שבריר שנייה

פרולוג ספטמבר 1996 זה לקח רק שבריר שנייה, אבל לסוכן החשאי שון קינג נראה היה שזה שבריר השנייה הארוך ביותר מאז ומעולם. הם היו במסע בחירות, בקבלת פנים סתמית במלון כה נידח, שכמעט היה צורך בטלפון לווייני כדי להגיע למקומיים. קינג, שניצב מאחורי המאובטח שלו, סרק את הקהל כשהאוזנייה שלו מזמזמת מדי פעם מידע שגרתי. היה חם ולח באולם הגדול, שהיה מלא אנשים נרגשים שנופפו בכרזות "בחרו בקלייד ריטר". עוללים לא מעטים הונפו אל המועמד המחייך. קינג שנא את זה, כי קל כל כך להסתיר אקדח מאחורי תינוק עד לרגע שכבר מאוחר מדי. אבל הזאטוטים המשיכו לזרום וקלייד נישק את כולם, והאולקוס בבטנו של קינג כאילו התפתח מרגע לרגע בעודו צופה במחזה הרה הסכנה. הקהל התקרב יותר ויותר, עד לחבל הקטיפה שהוצב כקו מתוח בחול. קינג, בתגובה, התקרב יותר ויותר לריטר. כף ידו המושטת נחה מעדנות על גבו המיוזע ונטול הז'קט של המועמד, כדי שיוכל למשוך אותו מטה ברגע שמשהו יקרה. אסור היה לו כמובן לעמוד לפני האיש, שכן המועמד היה שייך לעם. השגרה של ריטר היתה קבועה: לְחַץ ידיים, נופף, חַייך, תְקַע משפט מחץ שיספיק להיכנס לחדשות השעה שש, ואז שַרבב שפתיים ונַשק תינוק שמן. וכל אותו הזמן קינג צפה בדממה בקהל, מניח את ידו על חולצתו ספוגת הזיעה של ריטר ותר אחר איומים. מישהו קרא מחלקו האחורי של המקום. ריטר ענה לדובר במשפט הומוריסטי משל עצמו, והקהל צחק בטוב מזג, או לפחות מרביתו. היו במקום אנשים ששנאו את ריטר ואת מה שייצג. פנים לא משקרות, לא את מי שאומן לקרוא אותן, וקינג היטיב לקרוא פנים כשם שהיטיב לירות באקדח. זה מה שעשה כל חייו המקצועיים: קרא את ליבם ונשמותיהם של גברים ונשים דרך עיניהם, דרך הטיקים הגופניים שלהם. הוא התמקד במיוחד בשני אנשים, במרחק שלושה מטרים בערך, מצד ימין. הם נראו כמו בעיה שיכולה להתעורר, אף על פי ששניהם לבשו חולצות קצרות שרוולים ומכנסיים הדוקים בלי מקום להסתיר בהם נשק, מה שהוריד אותם כמה דרגות במדד הסכנה. מתנקשים מבכרים בדרך כלל בגדים עבים ואקדחים קטנים. ובכל זאת, הוא מילמל כמה מילים למיקרופון ודיווח לאחרים על חששו. ואז נדד מבטו לשעון שעל הקיר האחורי. השעה היתה 10:32 בבוקר. עוד כמה דקות, והם ימשיכו לעיר הבאה, שם יימשכו לחיצות היד, משפטי המחץ, נישוק התינוקות וקריאת הפנים. מבטו של קינג פנה אל הקול החדש, ואחר כך למחזה החדש, משהו לגמרי לא צפוי. הוא עמד כשפניו לקהל מאחורי ריטר המתאמץ פוליטית, כך שהיה היחיד בחדר שיכול לראות את הדבר. תשומת ליבו התמקדה שם להרף עין, ואז שנייה נוספת, שנייה שלישית, זמן רב מדי. אבל מי יוכל להאשים אותו שלא הצליח להתיק את עיניו מזה? כולם, כך יתברר, כולל הוא עצמו. קינג שמע את הנפץ, כמו קול ספר נופל. הוא הרגיש בלחות בידו, במקום שבו נגעה בגבו של ריטר. ועכשיו הלחות לא היתה רק זיעה. ידו כאבה במקום שבו קטע הקליע שיצא מהגוף חתיכה מאצבע האמה שלו, לפני שפגע בקיר מאחוריו. כשריטר צנח, קינג הרגיש כמו מטאור שטס בתזזית ועדיין זקוק למיליארד שנות אור כדי להגיע למקום חפצו. הצווחות שנשמעו מהקהל כאילו התגבשו ליבבה ארוכה מנותקת. פנים התעוותו כמו באולם מראות ביריד שעשועים. ואז היכה בו ערפל בעוצמה של רימון יד מתנפץ, בזמן שרגליים זזו וגופות סבו והצרחות הגיעו אליו מכל הכיוונים. אנשים דחפו, משכו וחמקו כדי לזוז מהדרך. הוא זוכר שחשב: אין כאוס גדול יותר מאשר זה המתרחש כשמוות מהיר ואלים נוקש לפתחו של המון שאינו מצפה לכך. ועכשיו המועמד לנשיאות קלייד ריטר שכב לרגליו על רצפת העץ כשהוא ירוי בליבו. מבטו של קינג עזב את המנוח הטרי ושב אל היורה, גבר גבוה ונאה בז'קט טוויד ומשקפיים. הסמית־אנד־ווסון 0.44 של הרוצח עדיין הצביע למקום שבו עמד ריטר, כאילו מחכה למטרה שתקום כדי שישתמשו בו שוב. קהל אנשים מבוהלים חסם את השומרים שנאבקו לעבור, כך שקינג והרוצח היו היחידים במסיבה. קינג הִפנה את אקדחו אל חזהו של הרוצח. הוא לא הזהיר, לא קרא ולו זכות חוקתית אחת המוקנית לרוצח על ידי עקרונות המשפט האמריקני. חובתו היתה ברורה כעת, והוא ירה פעם אחת, ואז שנייה, אף על פי שהפעם הראשונה הספיקה. היא הפילה את האיש במקום עומדו. הרוצח לא אמר מילה, כאילו ציפה למות בעקבות מעשהו, וקיבל את דינו בשלוות נפש סטואית כראוי לקדוש מעונה. וכל הקדושים המעונים השאירו מאחוריהם אנשים כמו קינג, אלו שהואשמו בכך שאיפשרו לדברים לקרות מלכתחילה. שלושה אנשים מתו למעשה באותו יום, וקינג היה אחד מהם. שון איגנסיוס קינג נולד באחד באוגוסט 1960 ומת בעשרים ושישה בספטמבר 1996, במקום שעליו לא שמע מעולם עד אותו יום אחרון של חייו, ובכל זאת סבל הרבה יותר מכל הנופלים האחרים. הם הלכו בשקט לארונות הקבורה שלהם וזכו לאבלם הנצחי של כל אלה שאהבו אותם - או לפחות אהבו את מה שייצגו. לסוכן־החשאי־בקרוב־לשעבר קינג לא היה מזל כזה. אחרי מותו נפל בחלקו עול בלתי צפוי, משום שהיה עליו להמשיך לחיות. 1 שמונה שנים לאחר מכן שיירת המכוניות זרמה אל מגרש החניה בצל העצים, שם פרקה אינספור אנשים מיוזעים, עייפים ואומללים למראה. הצבא הזעיר צעד לכיוון בית לבנים לבן ומכוער. המבנה מילא תפקידים רבים בימיו, וכרגע שימש כבית־לוויות עלוב ששיגשג רק בזכות העובדה שהיה היחיד בטווח של חמישים קילומטרים, והמתים, מטבע הדברים, נזקקו למקום להגיע אליו. אדונים כבדי ראש, כמתחייב, לבושים חליפות שחורות, ניצבו ליד קרון מתים בצבע דומה. זרם דק של אבלים טיפטף דרך הדלת הפתוחה, והאנשים התייפחו חרישית לתוך מטפחות. איש מבוגר, לבוש חליפה בלויה גדולה ממידותיו וחבוש מגבעת סטטסון חבוטה ושמנונית, ישב על ספסל מחוץ לכניסה הראשית, מגלף בעץ. זה היה פשוט מין מקום שכזה, כפרי עד לשד עצמותיו, עם מרוצי מכוניות מאולתרות ובלדות נוגות לנצח נצחים. הזקן נשא את עיניו בסקרנות בעת שהשיירה חלפה על פניו, כשגבר גבוה ומכובד למראה צועד במרכזה ברוב טקס. האדון המבוגר רק ניענע בראשו וגיחך למראה, חושף שרידי שיניים מוכתמות טבק. אחר כך לגם לגימה מרעננת מבקבוקון ששלף מכיסו והמשיך בגילוף האמנותי. האישה, בתחילת שנות השלושים לחייה, לבושה חליפת מכנסיים שחורה, צעדה מאחורי הגבר הגבוה. בעבר, האקדח הכבד שנשאה על חגורתה התחכך בצורה לא נוחה כנגד צידה וגרם לשפשוף. כדי לפתור את הבעיה תפרה שכבת בד נוספת על חולצותיה ולמדה לחיות עם מטרדים קבועים. היא שמעה כמה מאנשיה מתבדחים ואומרים שכל הסוכנות צריכות ללבוש נרתיקי כתף לאקדחים משני הצדדים, שכן זה מקנה להן מראה שופע בלי השתלות חזה יקרות. כן, לטסטוסטרון בהחלט היה תפקיד מרכזי בעולמה. הסוכנת החשאית מישל מקסוול היתה על מסלול מטאורי. היא עדיין לא היתה בחוליה של הבית הלבן, שומרת על נשיא ארצות־הברית, אבל היתה קרובה לכך. אחרי שירות של פחות מתשע שנים, כבר הנהיגה חוליית אבטחה. רוב הסוכנים עוברים לפחות עשר שנים בשטח בעבודות בילוש לפני שהם מגיעים בכלל לחוליות האבטחה כסוכני משמרות, אבל מישל מקסוול היתה רגילה להגיע למקומות לפני אנשים אחרים. זו היתה החזרה הגנרלית שלה לפני מינוי כמעט בטוח לבית הלבן, והיא היתה מודאגת. העצירה לא היתה מתוכננת, כך שלא היה צוות הכנה והגיבוי היה מוגבל. אבל מאחר שמדובר בשינוי של הרגע האחרון בתוכניות, הצד החיובי היה שאף אחד לא יכול לדעת שהם עומדים להיות במקום. הם הגיעו לכניסה, ומישל הניחה יד יציבה על כתפו של האיש הגבוה ואמרה לו לחכות בזמן שיבדקו את השטח בפנים. המקום היה שקט, מדיף ריח מוות וייאוש בכיסי אומללות קטנים סביב הארונות בחדרי הצפייה. היא הציבה סוכנים בנקודות מפתח שונות על מסלולו המיועד של האיש - בעגה המקצועית של השירות קראו לזה "לשים דגלים". בביצוע נכון, פעולה פשוטה של הצבת איש מקצוע חמוש בנשק ואמצעי תקשורת במפתן יכולה לחולל פלאים. היא דיברה אל מכשיר הקשר שלה, והאיש הגבוה, ג'ון ברונו, הובא פנימה. היא הובילה אותו במורד המסדרון, כשמבטים מחדרי הצפייה מלווים אותם בדרכם. פוליטיקאי ופמלייתו במסע בחירות הם כמו עדר פילים: לא יכולים לעבור ממקום למקום בקלילות. הם רמסו את הקרקע עד שזו כרעה תחת משקל השומרים, אנשי הצוות, הדוברים, כותבי הנאומים, היחצנים, השליחים וכל השאר. זה היה מחזה שאם לא עורר בך צחוק, לפחות היה מעורר בך דאגה לא קלה בנוגע לעתיד המדינה. ג'ון ברונו התמודד על משרת נשיא ארצות־הברית, ולא היה לו שום סיכוי לנצח. הוא היה מועמד עצמאי, צעיר בהרבה למראה מחמישים ושש שנותיו, שהסתמך על תמיכת אחוז קטן אך קולני מהאלקטורים שמאסו בכל מה שקשור למרכז, כדי לעבור בבחירות המקומיות של כל מדינה. לכן ניתנה לו הגנה של השירות החשאי, אם כי לא ברמת הציוות של מועמד מן המניין. היה זה תפקידה של מישל מקסוול לשמור עליו בחיים עד הבחירות. היא ספרה את הימים. ברונו היה בעברו תובע בעל ביצים מפלדה, וצבר לעצמו אויבים רבים שרק חלק מהם שכנו באותו זמן מאחורי סורג ובריח. המצע הפוליטי שלו היה פשוט למדי. הוא היה אומר לך שהוא רוצה שהממשלה תרד מגבם של אנשים ושישרור שלטון של יוזמה חופשית. באשר לעניים ולחלשים, אלו שלא יכולים לעמוד בתחרות חופשית מכבלים - ובכן, בכל המינים האחרים החלשים מתים והחזקים שורדים, אז למה שאצלנו זה יהיה אחרת? בעיקר בשל עמדה זו לא היה לאיש סיכוי לנצח. אף על פי שהאמריקאים אוהבים את החבר'ה הקשוחים שלהם, הם לא מוכנים להצביע למועמדים שלא מפגינים חמלה כלפי הנדכאים והאומללים, שכן ביום מן הימים עשויים אלה להפוך לרוב. הבעיות התחילו כשברונו נכנס לחדר ובעקבותיו ראש הסגל שלו, שני עוזרים, מישל ושלושה מאנשיה. האלמנה שישבה לפני ארונו של בעלה הביטה מעלה באחת. מישל לא הצליחה לראות את הבעתהּ דרך הצעיף שעטתה האישה על פניה, אבל הניחה שכנראה הופתעה לראות עדת עסקנים כזו פולשת למתחם המקודש. הזקנה נעמדה ונסוגה לפינה, רועדת בבירור. המועמד פנה אל מישל. "הוא היה לי חבר יקר," נבח ברונו, "ואני לא מתכוון לצעוד פנימה בליווי צבא. צאו," הוסיף קצרות. "אני אשאר," ירתה בחזרה. "רק אני." הוא ניענע בראשו. היו להם עימותים רבים כאלה. הוא ידע שהמועמדות שלו היא ירייה קלושה באפלה, וזה רק גרם לו להתאמץ עוד יותר. הקצב היה אכזרי ולוגיסטיקת ההגנה היתה בגדר סיוט. "לא, זה פרטי!" הוא נהם. ברונו הביט באלמנה האבלה שבפינה. "אלוהים, אתם מפחידים אותה למוות. זה מחליא." מישל ניסתה שוב להגיע להבנה. הוא שוב סירב, הוביל אותם אל מחוץ לחדר ונזף בהם תוך כדי כך. מה לעזאזל יכול לקרות לו בבית־לוויות? האלמנה בת השמונים הולכת להתנפל עליו? הנפטר עומד להתעורר לחיים? מישל הרגישה שהמועמד שלה עצבני מאוד, מאחר שהיא מבזבזת את זמנו היקר במסע הבחירות, אך הרעיון לבוא לשם לא היה שלה. ואולם ברונו לא היה במצב מתאים לשמוע זאת. אין סיכוי לניצחון, והאיש מתנהג כאילו הוא מלך העולם. ביום הבחירות, הבוחרים, ובכללם מישל, יעיפו אותו מהדלת בבעיטה בישבן. כפשרה ביקשה מישל שתי דקות כדי לסרוק את החדר. מבוקשה ניתן לה, ואנשיה ביצעו את המלאכה במהירות בעוד היא קוצפת בדממה ואומרת לעצמה לשמור את התחמושת לקרבות החשובים באמת. אנשיה חזרו מאה ועשרים שניות אחר כך ודיווחו שהכול בסדר. רק דלת אחת לכניסה ויציאה. אין חלונות. זקנה ומנוח הם הנוכחים היחידים. זה בסדר. לא מושלם, אבל בסדר. מישל הינהנה אל המועמד שלה. ברונו יכול לקבל את הפרטיות שביקש, ואז הם יסתלקו משם. בתוך חדר הצפייה סגר ברונו את הדלת מאחוריו וניגש לארון הפתוח. ארון נוסף ניצב שעוּן כנגד הקיר המרוחק, גם הוא פתוח, אבל ריק. ארונו של המנוח היה מונח על במה מוגבהת מעוטרת חיפוי לבן, מוקף זרי פרחים מרהיבים עד גובה המותן. ברונו חלק כבוד לגופה ומילמל "להתראות, ביל," בעודו פונה אל האלמנה ששבה לכיסאה. הוא כרע מולה ונטל בעדינות אחת מידיה. "אני כל כך מצטער, מילדרד, כל כך מצטער. הוא היה איש טוב." האבלה נשאה אליו מבט מאחורי הצעיף, חייכה ושבה והשפילה מבט. הבעת פניו של ברונו השתנתה, והוא הביט סביב, אף שהאדם הנוסף היחיד בחדר לא היה במצב המאפשר ציתות. "אמרת שיש עוד דבר שרצית לדבר עליו. בפרטיות." "כן," אמרה האלמנה בקול נמוך מאוד. "אני חושש שאין לי הרבה זמן, מילדרד. מה הדבר?" בתשובה היא הניחה יד על לחיו, ואחר נגעו אצבעותיה בצווארו. ברונו העווה את פניו כשחש בדקירה חדה כנגד עורו, ואז צנח אל הרצפה מחוסר הכרה.