שביל הזהב לריפוי טבעי

היה זה בקיץ 1976, ואני אישה צעירה, בת שלושים ואחת, דקה וחיוורת, ופניי פני ילדה. ישבתי בשלווה בסלון וקראתי בחברת שתי בנותיי — ענבל בת האחת־עשרה, בעלת עיני איילה, דקה ורצינית, ישבה על הספה לצדי, ראשה בתוך ספר; הילית בת השש, מלאת חיים וקורנת, בשיער זהוב שופע ומתולתל, רבצה על השטיח בחברת צעצועיה, שגררה קודם בעסקנות רבה מחדרה.

קולות משחקה של הילית לא הפריעו את השקט הנעים ששרר בחדר, ואני המשכתי לקרוא, ידי השמאלית תומכת בסנטרי, ואגודלי המשוטט בהיסח הדעת מתחת ללסת נתקל מדי פעם בבליטה קטנה שהנגיעה בה גרמה לכאב קל. מה זה צריך להיות? חלפה במוחי מחשבה, אך לא הייתי מוטרדת. בימים הקרובים מצאתי את עצמי בודקת וממששת את המקום לעתים קרובות, וכך גיליתי כעבור כמה ימים שהרגישות גברה והבליטה תפחה במקצת. התחלתי לתהות עד כמה העניין רציני, ולאחר יום או יומיים נוספים הטרחתי את עצמי אל רופא המשפחה.

הרופא שלנו, ד“ר גורדון, היה איש מבוגר, חביב וחייכן, למרות ארשת הרצינות המקצועית. בחדרו היה תלוי ציור מפואר של פֵּרות וירקות, והוא נהג להצביע עליו לעתים קרובות ולאמר במבטא דרום אמריקאי: “בשביל להיות בריא צריך לאכול הרבה פֵּרות וירקות“. אני הייתי מבליעה חיוך סלחני — הוא ידוע כטבעוני אדוק, ולכן חשוד כמיסיונר לדעותיו ולא צריך להתייחס להערותיו ברצינות. הילית הקטנה, שהייתה דווקא זללנית ממתקים איומה, אהבה אותו עד כדי כך שלעתים קרובות היא נאנחת כחוֹלה ורצה לשבת על הספסל שליד דלתו במרפאה רק כדי לבקר אותו.

ד“ר גורדון בדק אותי בקפדנות ואמר שלדעתו מדובר בשן רקובה שיש לעקרה. הוא הסביר שהזיהום בשן גרם לבלוטת הלימפה שמתחתיה להתנפח, והרגיע אותי באמרו שלאחר העקירה תיעלם הנפיחות.

מיהרתי לעשות כעצתו וקבעתי תור אצל רופאת השיניים החביבה עליי. ד“ר טוביס צילמה את השן ואישרה שאכן חייבים לעקור אותה. נאנחתי ונשענתי לאחור, משלימה עם גורלי ומוכנה לזריקת הרדמה ולעקירה. אך לא, ד“ר טוביס רחצה את ידיה כאות לסיום הטיפול ואמרה שלפני העקירה עליי לקחת אנטיביוטיקה במשך שבוע כדי לצמצם את הזיהום.

אנטיביוטיקה הייתה בת־בית אצלי משום שסבלתי מאנגינות תכופות, ולכן עשיתי כמצוותה ללא מחשבה נוספת. מובן שלא העליתי אז על דעתי, ואפילו בחלומותיי, שדיכוי דלקת יכול לגרום נזק כלשהו לבריאות. אדרבה, הייתי בטוחה שאני נוהגת בחכמה ובאחריות. לא יכולתי לשער לאן מובילה אותי הצייתנות בלקיחת תרופות לכל דלקת וזיהום.

כעבור שבוע גמרתי את כל גלולות האנטיביוטיקה והתייצבתי לעקירה. רופאת השיניים הטובה והאימהית ביצעה אותה בזריזות ובמיומנות, כדרכה, ואני הלכתי הביתה עם קצת כאבים, אך מרוצה שפתרתי לעצמי בעיה.

המשכתי בחיי כרגיל. ימים חלפו וגם שבועות, והבלוטה הקטנה, שלא הכאיבה עוד, לא נעלמה. כאשר שאלתי את רופא המשפחה מתי היא תיעלם, הרגיע אותי ואמר שלפעמים עובר זמן רב עד שהבלוטה נעלמת. הפסקתי לדאוג והתעלמתי ממנה.

שנתיים ומעלה חלפו, והבלוטה המשיכה לגדול לאט וללא כאבים, עד שבאחד מביקוריי אצל רופאת השיניים היא הבחינה בבלוטה ושאלה במבט מודאג: “מה זה?“. הזכרתי לה את השן הרקובה מלפני שנתיים וחצי. היא נראתה מזועזעת: “את רוצה להגיד לי שמאז זה גדל?“. משכתי בכתפיי, תוהה מה היא רוצה ממני. “את חייבת לעשות בדיקה בבית־החולים“. אפילו במבטאה הרוסי, הרך, נשמעה הדרישה תקיפה והחלטית עד שלא נותר לי שום ספק שעליי לקבוע מיד תור במרפאת פה ולסת של בית־החולים באשקלון.

התורים בבית־החולים טבעם שהם ארוכים, אך לבסוף גם תורי הגיע. הרופאים במחלקת פה ולסת חשדו שיש אבן בבלוטת הרוק וצילמו את הלסת ברנטגן מכל הכיוונים האפשריים, אך לא גילו דבר. לאחר התייעצות כבדת־ראש ביניהם הגיעו למסקנה שיש לנתח כדי לברר מה הבעיה. נקבע לי תור לניתוח לעוד חודש. הנחתי לתומי שזה ניתוח קטן ולא התרגשתי יתר על המידה.

באחד מימי ינואר 1979, ביום חורף שמשי כמו רוב ימות החורף באשקלון, הגעתי לניתוח. יוסי בעלי היה במילואים (כרגיל, תמיד הם במילואים כשעוברים דירה או כשהילד חולה). הוא שאל בחשש האם עליו לבקש חופשה, ואני עניתי כגיבורה גדולה שאין צורך, משום שזה ניתוח פצפון ובערב ודאי אהיה שוב בבית.

באותו בוקר השארתי את בנותיי אצל אמי. הן כבר היו גדולות — ענבל העדינה והרצינית בת הארבע־עשרה הייתה שקועה כתמיד בספרֶיהָ או בציוריה, והילית השמש הקטנה, בת התשע, שיחקה והייתה עסוקה כפרפר. יוסי ואני, שנישאנו בגיל צעיר, התקרבנו לגיל שלושים וארבע והתחלנו לחשוב באותם ימים על ילד נוסף, לפני שנהיה מבוגרים מדי. עניין הניתוח דחה בינתיים את ביצוע הרעיון, אך לא ראינו בו סיבה אמיתית לדאגה.

נכנסתי לבית־החולים כשמוחי נקי מדאגה, בידי ספר קריאה כלשהו, מוכנה ומזומנה לבלות יום של בטלה. ישבתי במסדרון מחכה בסבלנות, שקועה בקריאה. מכר שעבר במקום שאל בהפתעה: “מה את עושה כאן?“, “מחכה לניתוח“, השבתי כלאחר־יד. הוא נראה מופתע ומוטרד, אך נפרד לשלום והלך לדרכו. מדי שעה באו והודיעו לי על דחייה קלה בשעת הניתוח בגלל ניתוחים דחופים קודמים. התחלתי לחוש רעב, אבל אסרו עלי לאכול. מילא, המשכתי לבלוע את הספר.

סמוך לצהרים קיבלתי בגדי בית־חולים ומיטה, ולאחר מכן ניגש אליי רופא ונתן לי הסבר על הניתוח. הוא ציין שאחרי הניתוח אתבקש לנסות לשרוק כדי לוודא שלא פגעו בעצב מסוים בלסת. האזהרה שהייתה חבויה בהערתו, וכן הציפייה הארוכה והרעב, החלו לעורר בי מתיחות וחשש קל, והתקשיתי להמשיך בקריאה. כך חלפו להן שעתיים חסרות מנוחה עד שסוף־סוף הגיעה אחות, ובלי דיבורים מיותרים הזריקה לי זריקת טשטוש, השכיבה אותי על מיטת גלגלים וברעש גדול גלגלה אותי לחדר הניתוח. חשתי רווחה שהעניינים מתקדמים. מן הניתוח עצמו לא חששתי, כי לא היה לי שמץ של מושג מהו ניתוח ואיך מרגישים אחריו.

הושארתי ליד חדר הניתוח, אפופה בהמולת אנשים המתרוצצים הלוך ושוב, טרודים בעיסוקיהם, עוקפים את מיטתי, שהייתי מונחת עליה כאבן שאין לה הופכין. התחלתי לחוש שנשימתי הולכת ונחלשת, והתעורר בי החשש שמא הזריקו לי יותר מדי חומר הרגעה — אני הרי משקל נוצה, אולי טעו במינון? כולם מסביב כל כך עסוקים, ונראה שאיש אינו מבחין בי. למי עליי לפנות?

הנשימה המשיכה להיחלש, והחרדה הלכה וגברה ולחצה את לבי כאגרוף ברזל. מחשבה נוראה עלתה בראשי — אולי אני עומדת למות בעוד רגע, ולא אראה עוד את יוסי והבנות. רציתי בכל לבי לחבק אותם ולהיפרד מהם לפני שאמות, אך מחמת החולשה לא הצלחתי אפילו לבכות.

לפתע היטלטלה המיטה והוסעה לחדר הניתוח. כמה זוגות ידיים אחזו בי והעבירו אותי אל שולחן הניתוח. הופתעתי לגלות שאני עדיין בחיים, ומישהו בכלל מתייחס אליי. רחל, אחות טובת לב שהכרתי, חייכה אליי בעיניה מעל מסכת הניתוח, כמבטיחה שהכל יהיה בסדר. רציתי בכל לבי להאמין במבט המעודד. עוד אני בוהה בה, הזריק לי הרופא המרדים את זריקת ההרדמה כשהוא מנסה להתלוצץ אתי. שמעתי אותו סופר עד שלוש וצללתי באחת לתוך חידלון.

התעוררתי לתוך כאב נורא שפילח את צווארי. חשבתי שנרדמתי לשתי דקות, אבל הכאב הבהיר לי מיד שהניתוח הסתיים (ונאמר לי שהוא נמשך שלוש שעות). ההכרה תעתעה בי — רגע אחד הייתי ערה, מתייסרת בכאבי תופת ובבחילה, ובמשנהו צללתי לתוך בור שחור של אבדן הכרה בלי להבין מה קורה לי. לאחר כשעה או יותר פגה תחושת הטשטוש והבחילה, ונותרתי רק עם הכאב המציק.

הצלחתי לקום ולהתבונן בראי — רעיון מטופש ביותר, כפי שהתברר לי מיד, שכן מן המראה ניבטה אלי דמות מחרידה, שצווארה נפוח כבלון וממנו משתלשל צינור פלסטי שקוף לניקוז הדם. לא יכולתי לשאת את המחשבה שזאת אני, הדקה והעדינה למראה. הכאב בצווארי צבט וחתך בלי הפוגה, ובייאוש התחננתי לאחות שתיתן לי כדור נגד כאבים, אך היא סירבה: “זה לא רצוי לאחר ניתוח“, אמרה ולא הסבירה. עוד מספר שעות הסתובבתי כאריה בכלוב של ייסורים עד שהכאב התחיל להתפוגג ונעשה נסבל.

שבוע ימים ביליתי באותו מקום מדכא הקרוי בית־חולים, בחברת אנשים סובלים ועצובים. כאשר עזבתי את בית־החולים ציין הרופא שעליי לחזור בשבוע הבא לקבל את תוצאות הניתוח. לא הבנתי על אילו תוצאות הוא מדבר, אבל אם ביקש מובן שאבוא. שמחתי לחזור הבייתה, על אף שהיינו בשלבי העברת הדירה. לא האמנתי שבעלי יסתדר בלי עזרתי, אבל החברים סייעו לו בהתלהבות ואני הובאתי אחר כבוד, כמלכה, לבית נקי ומסודר. צווארי היה נוקשה מאוד וכל תנועה הכאיבה, אך למרות הנפיחות כבר יכולתי להביט בראי בלי להיבהל.

על אף שהחורף היה בעיצומו השמש התעקשה לחמם כמו בקיץ. הים היה שקט וצבעו כחול עמוק עד לקו החד מתחת לתכלת באופק המערב, כאילו שם נגמר העולם. השבוע חלף בניסיון לחזור לשגרת החיים למרות הצוואר הנוקשה והכואב. בסוף אותו שבוע מצאתי את עצמי בחדרו של הרופא, לא בלי המתנה ממושכת בתור הארוך והמעצבן.

ד“ר נדר שניתח אותי הוא גבר רחב ומוצק, פניו הרבועים עטורים שיער שיבה, וטוב לבו קורן מקמטי פניו. “שבי, שרה‘לה“. “מעניין“, חשבתי לעצמי, “הרי כך קראו לי בקיבוץ בילדותי“, ותחושת חמימות עטפה אותי. להרף עין הבחנתי על פניו בצל חולף. “מה קורה לו“, חשבתי לעצמי, עדיין לא משערת כלל שלדאגתו יש קשר כלשהו אליי.

הוא התעשת והסביר במילים קצרות: “ובכן, הוצאנו לך בלוטת לימפה בגודל אגוז. שלחנו אותה לבדיקה פתולוגית, והתשובה הייתה שהבלוטה איננה טובה“. לרגע קט השתררה דממה ולבי פרפר ושקע בבהלה; היה לי ברור, אינני יודעת כיצד, ש“לא טובה“ פירושו סרטן.

ההבנה וההלם ניכרו כנראה על פניי, ולפני שהספקתי להתעשת הוא מיהר להמשיך: “שלחתי את הבלוטה לפתולוג נוסף, כדי להיות בטוח. בעוד מספר ימים נדע בדיוק. אני לא חושב שצריך להיכנס לחרדה, משום שזה נראה לי גידול מקומי שכנראה לא התפשט“.

הנחתי למילותיו להרגיעני, והבהלה נמוגה באנחת רווחה. וכי מה ידעתי על סרטן? אם הרופא רגוע, למה שאתחיל לדאוג? עטפתי את עצמי בביטחון התמים ש“לי זה לא יקרה“, ועברתי שבוע נוסף בתחושת שלווה יחסית.

בפגישתנו הבאה הופתעתי שוב מהבעת העצבות על פניו של ד“ר נדר. “הבדיקה השנייה“, פתח ללא הקדמות, “אישרה את האבחנה הראשונה — סרטן בלוטות הלימפה, נון־הודג‘קין מסוג ממאיר למדי שנקרא היציוציטיק לימפומה“. לבי נפל בקרבי. דמעות של פחד ורחמים עצמיים פרצו מעיניי ושטפו ללא מעצור. הביטחון התמים התגלה כקנה־קש, שנאחזתי בו כטובעת שגל אדיר נשבר מעליה. עתה, באור המציאות המרה, חשתי קטנה, פגיעה ונפחדת מול משהו גדול ונורא. דבריו של הרופא, ש“אפשר לחיות עם זה די הרבה זמן“, לא ניחמו אותי כלל. כמו כל אדם צעיר ובריא שאינו חושב על המוות רציתי לחיות ללא הגבלת זמן עד זִקנה ושיבה — עד… שיימאס לי. מה עוד, שבעיני רוחי יכולתי כבר לראות איזה מין חיים מחכים לי — עד לאותו רגע הייתי בעיני עצמי אישה בריאה, והנה לפתע הפכתי לחולה שמחזיקים אותה בחיים באמצעים שונים ומשונים. עולמי חשך עליי.

בכל זאת, מבעד לדמעות ולמרות ההרגשה הנוראה, הצלחתי להתעשת מעט וביקשתי מהרופא שתמיד יספר לי את כל האמת ולא יירתע מפני דמעותיי. הוא הבטיח. הרגשתי מתגובתו שגם הוא מעדיף לומר את האמת, ובדרך כלשהי החזירה לי הבטחה זאת מעט תקווה ואמונה בעצמי, ואולי גם שמץ של תחושת שליטה בגורלי.

לאחר שנרגעתי מעט הסביר לי ד“ר נדר מה צפוי לי בימים הקרובים, שלב אחר שלב. ראשית יהיה עליי לעבור כמה בדיקות כדי לברר אם המחלה התפשטה לאיברים אחרים. אם יתברר שאמנם כך הדבר, אזי לא נוכל להסתפק בהקרנה מקומית בצוואר, האמורה לחסל תאים סרטניים שאולי נותרו באזור, ויהיה צורך להתחיל בטיפול כימי המשפיע על כל תאי הגוף, בריאים וחולים כאחד. עתה נותר לי רק לקוות שהמחלה לא התפשטה.

חזרתי הביתה המומה ובפי הבשורה המרה. יוסי נחרד כמוני. יכולתי לראות בעיניו את הבהלה מהמחשבה שיש לי באמת סרטן — אותה מחלה איומה וקטלנית שממנה נפטרה אמו שנים מספר קודם לכן. הוא ראה אותה בייסוריה ובגסיסתה, ועכשיו אשתו? הבנות הבינו רק שמשהו נורא קרה לאמא. גם היום, כשהן כבר נשים בוגרות, עולות דמעות בעיניהן בשעה שהן נזכרות כיצד הרגישו אז.