רסיסי חיים

האמבולנס עזב ואני נשארתי לבד ברחוב החשוך, בעיר זרה, כשגשם לא מפסיק לטפטף. התבוננתי סביבי וכל מה שראיתי הוא רסיסי חיים, רסיסי חיי שלי, שהתנפצו.

בא האלוהים ולקח אותי לאזור שנמצא מעבר למה שאדם יכול לתפוס. אבל למה? למה דווקא אותי? מי אתה אלוהים שתתעלל בי ככה? הא? יש כל כך הרבה אנשים רעים בעולם, אז למה לא אותם שלחת לאזור הזה? אני בכלל לא יודע מה יש שם, באזור הזה שמרגישים. אני לא יודע מה עושים שם. למה זה מגיע לי? למה זה מגיע לבת שלי? קראתי פעם שהאלוהים הוא "אל רחום וחנון", אבל זה, זה שלקח לי את הילדה, זה בטח לא ההוא מספר הספרים, אז אולי בכלל אין אלוהים?

ונגיד שטעיתי, נגיד שאני אשם, נגיד שלא ראיתי מספיק ולא השגחתי מספיק, אז מה, זהו? שוברים את הכלים? עונש לכל החיים? גם כן האלוהים הזה, קטנוני שכמוהו, חכם על חלשים, לא, זה לא אלוהים, אין אלוהים, אינעל העולם, אין אלוהים.

בלוויה עוד נתתי לו צ'אנס, קראתי את הקדיש בקול חזק, כמו בבר-מצווה, חיכיתי בהתרגשות לרגע שבו אצעק את המילים "אל מלא רחמים", אבל לא היה כלום, לא מילים ולא רחמים, רק אמן ואמן, והופ, לתוך הבור שבאדמה. גם כן הדתיים האלו. באמת, חמור שכמוני, למה ציפיתי, איך אפשר להגיד "אל מלא רחמים" כשאני מסתכל אל תוך הבור ולא רואה שם שום רחמים?

הכי מרגיז הוא שאני מתווכח עם אלוהים כשבכלל אין אלוהים. אידיוט שכמוני. אז אולי אשנה את הטקטיקה, נגיד שיש אלוהים, כי שבר כזה גדול, יסודי וסופי, יכול לעשות רק האלוהים, אבל הוא, האלוהים הזה, הוא בטח רע. זהו, החלטתי, יש אלוהים אבל הוא רע.

כי רק אלוהים רע יכול לשלוח אותי לפגוש את מלאך המוות ועוד על חשבון הבת שלי. רק אלוהים רע יכול להעמיד אותי בכזה דיסוננס בלתי נתפס שמערער לי את כל הקרקע שמתחתיי. דומה הדבר לאדם שחווה את הצונאמי שהיה ביפן. כשספינה שטה בים זה נתפס, אבל כשספינה שטה ברחוב עם בתים ומכוניות שהחליטו גם הם לשוט איתה, כאן, כאן אני מתעורר. כאן התעוררתי ואמרתי, יש בעולם כוח עליון וחזק, יש בעולם כוח שרומז לי שאני לא הכי חזק ואני לא הכי בשליטה ואני לא הכי חכם ויודע כול. אלוהים? בורא? יקום? לא חשוב, העיקר שיש, וכנראה צריך להתחשב גם בו כשאני מתכנן את צעדיי.

ואני עדיין באמצע הרחוב, עומד ומהרהר, מסתכל על הרסיסים שסביבי ורואה את השריון הרגשי שלי פשוט מרוסק, מחפש את הבועה הרגשית שעטיתי על עצמי שנים כה רבות כדי לא להרגיש - ואני לא מאמין, הבועה התנפצה, אין בועה. נשארתי עירום לחלוטין. בין השברים שסביבי לא הייתה אפילו חתיכה אחת שיכולתי להשתמש בה כדי להתכסות קצת.

ואז הגיעה התחושה הראשונה, התחושה הראשונה שלי בחיי. הרגשתי שאני ילד בן חמש העומד עירום וחשוף באמצע הכביש ומבקש מהעוברים ושבים "ידיים" - "קחו אותי על הידיים". זה מה שביקשה נשמתי באותו הרגע שבו נחשפתי, "ידיים", מגע, מגע עוטף ומקרקע.

השבר היה כל כך גדול, שלא הייתה לי כל דרך חזרה. לראשונה מצאתי את עצמי מרגיש. נראה שהמקום הזה, זה שנמצא מעבר לטווח התפיסה של האדם, המקום הזה שבו הלוגיקה לא משחקת כל תפקיד, המקום הזה שבו אין לנו כל שליטה, הוא המקום שבו מרגישים.

ואני, מפחיד אותי להרגיש. אני לא יודע מה מרגישים כשמרגישים. זה בטח שורט או שורף, אין לי מושג, אף פעם לא הרגשתי. שנים נמנעתי מלהרגיש, וכנראה לא סתם, כנראה ברחתי ממשהו, ממה שהרגשות ילמדו אותי על עצמי. ברחתי מהמודעות, מהמודעות לכך שאני עדיין ילד בן חמש. והידיעה הזאת, שאני ילד בן חמש, עדין, רגיש ומרגיש, המתהלך לו בעולם הגדול עירום, חשוף ולא מוגן, היא ידיעה בלתי נסבלת שמעלה בי אימה, ממש חרדה קיומית שאני לא יכול להכיל והיא זו שגורמת לי שנים כה רבות להימנע מלהרגיש.

ועכשיו, אחרי שכל שכבות הטשטוש קרסו והמודעות צפה לה בשיא בהירותה, אני עומד כך באמצע הרחוב ושואל את עצמי, רגע, מי אני? מי אני באמת? אם בשעת משבר מתרסקת לה הדמות שבניתי, זו של גבר בן חמישים ושמונה, סימן שהדמות הזאת הייתה רק מסכה והאמת היא שאני באמת בסך הכול רק ילד קטן בן חמש שרוצה "ידיים".

בתוך תוכי תמיד ידעתי את זה, תמיד ידעתי מה יכולים לגלות עליי, מה הסוד שאני סוחב איתי, אבל הדחקתי אותו - את הסוד הנורא הזה - למעמקי התת-מודע שלי והסתרתי אותו שם, בעיקר מעצמי, והנה עכשיו נחשפתי במערומיי, עכשיו כולם יודעים, ובעיקר אני.

לאחר ההלם הראשוני, בעודי מרגיש עירום וחשוף, ללא כל מנגנוני הגנה וללא השגחה אלוהית מסביבי, נכנעתי. התחלתי להרפות ולתת לעצמי להרגיש. בהתחלה הרגשתי את הגוף, הרגשתי את הגשם על פניי ואת הרוח הקלילה, הרגשתי את השקט של אמצע הלילה ואת הבדידות הקיומית שלי בעולם כאחד הברואים.

בהמשך, בחלוף הדקות הארוכות, התחלתי להרגיש גם כיצד התמונה הנוראה שראיתי לפני כמה שעות בחדרה של בתי מתחילה לחלחל לתוך המודעות שלי. זהו, אמרתי לעצמי, כבר אפשר להרפות, הנורא מכול כבר קרה. אני מרגיש.

כך הגעתי להתחלה, נולדתי מחדש בזכות בתי סיון.

בתי סיון ילדה אותי ומתה בלידה.

רסיסי חיים נכנסים לחיי, רסיסים של רגשות, דווקא נעים, אבל אוי, באיזה מחיר.