שדרת השקמים

1 מצאו את סֶת הבּארד באזור הכללי שבו הבטיח שיהיה, אם כי לא בדיוק במצב הצפוי. הוא היה בקצהו של חבל, במרחק מטר ושמונים מעל האדמה, והיטלטל קלות ברוח. חזית קרה הגיעה, וסֶת היה רטוב כשמצאו אותו, לא שזה שינה משהו. מישהו עמד לציין שלא היה בוץ על נעליו ושום עקבות מתחתיו, מה שאומר שהוא כנראה כבר היה מת ותלוי כשהגשם החל לרדת. למה זה היה חשוב? בסופו של דבר, זה לא היה חשוב. הלוגיסטיקה של אדם התולה את עצמו מעץ אינה פשוטה כל כך. סת כנראה חשב על הכול. החבל מסוג מנילה היה בקוטר שישים ושלושה מ"מ, חבל לא חדש אבל חזק דיו להחזיק את סת, שמשקלו חודש לפני כן היה שבעים ושלושה קילוגרם, במשרדו של הרופא. בהמשך דיווח עובד באחד מבתי־החרושת של סת כי ראה את הבוס שלו חותך חמישה־עשר מטרים מגליל של חבל, שבוע לפני שהשתמש בו בצורה כל כך דרמטית. קצה אחד של החבל נקשר היטב לענף נמוך של אותו עץ וחוזק בקלות דעת בתערובת של קשרים וכפיתות. למרות זאת, הם החזיקו. קצהו השני היה כרוך מעל ענף גבוה, בהיקף של שישים סנטימטרים ובמרחק של שישה מטרים בדיוק מעל הקרקע. משם הוא נפל בערך שלושה מטרים והסתיים בקשר תליינים מושלם, קשר שסת התאמן בו ללא ספק במשך זמן־מה. עניבת החנק נראתה כאילו נלקחה ישירות מספר הלימוד, עם שלושה־עשר פיתולים שנועדו למוטט את הלולאה תחת לחץ. קשר תליינים אמיתי שובר את המפרקת, מחיש את המוות וגורם פחות כאב, וסֶת כנראה הכין את שיעורי הבית שלו היטב. מלבד הדברים הגלויים לעין, לא היה שום סימן למאבק או לסבל. סולם בגובה מטר ושמונים נבעט הצידה ונשאר מונח שם בלי לגרום נזק. סת בחר את העץ שלו, השליך את החבל, קשר אותו היטב, עלה על הסולם, סידר את העניבה, וכשהכול היה מוכן, בעט בסולם ונפל. ידיו היו פנויות והתנדנדו ליד כיסיו. האם היה שם רגע של ספק, של חרטה? כשרגליו עזבו את הסולם, וידיו היו עדיין חופשיות, האם נאחז סת אינסטינקטיבית בחבל שמעל ראשו ונאבק נואשות עד שנכנע? איש לא יכול לדעת זאת, אבל הדבר נראה מפוקפק. ראיה שתתגלה בהמשך עמדה להוכיח כי סת היה אדם בעל שליחות. לכבוד האירוע הוא בחר בחליפתו הטובה ביותר, חליפת צמר עבה, אפורה כהה, שנשמרה בדרך כלל ללוויות במזג אוויר קר. היו לו רק שלוש חליפות. תלייה נכונה מותחת את הגוף, כך שחפתי מכנסיו של סת נעצרו בקרסוליו, ומקטורנו הסתיים במותניו. נעליו היו נקיות ומבריקות. עניבתו הכחולה היתה קשורה באופן מושלם. חולצתו הלבנה, לעומת זאת, הוכתמה בדם שניתז מצווארו מתחת לחבל. בתוך שעות ייוודע שסת הבארד השתתף בתפילה של השעה אחת־עשרה בבוקר בכנסייה סמוכה. הוא דיבר עם מכרים, התבדח עם הכומר, השאיר תרומה בצלחת, ונראה במצב רוח טוב למדי. רוב האנשים ידעו כי סת נאבק עם סרטן הריאות, אם כי איש בעצם לא ידע שהרופאים ניבאו לו כי קיצו קרב. שמו של סת הופיע בכמה רשימות תפילה בכנסייה. עם זאת, הוא נשא עליו אות קלון של שני גירושים, שהכתים אותו לנצח כנוצרי מאמין. התאבדותו לא עמדה לשפר את המצב. העץ היה עץ שקמה עתיק שהיה בבעלותם של סת ומשפחתו שנים רבות. האדמה סביבו שפעה עצים קשים, טובים לבנייה, וסֶת מישכן אותה שוב ושוב כשצבר את עושרו. אביו רכש את האדמה בדרכים מפוקפקות עוד בשנות השלושים. שתי גרושותיו של סת ניסו באומץ לקחת ממנו את האדמה במלחמות הגירושים, אבל הוא לא ויתר עליה. הן קיבלו כמעט הכול מלבדה. הראשון שהגיע למקום היה קלווין בוגס, בעל מלאכה ופועל חקלאי שסת העסיק כמה שנים. ביום ראשון בשעת בוקר מוקדמת קיבל קלווין טלפון מהבוס שלו. "תפגוש אותי ליד הגשר בשתיים בצהריים," אמר סת. הוא לא הסביר דבר, וקלווין לא היה אדם ששואל שאלות. אם מר הבארד אמר לפגוש אותו במקום כלשהו בשעה מסוימת, הוא יהיה שם. ברגע האחרון ביקש בנו בן העשר של קלווין לבוא איתו, ובניגוד למה שאמרו לו חושיו, קלווין הסכים. הם נסעו בכביש חצץ שעבר בזיגזגים כמה קילומטרים דרך אדמותיו של הבארד. תוך כדי נהיגה היה קלווין סקרן בקשר לפגישה. הוא לא זכר שום הזדמנות שבה פגש את הבוס שלו במקום כלשהו ביום ראשון בצהריים. הוא ידע שהבוס חולה, ושמע שמועות כי הוא גוסס, אבל כמו בכל עניין, גם בעניין זה שמר מר הבארד על שתיקה. הגשר לא היה יותר ממשטח עץ שכיסה נחל צר, נטול שם, חנוק מצמחי קודזו ונחשי מים לבנים. חודשים רבים תיכנן מר הבארד להחליף אותו בגשר בטון גדול, אבל מחלתו הקשה הסיחה את דעתו. הגשר היה סמוך לשטח נקי מעצים, ששתי בקתות עזובות נרקבו בין שיחיו והזכירו ברמז שפעם היה במקום יישוב קטן. סמוך לגשר חנתה מכוניתו של מר הבארד, קדילק מדגם חדש, כשדלת הנהג פתוחה וכמוה דלת תא המטען. קלווין נעצר מאחורי המכונית, הביט בתא המטען הפתוח ובדלת הפתוחה וקלט את הרמז הראשון לכך שמשהו כנראה לא בסדר. הגשם ירד עכשיו בלי הרף, הרוח גברה, ולא היתה סיבה שמר הבארד ישאיר את הדלת ואת תא המטען שלו פתוחים. קלווין אמר לבנו להישאר בטנדר, ואחר כך הקיף לאט את הקדילק בלי לגעת ברכב. לא היה שם שום זכר לבוס שלו. קלווין נשם עמוק, ניגב את הלחות מפניו והסתכל על הנוף. מעבר לקרחת היער, במרחק של כמאה מטרים משם, הוא ראה גופה תלויה על עץ. הוא חזר אל הטנדר שלו, אמר שוב לבנו להישאר בפנים ולהשאיר את הדלתות נעולות, אלא שאיחר את המועד. הילד הסתכל על עץ השקמה מרחוק. "תישאר פה עכשיו," אמר קלווין בחומרה. "ואל תצא מהטנדר." "כן, אדוני." קלווין החל ללכת. הוא נע בקצב איטי כשמגפיו החליקו וניסה להישאר רגוע. מה הטעם למהר? ככל שהתקרב למקום התבררה התמונה. האיש בחליפה השחורה בקצה החבל היה מת לגמרי. קלווין זיהה אותו לבסוף, ראה את הסולם ואירגן במוחו את הסצנה והאירועים לפי סדר. הוא לא נגע בשום דבר, סב על עקביו וחזר אל הטנדר. זה היה באוקטובר 1988, וטלפונים קבועים לרכב הגיעו סוף־סוף לאזוריה הכפריים של מיסיסיפי. הודות להתעקשותו של מר הבארד, היה לקלווין טלפון כזה בטנדר. הוא צילצל אל משרד השריף של מחוז פורד, דיווח קצרות על מה שראה, והמתין. בעזרת החימום ושירתו של מֶרל הגארד ברדיו הוא נרגע, הסתכל דרך השמשה הקדמית, התעלם מן הילד, טפח באצבעותיו לקצב המגבים, וגילה שהוא בוכה. הילד פחד לדבר. שני שוטרים הגיעו במכונית אחת כעבור חצי שעה, ובעוד הם מתעטפים במעילי גשם הגיע אמבולנס ובו צוות של שלושה. מכביש החצץ התאמצו כולם לראות את עץ השקמה הזקן, אבל אחרי כמה שניות של התמקדות, היה ברור שגבר תלוי עליו. קלווין סיפר להם כל מה שידע. השוטרים החליטו שמוטב להתחיל בחקירה כאילו בוצע פשע, ואסרו על צוות האמבולנס להתקרב למקום. עוד שוטר הגיע, ואחריו עוד אחד. הם סרקו את המכונית ולא מצאו שום דבר שיכול להועיל. הם צילמו, גם בסטילס וגם בווידיאו, את סת התלוי כששתי עיניו עצומות וראשו נטוי הצידה באופן גרוטסקי. הם בדקו את העקבות סביב עץ השקמה ולא מצאו שום ראיה לנוכחותו של מישהו אחר. שוטר אחד לקח את קלווין אל ביתו של מר הבארד, במרחק קילומטרים אחדים משם - הילד נסע במושב האחורי, עדיין שותק. דלתות הבית לא היו נעולות, ועל שולחן המטבח הם מצאו פתק על דף נייר צהוב. סת כתב בצורה מסודרת: "לקלווין. הודע בבקשה לרשויות שהתאבדתי, בלי שום עזרה מאף אחד. על דף נייר צמוד השארתי הוראות ספציפיות ללוויה ולקבורה שלי. בלי נתיחה שלאחר המוות! סת הבארד." התאריך היה של אותו יום, יום ראשון, 2 באוקטובר, 1988. השוטרים שיחררו לבסוף את קלווין. הוא מיהר להחזיר את הילד הביתה, שם התמוטט בזרועות אמו ולא אמר דבר כל אותו יום. אוֹזי ווֹלס היה אחד משני שֶריפים שחורים במיסיסיפי. האחר נבחר ממש לאחרונה בדלתא, ששִבעים אחוזים מתושביה שחורים. במחוז פורד היו שבעים וארבעה אחוז לבנים, אבל אוזי ניצח בבחירות בהפרש ניכר. השחורים אהבו אותו כי הוא היה אחד מהם. הלבנים כיבדו אותו כי הוא היה שוטר קשוח וכוכב פוטבול לשעבר בתיכון קלֶנטון. במובנים מסוימים הקשורים לחיים בדרום העמוק, הפוטבול גבר לאיטו על הגזע. אוזי יצא מן הכנסייה עם אשתו וארבעת ילדיו כשהטלפון צילצל. הוא הגיע אל הגשר בחליפה, בלי אקדח ובלי תג, אבל בתא המטען היה לו זוג מגפיים ישנים. בלוויית שניים משוטריו הוא ניגש אל עץ השקמה בבוץ ותחת מטרייה. גופתו של סת היתה עכשיו רטובה כולה, ומים נטפו מקצות נעליו, מסנטרו, מאוזניו, מקצות אצבעותיו ומחפתי מכנסיו. אוזי נעצר לא רחוק מן הנעליים, הרים את המטרייה והסתכל על הפנים הפתטיות, החיוורות, של גבר שפגש רק פעמיים. ב-1983, כשאוזי רץ לראשונה לתפקיד השריף, היו לו שלושה מתחרים, אבל כסף לא היה לו. הוא קיבל טלפון מסת הבארד, אדם זר מבחינתו, וכפי שאוזי עמד לגלות, גבר ששמר על פרופיל נמוך. סת גר בפינה הצפונית־מזרחית של מחוז פורד, כמעט על גבול מחוז טיילר. הוא אמר שהוא בעסקי העצים, שבבעלותו כמה מנסרות באלבמה, בית־חרושת פה ושם, ויצר רושם של אדם מצליח. הוא הציע לממן את מסע הבחירות של אוזי, אבל רק אם יסכים לקבל ממנו כסף מזומן. עשרים וחמישה אלף דולר במזומן. במשרדו, מאחורי דלת נעולה, פתח סת הבארד תיבה והראה לאוזי את הכסף. אוזי הסביר שתרומה למסע בחירות חייבת להיות מדווחת וכן הלאה. סת הסביר שהוא לא רוצה שתרומתו תדווח. הוא רצה עסקת מזומנים, או שלא תהיה עסקה. "מה אתה רוצה בתמורה?" שאל אוזי באותו יום. "אני רק רוצה שאתה תיבחר. לא יותר," השיב סת. "את זה אני לא יכול להבטיח." "אתה חושב שהמתחרים שלך לוקחים כסף מזומן מתחת לשולחן?" "יכול להיות." "ברור שכן. אל תהיה טיפש." אוזי לקח את הכסף. הוא הגביר את מאמצי הקמפיין שלו, הגיע לשלב המכריע וגבר על יריבו בבחירות הכלליות. אחר כך הגיע למשרדו של סת בשני מקרים כדי לומר שלום ותודה, אבל מר הבארד לא היה שם. מר הבארד גם לא ענה לטלפונים שלו. אוזי ניסה לקבל מאחרים מידע על מר הבארד, אבל לא גילה הרבה. היו בבעלותו שמונה־מאות דונם של אדמה ליד ביתו. הוא לא השתמש בבנקים מקומיים, במשרדי עורכי דין מקומיים או בסוכני ביטוח מקומיים. הוא ביקר בכנסייה מפעם לפעם. כעבור ארבע שנים ניצב אוזי מול אופוזיציה קלה, אבל סת רצה בכל זאת לפגוש אותו. עשרים וחמישה אלף דולר שוב החליפו ידיים, ושוב נעלם סת מן העין. ועכשיו הוא מת, אחרי ששם את נפשו בכפו, ומי גשם ניגרים ממנו. פִין פְּלַנקֶט, הפתולוג המחוזי, הגיע לבסוף. עכשיו היה אפשר לרשום את המוות באופן רשמי. "בואו נוריד אותו," אמר אוזי. הקשרים נפתחו, החבל נחתך, וגופתו של סת הורדה מן העץ. הם הניחו אותו על אלונקה וכיסו אותו בסדין תֶרמי. ארבעה גברים התאמצו מאוד בדרכם לאמבולנס. אוזי הלך אחריהם, מבולבל כמו כולם. הוא היה אז כבר בשנתו החמישית בתפקיד, וראה הרבה גופות. תאונות דרכים, תאונות אחרות, כמה מקרי רצח, כמה התאבדויות. הוא לא היה קשוח ולא אדיש. הוא טילפן בעצמו בשעות לילה מאוחרות להורים ולבני זוג, ותמיד חשש מן המקרה הבא. סת הזקן והטוב. למי בדיוק אמור אוזי לצלצל עכשיו? הוא ידע כי סת גרוש, אך לא ידע אם נשא אישה אחרת. הוא לא ידע דבר על משפחתו. סת היה כבן שבעים. אם יש לו ילדים בוגרים, איפה הם גרים? את כל זה עמד אוזי לגלות בהקדם. כשנהג לעבר קלנטון, והאמבולנס מאחוריו, הוא החל לצלצל לאנשים שאולי יודעים משהו על סת הבארד.