רעל מתוק

אני אמות בלי צלקות. בלי ניסיון, בלי פצעי קרב, סימנים שבכלל חייתי. מבלי שקפצתי קפיצת בנג'י, למדתי שפה נוספת או התנשקתי. המחשבות קיננו במוחי בזמן שהבטתי בזעף בזוג שהיה מולי ברכבת התחתית. הם התמזמזו מהרגע שעליתי על הקרון בברונקס, והייתי בטוחה שהם ימשיכו עד שארד במנהטן.

הוא חפן את חלקה הפנימי של הירך שלה, משאיר סימנים על העור מתחת לשמלת המיני שלבשה. העמדתי פנים שאני קוראת ספר וצפיתי בהם מעל דפיו הדקים. בדרכים מאת ג'ק קרואק.

הנשיקות שלהם היו גסות. גמיעות רעבתניות שהשתלבו בקולות חיכוך בלתי נסבלים מבלון ורוד בצורת לב אותו הוא שפשף על רגלה. עיניי חלפו על שאר הנוסעים. אנשי עסקים צעירים בתחילת דרכם. כמה גברים שאוחזים פרחים ויין. נשים מתקנות את האיפור על פניהן. זוג בפינה לבוש חולצות בורדו עם הדפס תואם. חלקם נמוכים, חלקם גבוהים. חלקם גדולים, חלקם רזים. חלקם זקנים, חלקם צעירים, אבל לכולם היה דבר אחד במשותף, לא היה אכפת להם אם אני אמות הלילה. לא שקעקעתי את המילים אני אובדנית על המצח לפני שיצאתי מהבית. ובכל זאת, הייתי ילדה בודדה, השיער שלי לא פגש מברשת כבר שבועות ונראה נורא, עיניי נראו רדופות והיה לי רווח בין השיניים שאימא התעקשה שהוא חמוד, כדי שלא תצטרך לשלם על גשר. מריחות המסקרה מתחת לעיניי היו תוצאה של התמוטטות רגשית בת חמש שעות, שהתרחשה לפני שעליתי על הרכבת. גרבתי גרבי ברך מפוספסים, חצאית שחורה קצרה, נעלי דוקטור מרטינס משומשות וז'קט ג'ינס עליו קשקשתי בטוש ציטוטים מספרים שאהבתי.

"העתיד שלה היה צריך אותה, אז היא הפנתה את גבה לעבר."

"שלמות היא נוראית. קרה, עוינת ובלתי ניתנת להשגה."

"היא האמינה שתצליח, אז היא הצליחה."

שטויות, שטויות, שטויות.

החלפתי רכבות. רציפים. תחנות. הרכבת התחתית נדבקה לבגדיי. ריח מנועים כבדים, אוכל מהיר וזול, וזיעה. משב רוח חמה מהרכבת המתקרבת העיף את שערי על פניי. לרגע חשבתי להשליך את עצמי אל המסילה ולגמור עם זה. צקצקתי בלשוני. לאאא. זה יהיה פשוט מדי.

דבר ראשון, זה המוות הכי נוראי וכואב בעולם. שנית, תיעבתי אנשים שעשו את זה. במיוחד בשעות העומס. מה נסגר עם הדפוקים האלה שהתעקשו להשליך את עצמם על המסילה בדיוק כשכולם בדרך או בחזרה מהעבודה והלימודים? כשהייתי לכודה ברכבת התחתית, דחוסה בין הסרדינים האנושיים שאת הזיעה שלהם יכולתי ממש לטעום על לשוני, והנהג הודיע שנתקענו בגלל אדם על המסילה, רציתי להטיח את ראשי בחלונות הפלסטיק. שנית, תמיד דמיינתי שאצנח אל מותי מגג, כמו בספר של ניק הורנבי, וחיבבתי את הנגיעה הספרותית. כן. חזרה לתוכנית המקורית.

קפצתי על הקרון, דחסתי את חיקוי האיירפודס שלי לאוזניי וגלשתי בטלפון. WATERMELON SUGAR הטביע את הקולות האחרים. שאלתי את עצמי אם הארי סטיילס חשב אי פעם להתאבד והחלטתי שלא. גלגלתי את הספר ותחבתי אותו לכיס האחורי של החצאית. אמרתי לליאה שאני הולכת למסיבה, אבל היא הייתה הרוסה מהמשמרת הכפולה שלה בחנות המשקאות השכונתית ולא הקדישה תשומת לב למחשבה שנערות בנות 14 לא אמורות לצאת למסיבת ולנטיין בעשר בלילה. היא גם שכחה שזה יום ההולדת שלי. ואולי העמידה פנים שאינה זוכרת כי היא כעסה. לא האשמתי אותה. לא ידעתי איך היא יכולה להסתכל לי בעיניים.

אל תדאגי, היא לא מסתכלת לך בעיניים.

זאת לא הייתה הסיבה היחידה שבגללה הרגשתי רע עם עצמי הלילה. אבל זאת הייתה אחת מהן. כזה הוא הייאוש. הוא נבנה כמו מגדל קוביות. גבוה יותר ויותר, על בסיס רעוע. טעות אחת, והלך עלייך. אחותי שנאה אותי. היא שנאה אותי בכל פעם שהיא הביטה במראה. בכל פעם שהיא יצאה לעבודה שהיא תיעבה. בכל פעם שנשמתי. במקרה, היא הייתה האדם היחיד שנותר לי בעולם. מותי יהיה הקלה עבורה. ברור, בהתחלה היא תהיה המומה. מוטרדת. עצובה אפילו. אבל כשהרגשות האלה יתחילו להתפוגג...

ההתאבדות שלי הייתה מערך מוקפד של טרגדיות שזורות במזל רע, בצירוף מקרים ובייאוש. אבל להתעלם השנה מיום ההולדת שלי? זה היה הדובדבן שבקצפת. זה מתאים, אם חושבים על זה.

עליתי במדרגות ויצאתי מתחנת קתדרלת פארקוויי. רוח ארקטית צלפה על פניי הלחות. אוזניי התמלאו בקולות צופרי מכוניות ודבילים שיכורים, פס הקול של התנועה במנהטן. צעדתי על פני בנייני תאגידים, בתי מגורים יוקרתיים ואנדרטאות היסטוריות. אבא היה אומר שנולדתי בעיר הכי טובה בעולם. זה מתאים שגם אמות בה. פניתי לרחוב צדדי והגעתי לבית הספר שלי. זאת הייתה השנה הראשונה שלי בסנט פול. יש כאן 14 כיתות, כולל כיתת הכנה לקולג', והוא נמצא בחלק היותר טוב של העיר. למדתי שם במלגה מלאה, והמנהלת ברוקס מאוד אהבה לנפנף בכך מולי עד הלילה ההוא. אחרי זה פתאום לא היה כל כך נעים להתנהג כמו זין לילדה שההורים שלה הרגע מתו.

המלגה הוענקה לי כי הייתי התלמידה הטובה ביותר בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים הבינוניים שמחוץ לאזור הרישום הזה.

איזו גברת סתמית חובבת אופנה מהאפר איסט סייד הסכימה לשלם את שכר הלימוד שלי בבית ספר פרטי, כחלק מאיזה אירוע צדקה. בשנה שעברה אימא אילצה אותי לכתוב לה מכתב תודה. היא מעולם לא ענתה.

לא ביליתי מספיק זמן בסנט פול כדי לשנוא אותו, אז לא בגלל זה בחרתי לחסל את עצמי מהגג שלו. פשוט היה קשה להתעלם מגרם המדרגות המגודר, שהוביל אל הגג ונמצא בצידו של המבנה האדוארדיאני המפלצתי בן שש הקומות. זה אתר התאבדות כל כך נוח, שזה פשע לבחור מקום אחר.

מתברר שהצוות של סנט פול ידע שזה רעיון גרוע לאפשר לתלמידים לחוצים גישה לגג, אבל למרות זאת המדרגות היו חייבות להיות שם, בגלל איזה קטע מטומטם של בטיחות. הם חסמו אותן בשרשרת, אבל אפשר היה לטפס מעליה בקלות. וזה בדיוק מה שעשיתי, כשאני מתקדמת במעלה המדרגות בלי חיפזון. המוות יכול לחכות עוד כמה דקות. דמיינתי את זה כל כך הרבה פעמים, יכולתי כמעט להרגיש את זה. דממה, כיבוי אורות. חוסר תחושה. אושר מוחלט.

כשהגעתי למדרגה האחרונה קיבלתי החלטה מהירה וחתכתי את מפרק כף ידי. הדם הופיע מייד. עכשיו אני אמות מצולקת. כפות ידיי היו לחות ודביקות והייתי קצרת נשימה. ניגבתי את הדם בחצאית. נעצרתי כשכפות רגליי פגשו ברעפים הצבעוניים. הגג היה משופע. שלוש ארובות היתמרו לשמיים, פיותיהן כהות מאפר. ניו יורק נפרשה מולי בתפארתה החולנית. ההדסון, הפארקים, הכנסיות וגורדי שחקים שראשם מכוסה עננים. אורות העיר רקדו על קו האופק האפל. העיר הזאת ראתה מלחמות ומגפות, שריפות וקרבות. אפילו בחדשות בטח לא יזכירו את מותי.

ואז הבחנתי במשהו. משהו שלא ציפיתי לראות שם. למעשה, זה היה מישהו. עטוי קפוצ'ון שחור ומכנסי טרנינג, הוא ישב על קצה הגג, מטלטל את רגליו, גבו אליי. כתפיו היו מקומרות בייאוש. הוא הביט מטה, מוכן לקפוץ. הוא רכן קדימה, סנטימטר אחר סנטימטר. לאט. בנחישות. ביציבות. זאת הייתה תגובה לא נשלטת, ההחלטה לעצור אותו. כמו להירתע כשמישהו זורק עלייך משהו. "לא!" קראתי. הדמות קפאה. לא העזתי למצמץ, חששתי שהוא כבר לא יהיה שם כשאפקח את עיניי. בפעם הראשונה מאז הלילה ההוא, לא הרגשתי לגמרי זוועה.