שבועיים בכפר

פרק 1 בדרך למושב

הנוף השתנה במהירות לנגד עיני. הצמדתי את האף לשמשת החלון והבטתי בעצים שחלפו על פני הדרך. דוד ירמי נהג בשתיקה, נהנה משיר ישן שבקע מהרדיו. השעון הראה שש ושלושים, שעת בוקר מוקדמת לכל הדעות, בטח כשמדובר בחופש הגדול.

טלי, שנרדמה כבר בחניית הבניין בפתח תקווה, התעוררה פתאום.

"איפה אנחנו?" שאלה בקול ישנוני והניחה את הראש על התיק הפרחוני שלי. שמעתי "כחחח" קטן אבל לא אמרתי כלום, אפילו שהיא מעכה לנו את כל החטיפים שאמא הכניסה לשם. אין לי חשק לריב איתה, טלי אמורה להיות החברה הכי טובה שלי בזמן הקרוב.

"זכרון יעקב," עידכנתי אותה, מצביעה על השלט הירוק הקרוב.

היא פיהקה ועצמה שוב את העיניים.

"אה," מילמלה. "תעירי אותי כשמגיעים, טוב?"

משכתי בכתפי. לא הבנתי איך היא מצליחה לישון כשאנחנו עוזבות את הבית לשבועיים שלמים.

דוד ירמי העיף מבט לאחור. "מה קורה, תמר, לא מצליחה להירדם?"

"לא ממש," אמרתי וסגרתי את הספר שהיה פתוח על ברכַי. כבר יותר משעה שאני מנסה לקרוא את אותו העמוד. "אתה חושב שההורים שלנו כבר עלו למטוס?" שאלתי אותו לאחר כמה רגעים של שתיקה.

דוד ירמי הציץ בשעון היד שלו. "עוד לא," אמר. "להערכתי הם ימריאו בעוד שעה־שעתיים. לוקח זמן עד שעולים לטיסה."

"אה," אמרתי ולא הצלחתי להסתיר את נימת התלונה שבקולי. "אתה יודע, אף פעם לא טסתי לחו"ל." אני וטלי כבר סיכמנו אתמול בחדר שלנו, בשעת לילה מאוחרת: הם היו צריכים לקחת אותנו איתם. מה פתאום הם נוסעים לבד, ועוד לשבועיים, ועוד בחופש הגדול שלנו.

קולו של דוד ירמי קטע את ההתנצחות הפנימית שלי. הוא צחק וסיפר לי שהוא לא עלה על מטוס עד גיל עשרים ושמונה, אז אין לי על מה להתלונן.

"חוץ מזה," הוסיף כשהמבט שלי נתקל בשלט שהודיע על מקום בשם בת שלמה, "המושב זה ממש כמו חו"ל במובנים מסוימים."

חייכתי לשם הנימוס, מתאפקת לא להוסיף: "לא נראה לי." ירמי הוא האח הגדול של אמא. אנחנו מתארחות אצלו והוא אפילו התנדב להסיע אותנו, אז לא נעים לי להגיד לו שאני חושבת שהמושב הוא מקום די משעמם.

נשענתי לאחור, מעבירה במוחי את כל החפצים שארזתי לקראת הנסיעה. קיוויתי שלא שכחתי כלום: בגדים לימי חול ובגדים חגיגיים, סנדלים ונעלי בית, בגד ים, מגבת, מברשת שיניים ומסרק; אפילו כובע, משקפי שמש וקרם הגנה לא שכחתי להביא. ברגע האחרון הלכנו לקנות שני ספרים חדשים, שיהיה לי איך להעביר את הזמן, ומחברת אחת, חדשה ועבה. הבגדים שלי ושל טלי הסתכמו בתיק משותף, גדול וירוק. את המזוודה אמא ואבא לקחו איתם.

התנועה החלה להתעורר. עוד ועוד מכוניות הצטרפו לכביש, חולקות נתיב עם דוד ירמי. קריינית הרדיו הודיעה על שיר חדש, פשוט יפהפה לדעתה, וטלי מילמלה משהו מתוך שינה.

נזכרתי ביום שבו אבא נכנס לחדר שלנו, חגיגי ומלא סוד, בזמן שאני הכנתי מערכת וטלי שיחקה במחשב. "היי, אבא," אמרתי והכנסתי את הקלמר התפוח לתיק, סוגרת אחריו בהחלטיות את הריצ'רצ'ים.

"עסוקות?" שאל בחיוך ומיד סגר אחריו את הדלת. "יש לי משהו לספר לכן."

"מה?" התעוררה מיד טלי. היא רודפת אחרי כל מה שריח מסתורין נודף ממנו.

"נחשו," אמר והניח מפה מקופלת על שולחן הכתיבה שלנו. סקרתי את המפה וזיהיתי מיד את פסל החירות, שהתנוסס על העטיפה הכחולה. באותיות לבנות וגדולות היה כתוב: "ניו יורק".

"ניו יורק," אמרתי, "למה יש לך מפה של ניו יורק?"

"מתנה לאמא," הנמיך אבא את קולו, "יש לה יום הולדת ארבעים."

טלי מיצמצה. "וזה מה שקנית לה? מפה?"

כמעט צחקתי בשקט, אבל אז הבנתי שמדובר בנסיעה אמיתית לפרק זמן אמיתי ומיד נעצתי בו מבט, ממתינה להסבר.

"מה פתאום?" חייך אבא והקמטים הדקים שמקיפים לו את העיניים צחקו יחד איתו. "קניתי לשנינו כרטיסי טיסה. מה אתן אומרות, היא תשמח?"

טלי ואני הבטנו זו בזו, מופתעות. לא ידענו שהרגע הזה עתיד לשנות לגמרי את החופש הגדול שלנו.

יומיים שלמים התהלכנו בבית, מתאפקות לא לחשוף כלום. המשימה שלי היתה בעיקר לרסן את טלי, שידועה בתור מי שלא יכולה לשמור סוד ליותר מכמה שעות. אפילו הצעתי לאבא להדפיס את פרטי הטיסה ולקשט בשבילו את המעטפה. "רעיון טוב," אמר, וראיתי שהוא מרוצה מאוד מעצמו. ובצדק — אמא תמיד מתלוננת שהוא לא מפתיע אותה.

"אז נראה מה היא תגיד עכשיו, אה?" לחש לי רגע לפני שהם יצאו לכיוון המסעדה.

כל זה היה כבר לפני חודשיים. ורק לפני כמה ימים, כשהם החליטו לשלוח אותנו למושב, הבנתי שבעצם הם באמת נוסעים ואנחנו נשארות לבד בחופש הגדול. ופתאום זה לא מצא חן בעיני בכלל.

אחרי שישבנו על המזוודה של אמא ואבא (למרות שהיא נסגרה בלי בעיות, סתם רצינו לנסות) פיהקתי והודעתי שאני הולכת לישון.

"לילה טוב, חמודה," הגיבה אמא אחרי חצי דקה בערך. אני די בטוחה שהיא אמרה את זה סתם, באופן אוטומטי, כי אחר כך שמעתי אותה שואלת איפה תמר, וכשאבא אמר לה "ישנה," היא אמרה, "אה."

כל הלילה לא נרדמתי. הם המשיכו להתעסק שם עם דרכונים ועם דולרים ועם מדריך הטיולים, ואני שכבתי במיטה, לא עייפה בכלל, משתדלת לא לחשוב. לא לחשוב, למשל, איך אני אסתדר במושב עם נדב ונעמה, בני הדודים שלנו.

בביקור הקודם שלנו שם, שהיה די מזמן, טלי שיחקה איתם כדורסל בחצר בזמן שאני קראתי ספר על הערסל. לדעתי היה מאוד משעמם. איך אצליח להעביר שם שבועיים שלמים?

אתמול בערב אמרתי לטלי שיש שתי אפשרויות: או שנדב ונעמה ייהנו מהחופשה שלהם בלעדינו ויבלו עם החברים שלהם ("ואפשר להבין אותם," אמרתי בקול קטן ומיד הרגשתי מאוד מסכנה), או שהם ינסו לשעשע אותנו ולהעביר איתנו את הזמן, וזאת האפשרות הכי גרועה מבחינתי.

"אני מאוד מקווה שאף אחד לא יצפה ממני להיות קלילה וקופצנית כמו הילדים במושב," אמרתי לטלי ולעצמי הוספתי: כי אני בכלל לא. אני גרועה בספורט וחושבת יותר מדי. וכבר למדתי שזה לא יתרון — להיות חכמה ורצינית ומסודרת — במיוחד לא בחופש הגדול.

הדרך המשיכה להתגלגל. שלטי דרך ירוקים הכריזו על מרחקים ועל מקומות שמעולם לא שמעתי עליהם. בדיוק בשעה שבע צילצל הטלפון באוטו. דוד ירמי ענה וניהל שיחות מוזרות ביותר לטעמי; משהו לגבי הצבעה, אגודה, ועד מקומי וגם על מישהו בשם גידי. מיד אחר כך אפרת, אשתו של ירמי, התקשרה ונשמעה דווקא די ערנית. היא שאלה לאן הגענו, וירמי ענה, "צומת התשבי."

"אה," היא ענתה ואני לא הצלחתי להבין אם אנחנו קרובים או עוד רחוקים.

ואז, בדיוק כשקצת התעייפתי ואפילו הסתרתי פיהוק קטן, דוד ירמי פנה ימינה. לעינינו נגלה העמק, פה ושם שדות ירוקים ומעובדים, משובצים בתוך צהוב־חום של קיץ.

"ברוכות הבאות לעמק יזרעאל," אמר ירמי ומשום מה הלב שלי החסיר פעימה. הבטתי שוב בחלון, בוחנת פועלים שעבדו בשדה. במרחק התיזו הממטרות מים נוצצים שיצרו קשת קטנה באוויר.

כעבור כמה דקות גלש הרכב באטיות אל כביש הגישה של המושב, חלף על פני שער חשמלי ובוטקה ריק של שומר. הנה, אני כבר מזהה, כמעט הגענו.

"מתי הייתן כאן בפעם האחרונה?" התעניין דוד ירמי ועקף טרקטור שנסע באטיות בשולי הדרך המשובשת.

הזדקפתי וניסיתי להיזכר. "אולי לפני שנה."

"לא הרבה השתנה," הוא חייך אלי דרך המראה.

שני אנשים לפחות — אחד בכובע טמבל כחול ודהוי, אחר במכנסיים קצרים ובסנדלים — בירכו את דוד ירמי לשלום. הוא הניף יד בחזרה. ידעתי שכולם כאן מכירים אותו, הרי הוא רכז הביטחון של המושב.

הרכב המשיך להיטלטל על פני הכביש ולהתנהל לאטו, ובצדי הדרך כבר הסתחרר ענן אבק. אמנם היתה זו שעת בוקר מוקדמת, אבל נראה שכולם כאן כבר התעוררו.

התבוננתי בשלט "פעילות קיץ מיוחדת במועדון הנוער, אל תפספסו!!" כשדוד ירמי האט את מהירות הנסיעה. נכנסנו לחניית הבית הישן והגדול בעל גג הרעפים האדום, שסביבו גינה עליזה, פרחים, נדנדה ושני זוגות אופניים שעונים על עץ תות. סוף־סוף הגענו.

"טלי," טילטלתי אותה.

"מה?" היא מילמלה ואז רטנה בקול כשהמרפק שלי הכאיב לה.

"טלי, קומי."

היא פקחה עין אחת. "מה?"

"הגענו," אמרתי.

"כבר הגענו?" שאלה והתמתחה לכל הכיוונים.

"כן," לחשתי. "תראי, כולם מסתכלים עלינו."

וזה היה נכון. בחוץ כבר עמדו אפרת, בני הדודים שלנו ועוד שני חתולים. מהחלון של השכנים הציצה עוד מישהי שלא הכרתי.

"ברוכות הבאות למושב," אמר דוד ירמי בעליזות ופתח לנו את דלת המכונית.