שבע שנים אחרי

קרול וקוּתִיוֹ נפגשים

צהרי קיץ. הרי השומרון מצועפים באופק. שדרת אקליפטוסים מצלים משני צידי הכביש. פה ושם סובבות ממטרות בשקשוק עליז. אין רואים אדם ברחוב, מלבד קרול העולֶה במעלה הכביש. בעיקול הוא עוצר, מקנח זיעתו, מביט סביבו ופונה לעבר השדה הפתוח הנצלה בשמש. בפאתי השדה מגובבים מבנים קטנטנים, משונים – שֶׁלד מחופה בד אוהלים.

קרול מתהלך, תועה בסבך הבַּדוֹנים של המעברה הגדולה. ליד שלולית שלמרגלות מקלחת הפח משתובבים כמה ילדים עירומים למחצה, מכוסים ענן זבובים. קרול ניגש אליהם ושואל היכן גרים העולים שבאו בשבוע שעבר. "שם," מראה ילדה באצבעה וחוזרת לשחק בבוץ. קרול הגיע לשורת הבדונים האחרונה, הקיש על אחת הדלתות הפתוחות, נכנס ונתקל באיש זקן השוכב על מיטת ברזל, לוחם בזבובים. לאחר ניסיון הידברות בצרפתית מגומגמת הבין שכאן גרים העולים שהגיעו שלשום, ואילו אלה שבאו לפני שבוע גרים שלוש שורות צפונה מכאן. קרול עובר מבדון לבדון ומציץ פנימה, עד שהוא מבחין באיש שחיפש. ליד שולחן קטון ישב איש במיטב שנותיו, לבוש חליפה שחורה ואכל בנחת את ארוחת הצהריים שלו. קרול פנה אל הסועד בקול מתנגן:

– שלום דוקטור קוּתִיוֹ.

– ברוך הבא מר אורח, נא להיכנס. האיש קם על רגליו ופינה את הכיסא היחיד שברשותו, עליו ישב קודם.

– באתי, דוקטור קוּתִיוֹ, לברך אותך על בואך ארצה ולהציע לך עבודה.

– האם מותר לשאול את מי יש לי הכבוד לארח?

– המ... שכחתי להציג את עצמי – קרול רְטְצֶ'סְקוּ, אחד ממעריציך הרבים.

– אינני מכיר אותך, עודני עולה חדש, רק לפני שבוע ירדתי מהאונייה.

– ידוע לי ולכן מיהרתי לבוא בטרם תמצא עיסוק אחר....

– איזו עבודה ברצונך להציע לי?

– חם כאן, דוקטור קותיו, אולי תואיל לבוא אּתי העירה? נשב באיזה מקום שקט ונשוחח בנחת.

– בעצם אינני חפץ לשוחח עם כבודו, יש לי כבר הצעת עבודה.

– בכל זאת, דוקטור, רצוי שתשמע את דבריי. אתה בא?

– סבורני שלא.

– אם כך אין לי ברירה אלא להזכיר לך את פרופ' שווארצמֶסֶר...

קרול ביטא לאט את המילה האחרונה, בהטעמה גרמנית והישיר מבטו לתוך עיני הדוקטור. רגע ארוך השתהה קותיו עד שאמר:

– אדון רטצ'סקו, למרות שאינך מוכר לי סבורני שאין לי ברירה. אלך אּתך אפילו אם תובילני לאבדון.

– אינני מתכוון להרע לך, דוקטור קותיו. בוא, נלך.

משישבו ליד שולחן מסוגנן בביתן הגינה של בית הקפה, וקרול הזמין משקה קר, עדיין היה קותיו שקוע בניסיון להעלות בזיכרונו את דמותו של קרול. אכן, העיניים זכורות לו אך לא יותר. בשום פנים לא יכול היה להזכר איפה ומתי פגש את הצעיר היושב מולו בשלוות רוח ומצפה לפתיחת השיחה. קותיו אמר בקול מהורהר:

– אודה, אינני יכול להיזכר בך, ואתה מכיר אותי יותר מן הנחוץ.

– אינך יכול לזכור את דמותי, מפני שבפגישתנו האחרונה עוד הייתי נער.

– בשנות המלחמה הגדולה?

– אתה קולע למטרה, דוקטור. אל פחד, אינני מן המשטרה, אף לא מהאינטרפול ואפילו לא מארגון פרטי העוסק בעניינים שאתה חושד בהם...

– במה אני חושד?

– הרי כבר הזכרתי את פרופ' שווארצמסר. ידוע לי מה עשית לו.

– הוקל לי, מכך אינני חושש. האם אתה לא היית עושה כמוני אילו היה הדבר בידיך?

– כמובן, אבל יש עוד אי־אלה פרטים שאפשר להאשימך בהם. אתה מוכן לשתף אּתי פעולה?

– במֶה?

– ברצוני לנצל את ידיעותיך המקצועיות בשטח הרפואה הרגילה, ובעיקר בשטח הווטרינרי.

– חדלתי לעסוק ברפואה כלשהי, לא נרשמתי כרופא.

– מדוע, אם מותר לי לשאול? אל תכעס שאני חוקר אותך... אני מתכנן עסק גדול.

– נדרתי לא לעסוק עוד ברפואה...

– זה היה אולי פעם. בינתיים נשתנו הזמנים. אפשר להתיר נדר. אגב, אתה הרי אתאיסט...

– אין זה נוגע לעניין.

– אם כן, שמע, דוקטור קותיו. ברצוני לפתוח מכלאה לגידול כלבים, כלבי שמירה, כלבי רועים, כלבי נחייה לעיוורים. אני זקוק לווטרינר שישגיח על בריאותם.

– ובגלל זה חיפשת אחרַי, אין כבר וטרינרים במדינה?

– אנא, שמע עד הסוף. כלבים, כידוע, אוכלים בשר. ברור שיכולים לשחוט בעבורם חמורים וגמלים, ויכולים לקבל בהמות מבית המטבחיים שנפסלו מטעמי כשרות. אתה תוכל לעבוד בבית המטבחיים, זאת אוכל בקלות להסדיר, לפסול רשמית או לאשר לפי צְרָכינו. הקצבים יהיו קשורים אּתנו ויקנו את הבשר. אתה יודע שעכשיו פורח השוק השחור, ויש מחסור עצום בבשר. אינני רוצה להחליא יהודים, ולכן אני מעוניין שגם הגמלים והחמורים יהיו בריאים מבחינה וטרינרית. זאת התוכנית בקווים כלליים, פרטים נוכל לקבוע מאוחר יותר. מובן שתהיה שותף. כך אפשר בקלות להתעשר.

– תוכנית קוסמת, אבל מדוע חשבת שאסכים לעסוק בעסקים שחורים?

– מפני שאתה צריך להתקיים...

– לְמה אתה רומז?

– לשום דבר מיוחד. כל אחד רוצה לחיות חיים טובים, ולך יש הרבה ניסיון. מדוע לא ננצל את המומחיות שלך? אף אחד לא יסבול מכך, לזאת אתה תהיה אחראי.

– ומבחינה מוסרית?

– אתה אומר זאת, דוקטור קותיו? עדיין לא אמרתי לך מאיפה אני מכיר אותך. זוכר את הנער המסכן שהיה ממונה על מגפיו של פרופ' שווארצמסר? אותו פולקְסְדויטְשֶׁה שהאֵם שלו אחות בחזית המזרח ואביו נלחם למען הפירר ונהרג מפגז רוסי בסטַלינגרד? "נער מסכן", היה אומר הפרופסור, ויורק יריקת בוז. התזכור?

– אני נזכר. זה היה במחצית השנה האחרונה לפני הסוף...

– מצטרף?

– לא, ובאופן מוחלט. אני מציע גם לך לעזוב את החיים הקלוקלים. שמעתי שעשית שַמות שם אחרי השחרור. הייתם ממש כנופיית גנגסטרים. אבל מה שהיה שם היה שם, פה צריך להתחיל חיים חדשים.

– חזרת בתשובה? הפכת למטיף? ברור, לא אכריח אותך. בעינַי אינך אשם, אני מבין אותך ויודע איך אדם מרגיש כשהוא נתון במצבים כפי שהיו אז. בטוח שאם יגישו נגדך תלונה ויביאו אותך למשפט, אחת דינך – תצא אשם. עדים אפשר למצוא...

– אתה מתכוון לאיים עלי?

– לא. חשבתי שתהיה מעוניין. להפך, אני זוכר לך את פרוסות הלחם שהיית משליך וידעת שאני אאסוף אותן ואתן לבחורות החולות.

– מעניין, לא עלה כלל בדעתי שאתה יהודי.

– שיחקתי יפה... זה היה משחק לחיים ולמוות. בעצם, כבר לא היה מה להפסיד.

– אדון רטצ'סקו, עכשיו עלי ללכת.

– אני מזמין אותך לביתי. הכנתי לך מתנה קטנה.

– האם זה פיתיון?

– אולי, דוקטור. אתה פוחד מפיתיונות?

– אל חשש, אבוא אּתך, אבל דע, לא תשיג דבר. החלטתי סופית למחוק את הכול.

– מוטב שתחליף שמך לשם עברי, רצוי מן התנ"ך, כמו כל ציוני טוב. אני לא אגלה דבר.

– ייתכן שאתה צודק.

– ממה תתפרנס?

– אנסה להיות מורה. יש הרבה עולים חדשים ואני יודע את השפה עוד מנעורַי. לפני שנסעתי לברלין למדתי בישיבה. חברים שלי התפקרו והצטרפו לתנועה הציונית. היו כאלה שעלו לירושלים ללמוד בהר הצופים, והיו שהצטרפו להכשרה והלכו לקיבוץ. גם אני התכוונתי לנסוע לפלסטינה, אבל רציתי לבוא עם מקצוע, לכן נסעתי קודם לברלין, ללמוד. ידעתי שיש די רופאים יהודים, והחלטתי להתמחות ברפואה וטרינרית. אפילו עבדתי בכפרים גרמניים לפני שחזרתי לבית הוריי בוורשה.

– מדוע לא נשארת בגרמניה?

– לא יכולתי להישאר כי היטלר עלה לשלטון והחוליגנים שלו השתוללו.

– אז מדוע לא עלית לארץ ישראל?

– עד שמשפחתי החליטה לחסל את העסקים ולמכור את הרכוש, התחילו המהומות. אחר כך נסגרו הגבולות ונשארנו תקועים.

– הגענו. היכנס בבקשה.

– חדר יפה. כבר הרבה זמן בארץ?

– לא. קח בבקשה את החבילה הזאת. אין בה פצצת זמן. הכנתי אותה בשבילך עוד אתמול. לא שיערתי שתסרב להצעתי הקוסמת. יש פה שימורים, סוכר, קפה, נקניק... אתה יודע, עכשיו בימי הצנע הללו האוכל חשוב מאוד, כמו אז במלחמה...

– אינני רוצה לקחת ממך אוכל. בכלל, אינני צריך דבר.

– אנא, לזכר הימים ההם. כל מה שדיברנו היום יישאר בינינו. קח נא. אלווה אותך לתחנה ואזמין לך מקום במונית שירות. התורים ליד האוטובוס ארוכים...

– תודה, אני נרגש במקצת. מותר לשאול ממה אתה מתפרנס?

– מעסקים בשוק השחור. אני לא מתעשר. מה שבא בקלות הולך בקלות... שלום לך דוקטור קותיו, אני משער שלא נתראה בקרוב.

כשנשאר קרול לבד הציפוהו זיכרונות שרצה להדחיק. הוא ידע שדוקטור קותיו סיכן את חייו כדי להציל נערות ממוות בטוח. לא פעם שמע את הפרופסור השחצן זועף על הקֶצב האּטי בו מבצע הדוקטור את עבודתו, אבל לשווארצמסר היה יותר נעים לכתוב תזכירים לממונים ולהשתבח מאשר לעשות בעצמו את העבודה המלוכלכת, ועל כן תירץ את העיכובים והפיגורים בעובדה שהדוקטור שלו אינו אלא רופא בהמות. בכך מצא אפילו סיפוק. לא פעם התלוצץ עם חבריו מהגסטפו: "בבהמות שלי מטפל רופא בהמות מוסמך מאוניברסיטת ברלין."

הפגישה עם קותיו עוררה זיכרונות עגומים במוחו של קרול הקשוח. "עולם מרושע," נאנח ונזכר במפקד האכזר של המחנה המיוחד, שירה במו ידיו במאות אנשים ולמרות זאת זוכה מכל אשמה במשפט הדֶנאציפיקציה. המתים לא יכלו להעיד, ואלה שנותרו בחיים לא ראו את הרציחות במו עיניהם, כי מי שנזדמן לו לראות נחרץ דינו. אכן, מלאכה נאה. קותיו חנק את הפרופסור, מנהל "המעבדה", ברגע שהחיילים האמריקאים הופיעו על הטנקים שלהם ופרצו את שער המחנה. אז הכול היה מותר, הכול היה הפקר. אבל אני, התגאה קרול בלבו, אני ביצעתי את גזר הדין של מפקד המחנה שנתיים לאחר מכן, כשהרוצח כבר היה בטוח מכל רעה. הרוצח הקים לו וילה מפוארת בקצה עיירה הררית בארץ מערבית, והתפרנס מדיווידנדים של מניות מצליחות. אמנם את גזר הדין שלח קרול בדואר רשום מחוץ לארץ, והרוצח מסר את הנייר למשטרה, שהעמידה שוטר ליד ביתו למשך זמן מה. לקרול היה פנאי. הוא שוחח בטלפון עם הרוצח ונתן לו להבין שברצונו לנקום בו על מעשיו האכזריים במחנה המיוחד. הרוצח מסר למשטרה את תיאורו של קרול, אך לא היו לה הוכחות מספיקות כדי לעצרו. קרול לא נחפז. למעלה ממחצית השנה מרט את עצביו של מפקד המחנה שלו בשנות המלחמה, עד שנתפרסמה בעיתון הידיעה על תאונת הדרכים הקטלנית שאירעה לפלוני, קצין גסטפו לשעבר. המכונית בה נהג הידרדרה לתהום שבשולי הכביש ההררי ונשרפה כליל. הועלו השערות בעקבות המכתב ועדויות אשתו, שטענה שזו לא תאונה מקרית, אלא התנקשות. המשטרה מצאה שרידי ג'ריקן בתא המטען וסבך חוטים משונים ליד המנוע, אך כיוון שהמכונית נשרפה לגמרי יכול היה החוקר רק לשער שהאש פרצה בתא המטען וגרמה לגלגל האחורי הימני להתפוצץ. המכונית סטתה ימינה מהכביש וירדה לתהום. תוך כדי הידרדרות נדלק גם הבנזין שבמיכל המכונית. המרצדס נשרפה כליל עוד לפני שהספיק מישהו מהמכוניות החולפות להודיע למשטרה על התאונה. קרול, שהיה ידוע בקשריו המשונים עם אותו קצין גסטפו לשעבר, זומן לחקירה. הוא הוכיח שבאותו שבוע התאכסן במלון גדול בבירת צרפת, ולא זאת בלבד, אלא שבשעה שקרתה התאונה שהה בבית הדואר ושלח טלגרמה ארוכה. הכול נבדק ונמצא נכון. שעת השיגור הופיעה, כמובן, על המברק התמים. קרול היה חופשי, איש לא היה מסוגל להאשימו בארגון התאונה. עכשיו הוא כאן, "אינטליגנט מתוסבך," כפי שמכנים אותו חבריו, הבאים אליו כשהם מתקשים לתכנן את ענייניהם. "צריך לגמור את עסקי הסמים," הרהר. "מה זה אכפת למשטרה אם מעשנים חשיש בקהיר? מן הצפון יביאו את החומר ביבשה ואח"כ בסירה על הים אל מקום המפגש וחסל. יהיה צורך באיזו פעולת הסחה טובה כדי לא לעורר חשדות." קרול השתרע על מיטתו, כיבה את האור והתכונן לחשוב באפילה עד שירדם.

קותיו לא חזר למעברה, הוא ירד במרכז המושבה ונכנס לבית התרבות של ההסתדרות לקרוא עיתונים. פליטת הפה שלו לקרול, שבדעתו להיות מורה, לא נתנה לו מנוח. הוא נזכר שראה מודעה של משרד החינוך בעיתון "דבר" המזמינה עולים יודעי עברית להירשם ל"אולפן מזורז למורים". אתמול צדה עינו את המודעה, אך הוא לא התייחס אליה ברצינות. היום קרא את עיתון העולים "אֹמֶר" וגם בו נדפסה המודעה. "לא יזיק לרשום את הכתובת," חשב והעתיק את המען אליו יש לשלוח קורות חיים. ימים מספר התלבט עד שהחליט לנסות להתקבל לאותו אולפן. נמאס לו לאכול לחם חסד ולהשלים את התקציב הדל בכמה פּיאסטרים שהוא מקבל תמורת העבודה המפרכת בפרדס. ידיו כוסו יבלות מן הטורייה, בה הוא חופר "צלחות" לעצי ההדר. יתרון נוסף הוא, שתלמידי האולפן יגורו בוודאי בפנימייה ולא בבדון של מעברה.