שבויה לרגשותיה

1

הארבעה עשר בפברואר.

בכותרות של עיתוני הבוקר הופיעה ידיעה:

ברכות לסופר ראוי ומפורסם. זו השנה השנייה ברציפות שמייקל דֵנְבֵר, אשר על פי כמה ממבקרי הספרות הבולטים, הוא הראשון במעלה בתחום המותחנים הפסיכולוגיים, זכה בפרס קְוַונְטִין היוקרתי לסופרים, הפעם עבור ספרו החדש, נגד הכיוון. הפרס שקיבל הפך אותו לאחד הסופרים המפורסמים בקרב בני דורו, כשלזכותו חמש נובלות עטורות פרסים.

למרות זאת, מקפיד מייקל דנבר לשמור על פרטיותו בקנאות רבה ומסרב בכל תוקף להתראיין ולהצטלם, בעיקר לאחר שעלו לכותרות גירושיו המתוקשרים מדוגמנית-העל קְלֵייר פַלְקוֹנֵר, ושמועות על פיוס שהתפרסמו בעקבותיהם.

ארבעת ספריו הקודמים נחטפו להפקות הוליוודיות ושלושה מהם כבר הפכו לסרטים מצליחים, לשוברי קופות. כמוהם גם נגד הכיוון צבר שבחים רבים וצוטט כספרו "הטוב ביותר עד עתה".

מייקל השיב את שפופרת הטלפון למקומה והעביר את אצבעותיו בשערו הכהה והסמיך. שיחת הטלפון עם חברו משכבר הימים, פּוֹל לֵוֵונְס, סייעה לו להחליט סוף-סוף.

לפחות כמעט.

דווקא לא מזיק אילו הייתה לו עוזרת אישית. אם פול צדק והבחורה אכן הייתה אוצר כפי שטען, הרי שהיא עשויה להיות בדיוק האחת שהוא מבקש.

לא, לא האחת שהוא מבקש. האחת שהוא זקוק לה.

מייקל דחה את הקץ לפרק זמן מסוים משום שהוא תיעב את המחשבה לעבוד עם עוד מישהו במקום לעבוד לבדו, כהרגלו. אולם עתה, מכורח המציאות יהיה עליו לשקול שוב את הרעיון.

פול, שזה לא כבר מונה לתפקיד מנהל ושותף בחברת גְלוֹבַּל, ציין כבדרך אגב כי הכיר אישה המתאימה לתפקיד. בתגובה הביע מייקל את מחאתו באופנים שונים – כולם בלי יוצא מן הכלל –רחוקים מלהיות הגיוניים.

"הבט," אמר פול בעיניים כחולות רציניות, "אני מודע בהחלט כי לאחר שנשים כה רבות כפו את עצמן עליך בעקבות גירושיך, המין הנשי כולו מוקצה מחמת מיאוס בעיניך. בכל זאת, לא מתאים לך לתת לרגשות, בעיקר לא להרסניים שבהם, להשתלט על ההגיון הבריא שלך.

"אתה זקוק לעוזרת אישית טובה. אני מציע לך הזדמנות פז להעסיק אחת מהשורה הראשונה. האמן לי, גֵ'נִיפֵר מַנְסֵל היא הטובה ביותר שתוכל להשיג."

"אם היא עד כדי כך טובה, מדוע אתה מניח לה לעזוב?" שאל מייקל בנימה הגיונית מוחצת.

"משום שאין הברירה בידי. בעלי הסמכויות החליטו כי בתנאים הכלכליים הקיימים עלינו לקצץ בכוח אדם בכל מקום אפשרי בחברה.

"אַרְתוּר גֵ'נְקִינְס, מנהל המחלקה שתחתיו עבדה במשך למעלה משלוש שנים, סבל לאחרונה מהתקף לב ופרש מתפקידו, לפי הוראות הרופא."

מייקל רצה לומר משהו אך פול המשיך בשטף דיבורו, "אילו הדבר היה פשוט כמו להחליף את ג'נקינס בתפקידו, היה נותר על כנו מצב העניינים כפי שהוא, פחות או יותר. אך העניין לא כל כך פשוט.

"מחלקת מכירות פנימיות התמזגה עם מחלקת הייצוא, ולקַטְקְלִיף, שניהל את מחלקת הייצוא במשך למעלה מעשר שנים, יש כבר עוזרת אישית מצוינת."

כשנצוץ מבודח ניבט מעיניו הירוקות כזית, הציע מייקל באדישות, "אז אתה מנסה 'למכור' לי את ג'ניפר מנסל?"

פול, חלוץ כדורגל בהיר שיער, שרירי וחסון, נאנח. "אני מנסה לסייע לך. אף על פי שרק אלוהים יודע למה."

"ובכן, אשקול את העניין," נאנק מייקל.

פול גלגל את עיניו כלפי מעלה, ואמר בנימה נואשת, "רק אל תגזים בהכרת תודה, תהא אשר תהא החלטתך."

מייקל טפח על כתף חברו בחיוך, "תודה."

אולם העובדה שהסכים להכניס אישה שתעבוד תחתיו במשרדו הייתה צעד דרסטי עבורו.

ייתכן כי אילו הייתה בת-חסותו של פול גבר ולא אישה... אפילו אז לא בטוח שהיה מוכן לשאת את נוכחותו של אדם נוסף.

לאחר כמעט כשבוע, על אף שבאמת כבר צריך היה להיות במפלט ההתבודדות הכפרי שלו לצורך כתיבת ספרו האחרון, לא הצליח עדיין להגיע לידי הכרעה.

אז לפתע נתקבלה שיחת טלפון מקלייר, רעייתו לשעבר, ששטחה בפניו את געגועיה אליו ושיתפה אותו ברצונה העז כי ישוב אל חייה, מה שוודאי לא תרם לשיפור של מצב רוחו.

שכנועהּ העצמי שכביכול, עליה רק לנופף באצבעה והוא ישוב אליה מיד בריצה עוררה את זעמו מרה, ורק תרמה עוד יותר לסלידתו מנשים. בעיקר מאותן נשים כמו קלייר שהשתמשו במין כבכלי נשק.

אותו בוקר ממש, טלפן פול ודיווח לו במפורש, "ובכן, זו ההזדמנות האחרונה שלך. בערב יום שישי מיס מנסל תהיה מארחת במסיבת הפרישה של ג'נקינס. לאחר מכן היא תעזוב."

היות שלא נענה בתגובה מיידית הוא הציע, "אומר לך מה נעשה, מדוע שלא תעיף בה מבט מהיר, ותראה מה דעתך? היא נעימה למראה ולא במידה שמסיחה את הדעת. אני משוכנע שהיא לא מסוג הנשים שיכפו את עצמן עליך.

"אם אתה באמת רוצה לפגוש אותה, אני יכול להציג אותך כחבר שלי. אם לא, תוכל להישאר ברקע ולערוך את התצפית בחשאי."

מייקל לא היה במצב רוח של מסיבות, ולכן בחר באפשרות השנייה.

"לעת עתה," הבטיח פול, "אנסה לברר אודותיה ככל שאוכל."

 

נשף הפרידה מארתור ג'נקינס נערך באולם הנשפים המפואר של מלון מייפייר. באותו ערב שישי בשעה שמונה עמד מייקל במרפסת שהקיפה את האולם כשהוא מוסתר על ידי עלווה של אחד הצמחים המעטרים אותה.

הוא למעשה, כבר הצטער קלות על שהגיע לשם. אין ספק שהיה זקוק לעוזרת אישית טובה, אולם עוזרת אישית ראויה לא חייבת להיות דווקא אישה. בכל זאת, על מנת להרגיע את פול הוא יישאר זמן ארוך דיו כדי לשמוע את מה שיש לו לומר, ולהעיף מבט באותה מיס מנסל.

הוא בחר בנקודת תצפית בצד הנגדי לבמה המוגבהת שעליה אמורה הייתה להיערך המצגת מאוחר יותר, ומנקודה זו התאפשר לו להשקיף על כל אנשי החברה שהתאספו.

תזמורת שכבר התמקמה על הבמה ניגנה מוסיקת ריקודים, ולא מעט זוגות פיזזו על רחבת הריקודים בעת ששאר האורחים עמדו בקבוצות, משוחחים וצוחקים כשהמלצרים מחלקים לכולם כוסות שמפניה.

אירוע נוצץ לכל הדעות. ארתור ג'נקיס עבד בחברת גלובל במשך למעלה משלושים שנה, כך שלמרות האיום המרחף על האטה כלכלית לא חסכו בהוצאות.

האישה שמייקל בא לראותה באופן מיוחד לא נראתה בסביבה. עד כה הוא הצליח רק להעיף בה מבט מרחוק. גבוהת קומה ודקת-גזרה בעלת שיער כהה, מתנועעת בהידור, ולבושה שמלת שיפון באורך הקרסול בגוונים שקטים של ים עם קורטוב של אבן תרשיש ירוקה-כחלחלה, אבן תכלת וזהב.

פול, האדם היחיד הנוסף שידע כי מייקל נוכח שם, הצביע עבורו על ארתור ג'נקינס ועליה.

"מה הצלחת לברר אודותיה?" שאל מייקל חרישית.

"לא הרבה," השיב פול. "המידע היחיד שהסגל יכול היה להעניק לי הוא שהיא בת עשרים וארבע, שקטה ויעילה, והגיעה לחברת גלובל היישר מקולג' לונדוני למנהל עסקים.

"האנשים שבמחיצתם עבדה אמרו כי היא עובדת טובה, ותיארו אותה כחברותית אבל נוטה לשמור על פרטיותה."

"עוד משהו?"

"מעט מאוד ידוע על חייה הפרטיים, אבל הצלחתי לדלות משמועות כי לפרק זמן מסוים היא ענדה טבעת אירוסין על אצבעה.

"לאחר שחדלה לענוד אותה, לפני כמה חודשים, נראה כי כמה גברים במשרד ניסו את מזלם אבל היא דחתה את כולם בקרירות ובאדישות. נראה כי שבעה מגברים."

מייקל קימט מצחו מהורהר. מהדיווח הקצר נשמעה ג'ניפר מנסל כבחורה האידיאלית.

עם זאת, הוא מאן להודות בכך ולכן אמר רק, "תודה עבור המידע."

פול משך בכתפיו הכבדות. "היות שזה המצב, אלך להסתובב בין האורחים. אני מבין שאתה לא להוט לפגוש אותה כעת?"

מייקל הניד את ראשו והשיב, "לא."

"אז כשתצליח להתבונן בה מקרוב יותר, ואם אכן תשנה את דעתך, רק יידע אותי." פול הצדיע לו ונפנה אל עבר גרם המדרגות.

לא חלפו דקה או שתיים והנה שוב הופיעו לנגד עיניו של מייקל ארתור ג'נקינס וג'ניפר מנסל.

ללא חשיפה לא נאותה של ירך וחזה, החמיא מאוד החיתוך הפשוט של שמלתה לגזרתה הדקה והחיננית עד שלמות.

כאשר קרבה אליו הבחין כי על פרק כף ידה הימני ענדה שעון קטן עם רצועה שחורה פשוטה ובידה הימנית ענדה טבעת זהב.

ראשה הכהה הופנה לכיוון המנוגד לו בעת שניהלה שיחה ערה עם בחור חסון ונאה.

מסיבה לא ברורה – אולי הייתה זו מעין הזהרה – המתין מייקל בקוצר רוח מוזר לראות את פניה.

נשימתו נעצרה כאשר היא נפנתה לעברו וחייכה. הוא הכיר את הפנים הללו, ולא משום שהיא הזכירה לו את ג'וליה רוברטס הצעירה.

על אף שלמעשה, מעולם לא נפגשו, הוא כבר ראה אותה בעבר, אבל היכן ומתי?

אז הוא נזכר בלב הולם כשחווה שוב את הסצנה שהתרחשה בטירה, לפני חמש או שש שנים, כך נדמה לו?

היו אלו שעות אחר הצהריים המאוחרות והאורח האחרון עדיין נותר שם, היא עמדה בחצר המרוצפת המעוטרת בכדי פרחים מרהיבים.

ראשה מוטה לאחור, ורוח ים קלה פורעת את שערותיה הכהות הארוכות, היא התבוננה בסנוניות החגות ממעל, וחיוכה אז דמה לחיוכה כעת. הוא עמד סמוך לחומה והביט למטה דרך חרכי הירי. כשחיוך נסוך על פניה הסבה את מבטה לכיוונו. למשך רגע ארוך נפגשו עיניהם עד לרגע שהסבה משם את מבטה בביישנות.

על אף שלא היה לו צל של מושג מדוע, גם באותו רגע נראתה לו מוכרת, כאילו הכירהּ מאז ומתמיד.

בראותו אותה פוסעת אל עבר השער הראשי החל למהר בעקבותיה. אולם עד שהספיק לרדת במדרגות האבן הלולייניות של המגדל הצפוני היא כבר נעלמה מטווח ראייתו.

מונע על ידי דחיפות פתאומית, הוא חצה במהירות את החצר מתחת לשער הסורגים. מכונית זה עתה נסעה מקצה השביל התלול והמרוצף שהוביל אל שער הטירה.

לשווא ניסה למשוך את תשומת לבה. בעת שעמד שם היטלטלה המכונית על דרך העפר המשובשת, פנתה ימינה, ונעלמה בעיקול הגבעה המסולעת.

הוא שוב טיפס אל החומה המאושנבת, ובתחושת אובדן מוזרה התבונן בנקודה המוכספת הנעה בדרך החוף הציורית שהקיפה את האי, שעשתה את דרכה בשביל הבוצי.

האירוע הסתיים מכל הבחינות, תם ונשלם, אולם הוא המשיך להרהר בה, לתהות לגביה, ופניה נותרו חרוטים בזיכרונו כך שלא יכול היה למחותן.

הוא ניסה להמעיט בערך אכזבתו. הוא ניסה לשכנע את עצמו כי לא ייתכן שרגשותיו כלפי אישה אשר בסך הכל העיף מבט קצר לעברה ולמעשה, אף פעם לא פגש אותה, היו חזקים כל כך. אולם לכל אשר פנה מצא עצמו סורק את פניהם של העוברים ושבים, ומחפש אחריה בצורה לא מודעת.

עם הזמן השפעתה בנפתולי נפשו התפוגגה בהדרגה, אולם הוא מעולם לא שכח אותה.

הנה כעת היא שוב הופיעה, כמו ציווה על כך הגורל, והוא רעד המום לראותה שוב.

למרות סלידתו העכשווית מנשים, הוא נתפתה לרדת לראותה מקרוב, לשוחח עמה ולשמוע את קולה.

אבל ההגיון הבריא עצר בעדו.

הכל השתנה. במקום הבחור הרומנטי בן העשרים ושתיים היה עתה בוגר וחכם יותר, שלא לומר מצולק מקרבות ומריר, עם חשדנות כלפי נשים שנרכשה עם השנים. למרות פניה המוכרות לו בצורה חדה, הוא לא ידע באמת מה היה טיבה.

הוא התבונן בגבר מקריח וגבה קומה שהרחיק אותה מעל ארתור ג'נקינס והוביל אותה אל רחבת הריקודים, שם הם נבלעו מייד בתוך הקהל.

מייקל מהורהר החליק באצבעותיו על סנטרו החלק. נטייתו הייתה לרצות להכיר אותה טוב יותר, אולם מאחר שלא חל כל שינוי בהסתייגויותיו הקודמות הוא לא נטה להיחפז...

הוא עמד ובהה בקהל הרוקדים כמי שמביט אך אינו רואה כאשר שוב הופיע מולו פול והעיר, "אם כן, אתה עדיין כאן? לא ידעתי כמה זמן היה בכוונתך להישאר."

"תכננתי לעזוב בקרוב," אמר מייקל, "אבל רציתי להחליף אתך עוד מילה לפני כן."

"אני מבין שהעפת בה מבט? אם כן, מה דעתך?"

"ממה שראיתי עד כה, נראה כי המלצותיך טובות וראויות, אבל―"

פול שיסע את דבריו כשהבעת השלמה נסוכה על פניו, "אבל אתה לא מתכוון לעשות דבר בנדון! ובכן, הדבר נתון להחלטתך, כמובן. אני באופן אישי מאמין כי תהיה זו טעות לתת לה לחמוק מבין אצבעותיך בלי לפחות, לנקוט צעד נוסף לקדם את הנושא."

"יש לי את כל הכוונות לנקוט צעד נוסף," אמר מייקל ברוגע. "אבל הואיל ואלו לא המקום ולא הזמן הראויים, הייתי רוצה שתחליף איתה מילה ותאמר לה בקצרה..."

קבוצת אנשים שפטפטו וצחקו עצרה לידם, והוא הנמיך את קולו עוד יותר לסיים את דבריו.

"כך אעשה," הבטיח פול במלוא הרגישות ומייקל נפרד מעליו בטפיחה על כתפו.

 

כשלורה שמעה מכונית נכנסת לרחבה המתוחמת עצים היא ניגשה אל החלון והציצה מבעד לסדק צר שנפער בין הווילונות.

היא הגיעה בדיוק בזמן לראות מונית נעצרת מול חזית הבית המשותף, ומתוכה יצאה ג'ני וחצתה את המדרכה הקפואה.

"היי," קידמה לורה את פניה של שותפתה לדירה בצורה לקונית כאשר זו נכנסה לחדר המגורים.

"היי." השיבה ג'ני תוך כדי שהשליכה הצדה את מעיל הערב שלה ולכסנה מבט אל החלוק הרך בצבע ורוד שלבשה לורה ובנעלי הבית הקלות כנוצה, והעירה, "חשבתי שבשעה זו כבר תתכרבלי מתחת לשמיכה במיטה."

לורה הנהנה בפני התינוק העגלגלות שלה שהבהיקו בקרם לילה, ובשערה הבלונדיני הארוך שקודם לכן באותו ערב היא בילתה שעות במאמץ להחליקו כשהחל שוב להתקרזל במרדנות. "הייתי עושה זאת אלא שיצאתי עם תום לוִויסְטְלֵרס, ונאלצנו להמתין המון זמן למונית בחזרה.

"איך הייתה המסיבה?"

"נחמד מאוד," השיבה ג'ני ברוגע.

לורה שהבחינה בעיניה הבורקות של שותפתה לדירה ובהתרגשות שלא הצליחה להסתיר שאלה, "מה קרה? האם אביר-החלומות הופיע וסחף אותך על כנפי האהבה?"

"לא, שום דבר לא מהסוג הזה."

"אז מה קרה שבגללו את נראית קורנת ביום גאי פוקס? בחייך, ספרי."

"קודם כל אשמח לכוס תה," הציעה ג'ני בתקווה לקבל אחת.

"את מנהלת משא ומתן קשה," התלוננה לורה כשנעלמה במטבח. "אבל היות שגם לי עצמי לא תזיק כוס תה..."

ג'ני חלצה את סנדלי הערב שלה והתיישבה על הספה מול תנור הגז הזוהר. היא מתחה את רגליה לכיוון מקור החום, ואצרה בקרבה את התרגשותה המבעבעת.

לאחר שהחלה את הערב במצב-רוח שפוף בידיעה שאין לה עוד משרת עבודה, ברגע זה חשה ג'ני על פסגת העולם, עם תקווה לאפשרויות חדשות הנפתחות בפניה.

מזה זמן רב היא לא הרגישה מאושרת כל כך, מאז שחרב עליה עולמה לאחר בגידתו של אנדי, אשר גרם לה לחוש נבגדת ובלתי רצויה, אפילו חסרת ערך.

לורה שבה במהרה כשהיא נושאת שני ספלים מהבילים. אחד היא הושיטה לג'ני, היא צנחה על הספה ודחקה בה, "טוב. קדימה. תגלי."

"את מכירה את מייקל דנבר?"

"את מתכוונת לסופר? זה שתמיד השתגעת עליו?"

"לא הייתי מגדירה זאת דווקא כך."

"מדוע לא? זו האמת..."

ואכן זו הייתה האמת. מאז שקראה את ספרו הראשון, הייתה ג'ני מכורה לספריו ומוקסמת לא רק מהמשחקים הפסיכולוגיים המורכבים שלו, ולא רק בזכות העלילות השנונות והמורכבות שטווה, אלא על ידי המוח שמאחוריהם.

עם זאת, למרות התבונה והשנינות היו ספריו קריאים מאוד, ובכתיבתו ניכרה חמלה ורגישות. דמויות הגיבורים שלו היו אנשים אמיתיים עם חסרונות, כישלונות וחולשות, אבל גם בעלי אומץ לב, נשמה ועוצמה. אנשים שקוראיו יכלו להבינם ולחוש אהדה כלפיהם.

"אז מה בקשר למייקל דנבר?" המשיכה לורה.

"דרושה לו עוזרת אישית, ואני הולכת להתראיין למשרה."

לסתה של לורה צנחה. "את לא מתכוונת שהאיש עצמו יראיין אותך?"

ג'ני הנהנה. "נראה שכן."

"מתי?"

"מחר בבוקר בשעה שמונה ושלושים."

"מחר שבת," ציינה לורה.

"נכון, אני יודעת. אבל נראה שהוא ממהר לאייש את התפקיד. הוא שולח מכונית לאסוף אותי. אני לא מאמינה שזה קורה."

"גם אני לא. את בטוחה שלא שתית יותר מדי שמפניה?"

"בטוחה במפורש."

"אז איך זה קרה?"

"נראה כי מר ג'נקינס שיבורך, שיבח אותי בפני פול לוונס, אחד ממנהלי גלובל, שבמקרה הוא גם חבר של מייקל דנבר.

"כאשר לא הייתה משרה פנויה עבורי בגלובל, מר לוונס, אשר ידע כי מייקל דנבר מחפש עוזרת אישית, הציע אותי לתפקיד."

"ובינגו!"

"ייתכן שזה לא יהיה פשוט כל כך. אולי לא אקבל את המשרה. אבל אני בהחלט מקווה שכן. זו תהיה הגשמת חלום עבורי לעבוד עבור אדם כמוהו."

לורה נאנקה. "כל שאוכל לומר הוא שאם הוא לא יבין עד כמה שפר עליו מזלו ויחטוף אותך בשתי ידיים, הוא אידיוט."

ג'ני העלתה חיוך למשמע הנאמנות האגרסיבית של חברתה ואמרה, "ובכן, ניאלץ להמתין ולראות."

בסיימה את כוס התה שלה הוסיפה, "כעת כדאי שאכנס למיטה, כדי שמחר בריאיון אהיה צלולה ובהירת-מחשבה. יש לי תחושה שמייקל דנבר לא מוכן לשאת כסילים."

במבט מאוכזב מחתה לורה, "משביתת שמחה, בדיוק עמדתי לשאול אותך מה גילית אודותיו."

"כמעט שום דבר. אבל בבוקר אספר לך את המעט הידוע לי."

"עשינו עסק! תשני טוב."

 

בבוקר שאחרי, לאחר לילה לא שקט, ג'ני קמה בשעה מוקדמת. בזמן שסיימה להתקלח, שותפתה לדירה, אשר בדרך כלל בשבתות ישנה עד שעה מאוחרת, כבר הסתובבה במטבח והכינה טוסט וקפה.

"חטטנות לשמה," התוודתה בתשובה לשאלותיה של ג'ני. "לא יכולתי להמתין עוד כדי לשמוע אודות האיש עצמו. רציתי להיות ערה רק למקרה שהוא יבוא בעצמו לאסוף אותך."

"לא סביר," אמרה ג'ני באדישות.

"אז לפחות אראה את המכונית שלו... וכעת, מה בקשר לטוסט?"

ג'ני הנידה את ראשה לשלילה והודתה, "אני מתוחה מכדי לאכול משהו. אבל אשתה קפה."

לורה מזגה שני ספלים ואחר כך שאלה בלהיטות בלתי מרוסנת, "אז מה גילית אודותיו?"

"מעט מאוד, חוץ מהעובדה שהוא מתגורר בבית משותף באזור שקט במֵייפֵייר." אחר כך הוסיפה בקול מבשר רעות, "בימים אלו כל דבר שקשור בו אפוף מסתורין."

לורה לא ממש האמינה לדבריה ושאלה, "באמת?"

"באמת."

"מדוע? חייבת להיות סיבה."

"היות שרוב המידע אודותיו כבר ידוע לציבור, אספר לך מה שמר לוונס סיפר לי."

"כשמייקל דנבר התפרסם בראשונה לאחר שזכה בפרס השני שלו, הוא הפך בן-לילה לידוען. אבל נראה כי הוא אדם שמקפיד מאוד על פרטיותו ועשה כמיטב יכולתו להמעיט בערך עצמו להישאר ברקע.

"אז הוא פגש דוגמנית צילום מפורסמת, קלייר פלקונר, ונשא אותה לאישה."

"אה, כן, אני מכירה אותה!" הכריזה לורה. "יותר נכון לומר ששמעתי אודותיה." אז המשיכה בקוצר-רוח, "המשיכי."

"שניהם 'אנשים יפים' וידוענים ונראה היה שהיו מאוהבים עד מעל לראש זה בזה והתאימו בצורה אידיאלית.

"התקשורת מהר מאוד כינתה אותם בשם 'זוג הזהב' ועקבה אחריהם לכל מקום במצלמותיה. אולם בשעה שהיא נהנתה מכל המהומה סביבם ומתשומת הלב התקשורתית שהופנתה אליהם, הוא תיעב את הפרסום.

"ממש כשכבר החלה תשומת הלב כלפיהם לדעוך, התפרסם סיפור שהיא נראתה במיטה בבית מלון מבודד עם גבר אחר, בשעה שבעלה היה שקוע בין דפי ספרו. היא טענה שהדבר היה בשקר יסודו. אבל כתבת מעקב כללה תצלומים של הזוג כשניסה לחמוק מהמלון בבוקר המחרת.

"עובדה זו הגבירה את חרושת השמועות כי לאחר שישה חודשים בסך הכל, התפרקו נישואיהם, והעיתונות חגגה. מייקל דנבר נותר בשפתיים קפוצות וסירב להגיב, אולם רעייתו הכריזה בריאיון לעיתונות שהיא עדיין אהבה אותו וניסתה להתפייס עמו. מה שהוא קיווה כי יהיו גירושים שקטים הידרדר לזירת התגוששות בקרקס..."

"עכשיו שאת מציינת זאת, אני נזכרת שקראתי על כך. באותה עת ריחמתי עליו."

"מדבריו של מר לוונס אני מסיקה שחייו היו בלתי נסבלים בתקופה שנפרד מרעייתו שהמשיכה להתנגד לגירושין, כשהעיתונות הצהובה המשיכה לרדוף אחריו.

"סירובו להעניק ראיונות או להצטלם רק הגביר את להיטותם של צלמי הפאפראצ'י, ובסופו של דבר הוא נאלץ לנדוד בין דירות ולרדת למחתרת."

"ודאי היה קשה לאומלל."

"אני בטוחה שהיה לו קשה."

"את יודעת שלמרות כל הכיסוי העיתונאי הרחב אין לי מושג בן כמה הוא או כיצד הוא נראה, את יודעת?"

"אין לי שמץ של מושג," הודתה ג'ני.

"הניחוש שלי שהוא בגיל העמידה, נאה ודק גזרה, בעל מצח מקומר, אף נשרי, וזוג עיניים כחולות חודרות."

"מה בנוגע לאוזניו?"

"אה, גם זוג כאלה. אלא אם כן הוא גאון מעונה כמו וינסנט ואן גוך."

"טיפשה! התכוונתי אם הן שטוחות או בולטות?"

"בולטות ללא ספק, גדולות וקצת מחודדות."

"מה גורם לך לחשוב כך?"

"משום שכך אמור להיראות סופר מבריק."

ג'ני פרצה בצחוק. "טוב, אם את אומרת."

"דרך אגב, אם תמצאי דירה ריקה כשתשובי, אל תופתעי. זה יום הנישואין של הוריו של תום, ומאוחר יותר אנחנו נוסעים לקנט לבלות עמם את היום שם."

"טוב, אני מקווה שהכל ילך כשורה. מסרי למר ולגברת הַרְמֵן את איחולי."

ג'ני סיימה לשתות את הקפה שלה. היא הייתה לבושה בחליפה בצבע אפור כהה, וחולצה בעלת גוון דומה, שערה אסוף לפקעת על עורפה, לאוזניה ענדה עגילי זהב טהור ונגיעה קלה של איפור בפניה.

עם הדימוי הזה של מייקל דנבר בעיני רוחה, וללא מושג באשר לגילו ואף לא מה ציפיותיו מעוזרת אישית, היא יכלה רק לקוות כי הוא יתרשם לחיוב מהופעתה המחויטת כיאה לאשת עסקים.

המכונית, מרצדס נהוגה בידי נהג, עצרה מול חזית ביתה בדיוק בשעה היעודה.

לורה עמדה ליד החלון וקראה בהתרגשות, "היא כאן! לכי, ובהצלחה."

בנסותה להרגיע את הפרפרים שפיזזו בבטנה הרימה ג'ני את תיק הצד שלה ואמרה, "תודה. שיהיה לך בילוי נעים היום."

האוויר בחוץ היה קר, גֵ'ק פְרוֹסְט פיזר על המדרכה אבק יהלומים ושרבט את חתימתו המנצנצת על עצמים מחומרים טבעיים ומלאכותיים הדומים להם.

בשולי המדרכה, עמד הנהג המבוגר דרוך ומוכן לפתוח עבורה את הדלת.

כשהיא הגיעה אליו הוא בירך אותה בנימוס, "בוקר טוב, מיס."

ג'ני השיבה בברכה, נכנסה לרכב וחשה כמו פולשת המתחזה לבת מלוכה, והתמקמה בלימוזינה הנוחה והחמימה.

כשהגיעו למייפייר ועצרו מחוץ לבית דירות משותף מפואר, היא הצליחה להדחיק את ההתרגשות והמתח שאחזו בה, ולפחות הופיעה בדמותה השלווה כמי ששולטת בעצמה.

היא חצתה את רצפת השיש במבואה והזדהתה בפני אנשי האבטחה לפני שנכנסה למעלית הפרטית שהובילה אותה לקומה השנייה, בהתאם להנחיות שקיבלה.

כשנפתחו דלתות המעלית, היא הגיחה מתוכה היישר למבואה מפוארת ולקראתה הופיע ראש משרתים גבה קומה ורזה בעל פנים ארוכות ונוגות. "מיס מנסל? מר דנבר ממתין לך. הואילי לבוא אחריי."

היא צייתה, והובלה אל תוך משרד רחב ידיים מצויד היטב.

"מיס מנסל, אדוני."

כאשר הדלת נסגרה חרישית מאחוריה, התרומם מכיסאו שמאחורי שולחן הכתיבה גבר גבה קומה, כהה ורחב-כתפיים לבוש בבגד נוח אך מהודר.

לפתע הוכתה בתדהמה, ולמרות העובדה שרגליה המשיכו לנוע היא חשה כמו הילכה בחבטה היישר לתוך חלון זכוכית בלתי נראה.

בעת שהייתה משוכנעת כי הם מעולם לא נפגשו, היא חשה בביטחון רב כי הכירה אותו. חלק כלשהו בקרבה הכיר אותו, זכר אותו, הגיב לקראתו...

אולם אפילו כשניסתה לומר לעצמה כי ודאי ראתה את תמונתו בעיתון בזמן כלשהו, הייתה בטוחה כי לא בזאת מדובר. על אף שוודאי היה הסבר הגיוני כלשהו לתחושות בעלות העוצמה שחוותה.

מייקל, מצדו, נאבק להסתיר את תחושת ההקלה שהציפה אותו. בתור גבר שבדרך כלל היה כל כך בטוח בעצמו, ובתוכניות שהתכוון להפעיל, היה ברגע זה לא רגוע ועצבני. אחרי ככלות הכל, הוא היה משוכנע שהיא לא תבוא, וכעס על עצמו שהנושא בכלל היה בעל חשיבות לגביו.

כעת היא עמדה כאן מולו, ומסיבות בלתי ברורות היא נעה בצורה לא יציבה ולרגע נדמה היה כי נראתה נבוכה, אולם עד מהרה שב אליה קור-רוחה.

הוא הושיט לה את ידו בלי חיוך, "מיס מנסל... נעים מאוד."

מנעד קולו נמוך ומושך, תווי פניו מהוקצעים, אולם קשוחים וגבריים יותר מאשר נאים.

"נעים מאוד." הניחה את ידה בידו ופגשה את עיניו הירוקות בעלות הריסים העבים, שהעבירו רטט בחוט שדרתה.

היא ציפתה לגבר בגיל העמידה, אולם הוא היה צעיר למדי, בסוף שנות העשרים לחייו, כך העריכה, וכלל לא דמה לתמונה ששרטטה לורה.

ממרחק קרוב, מצא מייקל שלא די שהייתה יפהפייה, אלא גם מקסימה. אופי וקסם ניכרו בפניה בעת ובעונה אחת, וחריפות מעוררת רגש שגרמה לו לרצות להמשיך להתבונן בה.

מוטרד מתגובתו שלו אמר במהירות ובמידה של גסות, "בבקשה שבי."

למרות הרושם המיידי שהשפיע עליה השרה עליה דיבורו הקצר אי נוחות מסוימת, והיא בחרה לשבת בכיסא העור השחור שעליו הצביע, באי רצון משהו.

הוא התיישב שוב בכיסאו ונשען על השולחן במרפקיו, והניח את סנטרו בידיו המשולבות ובחן אותה בתשומת לב.

פניה הקטנות בצורת לב היו שלוות ומיושבות, גווה זקוף, רגליה הארוכות משׂוכלות וחצאיתה גולשת בצניעות מעבר לברכיה.

לא היה כל סימן ל"אישה המפתה", אף לא רמז קל לכך שהיא עשויה להפעיל תחבולה מינית כלשהי, מה שאישש את ההנחה כי הייתה שונה מן הנשים שבעקבות גירושיו, חשבו כי היה טרף קל.

הוא העריך מאוד את המראה הטבעי, לאחר כל הזוהר המלאכותי שהכיר מעולם הדוגמנות, שמח להבחין כי פניה היו מאופרות באופן קל ביותר. אבל עם עור מושלם ועם גבות וריסים כהים, היא לא הייתה זקוקה לאיפור.

מקרוב הותירו בו עיניה החומות הגדולות ופיה הבשרני הלוהט רושם עז. היא הייתה בעיניו אחת הנשים היפות והמקסימות שראה מימיו, אם כי לא בדרך ראוותנית.

ידיה היו ארוכות ועדינות, ידיים חזקות למרות עדינותן, והוא שמח לראות כי ציפורניה האובליות החיוורות היו מטופחות ובהירות אבל לשמחתו, בלי לק.

הוא הבחין בטבעת הזהב בידה הימנית, זו שענדה אמש, אולם ידה השמאלית הייתה נקייה מתכשיטים.

לפתע היה מודע לתחושת חוסר הנוחות שלה תחת מבטו הבוחן בשתיקה, וברצותו לדעת עוד אודותיה, הורה בקצרה, "ספרי לי על עצמך."

"מה בדיוק היית רוצה לדעת?"

היה לה קול נעים, הוא שם לב – תמיד היה רגיש לקולות בצורה קיצונית – רך וצרוד קמעה.

"לשם התחלה, היכן נולדת."

"נולדתי בלונדון."

"וכאן התגוררת במשך כל חייך?"

"לא. כשהייתי קטנה, עברנו להתגורר בעיירה קטנה קֵלְסֵיי. היא שוכנת בחוף המזרחי..."

בטלטלת התרגשות קלה הוא אמר, "כן, אני מכיר את המקום." העובדה שהגיעה מקלסיי חיזקה את ההשערה – אם כי לא היה זקוק לחיזוק נוסף – כי היא הייתה הבחורה שראה בטירה.

"אז איך קרה ששבת ללונדון?"

"כאשר הסבתא-רבתא שלי, שעמה התגוררתי, הלכה לעולמה כמה שבועות לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר, התגלגלתי לבית-הספר למנהל עסקים של לונדון. כאשר השגתי את ההסמכה, הגשתי בקשה וקיבלתי משרה בחברת גלובל.

"תחילה עבדתי במשרד הכללי ואחר כך הייתי לעוזרת אישית של מר ג'נקינס, אחד מראשי המחלקות."

"הבנתי מדבריו של פול לוונס כי מר ג'נקינס פורש לגמלאות, וכי המחלקה שניהל מתמזגת עם אחרת. לכן את מחפשת משרה אחרת?"

"נכון מאוד."

"הוא ציין גם שמר ג'נקינס שיבח אותך מאוד, את נאמנותך, את נימוסייך ואת יעילותך בעבודה. כל המאפיינים הללו חיוניים מאוד עבורי."

כשהיא לא אמרה דבר אלא רק המשיכה להביט בו, הוא המשיך לשאול, "מה לדעתך כרוך בתפקידה של עוזרת אישית?"

"תמיד חשבתי שעוזרת אישית טובה צריכה לדאוג שהכל יתנהל בצורה חלקה ולעשות את כל הנדרש על מנת לרצות את המעסיק שלה."

"אפילו אם זה כולל שליחויות קצרות והכנת קפה?"

"כן," היא השיבה ללא היסוס.

בחושבו על היכרותו עם נשים, הייתה הבחורה הזו כמשב רוח רענן, הוא שאל, "הדבר לא ייראה בעינייך כפחיתות כבוד?"

"לא." היא הוסיפה ברצינות, "תמיד חשבתי על תפקיד העוזרת האישית כעל משרתת בעלת שכר נאה."

הוא החניק את חיוכו ואמר, "טוב. אם כי רוב העבודה תכלול קצרנות ואחר כך העברת הכתוב למעבד תמלילים. זה החלק של העבודה שמאט את קצב ההתקדמות שלי. אני מחפש עוזרת אישית שלא תתחמק ולא תהיה קטנונית באשר לחובותיה.

"כמו כן, אני זקוק למישהי שבנוסף ליעילותה תהיה דיסקרטית ושניתן לבטוח בה."

"מר לוונס הסביר לי זאת."

"ואת חושבת שאת מתאימה?"

"כן, אני מאמינה שכן."

"על אף שהמשכורת החודשית תישאר בעינה, עלולות להיות תקופות ארוכות במקצת בין ספרים שבהן לא אזדקק כלל לעוזרת אישית.

"אבל עליי להזהירך כי כאשר אני כותב, אני לעיתים קרובות עובד שבעה ימים בשבוע, וכאשר אחליט לעבוד בערבים, אצפה מהעוזרת האישית שלי להיות זמינה. האם נראה לך הסידור הזה של 'הכול או לא כלום'?"

ללא כל היסוס היא השיבה, "כן."

מייקל היה מרוצה מאוד מתשובתה החיובית ההחלטית. אם אכן יחליט לתת לה את המשרה, ועדיין היה שם אם גדול, נשמע שהיא תקבל אותה בשמחה.