0
0 הצבעות
1

שובי נפשי

יהודית רותם

 37.00

תקציר

“קול של גבר קרא בשמה. לפעמים כשהלכה ברחוב דימתה בליבה לשמוע את שמה וידעה שרק דמיונה הפיק את הקול שנוצר בתוכה מתוך געגוע, מרוב צורך, מציפייה שמישהו יקרא בשמה. בכל פעם שהקריאה הפנימית הזאת התרחשה בתוכה ביקשה סליחה מיואל, בעלה המת, כאילו בגדה בזכרו, ושב והתעורר בה הכעס עליו ועל מותו”.

שני גורלות, שני סיפורי חיים של שתי נשים, נפרשים זה לצד זה בספרה החדש של יהודית רותם. יולי, עובדת זרה מאוקראינה, נמלטת מחיי עוני ומחסור ומהתעמרותו של אבי בניה, ומגיעה לתל אביב עם בנה הקטן. האישה הצעירה רוקמת מערכת יחסים מהוססת ועדינה עם מבקש מקלט אריתראי, שסיפורו נגול אף הוא על רקע מציאות חייו הבלתי אפשרית.

קוראים כותבים (1)

  1. איריס

    שובי נפשי

    הספר הזה הוא כולו, או רובו, או חלקים נרחבים ממנו, התרסה. התרסה כנגד העולם החרדי, התרסה כנגד הקטלוג והסימון של אנשים רק על פי צבעם או מוצאם, התרסה נגד מוסכמות, התרסה נגד סדרי החברה, התרסה כנגד החוקים המבדילים בין אדם לאדם רק בשל מוצאו, או הדרך בה הגיע לכאן, החברה המבדילה ביחסה לגברים ונשים, ומצפה מהם להתנהגויות שונות, סולחת לגברים ומאשימה נשים.

    ויש בו גם אהבה, בספר הזה, וחמלה, ונסיון להיטיב, ונסיון להבין.

    שתי גיבורות לספר – שלי ויולי, שני עולמות שונים לגמרי, והחלוקה ביניהן: פרק לזו ופרק לזו; אם כי שלי “נהנית” מפרקים ארוכים הרבה יותר מאלה של יולי, אולי משום ששלי קרובה ברוחה ובעצמה הרבה יותר לסופרת, מאשר יולי, שהיא זרה.

    שלי, פעם היתה חרדית, פעם היתה נשואה לגבר ששודך לה, ולא היתה אהבה ביניהם, ולא קרבה, חוץ מקרבת הגוף ההכרחית, והקרבה הבלתי נמנעת מהחיים בבית אחד, הורים לילדים משותפים. אבל היא חיה כך כי כך צריך, וכך חונכה, ואם לעתים היו בה הרהורי כפירה, כי אז השגרה וההכרח החזירו אותה “לתלם”.

    “…איך ייתכן ש’התורה’ הקדושה, החשובה מכל חשיבות, רוצה בהפיכת הנשים לשפחות חרופות? ולמה מטים הגברים החרדים את עוּלה על גב הנשים, ההרות ויולדות ומגדלות ומפרנסות ודואגות לביתן?..” (עמ’ 99)

    אחר כך פרקה עול, ויצאה בשאלה, או לפחות בסוג של שאלה, משום שהקפידה לקיים מצוות שונות, ושמרה על קשר עם משפחתה שנשארה מאחור. אבל באה בחוּגים אחרים, חילוניים, והפכה לסופרת ידועה, והיה לה איש חדש, שאיתו חיתה עד מותו, והוא גילה לה ובה את יכולתה לאהוב, את פשר האהבה.

    עכשיו, בספר הזה, היא נפגשת עם איש אחד, שהוא קרוב רחוק שלה, ומתפתח ביניהם סוג של רומן. רומן שאינו שווה כוחות, משום שהוא נשוי, והיא לא. הוא חוזר לביתו, ונמצא שם רוב עיתותיו. והיא לא חדלה לחלום על היום שבו יהפכו מזוג נאהבים בסתר, לזוג בגלוי.

    ויודעת שזה חלום בלבד.

    “…’כולם מתלוננים על ‘הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי’, מטפחים רומנים מחוץ לנישואים, ולבסוף – מרוממים את החוקית. אפילו יחידת קבר הם קונים יחד., (עמ’ 82)

    החד-צדדיות היתה שם מההתחלה, ולמרות שהבינה שכך הוא, למרות שידעה שמקומה משני בחייו, ואין היא לגמרי חשובה, נחוץ היה לה לרַצות, להשתדל יותר, להפוך את ביתה למשכן, למקום שיהיה עבורו מחוז חפץ.

    “ההרגשה הזאת לא הייתה זרה לה – יכולתה להיות בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת. גופה הגיב למגעו, אך ליבה היה בל עימה. לא האהבה פיעמה ברגעים אלה, אלא הרצון לְרַצּוֹת. .. איזוהי אישה טובה העושה רצון בועלה.” (עמ’ 102)

    וכך יהיו ולא יהיו, וישובו ויהיו, עד שלא יהיו; רק הכאב, שהוא כאב פיזי לגמרי, יישאר, והגעגועים והכמיהה, והידיעה שכזה הוא, וכזאת היא.

    “לא פחות קשה הייתה הידיעה שהיא אינה שונה מכל הנשים ‘האלה’, המון עלום ואנונימי אך קיים, שחוטפות מכה אחר מכה וחוזרות ואומרות ‘אהבתי את אדונִי.” (עמ’ 198)

    ויולי, יוליאנה – “מהגרת עבודה”, כך היא נקראת בלשון החוק היבשה, הגיעה באוניית צליינים עם בנה האחד, את השני השאירה מאחור עם אמה. ברחה מבעל אלים וזועם, נעדר תכופות ושב, מממחסור תמידי, מרצון להגיע לאיזושהי מנוחה ונחלה. יולי פוגשת כאן בפליט אריתראי, המסייע לה ככל יכולתו, יכולת מוגבלת של פליט התלוי ברצונו הטוב של השליט, ברצותו יאריך את רשיונו, ברצותו יבטל, ובכל מקרה יערים קשיים ויתעמר כמיטב הדמיון. וגם היא, יולי, מגיעה מדי שלושה חודשים להארכת תוקף האשרה שלה.

    ובין לבין היא מכירה אנשים אחרים המסייעים לה מעט או יותר, ובין לבין תיפגש באותו איש ששלי אוהבת, המציע לה עבודה, ומתכוון לעוד כמה דברים.

    ובין לבין תיפגשנה, וחוט של עצב, דק ושברירי, יחבר ביניהן.

    אין כאן עלילה גדולה, אין כאן משברים ותיקונים, רק סיפור של פיסת חיים של שתי נשים, שעולם מפריד ביניהן, ובכל זאת לא לגמרי.