ריקוד טנגו אריסטוקרטי

1

דון רפאל אורטגה רומרו הביט בנערה שעמדה בצידו השני של החדר. הוא היה משוכנע שאינה שונה בדבר מחברותיה בנות המעמד המיוחס בבואנוס איירס: עשירה ומפונקת. היא הייתה חיוורת במקצת ביחס לחברותיה, והוא ניחש שירשה את בהירות עורה מאביה האנגלי. אימה, מריה פואנטס דה לה רוג'ה, הייתה בת אצולה ארגנטינית טהורה. מוחו הרגיש מעט מטושטש והוא קילל עצמו בחשאי; כוסית וויסקי הנוספת והמיותרת, לא עמדה להציל אותו מהמצב המביך בו נמצא, או מתחושת המלכוד איתה חי כבר שנים.

היום חל יום הולדתה השמונה עשר של איזובל מילר וסוף-סוף הגיע כדי לפגוש אותה פנים אל פנים, משום שזוהי האישה... קשר בבטנו גרם לו לתקן עצמו. זוהי הנערה לה הובטח כבעל כבר כשהיה בן שמונה עשרה.

"אינך יכול להכריח אותי להתחתן איתך!"

החזה של איזובל עלה וירד עם נשימותיה הנסערות. בחיים לא הרגישה כל כך מאוימת ונפחדת. ידיה היו קפוצות לאגרופים בצדי גופה, והיא הרגישה מרושלת ומסורבלת בשמלה צמודה מדי מבד סטן שאימה הכריחה אותה ללבוש לכבוד חגיגות יום הולדתה השמונה עשר, באותו הערב.

האיש בצידו השני של החדר הביט בה ברוגע ואמר בקול עמוק שהעביר בה רטט של מודעות מטרידה "הייתי רוצה להגיד שהרתיעה שלך מרעננת, אך אני בטוח שאינך מתכוונת לזה באמת – במיוחד כשאת יודעת שאין לך ברירה בעניין הזה. סבא שלך שכתב את גורלך כשמכר את האסטנסיה המשפחתית שלכם לאבי." פיו התהדק לקו מריר. "שניהם קיבלו את מבוקשם – סבך קבל כסף ואת הבטחון שהאסטנסיה תחזור למשפחה דרכך, בכך שקם משולחן הדיונים עם הסכם נישואים אטום, סגור וחתום."

איזובל התקשתה להבין. "אתה מתכוון לומר ש... אתה מתכוון לומר שעבדו על אבא שלך? אבל זה..."

"ממש לא." חתך את דבריה בקול זועף. "אף אחד לא עבד על אבי. היה סכסוך בינו לבין סבך והוא היה היחיד שהיה מוכן להציע הצעה על נכס, שעבור רבים אחרים היה גדול מדי אפילו לשקול לרכוש. אך הוא ווידא שבסופו של דבר, יקבל את מה שרצה בתמורה – נשואי שושלות בין בנו – אני– ובין מישהי משושלת מרשימה לא פחות – את. בימים אלה ההון המשפחתי שלך לוקה בחסר אך זה כשלעצמו אינו מעלה ואינו מוריד מהעניין. המשפחה שלך עדיין נחשבת לאחד מעמודי התווך של החברה הגבוהה בבואנוס איירס. לפני עשר שנים, כשנחתם ההסכם, סבך קיבל רק חצי משווי האסטנסיה. אבי השתמש בהכשרתו כעורך דין כדי להיטיב עם עצמו ועם מטרותיו, והוא וידא שמשפחתך תקבל את המחצית השניה ביום חתונתנו, שתערך ביום הולדתך העשרים ואחד."

איזובל הסתחררה. מאז יום הולדתה השישה עשר ידעה שהיום הזה עשוי להגיע. אך היא התעלמה מן האפשרות, הצפינה אותה עמוק בתוכה, במקום בו לא תאלץ לחשוב עליו, בתקווה שאם לא תכיר באפשרות, היא לא תתממש. המחשבה על שידוך לנצר לשושלת ענקי התעשייה בבואנוס איירס, הייתה מזעזעת מדי מכדי להעלות על הדעת, ולימודי התיכון באנגליה יחד עם מגורים עם בני משפחתו על אביה, עזרו כדי לגונן עליה מן האמת.

אך כרגע, המציאות שהתממשה לנגד עיניה שמה ללעג את תקוותיה, שלא הייתה להן שום אחיזה במציאות. הבהלה טפסה במעלה גרונה של איזובל, מכווצת אותה קלות. "זו לא אשמתי שסבא שלי הרגיש שהוא חייב למכור את האסטנסיה ולהגיע להסכם כזה."

היה לה קשה להאמין שכל זה באמת קורה. היה זה מספיק קשה לשוב לבואנוס איירס אחרי שסיימה את בית הספר באנגליה ולספר להוריה שרצתה לשוב לאירופה כדי לפתח את אהבתה למחול. מאז ומעולם חשבה שהחברה בבואנוס איירס מגבילה, במיוחד אחרי ששהתה עם בני משפחתה האנגלים, חסרי היומרות והנינוחים, שהיו עורכים דיונים סביב שולחן האוכל. הם לא ידעו דבר על השידוך והיא מעולם לא סיפרה להם על כך, נבוכה ומושפלת מעד כמה שזה נשמע כמו משהו הישר מימי הביניים.

שנות החופש יחסי שהעבירה באנגליה אפשרו לה לראות את החינוך המיוחס שקיבלה מנקודת מבט אובייקטיבית והיה לה ברור כשמש שלעולם לא תוכל להתאים עצמה לחיים של אשת מיליונר מפונקת – דבר שרבות מחברותיה בבואנוס איירס עשו, על אף שהן בעצמן למדו בבתי ספר יוקרתיים בכל העולם.

דון רפאל אורטגה רומרו צחק צחוק חד וקצר, שגרם לאיזובל להתכווץ קצת. היא הרגישה את ליבה קופץ למראה הבזק שיניים לבנות. "את באמת עד כדי כך תמימה, איזובל מילר הקטנה? כל החברה המיוחסת שלנו בנויה על איחודים אסטרטגיים ונוחים. שידוכים מאורגנים מראש כבר דורות על גבי דורות. אני מסכים שהשידוך המסוים הזה נראה מעט יותר שרירותי מרוב השידוכים, אבל לאמיתו של דבר הוא בדיוק כמו כל השאר."

הוא חייך חיוך ציני להכאיב. "אם כולנו היינו מאמינים בנשואים מתוך אהבת אמת, העשירונים העליונים היו מסתחררים לתוך אנרכיה תוך דקה ותאמיני לי, את זה אני יודע מתוך נסיון אישי."

בטוקסידו מעט מקומט, חולצה לבנה פתוחה, עניבת פרפר פרומה בגחמנות ועטוף בהילה של מיניות מעורטלת, הרווק הכי מבוקש בבואנוס איירס הצדיק בקלות את תדמיתו כיהיר וחסר רחמים. ידיו היו תחובות עמוק לתוך כיסי מכנסיים שחורים, מחויטים למשעי. רפאל רומרו היווה דוגמא מרהיבה לאון גברי.

החזה של איזובל התכווץ בפחד תחת איום השידוך ותחושת אין המוצא, אך היא הרגישה הבזק של אש בבטן ואמרה דרך שיניים חשוקות, "אני לא קטנה או תמימה, ובימינו אנו, זה פרימיטיבי לחלוטין לצפות מאנשים להסכים לשידוך כזה."

כשהגיע שעה קלה קודם לכן, איזובל הלכה בעקבות הוריה למבואה. הדלת הקדמית נשארה פתוחה לרגע, כמו גם הדלת האחורית של המכונית שלו. איזובל ראתה בהבזק רגל ארוכה וחלקה ונעל עם עקב גבוה ומפתה לפני שהנהג סגר את הדלת וחסם את הנוף.

תמונות העיתונות של האיש לא הכינו את איזובל להשפעתו עליה בפגישה פנים אל פנים. גון עור בצבע זית, שער שחור משחור ועיניים שדמו לשתי בריכות של חטאים אפלים וכהים, פניו היו קשים ובלתי מתפשרים, בעלי מראה כמעט אכזרי, שרוכך רק בעזרתו של הפה הכי מושחת והכי חושני שראתה אי פעם על גבר – גם כאשר היה קפוץ לקו זועף. בתוך תוכה ניערה עצמה. פעם, מתוך אובססיה חולנית ערכה עליו חיפוש באינטרנט. היא קראה שהשיטות העסקיות שנקט זכו כמות שווה של שבחים וביקורת חריפה על היותם אכזריים.

הוא פלייבוי עשיר ואיל הון, הרגיל לדרוס אנשים באכזריות. היא הייתה חייבת להתייצב נגדו – לגרום לו להבין שלא תכנע כשה המובל לטבח.

רגעים ספורים קודם לכן, שחרר את הוריה המתרפסים באומרו בקצרה, "עזבו אותנו. באתי על מנת לדבר עם בתכם ביחידות."

היא הרימה את הסנטר בהתרסה. "למה באת הנה הערב? לא הזמנתי אותך."

הוא עיקם את פיו, לועג לתעוזתה. "בטח ידעת שניפגש במוקדם או במאוחר. למה את חושבת שהורייך התעקשו שתחזרי מאנגליה?"

הבהלה שבה ועלתה, לופתת את בטנה של איזובל חזק. העובדה שאימה אפילו לא הזהירה אותה על בואו הקפיאה את ליבה. כנראה שידעה מה תהיה תגובתה של איזובל.

"אנחנו לא מתחתנים," הכחישה נואשות.

הוא הרים את הכתפיים, כאילו לא היה מוטרד. "אנחנו לא מתחתנים עכשיו. לא. אבל בעוד שלוש שנים, נהפוך לבעל ואישה." היא הרגישה שהחיים שלה סוגרים עליה והפחד הגדול ביותר שלה עמד להתממש – להיות מובלת לתוך חיים שאין לה שליטה עליהם, לתוך שידוך כפוי עם מישהו שלא אהבה ולתוך חיים של ציניות ומרירות בדיוק כמו הוריה. החלומות שלה על עתיד הרחק מכאן באירופה, התפוררו במהירות.

היא הרגישה איך הצבע אוזל מפניה. "אבל אני לא רוצה להתחתן איתך. אני אפילו לא מכירה אותך." היא הביטה בו והרגישה קצת נועזת. "אני לא רוצה את החיים האלה, ולא איכפת לי אם אתה מאמין לי או לא. אני מאוד אשמח לסובב את הגב שלי על החיים הללו ולא לראות אותך, את הבית הזה או את בואנוס איירס שוב לעולם."

האימה אחזה בה, לצד בהלה הולכת וגואה מהמחשבה על הכניעה לחיים לצד האיש הקר הזה. היא החוותה עם יד רועדת, "איך אתה יכול להיות כל כך אדיש לזה? להגיע הנה לפגוש את אשתך לעתיד כשברור כשמש שאתה באמצע פגישה רומנטית? האישה שמחכה לך בחוץ יודעת שאתה כאן כדי לדון בנישואיך?"

הוא חייך חיוך נוקשה ואמר באיטיות "פגישה רומנטית? חמוד. הפגישה עליה את מדברת התרחשה מוקדם יותר הערב, ואני יכול להבטיח לך שאישה במכונית שלי תהיה מאושרת לחלוטין ברגע שתהיה מתחתי במיטה שלי. נישואים לא מעניינים אותה יותר ממה שהם מעניינים אותי. היא גרושה כבר פעמיים."

"אתה דוחה." ובכל זאת מילותיו גרמו לעוד רטט בוגדני של מודעות לפלח את גופה.

רפאל הניד בראשו והתקרב לאיזובל. היא נשארה במקומה.

"לא, לא דוחה, מציאותי. שני מבוגרים מתאחדים בהסכמה כדי להנות אחד מהשני בלי כל השקרים שמאהבים אחרים מתחבאים מאחוריהם." עיניו ריצדו מעלה ומטה לאורך גופה של איזובל בצורה מעליבה. "כשתהיי אישה בוגרת, אולי תעריכי את זה מעט יותר ממה שאת מעריכה את זה כעת. ברור שאת עדיין שרויה בתוך סיפורי האהבה הדביקים של גיל העשרה."

איזובל מעולם לא כעסה כל כך. נקודות אדומות ריצדו לנגד עיניה. "חבל שמעולם לא נישאת לארוסתך שלמענה היית מוכן לסכן את האיחוד שלנו. אילו התחתנת איתה, לא היינו מנהלים את השיחה הזאת עכשיו. האם הציניות הכובשת שלך היא שהבריחה אותה?"

איזובל ראתה איך פניו מתכהים לאור הקנטור, אבל לא היה לה איכפת. היא התיחסה לעובדה שלפני כשמונה שנים, התעלם ההסכם המשפטי בין שתי המשפחות כדי להתארס. איזובל לא ידעה אז עד כמה משמעותי הוא יהיה עבורה בחייה העתידיים, וזכרה איך הסתכלה בתמונות של הזוג הלוהט והמדהים וחשבה שהם נראים רומנטיים בצורה בלתי אפשרית.

אך האירוסין מתו מוות מהיר לאור הזרקורים. עורכי הדין של המשפחה של איזובל לא הספיקו אפילו להשתמש בנשואים המובטחים כדי לקבל את הכסף המגיע להם בתמורה לאסטנסיה. מהרגע שבוטלו האירוסין, ההסכם קיבל חזרה את תוקפו. במלאת לה שש עשרה שנים, הוריה בישרו לה את הבשורה המרה.

כאשר חקרה עליו, חיפשה את כל דיווחי העיתונות על ארוסיו של רפאל ליפיפיה המהממת אנה פרז והבינה במבוכה, בפעם הראשונה, שכנראה היא הסיבה לכך שנפרדו.

הדיווחים רמזו לשידוך אך מעולם לא חשפו למי. מאז, יצא לו שם של אדם שמתיחס לנשים באותו האופן בו התייחס לעסקיו – בדיוק חסר רחמים, כאשר אף אישה אינה מחזיקה מעמד יותר ממספר חודשים.

"לא," אמר רפאל בקרירות, לגמרי המום מאיך שהנערה הזאת הפכה את התוויות שהדביק בה לחסרות ערך לחלוטין. "בכלל לא חבל שאירוסין שלי לא הסתדרו. הייתה זו ברכה נסתרת. כאשר אנחנו נתחנן זה יהיה כמו כל הסדר עסקי אחר – בדיוק כמו שנישואים מוצלחים צריכים להיות."

הוא לא ציפה שהמילים יצאו בכזאת קלות, אך להצהיר בפני הנערה הזאת שהם אכן יתחתנו, הרגיש נכון ברמה מטרידה. קולו התקשה. "אין מנוס מהגורל הזה. אני למדתי את זה, איזובל וגם את תלמדי."

באותו הרגע, משהו בלתי מוגדר התגבש בחזה של רפאל. תחושת הבלתי נמנע. הוא הגיע לכאן על מנת לפגוש בעצמו את כלתו לעתיד. הוא הגיע כשפילגש מסתרכת מאחוריו, על אף שידע שזה ראוי לגינוי, ובכל זאת, זה העניק לו תחושת ביטחון.

העובדה היא שחסם בהצלחה את ממשות הנישואים הללו במשך שנים – עד שעורך דינו, חבר ותיק ומהימן, צלצל אליו מוקדם יותר באותו היום ואמר בבוטות, היום יום הולדתה השמונה עשר של איזובל מילר. אתה לא חושב שאתה צריך להגיב לעובדה שההורים שלה מתחננים לפגישה כבר חודשים? זה לא הולך להיעלם, רפאל. אתה צריך להתמודד עם זה, להתמודד איתה, ולהתמודד עם העובדה שאתה לא נהיה צעיר יותר. ככל שתשאר רווק יותר זמן, כך תראה פחות יציב בעניני לקוחות פוטנציאליים ועמיתים לעבודה."

רפאל מלמל משהו גס, אך עורך הדין התעלם מכך בחוכמה. ברגע שהזכיר את איזובל מילר לחץ החל להיבנות בחזה של רפאל – תחושה של מלכודת הסוגרת עליו. הוא לא היה רגיל להיות נתון לחסדיו של דבר כלשהו. יחד עם תחושת המלכוד הגיעה תזכורת מרה שארוסתו לשעבר השתמשה במידע הזה על מנת לחשוף את חולשתו היחידה לטובת חמדנותה שלה.

עורך הדין שלו התפרץ. "אתה רוצה לסכן את האסטנסיה? הזהרתי אותך בעבר, רפאל, שאם תנסה לחמוק מהנישואים הללו תסבך את עצמך במאבק משפטי ממושך עם סיכויים גדולים להפסד. אחד היתרונות שלנו במצב הזה הוא שגם ההורים של איזובל לא רוצים להאבק, הסיבה היחידה שיכולה להיות לכך היא שהם זקוקים נואשות לכסף."

רפאל ענה בבוטות, "אל תדאג. אני לא מתכוון להסתכן בלאבד את אחד מהנכסים היקרים ביותר שלי." שפתיו התעגלו. "בטח לא בגלל אישה."

עורך הדין נאנח בהקלה, בקול רם. "ידעתי שתראה את זה כך. טוב, כמה שתשלים עם זה יותר מהר ותפגוש את כלתך לעתיד, כך ייטב. אימה הזמינה אותך לחגיגות יום ההולדת שלה יום בערב."

הוא רצה לצחוק – איזובל מילר הייתה האישה היחידה שאפילו לא הייתה צריכה לנסות לפתות אותו להתחתן איתה! הוא הוגש לה על מגש כסף ובכל זאת נאלץ לעמוד פה ולהקשיב לה מוחה על מה שכל נערה אחרת הייתה מוכנה לוותר עבורו על יד ימינה.

באותו הרגע, בתוך האווירה המתוחה שהייתה בחדר העבודה, איזובל ראתה בזיק מזערי של רגש לא מוגדר בעיניו של רפאל. מתי הוא הספיק להתקרב אליה כל כך? עכשיו שמה לב שלעיניו היה גוון חום עמוק וכהה כדבשה, עם הבהובי ירוק וזהב מתחלפים – ולא שחורות לגמרי כפי שחשבה. היא הרגישה שיש בגבר הזה צד כלשהו שאולי יקשיב לתחנוניה ואמרה, "אבל אתה לא רוצה להתחתן איתי. למה שלא פשוט תיתן לנו את מה שמגיע לנו על האסטנסיה ונוכל לסגור את הגולל על ההסכם הזה?"

לנגד עיניו של רפאל איזובל עברה שינויי. הרושם הראשוני שהיא נערה לא הייתה הוגנת לחלוטין. היא פשוט נראתה מאוד צעירה. עכשיו הבחין שגלומה בה בגרות טבעית וחוכמת חיים שלא ציפה למצוא בה. עיניו לכדו את עיניה ואחזו בהן. הוא הניד בראשו. "לא, זה לא כל כך פשוט."

הוא הרגיש שמחשבותיו מתפזרות ככל שריתקה אותו יותר. מקרוב, הייתה עוד יותר חיוורת ממה שחשב בתחילה. שיער חום, עם שמץ אדמדמות, הבריק באור העמום של חדר העבודה. שערה היה אסוף לפקעת טרחנית שלא החמיאה לפניה, שעוד הייתה בהם דשנות של גיל העשרה. אך עיניה... הוא הרגיש לכוד בעיניה. הן היו ענקיות וחומות, כמו קטיפה כהה, עם ריסים ארוכים אשר הטילו צלליות על לחיים סמוקות.

בהרף עין ראה שברגע שתיעלם העגלגלות, היא תתגלה כיפיפיה אמיתית. באופן מטריד, הרגיש פרץ דם במבושיו.

למה הוא נועץ בה כך עיניים? איזובל דברה שוב, עם יותר מקמצוץ של יאוש בקולה: "למה זה לא כל כך פשוט?"

היא לא הייתה מודעת למבט המתחנן, המיואש שעל פניה ולא ראתה איך הלסת של רפאל התהדקה בתגובה. הוא התקרב אליה יותר ואיזובל הרגישה עוד יותר מאוימת. גם במרחק, רפאל רומרו היה מאיים, אבל מקרוב, כפי שהיה עכשיו, נוכחותו השתלטה בצורה מוחצת. היא התקשתה לנשום.

"אני לא הולך להסתכן בלאבד את האסטנסיה על ידי נסיון לבטל את ההסכם במשא ומתן והאמת היא שאצטרך אישה. איזו סיבה יש לי להפנות את הגב לאישה המסופקת לי בצורה כל כך נוחה?"

עיניו טיילו על גופה בהערכה נינוחה וגרמו לחום גופה לנסוק כך שעד שעיניהם נפגשו שוב, פניה היו סמוקים כיין.

"את לא מה שציפיתי שתהיי," אמר, בהרהור קל.

"טוב, אתה בדיוק מה שציפיתי שתהיה," זרקה איזובל חזרה, מרגישה יותר ויותר מאוימת.

רפאל הרים גבה. "אני אקח זאת כמחמאה. את ממש מחרחרת קטנה, אה?"

איזובל הרימה את סנטרה בהתרסה." אם בכך אתה מתכוון שיש לי מוח משלי ושאני לא מפחדת להשתמש בו, אז כן. אני אכן מחרחרת, ואם אתה חושב שאני הולכת להסכים לנשואי נוחות איתך בצייתנות אז אתה טועה טעות חמורה. אין לי שום רצון להתחייב לחיים בגיהינום כאשתו הנוחה של איזה פלייבוי מיליארדר."

לאיזובל היה עוד יותר חם והיא קיוותה שהאור העמום מסווה את תגובתה. הדרך בה הסתכל עליה הייתה כל כך... בוחנת, בוחנת מדי. כאילו שראה בה משהו שמעולם לא הייתה מודעת לו – את עצמה כאישה. מיד, משהו חם, נוזלי ואסור החל להתהוות בבטנה ומטה מכך. היא נאבקה ברצון להתפתל. היא רצתה להפנות את מבטה, להסתכל בכל דבר אחר מלבד לתוך העיניים הכהות, המהפנטות, אך לא הצליחה. חוסר התועלת במצבם הכה בה. הדומיה המסתורית שלו העלתה את רמת המתח שלה לסף חדש. "אל תגיד לי שתשמח להתחתן איתי."

פיו היה קודר, נוקשה. עיניו כבר לא עסקו בבחינה; הן היו קשות וכהות. "נהפוך הוא, איזובל, הערב באתי הנה על מנת לפגוש את כלתי לעתיד פנים אל פנים וציפיתי לפגוש פרחחית ריקנית, נבובה ומפונקת, אך הפרכת את הציפיות שלי – ותאמיני לי, מעט מאוד אנשים כבר מצליחים להפתיע אותי."

איזובל קפאה. "אני לא רוצה להפריך את הציפיות שלך."

"מאוחר מדי," אמר רפאל בקלילות. "כבר עשית זאת. אני מודה שהמחשבה על הנשואין הללו לא קסמה לי במיוחד, אך הגישה שלי משתנה עם כל רגע שעובר. מעולם לא היה ספק שלבסוף אצטרך להתחתן ואחרי המפגש הכמעט גורלי שלי עם חתונה, בואי נאמר שהסוג היחיד של נישואים שאני מוכן לשקול הם נשואי נוחות."

מבטו המרצד מעלה ומטה ופיו שהתרכך שוב גרמו לאיזובל לרעד פנימי.

"בשעה שאין לי שום רצון להכניס למיטה ילדה-כלה, אני רואה שבתוספת בגרות קלה, אולי תהפכי לאישה שאוכל לבנות איתה חיים משותפים."

איזובל רתחה, גאווה נשית גואה לצד הבהלה המוחלטת שמילותיו יצרו.

"אני לא ילדה."

רפאל הרים גבה. "לא? אז מה את – אישה?" הוא הניד בראשו ואמר באכזריות, "את עוד לא אישה, קֶרידה וברור שאת עוד לא מוכנה למיטה שלי."

זעם לבן בוהק ומשהו מפחיד כמו כאב גרמו לאיזובל לפלוט, "בכל מקרה, עושה רושם שהמיטה שלך בלאו הכי מלאה מדי. לא נראה לי שהייתי רוצה לחלוק אותה עם כל הצעירות השאפתניות של בואנוס איירס."

לרגע, רפאל נראה המום ואז זועם. "את ממש – " הוא תפס את זרועותיה של איזובל ומשך אותה אל החזה שלו.

היא לא יכלה לנשום. בעיניים פתוחות לרווחה ראתה את הראש של רפאל יורד ואת הפה החושני עד-בלי-די מתקרב עוד ועוד. היא נשמה נשימה חנוקה רגע לפני שהכל הפך שחור ולוהט ופיו של רפאל סגר על פיה. טעמו היה של וויסקי וסכנה – בליל שטעמו הבוגר היה משכר לחלוטין.

הנערים אותם נישקה באנגליה מעולם לא יכלו להכין אותה להסתערות החושנית הזאת.

הלם מוחלט שיתק את איזובל למשך רגע ארוך. ארוך מדי. משום שלפתע הייתה מודעת לתחושה של החזה הקשה של רפאל הצמוד לשלה ולאיך שתחושה זו גרמה לשדיים שלה לעקצץ ולתפוח בתוך השמלה שלה.

פיו היה קשה וחסר רחמים, מעניש ומחפש תגובה איתה יוכל להשפיל אותה עוד יותר. חלק נסתר במוחה של איזובל ידע בדיוק מה מתרחש, אך החלק הזה היה כנראה מנותק מגופה ומפיה.

היא מצאה את ידיה אוחזות חזק בדש הז'קט שלו, אוחזות חזק משום שרגליה הפכו לג'לי. כאשר פיו של רפאל התרחק לשניה איזובל שמעה יבבת מצוקה נפלטת מגרונה והיא חיפשה בעיוורון ומצאה שוב את פיו של רפאל.

ידיו נעו – אחד במורד גבה והשניה מאחורי ראשה. היא הרגישה איך הוא משחרר את שערה, שהתפזר סביב כתפיה. עולמה הצטמצם לאי שפיות כובשת, שובת לב. האיש הזה, זרועותיו ופיו על פיה. בשונה מכל מה שהכירה או דמיינה, היה כל כך לוהט ותובעני. המגע והמשחק של לשונו בשלה גרמו לרגליה להיצמד על מנת להפסיק את הדופק שפעם ביניהם. חום נוזלי פשט והתרחב מהליבה שלה... ולאיזובל לא היה כל סיכוי לחזיר אליה את ההגיון.

או את הפנטזיה שרפאל לא מטריף את חושיה לחלוטין. חוסר הנסיון שלה הותיר אותה חסרת אונים.

לבסוף, הוא היה זה שנסוג. איזובל פתחה עיניים כבדות, נשימתה מהירה וכבדה. ליבה הולם. היה לה חם והיא הייתה מיוזעת ומבולבלת באופן קיצוני. כאילו שההוויה הפנימית שלה השתנתה ברמה כלשהי, אורגנה מחדש. היא חשה כאילו סומנה בברזל מלובן.

רפאל ווידא בזהירות שהיא עומדת, הוריד את ידיו ונע לאחור. ההשפלה הציפה אותה במהירות. היא לא יכלה להביט בו. עם פנים בוערות, התישבה בכסא שהיה לידה. היא לא יכלה להעמיד פנים שזה לא נגע בה. היה זה ברור מדי שכן.

רפאל פסע הלוך ושוב במרחק קטן ממנה, האנרגיה הקפוצה שלו מגיע עד אליה ומעוררת בה רצון להתכדר ולהתחבאות.

הוא הפסיק לפסוע, ובקולו היה גוון מחוספס שגרם לדופק של איזובל להשתולל. "כמו שאמרתי, את לא מוכנה לקראתי, איזובל. אך עוד שלוש שנים, כשתגיע שעתנו להתחתן, אין לי ספק שתהיי."

הוא נשמע כמעט מופתע ואיזובל הביטה מעלה – ומיד הצטערה על כך כשראתה כמה מקרוב הוא מביט אליה מטה. לפני שיכלה להמלט הוא שלח את ידיו הגדולות לזרועות שלה והרים אותה על הרגלים. היא רעדה.

הוא הרים את הסנטר שלה עם אצבע, עיניו מטיילות על פניה כאילו בוחן אותה מחדש. "הנישואים שלנו הם בלתי נמנעים אך אני מאמין שאנחנו יכולים להפוך אותם למוצלחים. יש לנו סיכוי לא פחות טוב מלכל אחד אחר בעיר הזאת שעומד בפני נישואים כאלו. ההסתייגויות, שאולי פעם היו לי, מתפוגגות במהירות."

הוא דיבר כאילו שכלל לא הייתה שם, כאילו הרהר לעצמו. איזובל עמדה בנוקשות ואספה את כל האומץ שהיה לה.

"לא אתחתן איתך."

מבטו של רפאל לכד את מבטה בקדרות, השפעת הצהרת הדחייה שלה על גופו הפתיעה אותו. "אין לך ברירה. העתיד שלי והעתיד שלך קשורים יחד. כמו שכבר אמרתי, אין לי שום כוונה לותר על בעלות האסטנסיה, לא תמורת שום הון שבעולם, ובטח לא עבור כלה נוחה שבכוונתי לעשות בה שימוש מלא."

הוא חייך חיוך חסר הומור. את יכולה להרגיש בת מזל שעוד יש לך זמן להתרגל לרעיון. כאשר אנחנו נתחתן, איזובל, את תהיי אישתי במלוא מובן המילה."

המחשבה שהאמין שתהפוך לאישה מהסוג שירצה להתחתן איתה גרמה להיסטריה לגאות באיזובל. לעולם לא. כשהאפשרות של נישואים לרפאל מרחפת מעל ראשה, המחשבה על לחיות בבואנוס איירס הרגיש כמו מאסר בכלא.

היא הנידה בראשה, מרגישה את שערותיה מלטפות את העור הרגיש של כתפיה. לא. אני עוזבת. אני לא מתכוונת להישאר פה. אני לא אתחתן איתך. אני לא. אני מעדיפה למות."

הבעה צינית הופיעה על פניו. "אין צורך בדרמטיות יתרה, איזובל. כשננשא, נצטרף לאלפים אחרים לפנינו, שנישאו למטרות נוחות וירושה." עיניו ריצדו מטה ומעלה. "בקרוב, תהפכי לאישה בוגרת אותה אוכל להכניס למיטה, כאשתי..."

הכאב המוחלט גרם לנשימתה של איזובל להעתק. היא עוד לא עיבדה עד הסוף את השפעות הנשיקה אך רפאל הוכיח את שליטתו החושנית עליה בקלות חסרת מאמץ. הוא הוכיח גם את חוסר ההשפעה שלה עליו.

האיום העצום החבוי בדבריו של רפאל גרם לאיזובל לשכוח כל דבר הגיוני, כל סיבה לכך שלא באמת הייתה לה בחירה בעניין. "אני לא מפחדת מהסכם משפטי. זו לא אשמתי שסבי נאלץ למכור את האסטנסיה למשפחה שלך. אני לא מוכנה לשלם על הבחירות שלו בנשואי נוחות למשהו שאני בזה לו."

ידיה היו קפוצות לאגרופים, ציפורניה ננעצות בכף ידה.

רפאל צעד לאחור, הוריד ממנה את ידיו והיא, לעומתו, הרגישה בחוסר.

הוא חייך חיוך קטן, היא הרגישה כאילו הרצפה נוטה תחתה. "לבוז זו מילה חזקה, במיוחד לאור העובדה שאת בקושי מכירה אותי, קטנטונת. תברחי כמה שאת רוצה, אבל אני אדע היכן בדיוק את נמצאת ומה את עושה, בכל רגע ורגע. את נסיכה בבואנוס איירס, איזובל. החיים שלך הם פה. את לא תשרדי לשניה בעולם החיצוני בלי המעטה המגונן של הסביבה שלך. ואני לא מציע לך לעשות משהו נחפז כמו לברוח ולהתחתן בסתר, לא מתוך אהבה ולא מתוך הרצון לחמוק מגורלך..."

קולו הפך מריר. "אני אחסוך ממך את כאב הלב. זה לא יסתדר וצוות עורכי הדין שלי יוודאו שהמשפחה שלך לא יראו לעולם את הכסף המגיע להם אם תעשי תרגיל כזה. זה סכום כסף לא קטן ואני יכול להבטיח לך כי השרדות המשפחה שלך בחברה הזאת תלויה בכך שהם יקבלו אותו – במיוחד עם המצב הכלכלי שלהם ימשיך להדרדר כפי שככל הנראה קורה עכשיו."

"אני שונאת אותך," איזובל אמרה ברעד. "אני מקווה שלעולם לא אראה אותך שוב."

רפאל הושיט אצבע ושרטט קו במורד לחיה של איזובל. "את תראי אותי שוב, איזובל. את יכולה לסמוך על זה. נחיה חיים ארוכים ומאושרים ביחד בעתיד הלא כל כך רחוק."