רשת שקרים

 1

"אני לא מאמינה שאני שוב עושה את זה," אמרתי.

בלייק הניח זרוע על כתפיי והצמיד אותי אליו, ואני התנחמתי בחמימותו המוכרת. יצאנו מהמשרד שלו והתחלנו ללכת במורד הרחוב. הוא רכן אלי והטביע נשיקה מרגיעה על לחיי.

"הפעם בלי שטויות, אני מבטיח."

צחקתי באי אמון מופגן. "ממש מרגיע."

כמעט האמנתי לו. עברו עלינו כמה שבועות מטורפים, אבל משהו השתנה בינינו. אולי התלוצצתי מפני שלא ששתי להודות בכך, אבל התחלתי לסמוך עליו. אחרי כל המחאות התקיפות והניסיונות הנואשים להילחם ברגשותיי כלפיו, בסופו של דבר נפתחתי בפניו - לפחות יותר מכפי שנפתחתי בפני כל אלו שקדמו לו - והרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון.

הוא שיגר אלי חיוך זדוני. "אל תדאגי, אין סיכוי שאצליח לשכנע את פיונה לעשות עוד תרגיל כזה."

אחותו של בלייק, פיונה, חיכתה לנו בפתחו של בית־קפה חמוד, לבושה מכנסיים לבנים וגופיית שיפון כחולה־כהה. כשנעצרנו מול הכניסה, מתחת לשלט שהכריז 'מוקה', פתחה מארחת צעירה את הדלת לרווחה וניחוח עשיר של קפה טחון ושוקולד נישא החוצה, מפעיל את כל חיישני העונג בגופי. כמעט הספקתי לשכוח לשם מה באנו לשם כשפיונה סימנה לנו לגשת אל דלת לא מסומנת ליד בית־הקפה.

"אנחנו למעלה." היא הובילה אותנו במעלה גרם מדרגות צר אל הקומה השנייה.

"של מי הבניין, פיונה?" ניסיתי להישמע קלילה, אבל על מי אני עובדת? השכנוּת הצמודה למקור אספקה יציב של קפאין היתה יתרון גדול, אך פיונה ידעה היטב מהי עמדתי בעניין שכירת נכס של בלייק או של אחת מחברות־הבת שלו. זה שאני סומכת עליו לא אומר שהוא החליט אם לערב את עצמו בענייניי העסקיים בכל פעם שהתאפשר לו.

בלייק היה ללא ספק מלא סתירות. רגע אחד הוא היה יכול להיות מתוק ועדין באופן מכמיר לב, וברגע הבא להטריף עלי את דעתי מרוב זעם בנטיות השתלטניות האובססיביות שלו. הוא היה מסוגל לנהל את העסק המתפתח שלי עד לפרטי פרטים ביום, ולזיין לי את הצורה בשנייה שנכנסנו הביתה בלילה. נכון, לפעמים הייתי צריכה את שני הדברים, אבל עדיין לא ידעתי לבטח מה אני מרגישה בנוגע לכל השליטה הזאת בחיי. פחדתי לתת לו להיכנס, אבל התחלתי ללמוד להיפתח לזה יותר, ולסמוך עליו עד כמה שאני מסוגלת.

היום אותו צד שבי, הצד שחיפש הפרדה וחופש מבלייק, רצה לוודא מעבר לכל ספק שהוא לא מנסה לעשות לי עוד תרגיל.

"אני יכולה להבטיח לך שאין לבלייק כל בעלות על הנכס," הרגיעה אותי פיונה.

הכול טוב ויפה, אבל לא מזמן היא מצאה לי דירה מעוצבת בבניין אלגנטי שלא רק היה בבעלותו של בלייק, אלא ממש שימש אותו למגורים. הגבול העדין בין חיינו האישיים והמקצועיים היה מספיק מטושטש גם כך. לא התכוונתי לוותר בנושא.

"אני שמחה לשמוע."

פיונה פישפשה בארנקה. למרות ספקותיי התחלתי להתרגש. היא פתחה את הדלת ונכנסנו פנימה לחלל, שהיה אמנם קטן בהשוואה לחלל אצל בלייק, ומעט מעופש ומשווע לצוות ניקוי, אבל נראה בהחלט מבטיח. בלייק נאנח מאחורי.

"פיונה, ברצינות, זה הכי טוב שיכולת למצוא?"

היא נעצה בו מבט נרגז.

"אנחנו - אריקה ואני - דיברנו על התקציב שלה, ובהתחשב במיקום ובגודל, זה בהחלט סביר. ברור שהמקום צריך קצת אהבה וטיפוח, אבל אתה חייב להודות שיש למקום פוטנציאל."

הסתכלתי סביבי בתשומת לב וניסיתי לדמיין מה אוכל לעשות עם המקום. הייתי כל כך עסוקה בניהול החברה מדירתי ובשכירת עובדים חדשים שעוד לא הספקתי להתחיל להתרגש מהמעבר. אבל זה הולך להיות כיף.

"אני אוהבת את רצפת העץ."

"היא מטונפת." בלייק חיכך את סוליית נעלו ברצפה, משרטט קו בשכבת האבק הדקה.

"קצת דמיון, בלייק. אנחנו רק צריכים לנקות פה, ועם כמה תוספות, בהחלט יכולה להיות פה תחושה מגניבה של סטודיו לעיצוב."

"בדיוק. קיר לבנים חשופות זה תמיד באופנה," הוסיפה פיונה.

"קצת ישן." עיקם בלייק את אפו.

צחקתי ונתתי לו מכה קטנה בכתף. "תראה לי בבוסטון בניין לא ישן."

החלל היה רחוק מרחק רב מהמשרדים המודרניים והמעוצבים של קבוצת לנדון, אבל הציפיות שלי היו צנועות וריאליסטיות. אולי כרגע מצב הנכס לא אידיאלי, אבל עם קצת מאמץ וכמה תוספות קטנות, הוא יכול להתאים בדיוק.

נעמדנו מול החלונות הגדולים הצופים אל הרחוב, ואני נמלאתי פתאום התרגשות עליזה. לחֶברה שלי תהיה סוף־סוף כתובת. זו אבן דרך משמעותית שבזכותה כל מה שהשגנו עד עתה ייראה פתאום הרבה יותר מוחשי.

הסתובבתי לראות מה פיונה חושבת. "נראה לי שזה מוצא חן בעיניי. מה דעתך?"

פיונה הסתכלה סביב בעין בוחנת. "המחיר הוגן והחוזה יאפשר לך גם להתרחב. בשורה התחתונה הייתי אומרת שכדאי ללכת על זה. את יכולה לדמיין את עצמך כאן?"

"כן." חייכתי באמונה מחודשת ביכולות התיווך של פיונה. בסופו של דבר, היינו צריכים חלל עבודה נוח ובמחיר סביר לצוות העובדים החדש של קלוֹזְפּין, הרשת החברתית לענייני אופנה שבפיתוחה השקעתי את השנה האחרונה.

"תני לי לעשות כמה טלפונים כדי לבדוק אם אוכל להוריד קצת את המחיר בשבילך. כי בלייק צודק, באמת די מלוכלך פה. וחוץ מזה, אם את מתכננת לשפץ זה נותן לנו קלף מיקוח." פיונה שלפה את הטלפון שלה ויצאה למסדרון, מותירה אותנו שוב לבדנו.

"לא שאלת אותי מה דעתי." גיחך אלי בלייק מזווית פיו.

"כי אני כבר יודעת מה אתה חושב."

"אני הייתי נותן לך שטח כפול מזה, ולא היית צריכה לצאת מהבניין בשביל לבוא לבקר אותי. ובנוסף לכך היית מקבלת תעריף בת זוג, שלעניות דעתי תגלי שאין לו מתחרים פה באזור."

בלייק תמיד ידחף את האף שלו לעניינים שלי בלי שיתבקש, זה אבוד. הוא שתלטן, אובססיבי ועקשן בטירוף, אבל מעבר לזה, הוא טיפוס שתמיד מושיט יד לעזרה. כשאנשים שחשובים לו נתקלים בבעיות או צריכים משהו, הוא תמיד ייחלץ לסייע ויעשה כל מה שצריך, בלי לחשוב על ההוצאות.

"אני מעריכה את ההצעה. באמת. אבל לעצמאות אין מחיר, בלייק." ניהלנו כבר את השיחה הזאת ולא התכוונתי לוותר. הוא צריך לסמוך עלי שאוכל לנהל את העניינים בכוחות עצמי. אמון הוא עניין דו־כיווני.

"תוכלי להיות עצמאית. נכניס את זה לחוזה."

"מניסיוני, כשמכניסים דברים לחוזה זה רק מאלץ אותי להיות תלויה במשאביך הניכרים לפרק זמן מחייב כזה או אחר." בלייק כבר כבל אותי לדירה בחוזה של שנה, אף שעדיין לא פדה אף אחת מהמחאות שכר הדירה שנתתי לו.

"תקראי לזה שכר דירה מפוקח. את יכולה לקַבֵּע את תעריף בת הזוג לתקופה של, נגיד, עשרים שנה, ואז נפתח את זה לדיון מחודש." הוא עטף אותי בזרועותיו והצמיד אותי חזק אל חזהו, שפתיו רחוקות סנטימטרים ספורים משפתיי.

ליבי הלם בפראות. מה שהוא אמר חרג מגבולות הקִנטור ההדדי הרגיל שלנו. אנחנו יחד רק כמה שבועות והוא כבר חושב על הטווח הארוך? שפתיי נפשקו מעט, ולרגע התקשיתי לנשום. המילים של בלייק והקִרבה אליו סיחררו אותי לגמרי, כל פעם מחדש. לאף אחד מעולם לא היתה כזאת השפעה עלי, והתחלתי ללמוד ליהנות מרכבת ההרים הזאת.

"ניסיון יפה," לחשתי.

הוא נהם וסגר את שפתיו על שפתיי, תובע בעלות בלהיטות רכה, מתגרה בי בצליפות לשון קלות.

"את מטריפה אותי, אריקה."

"כן?" התנשמתי, מנסה לא לגנוח כשנשימתי נעתקה מגופי.

"כן, בכל מובן אפשרי. בואי נעוף מפה. פיונה תוכל לטפל בניירת אם החלטת סופית לשכור את החור הזה."

הוא אחז במותניי וריתק אותי בגופו השרירי אל הקיר מאחורי. אין לי מושג מה הקטע שלו עם להצמיד אותי למשטחים יציבים, אבל אני מתה על זה. העברתי את ידיי בשערו והחזרתי לו נשיקה לוהטת, שוכחת את עצמי בקלות בין זרועותיו. מה השעה? איפה אני צריכה להיות אחר כך? עברתי בראש על כל מכשול אפשרי שעשוי למנוע ממני להיות עירומה עם בלייק. הירך שלו איתרה את הרווח בין רגליי והפעילה כמות מדויקת של לחץ שדחקה את הג'ינס שלי להתחכך בתחתוניי.

"אוי, אלוהים."

"אני נשבע לך שאם היתה במקום הזה פינה נקייה אחת הייתי מזיין אותך כאן ועכשיו."

ציחקקתי. "אתה נוראי."

עיניו האפילו. "אין לך מושג כמה."

"אהמממ."

פיונה נשענה על הדלת במבט נוקב.

בלייק התרחק ממני במהירות שבילבלה וסיחררה אותי לרגע. לראשונה מאז שהכרתי אותו ראיתי אותו מסמיק ומעביר ידיים בשערו, כנראה ממבוכה על שנתפס מתחרמן מול אחותו הקטנה.

"אם סיימתם, תשמחו לשמוע שהורדתי את המחיר בעוד כמה מאות. אנחנו יכולים לסגור על זה או שאת רוצה לראות עוד כמה מקומות באזורים אחרים של העיר?"

הזדקפתי והתרחקתי מבלייק לכיוונה, יודעת שככל שאתרחק יותר כך אוכל לחשוב יותר בצלילות.

"החלטתי. בואי נלך על זה."

***

"חדשה בשכונה?"

הג'ינג'ית השופעת שהגישה שני קפה "קרם בּרוּלֶה" מהבילים קטעה את רצף המחשבה שלי בדיוק כשהייתי טרודה בבדיקה אובססיבית של הודעות הדואר שלי.

"משהו כזה. אני שוכרת משרדים למעלה."

"מגניב. אני כאן כבר כמה שנים. פתחתי את בית־הקפה עם ההורים שלי, אבל הם יצאו לפנסיה, אז עכשיו זה רק אני והצוות."

"וואו, כל הכבוד. לא ידעתי שאת הבעלים." יצא לי לראות אותה כמה פעמים בסיבובי ההיכרות שלי בשכונה כשחיפשתי את הדרך הנוחה ביותר לעבודה. טוב, האמת היא שהייתי להוטה כבר לעבור למשרד החדש, והריחות המגרים שבקעו מקפה 'מוקה' פיתו אותי להיכנס שוב ושוב.

"רוב האנשים לא יודעים. הם די מופתעים כשהם מבקשים לראות את האחראי וזו עדיין אני."

שתינו צחקנו, ואני הושטתי לה יד ללחיצה. "אני אריקה."

"סימון. הקפה על חשבון הבית."

"מעולה, תודה רבה."

"בכיף." היא טופפה חזרה לדלפק עם חמוקיה שעוררו קנאה אפילו בי. לסימון היתה נוכחות במקום והיא הכינה לאטֶה מעולה, כך שהיה קשה לפספס אותה. הלקוחות מסביבי ליוו אותה במבטיהם עד שנעלמה לבטח מאחורי הדלפק.

ליז נכנסה ומצאה אותי ליד שולחני.

"וואו, את שזופה בטירוף," אמרתי, מתרשמת מהיכולת שלה להיראות כמו דוגמנית מקטלוג בלי להשקיע יותר מדי מאמץ. איכשהו הקארֶה הבלונדיני המושלם שלה נראה אפילו בהיר יותר מהפעם הקודמת שנפגשנו לקפה. השיער שלי היה אסוף לפקעת פרועה, ולבשתי את הג'ינס הקרועים האהובים שלי וגופייה מקושקשת, מתוך כוונה לנקות את המשרד לפני שמגיעים הרהיטים.

"תודה! היה מדהים בברצלונה. את חייבת לנסוע לשם פעם. ההורים שלי שכרו וילה ואני פחות או יותר רבצתי על החוף כל הזמן. אושר צרוף."

"נשמע מדהים."

"אז מה עבר עלייך?" היא לגמה מהקפה שלה.

"החברה שלי קיבלה את המימון, מצאתי משרדים ועכשיו אני מרהטת אותם ומגייסת עובדים."

"וואו, מזל טוב!"

"תודה."

"אילו תפקידים את מחפשת?"

"יש לנו כמה מתכנתים חדשים, אבל אני קצת מתקשה למצוא סמנכ"ל שיווק. עוד לא מצאתי מישהו שידהים אותי, ואני חייבת מישהו בקרוב. אני לא יכולה לקחת עלי גם את זה עם כל הדברים האחרים שבאחריותי."

"מה את אומרת, יש לי בשבילך את האדם המושלם." היא מחאה כף, ומייד התחילה לפשפש בתיקה.

"כן?"

"החברה שלי ריסה. היא עבדה בחברת שיווק בחופשות הקיץ האחרונות, סיימה איתנו את התואר וכרגע מחפשת עבודה. היא משוגעת על אופנה. את תאהבי אותה."

זקפתי גבות. אני לא בדיוק אוהבת אופנה. אני אמנם מנהלת רשת חברתית בנושא אופנה, אבל זו עבודה. התלהבות מבגדים היתה הקטע של אֶלי, אבל מאחר שבדיוק את אלי אני צריכה להחליף, אולי באמת כדאי לדבר עם הבחורה הזאת.

"אני מנסה למצוא מחליף לשותפה שלי שעברה לניו־יורק מטעמי עבודה, כך שהיא תצטרך לקחת על עצמה הרבה אחריות ותקבל משכורת לא גדולה של סטארט־אפ. לא בדיוק משרת החלומות של כל אחד."

ליז ניענעה בראשה ולא נראתה מוטרדת כלל. "דווקא נשמע מושלם. כדאי לך לדבר איתה. יכול להיות שאני טועה בקשר למה שהיא מחפשת, אבל לא יזיק ליצור איתה קשר. אף פעם אי אפשר לדעת."

משכתי בכתפיי. "בסדר, אבל אני לא מבטיחה כלום, אוקיי?"

"ברור. היא חברה, אבל אנחנו לא כאלה קרובות, אז אם זה לא יסתדר אל תרגישי לא נעים."

"יופי, מצוין."

חיכיתי שתשלח לי את פרטי אשת הקשר בטלפון, ומחשבותיי נדדו בינתיים לכל הדברים שאני צריכה עוד לעשות לפני שנתמקם למעלה.

"אני ממש שמחה שחידשנו את הקשר, אריקה." ליז חייכה חיוך מתוק שהחזיר אותי אל קרקע המציאות.

"גם אני."

"חשבתי בחופשה שלי הרבה על מה שאמרת." הבעת פניה השתנתה והתרככה מעט. "הייתי צריכה לגלות יותר הבנה בכל הסיפור הזה. לא היה לי למה להשוות וכנראה לא הגבתי כמו שהייתי צריכה להגיב. אני מצטערת שלא יכולתי לעזור לך להתגבר על זה בזמנו, אבל אני רוצה לנסות להיות חברה טובה יותר בשבילך עכשיו, אם לא מאוחר מדי." היא דיברה בקול חרישי למרות שבית־הקפה המה משאון שיחותיהם של הלקוחות האחרים במקום.

"ברור שלא. אל תדאגי בקשר לזה."

ניסיתי לדחוק הצידה את ההתנצלות שלה ואת כל הרגשות שאיימו לצוף בעקבותיה. אחת הסיבות לכך שהתרחקנו מלכתחילה היתה התזכורת התמידית לאותה תקופה רעה בחיי כשבילינו ביחד. רציתי לתת לחברות בינינו הזדמנות נוספת, אבל היה לי חשוב שלא ניגרר לשיחות על העבר בכל פעם שניפגש.

"אנחנו מדברות על היסטוריה רחוקה, ליז. המשכתי הלאה ולא מעניין אותי להתעסק בזה. יש לי מיליון דברים אחרים על הראש כרגע."

"נכון." היא הינהנה. "אין לי מושג איך את עושה את זה. אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי מנהלת חברה. לא הייתי יודעת איפה להתחיל."

"אני ללא ספק לומדת תוך כדי עבודה, אבל אפשר להגיד את זה על כל דבר, נראה לי. איך הולך בעבודה שלך?" היא מן הסתם כבר התחילה לעבוד באחת מחברות ההשקעות הגדולות בעיר.

"האמת היא שמעולה, מלבד זה שכרגע אני בגיהינום של גיליונות נתונים. אבל אני לומדת הרבה ומנסה להבין מי נגד מי. נראה לי שזה מוצא חן בעיניי. וגם עובדים בחברה מלא בחורים שווים. זה יתרון גדול."

צחקתי ונזכרתי כמה ליז היתה משוגעת על בנים כשחלקנו חדר במעונות בשנה הראשונה שלנו. למעשה, ייתכן שבגלל חיבתה לבחורים ולמסיבות יצאנו מהקמפוס לבית האחווה באותו ערב. ניענעתי את ראשי לסלק את זכרו של אותו לילה נורא עם מארק ממחשבותיי.

אחרי שנודעה לי זהותו של הגבר שאנס אותי, נעשיתי נחושה בדעתי עוד יותר לא לתת לאותה חוויה לשלוט בי. אני חזקה יותר מהכאב שהותיר בי, ועברתי דרך ארוכה מכדי לעצור להתאבל על התמימות שגזל ממני.

"אני אשמח לראות מתישהו את המשרד החדש," אמרה ליז.

"בטח, ברגע שנארגן הכול תקפצי לבקר. ואם כבר מדברים על זה, אני חייבת לזוז. הרהיטים אמורים להגיע מחר ומצפה לי לילה ארוך של ניקיונות."

"אין בעיה. היה כיף לראות אותך."

"גם אותך." חייכתי, ונפרדתי ממנה בחיבוק זריז.

עליתי במהירות לקומה השנייה. לא ראיתי את המקום מאז שהחלטתי לשכור אותו, וכבר השתוקקתי להתחיל להפוך אותו לשלנו, אפילו אם זה מחייב אותי להתלכלך קצת.

נעצרתי לפני הדלת. היא נראתה שונה לחלוטין מהדלת הישנה שהיתה שם כמה ימים קודם לכן. העץ נצבע בגוון אפור־סאטן וזכוכית החלון הפכה לחלבית, עם לוגו החברה חקוק בשקוף באמצע. סובבתי את המפתח במנעול הכרום המבריק ופתחתי את הדלת.

הרצפה שהיתה במשרד נראתה כעת בוהקת ומחודשת אחרי שיוף ולכה, וכרכובים אלגנטיים לבנים עיטרו את מסגרות החלונות ואת נקודות המפגש בין הקירות לתקרה. מאוורר תקרה חדש ופסי תאורה הקפיצו את החלל היישר למאה העשרים ואחת.

הוצאתי את הטלפון והתקשרתי לפיונה.

"היי, אריקה."

"את רוצה לספר לי משהו?"

"מה? אה."

"חשבתי שגמרנו עם הקטע הזה." השתדלתי לשמור על נימה רגועה, אבל מתי היא תלמד לא לערב את בלייק בעניינים שלי?

"אריקה, הוא אחי הגדול. מה את רוצה שאני אעשה? הוא רצה לעזור איכשהו. את מכירה אותו."

כן, אני בהחלט מכירה אותו ויודעת שאי אפשר להגיד לו לא, במיוחד כשהוא מחליט משהו. הסתובבתי בחלל, מתרשמת מהשינוי המוחלט שחל בו מאז הפעם הקודמת שראיתי אותו. לא הייתי יכולה להעלות בדעתי משהו מוצלח יותר. נשאר לי רק לחשוב איך למקם את הרהיטים שיגיעו. בלייק עשה את כל השאר. שילך לעזאזל.

"טוב, זה נראה מהמם. פשוט מושלם."

"אני יודעת. הצצתי שם לפני שנתתי לך את המפתחות. הוא עשה עבודה מצוינת. בדיוק מה שראיתי בדמיון." נראה שהיא הפסיקה לחשוש כיצד אגיב ועברה להתלהב בגלוי.

נאנחתי ותופפתי ברגלי. אוף, גם אני מתרגשת.

"בסדר, אבל אני עדיין כועסת עלייך," נשמעתי מאוד לא משכנעת.

"אני אקנה לך משקה מתישהו ואת תשכחי מכל הסיפור."

"בדרך כלל אני צריכה כמה משקאות בשביל לשכוח."

היא צחקה. "עם זה אני לא הולכת להתווכח. טוב, אז תיהני מהמשרד. מזל טוב."

"תודה. נדבר אחר כך."

שמטתי את התיק שלי - העמוס חומרי ניקוי שהיו כעת מיותרים – על הרצפה והתיישבתי בשיכול רגליים באמצע החדר. ניסיתי לעכל את כל מה שקורה. כל הצעדים הראשונים שעשינו עם החברה בשבועות האחרונים היו די מדהימים, ובלייק תמיד ידע איך לשדרג הכול לרמה אחרת.

בדיוק אז נפתחה הדלת ובלייק הופיע בפתח, ידיו עמוסות בבקבוק שמפניה, שמיכה ושקית נייר חומה, וחיוך צופן סוד מתנוסס על שפתיו.

"איך הבוסית האהובה עלי?"

"לא יכולה להתלונן," פסקתי, נושאת מבטי אל גופו המרשים המיתמר מעלי.

הוא פרש את השמיכה, התיישב, וסימן לי להתיישב על השמיכה לצידו.

"מה זה?"

"חשבתי שאולי נעשה פיקניק במשרד כדי לחגוג את המקום החדש שלנו." הוא חלץ את הפקק מהשמפניה בחיוך רחב ומזג את הנוזל המבעבע לשתי כוסיות ששלף מהשקית.

מבטינו נפגשו. הוא ניסה לאמוד את מצב הרוח שלי.

"את כועסת?"

"אולי," שיקרתי. יש לו מזל שהוא עשה כזאת עבודה מצוינת, שכבר הספקתי לסלוח לו ולמשת"פית שלו.

הוא זקף את גבותיו כאילו חיכה לתגובה ממני, ואני הלכתי לאיבוד לרגע בעיניו. הקשתיות החומות־ירוקות היפהפיות מתחת לריסים הסמיכים והארוכים היו גולת הכותרת בפנים שגרמו לנשימתי להיעתק בכל פעם מחדש. הלסת המסותתת בקווים חדים. העור השזוף קלות והשפתיים המלאות והערֵבות שהזכירו לי אילו דברים נוראיים ונפלאים הן יודעות לעשות לי. הייתי יכולה לבהות בו שעות בלי שיימאס לי מהרגשות שעורר בי. נכבשתי כל כולי. מעודי לא הרגשתי כל כך נחשקת וכל כך שבויה בידי מישהו אחר. בלייק היה חבילה מושלמת, מהממת ומטריפת דעת, ואני אהבתי כל סנטימטר בו.

נאנחתי בתקווה שלא רואים עלי עד כמה אני מאוהבת אנושות. "אני מקבלת את אי־השפיות שלך."

"ילדה טובה." הוא חייך אלי וראיתי שנרגע.

השתוקקתי לקרבתו ולכן נעניתי להזמנתו והתיישבתי לצידו על השמיכה. לקחתי מידו את כוסית השמפניה שהציע לי ולגמתי ממנה.

"מוצא חן בעינייך?"

"מאוד." אף שהיו לו ספקות בעניין המיקום, נראה שהוא בכל זאת הצליח לראות בנכס פוטנציאל כלשהו.

"קיוויתי שתאהבי."

"למה שינית את דעתך?"

הוא קימט את מצחו. "למה את מתכוונת?"

"לא התאמצת להסתיר את התיעוב שלך כשבאנו לראות את המקום בפעם הראשונה."

"זה טבעי שארצה שתהיי קרובה אלי, אבל זה מה שאת רצית. את מקבלת את ה'אי־שפיות' שלי, כמו שאת קוראת לזה, ואני מקבל את העקשנות שלך."

לרגע בהיתי בו, ולא יכולתי להתווכח עם ההגדרה. "אפשר אולי להגדיר את זה כהתקדמות."

הוא חייך חיוך שגרם לי להאמין שהוא מעולם לא הגיע כל כך רחוק עם אף אחת בעבר. לא דיברנו על זה, אבל בלייק לא נראה לי כמו מישהו שמתפשר לעיתים תכופות. האמת היא ששנינו לא כאלה, אבל איכשהו הצלחנו למצוא דרך. זה לגמרי מוגזם מצידו לשפץ לי את המשרד, אבל הוא קיבל את זה שאני זו שמחליטה וזה בהחלט העיד על התקדמות בכיוון הנכון.

לגמתי מהמשקה המבעבע והצונן. שתיקה ירדה על החדר. "אתה צריך לתת לי גם להסתבך קצת, אתה יודע."

הוא זקף שוב את גבותיו. "את שומעת מה שאת אומרת?"

"בהחלט, ואני גם יודעת שלא אוכל להתפתח אם תתערב בכל פעם שאעמוד בפני אתגר או טעות. אני רוצה את ההזדמנויות האלה, אחרת אני סתם אסתובב לי במין עולם דמיוני שבו אתה מעלים את כל הבעיות שלי ואף פעם לא אלמד איך באמת לנהל חברה."

הוא נאנח מעומק ליבו. "בסדר. עד כמה את רוצה שאהיה מעורב?"

"אולי פשוט תיתן לי לבקש ממך עזרה כשאני צריכה?"

הוא ניענע בראשו. "את בחיים לא תעשי את זה."

גילגלתי עיניים, אבל היה משהו בדבריו. אני עקשנית בטירוף וכמעט אף פעם לא מבקשת עזרה.

"הֵיי," הוא תפס בעדינות את הסנטר שלי וסובב אליו את פניי. "אני גאה בך."

"על מה? על שסחטתי ממך ארבעה מיליון דולר?"

הוא צחק. "אם זו היתה התוכנית שלך אז כן, אני מאוד גאה בך כי ממש לא ראיתי את זה מגיע."

גיחכתי כנגד רצוני. הייתי עושה כמעט הכול כדי לא לקחת ממנו כסף, והוא ידע את זה היטב.

"אבל ברצינות, זה צעד גדול. אני רוצה שתזכרי גם ליהנות מהרגע."

וזה בדיוק מה שעשיתי. הנוכחות של בלייק המתיקה קצת את כל הרגעים. המתיקה הרבה. הוא שיווה לכול מין קסם שגרם לי לתהות איך הצלחתי לשרוד את החיים המשמימים שהיו לי לפני שהוא הגיע והפך אותם מקצה לקצה.

"אני נהנית, תודות לך." רכנתי אליו ונשקתי לשפתיו.

הוא חפן את לחיי בכפו והעביר את לשונו על שפתיי לשדל אותן להיפתח, צולל למעמקי פי בלשון רכה.

"את לא מתכוונת לשאול אותי מה יש בשקית?"

התרחקתי מעט, חסרת נשימה ומסוחררת קלות מטעמו ומריחו. נקי, מחוספס וגברי, מיוחד רק לו. הוא הסתובב לפרוק את תוכנה של השקית החומה ושלף תותים, מְכל קצפת מתוקה וצנצנת קטנה של רוטב שוקולד יוקרתי.

"איזה מין פיקניק בדיוק תיכננת לנו?"

הוא הרים את הצנצנת. "הם מזלפים את השוקולד המדהים הזה על הקפה והמאפים שלהם למטה. נראה לי שהוא לא למכירה, אבל כשהסברתי להם בנימוס שאני מתכוון ללקק אותו מהגוף העירום שלך כדי לחגוג את המשרדים החדשים, הם נעתרו בסופו של דבר."

ציחקקתי, מנסה לדמיין אותו ואת סימון מנהלים את השיחה הלא־סבירה הזאת. הוא סובב את המכסה והושיט לי את הצנצנת. טבלתי אצבע בשוקולד והכנסתי לפה. השוקולד עטף את לשוני, וטעמו המושחת והאלוהי הבהיר לי מעבר לכל ספק שבלייק הולך לעמוד במילתו בתוך זמן קצר.

"חשבתי שאתה נגד סקס במשרד," אמרתי.

"זה המשרד שלך. החוקים אחרים."

"ואני רואה שכבר התחלת לקבוע אותם." טבלתי שוב אצבע בשוקולד הנוזלי, אבל לפני שהספקתי להגיע לפה שלי בלייק הכניס אותה אל פיו וליקק ממנה את השוקולד ברוב משמעות.

"תורידי חולצה ותשכבי."

חייכתי מאוזן לאוזן ונעמדתי על הברכיים בעצלתיים לפשוט את הגופייה. "אתה ממש שתלטן היום."

הוא הוציא מהשקית מסכה עשויה משי שחור וכיסה בה את עיניי. "זה לא עניין של מצב רוח, בייבי. זה מי שאני. וכדאי לך לזכור את זה."

נשימתו החמימה דיגדגה את עצם הבריח שלי, ואני עצרתי את נשימתי בציפייה לחוש במגע פיו על עורי, אבל הופתעתי במקום זאת להרגיש את ידו על גבי. אצבעותיו פתחו במיומנות את החזייה שלי ושמעתי את הבגד נוחת במרחק־מה ממני. הייתי חשופת חזה בחדר הצונן, ומאוד מודעת למצבי הפגיע.

"תשכבי, ואל תגרמי לי להגיד לך את זה שוב."

פלטתי את הנשימה העצורה בקרבי, וחשתי מעורערת פתאום לשמע הפקודה והנימה החדה בקולו. לרגע הבליחה במוחי מחשבה להתנגד לבקשה הפשוטה אך התקיפה, אך מייד גברה עליה התשוקה שייקח פיקוד על גופי ויעשה בו כראות עיניו.

צייַתּי ונשכבתי על גבי, והנחתי ידיים על השמיכה הקרירה שתצנן את גופי הבוער. הוא פתח את כפתורי הג'ינס שלי ומשך אותם במורד ירכיי, עוצר מעט לפני עצם החיק.

הנשיקות היוקדות והלחות שהמטיר במורד בטני הבעירו בי רצון לעוד. קימרתי את גופי אל אצבעותיו שליטפו את בליטת עצמות האגן שלי.

"אני מת על החלק הזה בגוף שלך," מילמל. "אחד מני רבים. הגוף שלך... אריקה, את כל כך סקסית."

"תיגע בי."

"עוד מעט, אני לא רוצה להקדים את המאוחר. תפסיקי להתפתל."

"אתה מענה אותי," ייללתי.

הוא צחק חרש. "ממש לא."

הוא נסוג מעט, יוצר בינינו מרחק מצער. שוב נהיה לי קר. איפה הוא ומה הוא עושה? נרעדתי כשטיפה ראשונה נטפה לתוך הטבור שלי. הזרם הדק טיפס מעלה אל שדיי והקיף את פטמותיי שהזדקרו בשל התחושה.

"את אוהבת תותים?"

הרמז העלה חיוך על פניי. "כן."

"יופי. תכף אתן לך לאכול אחד."

הוא הניח פיסת פרי על שפתי התחתונה, וניחוח רענן של תותים התערב בריח השוקולד. פערתי את פי, אך הוא הרחיק אותו ממני, ואני נמתחתי בחיפוש אחריו עד שבסופו של דבר הוא התיר לי לנעוץ בו שיניים. לעסתי ובלעתי, מתענגת על הטעם ועל החידוש שבשילוב בין האובססיה שלי אל בלייק והאהבה שלי לאוכל. קצת מוזר, אבל לא ראיתי סיבה להתווכח כשמציעים לי דבר טוב, או דברים טובים, במקרה הזה.

הוא הפתיע אותי בנשיקה על גרוני, כסס את צווארי, ונדד במורד עצם הבריח. הוא חלף בין שדיי, ואז האטה לשונו והתחילה להקיף פסגה אחת ואת השנייה אחריה. הוא מצץ וליקק בלשון קטיפה עצלה את כל פלג גופי העליון, מקדיש תשומת לב מיוחדת גם לפינות נשכחות בגופי. לשונו המתגרה שליקקה את עורי באיטיות מתוקה הבעירה את גופי עד שנעתקה נשימתי. כשסיים ללקק את כולי שלח יד לתוך הג'ינס שלי וחפן את איברי מבעד לתחתוניי הרטובים כליל.

"אני הולך לזיין אותך עכשיו, אריקה. את רוצה?"

מגע הבל פיו על פטמותיי הרטובות גרם לעורי המחושמל מנגיעותיו המתגרות לסמור כליל.

גנחתי בקול לחיוב, קרובה לאיבוד תחושה בידיי שלפתו את השמיכה בניסיון לשמור על ריסון. הרגשתי שעוד רגע אתפוצץ ושלחתי אותן היישר לתוך שערו, חופנת את הקווצות הרכות שהחליקו מבין אצבעותיי בזמן שפיו ינק בחוזקה את שדיי. הוא נגס בי בעדינות ואני ייבבתי.

הוא תפס בפרקי ידיי והניח אותם מעל ראשי. "אל תזוזי."

השקית רישרשה שוב, והרגשתי שהוא כובל את זרועותיי בבד משיי כלשהו, מהדק את הקשר באופן שהבהיר שלא אוכל להשתחרר גם אם ארצה.

אחר כך הפשיט אותי ממותניי מטה. שמעתי את בגדיו צונחים לרצפה לרגליי ומייד אחר כך חשתי בגופו עלי.

פיתלתי ועיקמתי לשווא את זרועותיי בידיעה שלא אוכל להשתחרר בכוחות עצמי, והרגשתי איך ליבי מחיש את פעימותיו עד לגבול הפאניקה. הוא כבר עשה לי את זה בעבר, הותיר אותי כך חסרת אונים, לא מסוגלת לגעת בו או לזוז. הכבלים ההם היו מעט קלים יותר לתמרון, אבל אלו מיאנו לזוז ממקומם. לא יכולתי לראות אותו והרגשתי חסרת אונים באפלה. פתאום נתקפתי פחד מקפיא וראיתי בעיני רוחי את הזיכרון האפל והמסויט במקום את בלייק.

"בלייק." קולי נשמע רועד, רווי מצוקה הולכת וגוברת. לא הייתי בטוחה שאוכל לעמוד בזה.

הוא הניח יד על ליבי, על חזי שעלה וירד בנשימות מהירות שלא הצלחתי להרגיע.

"ששש, בייבי. אני שומר עלייך," לחש.

הוא כיסה את גופי בגופו החם, פיו כובש את פי וכולו רוך ועדינות, משקיט את פחדיי. הוא נשק ללסתי ונדד אל המקום הרגיש בצווארי, קצת מתחת לאוזן.

"את מרגישה אותי? זה אני, בייבי. זה תמיד אהיה אני."

לשמע המילים התרפה גופי תחתיו, אגרופיי הקפוצים השתחררו, ואני התמקדתי במגעו המיוחד שאין דומה לו. אף אחד מעולם לא נגע בי כמותו, כאילו הוא מכיר את גופי טוב יותר ממני.

בהלתי הלכה ונרגעה בהדרגה, מתפוגגת כליל כשהתוודע שוב לגופי והחזיר אותי בקולו אל המציאות, המציאות שלנו.

"כל היום עמד לי מלחשוב עלייך ככה. יש לך מושג כמה בלתי אפשרי לעבוד בצורה כזאת? לחשוב על הגוף הסקסי שלך מתחתַי, מוכן לקראתי?"

גופי התעורר לחיים סנטימטר אחר סנטימטר, נדלק תחת ידיו ושפתיו התובעות עלי בעלות בליטופים משתוקקים ונשיקות לוהטות ורטובות, בקולו המלווה כל תחושה מתעוררת, כל תנועה מתוכננת. מותניי החלו מתנועעים בהרמוניה עם אצבעותיו המעסות אותי, שחדרו מבעד לקפליי הלחים אל קרבי כרמז מקדים לבאות.

תשומת ליבי התמקדה כולה במגע. התנשמתי בכבדות ותהיתי במעורפל כמה זמן עוד אוכל להחזיק ככה. אלוהים, האיש הזה פשוט נהנה לענות אותי.

"את בסדר?" הוא ליטף את פרקי ידיי בעדינות ועבר ברפרוף עדין במורד העור הרגיש שבפנים זרועותיי.

התפכחתי משיכרון התשוקה לחשוב על השאלה. הפאניקה נותרה הרחק מאחור. את ראשי מילאה רק השתוקקות מתוקה להרגיש אותו כבר בתוכי.

"יותר מבסדר. אל תפסיק."

הוא פישק את רגליי סביבו, ננעץ בפתח, ואז חדר פנימה באיטיות שכמעט הטריפה עלי את דעתי. עצרתי את הנשימה עד שנכנס כל כולו, ממלא אותי עד תום. הוא בלע את פי בנשיקה עמוקה, ואני נשמתי אותו בזמן שהחל מניע את ירכיו בתנועות קלות, מזכיר לי כמה עמוק הוא יכול לגעת בי, בכל מובן אפשרי. גנחתי, אש התפשטה בוורידיי וחיממה את איבריי בזה אחר זה וגופי נצמד לגופו כמיטב יכולתי. שילבתי את קרסוליי מאחורי ירכיו לדחוק בו פנימה, בקושי יכולתי לשאת את הרעב המתעצם להרגיש אותו זז בתוכי.

הוא חיבק את מותניי ופרש יד מאחורי עצם הזנב שלי לגונן עלי מפני הרצפה הקשה, כשהוא נכנס ויוצא בעוצמה גוברת. השתנקתי, מוצפת הקלה ואקסטזה.

הוא פילח אותי שוב ושוב, נכנס לקצב מהיר, ובין הנשיקות לחש באוזני. "אני אוהב אותך, בייבי. להיות בתוכך... ככה. לשלוט בתענוג שלך. אני מכור לזה."

הוא לחש לי מה היה רוצה לעשות לי ואיך הוא מרגיש כשהוא נעוץ בתוכי, שומר על קשר כל העת כדי שלא אשכח מי עושה איתי אהבה.

"בלייק, אלוהים..." העולם כולו הצטמצם לצליל קולו ולזין שלו שמפלח אותי. דבר לא הסיח את דעתי מגופו התובע עלי שליטה בנחישות. שפתיי רעדו מעוצמת המתח הנבנה.

"זהו. עכשיו את הולכת לגמור חזק ובקול רם עד שכל השכנים יידעו מי אני."

הוא תפס את ידיי ביד אחת וריתק אותן מעל ראשי, לפת בידו השנייה את מותניי ואז הרים אותי מהרצפה וננעץ בי חזק כל כך שהזין שלו פגע באותה נקודה במעמקיי שצבעה את כל העולם בשחור ולבן.

שמו נפלט משפתיי בזעקה צרודה. ראיתי צבעים מתפוצצים בתוך ראשי והגוף שלי פירכס סביב איברו בלי שליטה ברעידות שבקעו היישר מליבתי.

"אלוהים, אריקה... כן, בדיוק ככה."

הוא הטיח בי את גופו בתנועות אחרונות שהטיסו את שנינו השמימה וגרמו לבהונותיי להימתח, ואז תפס חזק במותניי וננעץ בי פעם אחת אחרונה באנקה רמה.

הוא קרס מעלי, גופו חלקלק ובוער, ואני טילטלתי שוב את ידיי, מבקשת לגעת בו ולהרגיע את גלי ההדף האחרונים. הוא התיר את סרט הבד בתנועה מיומנת ושיחרר אותי לחופשי, ואני מיצמצתי באור הפתאומי כשהסיר מעלי את המסכה.

פניו נראו רגועות, אבל עיניו היו אפלות ורציניות. התנשמנו בכבדות, והוא ליטף את פניי בחרדת קודש, מרחיק שערות סוררות.

"התגעגעתי לעיניים שלך. בפעם הבאה אני רוצה לראות אותן בזמן שאני מתעלס איתך, לאורך כל הזיון. אני רוצה שתראי מה את עושה לי."