רקדני הריקושט

mendelebooks פרק 1 — יורים וילדה

בבוקר זינק אבא מהמיטה, אף על פי שרוב הלילה לא ישן, והיה מופתע כמו ילד מנשימתו, מאור הבוקר, ממגע עורו עם החולצה הקרה. הוא הרגיש כל כך טוב עד כי חשש שייסוג מהחלטתו, אבל אז ניער את ראשו בסירוב. הוא התארגן מתוך תשומת לב לתחושת ההקלה שמילאה אותו. לאחר מכן יצא לַמטווח בדרום תל אביב, שאליו נרשם לאחרונה.

"דוקטור בן זיו, מה שלומך?" בירך אותו השומר בפתח.

כתמיד הרגיש מגוחך כאשר צירף השומר את התואר לשמו. "ממהר היום", הוא מלמל בקושי אל מול עיניו הסקרניות של השומר ופנה למטה במדרגות, מדרגה ועוד מדרגה ועוד אחת. הוא האיץ עד שצביטה בבטן עצרה אותו.

אבא עצר ונשען על הקיר המלוכלך שהוביל למרתף, וליבו התחיל לדפוק בחוזקה. הוא נשם בכבדות ותהה אם מדובר בדום לב. פעימות הלב נרגעו לבסוף, ורק הצביטה המכאיבה המשיכה לזחול לו בתחתית הבטן. לעזאזל! חודשים של שימוש בסמים שיבשו את גופו, והוא היה חייב לרוץ לשירותים. הוא רץ לקומה התחתונה, סגר את הדלת והתיישב על האסלה, מניח את תיקו על ברכיו. רק אז הבין שזיעה קרה מטפטפת ממצחו. ההתרוקנות הייתה מהירה והוא לעג לעצמו בשקט, "כמעט עשית במכנסיים! פחדן!" הוא הכריח את עצמו להתנקות ולהתבונן באסלה. היה משהו מגוחך במחשבה שהוא מביט בתוצר האחרון שיְיַצר. "המוות יהיה היצירה האחרונה שלי", התנחם כאשר התרוקנה האסלה.

אבא שטף את פניו במי הברז הקרים והתבונן במראה. עיניו הבהירות כהו, אך הוא שם לב לכך שלמבטו נוסף עתה שקט. טעמו המתכתי של הייאוש שליווה אותו בשנה האחרונה התפוגג. הוא יצא מאושש מהשירותים ונערך ליציאה לעמדה. הניח את התיק שלו בארונית בלי לטרוח לנעול אותה, הוציא את המכתב עם ההוראות הלקוניות לחלוקת קרן ההשתלמות הצנועה שלו והכניס אותו לכיסו, פנה למדף ההשאלה וביקש בקול החלטי אקדח.

אקדח עם קנה קצר, כדי לא לפספס ולהיוותר נכה.

שוב חש חיוני. הוא לא דמיין לעצמו עד כמה נעימה תהיה ההקלה. הוא הרכיב את האוזניות על ראשו, כיוון למטרה והחל לירות. כל ירייה זיעזעה את גופו, אך ידו נותרת יציבה. לידו צלפו עוד יורים והוא סקר אותם מהצד, מרוצה כתמיד מבדידותו.

מדריך הירי נעמד מאחוריו וטפח על כתפו. לרגע התבלבל וניסה לחשב כמה כדורים עוד נותרו לו. את הכדור האחרון יִיעד לעצמו. הוא נדרך, וחיכה שיסתלק. ידו המשיכה לירות ביציבות. המדריך התחבר לאיש צוות והסתלק, ולאבי רווח.

אבא טען את האקדח הקטן, פתח את הנצרה והכניס את הקנה לפיו. בקושי הצליח. מִפרק הלסת שלו היה מאובן. בשניות האחרונות עלתה בו תמונת אביו הזקן, מוכיחו באצבע. כל חייו נפנף לו אביו באתוס הציוני של התקומה והגבורה, נתן לו הרגשה שנכשל במשימותיו. היום הוא עמד להדגים לו גבורה מסוג אחר. גבורה או שפלות? השתהה.

עוד רגע יתמוטט לרצפה. הוא התנחם בתמונה שעמדה מול עיניו בחודשים האחרונים: גופתו שרועה, חסרת חיים, על המיטה במכון הפתולוגי. שנים רבות עבד כרופא במכון וראה מאות מתים, תמיד קינא בשקט שלהם.

קנה האקדח הרותח צרב את שפתיו, ופיו היה יבש ובלום. תחושותיו האחרונות היו הכווייה בשפתיו, מלאוּת הפה והחנק בגרון. הוא סחט את ההדק.

***

אבא צץ מקצה הרחוב הארוך, שהעצים גדלו בו מוטים פנימה והתחברו לקשת שהסתירה את השמיים. מתחת להם השתרעו בתים בעלי גגות רעפים אדומים ועם אדניות של פרחי גרניום תלויות בחלונות. האווירה הביתית של מרכז הכרמל עוררה בו את הרצון לפרוץ פנימה ולהשתייך, ובו־זמנית את הדחף לברוח. טיפות זיעה נקוו על שפתו העליונה והוא הידק את שפתיו. הכאבים הציקו לו והוא ידע שלא יוכל להאריך את הפגישה, אבל ההחלטה שקיבל סייעה לו להתגבר על המצוקה. הוא ידע כי בעוד כמה ימים יפסיק לסבול.

אבא התקרב לבית שבו גרתי, דפק על הדלת ואימא יצאה אליו. "גדעון! חבל שלא הודעת לנו מראש! תצטרכו להיפגש בחוץ". היא הסבירה שהוריה הגיעו מהקריות והורי בעלה השני הגיעו מחולון, ושתי המשפחות נסעו עד אלינו לחיפה. "אני לא רוצה בלגן!"

גם לו היה נוח יותר להישאר מעבר לגדר.

"אולי תוכלי להוציא לי צלחת צ'ולנט. צ'ולנט, נכון? זה מה שאתם אוכלים?"

"כן. צ'ולנט. אשלח עם הבנות צלחת".

הוא הסתכל בעיניה של אימי, זיהה כעס ורחמים והתענג עליהם כקבצן מורעב. הוא לא הגיע לפגישה במטרה להגיש לה את החשבון. בשלב הזה כבר ידע שהחטאים שלו ושלה אינם משתווים, ושאם בכלל קיימת אשמה בין בני אדם, החלק שלו גדול יותר. אני, בתו, איני שופטת אותו, ואולי דווקא כן, אבל ברור לי שאף פעם לא טרח לשתף אותה במחשבותיו. רק ארבע שנים ארכו נישואיהם של הוריי, וכאשר הייתי בת שנתיים הוא הבין שדַי לאמלל את כל הנוגעים בדבר, כולל את עצמו, והם התגרשו. כאשר הכירו, אימא ראתה בו אדם מבריק ואציל נפש; בהמשך גילתה פרא שאותו אי אפשר לאלף, שהעמיד את החופש שלו בראש סדר העדיפויות, והיה מי שטען שרימה אותה.

"אני אשלח אותן החוצה אחת אחרי השנייה", אמרה.

"רגע. אני רוצה לדעת מה הן חושבות עליי". השאלה נפלטה מפיו בכנות. אימא התפלאה: "תראה, גדעון, הקשר ניתק ואתה אבא שלהן. אני חושבת שהן מאוכזבות. ברור שהן רוצות לפגוש אותך!"

הוא ידע שהיא צודקת. הימים חלפו עליו בבידוד. ככל שהניח לקרוביו, נסוג לחוסר מגע. מבחינתו לא נותר בו ערך עבור אף אחד, והוא חשב שיעשה לכולנו טובה אם ייעלם מן העולם. הקיום עצמו הכאיב לו. "אם ישנאו אותי", בוודאי ניחם את עצמו, "יהיה להם קל יותר".

יצאתי אליו. הייתי אמנם כבר בת שתים עשרה, אבל לא ידעתי אם החליט פתאום להכיר אותי או שהגיע מתוך שאיפה נסתרת לרדת על הברכיים ולהתחנן לסליחה. גם איני בטוחה איזו תשובה אני מעדיפה עכשיו. הייתי הצעירה שבבנותיו, וגבהתי בהרבה מאז פגישתנו האחרונה. בינתיים בא החורף, ואיתו התחלפה החיוניות הילדותית שלי בסרבול פנימי של גיל ההתבגרות. התיישבנו על ספסל שאוטובוסים כבר לא עצרו לידו, ואני מודה שכמו קסם, גם הזמן נעצר לרגע.

אני מנסה לדמיין מה ראה בי: שיער ארוך סביב פנים צרות, גוף רזה עם הנצה של חזה שניסיתי להסתיר, ועיניים בגוון דבש שקיוו למשהו שלא יתממש. לבשתי חצאית הודית, והרגליים שלי היו יחפות. התגאיתי בעור הקשה שהצמחתי בכפות הרגליים ובתחושה שאני יכולה ללכת גם על אספלט או זכוכיות, אבל בתוכי הייתי ילדה רגישה, ומכל חבורת ילדיו, שגדלו אצל אימהותיהם, הייתי זאת המתחננת לחיבוק או ליטוף כמו חתול עזוב.

"ככה את מסתובבת?" הוא התחיל.

"כן, יחפה עוד מאז הקיץ", אמרתי, ואולי הגאווה ושמחת החיים שלי הרגיעו אותו. אולי לרגע קיווה שהוא לא הזיק לי...

הייתי ילדה ביישנית ומופנמת, ובתחילת הפגישה התבוננתי בו במבט מסתייג. פחדתי מהדמיון שלי אליו, כי הרי תמיד היה קרוע בין ניגודים, כאילו היו לו אלף נשמות.

"אז מה את קוראת?" ניסה לפתוח בשיחה מאולצת.

סיפרתי לו את העלילה של "נשים קטנות", הספר שקראתי, ובאותו הרגע לא זכרתי את שם המחברת. בקושי זכרתי את שם הספר. אני מנחשת שהוא נהנה לשמוע אותי, אבל בכל זאת לא ויתר. "זה חשוב, חשוב לזכור מי כתב", אמר ונזכר שכך דיברו אליו הוריו ונבהל.

"למה?" התרסתי.

"כדי שתוכלי לקרוא עוד מהספרים של אותה הסופרת. כדי שתוכלי להכיר אותה טוב יותר ולהעמיק ברעיונות שלה", ניסה ברוך וחדל להטיף. הספרות היא ירושה משפחתית. הוריו הלעיטו אותו בספרים ובשמות סופרים מגיל צעיר, הוא ידע שזה לא סייע לו לנהל את חייו באופן נבון יותר ובכל זאת לא היה יכול להימנע מלתת ליוצריהם את הכבוד המגיע להם.

"לא. לא אכפת לי. לא רוצה. לא מעניין אותי", אמרתי.

נראה ששם לב שהתגריתי בו, ואולי אף העדיף שאתמרד ואכעס בגלוי? הוא התעלם מהערתי ודיבר איתי עוד על הספר שקראתי, הנושא היחיד שבו היה יכול כנראה לפתוח לאחר שלא נפגשנו חודשים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהקשיב לי ושהתעניין בדבריי. כל כך התרגשתי, אפילו נפתחתי. דיברנו על רוחה החופשית של גיבורת הספר. הוא התוודה שמאז ומתמיד שחה נגד הזרם ונרתע מכל התערבות בחייו, ואני עניתי בהתנשאות של ילדה בת שתים עשרה שגם אני לא אתן לאף אחד להשפיע על חיי, אפילו לא להוריי.

בדיעבד קשה לי להאמין שלא הרהר באותו הרגע על השפעת מותו עליי. נפגשנו בחורף 1980, ימים מעטים לפני התאבדותו, והלוואי שהיה רומז לי שזאת פגישתנו האחרונה, או נותן לי באופן כלשהו את ברכת הדרך. אני זוכרת שהוא לא ניסה להסיט אותי מהעמדה הילדותית שלי, זוכרת את ההתרגשות שלי מהמבט המרוכז שלו ואת תשומת ליבו לכל מבט ומילה שלי. אבא הקשיב לי והתעניין בי!

בסיום ביקש שאקרא לאחותי, והשתררה שתיקת מבוכה. אני לא זוכרת הרבה חיבוקים ממנו, אבל כאשר קמתי ללכת הוא פתח את ידיו לקראתי. הוא אימץ אותי אליו בחיבוק דומם, ובניגוד לרצון שנינו, משהו מהשבר שלו חדר אליי. גופו איבד משקל והפך לפחות ענק, זרועותיי כמו גדלו והתארכו, ובכל זאת לא הצלחתי להקיף אותו ונותר לי פער בין ידיי.

***

במהלך השִבעה על אבא חשתי בַּפער, בקצוות שנותרו פרומים. אנחנו ישבנו בבית שלנו, סבי ישב בבית שלו, ויכול להיות שישבו עליו שבעה גם בביתה של אשתו השנייה. אצלנו החברים של אימא באו והלכו, ומיעטו להזכיר את אבא. אני התנהגתי כרגיל, שכנעתי את עצמי שדבר לא השתנה, רק שמעכשיו כולם יודעים שאני ילדה בת שתים עשרה בלי אבא. אבל המצב לא היה חדש, גם לפני כן כעסתי על כך שהוא נוכח־נפקד בחיי.

ביום שישי הסתיימו ימי השבעה וידעתי שיש ערב כיתה. קיבלתי את רשותה של אימא לצאת, אבל חששתי שהילדים בכיתה יסתכלו עליי באופן מוזר: לא רק שההורים שלה התגרשו, גם אבא שלה התאבד?!

לבשתי את מכנסי הליווייס היחידים שהיו לי וחולצת טריקו סתמית וגייסתי לטובתי את הליכת הרקדנית שלי. מאז ותמיד הערצתי רקדנים השומרים על יציבה אצילה. פישקתי מעט את כפות הרגליים וסובבתי את הקרסוליים כך שהאצבעות יצביעו החוצה, שאבתי פנימה את הבטן והארכתי מאוד את הגב. את הקודקוד נשאתי כלפי מעלה כאילו יש לי ספר על הראש. נשימתי נעצרה כאשר התקרבתי אל "כיכר אחוזה" וראיתי את ה"מקובלים" בכיתה יושבים על ספסל אחד. סביבם עמדו עוד כמה ילדים. העמדתי פנים שאיני מבחינה שכולם מסתכלים עליי. איתרתי את החברה הכי טובה שלי, שעמדה כמובן בצד.

"היי", אמרתי, זוכרת להגביה את ראשי, "איזה שיר לימדה פודל היום?"

פודל, המורה המקורזלת לאנגלית, קיוותה שנתאהב בשפה אם תלמד אותנו שירים, אבל היא הייתה כל כך יבשושית עד שאפילו שירים של "הביטלס" לא הצילו את השיעורים שלה. השיחה התפתחה, תחושת חוסר הנוחות שלי פחתה, וקיוויתי שגם אחרים לא הרגישו מוזר בחברתי.

***

השאלה למה התאבד אבא ליוותה אותי כנביעה תת קרקעית. התעלמתי ממנה. סיפרתי לעצמי ולאחרים שאבי מעולם לא היה משמעותי בחיי. סיימתי תיכון, התגייסתי, למדתי לכמה תארים, התחתנתי וילדתי שלושה ילדים. עמוק בתוכי ידעתי שאם אעצור לשאול את השאלה הזאת, למה אבא שלי התאבד, הזרם יתפרץ ואני אתפרק.

השנים חלפו, נדמה שנטעתי שורשים, אבל שוב ושוב אני שואלת את עצמי מי אני ולא מוצאת תשובה. אני כבר בת יותר מארבעים, ומשהו בי משתוקק להתוודע לאבי מחדש, אך גם נרתע. אני מכירה את העוּבדות, אבל משמעותן אינה מחלחלת אל השכבות העמוקות של הלב.

אני מחליטה להתוודע — בזהירות — להיסטוריה המשפחתית. במשפחה ידוע שלאביו של אבא — סבי — יש סיפור מעניין. אני זוכרת אותו בתור זקן שתקן וחולני שלא חיבבתי במיוחד, ומחליטה להתחיל בו.

אני מדפדפת בספרים של אבי וסבי שהשתמרו בספרייתי, קובעת פגישות עם מכריהם וקוראת עדויות היסטוריות בארכיונים, ולאט לאט אני מצליחה לשרטט את דמותם. אני חשה בנוכחותם המתחדשת. בעזרת הכתיבה אני לומדת להציב אותם מול משקפת פנימית ולקרב ולהרחיק אותם בעזרת צמצם דמיוני. אני עוצמת עין אחת, מכַוונת ומחַיָּה אותם, והם נרקמים לפניי פיסה אחר פיסה.

***

אני מתבוננת בתמונה מוקדמת של סבי באלבום ומגלה נער עומד ביציבה קשוחה ובמדי צבא. יש לו פנים עגולות, בלורית שופעת ומבע רומנטי ומיוסר כשל משורר. בתמונה הוא נראה כבן שש עשרה — הגיל שבו כתב יומן, שהגיע לידי. אני נסחפת לקרוא את הסיפור שלו בנשימה אחת. אני חושבת שככה גם הוא חי. בלי הפוגות ובלי אוויר.

בעמוד הראשון ביומן הוא רשם "אודסה 1919", ומתחת לתאריך כתב על הקרב הראשון שלו. הוא מתאר אש שנדלקה בעיניו התכולות. אני שומעת זמזום חד ומבינה שכדורים אמיתיים שרקו ליד אוזניו. חום איום ניצת בחזהו והלב הדף במהירות את הדם הרותח אל הגוף. הפחד המוכר לו התמקם בתוכו עמוק מתחת לסרעפת, והוא שאף אוויר בנשימות מהירות ושטוחות. ההכרה של חיה ניצודה שבה והשתלטה עליו, ויחד איתה הבושה. הוא היה מוכן למות כשרובהו בידו, אם רק היה יכול להשיב מלחמה לתוקפים. עד אז ספג כמו בובת סמרטוטים מכות ועלבונות מחיילי הצבאות שחצו את אודסה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התפשטה אנרכיה בעיר. בכל פעם כבש אותה צבא אחר ופגע באזרחים. הנורא מכול היה שכל כיבוש שימש תירוץ לפוגרום ולרצח יהודים. סמוך ליום הקרב שבו נלחם התחרו על אודסה שני צבאות: "הצבא הלבן", צבאו של הצאר ששלט בעיר, ו"הצבא האדום", צבא הבולשביקים שאיים לכבוש אותה.

בשיא המתיחות גייסה ההסתדרות הציונית את סבי ואת חבריו להגנת היהודים. הוא נקרא למשרד מועצת הקהילה היהודית, ושם נפגש עם חבריו החלוצים. לא עוד אימונים מחתרתיים, לא עוד איסוף נשק חשאי וחלומות בהקיץ. הם נאספו, כשלושים נערים יהודים בראשות מפקדם, ומולם התייצבו שלושה קצינים "אמיתיים", גברים קשוחים שלחמו בעבר בצבא הצאר. על פי פקודתם הוא סייע להסב את משרדי המועצה למוצב צבאי, העמיס רובים וארגזי תחמושת, סידר ציוד עזרה ראשונה, ובמטבח ערם מצבור של כיכרות לחם, סוכר ועלי תה, כי הרי הצבא צועד על קיבתו.

נודע להם כי מתנהל משא ומתן בין רשויות העיר ובין הצבא האדום הכובש. סבא וחבריו חולקו לכיתות והתבקשו להתפקד:

"אברהם הלפר!" שאג הקצין שהוצב על קבוצתו.

"בן זיו!" צעק סבא והרים את ידו.

"אברהם זילברג!" שאג הקצין שוב.

"תהומי!" צעק חברו הטוב והאהוב של סבא והרים את היד.

"אליהו בינדר...", המשיך המפקד, מבולבל מעט.

"בן חורין!" צעק אליהו.

סבא והחברים שלו צעקו לאוויר את שמות המשפחה העבריים שבחרו לעצמם כאשר התגייסו. כך השלימו את תהליך הפיכתם לחיילים עברים.

"מי יודע לירות פה?" שאל הקצין, ושתיקת מבוכה עלתה. סבי וחבריו לא ידעו לירות. הם התאמנו ברובי דמה של הסתדרות התלמידים, וכעת הרגישו מגוחכים. הקצין היה אובד עצות. מה לו ולילדים הללו, ואיך הוא אמור להפוך אותם ללוחמים? הוא פלט קללה אוקראינית עסיסית וארוכה במיוחד והראה להם במהירות איך פורקים וטוענים נשק ואיך מכוונים אותו למטרה. לכל אחד מהנערים הוקצו רובה וחמישה קליעים.

כבר באותו יום פטרל בשדרות אודסה, שבהן גולשים פרחי עץ האקציה הזורחים בצהוב רך בין עלוות עלים ירוקה, אבל דעתו לא הייתה פנויה ליופי. הוא הסתכל על הרכבות והכרכרות, החולפות ריקות למחצה על פני אודסה כנושאות רוחות רפאים. אנשים מעטים במעילים ארוכים וכובעים בעלי קצה מחודד חצו את הרחובות, מכונסים פנימה, פוזלים בחשש לכיוונו. סבא החזיק בנשק, ואיש לא העז להיטפל אליו. הוא דמיין שהפך לחלק ממכונת הקרב העומדת להכניע את האויב. אילו רק היה יכול היה נמתח מעבר לכיפות ההיכלים האפורות של העיר ודוקר בקצה הנשק את השמיים, שהתבוננו בנעשה באדישות.

מחוץ למשרדי המועצה שמע קולות קרב והתהלך חסר מנוחה. אמרו שהצבא הלבן של הצאר נמלט מהעיר. הוא וחבריו נהנו לצחוק על החיילים שברחו. "צבא המלך הוא צבא של נמושות", הם לעגו להם.

הם יצאו לפטרול נוסף בעיר הנתונה בעוצר, מחזיקים בנשק טעון. צעדי הקבוצה הדהדו ברחובות הראשיים, המרוצפים אבן אפורה. בכניסה לעיר הורה להם הקצין לכרוע ברך ולהמתין. פה ושם נשמעו יריות רחוקות. לפתע זיעזעה את האוויר החשוך נהמה, שהלכה והתגברה. באופק נראו משאיות כבדות. סבי בחן את פנסי המשאיות, שהאירו באור צהוב כמו עיניים, את זגוגיות החלונות שלהן, שהבריקו כמו מצח ואת גלגליהן הכבדים, שרמסו את האדמה.

ממרחק של מאה שנים וכמה מדינות אני חשה עד כמה הוא פחד. הוא נשכב עם חבריו על פי סימן על המדרכה הקפואה, השעין את סנטרו על קת הרובה, עצם עין אחת והתמקד, מוכן להסתערות. המשאיות עצרו ואחד הקצינים יצא ונפנף בידיו. "הצבא האדום! הבולשביקים מרוסיה!" סבא נשטף הקלה. היו שמועות שהצבא האדום יהיה טוב ליהודים, והוא רצה מאוד להיפטר מעוּלו של צבא הצאר השנוא. הוא בחן בהערצה את הקצינים והחיילים "האדומים", העטויים בתחמושת. המפקדים שלו ושל הצבא האדום נפגשו לתדרוך. מייד לאחר מכן נעו המשאיות שוב, התרחקו ונעלמו.

הרחובות השקטים נותרו מאפירים ובודדים באוויר הלילה הקר. שקט השתלט. הנערים שכבו בעמדת הירי זמן כה רב עד שגופו של סבא הפך לקהה ומוחו היטשטש.

"יריות!" הוא לא ראה דבר דרך הערפל החיוור ששרר מעל העיר.

"מאיזה כיוון?" אם היה יודע לאן ומדוע, היה מסתער. מבולבל, הוא הציץ בחבריו הצמודים אליו. חברי כיתת היחידה להגנה העצמית של הסתדרות הסטודנטים הציונים כרעו על המדרכה, ופניהם דרוכות כשלוֹ. לפניהם שכב מפקד היחידה, כבן עשרים, במעיל ארוך ומבע קשוח. "מטחי יריות!" הפעם הן נשמעו בבירור מהסמטה היהודית שלפניהם.

אני יכולה לראות את התנועה הכלואה בגופו מתפרקת בבת אחת. איך הרגיש תנופה שאי אפשר לעצור אותה. עינו איתרה את כיוון גיצי האש, זרועו כיוונה את הקנה ואצבעו סחטה את ההדק. הוא נדהם מעוצמת ההדף שחש בכתפו והזדעזע מהקול הרועם שהפיק הרובה שבידיו. גם אני שומעת את הירייה ומרגישה כמוהו במכה הזאת.

סבא לא נרתע, טען שוב את הרובה וחיפש את המטרה. שוב ירה, כשהוא מתעלם מזמזום הכדורים שנורו בחזרה לכיוונו. הוא היה נער צעיר והרגיש שאינו מוכן עוד לחוש מושפל לעולם. הקרבות ברחובות התירו את דמו, אבל באותו הרגע התהפך הגלגל. הוא התרומם על ברכיו והמשיך לירות. הרעם המיידי של הרובה היווה עבורו עונג טהור. ריח אבק השרֵפה רומם אותו, הוא היה חיוני, באבחה אחת הפך לחייל בעל עוצמה!

"חבורת אידיוטים! אימבצילים! מספיק, נצור אש!" הקצין שפיקד על הכיתה קילל והתחיל לבעוט, מתרומם בלא פחד מהאש החיה. "דגנרטים! לא פותחים באש חיה בלי פקודה. לא פותחים אף פעם! חדלי אישים!" הקצין הנחית בעיטות לכל עבר. "מפגרים! יריתם על החברים שלכם, על כיתת תלמידים ציונים סמוכה!" סבי עצם את עיניו וניסה להסדיר את נשימתו. בחילה השתלטה עליו תוך כדי שהוא מעכל את המצב. הוא התחיל לרעוד, ואצבעותיו התקשו סביב הרובה. ירה באחים שלו? כיצד זה ייתכן? ללא ספק מדובר בטעות! הוא תפס מחדש את הנשק ונצמד לחומו, חיבק וליטף אותו כחושש שיילקח.

המפקד שלו צדק.

כמה דק ההבדל בין תחושות גדוּלה לשפלוּת. לרגע אחד היה חייל גיבור, ובאחר אידיוט היורה על חבריו. ההסבר שניתן אחר כך לתקרית האש החיה בבניין המועצה רק העצים את השפלתו. התברר שפטרול של כיתת תלמידים ציונים מקבילה נתקל בשוד בחנות יין, והמפקד שלה ירה יריות אזהרה באוויר. הוא והחברים בקבוצה שלו ששמעו את היריות נכנסו לפאניקה וירו עליהם. הוא כמעט השתגע כאשר הבין שבפעם הראשונה בחייו שבה אחז בנשק אמיתי, כיוון את הרובה על החברים שלו.

חברו האהוב תהומי ניסה לראות את חצי הכוס המלאה: "טוב, פעם ראשונה שנגענו ברובה... ומה הם ציפו? שנהפוך מייד לכיתת חיילים ממושמעים? אולי דווקא הכישלון יגרום להם להבין שאנחנו חייבים יותר אימונים".

האכזבה ניכרה בפני סבי. אני רואָה מולי את פני הירח העגולים שלו מתארכים ואת האש בעיניו העקשניות והתכולות כָּבָה. בלי הנשק חזר להיות שוב נער נמוך קומה, רגיש ופגיע, מופקר לכל צמא דם. סבא שתק ונאנח.

***

אני נשאבת שוב לתל אביב של 1980 ושומעת אנחה שבורה, כשל חיה פגועה. מאיפה היא צצה? גם אבא התקשה להאמין שיצאה מפיו. הגרון שלו רטט, ולתדהמתו החלו לזלוג דמעות ייאוש חמות על לחייו. הדמעות היו זרות, שייכות למישהו שהיה יכול להיות הוא לפני זמן רב. הוא גנח מכאב בקול רם אבל לא ביקש עזרה, כדי שלא יראו אותו מעולף ומסומם.

השכן מלמעלה דפק על הרצפה במטאטא. הוא שמע את הקולות וחשב שמדובר בחיה מייבבת. כנקמה על הרעש הוא גם גרר רהיטים כך שיחרקו על הרצפה. אבא התכווץ כאילו בשרו נשרט. הקור מהרצפה התפשט בתוכו, אבל לא היו בו כוחות לשנות את תנוחתו. הוא לא ידע מה הכריע אותו לבסוף: רמת הסוכר? המורפיום? או אולי אפיסת הכוחות? כאשר הגיעו הכאב והאומללות לשיאם, הוא חש סיפוק באופן מוזר. תחושת הקיום המפוצלת שלו בעולם, שהתפוררה לכמה "גדעונים" שלא הכיר ולא רצה להכיר, נעלמה. הוא חזר להיות אחד. חלפו בו הזיות, תמונות שסימרו את שׂיער גופו. הוא מתחבא מִשוֹמר, שחיפש וגילה אותו ועומד להכאיב לו. עיני השומר צבועות בתכלת, ופניו לובשות את קלסתר פניו של אביו. מבט האכזבה שהוא נותן בו, גם הוא מוכר. פני האב בסיוט נמלאים בגועל. "אתה אינך בני ודרכך אינה דרכי". הוא מהדק את שפתיו, והתכחשותו חורצת קמטים נחושים בעור פניו.

אבי יודע שאביו בן השישים חולה ומטושטש ואינו יכול להתנסח בצורה כה ברורה, ובכל זאת הוא מתחנן אליו "הנני... בנך יחידך, גדעון". הוא שולח ידיים קדימה בתקווה שיציל אותו, אבל אביו מחזיק בידו לולאת חבל כתליין.

מחנק עלה בצווארו של אבא, והוא החל להתפתל ולצעוק. תהומות ערבלו את בטנו וחרדות מוות כיווצו את בשרו. חיילים חמושים תפסו בזרועותיו וגררו אותו. אני מרגישה את הרצועה מתהדקת סביב גרונו, ואף על פי שהוא מת ואינו יכול לנשום, אני שומעת אותו מחרחר.

כאשר התעורר נגע אבא בגופו בחשכה, מוודא שהוא עדיין שם. "הידרדרתי", סיכם לעצמו בעוגמה, "בריאותית ונפשית".

לא נותר בו כוח לנוע, אבל מקק שהתקרב אליו בהליכה אלכסונית ונפנף לו בחוצפה במחושיו החזיר אותו לתנועה. אבא שלח את ידו בתנופה ומחץ אותו בכף חשופה. היד שצייתה לו והצליל המצמרר של השריון שנשבר החזירו לו את תחושת השליטה. המוות בהזיה היה מאיים. החשש שיאשפזו אותו בבית משוגעים התחזק, והוא ידע שיהיה עליו לפעול בדחיפות.

***

לא תמיד כך היה. באלבום התמונות אני מוצאת תמונה של אבי מחבק אותי בגן הילדים, ומאחוריה רשום "חיפה 1972". אני מחשבת: הוא צריך להיות כאן בן שלושים ותשע, ואני ילדה קטנה בת ארבע. בתמונה רואים ענק מרים למעלה ילדה, שחיוך של התרגשות מאיר את פניה. הילדה לובשת שמלה אדומה הדורה המתרוממת כלפי מעלה וחושפת זוג רגליים דקיקות בגרביוני צמר לבנים עבים. אלה היו בגדי החג שלי. הוא הגיע לגן שלי לחגוג לי מסיבת יום הולדת. יש לו כרס נחמדה, אבל בתמונות אחרות הוא נראה שמן.

אבי הענק מניף אותי, הילדה, למעלה כאילו הייתי שק נוצות, ואני צוהלת מתוך הזרועות שלו. לענק יש כתפיים רחבות וכפות ידיים ענקיות.

"ממש שתי לָאפוֹת", כך קראה אימא לידיו, ובתמונה אפשר לראות את "שתי הלאפות" שלו מקיפות את כולי. ברור שלא אפול.

על קדקודו של הענק שבתמונה מתנוססת קרחת צנועה, ולכל אורך צדעיו ועד ללסת צומחות שתי פאות לחיים אפורות, ארוכות ומקורזלות בסגנון שנות השבעים. הקרחת מבליטה נקודת חן ענקית כהה מעל המצח, שאותה אהבתי לבחון. "הפּוּצ'קי", אחותי ואני קראנו לנקודת החן שלו בין קו המצח והקרחת. אהבתי את הפוצ'קי, אבל יותר מכל אהבתי את העיניים הירוקות היפות שלו. בתמונה הן צוחקות, אבל אני זוכרת שלרוב השתקף בהן מבט לא נגיש ומרוחק. פעם ראיתי את אבא בועט בכלב, ואם כי מעולם לא הִכּה אותי, הבנתי באינסטינקט של ילדה שהיו בתוכו כעסים ואלימות. היום אני מבינה שהיה בו משהו מפחיד, אבל אז אולי הנחתי שכאלה הם כל האבות?! מספר החיבוקים שהעניק לי כה מדוּד עד כי אני מסתכלת בתמונה ונמסה כמו אותה ילדה צוהלת בין הלאפות הגדולות.

התמונה באלבום מציפה זיכרון נוסף. עם סיום חגיגת יום ההולדת בגן הילדים, אחותי ואני הלכנו עם אבא. בכביש שמעבר לשדה קוצים חיכה לנו אופנוע על שלושה גלגלים. הוא הכניס אותי ל"סירה", מבנה קטן עשוי מפיברגלס המחובר לאופנוע, והושיב אותי בתוכו. לא הייתה שם חגורת בטיחות. לאחותי הגדולה הוא הרשה לשבת במושב האופנוע מלפנים, לפני הרגליים שלו. כל כך קינאתי בה. אחר כך רכס את מעיל הגשם הצהוב מפלסטיק, שהקיף את כולו כמו סוכריית מרשמלו ענקית, ועלה בעצמו על האופנוע. הוא חבש קסדה על ראשו, אך ראשי וראשה של אחותי נותרו חשופים. בשנות השבעים המוקדמות לא היה איש, בוודאי לא אבא, שחשב על קסדות לילדים.

הוא לחץ על דוושת הגז כמה פעמים עד שהאופנוע זינק קדימה בטרטור רועם. הוא צבר מהירות, והרוח התחזקה עד כדי כך שאם הייתי צועקת את השם שלי היא הייתה גונבת לי את הקול. לא צעקתי כי פחדתי לפתוח את הפה, והלב שלי רטט משמחה.

***

גם סבא לא צעק, אף על פי שגררו אותו במכות ובאיומים לפינת הרחוב. הוא התעכב ביציאה משיעור עברית כאשר התנפלו עליו שני שוטרים גדולי גוף, שהחזיקו באלות וברובים. הם עיקמו את זרועו וטלטלו אותו בכוח בין שניהם.

באודסה של שנת 1919, סבא הפר חוק. מנהיגי העיר הציונים, ובראשם ז'בוטינסקי וביאליק, הדגישו את חשיבות השפה העברית לנוער, אבל השלטון הבולשביקי "האדום" אסר ללמד אותה וסגר את כל מוסדות הדת. משום מה פסח השלטון על הישיבות, והוא וחבריו ניצלו את המחדל ונרשמו בסתר ללימודי העברית האסורים.

בעוד אוויר הקיץ הולך ומתקרר נגררו כל תלמידי הישיבה ומורי העברית שלה וכוּתרוּ. החרדה השתלטה על סבי. הוא ידע שהבולשביקים הענישו בחומרה את אלה שנחשבו "מהפכני נגד", החותרים תחת המהפכה הקומוניסטית.

החששות התממשו כאשר קולות של פרסות סוסים מתקרבים מילאו את הרחוב. קבוצת פרשים חמושים הגיעה והחליפה את השוטרים. הפרשים הקיפו את סבי וחבריו, וסוסיהם רקעו ברגליהם בחוסר מנוחה. הפרשים החלו לנהום וליילל כחיות טורפות והעמידו את סוסיהם על שתי רגליהם אחוריות. הבהמות הגדולות רמסו את התלמידים והמורים. במאמץ שלא להידרס נדחקה הקבוצה לתוך עצמה, וחבריה מעדו זה על זה בצעקות אימה. הפרשים פרצו בצחוק גדול, כה גס ומאוס עד שסבי הרגיש בצמרמורת שטיפסה לאורך גבו. מנוולים, אנחנו עוד נַראה לכם, רצה לצעוק, אבל בחר לשתוק. הוא החליט שאם הגיע סופו, יעמוד בכך בכבוד. אני מרגישה בכאב שגרמו לו השריטות בברכיו ובכפות ידיו כשהוא נדחף וקם ונופל שוב, ובכאב הנפשי שלו, הצורב בהרבה. העינוי נמשך עד שמפקד הפרשים, גבר בעל שפם רחב, התערב והורה לקבוצה לצעוד.

הם הובלו למבנה שבנייתו לא הושלמה. באיומים הועלו לקומתו השלישית וננעלו בחדר חשוך. אור ירח חיוור חדר מסדקים במבנה. הוא חיכה עד שעיניו יסתגלו לאפֵלה וגילה שהם נכלאו בחדר בנוי למחצה, שבקצהו מרפסת חסומה בקרשים. חלקים גדולים בשולי החדר לא היו מרוצפים, והוא נדחק למרכזו בצמוד לתלמידים האחרים. הוא נצמד לתהומי, שגדל לצידו כאח, ולבן חורין, שהיה נשיא מועדון התלמידים הציונים.

סבא העריץ את בן חורין, שהיה אז בוגר בן תשע עשרה. בן חורין הנהיג יום מחאה של המועדון למען השפה העברית, ומאז התהדקו יחסיהם. קומתו של חברו הייתה ממוצעת ועורו חיוור. מצח רחב וגבוה העיד על חוכמתו. הייתה לו דרך דיבור של פרקליט, והוא ידע לסחוף אחריו אחרים. אף לא אחד העז להתווכח איתו, כי אם סתרת את דבריו הסתכנת במתקפה מבריקה של טיעונים שלא היה לך סיכוי נגדם.

בן חורין הפגין מנהיגות בחדר: "שקט! אסור שיִראו שהצליחו להפחיד אותנו!" הוא פירט באוזניהם תסריט אפשרי של שאלות ותשובות לחקירה, שיצטרכו להתמודד איתן, עד שאחד הנערים התרומם והזהיר אותו מפני מלשינים בחדר.

שקט השתרר, וסבי וחבריו התמוטטו לרצפה. חבריו הקיפו אותו בחומם ובנשימתם. סבא אסף אל חזהו את רגליו הרועדות. צעקות נשמעו מאחד החדרים הסמוכים, ולאחר מכן נשמעו קולות לא ברורים ויבבות כאב. בחדר נכלאו גם ילדים בני שלוש עשרה, שבכו והתחננו. תהומי קם, פנה אל מי שחש במצוקה והרגיע אותו. כסבי היה גם הוא בן שש עשרה, נמוך ורזה, תווי פניו נאים ומוקפים ברעמת שיער כהה. עיניו הבהירות והרכות וחיוכו הצנוע הִשרו אמון. הייתה בו יכולת מיידית להתחבב על כולם.

הקור התגבר, ושלפוחית שתן מלאה הפכה לבעיה דחופה שגברה על פחד, רעב וצמא. הצעירים יללו שהם מתפוצצים והבוגרים דפקו על הדלת בתחנונים, אבל עוד פרק זמן אפל ובלתי מוגדר חלף. סבא התפתל ולא יכול היה להתאפק עוד. הוא קם וגישש סביב הקירות, ותוך כדי כך נתקל בַּמרפסת הבנויה למחצה בקצה החדר. למרות שחשש שהמבנה יקרוס, דחף את אצבעותיו בין הקרשים שחסמו אותה ועקר מסמרים וחתיכות עץ בידיים חשופות. אצבעותיו נפצעו, אבל הוא הצליח ליצור פרצה שדרכה הסתנן אור הלילה לתוך החדר. הוא נצמד לפרצה שיצר והטיל את מימיו דרכה. הזרם שפלט נשמע בחדר, וחבריו מיהרו אליו. בגלל המבנה הרעוע הציע שיעמדו בשורה ארוכה ויאחזו זה בזה. תחת פיקודו החזיק כל אחד בתורו בקצה השרשרת האנושית והשתין. "גם זה סוג של תושייה!" חגג את נצחונו הקטן.

עם אור הבוקר פתחו שני שומרים את הדלת. הם לא ענו לשאלות, רק אחזו באחד הנערים שעמד סמוך אליהם ומשכו אותו החוצה. הדלת הכבדה נסגרה מאחוריהם. סבי ואחרים צעקו בבהלה. השומרים חזרו וחטפו עוד נערים. תהומי, שנעמד מול השומרים ודרש הסברים, נחטף גם הוא. סבא ניסה להחזיק בחברו, אך מהלומת אלה בראשו היממה אותו. "שקט!" שאג אחד השומרים. סבא השתופף הלום ואחז בראשו. "תהומי!" הוא צעק. משפחתו ומשפחת חברו היו קרובות, הוא הכיר אותו מגיל צעיר והיה קשור אליו מאוד.

בפעם הבאה שבה נכנסו השוטרים נגרר גם הוא במהירות למטה. רגליו מעדו במדרגות עד לקומת הכניסה. הוא הוכנס לחדר ריק. במרכז החדר ניצב שולחן בודד, ומאחוריו ישבו שלושה חוקרים. חזותם לא הותירה ספק: הם היו יהודים בולשביקים.

יהודים? הוא הזדעזע. כל שרצה היה להסתער ולהפוך את השולחן.

"מסמכים!" דרש המבוגר.

סבא מסר לו את תעודות הסטודנט והתושב, שבלעדיהן היה אסור לו לנוע באודסה.

"מה עשית בישיבה?"

"למדתי עברית", ענה בקול שקט כפי שבן חורין המליץ, יודע שאין טעם להכחיש שלמד את השפה האסורה.

"אתה יודע שיש צו נגד לימודי עברית? מה יש לך להגיד על זה? ברור לנו שלימודי העברית הם מסווה לריגול".

"ריגול? ריגול לטובת מי?"

"ריגול עבור הביון האנגלי".

סבא נותר אילם מול ההאשמה שהוטחה בו, אבל לפני שהתאושש הומטרו עליו עוד שאלות: "מי שילם על השיעורים שלך? כמה עלו השיעורים? מי היו הסטודנטים הנוספים? איך נרשמת לשיעורים? האם המורה שלך ביקש גם ממך לרגל עבור הביון הבריטי?"

"למדתי עברית", הוא חזר על תשובתו האחת. הוא עמד ברגליים רועדות ובעיניים מלאות דמעות, השפיל את הראש והפסיק לענות לחוקרים.

"אם נתפוס אותך לומד שוב עברית תוגלה לסיביר לנצח! שומע!?" שאג עליו אחד החוקרים וזרק במיאוס את התעודות של סבי לרצפה. סבא התכופף ואסף את הניירות כאשר שני שומרים ניגשו אליו. הוא כבר ציפה לגרוע ביותר, אבל להפתעתו הם גררו אותו במדרגות והשליכו אותו אל מחוץ לבניין.

בקושי גישש את דרכו הביתה. הוריו שפתחו את הדלת נפלו לרגליו מרוב דאגה. אביו בחן אותו בפנים חיוורות ואימו הלמה בידה על חזה, וקולה צרוד מהיסטריה ומחרדה.

"מה עשו לך?"

"איפה היית?"

הוא התעלם מהם, פנה למיטה שלו, השתרע וישן יום שלם. כאשר התעורר התיישב ליד שולחן הכתיבה שלו. על השולחן היה מונח מאמר מאת זאב ז'בוטינסקי. לאחר שקרא כמה משפטים, החל כותב במחברת חדשה שקנה לתרגול העברית:

...בימים האפורים האלו, כאשר כל עשרת המכות אשר פסחו בזמנו על ארץ גושן נפלו על ראשה של יהדות אירופה, וכאשר גורל עמנו שחור משחור וחרב פיפיות מתהפכת ממש על צווארנו, והדם כבר אינו ניגר כמים כי אם נקפא בעורקינו לנוכח הזוועות האיומות, אנו חבר קטן של אנשים הקשורים זה בזה קשר בלתי ניתק, סופרים את פצעינו וכורעים תחת נטל של שנות אלָפִים גלות. לא נאמר נואש, יחדיו נקום מן האפר אל חזית לאומית חדשה...

כעבור מאה שנה אני מגלה את המחברת, כתובה בכתב ידו, במוזיאון ז'בוטינסקי. בראשה מתנוססת הכותרת "יומן מסע", ובתוכה הוא מתאר איך התגלגל מאודסה לפלשתינה במסע שארך ארבע שנים. אני מדפדפת בדפים ונדהמת לגלות דמות נער שלא הכרתי, אך שעדותו נשמרה! בעיניים סומות מדמעות אני מלטפת את הדפים וקוראת את שפתו המליצית. הוא כותב מתוך כוונה למסור ראָיה היסטורית. אני רואה את הנער מתכופף מעל המכתבה. אותיות העברית מתעקמות תחת ידיו עד שלבסוף הוא מרוצה מהניסוח. הוא שואף שהכתוב יבטא את היהודי הגאה שהחליט להיות. מתחת לכותרת הוא חותם בשמו העברי: "אברהם בן זיו". כך הוא מעניק לעצמו תחושת ממשות.

***

תחושת ממשות מתחזקת בי כאשר אני מתוודעת לסיפורי המשפחה. אני מבינה מי אני כאשר אני מגדירה מחדש מי היו אבי ומשפחתו. בחלוף מאה שנה מאז המרד הציוני של סבי, וארבעים שנה מאז התאבדותו של אבי, אני אוחזת בכל פעם בקצה התרחשות, כמו בקליעת צמה, ומתקרבת לנסיבות חיי.

קווצה אחת מובילה אותי לנשותיו של אבא: אימא הייתה נשואה לאבא רק ארבע שנים, שבסופן הם התגרשו. כשנה לאחר מכן הוא התחתן בשנית, ובטרם חלפו עשר שנים של חיים משותפים התגרשו גם הם.

ומסתבר שהייתה גם אישה שלישית...

אימא היא המרואיינת הראשית. אני מבקשת ממנה שתחזור שוב על הסיפורים שסיפרה לי בעבר. היא מתארת את אבא כאדם שסבל מיחסי אנוש בעייתיים שהקשו עליו להתמיד בעבודה, ושאת החברים שלו היה אפשר לספור על יד אחת. היא מוסיפה שהידרדרותו הייתה איטית וסמויה מהעין, וכנראה החלה שנים לפני מותו. היא אומרת שהיה לו "יצר הרס עצמי", ועיניה הטובות נמלאות בכאב. אדים עולים ומכסים את עדשות משקפיה ומטשטשים את מבטה. אני מתבוננת בה בבלבול ומייחלת לחוש בהירות פנימית. לאחר היסוסים אני מעיזה ליצור קשר עם אשתו השנייה. התאבדותו של אבא הותירה אשמה ונתק בין המשפחות, ומאז הלוויה לא נפגשנו. חלפו יותר משלושים שנים, ואני נדהמת לגלות שמראה של אשתו נותר כמעט ללא שינוי. היא נמוכה, מלאה ובעלת שיער שחור קצר. בקולה מתגלגלת נעימה של מבטא הונגרי עסיסי.

אני מזיזה כיסא בבית הקפה ומתיישבת לידה בזהירות, בלי לחבק. תחושת הנתק עדיין נוכחת בינינו כאשר היא מספרת על אב ובעל נפלא, שעבד ופרנס את המשפחה ושהיו לו חברים רבים. לטענתה היה אדם מתַפקד היטב, ורק שנה לפני מותו החל לסבול ביתר שאת ממחלת הסוכרת שליוותה אותו מאז נעוריו, והיא שגרמה להידרדרותו הגופנית והמנטלית.

באמת?! אני מתאפקת שלא לגחך וכועסת על כך שלא אקבל ממנה מענה כן על השנים האחרונות לחייו. גרסתה למציאות מתייפייפת מדי בעיניי. אני תוהה על מי היא מנסה להגן, עליי או על עצמה? על אף הסתייגותי, אני מבינה שכל אישה מכירה אבא קצת שונה. אני מחפשת את המשותף בין גרסאות נשותיו, ומגלה שזאת תחושת האשְמה על מותו. כל מי שהכיר את אבא נגוע בה. הרבה שנים גם אני, הילדה, חשתי אשמה, וכמותן "המצאתי" גרסה שיכולתי לשאת של חייו ומותו.

בתקווה לגלות את דמותו האמיתית אני מחפשת את האישה שתכריע בין הגרסאות, ונוסעת לנורית בקיבוץ מעגן מיכאל. אבא התאהב בה כאשר היה סטודנט לרפואה והיא ליוותה אותו מצעירותו, במהלך שתי תקופות נישואיו ועד למותו. נורית מקבלת אותי בסבר פנים נעים. היא בת יותר משמונים, ויופייה ניכר בעיניה הכחולות הנמרצות ובמבנה גופה הנערי. היא מצחיקה אותי כאשר בגילה המתקדם היא מתלוננת על מחזרים מטרידים. לפתע אני נזכרת שליוותה את נישואי הוריי כצל, ועל אף חביבותה, מחנק לופת אותי. למען החיפוש אחר אבי אני מכריחה את עצמי להתגבר על רתיעתי ממנה.

נורית נותנת לי במתנה מזכרות ישנות מאבא וגם מכתבים שכתב. ניכר מהכתוב שהוא אהב אותה מאוד. אני שמחה בשבילו על שהתנסה ברגש כה עמוק...

נורית מחזקת את גרסתה של אימא על דמות אבי כאדם מורכב. אני מקשיבה לסיפוריה ונזכרת באבא שגם אני הכרתי. היא מספרת שהיה אדם ייחודי ולא מציאותי, שחי על פי כללים משלו. אנו צוחקות על ההתנהגויות המגוחכות שלו, כמו נטייתו לקנות ולמכור מכוניות לעיתים תכופות ותמיד בהפסד. לבסוף היא מרצינה, ומוסיפה שהידרדרותו קשורה לסמים. בתור רופא היה יכול לרשום לעצמו כל מרשם, ובשנים האחרונות לחייו הוא התמכר למורפיום.

***

כשלושה חודשים לפני שהתאבד קיבל אבא גלויה מנורית שבה נכתב "אגיע לבקר בסוף השבוע". מייד מצא עצמו מהמהם ומחייך. חיוך לא היה דבר קל עבורו באותה תקופה. כתוצאה ממחלת הסוכרת הוא סבל מנימוּל בשפתיו, כאילו הזריקו לו תרופת הרדמה. בכל זאת, כשהחזיק את הגלויה דמיין את פיו ולחייו נדחפים לאחור, תנועה שכבר כמעט התנוונה. לסתו הייתה דלוקה וכאובה, אבל מאום לא גרע משמחתו. בחודשים הקשים שעברו חלף הזמן לאט כטפטוף גרגרי חול בשעון זכוכית קטן. לפני הביקור האיצו גרגירי החול את טפטופם, והוא מדד בהתרגשות שעות ודקות עד לבואה.

ביום המפגש סידר את חפציו וניקה מעט את הדירה המוזנחת שבה גר. נורית הסתייגה מהמקום, שאליו עבר מעט לפני מותו. "זה באמת כל מה שמגיע לך? אחרי שעיצבת ובנית את הווילה המפוארת שאתה עומד להשאיר בבעלות האישה מספר שתיים שלך?" קשה היה לה לעכל את ההידרדרות שכרסמה במעמדו. רגע אחד היה הרופא ואיש המשפחה שגר בווילה באפקה וברגע הבא הפך להיות מובטל, חולה וגרוש בדירת חדר מוזנחת. היא הוסיפה את מה שהטריד אותה באמת: החורבה שאליה עמד לעבור נמצאת בכרם התימנים, סביבה עירונית של עוני ואלימות.

אבא הבהיר לה שתנאים חיצוניים אינם מרתיעים אותו. להפך, החיים בין אנשי שוליים מרתקים אותו, ובוודאי יהיה מעניין לגור שם. בעצם, גם הוא איש שוליים... ואולי יצטרכו שם רופא, ושוב יפתח מרפאה ויאסוף קליינטורה מקומית? בחיים צריך לרדת כדי לעלות, הסביר, ואולי זו תהיה נקודת המְרָאה חדשה בשבילו. עוד הוסיף כי מדובר גם בחזון עסקי מן המעלה הראשונה. תל אביב סובלת ממחסור בדיור, והבעיה הולכת וגדלה. יום אחד כל שכונות העוני "ייכּבשו" על ידי אוכלוסייה בעלת אמצעים, וערך המקום יעלה מאוד. אז יוכל להרוס את המבנה הקטן ולתכנן במקומו וילה או בניין מפואר. לאחר הסברים אלה הסכימה שיעבור למקום, או העמידה פנים שהיא מסכימה.

לדעתי, אבא לא ידע עד כמה האמין בעצמו בדברים שאמר. תמיד התבונן בעצמו ובהחלטותיו כאילו היו של אדם זר.

כאשר פתח לה את הדלת נעתקה נשימתו. הם לא התראו כמה חודשים, אבל הוא הרגיש שנפרד ממנה רק אתמול. היא הייתה בת הזוג הנצחית שלו. בתור גבר צעיר היא לימדה אותו איך "לצפצף" על המוסכמות וליהנות מהחיים. שניהם זלזלו במוסד הנישואין ולא מצאו בו טעם מלבד להוֹלדת ילדים. היא הייתה גרושה ואם לשתי בנות, ולא התכוונה להתחתן שוב. לכן היא עודדה אותו להקים משפחה אחת, ואחר כך משפחה שנייה, וליוותה אותו בסתר כל השנים.

"נורית, סנאית שלי", לחש לה, "את סקסית כתמיד".

"גדעון הקטן שלי", השיבה ופתחה את זרועותיה לחבקו. על אף שהיה בן ארבעים ושבע והיא בסוף שנות החמישים שלה, היא נראתה צעירה ממנו בהרבה. גופה היה דקיק, ועיניה התכולות היו פקוחות ומלאות שמחת חיים.

לפני בואה הקפיד לגלח את זקן הפרא שגדל על פניו והשתמש בחצי מנת מורפיום מבקבוקון זכוכית קטן. בזהירות החביא את שארית הנוזל, כי בביקור הקודם היא גילתה את מחבוא הסמים הפרטי שלו, כעסה עליו מאוד וביקשה שיפסיק להשתמש. "המורפיום עוזר לשיעול, והייתי מצונן", הוא תירץ אז כמו ילד קטן.

"רזיתָ מאוד? עוד מעט לא יישאר את מי לחבק".

נורית קירבה והרחיקה אותו לסירוגין, מתבוננת בדמותו החדשה. "אתה מטפל בעצמך? בסוכרת?"

"עדיין יש עודפים", טפח על הכרס.

נורית לא נזפה בו יותר מדי, רק סקרה במעשיות את החולצה שלבש, הצביעה על טיפת דם שנזלה בגילוח והכתימה את הצווארון ועל כפתור שנשר וביקשה שיפשוט אותה. היא באה מצוידת בסבון כביסה, בחוט ומחט ובארוחת צהריים ארוזה מחדר האוכל בקיבוץ. לפני שהייתה לו שהות להתנגד התיישבה לתפור ולתקן, אספה כמה חולצות, השרתה אותן בכיור והעמידה סיר על הכיריים עם מנות המזון שהביאה. הדירה נמלאה חיים, והוא עקב בהכנעה אחר פעולותיה. תוך כדי כך היא תיארה לו את הטלוויזיה הצבעונית שרכשו בקיבוץ לקראת תחרות האירוויזיון שישראל תארח בקרוב בירושלים. "בקיבוץ אומרים שהשנה ישראל תיקח שוב מקום ראשון", אמרה, והוא משך בכתפיו באדישות. הוא המליץ לה לשמוע להקה חדשה בשם "הברירה הטבעית", ששרה מוזיקה מזרחית אותנטית. היא צחקה עליו שהוא כבר מעורה יפה בסביבתו החדשה. הוא השיב באירוניה שלא סביר ששכניו יגיעו להופעה של הלהקה. הוא ניסה לשמור על שיחה קלה, אבל ברגע שהלסת שלו החלה שוב לכאוב, ידע שהגיעה התפנית.

"גדעון!" נזפה בו נורית כאשר ראתה שקשה לו ללעוס, "אתה חייב לטפל בעצמך. אתה רוצה למות?" עיניה הוצפו בדמעות. היא חיטטה בתיק שהביאה, הוציאה ממנו בקבוק אינסולין שהכינה מראש והתעקשה להזריק לו מנה. "לא סתם אני אחות מוסמכת, הגעתי לטיפול בית!"

"מה שאת רוצה זה לראות לי את התחת", התגרה בה, אבל משך את המכנסיים למטה כמו ילד טוב. אחרי הדקירה הבטיח לה שיזריק לעצמו אינסולין באופן מסודר, אבל שניהם ידעו שלא יעשה זאת.

"קטן שלי, מה יהיה?" היא הוסיפה בייאוש, "תזכור שאתה חייב להישמע לכל הבקשות שלי". היא עיסתה את גבו תוך כדי הפצרותיה. החיוניות והבריאות שאפיינו אותה תמיד רק הדגישו עוד יותר את החולי שלו. אם לא היה אוהב אותה כל כך, היה שונא אותה.

היא ניסתה להחליק את ידיה כלפי מטה לתוך מכנסיו, אבל הוא ידע שתפגוש גוף דועך. הוא חיבק אותה כך שידיה נלכדו, ולבסוף צנחו לצידי הגוף. רק כאשר נרגעו שניהם שחרר את הלפיתה שלו והם עמדו האחד מול השני, כבני זוג ותיקים המשלימים עם מצב בן זוגם.

הוא הזמין אותה למיטה והניח את ראשו על חזה, הקשיב לדפיקות ליבה ושאל אם דנו בוועדה בקיבוץ בבקשתו להצטרף כחבר. שניהם ידעו שהשאיר טעם רע כאשר עבד בקיבוץ כמתמחה, ושלא התאים לו להיות חבר בישוב קהילתי. לכן, כאשר השיבה בשאלה משלה על אפשרויות העסקה אחרות, הוא הבין שבקשתו נדחתה ולא הופתע. באותו רגע תהה עד כמה תתעצב כאשר ייוודע לה על דבר מותו. האם תבין לליבו ותסלח על שלא שיתף אותה בתוכניותיו? לא היה לו האומץ להסביר לה שכאב "קטן" כירייה הוא הדרך שלו להסיר את נטל החיים, שהינו כאב גדול בהרבה.

את אחר הצהריים בילו במיטה, ידיו מלטפות את פניה וידיה מלטפות את פניו. העיניים הסגירו את שלא העזו להשמיע, ותחושת עצב עמדה באוויר. לאחר שיצאה ניסה להיאחז עוד קצת בריחות הבריאוּת וטוב הלב שהביאה, אך אלה התפוגגו מהר. העמדת הפנים שמצבו טוב משהיה והידיעה עד כמה יאכזב אותה החלו להעיק עליו. אז גם הבין ששוב לא יוכל להתראות איתה. כדי לבצע את החלטתו יצטרך לאטום את כל פרצות הלב.

***

אני מנסה לפתוח את ליבי לזיכרונות ראשונים מאבא. כאשר אימי ואבי התגרשו הייתי בת שנתיים, ועברתי עם אימי ואחותי לדירת קרקע קטנטנה בחיפה. אני זוכרת את מראה הדירה הקטנה, שוודאי שימשה פעם מחסן, שכן הייתה צמודה כיבלת זעירה לקיר הבניין הגבוה. כך זכינו בכניסה נפרדת עם מבואה. הכביש היה רחוק מהבניין על הגבעה, וממנו ועד לכניסה השתרע מורד של עצי אורן, שיחים ומדשאות.

אני זוכרת שבע מדרגות שטיפסו לדירה שלנו, מובילות למבואה חיצונית קטנה מוקפת במעקה. אימא סיפרה שדלת הכניסה לדירה הייתה מוזנחת וצבעה היה אפור דהוי, לכן הזמינה חבֵרה ציירת שתצבע אותה. הציירת חילקה את שטח הדלת לצורות גאומטריות ומילאה אותן בצבעי שמן צבעוניים. בתוך הפסיפס הצבעוני שיצרה התגלו הרים, ים ושמש גדולה המאירה מעל. כך יכולתי לראות בציור שעל הדלת את הזריחה כל היום. כילדה קטנטונת נהגתי לשבת בראש המדרגות שלנו, להשקיף על הכניסה לבניין ולראות את הבאים. אימא הרשתה לי לאכול שם כאשר מזג האוויר היה יפה. אני זוכרת שקיבלתי ממנה גביעי לבּן פשוט בטעם חמצמץ של חלב. נהניתי ללקק את המעדן הקר ולצְפות על הנוף, בשעה שאימא השגיחה עליי מחלון המטבח. לפעמים הייתי קמה למצוץ חמציצים ארוכים וירוקים מהגינה, שהיה להם פרח צהוב בראשם ושהרגישו בפי כמו לימון, או שקטפתי חוּבֵּזות, קילפתי את עליהן ואכלתי את פירותיהן הירוקים והקטנים בטעם בוסרי ומר. לאחר כל הרפתקה חזרתי לנקודת התצפית, ואימא אספה אותי לזרועותיה. היא הייתה בעצמה ילדה בת עשרים ושתיים. היו לה עיניים חומות ושיער מקורזל וקצוץ, ועל אפה הרכיבה משקפיים גדולים. אהבתי להתכרבל בחיקה; היה לה ריח מעורב, מר־מתוק, של קפה ושקדים.

גרנו בדירה עד שמלאו לי ארבע, וכל הזמן הזה חיכיתי על המדרגות.

חיכיתי לסבא משה הג'ינג'י, אביה של אימי, שנסע מהקריות לכרמל בשני אוטובוסים. תמיד הביא איתו חבילת שוקולד "רוזמרי", השוקולד היחיד מתוצרת חוץ שהיה אפשר לקנות במכולת ושהיה יקר מאוד. כמה אהבתי את המילוי בטעם אגוזים, שמילא את הקוביות ונמס בפה! לסבא משה היו שערות ג'ינג'יות בהירות ומדגדגות על החזה ומיליון נמשים, וכאשר חיבק אותי נדף ממנו ריח חריף של זיעה.

חיכיתי גם לדוד שמואל מכרמיאל, אחיה של אימי, שעל ראשו צמח שיער אדמוני והייתה לו כרס נחמדה ושמחה. בכל פעם שראיתי אותו מתקרב לעמדת התצפית צהלתי, כי ידעתי שבאופיו דמה לילד ושהשעות איתו יהיו מהנות, מלאות במשחק ובצחוק.

חיכיתי גם ל"סבא אברם", שהיום אני יודעת שחבריו כינו אותו "אברשה", שהגיע באוטובוס מהדר הכרמל. יום אחד הגיע כשהוא סוחב איתו מערכת ריהוט של שולחן קטן וכיסאות ממתכת ועץ. הוא בנה אותם בעצמו והדביק על המושבים טפט צבעוני. המערכת שבנה השתלבה יפה בדירה הקטנה והתאימה בדיוק לממדים שלי ושל אחותי. סבא אברם לא חיבק כמו הקרובים מהצד של אימא, ואי אפשר היה לשבת עליו או לצחוק איתו. כשהגיע וכשעזב היה צריך לנשק אותו שתי נשיקות, אחת בכל לחי, כמו שרוסים מנשקים.

אבל בעיקר חיכיתי לאבא שיבוא לבקר אותי בדירה. אבא הגיע בלי חפיסות שוקולד או הצעות למשחקים ומתנות. לכל היותר הציע טיול קטן בגינה, או נכנס פנימה ושתה ספל קפה והתבונן בי ובאחותי כשאנו משחקות.

נראה שבגיל שלושים וקצת, אבא לא הבין מה עושים עם פעוטות. למרות זאת אהבתי אותו כפי שאפרוח הצועד אחר הברווז אוהב אותו, או כפי שגור אריות אוהב את האריה, או כמו ילדה קטנה שאוהבת את אביה כפי שהוא. כילדה קטנה הלב שלי שפע רגש חם שזרם ממני אליו כמו קרני שמש יוקדת, וזיכרון האהבה הזה מרחיב ומחייה את ליבי בכל פעם מחדש. שוב אני אוהבת את העיניים הירוקות של אבי, את נוכחותו הרצינית והכבדה, ובעיקר את היכולת שלו להדליק מקטרת ולהתבונן בי מהצד.

אבא לא דיבר על כך, אבל אימא סיפרה לי שמייד לאחר שהתגרשו הוא הבין עד כמה המשפחה חשובה לו, הצטער על הפרידה והתגעגע אליי ואל אחותי. הוא אפילו הציע שיחזרו זה לזה. עכשיו ברור לי עד כמה התגעגעתי אליו כאשר ישבתי על המדרגות וחיכיתי לו, עוד לפני שלגעגוע או לאהבה היו מילים.

***

סבא התגעגע לארץ שעדיין לא פגש, בידיעה ששם יהיה חופשי. הוא נפגש עם החברים לשיחה על הצעד היחיד האפשרי — גיוס כסף ובריחה לפלשתינה. השיחה נסכה בו רוח מחודשת ובסיומה פנה לשוטט בנמל אודסה, מתבונן בספינות האדירות לאורך הרציפים ובגלי הים.

"החלום חייב להתגשם", ביקש לצעוק והתחייב בפני עצמו למצוא דרך מוצא לו ולחבריו. בדמיונו התבונן בנוף הנמל של אודסה בפעם האחרונה, הקיף במבטו את המעגן והפליג הרחק. מבטו פנה לכיוון ארץ האבות, ארץ ישראל, ששם — החליט — ממתין לו, לילדיו ולנכדיו עתיד בטוח ומאושר. אני חשה בקרקע המתנדנדת מתחת לרגליו, בציפָה מעל הזרמים ובריחוף אל מעבר לגלים, שחשק בו.

לפגישת החברים הבאה הגיעו כולם משולהבים. בן חורין, נשיא "מועדון התלמידים הציונים" והבוגר מבין הנערים, כתב את החלטותיהם על גבי יריעת קלף מחוספסת מעור מעובד: "הם ישיגו נשק וייסעו לפלשתינה. שם יפגשו את ז'בוטינסקי מנהיגם. הם ימסרו לו שהם נכונים להיות חייליו ולהצטרף לכוחות הציוניים".

בן חורין הביא איתו אולר וחתך את אצבעו, מניח לדם לטפטף על הקלף. סבא לקח מבן חורין את האולר, פצע את אצבעו בלהב והניח גם לדמו לטפטף ולהתערבב בדמו של בן חורין. הכאב הקטן התמזג בגאווה גדולה ועל הקלף התפשטה שלולית אדומה כהה, שהלכה וגדלה והתרחבה עם הצטרפותם של תהומי ואחרים לטקס. בן חורין קרא שוב את הכתוב וּוִידא שכולם שיננו אותו בעל פה. "אסור לנו להשאיר עדויות", אמר והצית גפרור וקירב את הלהבה לקצה הקלף. האש התלקחה מסביב לשלולית הדם הקטנה אך כבתה. הם הוסיפו עוד ועוד חתיכות נייר לשלולית הדם הקטנה והציתו אותן עד שהותירו רק תלולית אפר.

בפעם הראשונה — אך לא האחרונה — הם הקימו מחתרת. תהומי היה מי שהציע את שמה: "אוֹר־יֶב־אַק", ראשי התיבות ברוסית של "ארגון עברי אקטיבי".

התלהבותם נבלמה כשהגיעו למבוי סתום בנוגע לגיוס הכספים למסע. אחד הנערים הציע לבסוף להשתמש ב"אקס" למטרותיהם. האקס, או "אקספרופריאציה", היה הכינוי הבולשביקי להפקעת רכוש מהאזרחים על ידי המהפכנים. אבל כולם ידעו שזה שם כיסוי למעשי שוד וגניבה. הנער סיפר להם שבעבר מצא אוצר מוטמן: קופסת תכשיטי זהב שהוסתרה במרתף הבניין שבו הוא גר. הקופסה הייתה שייכת לאדם אמיד, קרוב משפחה רחוק. הזקן האומלל אינו זקוק לכל התכשיטים האלה, הסביר הנער. הם יפקיעו חלק מהם כדי שיוכלו לממן שליחות של לפחות אחד מהם לרומניה, לגיוס עזרה. הנער לא היסס, והבעת פניו נותרה יציבה.

"לא נראה לי שאוכל להביא את עצמי לגנוב", הרהר בן חורין בקול רם. "מי מביניכם מוכן?"

ליבו של סבא נצבט מקנאה כאשר בחן סביבו את חבריו. הוא לא היה רהוט ומבריק כאליהו בן חורין ולא ניחן בחביבות ובכריזמה של אברהם תהומי, שאותו אהב כאח. לכל אחד מהנערים במפגש היה ייחוד, אבל הוא הרגיש מגושם ועילג והתפלא על שבכלל צירפו אותו, השתקן, לחברתם. הוא הרים את ידו גבוה, וגילה שבאותו הרגע גם תהומי הרים את היד. השניים התבוננו זה בזה, וברק של הבנה ללא מילים חלף בעיניהם. תהומי הציע בקול רם את שניהם לביצוע המשימה, ובליבו של סבי התחזקה התקווה.

ביום המיועד הכניס הנער לבניין את סבי ותהומי כאילו היו מבקריו. הם התגנבו מאחורי השומר החמוש לגרם המדרגות שהוביל למרתף, התחבאו בגומחה במדרגות עד הלילה ונזהרו לא להשמיע קול. בלילה ירדו סבי ותהומי על קצות אצבעותיהם לכניסת המרתף. שתי דלתות חסמו את דרכם. לראשונה היה להם מפתח, אבל מאחוריה ניצבה דלת ברזל נעולה בשרשרת עבה. תהומי התחיל לנסר חוליה מהשרשרת במסורית קטנה. המסורית התגברה בקושי ובאיטיות על המתכת, כשהיא חורצת בה בכל פעם שביל מתכתי זעיר. אחר כך הם התחלפו ביניהם. ידיו של סבי החלו לכאוב. הד צעדיו של השומר נשמע מעל ראשם, ומגפיו הכבדים הדהדו בכל פעם שעבר במבואה המובילה למרתף. כשקול פסיעותיו התקרב הפסיקו לנסר וכשהתרחק המשיכו, ובארבע לפנות בוקר הצליחו לבסוף לשבור את החוליה ולפתוח את הדלת.

המרתף היה חשוך, וריח של אוויר כבד ולח מילא את החלל. הם גיששו את דרכם פנימה, וסבי מעד על שרשרת הדלת השבורה שהניחו על הרצפה. ברכיו נפגעו, השרשרת התפתלה כנחש ושריקה מתכתית נשמעה. על אף הכאב הוא זינק לדלת והחזיר אותה למקומה, מנסה להסוות את הפריצה. השניים נדחקו מאחורי רהיטים מאובקים השרויים בערבוביה וחיכו בלב מפרפר.

"אני חושב שאפשר לצאת, נראה לי שהשומר לא שמע כלום". קולו של תהומי פילח את השתיקה. סבא שמע אותו משפשף גפרור בחפיסה עד שאור קטן ניצת. חברו הדליק נר נוּגה ותפס בידו. שלובי אצבעות התקדמו עד שהגיעו לפינת החדר שבה אמורה הייתה להיות מוחבאת קופסת התכשיטים. "הינה זה", קרא סבי כאשר נתקלו בדלת מתכתית קטנה ושטוחה, מוחבאת ברצפת הבטון. תהומי קירב את אור הנר לדלת ויחד הם סקרו אותה. "הינה כרטיס הנסיעה שלנו", אמר תהומי וקולו רעד בהשתוקקות.

"אמן", ענה סבי ובטנו התערבלה.

הם משכו בדסקית עגולה שחוברה לגב הדלת עד שזו התרוממה בכבדות, משמיעה אנחה. יחד בחנו את הבור שנפער תחתיה. סבי פנטז על התכשיטים הנוצצים שיתגלו, אך כשתהומי הנמיך את הנר לבור ריצדה להבתו על דפנות כהות וחשופות. סבי מיהר לחטט בקרקעית הבור. הוא נתקל בעפר תחוח וקר, חפר באצבעותיו והמשיך לחפור עד שנתקל בשכבת אדמה קפואה וקשה. כאשר ניסה לחדור דרכה נסדקו ציפורניו מהמאמץ. הם החליפו תפקידים, אבל לבסוף נאלצו להודות במפח נפש שהבור ריק ושמישהו הקדים אותם והוציא את האוצר. ראשו של סבי הסתחרר מהאכזבה כאשר חזרו להשתופף בפינת המרתף. תהומי אמר "כל עכבה לטובה", אך מילות העידוד התפוגגו באוויר. הרי ראה עצמו יוצא לארץ החדשה כבר עכשיו. שפופים חיכו שם מהלילה ועד לצהרי היום למחרת, ובשעת החלפת משמרות השומרים חמקו מהבניין ברגליים כושלות.

***

הלוואי שיכולתי למחוק את הזיכרון של אימא מגישה לי ולאחותי את שני המכתבים ההם. המכתב הראשון הוטמן במעטפה לבנה פשוטה, ועליה חותמת של כלא מעשיהו. אחותי ואני קראנו את המכתב והסתכלנו אחת על השנייה ועליה בעיניים תמהות.

 

1/7/1979

מעשיהו

שלום ילדות יקרות.

אבא לא נותן לאימא מספיק כסף, אימא מכניסה את אבא לבית הסוהר — כמו בסיפורי ילדים. אם לא להתייחס לצד העצוב של הדברים, הרי די שמח כאן, מסתובבים כאן טיפוסים על גבי טיפוסים, כל אחד עם החבילה שלו, ואפשר לרכוש נקודות השקפה רחבה על נושאים רבים ועל אופי האדם ככלל. המפתח הוא בעיקר כסף. כולם או רובם יושבים כאן בגלל שניסו להשיג יותר מכפי יכולתם. פה ושם מתגלים ניצוצות אנושיים — יצורים מכוסי זקן עם שיניים שבורות ואצבעות מוכתמות בניקוטין שאין למצוא במקום אחר. וכאן הם חשובים ביותר. פה ושם זורחת השמש ואז כולם יושבים להתחמם בשמש. מקווה ששלומכן טוב ואין בעיות מיוחדות. כתבו אלי למשמרת 46, אפקה. אני כבר אקבל דואר כאן.

שלכן,

אבא

אימא הייתה נסערת. היא קראה אחרינו את המכתב שאבא כתב לנו. בידה היא החזיקה מכתב נוסף שנטמן במעטפה עבורה. "אין לי סודות מכן", אמרה בקול רועד והגישה לנו גם את המכתב ששמה נרשם עליו.

אישי

שלום אתי,

מה את עושה לי?

מכריחה אותי לשבת, בין פושעי תל אביב וסביבתה, בחורף, בתת־תנאים, בלי חימום, בלי סניטציה! וכל זה כדי להוציא ממני כסף שאין לי. מה יהיה? איני יכול לשלוח לך כסף, איני יכול לעזור למשפחתי הנוכחית, כל המערך הכלכלי שלי מתערער לחלוטין. המצב הגופני והנפשי גרוע ובדיכאון מוחלט. מילה ממך ואני בחוץ. קצת אנושיות, טיפת רחמים.

גדעון

נ.ב. מאחר וכתבתי זאת, הריני שולח זאת — כל מילה נכונה. — האמת היא שכנראה זה מה שאת רוצה. ובכן שתהיה לך אורגזמה מזה — לפחות שמישהו ייהנה מכך. אם איני צודק, במשפטים האחרונים — הוכיחי זאת.

כמו כן, אני מניח שתיהני לדעת שבקרוב אהיה גרוש בפעם השנייה, ושתובעים ממני לחתום פה על מסמכי גירושין. נראה שנשותיי עושות יד אחת כדי לגרום לי להירקב — מאחל לך שתיהני מאורגזמה כפולה ומכופלת.

גדעון

שתקתי. יצאתי מבולבלת לרחוב. לא ידעתי מה לחשוב או להרגיש, הלב שלי נאטם. לא ריחמתי על אבא או אימא, ולמעשה כעסתי על שניהם. חשבתי שילדות בגילי ובגיל אחותי לא צריכות לקרוא מכתבים כאלו, ורציתי שיפתרו את הבעיות שלהם בעצמם.

***

אבא שוחרר מבית הסוהר לאחר כחודשיים, ופעמים מספר בא לביקור בביתי. מפגישות אלו בשנת חייו האחרונה נותרו לי רק שברי זיכרונות. כל הפגישות התמזגו ביניהן, אבל מיקומן בהיר יותר. כולן התרחשו על ספסל אוטובוס זנוח שהוצב פעם ליד ביתנו ושאוטובוסים כבר לא עצרו לידו. התחנה הועברה לאחד הרחובות הסמוכים, והספסל נותר נטוש ברחוב. אולי משום כך הייתה לו יכולת קסומה לשמר רגעים גנובים.

ישבנו רק שנינו על הספסל. לא דיברנו יותר מדי, רק מכוניות בודדות חלפו. בתוך השקט שמתי לב שאבא עונד שעון משוכלל והצבעתי עליו. "זה אומגה", הוא הסביר לי בגאווה, "שעון צלילה!" הוא הראה לי טבעת חיצונית בשעון, שבאמצעות סיבובה אפשר למדוד את הדקות שעוברות. לשעון עצמו היו מחוגים רגילים גדולים "אבל עם זרחן שאפשר לראות בחושך", ועוד שני לוחות קטנים יותר, בעלי מחוגים קטנים יותר. "השעון הזה הוא פסגת הטכנולוגיה", הסביר לי בהתלהבות והראה לי איך מכוונים בו את התאריכים ואיך משתמשים בסטופר ושולטים בזמן. אותי עניינה יותר כף היד הגדולה והמפחידה של אבא. הסתכלתי עליה, על פרק הזרוע העדין ועל השערות הכהות הדקות שהתפתלו סביבו.

שיחקתי בשעון וסובבתי את הטבעת החיצונית, שהשמיעה קליקים קטנים תוך כדי סיבוב. עשיתי זאת כמה פעמים בניסיון למדוד זמן שהלך והתקצר. השעון היה למשחק וגם מפלט משיחה, אבל יותר מכל רציתי לגעת באבא והייתי צריכה למצוא תירוץ. סביב אבא היה אוויר של איש השרוי עם עצמו, והיה צריך להיזהר לא לנשום לידו בקול רם.

"את רוצה אותו?" הפתיע אבא, הוריד את השעון מזרועו וענד אותו על זרועי. השעון החליק מייד מעל כף ידי. "אפשר לקצר אותו", אמר והראה לי שאם מוציאים את שרשרת המתכת הכבדה ומושכים את חוט המתכת הדק שמחזיק אותה בתוך הסוגר, החוליות מתקצרות.

השעון היה שעון של גברים וכלל לא התאים לְידה של ילדה. הוא היה כבד, וגם כאשר קיצר אבא את השרשרת היא נותרה ארוכה ומסורבלת. אבל שמחתי איתו מאוד. יכולתי לסובב לו את החוגות, יכולתי לסובב לו את הטבעות החיצוניות, והמחשבה שיהיה לי סטופר ואוכל למדוד איתו רגעים מתחילתם ועד סופם הייתה מחשבה נהדרת.

"כן", אמרתי, "אני רוצה".

חזרתי הביתה והראיתי לאחותי את השעון. היא קפצה ורצה לספר לאימא על המתנה. שתיהן הסתכלו נדהמות על השעון הגדול והכבד שהקיף את היד הקטנה שלי. נדמה לי ששמעתי בקולה של אחותי קנאה, ובקולה של אימא מעין פליאה. לא היה אכפת לי, נהניתי כל כך להיות מיוחדת. אבא נתן את השעון רק לי, ולא חשוב שהיה שעון לגבר ולא לילדה. ענדתי אותו כל הזמן, שמרתי עליו ואפילו נכנסתי איתו למקלחת, כי הוא היה עמיד למים. הייתי בטוחה שאף פעם לא אאבד אותו. טעיתי. יום אחד נעלם השעון, כמו שקורה גם לאנשים ולזיכרונות.

***

אנשים וזיכרונות יכולים להימצא ואף להיוולד מחדש. אני שבה ושולה את דמות סבי מהשִכחה ומתמקדת בסיפורו. רגשות מעורבים אחזו בו כאשר נודע לו שמשפחתו של בן חורין מצאה דרך לשלם עבור המסע של בנם, והוא הראשון מחבריו לעזוב לפלשתינה. סבי המתין לקבל ידיעות ממנו ומאחרים שהתגנבו אל מעבר לגבול. הוא לא קיבל מענה והיה מודאג ומיואש. החיים באודסה הנתונה לשלטון הבולשביקים נעשו קשים ומרים מיום ליום.

תקוותו של סבי שבה אליו כאשר נפגש בחשאי עם רופא, שהיה מאחרוני המנהיגים הציונים ששרדו בעיר. הרופא התגייס למצוא בסתר עבודה לחלוצים. "הסכנה היא", הדגיש הדוקטור, "שהשלטון עלול להחשיב אתכם כ'טפילים' ולשלוח אתכם מייד לעבודה במכרות. עלינו למצוא מקום לשהוּת ביניים עד שייאסף הכסף למסע שלכם". סוף סוף נרתם לעזרתם מבוגר שהתעלה מעל הפחד ממאסר.

הרופא מצא שהדרך היחידה לעזוב את אודסה ולהתחמק מהרשויות הינה להתנדב לעבודה חקלאית. הוא הציע לסבי ולתהומי להצטרף לקבוצות עבודה שחכרו אדמות נטושות מחוץ לעיר והשקו אותן במי ביוב. רבים מנערי החלוץ נאספו במקום בטרם יֵצאו למסעם, וכך זכו להכשרה חקלאית. סבי ותהומי התלהבו, ואפילו מצאו שם לקבוצה שאליה הצטרפו: "קבוצת הגנן".

הנסיעה ברכבת בשנת 1920, מאודסה לאדמות הפרא, נמשכה יום שלם. ברכבת הופתע סבי לגלות שגם נערות הצטרפו לקבוצה. נוכחותן גרמה לפניו הלבנות להאדים, לידיו להזיע ולמבטו לרטוט. הוא העדיף להתמקד בנוף שמעבר לחלון: גבעות המכוסות בצמחיית יער, שדות מעובדים ונופים שטוחים נרחבים. בחלק האחרון של הנסיעה חלפה הרכבת בשטחי ערבה ריקה. מתוך מרחבים של חולות עקשניים ושיחים קוצניים הופיעו לפתע בקתות עשויות עץ ואבן. הרכבת עצרה, ובני הנוער קפצו ממנה החוצה. פטפוטי התרגשות עלו, השעה הייתה שעת ערב ומדריכים מצוידים בעששיות הובילו אותם. כאשר הגיעו לא נראו כל אורות בסביבה מלבד אורות המבנים הפשוטים. בקתה אחת לנערים ובקתה אחת לנערות, הסיק סבי.

בבוקר הראשון התעוררו לקול קריאת התרנגול ורטינות סוסי עבודה, וכשזרחה השמש יצאה הקבוצה לעבודה. סבי לבש חולצת כותנה גסה עם כפתורים ומכנסי עבודה, הנערות לבשו סרפן מבד גס מעל לשמלות וענדו מטפחות לראשן. הנער העירוני שמח מאוד להיראות כחקלאי, אבל כשהגיע לשדה התירס והחזיק בפעם הראשונה במעדר ובמריצה, כוסה באדמה מכף רגל עד ראש. בסופו של יום רטטו השרירים בגופו מכאב ועור ידיו העדין נקרע. בימים הבאים המשיך לסבול מכאבי שרירים ועורו זב דם. בלילות נרדם מייד. הוא לא ויתר. בתחילת השבוע השני הטמין סבי בתוך האדמה שתילים רכים של אורז "לימן חדג'י". ריחות של רגבי אדמה ועשב ירוק מילאו את האוויר ודגדגו את אפו. הוא דאג לשתילים הרכים, שנחתכו בקלות על ידי להב המעדר, ורק לאחר שבועות מספר, כאשר היתמרו מהשתילים ששתל גבעולים ירוקים דקים וליטפו את ברכיו, חש לראשונה גאוות עבודה במלואה. רצינותו הותרה ומבטו התרכך. כעת היה נער בן שבע עשרה שהסתובב בחווה בחזה נפוח, מתחרה בחבריו בעזרה לנערות ובקניית ליבן. הנערים הבהילו את התרנגולים, זרקו רגבי אדמה איש על רעהו ורכבו על "פעוט" ו"ברקאי", סוסי הפוני שלהם. ממדי גופו הצנועים של סבי התאימו לסוסים, אבל כאשר התיישבו עליהם הנערים הגדולים שבחבורה היו גבותיהם של סוסי הפוני המבוהלים מתקערים ורגלי הנערים נגעו באדמה.

סבי התרשם מאגרונום החווה, שהגיע מארץ ישראל, עד כדי כך שגידל שפם כמותו. הוא משך בקצותיו וגִלגל בין אצבעותיו את השערות הרכות שצמחו. הוא הניח שכך אמור להיראות חקלאי ולוחם ציוני, והתעלם באומץ מהבדיחות על מראהו החדש.

לקראת שבת חיממו העובדים את הדוד, והקבוצה רחצה. קודם הנערות, אחר כך הנערים. המים ריככו את עור הגוף ואת הנשמה, אבל רק התנקו וכבר נשטפו שוב בזיעה מתוקה כאשר רקדו הורה במעגלים, קופצים ודוהרים מצד לצד, האחד אוחז בכתפו של האחר. לאט לאט פרשו הרוקדים, והערב הסתיים בדיונים סוערים על גורלם והפיכתם לגזע יהודי חדש. סבי הופתע לגלות שהנחישות המהולה בחרדה, שבה קיוו לשנות את עצמם, הייתה משותפת באותה עוצמה לשני המינים...

"את פלשתינה נכבוש בעבודה, לא באש ובדם!" טען נער באחד הערבים בחווה. באותו ערב נראה העולם רחב ואין סופי, והחום הקשה התפוגג. אור העששית הבליט את צדודיתו הרכה של הנער, שהמשיך ודיבר בקנאות על תורתו של א"ד גורדון, על פציפיזם ואי־לחימה ועל הסירוב לאכול בשר. סבא כתב על כך בזעם ביומן המסע שלו. אני תוהה מה היה אומר אילו ידע שאני, נכדתו, וכמה מבני משפחתי טבעונים.

סביב המדורה התפתח עוד אחד מהוויכוחים האידיאולוגיים שהפכו להרגל. תהומי ישב קרוב אליו עד שסבי חש שנשימה אחת לשניהם. חברו הִבהיר בשמו את עמדתם: "יש דברים שיושגו רק בכוח הזרוע. ז'בוטינסקי אמר שאנחנו לא נשב ונחכה שימסרו לידינו את פלשתינה. נכון, נעבוד את האדמה, אך גם נילחם עבורה אם צריך!" סבי הנהן באישור.

"הורגלנו יותר מדי לשמוע שהִכּו יהודים פה והגנו על יהודים שם. כל זה משפיל באותה המידה. הגיע הזמן להראות לעולם יהודי אחר, יהודי חזק האוחז ברובה!" הדגיש נער נוסף. שמו היה אליהו בן גרא, וסבי ותהומי, שהתרשמו מדעותיו, סימנו לו שיצטרף לשבת לצידם ושאלו אותו על מוצאו. בן גרא לא נולד באודסה אלא הגיע מאחד הכפרים שבמרכז אוקראינה, והיה מבוגר מהם בשנה. גם הוא הצטרף ללחימת כיתות התלמידים הציונים באודסה. הם חיבבו אותו מייד. הוא היה נער גדול מידות, וסוסי הפוני היו מתנשפים כאשר התקרב אליהם מחשש שיתיישב על גבם. בפניו הרבועות והשטוחות וברעמת תלתליו הבהירים הזכיר מוז'יק, איכר פרוע וגס, אבל מתחת לחזותו המאיימת הביעו עיניו ישירוּת ואמונה. הוא היה איש מעשה וגם ידע להצחיק. תהומי וסבי אימצו אותו בחום לחברתם.

לאחר שנה ב"קבוצת הגנן" מלאו לסבי שמונה עשרה שנים. המחשבה על עוד שנה בערבה הפכה בהדרגה למכבידה, והנערים ביקשו העברה. בטופס שמילאו ביקשו להגיע כחקלאים לעיירת הגבול ריבניצה שעל גדות נהר הדניסטר. כולם ידעו שהעיירה משמשת תחנת מעבר להברחת חלוצים, והחברים היו בטוחים שפקידי השלטון ישיבו בשלילה. הם הופתעו לגלות שמשאלתם נענתה, ולעגו בחשאי ל"בירוקרטים המטומטמים".

***

אני פוגשת אנשים שהכירו את סבא ואבא, ואת אחד מהם אני מחבבת מייד. לאחר מספר פגישות אני אף מאמצת אותו למשפחתי בתפקיד "דוד". כמה טוב לגלות שבני משפחה אינם רק "נעלמים", ושלפעמים ניתן לגשר מעל פערים וליצור קשר מחודש.

דני, בן דודו של אבי, הוא עורך דין בגמלאות. הוא צעיר מאבי בשבע שנים. אביו וסבתי היו אחים. דני הוא גבר נמרץ ששערו הבהיר הלבין, והוא נהנה להתבדח ולחייך.

החיבור בינינו משמעותי. אני חשה שיש בינינו קשר של יתומים. אביו, אברהם גיורא, הצטרף לחבורתו של סבי במהלך המסע מאודסה לפלשתינה והפך לשותף בה. הוא נפטר שנים רבות לאחר מכן ממחלה ממארת, ימים ספורים לאחר לידתו של דני. כאשר התבגר דני התחקה גם הוא אחר אביו, וכך נעשה מומחה לאירועים המיוחסים ל"חבורה האודסאית", כך כונתה חבורתו של סבי. דני הוא מקור בלתי נדלה לסיפורים מצחיקים על החבורה ועל בני משפחתי.

נימת קולו משתנה כאשר הוא מדבר על אבא. בעיניו הבהירות חולף צל עכור. "הלוואי שהייתי חכם יותר", הוא אומר. "אביך התייעץ איתי בעניין משפט המזונות. אם רק הייתי מתעקש יותר שייקח עורך דין, אפילו עורך דין ציבורי, אם רק הייתי מבין עד כמה מצבו נואש, אם רק הייתי נלחם באמונתו שהוא מסוגל להגן על עצמו, אם רק..."

"אבא היה עקשן ממךָ ואי אפשר היה להזיז אותו מדרכו. אי אפשר היה להציל אותו מעצמו", אני משיבה, ביודעי שדבריי אינם מנחמים. הרי גם אני חולקת עם דני את המשאלה שסופו של אבי היה אחר, אופטימי וטוב יותר. "אם רק אבא היה ניצל", אני חוזרת בליבי כהד על משאלתו.

***

לקראת המשפט על "אי תשלום מזונות", אבי לא שכר עורך דין. הוא לא העריך נכונה את מצבו וחשב שהוא חכם מספיק כדי להגן על עצמו. דעתו הייתה שעורכי דין רק מעמידים פנים שתפקידם להגן על האזרח הקטן, אך בסופו של דבר הם מנצלים אותו. הוא שנא את ההתפלפלויות הציניות שלהם שמסתירות, לדעתו, תאוות בצע ורשעות עמוקה.

אבל בבית המשפט בחדרה בשנת 1979 שפטו אותו עוד לפני שפתח את הפה, והוא הבין שאסור לו לצפות לדבָר. מוזר היה להיתפס כל כך אשם, בעוד המציאות הפנימית כה שונה. הסתירה הייתה קפקאית ממש. אני רואה אותו עוטה על פניו את החיוך המנותק שאפיין אותו לפעמים, המושך את קצוות פיו אך אינו מגיע לעיניו. על במה יושב השופט ולוטש בו מבט חד וקצר רוח. כאשר הוא מנסה להסביר לו את עמדתו, ארשת פניו של השופט אינה משתנה אבל נוסף לה נופך של לעג ושיעמום של מי ששמע כבר אלף פעם את אותן ההצדקות על אי תשלום מזונות.

אבי ניסה להוכיח שהווילה שבה הוא גר אינה שייכת לו ורשומה על שם אשתו השנייה. השופט והתובע לא ניסו להסתיר את גיחוכם. היה ברור שהכירו את התרגיל הזה של העברת רכוש לאישה כדי להסתירו מהגרושה. כאשר הוסיף והתחנן שהווילה נבנתה בכספיה של אשתו, שהם עומדים להיפרד ושהוא אינו מסוגל להאכיל את הפיות שנזקקים לו, הוא עצמו לא האמין שאכן הגיע לידי כך. לפתע הבין שהלקות באופיו כה חמורה עד ששרף את כל הגשרים מאחוריו. הוא שנא כל כך "בוסים" וחוקים עד שהמעסיקים שאיתם עבד לא רצו להמשיך להעסיק אותו. הוא נפלט מכל מערכת, וכרופא נדחה למעשה גם על ידי החולים הנואשים ביותר. קולה רווי השנאה של אימו הטיח בו פעם שקללה משפחתית עתיקה זורמת בעורקיו ושלעולם לא יצליח להיות אדם נורמטיבי. במשפט שהתקיים בינו לבינו הואשם מייד, אבל לאחר האשְמה והשנאה הגיע הזעם.

אז יכלאו אותו, כמה זמן יחזיקו בו? שבוע, שבועיים? בינתיים יוכל להירגע מהמרוץ האומלל אחר הפרנסה ואולי, מי יודע, דווקא שם יאכילו אותו ויספקו לו תרופות, והוא ירגיש טוב יותר? אבי כבר ראה את עצמו בדמיונו מכוסה זיפי זקן, נח ומקבל שלוש ארוחות ביום. נמאס לו מהמאבק, ובוודאי נמאס לו משתי נשותיו לשעבר שמצצו את דמו, כל אחת בדרכה. הוא חשב שיֵשב קצת מאחורי סורגים ושהכלא בשבילו יהיה מעין חופשה, עוד התנסות שהחיים זימנו לו. הוא יֵשב בתאו ויכתוב את קורות חייו, יתיידד עם טיפוסים מעניינים וינציח אותם ברומן ביכורים מסעיר. במצבו זה, כאשר נשותיו יראו אותו בתא, הן יתמלאו חרטה ויניחו לו מדרישותיהן. אפשר לאסור אותו פיזית אבל מבחינה רוחנית יישאר חופשי, ואולי אף יעלה מדרגה. הרבה גברים חשובים ישבו בכלא לפחות לילה אחד, גם אביו.

הוא לא העלה בדעתו את סדר היום הקשוח, חוסר היחס, הקור העז, הטיפוסים שאיתם ייכלא, ובעיקר את התחושה שנשללת ממך הזכות לכבוד בסיסי המגיע לך כאדם.

בעת המשפט התגבשה בו לאט ההשלמה. הוא הפסיק להיאבק.

***

אני נאבקת בזיכרון כואב ממשחקי הילדוּת ברחוב: אחותי ואני שיחקנו עם ילדי השכונה בתופסת, מחבואים, גומי וחמש קוביות. חודשים מספר לאחר שאבא התאבד הגיעה ממעלה הרחוב קבוצה של שלושה נערים גדולים יותר שלא הכרנו. הרחוב היה ריק. הם רצו ודחפו זה את זה, וכאשר הבחינו בנו גילו עניין.

"הי, ראינו את אבא שלכן עובד במשאית זבל, אבא שלךְ עובד בזבל", הם התגרו וצחקו. הם חיברו למילים גם מנגינה, "נא, נא, נא, נא, אבא שלכן עובד בזבל, אבא שלכן עובד בזבל..." כחבורה של צבועים מטולאים המייללים בקול רם, כל אחד מהם התחרה בחברו בעוצמת הנהמות.

התאבנתי והסתכלתי באחותי הגדולה, האמיצה ממני. היא לא היססה וענתה מייד: "אבא שלנו לא עובד בזבל, כי הוא מת. הוא התאבד! אבא שלנו התאבד! הוא הרג את עצמו. אז אתם לא ראיתם אותו בזבל. מפגרים!"

הנערים נדהמו. אחד מהם עוד המשיך "לשיר", אבל שני חבריו ניסו להשתיקו. הקופצנות השובבית שלהם נעלמה. בפניהם הצטיירה הבעת מבוכה, וניכר שרצו למחוק את דבריהם ולהתאדות מהמקום. הם לחשו משהו אחד לשני, לא שמעתי מה, אבל הרגשתי את הדי הבושה שלהם רוטטים בגופי. מה עושים עכשיו?

הנער שלא קלט את הדברים עוד המשיך להעליב. "מת, מה? התאבד?"

"כן התאבד", אחותי התחילה לצחוק.

גם אני צחקתי אחריה.

הם ברחו ואני הסתכלתי על הגב שלהם מתרחק. הם רצו חזרה במעלה הרחוב, דוחפים וממריצים אחד את השני כמי שנתקלו בדבר בלתי מובן או במפלצת. אחותי הגדולה המשיכה לצחוק וצעקה: "כן, אבא שלנו התאבד! אבא שלנו התאבד!"

המשכתי לצחוק איתה כי לא הייתה לי תגובה אחרת, אך בלב שלי נפער חור. המילים "אבא התאבד" נשמעו כל כך קשות. עד לאותו רגע לא שמעתי אותן נאמרות כך, בהתרסה.

אימא חזרה ואמרה לא להתבייש בכך שאבא התאבד ולא לנסות להסתיר את הדבר. שלא כמוה וכמו אחותי, לא ידעתי לעשות זאת. הסתכלתי בנערים הבורחים שהפכו לנקודות קטנות ונשאבתי שוב לשתיקה שלי. במרחב הזה לא היו צחוק וגם לא בכי, והוא נעדר לחלוטין אבא — חי או מת.

אבא בחר לעזוב את העולם והותיר אותי להתמודד עם הבושה. המנוסָה של הנערים והצחוק של אחותי ושלי נותרו בתוכי כצללים.