שובי נפשי

1. יולי

האיש יושב בירכתי בית הקפה, גבו אל קיר הזכוכית הנשקף אל הרחוב, פניו מוסתרות בדפי עיתון הבוקר. הוא נוגס בכריך תוך כדי קריאה. כוס הקפה מצטננת לפניו.

אבל הוא עוקב אחר תנועותיה. היא מצמצמת את עצמה ככל יכולתה, וגופה מעולם לא נראה לה כה מגושם, ממלא את המרחב הלא גדול, המרוהט בעשרה שולחנות, שניים-שלושה כיסאות סביב כל שולחן, ספת ישיבה מפלסטיק דמוי עור ודלפק מכירה.

היא עוברת משולחן לשולחן, מתיזה נוזל ניקוי על משטחי עץ ופלסטיק, מעבירה סמרטוט, מייבשת, ממרקת בתשומת לב את הדלפק ואת הכוסות הניצבות עליו, ואז היא גוררת את המגב והמטלית ביד אחת וביד שנייה את הדלי, שמימיו מדיפים ריח עז מדי של פרחים סינתטיים, ומתחילה בשטיפת הרצפה. זהו היום השלישי לעבודתה, והיא מקווה שאהרון, בעל הבית, אינו מבחין באגלי הזיעה הבוהקים על מצחה, זיעה שלא רק המאמץ הגופני גורם לה.

את כתובת בית הקפה וגם את כתובת החדר שהיא לנה בו נתנה לה אישה זרה ברחוב. זרה, היא מגחכת בליבה, הרי הכול זר לה כאן, המילים המתעופפות מעל לראשה, הבניינים שאין בהם לא יופי ולא חן, הכבישים ההומים מכוניות וצפירות, שלטי הפרסומת האדירים המפרסמים מוצרים לא מוכרים ולא מושגים.

והאנשים. האוכלוסייה בארצה מונה פי עשרה, ובירתה גדולה מהעיר הזאת — תל אביב, ואף על פי כן, היא מציפה אותה בגודש מבלבל ומעיק.

סבלנות, היא אומרת לעצמה בעברית, הופכת בתוכה את המילה החדשה שלמדה מהאישה שניגשה אליה ושינתה באחת את גורלה. סב־ל־נות, אמרה לה והוסיפה בשפתן, זה מקום חדש, זו ארץ חדשה, אנשים חדשים, ומגיעה להם ממך קצת סבלנות.

מאז יצאה לדרכה לפני כשבועיים היא מגלה שהיא משוחחת עם עצמה לא בקול ובתנועות ידיים, אלא בהעוויות פנים ובאנחות לא רצוניות. הבוקר, כשעברה ליד הראי בחדר השירותים, כמעט לא זיהתה את פניה. הרווח שבין עיניה התכווץ עד שגבותיה כמעט התחברו, ושפתיה מלמלו. הלוא עם מי היא יכולה לדבר חוץ מאשר עם עצמה?

אבל כאן, בקפה הקטן, בשקט המבורך שבפתחו של יום, היא יכולה להתבודד עם מחשבותיה בעוד ידיה עסוקות. רק עיניו של האיש מעוררות בה אי־נוחות ומאיטות את קצב עבודתה. הוא כבר קיפל את העיתון ושתה את כוס הקפה השנייה שהגישה לו, ובין כפות ידיו הוא מסובב עתה, כמו מוסלמי שמגלגל באצבעותיו מחרוזת ענבר, תיק קטיפה כחולה, מעוטר באותיות מרובעות רקומות זהב. שקשוק של קוביות עץ עולה מן השקית.

תהיי שקטה, היא מרגיעה את עצמה, תחשבי רק עלייך ועל הילדים.

הילדים. חץ של כאב חורץ את ליבה. לא "הילדים", "הילד". את ז'ניה השאירה אצל אִימהּ. היא מעיפה מבט אל ספת הישיבה, ששם שוכב דימה, מכוסה בשמיכת צמר בדוגמת משבצות שקיבלה מאהרון. תודה לאל, הוא ישן, רגוע סופסוף. הריסים הבהירים שלו שקופים כמעט, אבל היא מבחינה בריצודם המהיר, העצבני, בכיווץ המצח הצח, בפה המתוק המוטה הצידה כמו באכזבה. על מה הוא חולם?

מתי זה היה, לפני יומיים או יותר? היא שואלת את עצמה. האישה הטובה ניגשה אליה, באמצע המדרכה הסואנת ניגשה, ושאלה ברוסית אם היא זקוקה לעזרה. היו לה פנים עגולות, נעימות, שיער שחור קצר שהקיף את פניה ונפל על עיניה וגוף עגלגל. הבגד שלבשה היה ארוך, כהה וחסר צורה. בידה אחזה תיק עור שחור מרופט ותיק בד שעל חזיתו צילום של ציפורים במעוֹפן. לפי מבטאה, היא מאחת ה"סטָנים" — קזחסטן, קירגיזסטן, אוזבקיסטן או בוכרה, קווקז, גרוזיה, שעד לא מזמן התנשאה על תושביהם ובזה למבטאם, אבל עכשיו כל דיבור בשפת אִימהּ נעים לאוזניה ומרגיע, כמו בקבוק חם בלילה קר.

"הוא לא קצת רעב?" שאלה האישה בעדינות ורמזה בעיניה אל דימה. היה משהו מפליא ברוך שהפגינה כלפי הילד, ובפעם הראשונה הבינה יוליאנה שכאן, בארץ החדשה שבחרה לה, הילד לא יהיה לה למכשול, אולי אפילו לתועלת.

דימה דילג ברגליו על מרצפות המדרכה, קצת מחמת הקור וקצת משום שלא יכול לעמוד בשקט יותר מדקה או שתיים, ויוליאנה עקבה אחרי דילוגיו. כן, לתועלת. יפה, באמת, מה שנהיה ממך, יולי. תמונות עלו בדמיונה: אימהות קבצניות שעשו בית מפיסת מדרכה בעיר שהשאירה מאחור, תינוקן צמוד לחזן הדל, ולידן, על שמיכה בלה, עוד ילד עם עיני רעב גדולות שתופסות את רוב פניו. היא עצמה עיניים בחוזקה, נאבקת לסלק את המראה מנגד עיניה.

"תני לו, שיהיה לו לבריאות", אמרה האישה ושמה בידה לחמנייה עטופה בנייר שעווה ובשקית ניילון שקופה. היא הוציאה ממחטת נייר מתיקה וניגבה את ידיה, החזירה את הממחטה לתיק ושלחה אליה חיוך שכלל גם את הילד. יוליאנה חשבה שהמפגש הקצר בא בזאת לסיומו וחשה מדקרת צער. שתישאר, שתדבר איתי עוד קצת, ביקשה בליבה. כמה זמן עבר מאז שדיברה עם מישהו חוץ מדימה?

"אני בלה, חמש שנים בארץ, מטביליסי. מאיפה את?" שאלה האישה, כאילו שמעה את תפילתה, והיא, כמו פקק שהועף מבקבוק והמשקה שבתוכו ניתז לכל עבר, סיפרה וסיפרה וסיפרה. לא הכול כמובן, אבל די כדי להשיב לעצמה תחושה שהיא קיימת, שהיא מי שהיא — יוליאנה, יולי, מורה לפסנתר בעברה הרחוק ומנהלת חשבונות בעברה הקרוב, אם לשניים שהתגלגלה לכאן עם בנה מתוקף גורלה, שדחק בה לנסוע דווקא לארץ הזאת, המשונה, ומי בכלל מבין את גורלו?

הוא משכים קום, הלקוח המוסתר מאחורי העיתון. גם אתמול ושלשום היה כאן, חיכה כמוה לבעל הבית שיפתח את העסק, עמד בשקט, מכופף את קומתו כאילו ביקש למעט את נוכחותו. כשהמתינו שניהם, צודד לעברה מבט, והיא הבחינה בזוג גבות פרועות בצבעי פלפל־מלח ובעיני נמר צרות בולטות מעט, משובצות אישוני ירקן המפיצות נוגה מרתיע, ומבען העז, החודרני מפיג את רישומם של שאר תווי פניו, אף שגם בהם היא מבחינה: שפתיים דקות, שיניים חסרות תואם, ראש גדול מדובלל שיער וזקן קצוץ קרוב לפנים.

עכשיו מונח תיק הקטיפה על השולחן לפני העיתון המקופל, ושוב הוא בוחן אותה בעיניו. ניצוץ הצייד המוכר לה מהבהב בהן. היא מעריכה את גילו בשישים וקצת. מבט חטוף שני מוסיף על שנותיו בשל אניצי השיבה שזרקו בזקנו. דיוקן ראש כזה, חטוב ומרשים כשל מצביא רומאי, ראתה פעם חרות על מטבע עתיק.

יש משהו מוכר בדמותו, בגודלו, והמוכּרוּת מושכת, אך גם מעוררת תחושת סכנה עמומה. לגברים רבים במולדתה, גם לבעלה שעזבה, מבנה גוף דומה — קומה גבוהה, נפילית, כפות ידיים של חוטב עצים וכמה קילוגרמים מיותרים באזור הבטן. תמיד אהבה גברים גדולים, כבדים, שנתנו לה הרגשה שיש לה על מי להישען. והיא נשענה, ואולי נתלתה, עד שנפלה.

הוא נע בכיסאו באי־נוחות, כאילו צר המקום לגופו הגדול. עיניו הצרות עוקבות אחריה. שוב הוא פותח את העיתון ומעלעל בו בפיזור נפש. מה הוא רוצה ממנה.

דימה מתהפך על צידו על הספסל הארוך, משמיע קול בכי קטוע. היא מקרבת יותר את שני הכיסאות שמגינים עליו מנפילה, מרימה את השמיכה שנפלה ומכסה אותו. שערו הבהיר לח כאילו רדף שדים בשנתו. היא מלטפת אותו קצרות וחוזרת אל הדלי.

האיש מסמן לה באצבעו לגשת אליו.

היא משעינה את המגב אל הקיר, מיישרת את בגדיה, מחליקה על שערה ושולחת מבט אל הילד הישן כמו מלאך. בימים האחרונים לא ידע מנוחה לרגע, אבל תודה לאל, סופסוף הכריעה אותו העייפות. ילד אחר, היא חושבת, כבר היה מתמוטט מזמן אחרי כל מה שעברו.

היא מתקרבת אל האיש בהססנות מהולה בסקרנות.

"שבי", הוא אומר לה. היא לא מכירה את המילה, אבל התנועה מוכרת לה, וגם קירוב השולחן לעברו, לרווח לה מקום. היא מתיישבת מולו.

"אני מדבר קצת רוסית, עבדתי שם הרבה", הוא אומר לה בשפתה, ומייד הוא מצמצם את תחום ה"שם". "מאיפה את?"

"מאוקראינה".

"מקייב? חרקוב?"

"לא משם ולא משם, מנוֹבָה־קָחוֹבְקָה, עיר קטנה־גדולה, על גדת הדנייפר".

"למה באת?"

היא חוככת בדעתה אם לקום ממקומה. באיזו רשות הוא חוקר אותה. אבל קול הבס שלו ועיניו הנמריות מצמידים אותה לכיסאה. כשהיא זעה הוא שולח אליה כף יד גדולה מעבר לשולחן ואוחז בידה. "סליחה, לא התכוונתי לפלוש. נתחיל מהתחלה. את מחפשת עבודה?"

"כן", היא אומרת, מתקשה להסתיר את להיטותה, "אני צריכה עבודה. בלי עבודה אנחנו נמות כאן, אני והילד", והיא מחווה בראשה לעבר דימה, שנראה כאילו נחת בחלומו בפארק משחקים לילדים, על פניו חיוך, וידיו ורגליו חסרות מנוחה. לפני ההחלטה ששינתה את חייהם היא קנתה לו אופני ילדים בלי גלגלי עזר, והוא רכב בפראות בחצרם ובתוך הבית פנימה והיה מאושר.

היא לא תעיר את הילד מהחלום, אבל מוטב שתעמוד לידו כדי שלא ייבהל כשיקיץ משנתו. בעדינות היא מנסה לשחרר את כף ידה מאחיזת היד הגברית, ואולי היא לא מנסה מספיק כי כוח טבע שאינו מודע לעצמו מקופל בכף היד הזאת וגלומה בו הבטחה או אזהרה או שתיהן יחד למשהו שברגע זה אינו אלא תחושה מרפרפת.

לבסוף הוא מנתק את ידו מידה, ולרגע כמעט צר לה על מקור החום והכוח שנלקח ממנה.

"יש לי חנות בעיר, לא רחוק מכאן. את מוכנה לבוא פעמיים בשבוע לנקות שם? את יכולה לבוא אחרי העבודה שלך כאן".

"והילד?" היא שולחת מבט לאחור, "אין לי איפה להשאיר אותו".

"הוא תמיד ישן ככה?" גיצי צחוק נדלקים בעיניו הצרות.

"זה רק עכשיו. שבועיים הסתובבנו בדרכים, והוא פשוט נפל. מעייפות".

"הוא לא יפריע. אתן לו משהו לעשות. לא ישעמם לו אצלי".

"אני יוליאנה, יולי, והילד — דימה", היא מחייכת אליו, "ואתה?"

"אני בָּרי, קיצור של ברוך. הנה הכרטיס שלי. בצד השני, באנגלית, הכתובת והטלפון". היא מציצה אל כרטיס הביקור, המעוטר ציורים של מכשירים בלתי מזוהים, מילים סתומות בשפת המקום ומספר הטלפון.

כשהוא קם ממקומו שוב היא משתאה לקומתו ולגודלו. הוא מתרומם קצת בקושי, נאחז במסעד הכיסא ומרים צד אחד של גופו ואחר כך צד שני. היא מוסיפה לגילו המשוער עוד כמה שנים.

הוא נוטל מן השולחן את נרתיק הקטיפה, מניף אליה יד לברכה, משלם ויוצא.

בלה הטובה כתבה לה על פתק כתובת של מקום לינה בשכונה מרוחקת ומספרי אוטובוסים המגיעים לשם. "זה לא המקום הכי טוב, ההוסטל הזה, אבל ככה זה בהתחלה. אין ברירה. תעבדי כמה ימים, ויהיה לך מספיק כסף לחפש מקום יותר טוב. רק תשמרי על הילד. ועל עצמך".

דימה יהיה גדול כמו אביו, כמה הוא כבד כבר עכשיו בגיל חמש. רגליה כושלות שוב ושוב לאורך המעבר שבין שתי שורות המיטות הממלאות את החדר. סרגיי השומר, שמוביל אותה למיטתה ובידו פנס קטן, מגיש את אצבעו אל שפתיו ברמיזה. ידיו של דימה על צווארה, רגליו מכתרות את גופה כמו גור אופוסום רדום, וראשו צמוד לראשה. בידה תיק הנסיעות וכל חפציהם.

המזוודה שהשאירה בתא האונייה, גדושה עד אפס מקום, שלחה לה תזכורות מוחשיות של תכולתה. כמה הייתה זקוקה עכשיו לכל מה שארזה בתוכה — בגדים ונעליים, צעצועים, חוברות צביעה וצבעים לילד, מגבות וסדינים. זינה, חברתה לתא ותיירת במסווה כמוה, ודאי שמחה בשלל. אבל די לחשוב על זה, קטמה את מדקֵרות הצער שפלשו לתוכה, אל תצטערי על חפצים. כל מה שנקנה בכסף ייקנה שוב בכסף. הרי באת לכאן לעבוד, לא להתבטל.

היא לא התחרטה על החלטתה הפתאומית. כמו רוח נכנסה בה באותו רגע ואמרה לה, עכשיו, עכשיו את יורדת. מהר. זה הרגע שחיכית לו.

הקבוצה שאליה הצטרפה במולדתה במצגת שווא של צליינית פרבוסלבית חזרה מהביקור במקומות הקדושים בטבריה ובים כינרת, ששם הלך ישוע על המים ושם חילק למאמיניו לחם ודגים. היא קיוותה שבזכות הטבילה באגם הקדוש אולי גם לה יקרה נס, נס אחד גדול שיתפצל לניסים קטנים יומיומיים. היא לא חמדנית, היא רק רוצה חיים סבירים לה ולבניה. התקווה הזאת, הציפייה, היא יודעת, הן התרסה אחת גדולה.

היא עלתה לאונייה בנמל אודסה, שמלתה רחבה וארוכה, ראשה עטוף מטפחת איכרית, ועל צווארה שרשרת כסף וצלב זהב גדול במרכזה. את דימה הלבישה בבגדי ילד איכרים, מכנסיים וחולצה מבד גס, נעלי שרוכים כבדות וכובע. גם על צווארו הדק תלתה שרשרת עם צלב. הכומר, ראש הקבוצה, לא חקר את עומק אמונתה ואם השתייכה לקבוצתו. גם נוכחותו של הילד לא עוררה בו תמיהה.

אוטובוס התיירים המה קולות נמוכים. הנשים פטפטו בשקט עם חברותיהן, לעיתים נשמע קול צחוק נשי שהוסה מייד. הגברים, רובם כמרים ועוזרי כמרים, צעירים ומבוגרים, עטורי זקנים ולבושים גלימות חומות, מלמלו תפילות. מדריך הטיולים שפע הסברים שאיש לא הקשיב להם. "הפסקה של עשר דקות. אפשר לרדת, תשתמשו בשירותים של תחנת הדלק ותשמרו על הניקיון. אפשר לקנות בחנות בקבוק מים או סנדוויץ'", הכריז הנהג הישראלי־רוסי, עצר את רכבו, והנוסעים מיהרו לקום תוך כדי אנחת רווחה ומתיחת זרועות.

אף אחד לא שם לב כשירדה מן האוטובוס עם דימה ובידה תיק הנסיעות הקטן שבו הטמינה את מעט כספה ובגדים להחלפה. כשיצאו אחרוני הקבוצה מתאי השירותים ואצו אל בית הקפה בתחנה, נכנסה לתא השירותים האחרון ונעלה אחריה את הדלת. דימה היה מנומנם. היא השכיבה אותו על הרצפה, נעלה את הדלת והחליקה גם היא לידו על הרצפה. ליבה הלם בנקישות עזות וקצובות. בטנה כאבה כאילו המחזור החודשי שלה, שזה עתה הסתיים, עומד להתחדש. היא שחררה את חגורת שמלתה. משהו בתוכה לחץ, והיא גחנה אל האסלה ברגע המדויק שבו נפלטו מתוכה גלי הקאה עזים. היא נאנחה בקול, ודימה התעורר מנמנומו והביט בה בבהלה.

"תישן, ילד שלי, לא קרה כלום", הרגיעה אותו, תלשה מנייר הטואלט, הרטיבה במי ברז וניקתה את מכסה האסלה ואת מעט המרצפות שהתלכלכו. אחר כך התיישבה שוב לידו.

היא שמעה קריאות, שמה נקרא פעמים אחדות ברמקול. היא נרעדה, אך לא התרוממה ממקומה. בטנה עדיין כאבה, והיא נאנחה בשקט. לבסוף גוועו הקולות. נשמע טרטור מנוע, והאוטובוס יצא לדרכו.

אחרי שחיכתה זמן נוסף ליתר ביטחון יצאה מן התא. חובקת את דימה בזרועותיה כתינוק נכנסה לבית הקפה, הוציאה מארנקה כסף ישראלי וקנתה לשניהם לחמניות עטופות בנייר צלופן, כוס קפה לעצמה ושקית שוקו לדימה. כשהושיבה את הילד לידה על כיסא הוא התעורר, והעוויית הבכי שעלתה על פניו התחלפה במהירות לחיוך. הוא טרף את הלחמנייה בנגיסות מהירות וגמע בקשית את המשקה. יולי ליטפה את פניו והחזירה לו חיוך. שרירי שפתיה התכווצו מן המאמץ. מעולם לא הייתה בכיינית. אפילו כשאביה נפטר לא בכתה, אבל ברגע זה השתוקקה כל כך להפוך את ההקלה, הפחד, הצער והגעגועים לרצף ארוך וממרק של דמעות.

הצעיר הדק, כהה העור, שעמד מאחורי הדֶלפֵּק בחנות, ניגש אל פינת הקפה והרים את הכיסאות על גבי השולחנות. היא שמעה אותו מדבר עברית עם הקונים ותהתה מאיזו מדינה אפריקנית הגיע. האם גם היא תצליח לרכוש את השפה המקומית במהירות כמוהו? הוא חייך אליה בהתנצלות, מסמן בידיו שעליו לסגור וללכת לישון. מאוחר.

"מאיפה אתה?" שאלה, גם היא בשפת תנועות הידיים הבינלאומית.

"אני קוּפּלוּם", הצביע על חזהו, "ואת?" הצביע עליה.

"יוּלי, מאוקראינה", ענתה וליטפה את ראשו של הילד, "דימה".

נדמה לה ששמח בקשר הקטן שנוצר ביניהם. הוא נולד באריתריאה וברח משם. "בום־בום־בום!" חיקה קולות ירייה, והיא הבינה: הוא ברח מאימת המלחמה.

הוא שב והתנצל, והיא קמה, לקחה את תיקה והרימה את הילד. "ר־גע", אמר וסימן לה לחכות. הוא פתח את דלת המקרר והוציא משם כמה כריכים עטופים, ממתק ושני בקבוקי מים, הוסיף חבילת מגבונים והכניס לשקית. אחר כך פשפש בכיסיו והושיט לה כמה מטבעות. לרגע היססה, אך הביטה בפניו של דימה והתעשתה. את השקית לקחה. את הכסף השאירה. כמה טוב להיווכח שאדם לאדם הוא לא זאב אלא אח לצרה, חשבה, אבל קבצנית היא לא, וגם לא תהיה.

הצעיר יצא אחריה, נעל את דלת החנות, תלה את הבריח והוריד את התריס החשמלי, וכל העת המשיך להביט בה. היא חשבה שרצה לומר לה משהו, אבל לבסוף הרים את תיקו והלך.

*

היא נלפתה בבעתה. כשחזרה לעשתונותיה מצאה את עצמה בחורשה קטנה שרגליה הוליכוה אליה עם רדת הערב. לשון חמימה ליקקה את לחייה. מבעד לעיניה שטרם הסתגלו לאור הבחינה בעיני כלב רכות ורטובות. היא פתחה את תיקה, בצעה את אחד הכריכים והניחה על האדמה לצידה. הכלב התקרב, בדק את הכריך, שלח אליה מבט והתחיל לאכול בתנועות זהירות, בלי בהילות. הוא לא רעב, חשבה יוליאנה, וגם אני לא, אבל דימה יתעורר עוד מעט וירצה לשתות ולאכול.

גבה כאב מן ההישענות על גזע העץ ומהישיבה הממושכת על האדמה הקשה. בכל זאת ישנה כמה שעות, תמהה על עצמה, היא, ששנתה נודדת ממנה בקלות כה רבה על מיטה ומזרן ומצעים נקיים.

מבעד לענפי העצים הבוקר עלה לאיטו כחושש. ציפורים מעטות בחנו את קולן וחדלו. הטלפון הנייד שלה, שמילאה את סוללתו בבית הקפה והיא עדיין לא התרוקנה, ציין שעת בוקר מוקדמת, אך לא מוקדמת מדי לשיחה.

"סְוֵטָה, אני פה בישראל. זאת אני, יולי. באתי עם דימה".

"מה? למה? איפה את?"

היא מסרה לחברתה את נקודות הציון שרשמה לפניה בערב הקודם. שם העיר, שם תחנת האוטובוס שבה ירדה ושם החנות בתחנת הדלק, ובפרטים כלליים תיארה את נסיבות בואה.

"יולי, את בטוחה שזה טוב מה שעשית? אולי עוד תספיקי לתפוס את האונייה לפני שתפליג?"

"בשום אופן לא. לגיהינום לא חוזרים. אני נשארת פה".

"ממי קיבלת את הטלפון שלי, ממנו?"

"קיבלתי ממי שקיבלתי. מה זה משנה עכשיו. תגיעי לפה, בבקשה. אני צריכה עזרה".

"שמעתי. ייקח כמה שעות עד שאגיע. חכי לי".

"תודה, סווטה".

כך היה תמיד עם חברתה סווטלנה; תערובת בלתי אפשרית של אהבה, נאמנות ומשיכה מזה ודחייה, קנאה וכעס מזה מתלקחת באחת ונרגעת לאיטה, רמצים עשנים של זיכרונות נשכחים שכל מילה תועה מפיחה בהם כעס גואה. כל שיחה, כל מפגש חשפו הר געש שנחנק מתחת לערימת רגשות סותרים שהחמיצו ברוב השנים. ועם זאת, ידעה יולי, במצב חירום כמו זה שהיא נתונה בו עכשיו חברתה לא תפקיר אותה לגורלה בלי להושיט לה עזרה; עזרה דלה מדי, סרבנית, עטופה בקליפה עבה של זעם וטינה, ובכל זאת ולמרות הכול — עזרה.

היא הצליחה לרחוץ את דימה בתוך הכיור בתא השירותים, ניגבה אותו בבגדי יום האתמול והחליפה אותם במכנסיים וחולצה רעננים שארזה בתיקה לפני שיצאו לדרך. את הנעליים הכבדות ארזה בתיק והנעילה לו זוג כפכפי אצבע. הוא צחצח כמוה את שיניו, והיא חפפה במהירות את שערו הבהיר וסרקה אותו, וכל העת עיניה פנו לדלת, כחוששת להיתפס.

קוּפּלוּם, שערו המקורזל משוטח על קודקודו בג'ל, חייך אליה כשנכנסו שניהם לחנות. עיניו התרחבו בהפתעה, והיא ידעה מדוע: בשיער לח ומסורק ובפנים שאיפרה מחדש במראה שמעל לכיור נראתה שונה כל כך מאתמול. היא הזמינה כוס קפה לעצמה ומיץ תפוזים לילד. נשארו לה שני כריכים מאלה שנתן לה, והם חלקו אותם.

קוּפּלוּם קרא לדימה לבוא אל מאחורי הדלפק. היא שמעה אותם צוחקים. כשהביטה לשם ראתה את דימה מונף בזרועותיו של קוּפּלוּם שוב ושוב, כאילו הוא כדור משחק. דימה צהל, וקוּפּלוּם חייך, ושיניו הלבנות בהקו.

יולי נשענה לאחור בכיסאה. כאב הגב שהתחיל בחורשה טיפס ממורד גבה ועד צווארה. היא עצמה את עיניה וניסתה לדבר אל הכאב, להפציר בו להרפות, כמו שמפצירים בכלב טוב להירגע. הילד הגיח אליה מדי פעם, כולו צחוק וחיוכים, שפתיו מרוחות בממרח שוקולד. דיבורו היה מהיר ונלהב. הבחור הכהה המתולתל והילד עם שער הפשתן הזולג על מצחו כרתו ברית ביניהם.

אם נרדמה לשעה קלה או ארוכה, לא ידעה. פתאום שמעה קול קורא בשמה, וכשפקחה את עיניה ראתה את סווטה. כמו ברוח רפאים בהתה בחברתה, ולרגע התבלבלה ושכחה היכן היא. סווטה, במכנסי ג'ינס ובחולצת טריקו גדולת מידות כמו נשארה אותה סווטה מבית הספר התיכון שלמדו בו שתיהן או במרכול שבו עבדו, היא בהנהלת חשבונות וסווטה במחלקת המזון, ואיגור, הבוס של שתיהן, מאחד ומפריד ביניהן לסירוגין, על פי גחמותיו ועל פי חולשתן.

"קומי, יולי, יוליצ'קה, נו, מה את ישנה לך ככה באמצע היום", אמרה סווטה בקוצר רוח. יולי התעשתה וקמה מכיסאה. הן לא התנשקו ורק החליפו חיבוק קצר.

"אז גם את הגעת לפה", אמרה סווטה בטון מהורהר. היא התרחקה מעט מיוליאנה והתבוננה בה, והקמט האורכי במצחה התבלט כעורק. אחר כך פתחה תיק מרוכסן גדול שהניחה על הכיסא ושלפה ממנו את תכולתו: קופסאות שימורים, כמה בננות לא בשלות, כמה תפוחים ירוקים, לחמניות בשקית אטומה, שקיות גדולות של צ'יפס מוכן, חפיסות שוקולד, שקית סוכריות צבעוניות, אורז, תה וקפה באריזותיהם. מתחת למצרכי המזון נחו שמיכת צמר מקופלת, כמה חולצות טריקו ומכנסי ג'ינס ליולי, דובּי צמר מהוּה לדימה, שתי מגבות וסדין.

יולי, המומה, ביקשה לחבק את חברתה, אך היא התנערה ממנה. "תפסיקי עם השטויות האלה, יולי".

פתאום נזכרה וקולה הצטרד, "איפה דימה?"

"הוא כאן, איתי, אל תדאגי", ענתה יולי.

"דימה? דימה?" הרימה סווטה את קולה, ולפני שיולי הספיקה לקרוא לו, הגיח הילד מאחורי הדלפק, מבטיו הסקרניים של קוּפּלוּם מלווים אותו, הסתער על האורחת, ושניהם נצמדו זה לזה בנשיקות ובחיבוקים.

לבסוף נפרם החיבוק, אך הידיים הקטנות והגדולות נשארו כרוכות אלה באלה.

"אין לך מה לחפש כאן, יוליץ'", אמרה סווטה בקדחתנות כאילו נשף מישהו בעורפה, "זאת עיר קטנה, ואת סתם תבזבזי את הזמן שלך. קחי אוטובוס לתל אביב. יש שם הרבה עבודה. הישראליות לא אוהבות ללכלך את הידיים. ותיזהרי מגברים רוסים שיידבקו אלייך וגם מישראלים. הם אוהבים בחורות יפות. ואת יפה, אלגנטית גם בסמרטוטים שלך".

"אולי אני אחזור איתך לחיפה, סווטה?" קטעה אותה יוליאנה.

"זה לא. בשום אופן. את תסתדרי בלעדיי. אנחנו לא יכולות להיות מתחת לאותם שמיים. הילד הזה?" היא הצביעה על דימה שנצמד אל רגלה, "הוא היה צריך להיות שלי..."

"את שוב מתחילה? אני לא אשמה שאיגור..."

"ביי, יולי. ככה אומרים פה. ביי. ואל תצלצלי אליי יותר".

"סווטה, למה את כועסת? מה שהיה היה מזמן. בסוף היה לך יותר מזל ממני..."

סווטה הרימה את תיקה והתחילה ללכת לכיוון היציאה בעודה מדברת. "אני לא רוצה לשמוע, יולי. תקשיבי, ישראל זה יותר טוב מהבית, אבל לא גן עדן, אז שיהיה לך בהצלחה, ותורידי מהגרון את הצלב שלך. לא צריך אותו פה. בוא, דימיצ'קה, סווטה הולכת, תן נשיקה. עוד אחת". כשיולי הסיטה לרגע את עיניה ממנה, הגניבה סווטה ליד הקטנה שטר של מאה שקל ולחשה, "אחר כך תיתן לאימא".

יולי הביטה אחרי גבה המתרחק של חברתה בצער ובגעגוע שב ומתעורר. גבה של סווטה הפגין קשיות, כעס ואי־מחילה. היא לא התכחשה לפקעת הבלתי אפשרית להתרה שסיבכה את חברותן. יש לסווטה סיבות טובות למחוק אותה מחייה, ולמרות הכול, היא באה מרחוק והביאה כל מה שיכלה.

היא לא שונאת אותי, ניחמה את עצמה, היא אפילו קראה לי יוליץ', יוליצ'קה. כמו פעם.

*

שוב הוא יושב אל שולחנו הקבוע, לוגם לאיטו מספל הקפה שהגישה לו ומרפרף בעיתון. Haaretz, כך קראה באותיות האנגליות. הוא דוחף את העיתון מלפניו בתנועה נרגזת, כמרחיק חרק טורדני, ונכנס לדיון ארוך, פוליטי כנראה, עם בעל בית הקפה. אהרון מרים את קולו, אך הוא גובר עליו. יש לו קול בס רועם, והיא מדמיינת אותו עומד על במת האופרה, מוביל מקהלת גברים בקולו, כמו באריית העבדים בנַבּוֹקוֹ.

פתאום הוא מפסיק את הוויכוח ומנמיך את קולו, ועיניו הנעוצות בעיניו של אהרון נודדות אליה לשביב שנייה וחוזרות לאהרון, ששולח אליה מבט תוהה, וחוזר אל ברי. הם מדברים בה, זה ברור.

"יוליאנה", הוא קורא לה בקולו החזק שנשמע כמשגר פקודות, "אהרון נותן לך אישור לבוא איתי לקצת זמן לראות את מקום העבודה שלך, אם תרצי. הוא מזהיר אותי להתייחס אלייך יפה, לפחות כמו שהוא מתייחס אלייך".

הרוסית שלו בסיסית וטובה — לא כשל מי שנולד באחת ממדינות ברית המועצות לשעבר כמובן, אלא כשל ישראלי ששהה ברוסיה זמן ניכר. גם המבטא שלו סביר.

דימה יושב מרותק אל מסך טלוויזיה קטן המקרין סרטי טבע. מדי פעם, כשהציפור או הדג או החיה עטים על טרפם ונועצים בו שיניים, הוא מתפרץ בצוהלה מופתעת. יולי מנערת אותו מישיבתו הזגוגיתית, ושניהם פוסעים ברחוב ההופך לאחר הצומת לגן דל עצים הנפתח לכיכר גדולה. הוא מסביר לה שזו הכיכר הידועה ביותר בתל אביב ובכל ישראל, והיא נקראת על שם ראש הממשלה שנרצח יצחק רבין, ו"עוד מעט נעבור איפה שזה קרה וליד האנדרטה לזכרו".

זאת אנדרטה? יולי מתפלאת, זוהי מצבה. כמה אבני בזלת פראיות שקועות באמצע המדרכה, מוקפות חבל בידוד. קבוצת תיירים מכתרת את המקום, מאזינה בכובד ראש למדריך המסביר באנגלית מה קרה באותו מקום לפני יותר מעשרים שנה. ברי חולף מהר על פני התיירים, מזיח מצד לצד את כיפתו הסרוגה השחורה, נחפז אל מרכז הקניות הסמוך, והיא ודימה אחריו.