רקדתי עמדתי

1

בדיוק שבעה חודשים אחרי שפגשתי את אהבת חיי, הלכנו אני ובעלי להתרפא. המְרפא היה קשיש עם אצבעות רועדות ופה דיכאוני. אם הייתם רואים את שלושתנו יחד הייתם בטוחים שאנחנו באנו לרפא אותו. שנינו לבשנו חולצות שחורות נקיות, שהבליטו את הפנים הלבנות והאמיצות שלנו. אנחנו היינו לבנים מרוב בעיות, והוא היה כחול מתקווה. מה שיצא מהערבוב שלנו היה תכלת שמימי מתקתק. שום צבע אחר לא יצא. היו שם וילונות תכלת, שטיח תכלת שעיר, כריות תכלת. היה שם כל מה שבן אדם יכול לאבד בטעות אחת. בצד ישב איש קירח בשקט ועשה את החשבון על נייר תכלת. אמרתי: ״מה זה, אין גבול לבעיות? אף אחד כאן לא שמע על הטעם הטוב?״

המרפא ביקש מים ושפך אותם על המכנסיים שלו. הוא התקטן מבושה. בעלי קם מייד והתחיל לנגב אותו. אחר כך השקה אותו בכפית. אמרתי: ״מי אני שאמנע ממנו ילד?״ הרבה אפשרויות לא היו שם. ישבתי ולא האמנתי לכלום. ברחוב למטה עמד איש שמכר סביבונים. הוא צעק: ״בעל הבית השתגע! בעל הבית השתגע!״

הניתוח שהם הציעו היה באמת לא מתקבל על הדעת. האם היה הכרחי? בעלי והמרפא התבוננו בי בסקרנות. המרפא ישב על ברכיו הרכות של בעלי וזרח מאושר. הוא אמר: ״תראי, ראש מקולקל חייבים לנתח. ראש תקין אין צורך לנתח.״ הוא הוציא מן המגירה מראה ענקית והעמיד אותה מולי: ״תחליטי את אם הראש שלך תקין או מקולקל.״

המראה סנוורה אותי ולא ראיתי כלום. הסתכלתי על בעלי. כבר שבע שנים ושבעה חודשים שהוא מחליט בשבילי הכול. ״מה דעתך?״ שאלתי, והוא חייך באלימות. ״אישה שמתגרשת ממני,״ הוא אמר, ״מוותרת על הדעה שלי.״ הסתכלתי במרפא. הוא אמר: ״הייתי שמח לעזור לך, אבל אני עיוור מרוב זקנה.״ יצאתי לרחוב וקראתי למוכר הסביבונים. הוא אמר: ״תסלחי לי, כל מה שלא בצורת סביבון נראה לי מקולקל. בואי אדביק לך סביבון על הראש, וכל הבעיות שלך ייפתרו.״

בגן של הילדה כבר שרו אז שירי חנוכה, אבל גשם עוד לא ירד, והיה חם. ברדיו דיברו על הסכנה שיש בנרות בוערים בלילות חמסין, והמליצו להעמיד את החנוכיות על קוביות קרח. סביבוני העופרת נמסו לילדים בידיים. אם ראיתם ברחוב ילד עם ידיים חבושות, ידעתם בדיוק למה. כמעט לא נראו ברחובות ילדים בלי תחבושות. לכן בעלי הוציא פתאום ראש מהחלון וצעק: ״אל תעזי לקנות ממנו סביבון.״

התנצלתי מהר וחזרתי לחדר של המרפא. ראיתי שהאיש בצד כבר כתב טורים ארוכים של מספרים. בעלי נענע את המרפא בזרועותיו. הוא אמר לו: ״תמיד רציתי להיניק, ועוד יותר מזה ללדת.״ המרפא הצטחק בהנאה. ״הכול נוכל לפתור היום,״ הוא הבטיח.

כשיצאנו משם היה בעלי בהיריון, ואני בלי רחם. ״לא הייתה ברירה,״ התנצל המרפא. ״כל זמן שאתם עוד נשואים, אתם יחידה אחת. מה שנתתי לו, לקחתי ממךְ.״ אמרתי לבעלי: ״לא יכולת לחכות עד שנתגרש? דווקא את הרחם שלי רצית?״ הבטן שלו התנפחה במהירות. כפתורי החולצה שלו נתלשו זה אחר זה.

״בסדר,״ ויתרתי, ״אתן לךָ את בגדי ההיריון שלי. אתה זקוק להם יותר ממני.״ הכעס שלי בבת אחת נגמר ואפילו נהפך לרחמים. אף אחד מלבדי עוד לא ידע, אבל בתוך הרחם שלי כבר הסתתר תבלול קטן וממאיר. עכשיו בעלי קיבל ממני בתור מתנת גירושים גם את הרחם וגם את התבלול.

כשירדנו למטה מצאנו את מוכר הסביבונים יושב ובוכה לפני עיסה רותחת. ״כל הסביבונים נמסו בבת אחת,״ הוא יילל, ״אני עומד וצורח ׳בעל הבית השתגע׳, ובינתיים הבית שלי נמס. מה לעשות?״

העיניים השחורות של בעלי זרחו באור של אמונה. ״תראה, ידידי,״ אמר למוכר הסביבונים, ״כאן למעלה גר המרפא שגומר עם כל הבעיות שלך. תעלה אליו והוא יֵדע מה הניתוח הנכון בשבילך.״

״מה ניתוח,״ צרח מוכר הסביבונים, ״נמס לי הבית, ואיזה ניתוח יעזור לי?״

רק לזה בעלי חיכה. ״הניתוח,״ הסביר באורך רוח, ״יעזור לך למצוא את הבית בתוכך. הוא ישתיל לך בית בפנים, ולא תצטרך יותר בתים מעופרת יצוקה.״