שבט שואג

אוצר מתחת לגשר

יונתן גרוסמן1

"והחולין, כיין המשומר מיום ליום יגבירו הניחוח"

("הביתה" / לאה גולדברג)

שם רע יצא לספר ויקרא; פניהם של מתפללים רבים מתכרכמות כשמסיימים לקרוא בפרשות השבוע את ספר שמות, ועליהם לקחת נשימה עמוקה עד שספר במדבר יעלה על הבימה בבית הכנסת.

לא רק בגלל חטיבת הקורבנות שפותחת את הספר יש רתיעה מספר זה, אלא גם בגלל שכולו חוקים וכמעט שאין בו 'סיפור'. לאורך הספר כולו יש רק שני סיפורים (ימי המילואים וסיפור המקלל), מיעוט בולט ביחס לחומשים האחרים.

אולם, לא די בזה ששם רע זה אינו מוצדק, אלא במובן מסוים יש להפוך את הקערה על פיה: בסיפור המקראי לומד הקורא על רצון ה' דרך התנהלות המציאות, דרך התפתחות סיפור ומבעד להיסטוריה. לעומת זאת, ספר ויקרא מוקדש לעמידת האדם המאמין מול אלוהיו ולבניית מערכת יחסים דתית א־היסטורית של היחיד ושל הקהל. ספר ויקרא מזמין אותנו להיכנס למרחבי הקודש פנימה ולעמוד חשופים מול ה'. במובן זה, דווקא ספר ויקרא מגלה את סודה של הקדושה.

דיון בחומש ויקרא ובמגמותיו חייב להיפתח בשאלת היחס שבין שני חלקים שונים ששזורים בו. מוקד חלקו הראשון של הספר הוא ההתרחשות סביב המשכן. הרוצה להביע עצמו מול קונו מוזמן להביא קורבן עולה או זבח שלמים, אך מטבעה, הכניסה אל הקודש גוררת גם גבולות והבחנות.

יכול האדם מישראל, ואף נדרש, לבוא אל המשכן, אך הוא מנוע מלגשת אל המזבח שהוא קודש קודשים, והוא נזקק לכוהנים שיהיו מתווכחים בינו לבין אש המזבח הבוערת תמיד. בכלל קיומו של משכן ששכינה שורה בו בתוך מחנה עממי איננו דבר כה פשוט, ולשם כך נדרשים דיני טומאה שונים (פרקים י"א־ט"ז) ופעם בשנה יש לחטא את המשכן "מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" (ט"ז, טז).

בחלק הראשון של הספר, החיים הדתיים מתרחשים מתוך זיקה למשכן. גם איסורי אכילת בעלי חיים מוארים מתוך הקשר הטומאה, כלומר, הם נגזרים מהתנהלות קהילה שבתוכה שורה שכינה; וגם מי שחולה בצרעת נזקק לעזרת הכוהנים עובדי הקודש, וייתכן שבשל טומאתו יאבד את מקומו במחנה שבתוכו ניצב משכן.

לא כך המצב בחלק השני של הספר, אשר בו פורצת הקדושה מתוך המשכן אל החיים עצמם. חלק זה מכונה במחקר 'ספר הקדושה', מפני שהוא נשען שוב ושוב על השורש קד"ש. לצד לשונות הקדושה בולט גם הצירוף 'אני ה' אלוהיכם' שפורץ באינטנסיביות רבה בחלקו השני של חומש. אך לא רק לשונות אלו מייחדות את החלק השני של ויקרא מחלקו הראשון. מושג הטומאה למשל מקבל תפנית של ממש ואם בחלק הראשון של הספר, הטומאה היא הגדרה הלכתית־משפטית שמונעת מהאדם לבוא במגע עם המשכן או עם הקורבנות, הרי שבחלק השני של הספר מושג הטומאה מקבל משמעות מטפורית של חטא או התנהגות שאיננה ראויה: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" (י"ח, כד). לפיכך, כאן גם הארץ יכולה 'להיטמא' — "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ" (י"ח, כה).

לשם שרטוט היחס שבין שני חלקיו של חומש ויקרא חשוב לקבוע היכן בדיוק מסתיים החלק הראשון ומתחיל החלק השני. גם אם התלבטות זו נראית טכנית, מתברר שהיא דרמטית להבנת מבנה ספר ויקרא ולמסע שהוא מציע בפני הקורא, מפני שהיא חושפת שאין מדובר בגבול מובחן המסמן באופן חד משמעי את המעבר בין שני החלקים.

במחקר המודרני מוסכם שהחלק השני מתחיל בפרק י"ז — באיסור שחוטי חוץ ובדרישה להקריב דווקא במשכן את הקורבנות כולם. לפי זה, שני חלקי הספר נפתחים בעולם הקורבנות: דיני הקורבנות (א'־ז') פותחים את החלק הראשון, ואילו חובת הקרבתם במשכן בלבד (ויקרא י"ז) פותחת את החלק השני. הכרעה זו נשענת על היבטים שונים של ויקרא י"ז, ברובם לשוניים. כך למשל הניסוח "וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ" שנזכר בויקרא י"ז, י, נזכר גם בהמשך החלק השני של הספר (כ', ג; כ', ה), בניגוד לצורת ביטוי זה בחלק הראשון של הספר: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" (ז', כ; כ״ה, כז).

אולם הבחינה הלשונית איננה חד־משמעית וקשה להסתמך רק עליה. למשל, הצירוף "פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" שנזכר שוב ושוב בפרק י"ז (ד, ה, ו, ט), הוא צירוף שכיח למדי בחלק הראשון של הספר (נזכר בו שתים־עשרה פעמים), אך לא נזכר בחלק השני של הספר כלל, מלבד חריגה אחת שעוסקת גם היא בקורבנות (י"ט, כא). כך גם לשון פתיחת פרק י"ז — "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (י"ז, ב), נזכרת דווקא בחלקו הראשון של החומש (ח', ה; ט', ו), אך איננה משולבת כלל בחלקו השני.

אך חשוב מכך: השורש קד"ש, והצירוף 'אני ה' אלוהיכם' — שני המאפיינים הבולטים ביותר של החלק השני של החומש — לא נזכרים כלל בפרק י"ז!

יתרה מכך, עלינו לשים לב לתוכן המתואר בפרקים אלו ולא רק להיבטים לשוניים. מבחינה זו, פרק י"ז מביע יותר מכל את מרכזיות המשכן, וכל הרוצה לאכול בשר נדרש להביאו כקורבן זבח שלמים! הבלעדיות של המשכן היא הציר המרכזי של החלק הראשון של הספר ולפיכך נראה שאיסור שחוטי חוץ שנזכר בפרק י"ז שייך עדיין לחלק הראשון, שנפתח בדיני הקורבנות וגם נחתם בהם.

בחינה של פרק י"ח, העוסק באיסורי עריות, מעלה ששיוך הפרק לכאן או לכאן איננו חד משמעי. ההתלבטות קשורה גם בעובדה המפתיעה, שאיסורי העריות חוזרים פעם נוספת, בפרק כ'.

קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להבין את פשר הפיצול שבין שתי רשימות העריות האסורות (פרקים י"ח וכ'). לדברי חז"ל, בפרק י"ח נזכרים האיסורים בלבד, ובפרק כ' מתחדש גם העונש, אך עדיין קשה להבין מה ראתה התורה לנתק את האזהרה מהעונש; נוח יותר היה לצרף את שתי הרשימות לרשימה אחת שכוללת גם את האיסור וגם את העונש.

לנוכח אפיונו של החלק השני של חומש ויקרא על בסיס השורש קד"ש ועל בסיס האמירה 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם' (שכאמור לעיל, לא הופיעו בפרק י"ז ולכן העדפנו לראותו כשייך יותר לחלקו הראשון של הספר), ניכר מעמדו המיוחד של פרק י"ח. בפרק זה השורש קד"ש איננו נזכר אך הביטוי 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם' משולב שלוש פעמים במסגרת הספרותית של הפרק כולו. בפתיחתו נאמר:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם... אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (י"ח, ב־ה)

ורשימת האיסורים מסתיימת בלשון זהה:

"וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (י"ח, כו־ל).

השוואת הפרק לפרשיית העריות שבפרק כ' מגלה שפרק כ' חוזר על רשימת האיסורים שבפרק י"ח, אך רשימת העריות נתונה בתוך מסגרת ספרותית חדשה. לפני פירוט רשימת האיסורים נאמר: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (כ', ז), ובסופה נאמר: "וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (כ', כו). לשון אחר, רשימת העריות שבפרק כ' 'נוטלת' את רשימת איסורי העריות שנזכרה בפרק י"ח, אך 'מכניסה' אותה בתוך מסגרת חדשה שיש בה דרישה לקדושה.

מתברר אם כן, שחסרון לשון 'קדושה' בפרק י"ח הוא מהותי ומכוון, ולשם השלמתו חוזרת התורה על הרשימה כולה שוב בפרק כ'. לפיכך, גם אם בפרק י"ח כבר משולבת ההצהרה 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם', אין לראותו כחלק אינטגרלי של ספר הקדושה, אלא הוא מהווה מעין מבוא לו, ראש־גשר לקראת התחלתה של התנועה החדשה שבספר.

המסקנה היא שהמעבר בין החלק הראשון של הספר לחלקו השני נעשה באופן הדרגתי. אם בכל אופן אנו נדרשים לשים את האצבע על נקודה אחת שמשקפת יותר מכל את המעבר שבין שני חלקי הספר, הרי שנקודה זו מתרחשת בפרק י"ט, בדרישה: "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (י"ט, ב). פרשיית מצוות זו מתאימה במיוחד להתחלת המסע החדש שיש בספר ויקרא, באשר — כפי שכבר לימדונו חז"ל — יש בה הדהוד מחודש של ברית סיני ושל עשרת הדברים. מכאן ואילך שורש קד"ש מלווה את הקורא ומעניק לו פרספקטיבה חדשה לקריאת הכתובים.

כיצד אם כן מתממשת דרישת הקדושה בחלק השני של הספר? למרבה ההפתעה, דווקא בחלק הזה — שבו מצהיר ה' שוב ושוב 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם' וששוב ושוב משולבת בו דרישת הקדושה — לא המשכן הוא מוקד הפרשיות, ולא הוא מוקד החיים הדתיים. אדרבה, חלק זה של הספר מסדיר את החיים הממשיים כחלק מהברית עם ה' ומעצב את זהותו של העם הישראלי החי בארצו לאור רצון ה'. הקדושה פורצת כאן אל החיים עצמם, והיא באה לידי ביטוי בהשארת מתנות עניים בשדה הנקצר ובהימנעות מקללת חרש או מהליכת רכיל. כל הדרישות האלו מוגדרות כמי שבכוחן לעצב חיי קדושה.

בעוד הקדושה שבחלק הראשון של הספר שימשה להגדרה הלכתית של קורבנות מסוימים ושל מרחב מסוים, כאן הקדושה פורצת כל גבול ומגיעה לביתו של כל ישראלי. מאחר שהצירוף 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם' פורץ גם הוא דווקא בחלק השני של הספר סביר שהדברים קשורים זה בזה, אך יש בדבר הפתעה גדולה.

דווקא בחלק הספר שלא מציב את המשכן כמרכז החיים הדתיים, דווקא בו, ה' עומד נוכח האדם ומדבר על עצמו בגוף ראשון; דווקא כאן מתברר שחיי קדושה מאפשרים חיים שיש בהם נוכחות ה' ושהם אתגר שיש ליישמו בכל מקום ואתר.

האינטימיות שנשאת על גבי הצירוף 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם' מחביאה באמתחתה הזמנה דתית דרמטית עוד יותר, מה שבמדע הדתות נוהגים לכנות 'חיקוי האל': "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (י"ט, ב). דיו כה רב נשפך על פסוק זה עד שקשה לחזור למובנו הפשוט והתמים. כל עדת ישראל נדרשת להיות קדושה מפני שה' עצמו קדוש. לא רק שהיגד כזה לא נאמר בחלק הראשון של החומש, אלא שבמידת־מה, תחילתו של הספר יוצא נגד תפיסה שכזו. האל הקדוש מתגלה במשכנו בצורת האש השורפת, ורק המקודשים שבעם יכולים לגשת אליה. כל אדם מישראל מוזמן להתייצב מול ההתגלות, אך כמו במעמד הר סיני, עליו לשמור מרחק: "לֹא תִגַּע בּוֹ יָד" (שמות י"ט, יג). לא רק הטמאים נדרשים כמובן לשמור על מרחק מהקודש ("בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" — י"ב, ד), אלא גם מקריב הקורבנות זקוק לתיווך הכוהני, שהרי "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כ"ט, לז). והנה, בחלק השני של הספר נוצרת זיקה בין קדושת ה' לקדושת האדם; אדרבה: משום שהאל קדוש, נדרש כל אדם מישראל להתקדש בכל אורחותיו.

דיונים נרחבים הוקדשו ליחס שני חלקי ספר אלו, ופעם העמדה הרווחת בחקר המקרא הקלאסי הייתה שחלקו הראשון של הספר מאוחר לחלקו השני (כך טען חוקר המקרא החשוב יוליוס ולהאוזן ורבים הלכו בדרכו). הצדק עם הגישה המקובלת יותר היום, שרואה את ארגון הספר כשיקוף של מגמתו, וטוענת שיש לראות בחלק השני של הספר הרחבה של החלק הראשון. אולם, לאור מסקנתנו לעיל, לא מדובר בשני חלקים נפרדים לגמרי שאין ביניהם קשר. אדרבה, בפרק י"ז, החותם את החלק הראשון, משובצים ביטויים הלקוחים מהחלק השני, ובפרק י"ח נזכר שוב ושוב "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", אך לא נזכרת בו לשון 'קדושה'. המעבר מהחלק הראשון לחלק השני איננו חד אלא הוא מעוצב כתנועה הדרגתית וטבעית. לפנינו סידור מכוון: החלק הראשון חייב לפתוח את המסע, ורק אחרי שעוברים דרכו אפשר לגשת אל החלק השני.

בחלק הראשון של הספר מוזמן האדם לעבוד את אלוהיו במשכנו על ידי הבאת קורבנות. גם אם יש לו מחלה מטמאת — נציג המשכן, הכוהן, הוא שיסדיר את ענייניו ויורה לו את אשר עליו לעשות. האדם נדרש לבוא חשוף לבית ה', לעמוד לפני האל ולהפנות עורף לחיי החולין. יש ביכולתו של האדם לזבוח שלמים לאלוהיו, ולאכול עמו את אותו הקורבן! לשם כך עליו לבוא אל המשכן, ולשם כך עליו להיטהר. אי אפשר להמעיט בבשורה שמתלווה לאפשרות זו — יכול האדם להיפגש עם אלוהיו ולעמוד מול התגלותו באש המזבח. אך אין ביכולתו לאכול בשר בקדושה במחנה עצמו. לשם מפגש עם ה' על האדם להפנות עורף למציאות החולית, היום־יומית.

והנה, בא חלקו השני של הספר וחושף שיש מודל אחר למפגש עם ה', במציאות החיים הבנאלית ביותר שמחוץ למשכן. לא רק מודל של שמירת מצוות — זה הלוא נאמר גם בספרי שמות, במדבר ודברים — אלא מודל של חיי קדושה, כלומר חיים שיש בהם מפגש עם מי שאמר והיה העולם, ושיש בהם שיקוף של קדושת האלוהות המצויה מעבר לעולם, בתוך המציאות עצמה. לשם מפגש עם ה' — על פי מודל זה — אין צורך לבוא דווקא אל המשכן, אלא הקדושה תבוא אל האדם, תגדיר את מעשיו ואת זמניו לאור הברית עם ה'; אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם! — בגוף ראשון ונוכח.

בהנחה שהספר ערוך באופן מכוון ובעל משמעות, מתברר שלא מדובר במודלים מתחרים שיש לבחור באחד מהם. המעבר המרוכך מחלק לחלק מלמד שמסעו של האדם המאמין מתחיל בהסתופפות תחת צל השכינה בבית ה', אך הוא מוזמן, ואף נדרש, להרחיב אט אט מפגשים תמציתיים אלו אל תוך חייו שלו, אל תוך ביתו.

על פי תפיסה זו, המציאות עצמה, על התהליכים שמתרחשים בה, על מאבקיה ועל הפוליטיקה שבה, יכולה להתנהל מתוך פרספקטיבה של קדושה. היום כבר ברור איזה תפקיד מרכזי יש לכלכלה בניהול חיים שכאלו. רבים יטענו שהמוטיבציה המרכזית שמניעה את המציאות היא המוטיבציה הכלכלית, וגם החולקים עליהם, מסכימים בדרך כלל שהדחף הכלכלי מהווה מנוע משמעותי עד דרמטי. אלא שאפשר לנהל כלכלה שמפנה עורף לכל ערך אחר מלבד האינטרס האישי של צבירת הון, ואפשר לנהל כלכלה שגם עשיית הטוב והישר נצבים בתשתיתה כערכים מכוננים. בניגוד למה שלעתים נשמע בדיונים מעין אלו, אין לזהות את החשיבה הקפיטליסטית עם חשיבה אגוצנטרית. לא פעם אפשר לשמוע אצל ראשי המדברים הנמנים עם האסכולה הקפיטליסטית, גם רצון להיטיב עם האוכלוסייה כולה, אלא שיש לעשות זאת מתוך העברת האחריות לכל יחיד.

ראויים מחבר הספר שאנו עומדים בפתחו ועורכו לכל שבח, על שלקחו על עצמם משימה ייחודית שכבר אפשר גם לומר, שפירותיה מתוקים. מתברר שבחבישת משקפיים מבית היוצר של מדע הכלכלה, יש כוח להאיר כתובים ישנים וידועים באור חדש ומרענן, מפתיע ומאתגר. למשקפיים ששם על עצמו מייקל אייזנברג יש שני מוטות שבעזרתם הן מונחות היטב על אוזניים שיודעות להקשיב. ריקוד מפתיע נוצר כשהרגישות לכתובים נעתרת לאלמנטים לשוניים וספרותיים שלא תמיד שמים לב אליהם, וכל אלו חוברים לעמדה כלכלית־אידיאליסטית, של אימוץ סולם ערכי כקריטריון כלכלי, להנעת הכלכלה ושיפורה. ריקוד שבמרכזו ניצב הטקסט המקראי, וסביבו מתנהלים בתבונה המבקשים להפוך את עולמנו לעולם טוב יותר.

פרופ' יונתן גרוסמן, המחלקה לתנ"ך, אוניברסיטת בר אילן.