שבורה 2: שבורה לרסיסים

פרק 1

איפשהו במקסיקו

קול

"מה עשית, ראול?" רושף האמריקאי לעבר הגבר שחוגר את החגורה המגוחכת עם ראש הבקר בעל הקרניים הארוכות.

"לא, לא, סניור, הוא חי, רואה?" הוא סר משדה ראייתו של האמריקאי כדי להראות שכך הדבר, קול אכן עדיין בחיים. "לא קרה שום נזק."

"שום נזק?" האמריקאי שולף סכין, אוחז בידו של ראול ומטיח אותה בקיר. תוך שניות בודדות, האצבע של האיש מתגלגלת על הרצפה.

"אההה!" צועק ראול.

"הוא הקלף היחיד שנשאר לנו! ועכשיו הם חושבים שהוא מת. פאק!" האמריקאי מטיח אגרוף בקיר המוכתם בנתזי דם. הוא פונה להביט בראול, שבוהה באצבעו החסרה בפנים חיוורות כסיד. "אם לא היית נשוי לבת דודה שלי, אני נשבע שהייתי עורף לך את הראש במו ידיי."

"סי," משיב הגבר בקול רפה.

לוקה מוחה את פיו בסמרטוט. ריח הדם בוודאי מתחיל להשפיע עליו. הוא מעיף מבט בקול שמתבונן בהם. זוויות שפתיו מתעקלות מעלה. הוא נהנה לצפות בחולשותיו של לוקה.

***

סוואנה

אני מביטה לפנים, ידיי רועדות, דמעות זולגות במורד פניי. אני כל כך קרובה אליהם. לו רק...

צלצול הטלפון של קית' מפלח את הדממה, מקפיא את אצבעי הרועדת על ההדק. אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומנסה להתמקד.

"מה?" נשמע קולו המחוספס של קית'. "רגע, לאט־לאט. מה?" עיניי נפקחות לאיטן, ואני מבחינה בראשו של קית' המופנה בכיווני. פניו נופלות בעת שהוא קולט מה אני מחזיקה בידי. "רגע!" הוא שומט את הטלפון, והוא מוטח ברצפה בעודו נחפז לקום ממקומו. "סוואנה?"

"עצור," אני זועקת, מנידה בראשי ומצמידה את האקדח לרקה שלי בחוזקה. הוא נעצר בקצה המיטה, ידיו מורמות במטרה להוכיח לי שאין בכוונתו לזוז ממקומו.

"בבקשה, סאבי, תני לי את האקדח. מארק בדיוק התקשר ו —״

"אל תזוז," אני זועקת שוב בין יבבה ליבבה. אני כל כך קרובה. "פשוט תניח לי."

"לא." הוא לא מוסיף.

"אני לא מסוגלת להמשיך לשאת את הכאב. כל כך כואב לי. אני לא רוצה לחיות בלעדיו. אני לא רוצה לחיות בלי התינוק שלנו." אני שומטת את ראשי ומושכת את ברכיי אל החזה שלי. קית' רואה שבכל רגע אני עלולה לשים קץ להכול. פשוט תלחצי על ההדק, סוואנה! אני ממשיכה לאחוז בחוזקה באקדח שמטביע את חותמו על הרקה שלי. "באיזה שלב הגורל החליט שלא מגיע לי להיות מאושרת?" אני צועקת שעה שזיכרונות עוברים לנגד עיניי. "ריציתי את עונשי. ראיתי את אמא שלי מתה. ראיתי את אבא שלי מתנכר לי ומפסיק לאהוב אותי. חטפו אותי, וחגגתי יום הולדת בזמן שאני לכודה בחדר קטנטן! עכשיו איבדתי את האהוב שלי ואת התינוק שלנו! אני לא רוצה לדעת מה צופן העתיד, קית' — אני פשוט כבר לא מסוגלת להתמודד!" האקדח מקפץ מסביב לראשי שעה שיבבותיי הולכות וגוברות. "כל מי שאני אוהבת נוטש אותי. אני פשוט רוצה שזה ייגמר וזהו!"

"אני יודע, סוואנה." הוא כורע ברך על המיטה ומתחיל להתקדם לעברי. "אבל זאת לא הדרך." הוא מתמקם לצידי ומעביר יד יציבה ואיטית במעלה זרועי ומעל כף ידי. אצבעותיו עוטפות את אצבעותיי בעודו לוחש, "תני לי את האקדח, מתוקה, בבקשה."

לפתע נטל הייסורים והכאב קשה מדי. הוא מרפה את ידי מספיק כך שהאקדח נשמט מאחיזתי. הוא אוחז בכתפיי ומושך אותי אליו. אני מרגישה שהוא מתחיל לרעוד.

"גם אני מתגעגע אליו," הוא לוחש בקול רפה.

זה הקש ששובר את גב הגמל; אני מתפרקת לגמרי.

אני פחדנית.

***

מארק

מארק מטפס במהירות במעלה המדרגות וחוצה את המסדרון הארוך המוביל אל חדרו של קול. הוא נכנס לחדר השינה בסערה ומבחין בסוואנה, מכונסת בתוך עצמה וממררת בבכי, ובקית' שנראה מבוהל עד עמקי נשמתו.

"מה? מה קורה?"

קית' מניד בראשו בעודו מרים את האקדח. מארק חש בדם הניקז מפניו בעת שהוא מבין מה היה עלול לקרות. הוא לופת את שיערו בעודו מנסה לחשוב בצלילות. הוא חייב לשוחח עם קית' ועם דניאל בזה הרגע.

"קית'," הוא אומר בשקט, אחוז בחילה, "המשרד של קול, חמש דקות." קית' מהנהן בראשו.

הוא מסתובב ונחפז לצאת מהחדר ולהיכנס לחדרה של אביגיל, אותו היא חולקת עם אחותה ג׳וּן.

"אבי!" מארק לוחש בעודו מדליק את האור. "אני צריך שתעזרי לי."

"אה?" ג׳וּן ממצמצת בעיניה נוכח האור הבוהק המציף את החדר.

אביגיל שולחת את ידה אל החלוק שלה. "מארק, יקירי, מה קרה?"

"אני צריך ש..." הוא משתתק בניסיון לרסן את מחשבותיו השוצפות. "איפה סו?"

"עם סוואנה. למה?"

מארק מניד בראשו. "אני צריך שתיכנסי לחדר של קול ותחכי עם סאבי. קרה משהו, ואני לא רוצה שהיא תישאר לבד. אני —"

אביגיל נועלת את נעלי הבית שלה. "מה קרה? איפה קית'?"

"אני צריך לכנס פגישה. א־אני חושב שמצאתי משהו." הוא פונה ללכת, אולם מייד מסתובב בשנית. "אבי, את יודעת טוב יותר מכולם איפה קול החביא נשקים בחדר שלו. בבקשה תיפטרי מהם."

היא מביטה בג׳וּן בבלבול, ומהנהנת לעבר מארק.

מארק דופק על דלת חדר השינה של האורחים, קורא בשמו של דניאל בקולי קולות. סו פותחת את הדלת, נראית מותשת כליל.

"סו! את צריכה ללכת לסאבי." פניה נופלות בעודה חולפת על פניו וחוצה את המסדרון בריצה. מארק נכנס לחדר ורואה את דניאל לובש חולצה. "אני צריך לשוחח איתך תכף ומייד." מחדרו של קול נשמעות צרחות, ומארק עוצם את עיניו בחוזקה.

אלוהים אדירים, המצב יצא מכלל שליטה.

***

מארק עסוק בהפעלת הקובץ, בזמן שכולם משוחחים ומתעדכנים.

"אלוהים אדירים!" דניאל מעסה את ראשו, בעודו מאזין לסיפור של קית'.

"אם מארק לא היה מתקשר..." ידיו של קית' נשמטות לצידי גופו בכבדות. "ח־חשבתי שהיא בסדר. היא הייתה כל כך שקטה, שחשבתי שהיא מנסה להתמודד בדרכה שלה. לא היה לי מושג שמצבה התדרדר עד כדי כך."

"חברים," מארק קוטע את שיחתם ומצביע על המסך השטוח, "תגידו לי מה אתם רואים." הוא מפעיל את הדי.וי.די שהתקבל מהאמריקאי. דניאל שולח במארק מבט זועף. "אני יודע, תאמין לי, אני יודע, אבל פשוט תסתכל, בבקשה."

דניאל נושם נשימה עמוקה וצופה ברצח של בנו בשנית, אך הפעם הוא מתקרב מעט לעבר המסך.

"רגע," אומר מארק, וקית' נעמד בסמוך לדניאל.

"אלוהים אדירים!" ראשו של דניאל פונה אל מארק בחטף. "אין שום קעקוע!"

"בדיוק."

מארק מהנהן ועוצר את הווידיאו כך שרואים את כתפו של האיש. "האיש בסרטון זה לא קול."

דניאל מרים את הטלפון ועורך שיחה מהירה טרם חזרתו אל הקבוצה ההמומה. "פרנק יגיע בעוד שעה. תעירו את כולם. אנחנו צריכים לכנס פגישה."

"מה אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות?" שואל קית'.

דניאל משלב את זרועותיו. "להכין את הבחורים. הלילה אנחנו עוזבים."

"אני מצטרף." גוון קולו של מארק תקיף בעודו מסיר את המתלה שלו.

"בהחלט." דניאל מהנהן בראשו ומביט בג'ון. "פול לא יכול להצטרף. תדאג שדרק יתפוס את מקומו."

מארק קופא במקומו. הוא יודע עד כמה הצוות שלו מתעב את דרק. "לא קית' או מייק?"

דניאל פונה אל קית'. "סוואנה או קול?"

קית' מעסה את מצחו בידו. מארק יודע שהוא קרוב לסוואנה, ושהיא בוטחת בו יותר מכל שאר דיירי הבית, אך הוא בהחלט מתפתה נוכח המחשבה על החזרת קול הביתה. "קול."

"בסדר," מסכים דניאל. "בשתיים לפנות בוקר נכנס פגישה בסלון."

חצי שעה לאחר מכן, מארק שקוע במחשבותיו, מנסה להסדיר אותן ולהיערך לקראת העתיד לבוא. מה אם כבר מאוחר מדי? מה אם קול ניסה להימלט לאחר צילום הסרטון ההוא והם רצחו אותו? מייק יושב ומנענע את ברכו בעצבנות בעודו מתבונן במארק הפוסע אנה ואנה ברחבי החדר. דרק יושב בסמוך למייק, חצי ישן. הוא מפהק בקולי קולות, ומייק שולח לעברו מבט נוקב בתגובה.

"קצת כבוד, דרק."

"ישנתי עמוק, מייק. זאת בסך הכול תגובה טבעית לאופן שבו ג'ון החליט להעיר אותי."

"תסתום את הפה —״

"חברים," לוחש מארק ומניד בראשו. עכשיו זה לא הזמן להתנצחויות. כולם נתונים בסערת רגשות.

ג'ון משתרך מאחורי פול, שמתקדם בצליעה בעזרת קביים נוכח פצע הדקירה ברגלו. דניאל נכנס עם אשתו, סו. הוא מושיב אותה על כיסא. היא נראית מבולבלת, מבטה כל הזמן מוסט לעבר המדרגות. אין ספק שהיא הייתה מעדיפה להיות עם סוואנה מאשר פה.

"אני פה," מצהיר פרנק בעודו נכנס דרך דלת הכניסה בסערה. הוא לא טורח לחלוץ את מגפיו בעודו מתיישב על הספה.

"בסדר," פונה דניאל אל החדר. "אני לא מתכוון ללכת סחור סחור. הגבר שנרצח בסרטון הווידיאו ההוא זה לא קול." בחדר משתררת כזאת דממה, שאפשר היה לחשוב שמישהו לחץ על כפתור ההשתק. "כשהגוף של אותו גבר מתפתל בסרטון, רואים שאין לו קעקוע על הכתף. וכולנו יודעים שלקול יש קעקוע של הכוחות המיוחדים."

"כן, נכון," מתערב פול. "אז —״

"עד כמה אתה בטוח שזה לא הוא?" פרנק מסב את תשומת ליבו אל דניאל.

"צפיתי בסרטון עוד כמה פעמים, ואני בטוח במאה אחוז שהאדם בסרטון הזה הוא לא הבן שלי."

פרנק קם ממקומו ושולף את הטלפון הנייד. "מספיק טוב מבחינתי. תן לי דקה." הוא פונה לעבר המטבח.

"דן?" לוחשת סו ממקום מושבה. "אני חושבת שעדיף שלא נאמר לסוואנה שום דבר, עד שנדע עם מה אנחנו מתמודדים. אני לא חושבת שהיא תוכל לשאת את זה." דמעה זולגת במורד לחייה, ובטנו של מארק מתכווצת בקרבו. "אני לא חושבת שאני מסוגלת לראות אותה שוברת לרסיסים את החתיכה האחרונה שעוד מחזיקה אותה."

דניאל חוצה את החדר ואוחז בידה של אשתו. "אני מסכים, יקירתי."

"גם אתה מתכוון לנסוע." היא קמה ממקומה בתנועות נוקשות, מהדקת את הסוודר שלה סביב גופה המכופף. היא נראית כאילו שהיא בקושי מצליחה להכיל את רגשותיה.

"כן."

היא מהנהנת בראשה. "לך תחזיר את הבן שלנו הביתה." הוא מושיט אליה את ידו ונושק לה על לחייה, ואז מתבונן בה שעה שהיא פוסעת לעבר המדרגות, הדרמה של אירועי הערב משווה לתנועותיה מראה של זומבי. דניאל נאנח בכבדות ואחר כך פונה להביט בכולם בדיוק כשפרנק שב לחדר.

"בסדר, יש לנו מיקום אפשרי. יש לנו שני גששים שמשקיפים על הבית. הוא נמצא בעיירה קטנה ממש מחוץ לטיחואנה."

דן פוסע לפנים, מוחה את כפות ידיו המיוזעות בפניו התשושות. "מאחר שפול לא מתפקד, קית' יתפוס את מקומו ומייק יתפוס את הפיקוד על הבית." דרק פוצה את פיו במטרה להתווכח, אולם דניאל מניד בראשו ועוצר בעדו. "הצוות זקוק לאמון מוחלט, דרק. הוכחת שאתה לא עובד טוב כחלק מצוות. עד שתוכיח את עצמך, אתה נשאר פה." דרק נשען לאחור במקומו ומסנן דבר מה בקול חרישי.

"אני אתן לכם גישה לכל מה שתצטרכו," מודיע להם פרנק. "אני צריך שזו תהיה משימת חילוץ מהירה. שתוציאו אותו משם לפני שנגרום למלחמה גדולה יותר עם המנוולים האלה, על אף שאין לי התנגדות שתפוצצו את המקום בדרככם החוצה." פרנק מעסה את פניו באיטיות. "המסוק יהיה פה תוך שלושים דקות."

"בסדר, אנשים, תתחילו לזוז," פוקד דניאל שעה שכולם ממהרים להתפזר. "פרנק, אני צריך לראות את התוכניות של הבית."

אביגיל מכחכחת בגרונה. "מה אם —"

"לא," לוחש דניאל, הבעת פניו חמורת סבר. "בלי תרחישי 'מה אם'."

היא מהנהנת ומחבקת את מארק בחטף. "תשמור על עצמך, ילד שלי." היא נושקת ללחיו. "אנחנו אוכלים צלעות לארוחת ערב."

חיוך רפה פושט בשפתיו של מארק. "אה, אם ככה..." הוא משתתק שעה שגוש מייסר עולה בגרונו.

"אני יודעת, מתוק." היא מלטפת את הלחי שלו בעדינות. "הוא יהיה בסדר."

"כן," הוא נאנח בכבדות, מקווה שמי שמאזין יעשה הכול כדי לחלץ את החבר הכי טוב שלו בעודו בחיים.

***

סוואנה

אני יושבת באמבט של קול ומביטה מבעד לחלון. אני יכולה לשמוע את ג׳וּן וסו מתלחששות על דבר מה בעת שאביגיל נכנסת לחדר האמבטיה. היא סוגרת את הדלת, ואחר כך ניגשת לשבת מולי בכיסא העור. השעה שתיים לפנות בוקר, וכל דיירי הבית ערים בגלל ניסיון ההתאבדות האומלל שלי.

"אנחנו נצטרך לשים אותך בחדר המרופד, סאבי?" היא שואלת, וליבי מתכווץ בייסורים. "אני יודעת שכואב לך; לכולנו כואב, אבל בזה שתשימי קץ לחיים שלך, את רק תגרמי למשפחה הזאת סבל נוסף." אני מושכת את ברכיי אל החזה שלי ועוטפת אותן בזרועותיי. היא נאנחת בכבדות ומכחכחת בגרונה. "אני כל כך מצטערת, סוואנה, בקשר לתינוק."

"בבקשה," אני מדחיקה את היבבה בגרוני, "תפסיקי."

היא מתמקמת מאחוריי ומתחילה לצקת על ראשי מים חמימים. אנחנו לא מכבירות במילים שעה שהיא רוחצת את שיערי, מייבשת אותי ואחר כך מובילה אותי אל המטבח. אני מודעת היטב לאווירה השוררת בבית, ואין לי ספק שזה בגלל ניסיון ההתאבדות שלי. עוצמת החרדה היא כמו הפיל בחדר שכולם מסרבים לדבר עליו.

אנחנו חולפות על פני מספר בחורים שממהרים להשתתק בעודנו מתקרבות. הם לא מביטים בי. דניאל נכנס לחדר, הבעת פניו נחושה. אני מסיטה את מבטי, אך הוא כורך את זרועותיו סביב כתפיי ומושך אותי אליו כפי שבנו היה נוהג לעשות. אני נאבקת בכל כוחי בניסיון לכבוש את דמעותיי, אך ללא הועיל. הן תמיד נכונות לפרוץ את הסכר, שכמו עשוי קיסמים מזורגגים.

"חלק מאיתנו הוזעקו לצאת למשימה," הוא אומר ונסוג לאחור כדי להביט בי. "מייק יהיה אחראי כי קית' ממלא את מקומו של פול." הוא מביט באביגיל. "אנחנו אמורים לחזור תוך פחות מארבעים ושמונה שעות." הוא נסוג לאחור ויוצא מהחדר. אני רוצה לשאול מדוע הוא עוזב, אך במקום זאת מרכזת את מאמציי בניסיון לכבוש את פרץ הבכי המרגיז שלי. לאחר מות אימי בכיתי ללא מעצורים, אולם כעת מדובר באובדן מסוג אחר. ליבי מרוסק לעד, ואני יודעת שעל אף שלא שמתי קץ לחיי היום, לא נותר בי כל רצון להמשיך.

"סוואנה," אומר קית' בעודו מתמקם על השרפרף לצידי, "תהיי בסדר בזמן שאיעדר?" אני מהנהנת, מרגישה תשושה לחלוטין. הוא חופן את סנטרי בידו, "סאבי, מייק הוא אדם שקל לשוחח איתו, ודרק יפטרל בסביבה יותר מבדרך כלל. בלי להיעלם כמו שאת יודעת, את שומעת אותי? בהתחשב במה שקורה עכשיו עם האמריקאי —"

"אני לא איעלם," אני קוטעת את דבריו וקמה ממושבי. "תשמור על עצמך," אני לוחשת בעודי יוצאת אל הסלון ומתמקמת במקום האהוב עליי מול האש. סקוט, חתול הבית הקטן והמנוול, ניגש אליי מייד ונשכב על גבו, פושק את רגליו ומגרגר עד שאני נכנעת ומעניקה לו מעט תשומת לב. אני מניחה למחשבותיי לנדוד, נזכרת בפעם ההיא שישבתי על הרצפה וגירדתי את בטנו של סקוט כאשר קול הצטרף אליי לראשונה. קול גירד בבטנו שעה שחיוך חמים עיטר את שפתיו. אני מנגבת את לחיי. בעת שראשי מורכן לעבר הרצפה, אני מאזינה לקרשים המתפצחים בלהבות.

"חג מולד שמח," אני לוחשת בעודי נושקת לראשו הפרוותי של סקוט ואט־אט שוקעת בשינה.

***

קול

קול מצמיד את פיו לחור הקטן שבקיר, מנסה לשאוף מעט מאוויר הלילה הצח בניסיון לחדד את מחשבותיו. מפרקי כפות ידיו כפותים לצינור המים. הם מכוסים בשפשופים וביבלות. קרסוליו קשורים בחבלים והוא קופא מקור מפני שהוא לבוש רק במכנסי הצבא שלו. הם לקחו את נעליו וחולצתו לפני שהחלו להרביץ לו.

ראשו נשמט לאחור, נשען על קיר הבטון. קולה המתוק של סוואנה מגיע אליו, והוא אובד במחשבותיו.

"תבטיח לי שתחזור אליי." עיניה הכהות עולות על גדותיהן מדמעות. זה בניגוד לכל החוקים הצבאיים והאישיים, אך אם זה מה שנדרש ממנו כדי להעלים את ההבעה הזאת מפניה, הוא יבטיח לה את העולם כולו.

"אני מבטיח, מתוקה." הוא עוטף את גופה בזרועותיו. "אני רוצה לחבק אותך." היא מהנהנת בזמן שהוא אוחז בידה ופוסע לאורך השביל.

"כל כך יפה פה," היא לוחשת, מנסה לפוגג את העצבות שבסיטואציה. "היער משתרע לאורך קילומטרים על גבי קילומטרים. זהו נתיב אין־סופי שאי אפשר לדעת היכן הוא מסתיים." היא מכחכחת בגרונה. "כל כך הרבה חופש." הוא לוחץ את ידה. "מתישהו רצית פשוט ללכת בעקבות אור הירח?"

הוא מסב את מבטו ורואה שהירח מטיל שובל של אור עמוק לתוך היער. "חשבתי על זה. ויותר מפעם אחת, למען האמת." שניהם ממשיכים ללכת, שקועים במחשבות.

לפתע היא קופאת במקומה. "תברח איתי."

הוא מחייך בעודו מקרב את כפות ידיהם השלובות אל פיו ונושק לאצבעותיה. "אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לברוח איתך, סוואנה. אבל אם אברח זה לא יעלים את מה שאני עושה לפרנסתי. זה חלק בלתי נפרד ממני." הוא מוחה דמעה סוררת מסנטרה הרועד, סופג את הרגע הזה יחד איתה. "בלעדייך אני כלום." הוא רוכן אליה, חופן את פניה ונושק לה ברכות. "ואת, בייבי, את החלק הכי טוב שבי."

היא נושכת את שפתיה בין שיניה ומהנהנת. אחרי שהיא משחררת אנחה כבדה, היא מסבה אליו את גבה ומנסה להתעשת.

"את רוצה לחזור?" היא מנידה בראשה לאיטה. "מה את רוצה לעשות?"

היא פוסעת אל קצה הצוק ומרכינה את מבטה לעבר הבית. היא פושקת את זרועותיה רחב ככל יכולתה.

"אני רוצה לעוף," היא לוחשת.

קול שולף את מכשיר הקשר שלו, מתבונן בראשה הפונה להביט בשמיים. "מארק, אתה שם?"

"כן." צחוקו של מארק נשמע מבעד למכשיר הקשר.

"אני צריך שתבקש ממייק שיביא לי משהו."

לאחר כמה דקות, מייק מופיע לצידם. "תיהנו." הוא קורץ לפני שהוא נחפז להסתלק מהמקום.

קול מחייך בשביעות רצון בעודו פוסע לעבר סוואנה, שעדיין שקועה במחשבות.

"הגשימו לך משאלה." עיניה נפקחות ומבטה מורכן אל מה שקול נושא בידיו. "אמרת שאת רוצה לעוף."

החיוך שמסתמן בשפתיה מתוק מדבש. הוא מקדיש לכך רגע וחוקק את חיוכה בזיכרונו.

הוא מכוון את מזחלת העץ לעבר אחד הנתיבים הפנויים ומושך את סוואנה בין רגליו.

"מוכנה?"

היא כורכת את זרועותיו סביב מותניה. "אני מוכנה."

הוא נותן למזחלת דחיפה קלה והם מתחילים להתקדם ולצבור מהירות. צחוקה של סוואנה מהדהד בין ההרים, והוא צוחק יחד איתה. היא קופצת ממקומה ומושיטה לו יד. הוא אוחז בידה ומושך אותה מטה, אל חיקו.

משהו עולה בפניה וחיוך זעיר מעטר את שפתיה. "לא חשבתי שזה אפשרי."

"שמה אפשרי?" הוא שואל, מבולבל.

"שאפשרי לאהוב אותך אפילו יותר ממה שאני אוהבת אותך עכשיו."

"זוז!" צועק מישהו, וקול מזנק בבהלה. עושה רושם שסוואנה נותרת אדישה לגבר הצועק. שפתיה זזות, אבל הוא לא יכול לשמוע אותה.

"סוואנה?" הוא שואל, כמעט אחוז בהלה. "מה קורה?"

"לקום!" אומר הקול בשנית.

רגע אחד הוא נמצא איתה, רגע לאחר מכן הוא שוב בחדרו...

גברים צועקים מחוץ לדלתו. הוא מוחה את אגלי הזיעה מצווארו. חלום, זיכרון, פנטזיה, תקראו לזה איך שמתחשק לכם, זה שייך לו ולו בלבד. הם לא יכולים לגזול את זה ממנו.

קול נשמע ומצמרר את עורו בעודו מסתובב ומשעין את גבו על הקיר. הוא מתכווץ מפני הקור, שעה שמחשבותיו נודדות אל זיכרון נוסף. הכול משתנה ברגע שהם מחליטים להפיק את הסרטון.

הוא נגרר לחדר שבו ניצבת מצלמה המכוונת אל דגל מקסיקו המעטר את הקיר. מעמידים אותו על רגליו בזמן שהבחור עם חגורת ראש הבקר בעל הקרניים הארוכות, הבחור המכונה ראול, מצווה על אחד הגברים להסתלק. לאחר כמה רגעים, הגבר חוזר עם בחור לבן הלבוש בחולצת הוואי ומכנסי חאקי. הוא מפיל אותו אל הרצפה ומחווה בראשו לעבר ראול. הבחור נראה גוסס או מסומם.

קול מנסה להבין מה קורה, כאשר לפתע הוא מבחין בראול מושיט את ידו אל מצ'טה. הוא יכול להרגיש את הדם אוזל מפניו והוא בולע רוק בכבדות. גבר ניגש אליו ובוחן את צווארו, ואחר כך חוזר על התהליך עם הבחור המוטל על הרצפה.

"אותו הדבר," אומר הגבר לראול.

"יופי."

ואז קול יודע, הוא מבין שכל זה מצולם, אך לשם מה? הוא מבחין באור האדום נדלק, והם מצווים על קול להיישיר את מבטו אל המצלמה. הם מדליקים אור בוהק ומכוונים אותו אליו. הוא מתבונן שעה שראול נעמד לצידו ופותח בנאום. המצלמה משוטטת מטה, והוא מבחין באור האדום הקטן נמוג. מישהו תופס את קול ומושך אותו הצידה, תוחב אקדח לפניו. הוא מתבונן באימה בעת שהם קורעים את החולצה מגופו של הגבר השני ומחזיקים אותו.

"אל תאמר מילה," מזהיר הגבר, ומנענע את האקדח לעבר קול.

המצלמה משוטטת במעלה מותניו של ראול ואחר כך מתמקדת בצוואר של הגבר, אך לא מראה את פניו. רגע לאחר מכן, גרונו משוסף. דם משפריץ לכל עבר, כולל על זרועותיו וחזהו של קול. הגבר מסתובב וצונח אל הרצפה. קול מבין שמשפחתו תצפה בסרטון הזה, אך לפני שהוא בכלל מצליח לחשוב מחשבה נוספת, הוא נגרר בחזרה לתוך החדר ונכפת אל הצינור בשנית.

הוא שמע את האמריקאי חוזר, רותח מזעם לאחר ששמע שראול צילם את הסרטון ושלח אותו בלא ידיעתו. ניכר שלאמריקאי וללוקה דונובן לא היה כל קשר לסרטון. בימים שחלפו לאחר מכן, קול הטריף את דעתו באמצעות כל מיני תרחישי זוועות אשר במסגרתם בני משפחתו צופים במה שהם חושבים כעריפת ראשו. הוא חש בחילה נוכח המחשבה על סוואנה ועל תגובתה למחזה כזה, שלא לדבר על תגובת הוריו.

קול מתעורר בבהלה לאחר סיוט מזוויע נוסף ומעביר את ידיו בייאוש במורד הצינור אל האדמה ומרים את קנקן המים שהם השליכו לעברו בליל אמש. הוא לגם ממנו בזהירות, תוך כדי שהוא מקפיד שלא לחלות עקב צריכת מים מהירה מדי. הוא מתכווץ בייסורים בעודו זז, חש בפצע הפתוח הגדול בבטנו. הוא יודע שקרוב לוודאי שהוא יזדהם בגלל תנאי המחייה שלו. למרבה המזל, הם לקחו אותו החוצה להתפנות. באחת הפעמים הם לא הידקו את כיסוי העיניים כהלכה, וקול הצליח להעיף מבט הגון בסביבתו. הוא שהה בחוץ מספיק פעמים כדי לדעת באיזה כיוון להתקדם ברגע שהוא סוף סוף יחליט לבצע את המהלך שלו.

הדלת נפתחת והאמריקאי נכנס לחדר ומדליק את הנורה התלויה מהתקרה. הוא משליך לעבר קול חטיף חלבון, ושעה שהוא מנסה להרים אותו באמצעות אצבעותיו חסרות התחושה, הוא קולט שמדובר בחטיף חלבון מהאפודה שלבש בלילה שבו פשטו על הבית. בטנו של קול צונחת בקרבו בעת שהוא מבין שהם עברו על הציוד שלו.

"אז," אומר האמריקאי ומחייך. "אני מבין שרק הרגע קלטת שמצאנו את זה," הוא מרים את התמונה, "בתוך תפר באפודה שלך. אין איזשהו חוק שאוסר עליך לקחת איתך משהו שיכול להוביל אותנו לאנשים שאתה אוהב?" קול חושק את לסתו בעודו מתבונן בתמונה של סוואנה. "אז לוקה צדק," הוא מהנהן בראשו, "גם אתה מאוהב בבחורה הזאת." הוא מחייך בזחיחות ומביט בתמונה, בעת שאגודלו מלטף את פניה. "איזו תפנית מעניינת בעלילה." הוא מעיף מבט בשעונו, בוחן את קול במבטו להרף עין, ואז מכבה את האור ומסתלק.

שאלוהים יעזור לי.

***

"קום!" צועק גבר על קול, מתוך מחשבה שהוא שקוע בשינה.

למעשה, הוא האזין לצלילי הרקע במטרה להבין אם ישנם אנשים נוספים בסביבה. במקום שוררת דממה.

מושלם.

הגבר בועט ברגלו. "קום, אמרתי!" עיניו של קול נפקחות לאיטן.

הגבר רוכן מעליו ומסתבך עם המפתח בעודו מנסה לפתוח את האזיקים. אישוניו מורחבים ונדמה שהוא מסומם ממשהו. קול ממתין בסבלנות בזמן שהגבר משחרר אותו. עליו לברר אם מישהו נמצא בבית. הגבר כל כך מנותק מהמציאות, שהוא שוכח לשים את כיסוי העיניים, וקול שם לב היכן הוא מניח את המפתח של האזיקים לאחר שהוא כופת את מפרק כף ידו השני. "החוצה." הגבר נועץ את קנה רובהו בין שכמותיו ודוחק אותו קדימה.

הוא מקפיד להרכין את ראשו, אך מבחין בשני גברים מסוממים נוספים על הספה, כמעט מעולפים, ומולם מונח מגש עמוס בקוקאין. גבר אחד מסב אליהם את מבטו ואומר בזעף שעוד לא הגיע הזמן לשחרר את הגרינגו, אך הגבר פשוט מוסיף לדחוק בקול להמשיך להתקדם. קול מציץ בשעון שעל הקיר ומגלה שהמחוגים מראים שהשעה מעט לאחר חצות. יש לרשותו די והותר חשכה שהוא יוכל לנצל לטובתו.

"עץ." הבחור מצביע על העץ הסמוך ביותר. "קדימה."

קול מהנהן בראשו ואחר כך מסב את מבטו מעבר לכתפו של הגבר, כאילו שהוא מבחין בדבר מה. השומר מסתובב בחטף, וקול כורך את זרועותיו סביב גרונו של הגבר ומרתק אותו למקומו בחוזקה. קול מלפף את אחת מרגליו סביב רגלו של הגבר; הוא מצמיד אותו אל גופו ביסודיות, בעודו מגמיש את גופו בכל כוחו, עד שהוא סוף סוף מרגיש בפיצוח שלו חיכה. השומר נשמט מאחיזתו ונופל לרצפה ברפיון. קול ממהר לחלץ את המפתח מהכיס של השומר, להתיר את האזיקים שלו ולהשליך אותם לעבר הצללים. הוא לוקח מהגבר את הרובה שלו ומגלגל אותו לתוך סבך שיחים, תוך כדי שהוא ממקד את מבטו בדלת, בחיפוש אחר שני הגברים האחרים. הם אינם נראים באופק. בעודו דוחף את גופת הגבר, הוא חש במשהו מרובע בכיסו. הוא טומן את ידו בכיס ושולף מתוכו טלפון.

מושלם.

כשהרובה מוטל על כתפו והטלפון טמון עמוק בכיסו, קול נחפז אל תוך השטח המיוער בדלילות ומתקדם צפונה לעבר ההר, שם הוא יוכל למצוא קרקע גבוהה ומחסה טוב. הוא רץ ורץ ורץ, מניח לכוכבים להנחות את דרכו. הסוד טמון בנשימה; עליך לשלוט בנשימה שלך כדי לייצב את קצב פעימות ליבך, וכך תוכל לרוץ למשך זמן רב יותר. למרבה מזלו של קול, הוא ניחן ברגליים ארוכות שמאפשרות לו לחצות את הסבך במהירות. לאחר כארבעים דקות של ריצה רציפה, הוא מאט את הקצב, חש בכאב במעמקי בטנו. הוא עוצר ונשען על עץ. ידיו נשלחות למטה וחשות בדם הספוג בחלק העליון של מכנסיו. ניצחון הרוח על החומר. הוא זקוק למעט מים נקיים וחתיכת בגד לחבישת גופו.

דבר מה מצד שמאל לוכד את תשומת ליבו, והוא מתכופף, ממקם את הרובה לפניו וסורק את גזעי העצים. בחוץ שוררת חשכה מוחלטת, ובחלק מהמקומות העצים צפופים, אך קול מצליח להבחין בפנתר המשחר לטרפו לפני שהוא מספיק להבחין בו.

שריקה מוכרת מפלחת את דממת הליל. נדרשים לקול מספר רגעים כדי לזהות את הצליל. הוא ממצמץ בעיניו בעודו שומע את הצליל בשנית.

"רייבן אחד," נשמע קול של גבר במבטא אמריקאי מושלם, "אני גשש בשירותו של איגל איי אחד."

אלוהים אדירים, הוא גשש מזורגג בשירותו של פרנק!

"שם?" קורא קול, וממשיך למקד את רובהו לפנים.

"סטאף סרג'נט מילס, קולונל."

"תראה את עצמך." נשמע צליל רשרוש עלים, ובעקבותיו מופיע גבר הלבוש בבגדים כהים, ידיו מורמות אל על. קול אוחז ברובהו בחוזקה, אך מוריד אותו ברגע שהוא שם לב שהגבר מרים את חולצתו, חושף קעקוע של צבא ארצות הברית המציג את היחידה שאליה הוא שייך. אין כל צל של ספק שהוא חבר בצוות של פרנק. "אתה לבדך, מילס?" שואל קול, מניח לעצמו להישמט ברפיון לעומת העץ.

"לא, אדוני. סרג'נט האן מאייש עמדת תצפית גבוהה יותר, בזמן שירדתי לפה למצוא אותך."

"השקפת על הבית?"

"כן, אדוני." מילס מהנהן בראשו ופוסע לעבר קול בעודו מציץ בשעונו.

"אתה מחכה למישהו?"

"כן, אדוני. בלאקסטון בדרכם לפה."

"רגע אחד," אומר קול, מסיט את משקל גופו לרגל השנייה. "בלאקסטון נמצאים בדרכם לפה?" מילס מהנהן בראשו. "מתי הם אמורים להגיע?"

"בעוד כעשרים דקות."

שאני אמות.

"תראה לי את מכשיר הקשר שלך." מילס מגיש לו את מכשיר הקשר, ואומר שהוא מכוון לערוץ מספר שש. קול מצמיד אותו אל פיו ולוחץ על הכפתור. "בלאקסטון אחד לבלאקסטון שתיים; האם שומע?" שבע שניות ארוכות חולפות בטרם הוא זוכה למענה.

"בלאקסטון שתיים לבלאקסטון אחד; הקול שלך מעולם לא נשמע מתוק יותר, אחי." קול מחייך בעליזות נוכח ההערה של מארק. "ניפגש בנקודת התצפית של איגל איי שלוש."

"קיבלתי, בלאקסטון שתיים, ניפגש בנקודת התצפית של איגל איי שלוש." הוא מחזיר את מכשיר הקשר למילס ומחווה בראשו לעבר העצים. "תוביל את הדרך."

"כן, אדוני." מילס מהסס ואחר כך טומן את ידו בכיס מכנסיו ומגיש לקול גלולה קטנה הנתונה בעטיפת פלסטיק. קול מניד בראשו לשלילה, הוא איננו זקוק לדבר שיערפל את כושר שיפוטו עד שישוב לאדמת ארצות הברית. הם עושים את דרכם לעבר ההרים, ובמחצית הדרך למעלה קול מושך את מילס לאדמה. זרקור סורק את קצה ההר; קול שם לב שהוא מגיע מלנד־רובר הנמצא במרחק של כשלושה קילומטרים מהם. הוא מאותת למילס שיושיט לו את מכשיר הקשר שלו ולוחץ על הכפתור כמה פעמים עד שהוא נענה בצליל נקישה. הוא טומן את מכשיר הקשר בכיסו ומסמן למילס שימשיך לנוע תוך כדי היצמדות לאדמה. הם מגיעים לפסגה בעודם שומעים את להבי המסוק במרחק ואת צלילי צופן המורס הבוקעים ממכשיר הקשר. זה מארק, תוהה אם עדיין יש להם אורחים. הוא משתמש במכשיר הקשר כדי לאותת שהם נמצאים במרחק מספר מאות מטרים מאחוריהם ומציין שעליהם להיערך בהתאם.

מילס מחליק בין שני סלעים ומתמקם בתוך חור קטן שמתוכו הוא יכול להשקיף על המקום שבו קול הוחזק בשבי. הוא מוציא קופסה קטנה המכילה מנות קרב, מים, שמיכה ואת תיק הציוד שלו.

קול מעיף מבט בתיק הציוד של מילס ונושא אליו את מבטו. "כמה זמן אתה כבר נמצא פה, מילס?"

"שבוע, אדוני. הודיעו לנו שמישהו מוחזק פה בשבי, אז פרנק נתן לנו הוראה להשגיח על הבית. אני והאן חשבנו שזה אתה, אבל בגלל סרטון הווידיאו, חשבנו שזה מישהו אחר. לא אמרנו שום דבר. היינו צריכים לוודא שזה אתה, לפני שנוכל לדווח לאיגל איי אחד." מילס דורך את מכונת הירייה שלו, מוכן לפתוח באש. "ביום שהם הוציאו אותך בלי חולצה, הייתה לנו הזדמנות לאשר שאכן מדובר בך." מילס מחווה בראשו לעבר הקעקוע של קול. "הקעקוע שלך הוכיח את זה באופן סופי." הוא מושיט לקול רובה נוסף, ואז מסמן לו להגיח בשנית אל המרחב הפתוח.

המסוק מתחיל לנחות בדיוק כשהם מגיעים אל קרחת היער. מילס מתקרב אל הקצה ומסמן שהקרטלים הולכים ומתקרבים. קול מחווה בראשו לעבר המסוק, כאשר לפתע מילס נזרק לאחור לאחר ששני קליעים מפלחים את צד גופו. קול מזנק לפנים, אוחז את מילס בזרועותיו וגורר אותו לעבר המסוק בעודו נוחת. לפתע מארק מופיע לצידו.

"אנחנו חייבים להסתלק מפה!" צועק מארק, אוחז בזרועו השנייה של מילס ועוזר לקול למשוך אותו לתוך המסוק.

"אנחנו צריכים לאסוף את הסייר השני!" צועק קול בעודם מאותתים למסוק להמריא.

"זה מסוכן מדי!"

"הסייר השני!" פוקד קול, בעודו קולט הבזק מדמותו של אביו. הם מחליפים ביניהם מבט.

"הסייר השני," קורא דניאל לעבר הטייס. הוא שולח לעבר קול חיוך נוקשה, ואז מרכין את מבטו אל גופו המדמם של קול. "אתה בסדר, בן?"

"כן." קול מושיט את ידו, אוחז בכתפו של אביו ולוחץ אותה בעדינות. הטייס יוצר קשר עם פרנק ומקבל ממנו את נקודות הציון של האן. תוך דקות ספורות הם נוחתים ואוספים את האן. הוא נכנס למסוק ובו במקום רוכן מעל מילס, שידו מונחת על אחד מפצעיו. הוא מביט בקית' ומהנהן לעברו בראשו, מודה לו שדאג לשותף שלו עד הגעתו למקום.

"קדימה!" קולו של קול מהדהד ברחבי המסוק וגורם לכולם לתפוס את עמדותיהם. רגעים ספורים לאחר מכן, שלוש פצצות קטנות פוגעות בבית שבו קול הוחזק בשבי.

קול מתרווח לאחור במושבו, סוף סוף מניח לכאב להירשם בתודעתו. מארק ניגש אליו ומעיף מבט בפצע של קול.

"זה נראה לא טוב, קול." הוא מבחין במארק מעיף מבט באביו. הוא מהנהן בראשו, בידיעה שהוא יזדקק לתפרים ולכמות רצינית של אנטיביוטיקה. הוא מרגיש שעפעפיו כבדים שעה שתודעתו אט־אט נודדת אל ממלכת השינה.

קול בקושי זוכר את הרגע שהוציאו אותו מהמסוק. הוא זוכר במעומעם את הרופא שאמר לו לאיזה טיפול הוא יזדקק ושתפר את פצעיו. נאמר לו שיש לו שבר בגולגולת ושהוא סובל מזעזוע מוח. הוא קיבל את השינה בברכה בעת שהיא עטפה אותו, מביאה עימה חלומות שבהם הוא מתחבק עם סוואנה.

עמדתי במילה שלי, בייבי.