רכבת היתומים

 סְפְּרוּס הארבּוֹר, מֵיין, 2011

מוֹלי כורעת על השטיח בחדר שלה, ומבעד לקיר היא שומעת את הוריה האומְנים מדברים עליה בחדר המגורים, ממש מעבר לדלת. "זה לא מה שאמרו לנו כשהצטרפנו לתוכנית," דינה אומרת. "אם היו אומרים לי שיש לה כל כך הרבה בעיות, לא הייתי מסכימה."

"אני יודע, אני יודע." קולו של ראלף יגע. כל רעיון האומנה היה שלו, מולי יודעת את זה. לפני הרבה שנים, כשהוא עצמו היה "נער בעייתי", כמו שסיפר לה בלי לפרט יותר מדי, העובדת הסוציאלית בבית הספר שלו צירפה אותו לתוכנית "אח גדול", ורק בזכות החונך שלו (המורה הרוחני שלו, לדבריו) הוא לא ירד מהפסים. אבל אשתו דינה התייחסה אליה בחשדנות מרגע שהיא הגיעה אליהם. מה עוד שלפניה גר אצלם ילד שניסה לשרוף את בית הספר, וברור שזה לא תרם במיוחד.

"יש לי מספיק מתחים בעבודה," דינה אומרת וקולה מתרומם. "למה אני צריכה לחזור הביתה לכל הזבל הזה?"

דינה עובדת כיומנאית בתחנת המשטרה בספרוס הארבור, ולמיטב הבנתה של מולי, בעיירה קטנה כזאת לא מדובר במתחים קשים מדי - נהג שיכור פה ושם, קטטה עם פנס בעין לפעמים, וכמה גניבות קטנות ותאונות קלות. אם כבר להיות יומנאי בתחנת משטרה, ספרוס הארבור היא בטח המקום הכי פחות מלחיץ שאפשר להעלות על הדעת. אבל דינה היא טיפוס לחוץ. כל דבר הכי קטן מערער אותה. כאילו ההנחה הבסיסית שלה היא שהכול צריך לדפוק כמו שעון, וכשזה לא בדיוק הולך ככה (כמו שקורה לעתים די קרובות, כמובן), היא מופתעת ומזועזעת עד עמקי נשמתה.

מולי היא בדיוק ההפך ממנה: כל כך הרבה דברים השתבשו בשבע-עשרה שנותיה עלי אדמות, שמבחינתה שיבושים הם חלק בלתי-נפרד מהחיים. כשמשהו דופק כמו שצריך, היא בקושי יודעת איך לאכול את זה.

וזה בדיוק מה שקרה לה עם ג'ק. בשנה שעברה, כשהיא עברה לתיכון המקומי ונכנסה לכיתה י', היא הרגישה שרוב הילדים משתדלים להתחמק ממנה. הם היו עסוקים עם החברים שלהם, עם החבורות שלהם, והיא לא התאימה לאף אחד מההרכבים האלה. נכון שהיא לא בדיוק תרמה למצב: הניסיון לימד אותה שתדמית הקשוחה-המוזרה עדיפה על השברירית-האומללה, ולכן היא אימצה לה מראה גותי שמשמש לה שריון. ג'ק היה היחיד שניסה לחדור מבעד לשריון הזה.

באמצע אוקטובר, בשיעור סוציולוגיה, כשהגיע הזמן להתחלק לקבוצות עבודה, מולי נשארה לבדה בצד, כמו תמיד. ואז ג'ק הזמין אותה להצטרף אליו ואל ג'ודי, השותפה שלו (שממש לא התלהבה מהעניין, זה היה ברור). אבל במשך כל השיעור מולי התנהגה כמו חתול שנדחק לפינה. למה הוא כל כך נחמד אלי? מה הוא רוצה ממני? הוא מסוג הבחורים שנהנים להתעסק עם המוזרה של הכיתה? בכל מקרה, בלי קשר למניע שלו, לא היתה לה שום כוונה לוותר על משהו. היא עמדה בצד, בזרועות שלובות וכתפיים מגובננות, ושערה השחור והנוקשה נשמט על עיניה. כשג'ק שאל אותה משהו, היא משכה בכתף ורטנה, ובכל זאת שיתפה פעולה וביצעה את חלקה בעבודה. "איזה מוזרה הבחורה הזאת," שמעה את ג'ודי ממלמלת מאחורי גבה כשיצאו מהכיתה אחרי הצלצול. כשהסתובבה, נתקלה במבטו של ג'ק. להפתעתה הוא חייך ואמר, "לדעתי היא דווקא מדליקה," והביט ישר לתוך עיניה של מולי. לראשונה מיום שהגיעה לבית הספר, היא לא הצליחה להתאפק והחזירה חיוך.

בחודשים הבאים, כשלאט-לאט הם נהיו זוג רשמי, מולי הצליחה לקלוט פה ושם קטעים מהסיפור של ג'ק. אביו היה מהגר דומיניקני שעבד בקטיף אוכמניות בצֶ'ריפילד, ושם הוא פגש את אמא של ג'ק. אבל אחרי שהיא נכנסה להיריון הוא חזר לרפובליקה הדומיניקנית, מצא שם איזו בחורה מקומית, ויותר לא עניין אותו כלום. אמא של ג'ק לא התחתנה, ועכשיו היא עובדת אצל זקנה עשירה, שגרה בבית גדול ליד הים. לפי נתוני הפתיחה האלה, גם ג'ק היה צריך בעצם להיות מין חריג כזה, שמסתובב בשולי החברה, אבל הוא ממש לא כזה. כמה דברים משמעותיים פועלים לטובתו: יש לו מהלכים מבריקים במגרש הכדורגל, וגם חיוך מהמם, עיניים חומות גדולות וריסים ארוכים משהו פחד. הוא לא לוקח את עצמו כל כך ברצינות, אבל מולי כבר קלטה שהוא יותר חכם ממה שהוא מראה, אולי אפילו יותר חכם ממה שהוא יודע.

הכישרון של ג'ק במגרש הכדורגל לא מעניין את מולי, אבל חוכמה תמיד עוררה בה הערכה (והעיניים הגדולות הן תוספת לא מזיקה). גם אצלה, השאיפה לדעת עוד ועוד היא הדבר היחיד שבזכותו היא לא יורדת מהפסים. בגלל התדמית הגותית שלה, היא יכולה להרשות לעצמה להיראות מוזרה מכל מיני בחינות, ולכן היא לא מהססת לקרוא ספרים לעיני כולם - במסדרון וגם בקפטריה - ובעיקר היא אוהבת רומנים שהגיבורים שלהם מרדנים ומיטלטלים בין זעם לייאוש: "התפסן בשדה השיפון", "פעמון הזכוכית", "ג'יין אייר". לפעמים היא מעתיקה למחברת מילים מיוחדות, שהצליל שלהן מוצא חן בעיניה: בן בּלייעל. רך לבב. אספלנית. מטרוניתה. אחוז פלצות. מלחך פנכה...

בהתחלה, כשרק הגיעה לתיכון הזה, נהנתה מהריחוק שהתדמית שלה יצרה, מהחשש והחשדנות שנשקפו מעיני התלמידים האחרים. אבל לאחרונה, גם אם לא נוח לה להודות בזה, היא מרגישה שהדמות הזאת מתחילה להגביל אותה. כל בוקר היא נאלצת להקדיש המון זמן לבגדים ולאיפור, וכל הטקסים שהיו פעם מלאי משמעות - צביעת השיער בשחור-פחם עם פסים סגולים או לבנים, מסגור העיניים בעיפרון כהה, מריחת קרם בסיס הרבה יותר בהיר מגון העור שלה, והתאמת פריטי לבוש הדוקים ולוחצים - מעוררים בה קוצר רוח עכשיו. היא מרגישה כמו ליצן בקרקס שהתעורר בוקר אחד וגילה שכבר לא מתחשק לו להדביק את האף האדום. רוב האנשים לא משקיעים מאמצים כאלה כדי לשמור על התדמית שלהם, אז למה היא צריכה לעשות את זה? לפעמים היא מדמיינת שבפעם הבאה שיעבירו אותה למקום אחר (כי תמיד יש מקום אחר, משפחת אומנה אחרת, בית ספר אחר), היא תבחר בדמות חדשה, שקל יותר לתחזק. גראנג'? חתולת מין?

מיום ליום נראה סביר יותר שזה יקרה בקרוב. כבר כמה חודשים דינה רוצה להיפטר ממולי. אמנם ראלף התאמץ מאוד לשכנע את דינה שמתחת לשיער המזעזע ולאיפור המתריס מסתתרת ילדה חמודה, אבל עכשיו האמינות של ראלף נחלה כישלון חרוץ, וסוף-סוף יש לדינה תירוץ ממשי להעיף אותה.

מולי כורעת על ברכיה, מרימה את שוליו של כיסוי המיטה הלבנבן ושולפת מתחת למיטה שני תיקי נסיעות גדולים וצבעוניים. ראלף קנה לה אותם במבצע בחנות העודפים של אֶל-אֶל בִּין, באֶלסוֶורת'. על התיק האדום רקום השם "בּרֵיידן", ועל הכתום עם הפרחים ההוואיים כתוב "אֶשלי", ומולי מניחה שאף אחד לא רצה אותם בגלל הצבע או בגלל הסגנון שלהם, או בגלל השמות החנוניים האלה שרקומים עליהם בלבן.

מולי פותחת את המגירה העליונה בשידת הבגדים שלה, אבל אז נשמע זמזום קצוב מתחת לשמיכה, שנהפך מיד לגרסה מתכתית של "אימפַּקטו" של דֶדי יאנקי. "בשביל שתדעי שזה אני ותעני לטלפון," אמר ג'ק כשקנה לה את הרינגטון הזה.

"אוֹלָה, מִי אַמיגוֹ," היא אומרת כשהיא מוצאת סוף-סוף את הטלפון.

"הֵיי, מה קורה, צ'יקָה?"

"מה אני אגיד לך. דינה לא כל כך מרוצה כרגע."

"מה את אומרת."

"כן. המצב די חמור."

"כמה חמור?"

"לדעתי, אני עפה מפה." היא מרגישה שהיא נשנקת לרגע, וזה מפתיע אותה. הרי כל כך הרבה פעמים עברה את האירוע הזה בגרסה כזאת או אחרת.

"לא," הוא אומר. "אני לא חושב."

"דווקא כן," היא אומרת, חופנת מתוך המגירה ערימת גרביים ותחתונים ומשליכה אותם לתוך התיק שכתוב עליו בריידן. "אני שומעת שהם מדברים על זה."

"אבל את צריכה לעשות את העבודות שירות האלה."

"אין סיכוי שזה יקרה." היא מרימה את שרשרת הקמעות שלה, שמונחת בערימה קטנטנה על השידה, ממוללת את שרשרת הזהב ומנסה להתיר את הסבך. "דינה אומרת שאף אחד לא יסכים להעסיק אותי. שאי-אפשר לסמוך עלי." הסבך נפרם מתחת לאצבעותיה והיא מושכת את קצות השרשרת לשני הצדדים. "אבל אין בעיה. שמעתי שמוסד לעבריינים צעירים זה לא כל כך נורא. ובלאו הכי זה רק לכמה חודשים."

"אבל... את לא גנבת את הספר הזה."

היא מחזיקה את הטלפון בין כתף לאוזן ועונדת את השרשרת, נאבקת ברכיסת האבזם ומביטה במראה שמעל השידה שלה. עם האיפור השחור שמרוח לה מתחת לעיניים היא נראית כמו שחקן פוטבול.

"את לא גנבת אותו, נכון, מולי?"

אבל הבעיה היא ש... היא כן גנבה את הספר. או ניסתה לגנוב אותו. זה הספר הכי אהוב עליה - "ג'יין אייר", והיא רצתה שהוא יהיה שלה. בחנות הספרים של שֶרמן, בבַּר הארבור, הספר לא היה במלאי, והיא התביישה לבקש מהמוכר שיזמין לה אותו. ודינה לא היתה נותנת לה את מספר כרטיס האשראי שלה כדי לקנות אותו ברשת. והיא כל כך רצתה את הספר הזה. אף פעם לא קרה לה שהיא כל כך רצתה משהו (בזמן האחרון, זאת אומרת...), ולכן, בסופו של דבר, היא מצאה את עצמה בספרייה, באחד המעברים הצרים באגף הסיפורת, ועל המדף שמולה היו שלושה עותקים של הרומן - שניים בכריכה רכה ואחד בכריכה קשה. כבר פעמיים שאלה מהספרייה את העותק בכריכה הקשה, לקחה אותו לדלפק והחתימה אותו בעזרת כרטיס הספרייה הממוחשב שלה. עכשיו היא שלפה מהמדף את שלושת העותקים והחזיקה אותם ביד כאילו היא בודקת איזה כבד יותר. בסוף היא החזירה למדף את העותק בכריכה הקשה, ומתוך השניים בכריכה הרכה, היא החזירה למדף את העותק החדש יותר.

העותק שנותר בידה, ושאותו תחבה בסופו של דבר לחגורת הג'ינס שלה מתחת לחולצה, היה עותק ישן - דפים מצהיבים, אוזני חמור והדגשות בעיפרון לאורך פסקות שלמות. הכריכה הדקיקה היתה מודבקת בדבק שהתפורר במשך השנים, וכבר התחילה להתנתק מהדפים. אם היו מוציאים את העותק הזה למכירה שהספרייה עורכת כל שנה, הוא היה עולה עשרה סנט לכל היותר. אף אחד לא ירגיש בחסרונו, שיערה מולי. שני העותקים החדשים עדיין זמינים לכל מי שירצה לקרוא את הספר.

אלא שלאחרונה החליטו להתקין בספרייה מערכת התראה נגד גניבות, וארבע גמלאיות מתנדבות עמלו במשך כמה חודשים והתקינו פסים מגנטיים בכריכות הפנימיות של כל אחד-עשר אלף הספרים. לכן, כשמולי יצאה מהבניין באותו יום ועברה בין מוטות המתכת (שלא ידעה שהם גלאי גניבות), נשמע צפצוף רם ועקשני, והספרנית הראשית, סוזן לֶבּלאנק, הסתערה עליה כמו עיט שמישהו ניסה לגזול אחד מגוזליו.

מולי הודתה מיד - או ליתר דיוק, ניסתה לטעון שפשוט שכחה להעביר את הכרטיס המגנטי. אבל סוזן לבלאנק לא היתה מוכנה להקשיב. "תעשי לי טובה ואל תעליבי אותי בשקרים כאלה," היא אמרה. "אני עקבתי אחרייך. היה נדמה לי שאת זוממת משהו." וכמה חבל שהחשדות שלה התאמתו, היא הוסיפה. היא בהחלט היתה מעדיפה להיות מופתעת לטובה לשם שינוי.

"אוי, לא. באמת?" ג'ק גונח.

מולי מביטה במראה ומעבירה את אצבעותיה על פני הקמעות שתלויים על השרשרת מסביב לצווארה. בזמן האחרון כמעט לא הסתכלה עליהם, אבל בכל פעם שקורה משהו והיא יודעת שתיאלץ לעבור שוב לבית אחר, היא חוזרת אליהם. את השרשרת עצמה קנתה לא מזמן במארדנ'ס, אחת החנויות הזולות באלסוורת', כדי שסוף-סוף יהיה לה על מה לתלות את שלושת הקמעות שאביה נתן לה ביום הולדתה השמיני: דג אמייל כחול וירוק, עורב מפיוטר ודובון חום מזכוכית. כמה שבועות אחרי שהוא נתן לה אותם, הוא נהרג בתאונת דרכים כשטס בכביש המהיר בלילה קפוא, ואמא שלה, שהיתה בת עשרים ושלוש בסך הכול, התחילה להידרדר עד שהגיעה למצב בלתי-הפיך. ביום ההולדת התשיעי שלה, מולי כבר גרה אצל משפחת אומנה, ואמא שלה היתה בכלא. הקמעות הם הדבר היחיד שנשאר לה מהחיים הקודמים שלה.

ג'ק הוא באמת בסדר גמור. אבל היא ידעה שגם אצלו הרגע הזה יגיע. בסופו של דבר, כמו כל האנשים האחרים - עובדות סוציאליות, מורות, הורים אומנים - גם הוא ירגיש שנמאס לו, ירגיש נבגד ויגיע למסקנה שמולי היא צרה צרורה וחבל על כל המאמצים. מולי רוצה מאוד לחבב אותו, ואפילו מצליחה לעורר בו תחושה שהיא מחבבת אותו, אבל למעשה היא אף פעם לא הרשתה לעצמה לחוש חיבה עמוקה למישהו. זה לא אומר שהיא מעמידה פנים, אבל באיזשהו מקום היא תמיד שומרת על ריחוק. היא גילתה שאפשר לשלוט ברגשות אם מדמיינים שבית החזה הוא מין ארגז ענקי עם מנעול. אז היא פותחת את הארגז, דוחפת לתוכו כל רגש בלתי-נשלט, כל עצב או צער שצצים בלי הזמנה, ופשוט נועלת אותם בפנים.

גם ראלף ניסה לראות את הטוב שבה. יש לו נטייה כזאת - הוא רואה את הטוב גם כשאין שום טוב בסביבה. ובאיזשהו מקום מולי מודה לו על זה שהוא מאמין בה, אבל היא לא לגמרי סומכת על האמון הרופף הזה. כבר כמעט עדיף להתמודד עם דינה, שלפחות לא מנסה להסתיר את החשדות שלה. יותר קל להניח שאנשים רוצים ברעתך וזהו, מאשר להאמין שהם רוצים בטובתך ולהתאכזב כשהם לא עומדים בציפיות.

"אבל למה דווקא 'ג'יין אייר'?" ג'ק שואל.

"מה זה חשוב?"

"הייתי קונה לך אותו."

"כן, טוב." למרות כל התסבוכת וסכנת הסילוק, בשום אופן לא היתה מבקשת מג'ק לקנות לה את הספר. מבחינתה, הדבר הכי גרוע במערכת האומנה הוא התלות שלה באנשים שהיא כמעט לא מכירה, והעובדה שכל גחמה שלהם עלולה לפגוע בה. לכן למדה לא לצפות לשום דבר ולא לבקש שום דבר. לא פעם שוכחים לחגוג לה יום הולדת, ובחג המולד בקושי זוכרים לקנות לה מתנה. אז היא למדה להסתפק במה שהיא מקבלת, אם כי רק לעתים נדירות היא מקבלת משהו שבאמת רצתה.

"את כזאת עקשנית!" ג'ק אומר, כאילו ניחש את מחשבותיה. "תראי איך הסתבכת."

נקישה חזקה נשמעת בדלת חדרה של מולי. היא מצמידה את הטלפון אל חזה ומביטה בידית הדלת שמסתובבת. הנה עוד חיסרון: אין מנעול ואין פרטיות.

דינה תוחבת את ראשה לתוך החדר, שפתיה הצבועות ורוד מהודקות לקו דק. "אנחנו צריכים לדבר."

"בסדר. אני רק מסיימת את השיחה."

"עם מי את מדברת?"

מולי מהססת. היא חייבת לענות על השאלה הזאת? טוב, מה זה משנה. "עם ג'ק."

דינה מזדעפת. "תזדרזי. לא בא לי לבזבז את כל הערב."

"אני כבר באה." מולי מחכה, נועצת מבט בדינה עד שראשה נעלם מעבר למשקוף, ומחזירה את הטלפון אל אוזנה. "כיתת היורים מוכנה."

"לא, לא, תקשיבי," ג'ק אומר. "יש לי רעיון. רעיון קצת... מטורלל."

"מה העניין?" היא אומרת בזעף. "אני חייבת לסיים."

"דיברתי עם אמא שלי..."

"מה? סיפרת לה? גם ככה היא שונאת אותי!"

"רגע, תקשיבי לי עד הסוף. קודם כול, היא לא שונאת אותך, גם אם היא לא מתלהבת מכל העגילים שלך. ושנית, היא דיברה עם הגברת שמעסיקה אותה, ויכול להיות שתוכלי לעשות אצלה את עבודות השירות."

"מה? אבל... איך?"

"טוב, את יודעת שלעשות סדר זה לא הצד הכי חזק של אמא שלי."

מולי אוהבת את צורת הניסוח שלו - עניינית, בלי שום שיפוט, כאילו הוא מדווח שאמא שלו שמאלית.

"אז הגברת הזאת רוצה לנקות את עליית הגג שלה - עיתונים ישנים, ארגזים, כל מיני דברים כאלה - וזה הסיוט הכי גדול של אמא שלי. לכן הצעתי לה שאת תעשי את זה. לדעתי, בקלות תוכלי לחסל שם את חמישים השעות שאת צריכה לעשות."

"רגע... אתה רוצה שאני אנקה איזו עליית גג של גברת זקנה?"

"כן. ממש תפור עלייך, לא? בחייך, הרי את חולת ניקיון, אל תנסי להכחיש. כל החפצים שלך מסודרים כמו חיילים, כל הניירות מתויקים, והספרים מסודרים לפי אלף-בית, לא?"

"שמת לב, מה?"

"אני מכיר אותך יותר טוב ממה שאת חושבת."

מולי חייבת להודות שהיא באמת נהנית לסדר דברים. כן, אולי היא אפילו קצת חולת סדר. אחרי כל כך הרבה שנים של נדודים, חשוב לה לטפל יפה ברכוש המועט שלה. אבל הפרויקט החדש הזה, שג'ק מציע לה, לא נשמע כל כך טוב: להיות תקועה לבד באיזו עליית גג מעופשת, יום אחרי יום, ולמיין את הזבל של איזו גברת?

מצד שני, לעומת האפשרויות האחרות...

"היא רוצה להיפגש איתך," ג'ק אומר.

"מי?"

"ויוויאן דֵיילי. הקשישה הזאת. היא רוצה שתבואי לשיחה."

"מה זה, ריאיון עבודה כזה? זה מה שאתה אומר?"

"כן, זה חלק מהעסקה," הוא אומר. "את תעמדי בזה?"

"יש לי ברירה?"

"כן, יש לך: את יכולה ללכת לכלא!"

"מולי!" דינה נובחת ודופקת בדלת. "תצאי משם ברגע זה!"

"בסדר!" היא קוראת ואז היא אומרת לג'ק, "בסדר."

"מה בסדר?"

"אני מסכימה. אני אלך לפגוש אותה. אני אבוא לריאיון."

"יופי," הוא אומר. "ועוד דבר - אולי כדאי שתלבשי חצאית או משהו כזה... את יודעת. ואולי תורידי כמה עגילים."

"כולל הנזם?"

"תראי, אני מת על הנזם שלך. אבל..."

"הבנתי."

"רק לפגישה הראשונה."

"בסדר, בסדר. ועוד משהו... תודה."

"את לא צריכה להודות לי," הוא אומר. "אני פועל באנוכיות מוחלטת: אני פשוט רוצה שתישארי בסביבה עוד קצת."

כשהיא פותחת סוף-סוף את דלת חדרה, היא נתקלת בפניהם המתוחים והמסויגים של דינה וראלף. אבל היא מעלה חיוך על פניה וממהרת להכריז: "אל תדאגו. יש לי איפה לעשות את עבודות השירות שלי." דינה מעיפה מבט מהיר בראלף, ומולי מבינה מיד את הרמז. יש לה ניסיון עשיר בקריאת שפת גוף של הורים אומנים. "אבל אם אתם מעדיפים שאני אעזוב - אז בסדר, אני מבינה את זה. ימצאו לי מקום אחר."

"אנחנו לא רוצים שתעזבי," ראלף אומר, ובמקביל לו דינה אומרת, "צריך לדבר על זה." הם נועצים מבט זה בזה.

"מה שתחליטו," מולי אומרת. "אם זה לא מסתדר - אין בעיה."

ובאותו רגע, בזכות התעוזה ששאבה מג'ק, היא מרגישה שבאמת אין בעיה. אם זה לא מסתדר, אז לא. בחייה הקצרים מולי כבר הספיקה להתמודד עם רוב כאבי הלב שאנשים אחרים פוחדים מהם כל החיים: אבא שנהרג; אמא שהידרדרה; מעברים וטלטלות; אנשים שלא מעוניינים בה. ובכל זאת היא ממשיכה לנשום, וממשיכה לישון בלילה ולצמוח לגובה, ולקום כל בוקר ולהתלבש. ולכן היא אומרת שאין בעיה, כי ברור לה שתצליח לשרוד כמעט כל דבר. אבל עכשיו, בפעם הראשונה מאז שהיא זוכרת את עצמה, יש מישהו שמגלה אכפתיות אמיתית כלפיה (אם כי אלוהים יודע למה). עכשיו, בפעם הראשונה, עוברת בה תחושה שאולי בכל זאת יש לה מה להפסיד.