שבויה במדבר

"אני מצטער, הוד מלכותך, אבל לא היה שום מידע נוסף על מקום הימצאה של אחותך."

ג'אגר אל-חדריד, מלך סאנטרה, הנהן פעם אחת והפנה את גבו אל עוזרו הבכיר. הוא בהה מבעד לחלונות המקושתים של משרד הארמון שלו אל העיר אראן. השעה הייתה מוקדמת, שמש השחר יצאה ממפרץ מאן ורחצה את בירת סאנטרה המנומנמת בזוהר זהוב. הארמון הצבוע בוורוד חיוור היה ממוקם על פסגת הגבעה, ניצב מול הנמל התעשייתי שהפך לאחרונה למקום עלייה לרגל לתיירים: בתי מלון, מסעדות וחנויות, שנועדו למזג את הישן עם החדש. זה היה רק אחד מהחזיונות המוצלחים של ג'אגר לחיזוק הכלכלה המקומית ולהצגת פניה המשתנים של הממלכה שלו.

הוא לא ראה דבר מאלה כרגע, מוחו עסוק בדאגה בשל היעלמותה של אחותו.

איפה היא הייתה? וחשוב יותר, האם היא בסדר?

לפני שבוע, הוא חזר ממסע עסקים ללונדון ומצא פתק על שולחן.

ג'אג היקר,

אני יודעת שזה לא ימצא חן בעיניך, אבל אני נוסעת לכמה שבועות. אני לא אגיד לך לאן אני נוסעת, כי זה חשוב לי. זו הסיבה שלא לקחתי את הטלפון הנייד שלי.

ברור שאם הייתי עושה זאת, כבר היית מגלה לאן הלכתי, לפני שאפילו אגיע לשם! אבל אל תדאג, אני אהיה בסדר.

אני אוהבת אותך,

מילנה XXX

אל תדאג? אל תדאג? אחרי מה שקרה לפני שלוש שנים, איך לא ידאג?

הוא הושיט את ידו אל הפתק שעל שולחנו, שהיה כעת סגור בשקית ראיות, נאבק בצורך לקמט אותו באגרופו. עד כה, הדבר היחיד שהצוות הבכיר שלו הצליח לגלות הוא שהיא טסה לאתונה ואז נעלמה עם גבר. גבר שזוהה כצ'אד ג'יימס. עובד שכיר, לא פחות, שג'אגר עצמו אפשר לאחותו לעבוד לצדו, בששת החודשים האחרונים.

לסתו התקשחה והוא נאלץ להכריח את עצמו לנשום עמוק. צ'אד ג'יימס היה בוגר מבריק, שגוייס מארה"ב בשנה שעברה לעבוד בחברת הבת שלו, תעשיות ג'יוטק. החברה העסיקה רק גברים ונשים נמרצים ואינטליגנטים, שיכולים לחשוב מחוץ לקופסה, כדי ליצור טכנולוגיות מובילות, שיתחרו בכל מה שהיה לעמק הסיליקון להציע. לפני שבוע, ביקש הבוגר הצעיר חופשה של חודש ללא תשלום.

האם הוא כפה על מילנה לבוא איתו למפגש אוהבים? או, גרוע מזה, חטף אותה ושתל את הפתק, במטרה לבקש כופר?

ג'אג קילל בדממה. מאז שהפך למלך לפני עשור, הוא עשה כמיטב יכולתו לשמור על אחיו מפני פגיעה. איך נכשל כל כך בזה? איך טעה כל כך? שוב! משום שזו הייתה אשמתו. הוא העמיד את אחותו במצב פגיע, גם אם לא ידע זאת בזמנו, והוא נשא במלוא האחריות.

וזה לא היה יכול לקרות בזמן גרוע יותר.

בעשור האחרון, הוא עבד ללא לאות כדי להוציא את סאנטרה מהביצה הכלכלית והפוליטית בה אביו השאיר אותה שלא במודע, וכשהיה על סף הכרה בסאנטרה כמעצמה פוליטית על הבמה העולמית, נעלמה אחותו.

הדאגה אכלה אותו.

"כיצד זה אפשרי," נהם לכיוונו של טאריק, "שבימינו, בעידן של היום, אף אחד לא יכול לגלות היכן היא?"

האיש המבוגר, שג'אג הכיר מאז נעוריו, נענע בראשו. "בלי הטלפון הנייד או המחשב שלה, אין שום דרך לאתר אותה," ענה טאריק, לא אומר לו דבר שהוא לא ידע כבר. "יש לנו גישה לצילומים הביטחוניים בנמלי פיראוס, רפינה ולאווריו, כמו גם לתחנות הרכבה המקומיות, אך עד כה לא מצאנו דבר."

נקישה בדלת ניתקה את שרשרת קללותיו של ג'אג. העוזר האישי שלו נכנס ומלמל משהו לטאריק, לפני שהביט בו במבט מהיר ואוהד.

ליבו של ג'אגר חבט בגרונו. בבקשה, רק שאחותו לא הסתבכה בצרה.

טאריק הבחין בהבעתו דמוית הגרניט, וטלטל את ראשו. לא, לא הנסיכה.

ג'אג נשף נשימה עמוקה. רק המעגל הפנימי הצר שלו ידע שמילנה נעדרת. יחד הם גייסו כוח משימה קטן של חיילי עילית כדי לחפש אותה ואת צ'אד ג'יימס, דורשים שתיקה מוחלטת בינתיים. ג'אג אפילו לא הודיע לאחיו על היעלמותה של מילנה, ולא התכוון לעשות זאת עד שיהיה לו משהו קונקרטי לומר. הוא גם לא הזעיק את נסיך הכתר של טוראן, שמילנה עתידה להינשא לו בעוד חודש.

הדבר האחרון שהוא צריך הוא שערורייה בסדר גודל כזה, שבוע לפני האירוח של אחת מוועידות הפסגה החשובות ביותר בהיסטוריה של סאנטרה. מנהיגים מכל רחבי העולם יגיעו לסאנטרה לארבעה ימים כדי לדון בענייני העולם, כולל נושאים סביבתיים, בעיות בריאות עולמיות, הבנקאות והגרעונות המסחריים. זו תהיה הפסגה הגדולה ביותר מסוגה. רגע של שיא בלידתה מחדש של סאנטרה, והצוות שלו עבד ללא ליאות כדי לוודא שתעבור ללא תקלות.

"תגיד לי," הוא דרש, מבחין בהיסוס הקל על פניו החיוורות של עוזרו.

"נודע לי שאחותו הגדולה של צ'אד ג'יימס נחתה בסאנטרה, לפני שעה."

ג'אג קימט את מצחו. "האחות שהוא שלח לה מייל, יום לפני שנעלם?"

"אני סבור שכן. דיווח עליה נשלח לתיבת המייל שלך."

ג'אג התיישב ליד שולחנו, נוגע בעכבר המחשב כדי להעיר את המסך. במהירות הוא מצא את המייל הרלוונטי, סרק אותו, ופתח את הקובץ המצורף.

שם: ריגן ג'יימס

גיל: עשרים-וחמש

גובה, משקל ומספר ביטוח לאומי, הכול היה שם. עיניה היו חומות, שערותיה חומות, והיא עבדה כמורה בבית ספר יוקרתי. על פי הדו"ח, היא גרה לבדה בברוקלין והתנדבה במרכז שכול לילדים. אין לה חיות מחמד ואין הרשעות ידועות או צווי מעצר עומדים. הוריה נפטרו.

את זה ידע כבר ג'אג מהתיק על אחיה. היה לה גם אתר צילום. ג'אגר רפרף לדף הבא, בו היה תצלום של ריגן ג'יימס. זה היה תצלום של חצי גופה העליון כשהיא עומדת על חוף אי שם, שיערה אסוף בקוקו נמוך, קצוות ממנו נלכדו ברוח והחמיאו לפניה האובליות, ידה מורמת כאילו לסדרם. היא חייכה, חיוך רחב, חושף שיניים לבנות וישרות. מצלמה הייתה תלויה על צווארה הדק, נחה בין שדיה. זו הייתה תמונה של אישה יפהפייה, שלא נראתה כאילו תפגע בזבוב. ושיערה לא היה חום. לא בתמונה הזו. הוא היה ערמוני יותר. או אדמדם. ואף עיניה לא היו רק חומות, הן היו... הן היו... ג'אג קימט את מצחו, ועצר את כיוון מחשבתו. הן היו חומות, בדיוק כפי שאמר הדו"ח.

"היכן היא עכשיו?"

"היא הגיעה לשדה-התעופה הבינלאומי של סאנטרה. זה כל מה שאנחנו יודעים."

ג'אג בהה בתמונה שהבהבה על המסך. אחיה של האישה הזאת לקח את אחותו למקום כלשהו, והוא יזיז עולמות כדי למצוא אותם ולהחזיר את מילנה הביתה.

הוא רק קיווה שלצ'אד ג'יימס יש צבא שלם שיעזור לו, כשיניח לבסוף את ידיו על צווארו הצנום של המנוול, כי שום דבר אחר לא יעזור לו.

"שים עליה מעקב," ציווה ג'אג. "אני רוצה לדעת לאן היא הולכת, עם מי היא מדברת, מה היא אוכלת וכמה פעמים היא הולכת לשירותים. אם האישה אפילו תקנה מסטיקים, אני רוצה לדעת על זה. האם זה ברור?"

"ברור, הוד מעלתך."

מיד כשנכנסה לבר הנרגילה, ריגן ידעה שהיא צריכה לפנות חזרה ולצאת. כל היום היא הסתובבה בעיר אראן וחיפשה מידע על צ'אד, אבל הדבר היחיד שגילתה הוא שהיה חם ואז לוהט.

למרות זאת, היא ידעה שהייתה מתאהבת בעיר העתיקה המוקפת חומה, לולא הייתה כאן בניסיון לברר מה קרה לאחיה. לרוע המזל, ככל שחיפשה אותו בעיר, כך הייתה מודאגת יותר. ולכן עכשיו, לא יכלה לפעול על פי האינסטינקטים שלה ולצאת מהבר הקטן והאפלולי שצ'אד נהג לבקר בו, ולא משנה כמה מפתה זה היה.

הבר הקטן והעלוב היה מלא בשולחנות עץ וכיסאות בגדלים שונים, שנראו מלאים בעיקר בגברים מקומיים ששיחקו בקלפים או עישנו נרגילה. לפעמים שניהם. קצב המוסיקה הערבית שהתנגן היה ממקור לא ידוע, והאוויר היה מבושם בריח פירותי שלא יכלה למקם. היא לא רצתה להיתפס כשהיא נועצת מבטים, על כן יישרה את הצעיף שכרכה על ראשה וכתפיה מתוך כבוד למנהג המקומי, ועשתה את דרכה לעבר הבר העשוי עץ מצולק, עם שרפרפי העור האדומים והדהויים.

האמת הייתה שהמקום הזה היה המוצא האחרון שלה. במשך כל היום הייתה מתוסכלת והרגישה לא במקום, כשניסתה לנווט ברחובות המבלבלים של אראן, או כשהאנשים המקומיים שפגשה לא היו נגישים כלל כפי שהתעמולה הידידותית למשתמש רמזה. במיוחד בעל הבית של צ'אד, שהעיף בה מבט מזלזל והודיע לה שלא יפתח את הדירה, בלי רשות מהדייר עצמו. לאחר שבדיוק הגיעה מגלובלטק תעשיות, שם לא מצאה איש שיוכל לענות על שאלותיה, ריגן לא הייתה במצב רוח לקבל סירוב. היא איימה לתבוע את האיש הקטן והערמומי, וכשהוא הגיב ואמר לה שיתקשר למשטרה, היא אמרה לו לא לטרוח – היא בעצמה תלך לשם.

לרוע המזל, אמר לה הקצין התורן כי צ'אד לא נעדר מספיק זמן כדי להצדיק חקירה, וכי עליה לחזור למחרת. כל דבר בסאנטרה עבד בקצב איטי בהרבה מכפי שהייתה רגילה. היא זכרה שזה היה אחד הדברים שמצאו חן בעיני צ'אד בארץ הזו, אך כשאתה נואש, היה קשה להעריך את זה.

לאחר שכרעה תחת יעפת ודאגה, היא כמעט בכתה לקצין. ואז נזכרה שצ'אד הזכיר את בר הנרגילה לעיתים קרובות, על כן, לאחר מקלחת זריזה, היא ביקשה הנחיות לבר, מאחד מאנשי צוות המלון. בדרך כלל, כשיצאה בניו-יורק, עשתה זאת עם פני, ועכשיו ייחלה שהייתה משכנעת את פני לבוא איתה, כיוון שלא הרגישה בנוח להגיע לבדה לבר לא מוכר. היא הרגישה כאילו כולם מסתכלים עליה, ולמען האמת, הרגישה כך במשך כל היום.

קרוב לוודאי שהיא הייתה דרמטית מדי, כי העיקה עליה תחושת חרדה עמוקה, שמשהו נורא קרה לאחיה.

היא הרגישה את זה, ברגע שקיבלה את המייל שלו לפני שבוע, שהזהיר אותה לא לנסות ליצור איתו קשר בזמן הקרוב, כי הוא לא יהיה זמין.

משום שאחיה היה כל כך מחובר לטלפון שלו, עד שהייתה צוחקת עליו שזה ה'חבר הכי טוב' שלו, המייל ממנו הספיק כדי להדליק כמה נורות אדומות בראשה, וכמה שניסתה, לא הצליחה להרפות מהם. אין ספק שמדובר באפקט הגלישה, עוד מהתקופה שנאלצה להשתלט על הורותו, כשהוא היה בן ארבע-עשרה. ובכל זאת, היא הייתה מסוגלת להסיט את דאגתה, אלמלא ידידתה ועמיתתה לעבודה, פני, שיגעה אותה עם כל סיפור מבעית שזכרה על מטיילים ועובדים זרים שנעדרו בארצות רחוקות, ושלעולם לא שמעו מהם שוב.

במשך יומיים, התעלמה ריגן מהפחד הגובר שלה וניסתה ליצור קשר עם צ'אד, אך כשלא הצליחה להשיגו, פני כמעט קנתה לה את כרטיס הטיסה לסאנטרה בעצמה. "לכי לוודא שהכול בסדר," התעקשה פני. "את לא תעזרי כאן, עד שלא תעשי זאת. וחוץ מזה, אף פעם לא יצאת לחופשה הגונה מאז שאני מכירה אותך. במקרה הטוב תהיה לך הרפתקה גדולה, במקרה הגרוע ביותר..." היא לא סיימה את דבריה, רק אמרה "ובשם אלוהים, תיזהרי," אמירה שלא מילאה את ריגן בביטחון רב.

כשהעיפה מבט מהיר סביב הבר, כאילו שידעה בדיוק מה היא עושה, מבטה נתקל לרגע בדמות מוצללת בפינה הימנית הרחוקה. הוא היה לבוש כולו בשחור עם כאפייה על ראשו, גופו רחב-הכתפיים נינוח ודומם על כיסא העץ הרעוע, רגליו הארוכות מבצבצות מתחת לשולחן. היא לא ידעה מה היה בו שגרם לה לעצור, אך גם לא יכלה לנער את ההרגשה שהוא מסוכן.

צמרמורת חלפה בגבה והיא אמרה לעצמה לא להיות פרנואידית. אף על פי כן, היא חיפשה את תרסיס הפלפל בתיקה והייתה מרוצה כשמצאה אותו, העלתה חיוך על פניה ופנתה לעבר הבר. איש גדול כמו מקרר עמד מאחורי הדלפק, ניגב כוס, הבעת פניו הייתה של שעמום מוחלט.

"מה תרצי?" שאל, וקולו היה סדוק כמו מלט. עבור ברכת שלום, הייתה זו קצרה מאוד.

"אני לא צריכה כלום," פתחה ריגן בנימוס. "אני מחפשת גבר."

גבתו של הברמן התרוממה באיטיות על עיניו השחורות. "יש כאן הרבה גברים."

"הו, לא." ריגן גיששה בכיסה, כשהבינה איך נשמעה, והוציאה תמונה של צ'אד. "אני מחפשת את הגבר הזה."

הברמן הביט בתמונה. "מעולם לא ראיתי אותו."

"אתה בטוח?" היא קימטה את מצחה. "אני יודעת שהוא בא לכאן. הוא אמר כך."

"אני בטוח," אמר, משועשע בבירור מכך שנחקר. הוא הושיט יד לכוס נוספת והחל לייבשה, במטלית שנראתה כאילו לא ראתה את מכונת הכביסה במשך ימים. אולי שבועות. "את רוצה נרגילה? יש לי תות שדה, פטל ואפרסק." זה הסביר את הריח הפירותי שהבחינה בו כשנכנסה לבר.

"לא, אני לא רוצה נרגילה," היא אמרה, נימה של תבוסה בקולה. מה שהיא צריכה, הבינה, הוא מדריך. מישהו שיוכל לעזור לה לנווט ברחובות ולהרחיב את החיפוש אחר צ'אד.

היא חשבה לשכור מכונית בזמן שהיא כאן, אך הסאנטורים נסעו בצד הנגדי של הכביש מזה שהייתה רגילה, וחוץ מזה, תחושת הכיוון של ריגן לא הייתה אחת מנקודות החוזק שלה. אולי אפילו אחת מהגרועות. לפחות לפי צ'אד. כשנזכרה איך הקניט אותה לעיתים קרובות, על כך שהוא יוכל לסובב אותה במעגל והיא לא תדע באיזה כיוון הצפון, נוצר גוש בגרונה. המחשבה לא לראות עוד את אחיה הייתה קשה מנשוא. הוא היה חבל ההצלה שלה, לאחר שמתו הוריהם. הדבר היחיד שהרחיק אותה מייאוש מוחלט לאחר אובדנם.

"איך שאת רוצה," רטן המקרר האנושי, פוסע לאיטו אל עבר לקוח ממתין, הלבוש בלבוש מקומי. רוב הלקוחות היו לבושים בצורות שונות של בגדים ערביים. כולם, חוץ מהאיש שבפינה. היא העיפה מבט חומד לעברו וגילתה שהוא עדיין מתבונן בה. והוא לא הזיז שריר. האם נשם בכלל?

נחושה להתעלם ממנו, היא דחקה הצידה את תחושת העייפות המסחררת. היא הייתה כאן כדי למצוא את צ'אד, ולא ברמן גדול מדי, או גבר עטוי בשחור, יסיטו אותה מכך. היא הרגישה טוב יותר, ואז לפתה את תמונתו של צ'אד בחוזקה והחלה לעבור משולחן לשולחן, לשאול אם מישהו מכיר אותו או ראה אותו לאחרונה. כמובן, איש לא ידע דבר, אך למה ציפתה? זה היה המשך מתאים ליום הזה. היא הלכה ונעשתה מדוכדכת יותר ויותר, ורק כשעצרה ליד שולחן גדול, סביבו ישבו גברים ושיחקו בקלפים, הבינה שהשיחות בבר נדמו. עצבנית פתאום, היא חייכה אל הגברים ושאלה אם מישהו מהם מכיר את צ'אד. כמה מהם חייכו בחזרה, ועיניהם נדדו עליה. ריגן הרגישה צורך לכסות את עצמה בידיה, אך היא ידעה שנראתה מכובדת לגמרי במכנסי כותנה ובחולצה לבנה, הצעיף מכסה את שיערה החום והסורר. אחד מהגברים נשען לאחור בכיסאו, נימת קולו מרמזת כשהעיר משהו בסאנטורית. שאר הגברים שליד השולחן צחקו וריגן ידעה שמה שאמר לא היה נעים. היא אולי נמצאת בצד השני של העולם, אך יש דברים שהם אוניברסליים.

"טוב, תודה על עזרתכם," היא אמרה, מפנה להם את מבט המורה החמור שלה לפני שהפנתה להם את גבה ועברה במהירות לשולחן הבא.

שהיה, למרבה הצער, השולחן שלו.

מבטה סרק את השולחן, עם הנרגילה שלא נגעו בה, בידיו המשולבות על בטנו הצרה. משם עבר מבטה במעלה כפתורי חולצתו אל צווארו השזוף ולסתו המרובעת. ריגן, שלחלחה את שפתיה בקצה לשונה, קלטה במעורפל פה חושני חסר חיוך, אף דמוי נץ והעיניים הכחולות הנוקבות ביותר שראתה מעודה. וזה היה כל שהצליחה לקלוט. כאילו נלכדה בכוונתו של טורף, היא עמדה קפואה במקום, מבטה נלכד במבטו. עיניו נצצו באנרגיה קטלנית מבהילה וריגן הבינה פתאום שלעולם בחייה לא תיתקל בגבר מסוכן יותר או בלתי נגיש יותר. ליבה הלם בפראות בחזה, כאילו שנכנסה לחול טובעני ועמדה לשקוע.

תברחי! הדהד בראשה, אך ככל שניסתה, לא יכלה לגרום לגופה לציית. כי לא רק שהוא נראה מסוכן, אלא אף היה יפה-תואר, וכשמחשבה זו עלתה בה, כך גם גל של חום בלתי מרוסן שטף את כל גופה וחימם את פניה.

אלוהים אדירים, מה היא עושה, מסתכלת על מראהו בזמן כזה?

היא מצמצה, מוחה האיטי נאבק לבדוק את האפשרויות שלה. לפני שהספיקה למצוא משהו, הוא נע ובעט בכיסא שמולו הרחק מהשולחן וחסם את נתיב הבריחה שלה. צליל הכיסא ששפשף את רצפת האבן גרם לה לקפוץ, וליבה ניתר.

"שבי." שפתיו התעקלו בחיוך מלגלג. "אם את יודעת מה טוב בשבילך."

קולו היה עמוק ורב עוצמה, מצווה עליה לציית על אף שידעה שזה טיפשי לעשות זאת.

מקרוב כל כך, היא יכלה לראות שהוא מרשים פיזית אף יותר מכפי שחשבה, וגברי לחלוטין. הוא נראה חזק דיו להרים אותה ביד אחת ולקחת אותה לכל מקום שירצה. בבהלה, היא הבינה שאולי לא תתנגד לגמרי לרעיון. אדווה של התרגשות חלפה בה, וגרמה לה להרגיש מסוחררת יותר מאשר מהיעפת (ג'ט-לג בלעז).

זה היה מטורף.

חשיבה זו הייתה מטורפת. היא לא הגיבה כך לגברים. במיוחד לא גברים שנראו כאילו שהתעסקו עם הצד הלא נכון של החוק ויצאו מנצחים. בכל פעם. ובכל זאת, מה יכול לקרות לה בבר מלא בלקוחות? לקוחות שהתבוננו בה בעיניים סקרניות.

מונעת על ידי הצורך להתרחק מהמבטים הסקרניים האלה, היא הבריחה את קול הספק הפנימי ועשתה כפי שהציע האיש, התיישבה והניחה את תיקה על ברכיה כמין מגן. הוא העיף בו מבט, כאילו ניחש את תכליתו, ושפתיו התעקלו לגיחוך ידעני.

היא חשה חשופה תחת מבטו והביסה איכשהו את הדחף לעזוב. זה לא היה כאילו שיש לה חלופות רבות כרגע. אחרי הבר הזה לא היה לה לאן ללכת פרט לחדר המלון שלה, ואחר כך חזרה לברוקלין. מובסת. היא לא תעשה זאת. לעולם.

"את אוהבת מה שאת רואה?"

קולו העמוק החליק על עורה כמו קטיפה עשירה, וגרם לה להבין שנתפסה נועצת מבט בפיו. מבוהלת, היא הבינה שהתחושה המעקצצת שהציפה את חושיה הייתה משיכה מינית, שלא זכרה שחוותה אי פעם בעבר.

רעד מסגיר חלף בה, ומבטו העצל והכבד אמר לה שהוא מנוסה מכדי להחמיצו.

מבולבלת ומבוהלת מחוסר ההיגיון שלה, היא גררה את עיניה לעיניו. "אתה מדבר אנגלית."

"נראה כך."

הטון המשועשע ומבטו היהיר גרמו לה להרגיש מטופשת עוד יותר, והיא העוותה את פניה. "התכוונתי שאתה מדבר אנגלית היטב."

תגובתו היחידה הייתה הרמת גבה מתנשאת אחת. ריגן קיבלה את הרושם הברור שהוא לא מחבב אותה. אך איך זה ייתכן, כאשר מעולם לא פגשה אותו?

"מה את עושה כאן, אמריקאית?" קולו היה נמוך וגס, שפתיו מתעוותות בבוז.

לא, הוא לא חיבב אותה. אפילו לא קצת.

"איך אתה יודע שאני אמריקאית? אתה אמריקאי?"

היא עדיין לא הצליחה למקם את המבטא שלו.

הוא חייך אליה חיוך חסר הומור. "אני נראה לך אמריקאי?"

לא, הוא נראה כמו גבר שיכול לפתות נזירה לוותר על נדריה. והוא ידע זאת. "לא. מצטערת."

"אז, מה את עושה פה?"

היא נשפה והתעשתה. היא לא ידעה אם להראות לו את התמונה של צ'אד או לא. למרות הנינוחות שלו, הוא נראה כאילו שהוא מוכן לזנק עליה, אם רק תמצמץ בדרך הלא נכונה. "אני... מחפשת מישהו."

"מישהו?"

"את אחי." היא החליטה שלא יהיה בכך נזק, אם תראה לו את התמונה ועשתה זאת, מוודאת שאצבעותיהם לא יפגשו כשהוא לקח אותה מידה. עיניו אחזו בעיניה לשבריר שנייה ארוך מהרצוי, כאילו ידע בדיוק מה היא חושבת. היא קיוותה שלא, כיוון שהייתה תקועה עדיין במשיכה המינית. "ראית אותו בעבר?"

"אולי. מדוע את מחפשת אותו?"

עיניה של ריגן התרחבו. תקווה עלתה בתוכה, למחשבה שסוף סוף תמצא מישהו שיוכל לעזור לה. "באמת? היכן? מתי?"

"אני חוזר, מדוע את מחפשת אותו?"

"כי אני לא יודעת היכן הוא. אתה יודע?"

"מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעת ממנו?"

נימת קולו הייתה חדה. פוקדת. ולפתע הרגישה ריגן כאילו שהוא זה שמחפש את צ'אד ולא היא.

"מדוע אתה לא עונה על השאלות שלי?" היא שאלה, האינסטינקטים שלה מזהירים אותה לפעול בזהירות.

"מדוע את לא עונה על השאלות שלי?"

"עניתי לך." היא נעה באי נוחות בכיסאה. "איך אתה מכיר את אחי?"

"לא אמרתי שאני מכיר אותו."

"אבל אמרת... אתה אמרת..." היא נדה בראשה. מה בדיוק הוא אמר? היא הרימה את ידה אל ראשה, אל המקום שבו החל לכאוב. "תראה, אם אתה לא מכיר אותו, פשוט תגיד את זה. היה לי יום ארוך ואני ממש עייפה. לא שאכפת לך, אני יודעת, אבל אם אתה יודע היכן הוא, אני באמת אעריך את זה אם תספר לי."

הוא הביט בה זמן כה רב, עד שלא חשבה שהוא עומד לומר כלום. "אני לא יודע היכן הוא."

משהו בנימת קולו לא נשמע נכון, אך מוחה היה כל כך מעורפל עד שלא הצליחה להבין מה זה היה. כל מה שיכלה להתמקד בו הוא ייאושה ההולך וגובר. אחרי פרץ התקווה שהרגישה לפני כמה רגעים, נדמה היה שהייאוש הכביד עליה יותר כעת.

"בסדר, טוב – "

"מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעת ממנו?" הוא שאל שוב.

ריגן שתקה לפני שענתה לו. מעולם לא פגשה את הגבר הזה. אם כך, מדוע הוא שואל אותה כל כך הרבה שאלות? "מדוע אתה רוצה לדעת? כבר אמרת שאתה לא יודע היכן הוא."

הוא משך בכתפיו הרחבות. "נכון, אני לא. אבל לא אמרתי שלא אעזור לך."

עיניהם התנגשו, ובדמיונה של ריגן עלה דימוי פתאומי של אריה קטלני המביט בארנבת. "תעזור לי?"

"כמובן. את נראית כמעט נואשת."

היא הייתה כמעט נואשת. אך איך הוא ידע זאת? האם היא נראתה נואשת כפי שהרגישה?

הוא חייך אליה, ללא רמז של חמימות. "את מתכוונת להכחיש את זה?"

גבותיה של ריגן התחברו. היא רצתה להכחיש את זה, אך לא יכלה. ובאמת הייתה זקוקה עתה לעזרה. במיוחד ממישהו שהיה מקומי והכיר היטב את האזור. מישהו שאולי אפילו מכיר את צ'אד. אך האיש הזה כבר הודה שלא, ולמען האמת הוא הטריד אותה. היא חשבה שהוא מסוכן כאשר הבחינה בו לראשונה בבר, ובעוד שבדיקה מקרוב יותר אישרה שהוא יפה-תואר, זה לא שינה את הרושם הראשוני שלה. וזה היה מוזר כי הוא לא עשה שום צעד מאיים כלפיה. ובכל זאת, היא הקשיבה לאינסטינקטים שלה והיה בו משהו שהיא לא בטחה בו. " תודה בכל מקרה, אבל אני בסדר."

"בסדר?" הוא פלט צחוק משועשע. "את אישה זרה בבר, לבד בלילה בעיר שאינך מכירה. איך בדיוק את בסדר, אמריקה?"

היא כיווצה את שפתיה לכינויים שכינה אותה ולאמת שהייתה מאחורי דבריו. כאשר יצאה, הייתה זו שעת ערב מוקדמת, והיא לא הקדישה מחשבה רבה לשעה. כל מחשבותיה נתונות למציאת מידע שיוביל לצ'אד. אך היא לא הייתה פגיעה לגמרי, נכון? היה לה את תרסיס הפלפל. "אני פשוט כך. אני מניו-יורק. אני יודעת מה אני עושה."

"באמת? אז מה התוכניות שלך עכשיו? את מתכוונת לעבור בין הברים ולהראות את התמונה הקטנה שלך לכל אדם שתפגשי?" הוא גרם לרעיון היחיד שעלה בראשה להישמע מגוחך. "זה בסדר אם את מחפשת צרות, ולא רק את אחיך."

"אני לא מחפשת צרות," השיבה בלהט.

מבטו הצטמצם לנימתה הגאוותנית, ריסיו השחורים גורמות לעיניו הכחולות להראות מחשמלות. זה היה ממש לא הוגן, שלה היה צריך להיות שיער חום ועיניים חומות, בזמן שהאיש הזה היה אחד מהיצורים היפהפיים שראתה מעודה.

"תביטי החוצה. את נמצאת בארצי פחות מעשרים-וארבע שעות ואת לא יודעת עליה כלום. את צריכה לשמוח שאני מציע את עזרתי."

ריגן צמצמה את עיניה בחשד. "איך אתה יודע כמה זמן אני בסאנטרה?"

"אם היית כאן זמן רב יותר, היית יודעת לא להיכנס לבר באזור זה של העיר בלי מלווה שיכול לגבור על חמישים אנשים."

ריגן הרגישה צמרמורת של אי נוחות עוברת בגבה. היא העיפה מבט סביב המקום וראתה שהוא עמוס יותר מאשר קודם. "אני רוצה את התצלום בחזרה, בבקשה," אמרה ונעמדה כדי ללכת.

הוא הביט בה, אינו זז. "לאן את הולכת?"

כאילו שהיא טיפשה מספיק להגיד לו את זה. "גזלתי מספיק מזמנך," היא אמרה בחטף, "ונעשה מאוחר."

"אז את פשוט הולכת להסתובב ולצאת מכאן?"

"נכון," אמרה, באומץ רב יותר משהרגישה. "יש לך בעיה עם זה?"

"אני לא יודע, אמריקה. את יכולה לגבור על חמישים אנשים?"

ריגן נרעדה לטון קולו הצרוד, גופה מגיב אליו באופן שלא יכלה להבין. עיניהם נפגשו, ומשהו קדמוני ובסיסי עבר ביניהם. שוב, הוא לא זז, אך היא התרשמה בבירור שהוא איום גדול יותר עבורה, מאשר שחמישים אנשים יכולים להיות.

היא לא רצתה לבחון את זה, וחייכה אליו חיוך מתוח. "נצטרך לראות, נכון?"

פעם נוספת, השיחות השתתקו כאשר עיניים סקרניות סרקו אותה, וריגן תחבה את ידה אל תוך תיקה, אוחזת בתרסיס הפלפל, לפני שפנתה ופסעה לעבר פתח הבר, כאילו חייה תלויים בכך.

היא חשה הקלה, כאשר יצאה החוצה בלי כל תקלה, נאנחה וראתה מונית שבדרך נס נעצרה על המדרכה לפניה.

"שלום? אתה פנוי?" היא שאלה את הנהג הנעים למראה, שחבש כובע של נהג.

"כן, גבירתי."

"תודה לאל." היא קפצה למושב האחורי ונתנה לנהג את שם המלון שלה, מרגישה כאילו שיכלה להירגע לגמרי, רק כשהמכונית הכהה החלה לנסוע. ואז היא הבינה שהזר בשחור לא השיב לה את התצלום של צ'אד.

היא הביטה מבעד לחלון האחורי, כמעט מצפה למצוא אותו עומד על המדרכה, מתבונן בה, אך כמובן שהוא לא עמד שם. עכשיו היא מתנהגת בטיפשות. והתצלום אינו חשוב. היא תדפיס אחד נוסף מחר.