שדרת עצי התפוח

1

סן פרנסיסקו

רשימת המטלות של טס דלייני חגה באין רואים מעל ראשה כמו מטוסים הממתינים לנחיתה מעל נמל התעופה או'הייר. לקוחות חיכו שתחזור אליהם, עמיתים רדפו אחרי הדוחות שלה ונקבעה לה פגישה הרת גורל עם הבעלים של החברה. היא הדחיקה את החרדה החונקת והתמקדה במשימה שהעסיקה אותה כעת - השבת אוצר לבעליו החוקיים.

המשימה הזאת הובילה אותה אל דירה עמוסה לעייפה בכיכר אלאמו. גברת אנליס וינתר, אישה פעלתנית בת שמונים, הזמינה אותה להיכנס לדירה החמימה שבה וילונות תחרה דקיקים, כורסאות עם חצאית מלמלה וניחוח נפלא של אפייה ביתית. טס לא בזבזה זמן לפני שהציגה בפניה את האוצר.

ידיה של גברת וינתר, המנוקדות בכתמי גיל, שמפרקיהן דלוקים ומסוקסים, רעדו כשאחזה בתליון העתיק. כתפיה הגרמיות רעדו מתחת לשָל הוורוד שעטף אותן.

"השרשרת הזאת היתה של אמא שלי," היא אמרה וקולה נסדק עם כל מילה. "לא ראיתי אותה מאז אביב 1941." היא נשאה את עיניה אל טס, שישבה מולה ליד שולחן עץ האורן במטבח. בעיניה של האישה היו סיפורים, והן נצנצו כמו פאות של אבן חן. "אין לי מילים להודות לך על כך שהחזרת לי אותה."

"העונג כולו שלי," אמרה טס. "רגעים כאלה הם החלק הכי טוב בעבודה שלי." תחושת הגאווה וההישג עזרה לה להתעלם מהזמזום העיקש של הטלפון שלה, שבישר על עוד הודעה נכנסת.

אנליס וינתר היתה לקוחה מהסוג האהוב על טס. אישה ענווה, לא בעלת אמצעים, אם לשפוט על פי המצב הרעוע של דירתה, באחד הבניינים הוויקטוריאניים הגדולים של העיר, שימיהם היפים מאחוריהם. שני חתולים, שהאישה הציגה בפניה בתור גולדן ופרינס, שכבו בשמש אחר הצהריים הסתווית שחדרה מבעד לחלון מפרץ בולט. על הקיר היתה תלויה רקמה ביתית עם המשפט "לחיות ברגע הזה".

גברת וינתר הורידה את המשקפיים, הבריקה אותם והרכיבה אותם בחזרה. היא הציצה שוב בכרטיס הביקור של טס ואמרה, "'טס דלייני, חקר מוצאות והשבה, בית המכירות שפילד'. גברת דלייני. אני שמחה מאוד שמצאת גם אותי. עשית עבודה מצוינת."

בקולה היה שמץ קל של מבטא. "ראיתי את התוכנית של ערוץ ההיסטוריה על מוזיאון קרקוב. זכית בפרס בפולין בחודש שעבר."

"ראית את זה?" שאלה טס, שקצת נבהלה מכך שהאישה זיהתה אותה.

"ראיתי. אמרו שם שאת השבת את מחרוזת התפילה של המלכה מריה לשצ'ינסקה. היא נגנבה בידי בוזזים נאצים וחיפשו אותה במשך עשרות שנים."

"זה היה... מרגש." טס הרגישה גאווה גדולה באותו ערב. הבעיה היחידה היתה שהוא עבר עליה בחדר מלא בזרים. אף אחד לא היה שם לחזות בניצחונה. אמא שלה הבטיחה לבוא אבל ביטלה ברגע האחרון, ולכן רגע התהילה של טס התקיים מול צוות צילום קטן ושר תרבות עם ידיים מזיעות.

"ברגע שראיתי את הפנים שלך, ידעתי שאת תמצאי את האוצר שלי." מילותיה של גברת וינתר היו קצת מטרידות. "ואני שמחה מאוד שזאת את. ביקשתי אותך במיוחד."

"למה?"

שתיקה. פניה של גברת וינתר התרככו. אולי היא איבדה את חוט המחשבה. ואז היא אמרה, "כי את הכי טובה בתחום. לא?"

"אני משתדלת," טס הבטיחה לה. השיחה נראתה לה משונה, אבל בתחום עבודתה היא כבר התרגלה ללקוחות לא רגילים. "הפריט הזה היה חלק מאוסף של פריטים ממלחמת העולם השנייה ששרדו." טס השתתקה וחשבה על הפריטים האחרים - תכשיטים ויצירות אמנות וחפצי אספנות. רוב הפריטים נותרו ללא דורש, משום שבעליהם המקוריים הלכו מזמן לעולמם. היא ניסתה לא לדמיין את תחושת החילול האיומה שמשפחות רבות כל כך חוו כשהנאצים פלשו לבתיהן, בזזו את אוצרותיהן וכנראה שלחו רבים מבני המשפחה אל מותם. השבת אוצרות אבודים נראית אולי כמו עניין פעוט, אבל הבעת הפנים של גברת וינתר היתה פרס בפני עצמו.

"חוללת נס," היא הכריזה. "בדיוק אמרתי לחבר בטלפון שבשום גיל לא מאוחר מדי להעריך נס אמיתי."

יחסית לנס, טס חשבה לעצמה, המשימה הזאת היתה כרוכה בהרבה עבודה קשה. אבל כל המחקר, הנסיעות והביורוקרטיה השתלמו לנוכח ההבעה על פניה של האישה. טס שילמה מכיסה למומחה שניקה בקפידה כל חוליה, כל אבן חן וכל פאה של התליון. "זה עותק של דוח חקר המוצאות." היא החליקה את המסמך על פני השולחן. "זאת בעצם ההיסטוריה של הפריט מאז שהוא נוצר ועד היום, ככל שהצלחתי להתחקות אחר המוצא שלו ברוסיה."

"מדהים שהצלחת למצוא את זה. כשיצרתי קשר עם החברה שלך בפעם הראשונה, חשבתי..." קולה נחלש. "איך עשית את זה בכלל?"

טס עברה איתה על הדוח מהסוף להתחלה והסבירה את תהליך המחקר. "הפריט היה חלק מאוסף אוצרות שנמצאו בקופנהגן. בתליון משובצת אבן טופז ורודה עם פיתוחי זהב. השרשרת והסוגר מקוריים. את התכשיט יצר מעצב מפינלנד בשם אוגוסט הולמסטרום. הוא היה הצורף הראשי לבית פברז'ה."

גבותיה של גברת וינתר התרוממו. "פברז'ה הזה?"

"זה ולא אחר." טס הוציאה את זכוכית המגדלת שלה והצביעה על נקודה קטנטנה בתכשיט. "זה הסמל של הולמסטרום, הנה כאן, ראשי התיבות שלו בין הראשים של עיט דו־ראשי. הוא עיצב את הסמל במיוחד נגד זייפנים. הפריט הספציפי הזה נזכר לראשונה בקטלוג העיצובים שלו ב־1916 והוא יצר אותו בשביל חנות אופנתית בסנט פטרבורג. הוא נרכש על ידי דיפלומט מדנמרק."

"אבא שלי. הוא היה בנסיעת עסקים לרוסיה וחזר עם השרשרת. אמא שלי כמעט אף פעם לא הורידה אותה. חוץ מטבעת הנישואים שלה, זה היה התכשיט האהוב עליה. הוא נתן לה את השרשרת לכבוד הולדתי. היא אף פעם לא אמרה לי את זה במפורש, אבל אני חושבת שאחרי שנולדתי היא לא יכלה להביא עוד ילדים לעולם." עיניה התמקדו בנקודה מרוחקת באופק, וטס תהתה מה היא רואה - את אביה הנאה? את אִמה, עונדת את התכשיט על לבה?

הסיפורים מאחורי האוצרות היו תמיד מסקרנים, הגם שרובם הותירו טעם מר־מתוק. הסיפורים העצובים היו קשים מנשוא. לעתים היו בהם אכזריות בלתי נתפסת כלפי אנשים רגילים וחוסר צדק שאי־אפשר להכיל. גברת וינתר בטח היתה קטנטונת כשעולמה נקרע לגזרים. כמה פחדה, כמה מבולבלת ודאי היתה.

"הלוואי שיכולתי לעשות משהו מעבר להשבה של התכשיט הזה," אמרה טס. "הגעתי לפריטים נוספים שאוחסנו במרתף של בניין ממשלתי נטוש. הקדשתי את השנה האחרונה לחקר הארכיון. חיילי הגסטפו טענו שהם רק שומרים עליהם. זאת היתה תחבולה שכיחה. הדבר הטוב היחיד שהם עשו היה לנהל רישום קפדני של כל מה שהם לקחו."

בנקודה הזאת הסיפור הסתבך. אילו פרטים גברת וינתר באמת צריכה לדעת? האם היא חייבת לגלות מה קרה ככל הנראה להוריה?

היו עובדות שטס לא התכוונה לחלוק איתה, כמו הראיות לכך שהִילדֵה וינתר נחטפה ללא סמכות על ידי קצין מושחת, שכנראה נהג בה כשפחת מין במשך כמה חודשים לפני שנרצחה. זאת הבעיה בפיצוח תעלומות מן העבר. לפעמים מגלים דברים שהיה טוב אילו נותרו קבורים. מה עדיף, לחשוף את האמת בכל מחיר או להגן על אדם מפני פרטים מטרידים שאין בכוחו לשנות?

"הפריט הזה נלקח מאמא שלך אחרי שהיא נעצרה בחשד להסתרת מרגלים, מחבלים ולוחמי מחתרת בבית החולים בּיספֵּבּיֵירג. על פי דוח המעצר, האשימו אותה שהעמידה פנים שהמטופלים שלה חולים מאוד וטיפלה בהם עד שנעלמו באופן מסתורי."

גברת וינתר עצרה את נשימתה והנהנה. "זה מתאים לאמא. היא היתה כל כך אמיצה. היא סיפרה לי שהיא מתנדבת בבית החולים, אבל תמיד ידעתי שהיא עושה משהו חשוב." מאחורי המשקפיים, עיניה של האישה הזקנה התמלאו כעס קר. "אמא שלי נגררה מהבית ביום אביבי יפה, מול העיניים שלי."

טס חשה צמרמורת בלתי נשלטת של אהדה כלפי הילדה הקטנה שגברת וינתר היתה פעם. "אני כל כך מצטערת. אף ילד לא צריך לראות דבר כזה."

גברת וינתר הושיטה את השרשרת לפנים, והאור השתקף בפאות אבן הטופז הוורודה הגדולה. "את יכולה... לענוד לי אותה?" היא שאלה.

"כמובן." טס ניגשה מאחוריה וענדה לה את השרשרת. היא הרגישה את עצמותיה העדינות של האישה הזקנה. שערה הדיף ניחוח של לבנדר, ומתחת לשָל הוורוד היתה שמלתה מהוהה ודהויה. גל של רגשות שטף את טס. השבת הפריט הזה תשנה את חייה של גברת וינתר. פעולה אחת פשוטה תאפשר לזקנה לחיות חיי מותרות.

גברת וינתר הרימה את ידה ועטפה את התכשיט בשתי ידיה. "היא ענדה את השרשרת הזאת באותו יום. בזמן שגררו אותה משם היא ציוותה עלי לברוח ולהציל את עצמי, וזה מה שעשיתי. היה לי מזל גדול באותו רגע, או שמישהו הספיק להעביר הודעה. נער שהיה בהולגר דאנסקה - המחתרת הדנית - לקח אותי משם למקום בטוח. כזה גיבור הוא היה, כמו סקרלט פימפרנל במהפכה הצרפתית, רק שהוא היה אמיתי מאוד. בלעדיו לא הייתי כאן היום. אף אחד מאיתנו."

אף אחד מאיתנו? טס תהתה למי האישה מתייחסת. כנראה לרוחות מעברה העצוב. טס לא שאלה. היו לה עוד פגישות היום והיא לא יכלה להישאר. ידיעת המחיר האנושי של הטרגדיה גרמה לה להיות רגישה במיוחד. אבל היא נשבתה בקסם מתיקותה של האישה הזקנה ובנוסטלגיה שריככה את תווי פניה כשנגעה באוצר שהושב, שהיה תלוי כעת על צווארה.

שתינו לגמרי לבד, חשבה טס. האם גברת וינתר תמיד היתה לבד? האם אני תמיד אהיה?

"טוב, אני בהחלט שמחה שאת כאן." החיוך של הגברת הזקנה היה רך ואינטימי להפתיע.

"כאן את יכולה לראות את אומדן הערך של הפריט. אני חושבת שתהיי מרוצה מאוד."

האישה הזקנה בהתה במסמך. "כתוב כאן שהתליון של אמא שלי שווה 800 אלף דולר."

"זאת הערכה. במכירה עצמה הערך יכול לעלות או לרדת בערך בעשרה אחוזים."

גברת וינתר נופפה על עצמה בידה. "זה הון עתק," היא אמרה. "זה יותר כסף מכפי שאי־פעם חלמתי שיהיה לי."

"זה כמובן לא מספיק כדי לפצות על האובדן שלך, אבל זה בהחלט סכום נאה. אני ממש שמחה בשבילך." טס קרנה מתחושת ההישג ומשמחתה בשביל גברת וינתר. בשָל המדובלל שלה, בדירה העמוסה חפצים ישנים, היא לא נראתה כמו אישה עשירה, אבל בקרוב היא תהיה.

כל עבודת ההשבה המאומצת שלה הובילה אל הרגע הזה. טס פרשה חוזה רב־עמודים על השולחן. "זה ההסכם עם בית המכירות שפילד, החברה שאני עובדת בה. החוזה סטנדרטי, אבל בטח תרצי לעבור עליו עם מומחה לחוזים."

טיימר צפצף וגברת וינתר קמה מהשולחן. "הסקונס מוכנים. המאפים שאני הכי אוהבת - אני מכינה אותם עם סוכר לבנדר. זה מתכון דני ישן לימי הסתיו. שבי לך, יקירה, אני אכין לנו תה."

טס חשקה שיניים וניסתה לא להראות את קוצר הרוח שלה, אבל היו לה עוד פגישות והיתה לה עוד עבודה במשרד. היא בכלל לא רצתה סקון, עם או בלי סוכר לבנדר. היא לא רצתה תה. קפה וסיגריה היו יותר לטעמה ובהחלט התאימו יותר לקצב החיים שלה. היא לא הפסיקה לרוץ מאז שסיימה את התואר השני חמש שנים קודם לכן, וגם עכשיו היא מיהרה. ככל שתקדים להחזיר את החוזה החתום לחברה שלה, כך תקדים להרוויח את הבונוס שלה ותוכל לעבור למשימה הבאה.

אבל מטבע הדברים, במקצוע שלה היא נדרשה פעמים רבות לאיפוק. אנשים נקשרים לחפצים שלהם, ולעתים לוקח להם זמן להרפות. גברת וינתר טרחה רבות כדי להכין את הסקונס. מכיוון שטס ידעה את מה שידעה על משפחת וינתר, היא תהתה מה הרגישה האישה כשנזכרה בימים ההם - פחד ומחסור? ואולי נזכרה דווקא בימים המאושרים יותר, לפני שמשפחתה נקרעה לגזרים?

גברת וינתר התרוצצה במטבחה המיושן. מדי פעם נעצרה מול ראי ממוסגר קטן ליד הדלת ולטשה בשרשרת שלה מבט מרוחק. טס תהתה מה היא רואה שם - את אמה היפה, האהובה? ילדה תמימה שלא היה לה מושג שעולמה עומד להימחות?

"ספרי לי על העבודה שלך," גברת וינתר דחקה בה ומזגה תה לשני ספלי חרסינה. "אני אשמח לשמוע על החיים שלך."

"אפשר לומר שמציאת אוצרות זורמת לי בדם."

גברת וינתר השתנקה קלות, כאילו דבריה של טס הפתיעו אותה. "באמת?"

"אמא שלי אוצרת במוזיאון. ולסבתא שלי היתה חנות עתיקות בדבלין."

"אז את נצר לנשים עצמאיות."

איזו דרך יפה לנסח את זה, חשבה טס ובהתה בחלל הריק. היא לא היתה מאלה שמפטפטים עם לקוחות רק כדי לסגור עסקה, אבל גברת וינתר ממש מצאה חן בעיניה, אולי כי היה נדמה שהאישה מגלה בה עניין אמיתי. "גם אמא שלי וגם סבתא שלי מעולם לא התחתנו," היא הסבירה. "וכנראה גם אני אמשיך את המסורת הזאת. אני עסוקה מדי למערכת יחסים רצינית." נו, באמת, טס, תקשיבי לעצמך, חשבה. אם תגידי את זה מספיק פעמים, בסוף תשתכנעי.

"טוב. אני חושבת שזה רק מפני שעדיין לא פגשת את האדם הנכון. בחורה יפה כמוך, עם שיער אדמוני משגע כזה. מפתיע לשמוע שאף גבר עוד לא כבש את לבך."

טס נדה בראשה. "הלב שלי שמור מכל משמר."

"גם אני אף פעם לא נישאתי." הבעה שובבה ערפלה את עיניה. "אחרי המלחמה הייתי מאוהבת במישהו, אבל הוא התחתן עם מישהי אחרת." היא השתתקה לרגע והתבוננה שוב באבן החן. "בטח נורא מרגש להיות ציידת אוצרות."

"כרוך בזה המון מחקר, שהיה משעמם את רוב האנשים. והרבה פעמים אני מגיעה למבוי סתום ומתאכזבת," אמרה טס. "אני מקדישה את רוב הזמן שלי לחיפוש בארכיונים וברשומות ישנות ובקטלוגים. לפעמים זה מתסכל. אבל כשאני מצליחה להשיב למישהו פריט שאבד, זה שווה הכול. ולעתים ממש רחוקות אני מוצאת את עצמי מקלפת קנבס חסר ערך ומגלה מתחתיו ציור של ורמיר. או מוצאת הון עתק מתחת לבקתת רועים שכוחה בלב שדה. זה יכול להיות קצת מקאברי. לפעמים האוצר מוחבא בארון מתים."

גברת וינתר הצטמררה. "מחריד."

"כשלאנשים יש משהו להסתיר, הם נוטים להחביא אותו במקומות שאף אחד לא ירצה לחפש בהם. התכשיט שלך דווקא לא הסתתר במחבוא דרמטי. הוא היה מסומן ומקוטלג בצורה מסודרת, יחד עם עוד כמה עשרות פריטים שנלקחו באופן לא חוקי."

גברת וינתר סידרה את הסקונס בקפידה על מפית פשתן צחה בתוך סלסילה והגישה אותה לשולחן.

טס לקחה סקון חמים, רק מתוך נימוס.

"שומעים שאת אוהבת את העבודה שלך," אמרה גברת וינתר.

"מאוד. היא הכול בשבילי." כשטס אמרה את המילים האלה בקול, היא נשטפה גל של התרגשות. העסק הזה היה כל כך מהיר ובלתי צפוי, וכל יום היה יכול להביא איתו שטף של אדרנלין - או אכזבה מרה. לטס היתה שנה יוצאת דופן. ההישגים שלה קירבו אותה אל הדברים שהשתוקקה להם כמו לאוויר ולמים - הכרה וביטחון.

"זה נשמע נפלא. אני בטוחה שתשיגי את כל מה שאת רוצה."

"בעסק הזה לא תמיד ברור לי מה זה בדיוק." טס הגניבה עוד הצצה בשעון של התנור.

גברת וינתר הבחינה בכך. "יש לך זמן לגמור את התה."

טס חייכה. האישה הזאת מצאה חן בעיניה כמעט בעל כורחה. "בסדר. תרצי שאשאיר לך את החוזה או שאת -״

"אין צורך," אמרה האישה הזקנה וליטפה את אבן הטופז המלוטשת. "אני לא מתכוונת למכור."

טס מצמצה ונדה מעט בראשה. "סליחה?"

"התליון של אמא שלי." היא הצמידה את השרשרת אל חזה. "הוא לא למכירה."

לבה של טס צנח בקרבה. "מכירה של פריט כזה יכולה להעניק לך רשת ביטחון לכל החיים."

"הנאצים לקחו לי לנצח כל פיסה של ביטחון," ציינה גברת וינתר. "ולמרות זאת שרדתי. את החזרת לי את החפץ האהוב על אמא שלי."

"כמו שאת אומרת, זה חפץ. ואת יכולה להמיר אותו בנוחות ובשקט נפשי עד סוף חייך."

"כבר עכשיו יש לי ביטחון ונוחות. ואם את לא מאמינה שזיכרונות שווים יותר מכסף, אולי לא יצרת לעצמך זיכרונות מהסוג הנכון." היא הביטה בטס באהדה ידענית.

טס ניסתה לא לחשוב על כל השעות שהעבירה בחיפוש ברשומות ובקריאת מחקרים כדי להשיב את הפריט לבעליו. אם תחשוב על זה יותר מדי, בטח תתלוש לעצמה את כל השערות בתסכול. היא הקפידה להגן על עצמה מפני זיכרונות, כי זיכרונות הם נקודת התורפה של האדם.

"את בטח חושבת שאני סתם זקנה טיפשה וסנטימנטלית." גברת וינתר הנהנה. "זה נכון. אחד מיתרונות הגיל. אין לי חובות, אין לי אחריות. רק אני והחתולים שלי. אנחנו אוהבים את החיים שלנו כמו שהם."

טס לגמה מהתה החזק וכמעט עיוותה את פניה לנוכח מרירותו.

"אה! סוכר. שכחתי," אמרה גברת וינתר. "הוא במזווה, יקירה. אכפת לך להביא אותו?"

במזווה היה אוסף של קופסאות שימורים וצנצנות מכוסות באבק, והקירות והמדפים היו עמוסים בפריטי אספנות, שעל רבים מהם עוד היו המדבקות בכתב יד ממכירת החצר שנקנו בה.

"לימינך," אמרה גברת וינתר. "על מדף התבלינים."

טס לקחה את קערת הסוכר הקטנה שעמדה על ארבע רגליים. כמעט מיד חלף בה עקצוץ של הכרה. אחד הדברים הראשונים שלמדה במקצוע שלה הוא להקשיב למה שמכונה ה"משקל" או ה"תחושה" של פריט. לחפצים אמיתיים ומקוריים היתה נוכחות רבה יותר מאשר לחיקויים.

היא הניחה את הקערה המלוכלכת על השולחן וניסתה לחקור את הפריט בפני פוקר. עיקול הידיות וההתעגלות הקלילה של הקערה הסגירו הכול. אפילו כתמי היושן המעושנים לא הסוו את העובדה שהקערה היתה עשויה מכסף סטרלינג, ולא רק מצופה בו.

"ספרי לי על קערת הסוכר הזאת," היא אמרה והשתמשה במלקחיים הקטנים כדי לקחת קוביית סוכר. מלקחי סוכר. הם היו נדירים עוד יותר מהקערה.

"יפה, נכון?" אמרה גברת וינתר. "אבל כל כך קשה לנקות אותה. קניתי אותה ביריד יד שנייה בכנסייה לפני המון זמן. יותר מעשרים שנה. זאת לא היתה בחירה מעשית במיוחד. אבל תמיד היתה לי חולשה לירידי יד שנייה. הבית שלי פשוט מלא בדברים יפים ונוצצים שלכדו את עיני. אבל מרגע שמשהו נכנס אלי הביתה, אי־אפשר לדעת אם אשתמש בו או לא."

"זאת מציאה לא רעה בכלל," אמרה טס. היא הרימה את הקערה כדי להציץ בתחתית ומצאה את הסימן שציפתה לראות.

"מאיזו בחינה?"

יכול להיות שהיא באמת לא יודעת? "גברת וינתר, זאת קערה של טיפאני, והיא נראית מקורית."

"אלי הטוב, מה את אומרת?"

"העיצוב הזה אופייני לסט בשם אמפייר, סט נדיר מאוד שיוצר במהדורה מוגבלת. אני אצטרך לחקור את הנושא, אבל לתחושתי הקערה הזאת שווה הרבה מאוד כסף." לא שזה משנה לגברת הזקנה, שמעדיפה את החפצים שלה על פני כסף מזומן. "בכל אופן, זה פריט יפהפה," סיכמה טס.

"איזה היבט מפתיע של העבודה שלך," אמרה גברת וינתר ומחאה כפיים בחדווה. "לפעמים את נתקלת באוצר כשאת מחפשת משהו אחר לגמרי."

טס התבוננה בקוביית הסוכר נמסה בתוך התה שבספל שלה. "זה שומר על העניין בעבודה."

"תגידי לי, הקערה הזאת היא משהו שהחברה שלך יכולה למכור?" שאלה גברת וינתר.

"יכול להיות, אבל אפילו עם מלקחי הסוכר, פריט יחיד -״

"לא התכוונתי רק לקערה. התכוונתי לכל הסט."

טס שמטה את הכפית שלה על השולחן ברעש גדול. "יש לך סט?"