רצח במעון הכומר

פרק ראשון

קשה לדעת איפה בדיוק מתחיל הסיפור, אבל בחרתי לפתוח ביום רביעי מסוים, בשעת ארוחת הצהריים במעון הכומר. השיחה ברובה לא נגעה כלל לענייננו, ואף על פי כן נזכרו בה דבר או שניים שהשפיעו על השתלשלות העניינים העתידית.

באותו רגע סיימתי לפרוס נתח בקר מבושל (קשה במיוחד, אגב) וכשהתיישבתי הערתי, ברוח שאינה הולמת כלל את מעמדי בקודש, שאם מישהו ירצח את קולונל פּרוֹתֵרוֹ, הוא יעשה טובה לעולם.

אחייני הצעיר דניס אמר מיד:

"עוד יזכרו לך את זה כשימצאו אותו מתבוסס בדמו. מרי תעיד נגדך, נכון, מרי? וגם תספר איך נופפת בסכין הבשר בנקמנות".

מרי, שכנראה עובדת במשק הבית שלנו עד שיזדמנו לה עיסוקים מספקים ורווחיים יותר, רק אמרה בקול רם ויבש "ירקות", והושיטה לו בזעף קדרה סדוקה.

אשתי שאלה באהדה: "הוא הציק לך מאוד?"

לא יכולתי לענות לה מיד, כי מרי, לאחר שהטיחה את הירקות בשולחן, נופפה מולי עכשיו בקערת כופתאות לחות ודוחות במיוחד. אמרתי "לא, תודה", והיא השליכה את הקערה על השולחן ברעש ויצאה מהחדר.

"חבל שאני גרועה כל כך בעבודות הבית", אמרה אשתי, ובקולה נשמע צער אמיתי.

נטיתי להסכים איתה. לאשתי קוראים גריזלדה — שם מתאים מאין כמוהו לאשת כומר. אבל בכך מסתכמת ההתאמה. אין לומר שהענווה היא מתכונותיה המובהקות.

תמיד סברתי שכמרים אינם צריכים להינשא. מדוע הפצרתי בגריזלדה שתינשא לי בתום יממה אחת של היכרות לא ברור לי. ברית הנישואים, כך גרסתי תמיד, היא דבר רציני, ויש להיכנס בה רק לאחר עיון יסודי ובחינת שאלות של טעם ושל העדפות.

גריזלדה צעירה ממני כמעט בעשרים שנה. יופייה מסיח מאוד את הדעת, ואין היא מסוגלת כלל להתייחס ברצינות למשהו. היא חסרת כישורים מכל הבחינות, וקשה מאוד לחיות איתה. לקהילה היא מתייחסת כאל מין בדיחה אדירה שנוצרה כדי לשעשע אותה. השתדלתי לחנך אותה, ונכשלתי. התחזקתי מאוד בדעתי שהפרישות רצויה לכמרים. לא פעם אף רמזתי על כך לגריזלדה, אבל היא רק צחקה.

"יקירתי", אמרתי עכשיו, "אם רק היית מנסה להקפיד קצת —"

"לפעמים אני מנסה", אמרה גריזלדה. "אבל בדרך כלל נראה לי שהמצב מידרדר כשאני משתדלת. ברור שלא נולדתי להיות עקרת בית. אני סבורה שמוטב להשאיר הכול בידיה של מרי ופשוט להתרגל לחיות באי־נוחות ולאכול מאכלים מגעילים".

"ומה עם בעלך, יקירתי?" שאלתי בנזיפה, וכאן הלכתי בדרכי השטן שציטט מכתבי הקודש למטרותיו שלו, והוספתי: "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ".

"תחשוב איזה מזל יש לך שלא משליכים אותך לגוב האריות", מיהרה גריזלדה לקטוע את דבריי, "ולא מעלים אותך על המוקד. אין מה להתרגש ממאכלים גרועים ומֵאבק ומצרעות מתות. ספר לי עוד על קולונל פרותרו. לנוצרים הראשונים לפחות לא היו גבאי כנסייה".

"איזה בריון נפוח", אמר דניס. "לא פלא שאשתו הראשונה ברחה ממנו".

"אני לא חושבת שהייתה לה ברירה", אמרה אשתי.

"גריזלדה", התריתי בה. "אני לא מוכן שתדברי ככה".

"חומד", אמרה לי אשתי בחיבה. "ספר לי עליו. על מה הוא התלונן? על מר הוֹז שמתנדנד ומהנהן ומצטלב כל שתי דקות?"

הוז הוא עוזר הכומר החדש. הוא אצלנו קצת יותר משלושה שבועות. יש לו השקפות מסורתיות, ובימי שישי הוא צם. קולונל פרותרו מתנגד נחרצות לכל צורת פולחן שיש בה כדי להזכיר את הקתוליות.

"לא הפעם. אם כי הוא הזכיר זאת כבדרך אגב. לא, כל המהומה הייתה בגלל אותה לירה שטרלינג שתרמה גברת פּרַייס רידלי".

גברת פרייס רידלי היא חברה נאמנה ואדוקה בקהילת המאמינים שלי. ביום השנה למות בנה באה לתפילה הראשונה ושלשלה שטר של לירה שטרלינג לשקיק התרומות. אחר כך, כשהתפרסמה רשימת התרומות המלאה, ראתה למגינת ליבה שהתרומה הגבוהה ביותר ברשימה היא שטר אחד של עשרה שילינג.

היא התלוננה אצלי, ואילו אני אמרתי, בהיגיון רב, שכנראה טעתה.

"אנחנו כבר לא בני עשרים", אמרתי ברגישות מרבית. "ועלינו להסכין עם שנותינו".

מוזר, אבל תשובתי כנראה הכעיסה אותה עוד יותר. היא אמרה שזה עניין תמוה מאוד ושהיא מופתעת שאני עצמי איני סבור כך. אחר כך הסתלקה בזעף והלכה, כך אני מבין, לשטוח את קובלנתה לפני קולונל פרותרו. פרותרו הוא מאותם אנשים שנהנים להקים רעש בכל הזדמנות אפשרית, וכך עשה גם הפעם. לצערי, הוא בחר להרעיש ביום רביעי דווקא. בימי רביעי אני מלמד בבוקר בבית הספר של הכנסייה, פעילות המותחת מאוד את עצביי ומערערת אותי למשך כל היום.

"טוב, הוא הרי מוכרח ליהנות ממשהו", אמרה אשתי, כמי שמנסה לשקול את הנסיבות בלא משוא פנים. "אין לו מי שיכרכר סביבו ויקרא לו הכומר היקר וירקום לו נעלי בית מכוערות וייתן לו גרביים לחג המולד. לאשתו ולבתו נמאס ממנו לגמרי. הוא צריך להרגיש שהוא חשוב באיזשהו מקום".

"הוא לא צריך לעשות את זה בעלבונות", אמרתי, לא בלי רגש. "אינני חושב שהוא הבין מה בעצם משתמע מדבריו. הוא רוצה לעבור על כל ספרי החשבונות של הכנסייה — למקרה של מעילות — כך בדיוק הוא אמר. מעילות! הוא חושד בי שגנבתי מכספי הכנסייה?"

"איש לא יחשוד בך, חמודי", אמרה גריזלדה. "אתה מעל לכל חשד, זה ברור כל כך עד שבעצם זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות נפלאה. הלוואי שהיית מועל בכספי המיסיון. מאז ומתמיד שנאתי מיסיונרים".

הייתי נוזף בה על כך, אלא שבאותו רגע נכנסה מרי ובידיה פודינג אורז מבושל חלקית. מחיתי קלות, אבל גריזלדה אמרה שהיפנים תמיד אוכלים אורז מבושל למחצה והתוצאה היא שהם בעלי שכל חריף במיוחד.

"אם היית אוכל פודינג אורז כזה בכל ימות השבוע", אמרה, "בוודאי היית נושא דרשה נפלאה מאין כמותה ביום ראשון".

"חס וחלילה", נרעדתי.

"מחר בערב יבוא לכאן פרותרו ונעבור יחד על החשבונות", המשכתי. "אני חייב להכין את ההרצאה שלי לחוג אגודת הגברים של הכנסייה עוד היום. חיפשתי מראה מקום כלשהו ושקעתי בקריאת ספרו של הכומר שֶרלי על המציאות, ובסופו של דבר לא התקדמתי מספיק. מה את עושה אחר הצהריים, גריזלדה?"

"את חובתי", אמרה גריזלדה. "חובתי כאשת כומר. תה ורכילות בארבע וחצי".

"את מי הזמנת?"

גריזלדה מנתה אותן אחת לאחת בהבעת צדיקות יתרה.

"גברת פרייס רידלי, מיס וֵדֶ'רבּי, מיס הַרְטְנֶל ומיס מארפּל האיומה".

"אני דווקא מחבב את מיס מארפל", אמרתי. "לפחות יש לה חוש הומור".

"היא הרכלנית הכי גרועה בכפר", אמרה גריזלדה. "ותמיד היא יודעת על כל מה שקורה — ומסיקה את הרע מכול".

גריזלדה, כאמור, צעירה ממני בשנים רבות. בגילי אני כבר יודע שהרע מכול הוא בדרך כלל המסקנה המתבקשת.

"טוב, אל תצפי ממני להצטרף, גריזלדה", אמר דניס.

"רשע אחד!" אמרה גריזלדה.

"כן, אבל תשמעי, משפחת פרותרו באמת הזמינה אותי היום לשחק טניס".

"רשע!" חזרה ואמרה גריזלדה.

דניס נס על נפשו, ואילו גריזלדה ואני נכנסנו לחדר העבודה שלי.

"מעניין מה יגישו לנו עם התה", אמרה גריזלדה, והתיישבה על שולחני. "את ד"ר סטוֹן ומיס קְרָאם, מן הסתם, ואולי גם את גברת לֶסְטְרֵיינְג'. דרך אגב, הלכתי אליה אתמול, אבל היא לא הייתה בבית. כן, אני בטוחה שנסעד את ליבנו בגברת לסטריינג'. ממש מסתורי, נכון, איך שהיא הגיעה ושכרה לה כאן בית וכמעט אף פעם היא לא יוצאת ממנו, נכון? כמו בסיפור מתח. אתה יודע — ‘מי היא האישה המסתורית, היפהפייה החיוורת? מניין באה ומה התרחש בעברה? איש לא ידע. עננה שחורה ריחפה מעליה'. נדמה לי שד"ר הֶיידוֹק יודע עליה משהו".

"את קוראת הרבה יותר מדי ספרי מתח, גריזלדה", הערתי לה בלי כעס.

"ומה איתך?" טענה כנגדי. "אתמול, כשישבת פה וכתבת דרשה, חיפשתי את ‘הכתם על המדרגות' בכל מקום. בסוף נכנסתי לשאול אותך אם ראית אותו, ומה מצאתי?"

לזכותי אומר שלפחות הסמקתי.

"סתם פתחתי אותו. משפט מקרי משך את עיני ואני..."

"אני מכירה את המשפטים המקריים שלך", אמרה גריזלדה. היא ציטטה, בכישרון מרשים, "‘ואז קרה דבר מוזר מאוד — גריזלדה קמה ממקומה, חצתה את החדר ונשקה בחיבה לבעלה הקשיש'".

אמרה ועשתה.

"וזה דבר מוזר מאוד?" התעניינתי.

"כמובן", אמרה גריזלדה. "אינך מבין, לֵן, שיכולתי להתחתן עם שר בממשלה, עם ברון, עם יזם עשיר, עם שלושה קצינים זוטרים ועם לא־יוצלח אחד מקסים במיוחד, ובמקומם בחרתי בך? זה לא הדהים אותך מאוד?"

"בזמנו, כן", אמרתי. "לא פעם שאלתי את עצמי למה".

גריזלדה צחקה.

"הרגשתי כל כך חזקה", אמרה חרש. "כל האחרים חשבו שאני נהדרת והם ודאי היו שמחים מאוד לקבל אותי. אבל אתה, בעיניך אני התגלמות של כל מה שאתה מתנגד לו ומסתייג ממנו, ואף על פי כן לא הצלחת לעמוד בפניי! זה החניף לי לאין שיעור. הרבה יותר מהנה להיות חטאו החשאי והמרנין של מישהו מאשר קישוט להתהדר בו. אני מביכה אותך כל כך ומרגיזה אותך ללא הרף, ואף על פי כן אתה אוהב אותי עד לשיגעון. אתה באמת אוהב אותי עד לשיגעון, נכון?"

"את יקרה לי מאוד, כמובן, יקירתי".

"אוי, לן! אתה משתגע עליי. אתה זוכר איך פעם נשארתי ללון בעיר ושלחתי לך מברק אבל אתה לא קיבלת אותו כי אחותה של הדוורית ילדה תאומים והיא שכחה לשלוח את המברק? איך שאתה נבהלת! טלפנת לסקוטלנד יארד והקמת מהומה שלמה".

יש דברים שמוטב לא לזכור. אכן נהגתי אז בטיפשות לא מובנת. עכשיו אמרתי:

"אם לא אכפת לך, יקירתי, אני רוצה להתקדם עם ההרצאה".

גריזלדה נאנחה במורת רוח עמוקה, פרעה את שערי, אחר כך החליקה אותו ואמרה:

"אתה לא ראוי לי, באמת שלא. אני אפצח ברומן עם הצייר. באמת שכן. תחשוב מה יגידו אז בקהילה".

"כבר אומרים לא מעט", אמרתי בקול רפה.

גריזלדה צחקה, הפריחה אליי נשיקה ויצאה דרך החלון הצרפתי.