1
"אני לא זוכרת איפה הייתי או מה עשיתי כששמעתי שאבא שלי מת."
"הבנתי. את רוצה להרחיב על זה?"
הסתכלתי על תרזה הישובה בכורסת העור הגדולה שלה. היא הזכירה לי את הנמנמן הישנוני במסיבת התה של אליס בארץ הפלאות או את אחד מחבריו העכבריים. היא הרבתה למצמץ מאחורי משקפיה העגולים הקטנים ושפתיה היו קפוצות כל הזמן. היו לה רגליים נהדרות מתחת לחצאית הטוויד באורך הברך, וגם שיער טוב. החלטתי שהיא יכלה להיות יפה אילו רצתה, אבל ידעתי שהיא לא הייתה מעוניינת בשום דבר חוץ מלהיראות אינטליגנטית.
"אלקטרה? אני שוב מאבדת אותך."
"מצטערת, הייתי במקום אחר."
"חשבת איך הרגשת כשאבא שלך מת?"
מאחר שלא יכולתי לומר לה בדיוק מה חשבתי, הנהנתי ברצינות. "כן, חשבתי על זה."
"ו...?"
"אני באמת לא יכולה לזכור. מצטערת."
"נראה לי שכעסת על מותו, אלקטרה. למה כעסת?"
"אני לא... לא כעסתי. כלומר, בכנות, אני לא מצליחה לזכור."
"את לא מצליחה לזכור איך הרגשת ברגע ההוא?"
"לא."
"בסדר."
ראיתי אותה משרבטת משהו בפנקס שלה, בוודאי משהו כמו "מסרבת להתמודד עם מות אביה". זה מה שהמטפל האחרון אמר לי, אף על פי שאני דווקא התמודדתי עם זה כל הזמן. כמו שלמדתי במשך השנים, הם אוהבים למצוא סיבה לזה שאני דפוקה ואז הם נאחזים בזה כמו עכבר בנתח גבינה, ומכרסמים עוד ועוד עד שאני אסכים איתם ואדבר שטויות רק כדי שהם יהיו מרוצים.
"ובכן, איך את מרגישה בקשר למיץ'?"
הביטויים שעלו בדעתי לתאר את האקס שלי היו בוודאי שולחים את תרזה אל הנייד שלה כדי להזהיר את המשטרה מפני אישה מטורפת שמסתובבת חופשי ורוצה לסרס את אחד מכוכבי הרוק הכי מפורסמים בעולם. במקום זה, חייכתי במתיקות.
"אני בסדר, המשכתי הלאה."
"כעסת עליו מאוד בפעם האחרונה שהיית כאן, אלקטרה."
"כן, אבל אני בסדר עכשיו. באמת."
"טוב, אלה חדשות טובות. ומה בעניין השתייה? קצת יותר בשליטה?"
"כן," שיקרתי שוב. "תקשיבי, אני חייבת לרוץ עכשיו לפגישה."
"אבל יש לנו עוד חצי שעה, אלקטרה."
"אני יודעת, באמת חבל, אבל אלה החיים." קמתי והלכתי אל הדלת.
"אולי אני יכולה לשבץ אותך בהמשך השבוע? תדברי עם מרשה בדרך החוצה."
"כן, תודה." כבר סגרתי את הדלת מאחוריי. חלפתי על פני מרשה, פקידת הקבלה, והלכתי אל המעלית. זו הגיעה כמעט מייד, וכשהחלקתי למטה עצמתי עיניים - שנאתי את כל המקומות הסגורים - והצמדתי את מצחי החם אל קיר השיש הקריר.
אלוהים, חשבתי, מה קורה איתי? אני כל כך דפוקה עד שאני אפילו לא יכולה לספר למטפלת שלי את האמת!
את מתביישת לספר לה את האמת... ואיך היא בכלל יכולה להבין גם אם היית מספרת לה? אמרתי לעצמי. היא כנראה חיה בבית עירוני פרטי עם בעלה העורך דין, יש לה שני ילדים ומקרר מכוסה מגנטים חמודים שמציגים את ציוריהם. וגם, הוספתי לעצמי כשנכנסתי למושב האחורי של הלימוזינה, אחד מאותם תצלומים מעוררי קבס של אבא ואימא והילדים, כולם בחולצות ג'ינס תואמות, שהם הגדילו ותלו מאחורי הספה שלהם.
"לאן, גברת?" שאל אותי הנהג דרך האינטרקום.
"הביתה," נבחתי, לפני שחטפתי בקבוק מים מהמקרר הזעיר וסגרתי אותו במהירות לפני שאתפתה לבדוק את האופציות האלכוהוליות. היה לי כאב ראש נוראי, ששום כמות של משככי כאבים לא יכלה לשכך, והשעה כבר הייתה אחרי חמש אחר הצהריים. אבל המסיבה אתמול הייתה נהדרת, בכל אופן עד כמה שיכולתי לזכור. מוריס, החבר המעצב המעולה החדש שלי, היה בעיר וקפץ אליי למשקה עם כמה מהחברים הניו יורקיים שלו, שהזמינו אחרים... לא זכרתי שהלכתי לישון, והופתעתי למצוא גבר זר איתי כשהתעוררתי הבוקר. לפחות הוא היה זר יפה תואר, ואחרי ששוב התוודענו פיזית זה אל זה, שאלתי אותו לשמו. פרננדו היה נהג משלוחים ברשת וולמארט בפילדלפיה עד לפני כמה חודשים, כאשר אחת מקנייניות האופנה הבחינה בו והתקשרה לחבר בסוכנות דוגמנים בניו יורק. הוא אמר שהוא ישמח ללוות אותי על השטיח האדום מתישהו בקרוב - למדתי בדרך הקשה שתצלום שלי נשענת על זרועו עשוי להזניק את הקריירה של מר וולמארט לשמיים - אז נפטרתי ממנו במהירות האפשרית.
אז מה אם היית מספרת לגברת נמנמן את האמת, אלקטרה? אז מה אם היית מודה שבלילה האחרון היית מסטולית כל כך מאלכוהול וקוק עד שיכולת לישון עם סנטה ולא היית שמה לב? שהסיבה לכך שאפילו לא יכולת להתחיל לחשוב על אבא שלך לא הייתה המוות שלו, אלא הידיעה כמה הוא יתבייש בך... כמה הוא היה מתבייש בך?
לפחות כשפא סולט היה בחיים, ידעתי שהוא לא יכול לראות מה אני עושה, אבל עכשיו כשהוא מת, הוא איכשהו נעשה נוכח בכול. הוא היה יכול להיות בחדר השינה איתי בלילה האחרון, או אפילו כאן בלימוזינה ממש עכשיו...
נשברתי ושלחתי יד אל בקבוקון וודקה ויצקתי אותו לתוך גרוני בעודי מנסה לשכוח את מבט האכזבה על פניו של פא בפעם האחרונה שראיתי אותו לפני מותו. הוא בא לניו יורק לבקר אותי ואמר שיש לו משהו לספר לי. התחמקתי ממנו עד הערב האחרון, ואז הסכמתי בחוסר חשק ללכת איתו לארוחת ערב. הגעתי ל׳אזיאת׳, מסעדה ממש מול הסנטרל פארק, כשאני כבר מלאה בוודקה ובסם מעורר. ישבתי קהויה מולו כל הארוחה, ובכל פעם שהוא התחיל בשיחה שלא רציתי להמשיך בה, ביקשתי סליחה והלכתי לשירותים לעשות שם כמה שורות של קוק.
כשהגיע הקינוח, פא שילב זרועות והביט בי בשלווה. "אני מודאג מאוד בגללך, אלקטרה. נראה לי שאת לגמרי לא כאן."
"טוב, אתה לא מבין איזה לחצים מופעלים עליי," הטחתי בו. "מה נדרש ממני כדי להיות אני!" לבושתי, יש לי זיכרונות עמומים בלבד ממה שקרה אחר כך או ממה שהוא אמר, אבל זכור לי שקמתי ויצאתי מהמסעדה. עכשיו אני לעולם לא אדע מה הדבר שהוא רצה לספר לי.
"למה בכלל אכפת לך, אלקטרה?" שאלתי את עצמי כשניגבתי את פי ותחבתי את הבקבוק הריק לכיס - הנהג שלי היה חדש ורציתי לחסוך מעצמי כתבה בעיתון על זה שרוקנתי את המיני בר. "הוא אפילו לא האבא האמיתי שלך."
חוץ מזה, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות עכשיו. פא איננו עוד - כמו כל מי שאהבתי בחיי - והייתי חייבת להמשיך הלאה. לא הייתי זקוקה לו, לא הייתי זקוקה לאף אחד...
"הגענו, גברת," אמר הנהג באינטרקום.
"תודה, אני יוצאת," אמרתי כשיצאתי וסגרתי את דלת הלימוזינה מאחוריי. העדפתי להגיע לכל מקום באופן הכי לא בולט שאפשר. סלבריטאים אחרים יכלו ללבוש תחפושות וללכת למסעדה מקומית קטנה, אבל גובהי היה מעל מטר שמונים והיה קשה לפספס אותי בקהל, מפורסמת או לא.
"היי, אלקטרה!"
"טומי," אמרתי והצלחתי להעלות חיוך כשפסעתי מתחת לסוכך לעבר הכניסה לבניין הדירות שלי, "מה שלומך היום?"
"עוד יותר טוב כשאני רואה אותך. היה לך יום טוב?"
"כן, מצוין, תודה," הנהנתי והסתכלתי למטה - ואני מתכוונת למטה - על המעריץ מספר אחת שלי. "להתראות מחר, טומי."
"בטח, אלקטרה. את לא יוצאת הערב?"
"לא, זה ערב שקט בבית. ביי," אמרתי כשנופפתי לעברו ונכנסתי פנימה.
לפחות הוא אוהב אותי, הרהרתי כשאספתי את הדואר שלי מהשוער והלכתי אל המעלית. כשהסבל עלה איתי כי זה היה התפקיד שלו (חשבתי להציע לו להחזיק את המפתחות שלי כי זה כל מה שנשאתי), חשבתי על טומי. הוא עמד כזקיף מחוץ לבניין כמעט כל יום בחודשים האחרונים. בהתחלה זה חרפן אותי וביקשתי מהשוער לסלק אותו. טומי עמד על שלו - פשוטו כמשמעו - ואמר שיש לו זכות מלאה לעמוד על המדרכה, שהוא לא מציק לאף אחד, וכל מה שהוא רוצה זה להגן עליי. השוער עודד אותי לקרוא למשטרה ולהאשים אותו בהטרדה, אבל בוקר אחד שאלתי אותו מה שמו המלא, ואז בדקתי עליו באינטרנט. גיליתי בפייסבוק שהוא חייל משוחרר שזכה במדליות על אומץ לב באפגניסטן, ושיש לו אישה ובת בקווינס. ואז, במקום להרגיש מאוימת, טומי נתן לי תחושת ביטחון. חוץ מזה, הוא תמיד היה מנומס ורוחש כבוד, אז אמרתי לשוער להניח לו.
הסבל יצא מהמעלית ונתן לי לעבור, ואז ביצענו מין ריקוד שבו הייתי צריכה לצעוד לאחור כדי שהוא יוכל ללכת לפניי לדירת הפנטהאוז שלי ולפתוח לי את הדלת במפתח שלו.
"בבקשה, מיס ד'אפלייה. שיהיה לך יום יפה."
הוא הנהן אליי ללא כל חמימות בעיניו. ידעתי שהעובדים כאן משתוקקים שאני איעלם בנשיפת עשן דרך ארובה לא קיימת. רוב הדיירים האחרים נמצאים כאן מאז שהיו עוברים בבטן אימם, ונשים שחורות, כמוני, "זכו" להיות המשרתות שלהן. כולם היו בעלי הדירות, ואילו אני הייתי דיירת, אם כי עשירה, שהסכימו להשכיר לה דירה רק מפני שגברת זקנה שגרה כאן מתה ובנה שיפץ את המקום ואז ניסה למכור אותו במחיר מופרז. בגלל משהו שנקרא משבר הסאב־פריים הוא לא הצליח, ואז הוא נאלץ למכור את החוזה לכל המרבה במחיר - אני. המחיר היה מטורף, אבל גם הדירה, מלאה יצירות אמנות מודרניות וכל גאדג'ט אלקטרוני שתוכלו לחשוב עליו (לא ידעתי להפעיל את רובם) והנוף מהמרפסת מעל סנטרל פארק היה מדהים.
אם הייתי זקוקה לתזכורת להצלחתי, הדירה הזאת עשתה את זה בהצלחה. אבל מה שהיא הזכירה לי יותר מכל דבר אחר, חשבתי כששקעתי לתוך הספה שיכלה להיות מיטה נוחה לשני אנשים בוגרים, זה כמה אני בודדה. גודלה של הספה גרם אפילו לי להרגיש קטנה ועדינה. וכאן למעלה, בצמרת הבניין, מבודדת מאוד־מאוד.
הטלפון הנייד צפצף מאי־שם בדירה, משמיע את השיר שהפך את מיץ' לכוכב־על. ניסיתי לשנות את הרינגטון אבל לא הצלחתי. אםסי־סי דיסלקטית במילים, אני בוודאי דיסלקטית באלקטרוניקה, חשבתי כשהלכתי לחדר השינה לקחת אותו. הוקל לי לראות שהעוזרת החליפה את המצעים של המיטה הענקית והכול שוב היה מסודר ומושלם כמו בחדר במלון. אהבתי את העוזרת החדשה שפא מצא לי. היא חתמה על הסכם סודיות כמו כל האחרים, כדי שלא תדליף לתקשורת שום דבר על ההרגלים המגונים שלי. ואף על פי כן, התחלחלתי למחשבה מה היא - קראו לה ליזבת? - חשבה כשנכנסה לדירה הבוקר.
ישבתי על המיטה והקשבתי להודעות הקוליות. חמש היו מהסוכנת שלי שביקשה שאתקשר אליה דחוף בעניין הצילומים ל'ווניטי פייר' מחר, והמסר האחרון היה מאיימי, העוזרת האישית שלי. היא התחילה לעבוד בשבילי רק לפני שלושה חודשים, אבל חיבבתי אותה.
"היי, אלקטרה, זאת איימי. אני... טוב, רציתי רק להגיד שבאמת היה טוב לעבוד איתך, אבל אני לא חושבת שזה יצליח בטווח הארוך. הגשתי את מכתב ההתפטרות שלי היום לסוכנת שלך ואני מאחלת לך הצלחה בעתיד, ו..."
"לעזאזל!" צרחתי כשלחצתי על "מחק" וזרקתי את הנייד על פני החדר. "מה כבר עשיתי לה?" שאלתי את התקרה, ותהיתי למה הרגשתי נסערת כל כך שכלומניקית כמוה, שירדה על הברכיים והתחננה שאתן לה הזדמנות, עוזבת אותי כעבור שלושה חודשים.
"תמיד חלמתי להיות בעסקי האופנה, מאז שהייתי ילדה. בבקשה, מיס ד'אפלייה, אני אעבוד בשבילך יום ולילה, החיים שלך יהיו שלי ואני נשבעת שלעולם לא אאכזב אותך." חיקיתי את מבטאה הברוקליני היבבני כשחייגתי לסוכנת שלי. היו רק שלושה דברים שלא יכולתי לחיות בלעדיהם: וודקה, קוקאין ועוזרת אישית.
"היי, סוזי, שמעתי הרגע שאיימי התפטרה."
"כן. זה לא טוב. היא דווקא התקדמה יפה." מבטאה הבריטי של סוזי נשמע מהוקצע וענייני.
"כן, גם אני חשבתי ככה. את יודעת למה היא עזבה?"
הייתה שתיקה בצד השני של הקו לפני שהיא השיבה. "לא. בכל אופן, אני אבקש מרבקה לטפל בזה, ואני בטוחה שנמצא לך מישהי חדשה עד סוף השבוע. קיבלת את ההודעות שלי?"
"כן, קיבלתי."
"טוב, אל תאחרי מחר. הם רוצים לצלם עם הזריחה. יבואו לאסוף אותך בארבע לפנות בוקר, בסדר?"
"בטח."
"שמעתי שהמסיבה אתמול הייתה מוצלחת."
"כן, היה כיף."
"טוב, בלי מסיבות הלילה, אלקטרה. את צריכה להיות רעננה מחר. זה צילום שער."
"אל תדאגי, אני אהיה במיטה בתשע כמו ילדה טובה."
"אוקיי. מצטערת, לגרפלד מחכה לי בקו השני. רבקה תהיה איתך בקשר עם רשימה של מועמדות מתאימות. צ'או."
"צ'או," חיקיתי אותה לתוך הנייד כשהקו נותק. סוזי נמנתה עם האנשים המעטים עלי אדמות שהעזו לנתק לי את הטלפון. היא הייתה סוכנת הדוגמניות הכי נחשבת בניו יורק וניהלה את כל השמות הגדולים בתעשייה. היא גילתה אותי כשהייתי בת שש־עשרה. עבדתי אז בפריז כמלצרית, אחרי שהעיפו אותי מבית הספר השלישי בתוך שלוש שנים. אמרתי לפא שאין טעם לנסות למצוא לי בית ספר אחר כי יעיפו אותי גם ממנו. להפתעתי, הוא לא הקים מהומה.
אני זוכרת כמה נדהמתי שהוא לא כעס על כישלוני הנוסף. הייתה רק איזו אכזבה, אני מניחה, שהוציאה לי את הרוח מהמפרשים.
"חשבתי לנסוע לכל מיני מקומות, אולי," הצעתי לו. "ללמוד מתוך ניסיון חיים."
"אני מסכים שרוב מה שאת צריכה לדעת כדי להצליח בחיים לא בהכרח נלמד דרך התהליך האקדמי," הוא אמר. "אבל מכיוון שאת מבריקה כל כך, קיוויתי שלכל הפחות תרכשי כמה כישורים. את קצת צעירה מכדי לצאת לעולם לבדך. זה עולם גדול שם בחוץ, אלקטרה."
"אני יכולה לדאוג לעצמי, פא," אמרתי בנחישות.
"אני בטוח שאת יכולה, אבל איך את חושבת לממן את הנסיעות שלך?"
"אני אמצא עבודה, כמובן," אמרתי במשיכת כתף. "חשבתי לנסוע לפריז בהתחלה."
"בחירה מצוינת," הנהן פא. "עיר מדהימה."
כשהסתכלתי עליו מעבר לשולחן הכתיבה הגדול בחדר העבודה שלו חשבתי שהוא נראה כמעט חולמני ועצוב. כן, בהחלט עצוב.
"טוב," הוא המשיך. "אולי נתפשר? את רוצה לעזוב את הלימודים, ואני מבין אותך, אבל אני מודאג מזה שבתי הצעירה ביותר יוצאת אל העולם בגיל רך כל כך. למרינה יש קצת קשרים בפריז. היא ודאי תוכל לעזור לך למצוא מקום בטוח לגור בו. תהיי שם במשך הקיץ, ואז ניפגש ונחליט על ההמשך."
"טוב, זה נשמע כמו תוכנית טובה," הסכמתי. עדיין נדהמתי מכך שהוא לא נאבק יותר כדי שאסיים את הלימודים. כשקמתי ללכת חשבתי שהוא מתנער ממני או שהוא נותן לי חבל מספיק ארוך כדי שאוכל לתלות את עצמי. בכל אופן, מא התקשרה לכמה אנשים, וככה מצאתי את עצמי בדירת סטודיו קטנה ומתוקה שהשקיפה על גגות מונמרטר. היא הייתה זעירה, והייתי צריכה לחלוק את חדר האמבטיה עם המון חבר'ה שבאו לעיר במסגרת חילופי סטודנטים כדי לשפר את הצרפתית שלהם, אבל היא הייתה שלי.
אני זוכרת את הטעם הנהדר והראשוני של חופש כשעמדתי בחדרי הזעיר בלילה שבו הגעתי והבנתי שאין מי שיגיד לי מה לעשות. גם לא היה מי שיבשל בשבילי, אבל הלכתי לבית קפה בהמשך הרחוב, התיישבתי ליד שולחן בחוץ והדלקתי סיגריה בעודי מעיינת בתפריט. הזמנתי מרק בצל צרפתי וכוס יין, והמלצר לא הניד עפעף על העישון שלי או על זה שהזמנתי אלכוהול. אחרי שלוש כוסות יין אזרתי אומץ לגשת למנהל ולשאול אם הם צריכים מלצרית. כעבור עשרים דקות חזרתי לדירה שלי והייתה לי עבודה. הרגע שבו התקשרתי למחרת לפא מהטלפון הציבורי במסדרון היה אחד מרגעי הגאווה המכוננים שלי. לזכותו ייאמר שהוא נשמע נרגש בדיוק כמו שהיה כשאחותי מאיה התקבלה לסורבון.
כעבור ארבעה שבועות הגשתי לסוזי, עכשיו הסוכנת שלי, כריך 'קרוק מסייה', וכל השאר היסטוריה.
למה אני מביטה לאחור כל הזמן? שאלתי את עצמי כשלקחתי את הטלפון והקשבתי ליתר ההודעות. ולמה אני ממשיכה לחשוב על פא...
"מיץ'... פא..." מלמלתי בעודי מחכה לתא הקולי שישמיע את דברו. "הם אינם, אלקטרה, יחד עם איימי היום, ואת פשוט חייבת להמשיך הלאה."
"אלקטרה יקירתי! מה שלומך? חזרתי לניו יורק... מה את עושה הערב? תרצי לחלוק איתי בקבוק שמפניה קריסטל וצ'או מיין dans ton lit avec moi?. אני מתגעגע אלייך. צלצלי ברגע שתוכלי."
למרות מצב הרוח הירוד שלי, לא יכולתי שלא לחייך. זד אססו היה חידה בחיי. עשיר מופלג, מקושר היטב ובנוסף - אף שלא היה גבוה ושהוא ממש לא הטיפוס שלי - הוא היה מדהים במיטה. נהגנו להיפגש לעיתים קרובות במשך שלוש שנים. הכול נפסק כשהיחסים שלי עם מיץ' נעשו רציניים, אבל חידשתי את הקשר איתו לפני כמה שבועות, ולא היה כל ספק שהוא סיפק לאגו שלי את דחיפת העידוד הנחוצה.
האם היינו מאוהבים? התשובה היא לא מוחלט, מבחינתי בכל אופן, אבל הסתובבנו באותם חוגים בניו יורק, והכי אהבתי את זה שכשהיינו רק שנינו דיברנו בצרפתית. כמו מיץ', הוא לא התרשם מהפרסום שלי, מה שהיה נדיר בימים אלה, והייתה בזה נחמה.
הסתכלתי על הטלפון והתלבטתי אם להתעלם מזד, לדבוק בהנחיות של סוזי וללכת לישון מוקדם, או להתקשר אליו וליהנות מקצת חברה. ההחלטה לא הייתה קשה, אז התקשרתי לזד והזמנתי אותו. בזמן שחיכיתי לו התקלחתי ולבשתי את קימונו המשי האהוב עליי, שעוצב במיוחד בשבילי בסטודיו יפני חדש ומבטיח. ואז שתיתי אולי גלון של מים כדי לנטרל כל משקה או חומר מזיק אחר שאני עלולה להכניס לגופי כשהוא יבוא.
הטלפון בקבלה צפצף והכריז על נוכחותו של זד, והוריתי לשלוח אותו למעלה. הוא הגיע אל דלתי עם זר ענק של ורדים לבנים והבקבוק המובטח של שמפניה קריסטל.
"בונז'ור, מא בל אלקטרה," הוא אמר בצרפתית מהוקצעת מוזרה כשהניח מידיו את הפרחים והשמפניה ונשק לי על שתי הלחיים. "מה שלומך?"
"טוב," עניתי והסתכלתי בתאוותנות על השמפניה. "שאני אפתח אותה?"
"אני חושב שזה התפקיד שלי. אני יכול להוריד קודם את הז'קט?"
"ברור."
"אבל לפני כן," הוא אמר, הכניס את ידו לכיסו והושיט לי קופסת קטיפה קטנה. "ראיתי את זה וחשבתי עלייך."
"תודה," אמרתי, התיישבתי על הספה וקיפלתי את רגליי הארוכות תחתיי בעודי בוחנת את הקופסה שבידי כמו ילדה נלהבת. זד קנה לי מתנות לעיתים קרובות. למרבה האירוניה, למרות עושרו הרב, הן כמעט אף פעם לא היו ראוותניות, אלא תמיד משהו מעניין שהושקעה בו מחשבה. הרמתי את המכסה וראיתי בפנים טבעת. האבן הייתה אובאלית בגוון צהוב־חמאתי רך.
"זה ענבר," הוא אמר כשצפה בי בוחנת איך האבן קולטת את האור מהנברשת שמעליה. "תמדדי אותה."
"על איזו אצבע לענוד אותה?" קנטרתי אותו כשהרמתי אליו את מבטי.
"איזו שאת מעדיפה, יקירתי, אבל אם הייתי מציע לך נישואים, הייתי מן הסתם בוחר משהו קצת יותר הולם. אני בטוח שאת יודעת ששמך היווני קשור לענבר."
"באמת? לא, לא ידעתי." צפיתי בו חולץ את הפקק מבקבוק השמפניה. "איך?"
"ביוונית עתיקה ענבר נקרא 'אלקטרון', והאגדה מספרת שקרני השמש נלכדו בתוך האבן. פילוסוף יווני שם לב שאם משפשפים ענבר נוצר חיכוך שיוצר אנרגיה. שמך לא היה יכול להתאים לך יותר מזה," הוא חייך כשהניח את השמפניה לפניי.
"אתה רוצה להגיד שאני יוצרת חיכוך?" החזרתי לו בחיוך. "השאלה היא אם אני התאמתי את עצמי לשם, או שהוא התאים את עצמו אליי. לחיים!"
"לחיים!" הקשנו את הכוסות, והוא התיישב לידי.
"אממ..."
"את שואלת את עצמך אם הבאתי עוד מתנה?"
"כן."
"אז תבדקי מתחת לרפידה של הקופסה."
עשיתי כדבריו, וכמובן, מתחת לרפידת הקטיפה הדקה שעליה הונחה הטבעת הייתה אריזת פלסטיק קטנה.
"תודה, זד," אמרתי ופתחתי את האריזה, ואז טבלתי אצבע בתכולתה כמו ילד בצנצנת דבש ושפשפתי מעט על החניכיים.
"טוב, מה?" הוא שאל כששפכתי קצת על השולחן, הוצאתי את הקשית הקצרה מהחפיסה ושאפתי לתוך הנחיר.
"מממ, מאוד," הסכמתי. "רוצה קצת?"
"את יודעת שלא. אז, מה איתך?"
"אה... בסדר."
"את לא נשמעת בטוחה, אלקטרה, ואת נראית עייפה."
"הייתי עסוקה," אמרתי ולגמתי לגימה ממושכת מהשמפניה. "הייתי בצילומים בפיג'י בשבוע שעבר, ואני טסה לפריז בשבוע הבא."
"אולי את צריכה להאט קצת. תעשי הפסקה."
"אומר האיש שלטענתו ישן יותר לילות במטוס הפרטי שלו מאשר במיטתו," קנטרתי.
"אז אולי שנינו צריכים להאט. אני יכול לפתות אותך בשבוע על היאכטה שלי? היא עוגנת בסנט לוסיה בחודשיים הקרובים לפני שאשיט אותה בקיץ לים התיכון."
"הלוואי," נאנחתי. "יש לי לו"ז צפוף עד יוני."
"אז ביוני. נוכל להפליג סביב איי יוון."
"אולי," משכתי בכתפיי ולא התייחסתי לדבריו ברצינות. לעיתים קרובות כשהיינו ביחד הוא דיבר על תוכניות, תוכניות שלא יצא מהן שום דבר, ולמען האמת, לא הייתי רוצה שיצא. זד היה טוב רק כחֶברה ללילה ולקצת פעילות גופנית, אבל מעבר לזה לא הייתה לי סבלנות לנוקדנות שלו וליהירות שלא תיאמן.
הטלפון של השוער צפצף שוב, וזד קם לענות. "שלח את זה למעלה מייד, תודה." הוא מזג לשנינו עוד שמפניה. "אנחנו אוכלים אוכל סיני, ואני מבטיח לך, זה יהיה הצ'או מיין הכי טוב שאכלת," הוא חייך. "אז מה שלום האחיות שלך?"
"אני לא יודעת. הייתי עסוקה בזמן האחרון ולא התקשרתי אליהן. אבל אלי ילדה תינוק. היא קראה לו בֶּר, שזה ממש חמוד. וזה מזכיר לי, אני אמורה לפגוש את כולן ביוני באטלנטיס. אנחנו ניקח את הספינה של פא לאיי יוון ונניח זר על המים, במקום שבו לדעתה של אלי הוטל הארון שלו. את אבא שלך מצאו על החוף לא רחוק משם, נכון?"
"כן, אבל כמוך, גם אני לא רוצה לחשוב על מותו של אבי כי זה מבלבל אותי," השיב זד בקול חד. "אני חושב רק על העתיד."
"אני יודעת, אבל זה צירוף מקרים..."
הפעמון צלצל, וזד הלך לפתוח את הדלת.
"בואי, אלקטרה," הוא אמר ונשא שתי קופסאות אל המטבח. "בואי תעזרי לי עם אלה."
Ori.her888@gmail.com –