים קרו דברים ופתאום היא התלקחה בכעס. בדרך כלל זה התחיל עם אביהן. לפעמים גם עם וילה או עם איליין, אבל בדרך כלל איתו. היה אפשר לחשוב שבינתיים הוא כבר ילמד לקח, חשבה וילה. אבל איזה לקח? בעיני וילה הוא נראה מושלם בדיוק כפי שהוא, והיא אהבה אותו יותר משאהבה כל אדם אחר בעולם. הוא היה מצחיק וטוב לב ורגוע, ואף פעם לא רטן כמו אבא של סוניה או גיהק ליד השולחן כמו אבא של מדליין. אבל "אָה," נהגה אמה לומר לו, "אני מכירה אותך! אני לא קונה את ההצגה שלך! אתה אומר רק 'כן, יקירתי; לא, יקירתי', אבל אצלך זה תמיד אחד בפה ואחד בלב."

אחד בפה ואחד בלב. וילה לא ידעה לְמה בדיוק היא מתכוונת. ובכל זאת, הוא כנראה עשה משהו רע. היא קרסה על הספה וראתה את איליין מניחה את העיתון המקופל יפה-יפה בראש ערימת המגזינים. "היא אמרה שנמאס לה," אמרה לה איליין כעבור דקה. היא דיברה בקול קטנטן ודק ובקושי הניעה את שפתיה, כמו כדי להסתיר את עצם העובדה שהיא מדברת. "היא אמרה שהוא יכול מצדה לנסות לנהל את הבית בעצמו אם הוא חושב שהוא עושה את זה יותר טוב ממנה. היא אמרה שהוא 'קדוש יותר מהאפיפיור'. היא קראו לו 'מֶלווין הקדוש'."

"מלווין הקדוש?" שאלה וילה. היא קימטה את מצחה. זה נשמע לה כמו משהו טוב. "ומה הוא ענה לה?" היא שאלה.

"הוא לא אמר שום דבר, בהתחלה. ואז הוא אמר שהוא מצטער שהיא מרגישה ככה."

איליין התיישבה על הספה לצד וילה, ממש בקצה הספה.

הסלון שופץ לא מכבר; הוא היה מעוצב בסגנון עדכני יותר מאשר פעם. אמן שאלה ספרי עיצוב מהספרייה בגארטוויל, ואחת מחברותיה מ"התיאטרון הקטן" הביאה איתה דוגמאות בד והן הניחו אותן פה ושם על הספה ועל גב שתי הכורסאות התואמות. רהיטים תואמים כבר יצאו מהאופנה, אמרה אמן. עכשיו היתה כורסה אחת מרופדת בבד טוויד כחלחל והשנייה מפוספּסת בכחול וירוק. השטיח מקיר-לקיר נתלש ממקומו והוחלף בשטיח רגיל בצבע לבנבן עם גדילים, כך שרצפת העץ הכהה נחשפה מכל עבריו. וילה התגעגעה לשטיח מקיר-לקיר. ביתם היה בית עץ לבן וישן שרעד כשהרוח נשבה, והשטיח שיווה לו תחושה איתנה וחמימה יותר. היא התגעגעה גם לציור שמעל האח, שהראה סירת מפרשים על ים חיוור (עכשיו היה תלוי שם מין משהו, מין תמונה של עיגול מטושטש). אבל בכל השאר היא היתה גאה. סוניה אמרה שהלוואי שאמא של וילה תבוא ותעצב מחדש את הסלון הישן והצפוף שלהם.

אביהן הופיע בפתח הסלון ובידו מרית. "אפונה או שעועית ירוקה?" הוא שאל אותן.

איליין אמרה, "אולי נלך לאכול בבּינְג דרייב-אין, אבא? בבקשה?"

"מה?" הוא אמר, מעמיד פני נעלב. "את רוצה להחליף את הטוסטים המפורסמים שלי, טוסטים-גבינה בסגנון הבית, באוכל של דרייב-אין?"

טוסטים עם גבינה היו המאכל היחיד שהוא ידע להכין. הוא טיגן אותם בחום גבוה והם הדיפו ריח מלוח עז שווילה למדה לייחסו להיעדרויות של אמה - לכאבי הראש שלה ולחזרות שלה בתיאטרון ולַפּעמים שבהן יצאה מהבית בטריקת דלת.

איליין אמרה, "תמי דֶנטון הולכת לבינג עם המשפחה שלה כל יום שישי בערב."

אביהן גלגל עיניים. "תמי דנטון הימרה על סוס מנצח באיזה מירוץ בזמן האחרון?" הוא שאל.

"מה?"

"מתה לה איזו דודה עשירה והורישה לה הון? היא מצאה תיבת אוצר קבורה בחצר האחורית שלה?"

הוא התחיל להתקדם לעבר איליין בעוד אצבעות ידו הפנויה מתנועעות בקצב קומי, כאילו הוא מאיים לדגדג אותה, ואיליין צווחה, התכווצה על הספה והתחבאה מאחורי וילה בקולות צחקוק. וילה התנתקה ממנה. היא ישבה קפואה במקומה והצמידה את מרפקיה אל גופה. "מתי אמא תחזור?" היא שאלה.

אביה הזדקף ואמר, "אה, די בקרוב."

"היא אמרה לאן היא הולכת?"

"לא, היא לא אמרה, אבל את יודעת מה? אני חושב שכדאי ששלושתנו נשתה קולה בארוחה."

"יש!" אמרה איליין, והגיחה ממחבואה מאחורי וילה.

וילה אמרה, "היא נסעה במכונית?"

הוא העביר כף יד על קרחתו. "אה, כן," הוא אמר.

חדשות רעות. זה אומר שהיא לא סתם הלכה ברחוב עד לבית של חברתה מִימִי פּרֶנטיס; היא נסעה אלוהים-יודע-לאן.

"אז לא הולכים לבינג דרייב-אין," אמרה איליין בעצב.

"תשתקי כבר עם הבינג דרייב-אין הזה!" צעקה וילה והסתובבה לעברה בכעס.

פיה של איליין נפער לרווחה. אביהן אמר, "אלוהים."

אבל אז החל עשן לעלות מהמטבח, והוא אמר, "אוי לא." הוא חזר לשם בריצה והקים מהומה בין הסירים והמחבתות.

מכוניתם היתה ישנה ואחד הפגושים בה היה בצבע אחר, אחרי שאמן התנגשה במעקה בכביש איסט-וֵסט פּארקוֵויי, והיא היתה תמיד מלאה בזבל של אביהן - כוסות נייר ועיתונים מקומטים ועטיפות ממתקים ושלל דברי דואר מוכתמים מכוסות קפה. במשך שנים רצתה אמן מכונית משלה, אבל הם היו עניים מדי. היא אמרה שהם עניים מדי. אביהן אמר שמצבם בסדר גמור. "יש לנו מספיק מה לאכול, לא?" הוא שאל את בנותיו. כן, ויש להם גם סלון חדש ומעוצב, חשבה וילה, והיא הרגישה מלאת בוז ומרירה ומבוגרת להפתיע כשהמילים האלה צצו במוחה.

הטוסטים עם הגבינה נראו מלאי קשקשים במקומות שבהם גירד אביהן את החלקים השחורים, אבל הטעם שלהם היה בסדר. בייחוד עם קולה. מנת הירקות היתה שעועית ירוקה - קפואה, ולא מבושלת מספיק כך שהפולים היו רטובים למגע וחרקו בשיניה של וילה כשלעסה אותם. את רובם היא החביאה מתחת לפירורי הטוסט.

כשאביהן היה אחראי לארוחת הערב הוא לא טרח להקפיד על כל הגינונים, כמו לפנות את השולחן לגמרי לפני שעורכים אותו; או לקפל את מפיות הנייר למשולשים מתחת למזלגות; או לסגור את התריסים כדי להסתיר את החשיכה הקרה ההולכת וסוגרת על החלונות. ההתרשלות הזאת עוררה בווילה תחושה חלולה. וגם נדמה שיצאה לו הרוח מהמפרשים ולא נותר לו די מרץ לדבר. הוא לא דיבר הרבה במהלך ארוחת הערב ובקושי נגע באוכל.

אחרי שגמרו לאכול הוא הלך לסלון והדליק את הטלוויזיה כדי לצפות בחדשות, כפי שעשה תמיד. בדרך כלל איליין הלכה איתו, אבל הערב היא נשארה במטבח עם וילה, שתפקידה היה לפנות את הכלים מהשולחן. וילה ערמה את הצלחות המלוכלכות על השיש ליד הכיור, ואז הרימה את הסיר מהכיריים והלכה עד לסלון כדי לשאול את אביהן, "מה לעשות עם השעועית?"

"הממ?" הוא אמר. הוא צפה בווייטנאם.

"שאשמור את מה שנשאר?"

"מה? לא. אני לא יודע."

היא חיכתה. מאחוריה היא הרגישה בנוכחותה של איליין, שעקבה אחריה כמו גור. לבסוף היא אמרה, "אולי אמא תחזור מאוחר יותר הערב ותרצה לאכול את השעועית שנשארה?"

"פשוט תזרקי את הכול," הוא אמר כעבור רגע.

כשהסתובבה כדי לחזור למטבח היא נתקלה באיליין חזיתית; עד כדי כך היה המעקב של איליין צמוד.

במטבח היא זרקה את השעועית לפח האשפה והניחה את הסיר על השיש. היא ניגבה את השולחן בסמרטוט לח ותלתה את הסמרטוט על הברז, ואז כיבתה את האור במטבח והיא ואיליין חזרו לסלון וצפו בהמשך מהדורת החדשות, גם בחלקים המשעממים. הן ישבו קרוב לאביהן, משני עבריו, והוא כרך את זרועותיו סביב כתפיהן ולחץ עליהן מדי פעם, ובכל זאת הוא היה שקט מאוד.

אבל מרגע שנגמרו החדשות נדמה שהתעשת. "מי רוצה לשחק 'פַּרצ'יזי'?" הוא שאל ושפשף את כפות ידיו זו בזו במרץ. וילה כבר לא היתה ממש בגיל של "פרצ'יזי", אבל היא אמרה, "אני!" והתאימה את נימת קולה לקולו המתלהב. איליין הלכה להביא את הלוח.

הם שיחקו על שולחן הקפה, שתי הבנות על הרצפה ואביהן על הספה, כי הוא זקן מדי ונוקשה מדי, כך אמר תמיד, בשביל לשבת על הרצפה. התיאוריה היתה ש"פרצ'יזי" יעזור ללימודי החשבון של איליין; היא עדיין ספרה בעזרת האצבעות כשפתרה תרגילי חיבור. אבל הערב נראה שהיא אפילו לא ניסתה. כשזרקה שתי קוביות וקיבלה ארבע ושתיים היא הכריזה, "אחת-שתיים-שלוש-ארבע; אחת-שתיים," והטיחה את כלֵי המשחק בעוצמה כזאת ששאר הכלים התנדנדו. "שש," תיקן אותה אביה. "תחברי את המספרים, חמודה." איליין רק התיישבה על עקביה, וכשהגיע שוב תורה היא ספרה עד חמש ואז עד שלוש. הפעם אביהן לא אמר דבר.

איליין היתה אמורה ללכת לישון בשמונה בערב וּוילה בתשע, אבל הערב, כשאביהן שלח את איליין למעלה ואמר לה ללבוש פיג'מה, וילה עלתה איתה ולבשה פיג'מה גם היא. היה להן חדר משותף; היו להן שתי מיטות יחיד תואמות שהוצמדו אל קירות נגדיים. איליין נכנסה למיטה ושאלה, "מי יקרא לי סיפור?" כי ברוב הערבים אמה היא שקראה לה סיפורים. וילה אמרה, "אני," ואז נכנסה מתחת לשמיכה לצד איליין והרימה משידת הלילה את "בית קטן ביער הגדול".

וילה תמיד דמיינה שהאבא בספרי "בית קטן בערבה" נראה כמו אביהן. לא היה בכך שום היגיון, כי התמונה על כריכת הספר הראתה שלאבא בספר יש המון שיער וגם זקן. אבל הוא היה טיפוס שקט שיש לו סבלנות להסביר דברים, כמו אביהן, ובכל פעם שאמר משהו בסיפור, וילה ניסתה לקרוא את מילותיו בקול העבה של אביהן, וכמוהו השמיטה את האות g בסופי מילים.

בסוף הפרק אמרה איליין, "עוד אחד," אבל וילה סגרה את הספר בחבטה ואמרה, "לא, תצטרכי לחכות עד מחר."

"אמא כבר תחזור מחר?"

"בטח," אמרה וילה. "מה חשבת? היא תחזור עוד הלילה, אני חושבת, אולי."

ואז היא יצאה ממיטתה של איליין והלכה לכיוון הדלת, כי תכננה לרדת למטה ולבקש מאביהן שיבוא לכסות אותן, אבל הוא דיבר בטלפון; היא ידעה זאת על פי קולו הרם מהרגיל ועל פי השתיקות שבין המשפטים. "מצוין!" הוא אמר בקול נמרץ, ואז, בתום שתיקה, "שבע ורבע זה בסדר גמור. גם אני צריך להגיע לעבודה מוקדם." הוא בטח מדבר עם מר לוֹ, שלימד אלגברה בתיכון, או אולי עם גברת בֵּלוֹז, שהיתה סגנית המנהל. שניהם גרו כאן בלארק סיטי ומדי פעם הסיעו אותו לעבודה כשאמא של וילה נזקקה למכונית.

אז היא לא תחזור הביתה מחר, כך זה נשמע. היא אף פעם לא נעדרה מהבית לילה שלם.

וילה כיבתה את האור, הלכה על קצות האצבעות עד למיטתה ונכנסה מתחת לשמיכה. היא שכבה על גבה בעיניים פקוחות לרווחה. היא לא היתה עייפה, אפילו לא קצת.

ומה אם אמן לא תחזור לעולם?

היא לא תמיד כעסה. היו לה הרבה ימים טובים. בימים טובים היא המציאה פרויקטים נפלאים - דברים לצבוע, דברים לקשט בהם את הבית, מערכונים להציג בחגים. והיא ידעה לשיר נהדר, בקול צלול ונוזלי איכשהו. לפעמים, כשווילה ואיליין התחננו לפניה, היא ישבה בחדרן אחרי השעה שבה היו אמורות כבר לישון ושרה להן, ואז, כשכבר החלו להירדם, קמה ויצאה מהחדר ועדיין המשיכה לשיר, אבל בקול שקט יותר, והיא שרה כל הדרך עד לקומת הקרקע עד שקולה התפוגג לשתיקה. וילה אהבה שהיא שרה להן את "Down in the Valley" - בייחוד את החלק שבו היא ביקשה ממישהו שיכתוב לה מכתב וישלח אותו בדואר, ויכתוב על המעטפה "כלא בּרמינגהם". זה היה שיר כל כך בודד, שווילה רצתה עד כאב לשמוע אותו עכשיו במחשבותיה. אבל זה היה כאב שכובדו מתוק, מענג.

למחרת בבוקר נעמד אביה בפתח חדרן ושרק את שריקת ההשכמה המיוחדת שלו. צוויץ-צוויץ! הוא שרק - כמו שני הצלילים הראשונים של השיר "דיקסי", כך חשבה תמיד וילה. היא היתה ערה כבר שעות לפני כן, אבל עשתה הצגה שלמה כאילו היא פוקחת עיניים ומתמתחת ומפהקת. היא כבר ידעה שאמן עדיין לא חזרה. לבית היה מין קול מהדהד, והוא נראה חשוף מדי באור הלבן והשטוח שחדר מהחלונות.

"הֵיי, מתוקה," אמר אביה. "נתתי לכן לישון כמה שיכולתי, אבל אני אצטרך לצאת לפני שההסעה שלכן תגיע. תוכלי לארגן את שתיכן לבית הספר?"

וילה אמרה, "בסדר." היא התיישבה במיטה והסתכלה על איליין, ששכבה על צדה בפניה אליה. בדיוק באותה שנייה פקחה איליין את עיניה ומצמצה. לווילה היתה תחושה שגם היא לא ישנה.

"השארתי את המפתח על השולחן במטבח," אמר אביה. "תתלי אותו על הצוואר, בסדר? רק למקרה שתצטרכו להיכנס הביתה לבד כשתחזרו היום אחר הצהריים."

"בסדר," אמרה וילה שוב.

הוא חיכה כדי לוודא שהיא באמת יוצאת מהמיטה, ואז נופף לשתיהן נפנוף קטן וירד לקומת הקרקע. כעבור רגע נשמע צופר מכונית בחוץ, והיא שמעה את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת.

הן לבשו את הבגדים שלבשו ביום הקודם, כי לווילה לא התחשק להציע כל מיני אפשרויות. ואז היא העבירה מברשת בכוח בשערה. השיער של איליין עדיין היה קלוע בשתי צמות צנומות והיא טענה שלא צריך לסדר אותו שוב, אבל וילה אמרה, "את צוחקת? הצמות מתפרקות לגמרי." היא פרמה את שערה של איליין והברישה אותו, ואיליין התפתלה וניסתה להשתחרר מאחיזתה עד שווילה קלעה אותן שוב. כשכרכה את הגומייה השנייה במקומה היא הרגישה מיומנת ויעילה, אבל אז אמרה איליין, "הן לא טובות."

"מה זאת אומרת, לא טובות?"

"הן רופפות מדי."

"הן בדיוק כמו שאמא תמיד עושה לך אותן," אמרה וילה.

זה היה נכון בתכלית, אבל איליין הלכה לבחון את עצמה במראה שעל דלת הארון, וכשהסתובבה שוב היו עיניה מלאות דמעות. "הן לא אותו דבר!" היא אמרה. "הן חלשות מדי!"

"טוב, עשיתי מה שיכולתי! אלוהים!"

הדמעות זלגו והתגלגלו על לחייה של איליין, אבל היא לא אמרה עוד שום דבר.

לארוחת בוקר הן אכלו צ'יריוס, שתו מיץ תפוזים מקרטון ולעסו את גלולות הוויטמינים שלהן. ואז פינתה וילה את הכלים מהשולחן וניגבה אותו. השיש היה מלא עכשיו בכלים מלוכלכים, אלה מאתמול בערב ואלה מארוחת הבוקר, והמראֶה היה מדכא מאוד.

אביהן הכין לעצמו קפה, כך היא הבחינה עכשיו, אבל לא השאיר אחריו שום קערה או צלחת, אז הוא כנראה לא אכל שום דבר.

היא חששה שיחמיצו את ההסעה - היא לא היתה רגילה לתזמן הכול בכוחות עצמה - ולכן הזדרזה להלביש את שתיהן במעילים ובכפפות והן מיהרו אל מחוץ לבית ולאורך הרחוב עד לתחנת האוטובוס, והגיעו לשם מוקדם מדי. התחנה היתה תחנה פשוטה עם מודעת פרסומת ישנה ומתקלפת לטבק להרחה וספסל בפנים, והן ישבו צמודות זו לזו על הספסל, חיבקו את ילקוטיהן כדי להתחמם ונשפו הבלי פה לבנים ואומללים. המצב השתפר כשהגיעו שאר התלמידים - יוּלָה פּראט ואחִיה ושלושת הבנים של משפחת טֶרנסטַייל. כולם התקבצו מתחת לסוכך וקיפצו מעלה ומטה והשמיעו קולות של רעידות, וּוילה התחילה להרגיש שהיא קצת מתחממת.

באוטובוס, איליין ישבה בדרך כלל עם נטלי דין, אבל הבוקר היא הלכה בעקבות וילה עד למושב האחורי, שם שמרה סוניה לווילה מקום, והתיישבה על המושב הריק המקביל להן מהצד הנגדי של המעבר. צמותיה באמת נראו רפויות במקצת. והזנבות שבקצותיהן היו ארוכים מדי. אמן השאירה זנבות באורך של לא יותר משני סנטימטרים.

סוניה אמרה שחשבה על העניין ושהיא מאמינה שאם הן ימכרו את הממתקים רק לקרובי משפחה הן לא יצטרכו להסתובב ברחובות ולצלצל בפעמון של אנשים זרים. "יש לי ארבעה דודים מהצד של אמא שלי," היא אמרה, "ודוד ושתי דודות בצד של אבא שלי, רק שהדודות שלי גרות רחוק. אבל זה בסדר; הן יוכלו לשלוח לי את הכסף בדואר, ואני אשמור להן את הממתקים לפעם הבאה שהן יבואו לבקר."

"יש לך משפחה הרבה יותר גדולה משלי," אמרה וילה.

"ויש לי גם סבתא, סבתא בּיילי: טוב, זה ברור. אבל הסבתא השנייה והסבים שלי מתו."

הסבים והסבתות של וילה עדיין חיו, כל הארבעה, אבל היא לא ראתה אותם לעתים קרובות. טוב, את ההורים של אביה היא לא ראתה בכלל, כי אמא של וילה אמרה שאין לה איתם אפילו דבר אחד במשותף. וחוץ מזה, הם היו חוואים ולא יכלו להשאיר את בעלי החיים שלהם לבד. ההורים של אמה באו לפעמים לבקר מפילדלפיה, בחגים, גם אם לא לעתים קרובות ולא לתקופה ממושכת, אבל אמה לא באמת חיבבה את אחיה ואת אחותה, והם כמעט לא באו לבקר. היא אמרה שאחיה תמיד היה המועדף כי הוא בן, וגם אחותה היתה המועדפת כי היא היתה הכי קטנה והכי חמודה; אחותה מפונקת נורא, היא אמרה. וילה היתה כמעט בטוחה שאילו הציעה למכור ממתקים לדוד שלה או לדודה שלה, אמה היתה מגיבה בנחרת בוז. בכל מקרה, היא חשבה, ממילא סביר שהם יסרבו אם הם אנשים איומים כל כך.

"אולי אני פשוט אעבור בין האנשים שגרים ברחוב שלי," היא אמרה לסוניה. "זה לפחות קל יותר מאשר אנשים זרים."

"בסדר, אבל אל תשכחי שבילי טרנסטייל גר ברחוב שלך. כדאי לך למהר, כדי שהוא לא יקדים אותך."

וילה שלחה אל בילי מבט חשדני. הוא התקוטט עם אחיו וניסה לחלץ מידיו איזה ממתק עטוף בנייר צלופן. "בילי טרנסטייל הוא מסוג הבנים שיושבים תמיד מאחורה," היא אמרה. "אני מוכנה להתערב שהוא אפילו לא ינסה לאסוף כסף."

"אה, ויש לי גם סנדקית," אמרה סוניה.

"וואו, יש לך ממש מזל," אמרה לה וילה.

כשתגדל, היא תתחתן עם מישהו שיש לו משפחה גדולה, מלוכדת ומאושרת. הוא יסתדר עם כולם - הוא יהיה גבר בדיוק כמו אביה, ידידותי ונינוח - וכולם יאהבו את וילה ויתייחסו אליה כאילו היא בת משפחה. יהיו לה שישה או שמונה ילדים, חצי בנות וחצי בנים, ובמהלך כל ילדותם הם ישחקו עם אינספור בני הדודים שלהם.

"אחותך בוכה," ציינה סוניה.

וילה הסתכלה וראתה את איליין מנגבת את אפה בגב כף ידה העטויה כפפה. "מה קרה?" היא קראה מעֵבר למעבָר.

"שום דבר," אמרה איליין בקול קטן. על גב הכפפה שלה היה עכשיו פס נוצץ שנראה כמו פס של דבק.

"היא בסדר," אמרה וילה לסוניה.

אבל באמצע יום הלימודים, בדיוק אחרי הפסקת הצהריים של וילה, באה אחות בית הספר לכיתה וביקשה מהמורה לשחרר את וילה דרייק. "לאחותך הקטנה כואבת הבטן," היא אמרה לווילה בדרך לחדר האחות. "אני לא חושבת שזה משהו רציני, אבל אני לא מצליחה לתפוס את אמא שלך, ואחותך שאלה אם תוכלי לבוא ולשבת איתה."

וילה הרגישה חשובה מאוד, בהתחלה. "זה בטח סתם בראש שלה," היא אמרה בקול ידעני, וכשהגיעו לחדר האחות, איליין ישבה על המיטה ונראתה מאושרת לראות אותה. האחות הביאה לווילה כיסא. אבל אז איליין נשכבה שוב וכיסתה את עיניה בזרוע אחת, ולווילה לא נותר מה לעשות. היא הסתכלה על האחות, שמילאה טפסים במקומה ליד שולחן הכתיבה שבקצה החדר. היא בחנה כרזה צבעונית ועליזה שהסבירה כמה חשוב לשטוף ידיים. מישהו דפק על הדלת - גברת פורטר מכיתה ו' - והאחות יצאה לדבר איתה והשאירה את הדלת פתוחה חלקית מאחוריה, כך שווילה יכלה לראות את תלמידי כיתות ז' מתקהלים בדרכם לארוחת הצהריים. אחד הבנים מכיתה ז' מִרפק בן אחר והפיל אותו, וגברת פורטר אמרה, "ראיתי את זה, דיקי בונד!" קולה הצטלצל ברחבי המסדרון כאילו דיברה מתוך קונכייה, וכמוהו הצטלצל גם קולה של תלמידת כיתה ז' שאמרה, "...מין גוון ורוד-כתום מוזר כזה שהשיניים שלי נראו צהובות לידו..."

האם כל הילדים האלה גדלים במשפחות מאושרות? האם אף אחד מהם אינו מסתיר משהו שמתרחש אצלו בבית? נראה שלא. נראה שלא היתה להם שום דאגה בחיים פרט לארוחת הצהריים והחברים והשפתונים.

האחות חזרה לחדר וסגרה את הדלת, והצלילים מהמסדרון גוועו. ובכל זאת, וילה שמעה את תחילת החזרה של התזמורת. לעזאזל. היא אהבה את החזרות של התזמורת. הם למדו לנגן את "מחול העלמות" מאת בורודין. הצלילים הראשונים היו שקטים ומהוססים כל כך - צלילים חלשים, היא חשבה תמיד - שעבר רגע עד שזיהתה אותם, אבל הצלילים התגברו כשהתחילה הנעימה העיקרית. זאת היתה הנעימה של "זר בגן עדן", והבנים שיושבים מאחור המהמו תמיד, "קחי את ידי, אני פר עם לב אבן" במקום "זר בגן עדן", עד שמר באד נקש בשרביט הניצוח על עמוד התווים. מר באד היה נאה מאוד, עם תלתלים זהובים ארוכים למדי ושרירים בולטים. היה אפשר לחשוב בטעות שהוא כוכב רוק. וילה ידעה שאם תגיע למקום הראשון בתחרות מכירת הממתקים ותזכה לשבת איתו בארוחה, היא תהיה אילמת מרוב התרגשות. היא כמעט לא רצתה לשבת איתו בארוחה.

התזמורת הפסיקה לנגן והתחילה מההתחלה. אותה פתיחה חלשה, "קחי את ידי..." אבל עכשיו התגברה הנגינה ונעשתה בוטחת יותר.

"אמא תהיה היום בבית כשנחזור מבית הספר?" שאלה איליין.

וילה הסתכלה עליה. איליין הורידה את זרועה מעל עיניה וכיווצה את מצחה בדאגה.

"בטח שהיא תהיה," אמרה וילה.

בטח שהיא תהיה בבית, אבל למרות זאת וילה אמרה לסוניה בהסעה שהיא לא יכולה לבוא אליה הביתה אחרי הלימודים. "אני צריכה לשמור על אחותי," היא אמרה. היא אמרה את זה במלמול שקט, כדי שאחותה לא תשמע. אחותה ישבה שוב לבדה בצד הנגדי של המעבר.

היה קשה לדעת על פי חזית הבית אם יש מישהו בפנים. נכון, החלונות היו חשוכים, אבל היה אור בחוץ, אז זה לא באמת אמר משהו. הדשא נראה איכשהו שטוח וחבוט והעלים של שיח הרודודנדרון שליד המרפסת היה מגולגלים בהידוק כמו סיגרים; עד כדי כך היה קר. וילה שלתה מתוך כיסה את המפתח הקשור בחוט. היה יכלה לנסות קודם לכן לצלצל בפעמון הדלת, אבל לא רצתה שאחותה תעמוד ותחכה ואז לא יקרה שום דבר.

בחדר הכניסה עמדה דממה מתקתקת. בסלון התנועה היחידה היתה של שולי הווילון שרפרפו על הרדיאטור. "היא לא כאן," אמרה איליין בקול הקטן הזה שלה.

וילה השליכה את הילקוט על הספה. "תני לה זמן," היא אמרה.

"אבל כבר נתַנו לה זמן! נתנו לה את כל הלילה!"

"זמן למחשבה", קרא לכך אביהן. לפעמים אמן צעקה עליו ורקעה ברגלה, או סטרה על פניה של וילה (חוויה כל כך מכאיבה ומביישת, לקבל סטירה על הפנים - מפחיד כל כך לעיניו של המקבל), או טלטלה את איליין כאילו היא בובת סמרטוטים, ואז היא היתה תופסת את שערה שלה בשתי ידיה כך שהיה נשאר נפוח משני צדי ראשה גם אחרי ששחררה אותו. ואז, לפני שמישהו הספיק להבין מה קורה, היא היתה נעלמת, והבית נותר המום ורועד מאחוריה, ואביהן אמר, "אל תדאגו, היא רק צריכה קצת זמן למחשבה." הוא לא נראה מוטרד כהוא זה. "היא עייפה מדי, זה הכול," נהג לומר.

"גם אנשים אחרים עייפים לפעמים," אמרה לו וילה פעם, "אבל הם לא מתנהגים כמוה."

"טוב, אבל את יודעת שהיא מאוד מתוחה."

וילה תהתה איך הוא מסוגל להיות מתחשב כל כך כשהוא עצמו מעולם לא איבד את שלוותו - למיטב זיכרונה הוא מעולם אפילו לא הרים את קולו.

היא הצטערה שהוא לא בבית עכשיו. בדרך כלל הוא חזר הביתה בארבע, אבל היום הן לא יכלו לסמוך על כך, כי הוא היה מן הסתם צריך לחכות שמישהו יסיע אותו.

"רוצה לאכול משהו קטן?" היא שאלה את איליין. "אולי חלב ועוגיות?"

"טוב, עוגיות, אולי."

"בלי חלב אין עוגיות!"

זה מה שאמן תמיד אמרה; וילה דיברה בקול העליז והמצטלצל של אמן. אבל זה היה כרוך במאמץ.

במטבח היא מזגה חלב לכוס והניחה אותה על השולחן לצד שתי עוגיות אוריאו. לעצמה היא לא לקחה שום דבר, כי היתה לה תחושה משונה שמשהו תקוע בגרונה. במקום זאת היא הרימה את הילקוט מהספה ולקחה אותו לחדר האוכל, שם הכינה תמיד את שיעורי הבית. אבל לפני שהספיקה להתחיל אותם הגיעה איליין, בידיה העוגיות אבל לא החלב, והתיישבה מולה. תלמידי כיתה א' לא קיבלו שיעורי בית, אז וילה שאלה אותה, "רוצה לצבוע בחוברת הצביעה שלך?"

איליין רק נענעה בראשה.

וילה החליטה להתעלם ממנה. היא הוציאה את מחברת החשבון והחלה לפתור את התרגילים, אבל בכל אותו זמן היתה מודעת לעיני אחותה המקובעות בה. מדי פעם היא שמעה צליל כרסום עכברי בזמן שאיליין נגסה בעוגייה.

כשווילה החלה לענות על השאלות בהיסטוריה, איליין כבר גמרה לאכול את שתי העוגיות ופשוט ישבה לה ומדי פעם השמיעה אנחות כבדות וקולניות שווילה העמידה פנים שהיא לא שומעת אותן. ואז צלצל הטלפון. "אני עונה!" אמרה איליין, אבל וילה הקדימה אותה בדרכה למטבח והרימה את השפופרת ראשונה. "הלו?" היא אמרה.

"הַיי, מתוקה," אמר אביה.

"הַיי, אבא."

"הכול בסדר שם?"

היא ידעה מה באמת הוא שואל, אבל אמרה רק, "כן. אני מכינה שיעורי בית ואיליין בדיוק גמרה לאכול עוגיות."

היתה שתיקה. ואז הוא אמר, "טוב, אני בטח אגיע בקרוב. אני רק מחכה שדאג לוֹ יסיים איזו פגישה עם תלמיד."

אז הוא עמד לחזור עם מר לוֹ. זה עדיף מאשר גברת בֵּלוֹז, שלפעמים נשארה במשרדה עד לשעה שש או אפילו שבע. וילה אמרה, "בסדר, אבא."

"תתכוננו לטוסטים-גבינה הכי טובים בעולם!"

"בסדר."

היא ניתקה את השיחה וחזרה לאיליין, שהתבוננה בה בתשומת לב. "הוא אומר שהוא יחזור הביתה עוד מעט," אמרה לה וילה.

איליין פלטה עוד אנחה קולנית.

וילה הסתכלה סביב במטבח וראתה את השיש העמוס כלים מלוכלכים, ועוד כלים בכיור, ואת כוס החלב של איליין שניצבה בלי שנגעו בה על השולחן לצד הערבוביה שנשארה שם מאתמול. "כדאי שננקה כאן," היא אמרה. "רוצה לעזור לי לשטוף כלים? אני אשטוף ואת תנגבי?"

"כן!" אמרה איליין. היא נשמעה מתלהבת; בדרך כלל אמן היא ששטפה את הכלים וּוילה ניגבה. "אני יכולה ללבוש סינר?" היא שאלה.

"כן, בטח."

וילה קשרה את אחד הסינרים של אמה ממש מתחת לבתי השחי של איליין, כדי שלא ייגרר על הרצפה. ואז היא מילאה את שני צדי הכיור החצוי במים חמים, ואיליין גררה לשם את סולם המדרגה כדי שתוכל להגיע לשיש. לאחר שווילה שטפה את הצלחת הראשונה וטבלה אותה במים שבכיור, היא הציבה אותה על המתקן לייבוש כלים ואיליין הרימה אותה בזהירות וניגבה במגבת כל חריץ קטן. היא היתה אטית להחריד, אבל וילה החליטה שאולי מוטב כך. היא עצמה החלה לפעול לאט יותר ומתחה עוד ועוד את התהליך, וכשסיימה לשטוף את הכלים היא ניגבה כל משטח ומשטח, גם את הכיריים, פינתה מהשולחן את כל מה שהיה עליו והחזירה את החלב של איליין למקרר.

"ניגבתי יפה, נכון?" שאלה איליין לאחר שניגבה את הצלחת האחרונה.

"כן, לֵייני, יפה מאוד," אמרה וילה.

בעצם לא היה נורא כל כך להיות בתפקיד האחראית. היא החלה לדמיין זאת כמצב קבוע - רק שלושתם לנצח, מסתדרים לבדם. מה, היא ואביה יכולים שניהם לדאוג לכל מה שצריך בלי בעיה! שניהם אהבו סדר ושיטתיות. אם אמה תחזור אי-פעם, היא תגיד, "אה." היא תסתכל סביבה ותגיד. "אה. אני רואה שאתם מסתדרים הרבה יותר טוב ממני."

"את יודעת מה?" שאלה וילה את איליין. "אני מציעה שנכין קינוח."

"קינוח!" אמרה איליין. חיוך רחב החל לעלות על שפתיה וחשף את הרווח שבין שיניה. היא החליקה את הסינר על גופה. "איזה מין קינוח?"

"עוגה, אולי, או פודינג. פודינג שוקולד."

"כן! את יודעת איך מכינים את זה?"

"אני בטוחה שנצליח למצוא מתכון," אמרה וילה. הרעיון הלך ושבה את לבה. ככלל הם לא אכלו קינוחים. היא תמיד קינאה בסוניה, שאמה הגישה קינוחים כל יום בשבוע. ופודינג שוקולד היה הקינוח האהוב על אביה - זה ופאי שוקולד, אבל וילה חשבה שבטח יהיה מסובך להכין בצק פאי.

"נשמור את זה בסוד ונגלה לאבא רק אחרי הארוחה," היא אמרה לאיליין, "ואז נוציא את הפודינג. הוא פשוט לא יאמין." בזמן שדיברה היא הזיזה את סולם המדרגה ממקומו וטיפסה עליו כדי לחפש בין הספרים שעל מדף ספרי הבישול של אמן. "'המטבח לכלה הטרייה'," היא קראה. "אני בטוחה שכאן יהיו המתכונים הכי קלים." היא ירדה מהסולם עם הספר בידיה ופתחה אותו על השיש. איליין באה ונעמדה לצדה, ועיניה עקבו אחרי אצבעה של וילה שטיילה מטה לאורך טור המילים. "עוגיות שוקולד, עוגת שוקולד, פודינג שוקולד. שתיים-שש-אחת." היא עברה לעמוד 261. "סוכר, אבקת קקאו, מלח. חלב, וניל... אוי לא. קורנפלור." היא אפילו לא ידעה איך נראה קורנפלור, אבל ניגשה לבדוק בארון שבו שמרה אמן את הקמח ואת שאר המצרכים הדומים לו, ואכן מצאה שם קורנפלור. היא הניחה את הקופסה על השיש ואיליין אמרה, "אני יכולה לערבב, וילה? בבקשה?"

"בטח," אמרה לה וילה.

לאיליין עדיין היה אסור להכין דברים על הכיריים, אז וילה הניחה סיר על שולחן המטבח ואמרה לה לערבב הכול שם. כמובן, איליין הקימה מהומה נוראה והתיזה הכול בהתלהבות סביב הסיר, ואילו הקורנפלור ואבקת הקקאו נשארו בתוכו בגושים במקום להתמזג בשאר החומרים, אבל וילה אמרה, "כל הכבוד, לייני," ואז העבירה את הסיר לכיריים ובחשה בו בעצמה, בעדינות רבה יותר, בזמן שהתחמם על האש. הגושים נשארו, גם אחרי שהתערובת החלה לבעבע בשולי הסיר. זה נראה כמו חלב רגיל עם חצץ בצבעי חום ולבן. "מה קורה? זה כבר הופך לפודינג?" שאלה איליין, כי לא היתה גבוהה מספיק כדי לראות במו עיניה. וילה לא ענתה. היא הגבירה את הלהבה עוד יותר, והסיר היה עולה על גדותיו אילולא עמדה לידו והעבירה אותו בזמן למבער אחר, כבוי. "אני לא מבינה," היא אמרה לאיליין. היא כיבתה את הלהבה הימנית, שזהרה באדום כהה ועמוק, ואז נעצה מבט בתוך הסיר.

"מה? מה?" שאלה איליין.

"אני לא -"

מהסלון קרא אביהן, "שלום!"

וילה ואיליין הסתכלו זו בזו.

"מישהו בבית?"

"תחביאי את הסיר!" לחשה איליין. "שימי אותו במקרר."

"אני לא יכולה! זה עדיין לא נהיה פודינג!"

"אז מה זה?"

"מה אתן מכינות שם, גבירותי הצעירות?" שאל אביהן מפתח המטבח.

וילה הסתובבה והסתכלה בו וניסתה להסתיר מעיניו את הסיר, אבל הוא התקרב והסתכל מעבר לכתפה. הוא עדיין לבש את מעיל הצמר והדיף ריח של חורף. "קקאו?" הוא שאל אותה.

"זה פודינג שוקולד," אמרה וילה לנעליה.

"זה מה?"

"זה פודינג שוקולד, אבא!" צעקה איליין בשמחה. "הכנו פודינג לקינוח! זאת היתה אמורה להיות הפתעה!"

"אה, וואו. אני באמת מופתע," הוא אמר. "לא ידעתי שאתן יודעות לבשל. בחיי, זה באמת נהדר!"

"הרסנו אותו," אמרה וילה.

"מה?"

"הכול מלא גושים!" היא אמרה בתסכול. "זה לא מתערבב, וערבבנו המון."

"אה, לא נורא. תני לי לראות," הוא אמר.

היא זזה הצדה, באי-חשק, והוא נעמד ליד הכיריים ולקח את הכף שהיתה מונחת באלכסון בתוך הסיר. הוא ערבב את התערובת פעם אחת כמו כדי לבחון אותה. "הממ," הוא אמר. "אני מבין."

"הכול התקלקל!" היא אמרה לו.

"טוב, לא ממש התקלקל; זה רק קצת... איפה המתכון?"

היא זקרה את סנטרה לעבר ספר הבישול שהיה מונח פתוח על השיש, והוא ניגש והסתכל בו. "טוב," הוא אמר, "ערבבתן את הסוכר ואת הקקאו ואת המלח. ואז הכנסתן הכול חוץ מרבע כוס חלב וערבבתן על חום נמוך מאוד."

"טוב..."

"ואז בקערה נפרדת הכנתן מחית מהקורנפלור ורבע כוס החלב שנשארה -"

"מה? לא. פשוט ערבבנו הכול ביחד בבת אחת."

"אה," הוא אמר.

"בגלל זה מה שבסיר נראה ככה?"

"הממ, כן, חמודה, אני חושב שכן."

"אבל לא ידעתי!"

"כשמנסים להכין משהו לפי מתכון, כדאי לקרוא את כל ההוראות לפני שמתחילים לעבוד."

היא חזרה לנעוץ מבט בנעליה, כי לא רצתה שהוא יראה את הדמעות בעיניה.

"קודם כול בודקים את רשימת המצרכים, כדי לבדוק שיש הכול -"

"עשיתי את זה."

"יפה מאוד, חמודה. ואז מסדרים הכול על השיש -"

"סידרתי! כל כך הקפדתי!"

"ואז קוראים את כל ההוראות, את רואה? זה קצת כמו מה שאני אומר לתלמידים שלי כשהם עובדים על פרויקט בנגרות. צריך קודם כול להחליט מה עושים עכשיו ומה עושים אחר כך, איזה צעד בא ראשון ואיזה צעד בא -"

היא לא יכלה לשאת את האופן שבו דבריו הבלתי פוסקים קדחו במוחה עוד ועוד בלי שום קשר למה שענתה. היא אמרה, "הבנתי! באמת. אני לא מטומטמת."

"מה, בטח שלא, חמודה שלי. זאת התנסות שאפשר ללמוד ממנה, זה הכול. בפעם הבאה תדעי מה צריך לעשות."

"אבל ידעתי גם הפעם! סידרתי את כל המצרכים... ותראה מה קרה. רציתי להפתיע אותך!"

"חמודה. זה לא משנה. תאמיני לי."

"לא משנה?"

היא הרימה את עיניה ונעצה בו מבט. עכשיו כבר לא היה לה אכפת שהוא יראה שהיא בוכה. היא קיוותה שהוא יראה. "איך אתה יכול להגיד שזה לא משנה," היא שאלה אותו, "אחרי שכל כך התאמצתי?"

"לא, רק התכוונתי -"

"אה, עזוב," היא אמרה, ואז הסתובבה ויצאה מהמטבח. היא חזרה לחדר האוכל, התיישבה בכיסאה ולקחה בידה את העיפרון שהשאירה שם.

אביה בא אחריה, ואיליין התקדמה כצל מאחוריו. "וילה, חמודה שלי," הוא אמר.

"אני לומדת."

"וילה, אל תהיי כזאת."

"אתה מוכן בבקשה לתת לי להכין את השיעורים?" היא שאלה אותו.

הוא חיכה זמן-מה, אבל היא הקפידה להסתכל על השולחן וקימטה את מצחה לעבר המחברת, ולבסוף הוא חזר למטבח. איליין נשארה לידה עוד רגע והסתכלה בה, אבל אז הסתובבה והלכה גם היא.

וילה מחקה את התשובה האחרונה שלה בהיסטוריה בקו שחור חזק.

לארוחת ערב הם אכלו טוסטים עם גבינה ואפונה. וילה אכלה בדממה ולא התיקה את מבטה מהצלחת, אבל איליין ואביהן דיברו במהלך כל הארוחה בקולות עליזים מדי. איליין סיפרה לאביהן על הארנבון שדוֹמי מרקוֹני הביא לשיעור חֶברה, ואביהן אמר, "דרך אגב, תאכלי את האפונה, ארנבונית קטנה שלי," ואיליין הכניסה אפון אחד לפיה וניסתה להזיז את אפה מעלה ומטה אגב לעיסה, ואביהן צחק. זה היה מגעיל.

וילה אמרה, "אני יכולה בבקשה לקום מהשולחן?"

"הטוסט לא היה טעים לך, חמודה?" שאל אביהן, כי היא השאירה חצי מהטוסט על הצלחת.

היא אמרה, "אני לא רעבה," וקמה ודחפה את הכיסא לאחור.

את השולחן פינו אביה ואיליין. וילה שמעה את הנקישות ואת הקרקושים ממקומה בחדר האוכל, ואז שמעה מים זורמים. אז הם בטח גם שטפו את הכלים.

אביה לא אמר אפילו מילת תודה אחת על כך ששטפה את הכלים שהיו שם קודם.

בינתיים היא כבר גמרה להכין את שיעורי הבית, ובכל זאת המשיכה לשבת עם הספרים והמחברות מפני שהם היו תירוץ שיסביר למה היא לא עוזרת במטבח. ואז נעמד אביה בפתח החדר ואמר, "מתחשק לך לשחק 'פרצ'יזי'?"

"היום זה היום של האמבטיה," היא אמרה בנוקשות.

"מה, כל כך מוקדם?"

היא לא ענתה. בלי להביט בו היא קמה, יצאה מחדר האוכל ועלתה במדרגות לחדרה.

במראה שעל דלת הארון היא נראתה פרועה ועם כתמי דמעות על הלחיים. תלתליה הזדקרו בטירוף סביב ראשה, וריסיה נדבקו זה לזה מרוב בכי.

היא פתחה את דלת הארון בתנועה חדה, ובבואתה נעלמה. היא הוציאה את הפיג'מה ממקומה על הוָו והלכה לחדר האמבטיה כדי למלא לעצמה אמבט.

בזמן ששקעה עד בתי השחי בתוך המים החמים וראתה את אצבעותיה מתקמטות כמו בד קפלים היא החלה לתהות אם קרה לאמה משהו נורא. אולי היא יצאה בכוונה מלאה לחזור מיד הביתה אבל אז קרתה לה תאונת דרכים. האם אנשים יֵדעו איך ליצור איתם קשר? אולי היא שוכבת בבית חולים מחוסרת הכרה.

או מתה.

למה המחשבה הזאת לא עלתה על דעתו של אביה? באמת, משהו במשפחה הזאת פשוט לא בסדר! וילה היא הנורמלית היחידה כאן.

אחרי האמבטיה היא הלכה מיד למיטה, אף שהשעה עוד לא היתה שמונה והיא לא היתה עייפה בכלל. היא שכבה בחושך בזרועות צמודות אל גופה ונעצה מבט מעלה בתקרה. בקומת הקרקע היא שמעה את אביה מדבר ואת אחותה מצחקקת. זמן קצר לאחר מכן היא שמעה את אחותה עולה במדרגות ועצמה את עיניה. איליין היססה בפתח החדר ואז חצתה את המרחק עד למיטתה והתפשטה באור שבקע מהמסדרון. וילה הצליחה לראות את קווי המתאר של גופה דרך עפעפיה המכווצים; היא ראתה את איליין מקפצת ימינה ושמאלה בזמן שהכניסה כף רגל אחת ואז עוד אחת אל תוך מכנסי הפיג'מה שלה. כשסיימה, היא הרימה משידת הלילה את "בית קטן ביער הגדול" וירדה שוב למטה, ואז שמעה וילה את קולו של אביה מרעים בהברות עמומות בזמן שהקריא לה מהספר.

הוא עלה למעלה עם איליין כשסיימו לקרוא פרק. וילה בדיוק הספיקה להסתובב על צדה בפניה אל הקיר לפני שנכנס, והיא הקשיבה לו בזמן שהשכיב את איליין במיטה ואיחל לה לילה טוב. ואז הוא ניגש אל הצד של וילה ולחש, "וילי? וילְז? את ערה?" אבל היא לא ענתה, ולבסוף הוא הלך.

צעדיו היורדים במדרגות נשמעו מושפלים ומאוכזבים כל כך, שווילה הרגישה שמשהו נקרע עמוק בתוך חזה.

כשהתעוררה, שמש הבוקר התלכסנה על פני שמיכת הטלאים שעל מיטתה והבית הדיף ריח בייקון וטוסט, והיא שמעה צעדים קלים ומהירים עולים במדרגות. "בוקר טוב, ברווזונות שלי!" אמרה אמן כשנעמדה בפתח.

"ברווזונות", כך קראה להן אמן כשהיתה במצב רוח טוב, ולווילה היה תמיד נדמה שהיא אומרת את המילה בקול של ברווז - קול עשיר ושמח, כמו הקול שנשים מדברות בו ברדיו כשהן רוצות להמחיש שהן מחייכות. וילה לא יכלה שלא להתעודד בכל פעם ששמעה את הקול הזה, אבל הבוקר היא המשיכה לשכב על גבה בכל זאת.

איליין, לעומתה, התיישבה מיד וקראה, "אמא'לה!"

זה היה מרגיז ביותר, כי בדרך כלל היא אמרה רק "אמא", והנה, "אמא'לה, התגעגעתי אלייך כל כך!" היא קראה עכשיו, ואז קפצה מהמיטה, וכשווילה התיישבה גם היא, איליין כרכה את זרועותיה סביב מותני אמן והרימה אליה מבט קורן, ואמן חייכה וחיבקה אותה. היא לבשה את חלוק הבית שלה בדוגמת ניצות ורדים, כך שכנראה חזרה הביתה בשעה כלשהי במהלך הלילה. "איפה היית, אמא'לה? לאן הלכת?" שאלה איליין, אבל אמן רק אמרה, "אה, לפה ולשם," במין נימה קלילה, ואז שלחה חיוך לעבר וילה ואמרה, "בוקר טוב, ישנונית."

"בוקר טוב," אמרה וילה חרש.

"אני יכולה להכין לך חביתה רגילה, או מקושקשת, או ביצים רכות. מה הוד מעלתך תעדיף?"

שזה מה שהיא עשתה בדרך כלל אחרי ההתפרצויות שלה - העמידה פנים ששום דבר לא קרה. לא משנה שהיא עזבה אותן בלי להקדיש להן רגע אחד של מחשבה; אין לזה שום משמעות, זה מה שנדמה שהיא ביקשה לומר. אלוהים, פשוט תתגברו על זה! היא יכלה לחזור הביתה ולמצוא אותן מתות במיטותיהן, חשבה וילה, וגם אז היא היתה בטח אומרת, "נו באמת! מה בדיוק קרה כאן?"

אף שכמה פעמים, בפעמים הנוראות באמת (הפעם שבה היא הטיחה כף הגשה בעצם הלחי של וילה ועשתה לה פנס שחור, הפעם שבה היא לקחה את הבובה האהובה על איליין וזרקה אותה לתוך האח), היא התנצלה כמו גיבורה בסרטים, אספה אותן אל זרועותיה וקראה, "יקרות שלי, האם תצליחו אי-פעם לסלוח לי?" ואז טמנה את פניה בצוואריהן והזילה דמעות חמות. כשדברים כאלה קרו מזמן, וילה בכתה גם היא, נצמדה אליה חזק ואמרה כמה היא פחדה ושבטח שהיא סולחת לה; אבל עכשיו הביך אותה להיזכר בכך. עכשיו היא היתה נשארת נוקשה בין זרועות אמה ומפנה את פניה הצדה במקרים כאלה, ובסופו של דבר היתה אמה מתנתקת ממנה ואומרת, "אוי, בחיי שאת טיפוס קר, וילה דרייק."

ובכל זאת, הבוקר נראתה אמה רעננה ונאה כל כך, וניצות הוורדים הדגישו את גוני הוורוד והלבן של עורה, ובמקום שרר ריח כל כך ביתי ונעים, והעולם חזר למסלולו. אז וילה אמרה, לבסוף, "מקושקשת, נראה לי."

"מקושקשת - סגור! לייני? בשבילך?"

"גם בשבילי מקושקשת, אמא'לה," אמרה איליין בקולה התינוקי המטופש, וכשאמן זימרה, "אני מיד הולכת להכין!" והסתובבה כדי לצאת מהחדר, איליין יצאה יחד איתה, אף שעדיין לבשה פיג'מה.

ואז יצאה וילה מהמיטה והתמהמהה בזמן ששטפה פנים, התלבשה, אספה את שערה בשתי סיכות ראש ובהתה בפניה הרציניות במראה שבחדר האמבטיה.

כשירדה למטה, בני משפחתה כבר היו בעיצומה של ארוחת הבוקר - שלושתם בחדר האוכל, כאילו מדובר ביום ראשון. השולחן היה ערוך בכלי החרסינה והם אפילו השתמשו בכלי מיוחד לטוסטים, שהטוסטים ניצבים בו זקופים כמו שיני מסרק. "בוקר טוב, חמודה," אמר אביה.

"בוקר טוב," אמרה וילה בלי להיישיר אליו מבט. היא החליקה לתוך כיסא.

"מישהי כאן לקחה לעצמה את הזמן," אמרה אמה. ולשמע הדברים האלה צידדה אליה וילה מבט ובחנה את הזווית של שפתיה. האם שפתיה מעוקמות במקצת, והשפה העליונה לא לגמרי מיושרת עם השפה התחתונה כי היא חורקת שיניים? אבל לא, שפתיה היו רכות ומעוגלות, וכשקמה כדי למזוג לאבא של וילה עוד קפה, היא נגעה בו קלות בכתף לפני שחזרה לשבת.

הביצה המקושקשת כבר התקררה אבל עדיין היתה טעימה, והיתה בה גם קצת גבינה, בדיוק כפי שווילה אהבה, ורצועות הבייקון היו גדולות ופריכות ולא היו בהן שום חלקי שומן לבנים. היא לקחה לעצמה שלוש רצועות.

"כדאי שאודיע לדאג לוֹ שאני לא צריך היום טרמפ," אמר אביהן, ואמן אמרה, "אה, התכוונתי לספר לך. אני חושבת שיש איזו בעיה קטנטונת במכונית."

"איזה מין בעיה קטנטונת?" הוא שאל.

"בכל פעם שמתניעים מופיעה נורה אדומה."

הוא הרים גבה. הוא אמר, "הסתובבת ככה עם האוטו כל הזמן כשנורת האזהרה דולקת?"

וילה נדרכה, כי חששה שאמה תיפגע מנימת הקול של אביה. אבל אז אמרה אמה, "אה. כן, טוב, נראה לי שזה מה שעשיתי."

"ולא עלה על דעתך להביא את המכונית לבדיקה?"

"אני יודעת! אני איומה," היא אמרה בעליצות. "אני פשוט גרועה בעניינים מכניים." והיא עשתה לווילה ולאיליין פרצוף של איזה-טמבלית-אני.

"הייתן מאמינות?" שאל אותן אביהן. אבל הוא נראה משועשע יותר מכל דבר אחר. על פי הבעת פניו הוא היה יכול באותה המידה לשאול, "נכון שהיא פשוט נהדרת?"

איליין היתה עסוקה בריבה שמרחה על הטוסט אז היא לא שמה לב לדבריו. וילה רק הסתכלה בו ולא אמרה דבר.

אמן הציצה לתוך קנקן החלב וניערה אותו מעט, ואז קמה ולקחה אותו למטבח. איליין, בינתיים, החלה לדבר שוב על הארנבון של דוֹמי מרקוני, רק שעכשיו היא קראה לו ארנבוני. "הארנבוני הזה ממש שקט ודוֹמי אומר שלא צריך להוציא ארנבונים לטיול," היא אמרה. "גם אנחנו יכולים להביא הביתה ארנבוני, אבא? בבקשה?"

אבל הוא בחן במבטו את וילה. הוא אמר, "וילה, חמודה? את עדיין כועסת עלי?"

היא משכה בכתפיה.

"לא ממש הבנתי מה קרה אתמול בערב," הוא אמר. "מה זה היה בדיוק? אנחנו יכולים לדבר על זה?"

וילה חשבה שקולו כנוע אבל תובעני, ולא התחשק לה לענות לו, אבל היא ידעה שהוא ימשיך ללחוץ עליה עד שיקבל תשובה. אז היא משכה שוב בכתפיה ואמרה, "הייתי פשוט עייפה מדי, נראה לי."

"אה," הוא אמר.

נראה שההסבר סיפק אותו. על כל פנים, הוא לא שאל עוד שאלות. בדממה שהשתררה לאחר מכן פגשו עיניה של וילה את עיני אחותה, והן החליפו ביניהן מבט ארוך, המום ומוטרד.