שומרי הקשת האגדית 3: יצורי בראשית

פרק 1 הרב־מג

הם ישבו על רצפת המערה הקרירה, מפל אינקץ זרם מטה, מימיו מתערבלים בבריכה הקטנה ושבים מעלה. עוד בטרם נטתה השמש לשקוע כבר עמדה העייפות להכריע את החבורה.

טריוס נשען בגבו על דופן המערה, מקפיד לשמור על קשר עין עם חבריו. הכאבים בגופו היו כמעט בלתי נסבלים, וחולשה איומה התפשטה בגפיו. מגנסטינסטון ישבה לצידו, ואחזה בידו בעדינות, וטינריה ישבה בצידו האחר. מולו היה שריבאן שעון על קיר המערה ונוהוה ואימרי לידו, מול כנת הקשת והחיצים הריקה.

"איך אתם?" שאל טריוס את חבריו.

"תגיד לנו אתה," אמר שריבאן, "אתה זה שכמעט מתָ."

"וכך גם אתה, שר," השיב טריוס.

חיוך דק עלה על שפתיו של שריבאן והוא החל לצחקק. "אתה צודק," אמר, "גם אני הייתי על סף מוות."

מגנסטינסטון נשקה קלות את ידו של טריוס; מגע שפתיה הנעים בגב ידו שיפר מעט את הרגשתו.

"איך את, מג?" שאל אותה.

"הייתי בטוחה שאאבד אותך. עכשיו הרבה יותר טוב," השיבה ושוב נשקה לידו.

"מה עושים עכשיו, טריוס?" שאלה נוהוה.

"את לא יכולה לאפשר לו רגע של מנוחה?!" התפרצה עליה מגנסטינסטון.

"זה בסדר, מג..." לחש טריוס, "למעשה, בעצמי עמדתי לשאול את השאלה הזו."

דממה השתררה במערה למשך רגעים אחדים, עד שטינריה הפרה את השקט, "אתה יכול לזוז, טרי?"

"טרי זה שם של בנות," ענה בחיוך, "וכן, אבל אולי אהיה זקוק לעזרה בצעדים הראשונים."

"אם כך, קודם כול אנחנו צריכים לצאת מהמערה הזאת. כבר לא נשקפת לנו סכנה בחוץ, ואין טעם שנישאר כאן."

"אני בעד," אמרה אלן, "כולנו זקוקים למעט אוויר."

"אתה מסוגל ללכת, שר?" שאל טריוס.

"אפילו ללא עזרה בצעדים הראשונים," ענה בן המחצית בעוקצנות.

טריוס הנהן והחל לקום, נתמך בדופן המערה ובטינריה, עד שנעמד מלוא גובהו. מגנסטינסטון פתחה שער במפל באמצעות אחד מלפידי המים, והחבורה החלה לעשות את דרכה בעדו אל אוויר הלילה הצונן. אולם בשונה מתחזיותיו מעד שריבאן כבר בצעד הראשון, ונוהוה מיהרה לאחוז בו כדי למנוע ממנו ליפול ותמכה בו אף בהמשך ההליכה. הם פסעו באיטיות, חודרים לעומק היער. צחנת הגופות בשדה הקרב לא הייתה מאפשרת לאיש מהם להירדם. הם צעדו כחצי פרסה עד שלקראת שקיעה הגיעו לכר דשא ריק מעצים. אף שהיה קטנטן היה בו די מקום לכולם לשבת שם בנחת.

"חשבתי שאמרת שאתה לא צריך עזרה," אמר טריוס לשריבאן לאחר שהכול התיישבו.

שריבאן גלגל את עיניו ושתק.

"אימרי," פנה טריוס אל בן השמיים, "הכול בסדר? לא אמרת כלום מתום הקרב."

"אני מנסה לבקש עזרה מהמגיה הלבנה," השיב אימרי, "אבל היא מסרבת לתקשר איתי."

"אני חלש מדי עכשיו," אמר טריוס, "אבל אנסה גם אני מחר בבוקר. בואו נישן עכשיו, כולנו זקוקים לזה." בסיום דבריו עצם את עיניו ונרדם מייד. שריבאן נרדם זמן קצר אחריו.

"טריוס ושריבאן לא ישמרו," אמרה טינריה, "כל השאר כן. אני מאמינה שאין סכנה כלשהי האורבת לנו כאן; השמירות נועדו על מנת להשגיח על הפצועים ולוודא שמצבם אינו מידרדר במהלך השינה. כל אחד מאיתנו ישמור במשך שעתיים. מי רוצה להיות ראשון?"

"אני," התנדבה אלן, "לא השתתפתי בקרב, אני הכי פחות עייפה."

"כך גם אני," אמרה מגנסטינסטון.

"בסדר, אז אלן ראשונה, אחריה מגי ואני אהיה הבאה בתור," קבעה טינריה.

"ואז אני," אמר אימרי.

"אם כך אני בסוף," אמרה נוהוה.

מגנסטינסטון הייתה בת עשר בלבד כאשר חזתה בקרבות בפעם הראשונה. לא היו ברשותם כלי נשק באותה התקופה, אלא רק לפידי מים, והם מעולם לא השתמשו בהם כנשק. היא לעולם לא תשכח את היום שבו החלו השודדים לפגוע בעירם. הים היה רגוע, כמעט ללא זרמים, והגלים היו עדינים ושקטים. זה קרה בשעות אחר הצוהריים, כשמגנסטינסטון הראתה לאחיה הבכור תרגילים חדשים שלמדה עם לפידי המים. הם היו במכתש התת־ימי ששימש לצורך עריכת סעודות גדולות. מצבור אלמוגי השרסי ניצב בלב העיר, והמרחק ביניהם ובינו היה גדול. בכל זאת ראו מגנסטינסטון וסינטמור באופן ברור את הצל הגדול שהטילה ספינת השודדים על העיר. צרחות תושבי הקהילה נשמעו היטב כשחיצי הקטפולטות האדירות ננעצו באלמוגים סביבם וחשפו את המצבורים מתוך ענן אבק גדול. השודדים שפכו מספינתם נוזל לבן שגרם לאלמוגים שנחצבו לצוף לפני הים תוך כדי שזיהם את המים. החומר הלבן התפשט במים והגיע עד למכתש ואפילו קצת מעבר לו. מגנסטינסטון הייתה בטוחה שזהו סופם של העיר ושל תושביה. המים המזוהמים גרמו לה לסחרחורת, והחרדה שחשה הגבירה את הכאב אף יותר. היא רצתה לשחות בחזרה אל לב העיר ולחפש את אביה, אבל סינטמור אחז בה בחוזקה ומנע זאת ממנה.

"מגי... מגי..."

מגנסטינסטון התעוררה וראתה את אלן רוכנת מעליה. כוכבים בודדים נראו בשמי הלילה ושימשו מקור האור היחיד.

"מגי, תורך לשמור," לחשה לה אלן.

מגנסטיסטון הנהנה וקמה, "קרה משהו במהלך השמירה שלך?"

"לא," ענתה אלן, "ואני חושבת שגם לא יקרה, אבל לא יזיק להמשיך להשגיח."

מגנסטיסטון הנהנה שוב. "לילה טוב," אמרה.

"גם לך," ענתה אלן ונשכבה לישון.

עברו יותר משלוש שנים מאז חלמה מגנסטינסטון על הלילה הזה בפעם האחרונה. הלחץ בעקבות הקרב ככל הנראה הזכיר לי את אותו יום ארור, חשבה, ופתאום נקוו דמעות בעיניה. היא אומנם לא נלחמה, אבל היא הייתה מותשת ומפוחדת, והחלום הבהיל אותה אף יותר. יותר מכול רצתה שטריוס יהיה איתה וישרה עליה תחושת ביטחון, אבל היא לא רצתה להעיר אותו; הוא חייב לנוח ולצבור כוחות. אז היא פשוט ישבה שם ורעדה, והדמעות זלגו על לחייה.

"גם אני לא הצלחתי לקבל ממנה עזרה," אמר טריוס.

זו הייתה שעת בוקר מאוחרת, והחבורה אכלה ארוחת בוקר קלה.

"יש לך מושג למה זה קורה?" שאל אימרי.

טריוס ניענע בראשו לשלילה.

"מה אם נחזור?" שאל שריבאן, "נשכח מהקשת האגדית ונחזור לערים שזקוקות לעזרתנו. אתמול ניצחנו ארבעים בני אדם. אם חמישה יצורי מריון יכולים לנצח ארבעים בני אדם, תארו לעצמכם מה צבא של יצורים יכול לעשות."

"זה רעיון טוב," אמר אימרי, "במקום לבזבז כאן זמן יקר בחיפושים חסרי תועלת, אנחנו יכולים לחזור ולהציל כמה שיותר בני מריון."

"ומה עם הגרוילינים?!" קרא טריוס, "הם תוקפים שוב, והם לא יפסיקו... המטרה שלהם הייתה להיות היחידים במריון, ואני בספק אם הם התרככו ברבות השנים. בלי הקשת האגדית לא נצליח לנצח אותם."

"טריוס צודק," הסכימה טינריה, "אנחנו מוכרחים למצוא את הקשת."

"אבל אנחנו כן יכולים לנצח אותם," התערבה נוהוה בנימה של תקווה, "נכון, הקשת אינה ברשותנו, אבל החרב של אבות אבותיי בידיי. מתכת מגבנדר יכולה להרוג גרוילינים... נהרוג אחד, ונייצר מקשקשיו מתכות נוספות."

"אבל אנחנו לא יודעים איך לייצר אותן," הסתייגה מגנסטינסטון בקול קר.

"הסיכוי היחיד שלנו לנצח את בני האדם ואת הגרוילינים טמון בקשת האגדית, ולכן אנחנו מוכרחים למצוא אותה," הכריז טריוס.

"אבל מי אמר שהיא פה? אולי מישהו אחר כבר לקח אותה?!" אמר שריבאן.

"היא פה," קבע טריוס.

"איך אתה יודע?" שאל שוב.

"כי כך היה כתוב בספר."

"כן?! ובספר שאני קראתי היה כתוב שאמות!" זעם שריבאן, "הוא חזה את מותי בקרב במפל אינקץ. אומנם נפצעתי קשה, אבל הנה, אני חי."

כולם השתתקו, ההלם נראה בבירור על פניהם. לאחר דממה ממושכת המשיך שריבאן לדבר בשקט, ושפתיו רעדו, "קראתי את העתיד שלי בטעות, והיה כתוב בו שאמות. אני לא יודע, אולי זה לא הקרב המדובר, אולי העתיד שלי השתנה, ואולי לא כל מה שכתוב בספרים שם הוא נכון..."

"יכול להיות שאתה צודק," אמר טריוס. הוא לא באמת האמין בזה, השומרת אמרה במפורש שעתיד שנקרא יתגשם, אבל לא היה שום סיכוי שיגיד את זה לשריבאן. "אבל שר, מה אם הקשת כן נמצאת פה?! מה אם נעזוב בלי למצוא אותה והגרוילינים יתקפו בכל הכוח?! החרב של נוהוה לא מספיקה."

"אני מאחוריך, טריוס, כמו תמיד. מה שתחליט מקובל עליי. אבל אני מפציר בך, תחשוב על הזמן היקר שאנחנו עלולים לבזבז כאן בחיפושים עקרים בזמן שבני האדם טובחים בבני מריון. אני מבין את הפחד שלך מהגרוילינים, אבל האיום המרכזי כרגע הוא בני האדם, ואיתם אנחנו מסוגלים להתמודד."

"אני חושבת שטריוס צודק," אמרה אלן, "בני האדם באו לכבוש את הבית שלנו, לא להכחיד אותנו. לעומת זאת הגרוילינים כן רוצים להשמיד אותנו, ולכן הם האיום העיקרי..."

"אני צריך לחשוב," אמר טריוס ועזב את כר הדשא. הוא התקדם אל עצי היער ונשען בגבו על אחד הגזעים. הקשת האגדית נמצאת פה, אני יודע את זה, אמר לעצמו, ולכן אני גם יודע ששריבאן ימות אם נישאר כאן. לעזאזל! למה הוא קרא בספר הארור?! אם נעזוב את המקום ונצא לשחרר את ערי מריון מידם של בני האדם, אומנם אוכל להציל את שר, אבל אשאיר את העולם ללא הגנה... הגרוילינים ישמידו כל הנקרה בדרכם ולא אוכל לעשות דבר. אני שונא להודות בזה, אבל שריבאן ימות בכל מצב. השאלה היא, האם העולם ימות איתו?!

טריוס חזר אל חבריו כשבליבו החלטה. הוא לא אהב אותה, אבל זו הייתה ההחלטה הנכונה.

"שריבאן ונוהוה," פתח טריוס ואמר, "עלו על אחת מספינות בני האדם, שוטו מפה, הקימו צבא ושחררו כמה שיותר ערים מידי בני האדם," אמר לחבריו, "אני אישאר כאן עם טינריה, מגי ואימרי, ויחד נחפש את הקשת האגדית. כשנמצא אותה נצטרף אליכם."

"אני יודע מה אתה עושה, טריוס," אמר שריבאן באדישות, "אתה מאמין שהקשת פה, ואתה מאמין שאני אמות פה..." פיו יבש בזמן שדיבר, וליבו הלם בפראות, "אבל... אני חושב שלא הקשבת לי קודם. אמרתי שאני מאחוריך, כמו תמיד. אם אתה חושב שהצעד הנכון הוא להישאר כאן ולחפש את הקשת, אני איתך."

דמעות עלו בעיניה של נוהוה וגופה רעד ללא שליטה, אולם היא הנהנה בהסכמה. בן המחצית חיבק את המכשפה בעוז ונשק לראשה.

טריוס ביקש לדבר, אך נוהוה עצרה אותו, "אל... טריוס, אל תנסה לשכנע אותנו אחרת. אנחנו נשארים פה איתכם. בבקשה אל תהפוך את זה לקשה יותר." היא ניגבה את דמעותיה בגב ידה ולקחה נשימה עמוקה. "זו הבחירה שלנו."

טריוס הנהן. ליבו הוצף ברגשות מעורבים; כאב ואושר ובעיקר אשמה. שריבאן יודע שהוא עומד למות, ובכל זאת בוחר להישאר כאן איתי, חשב, לא יכולתי לבקש חברים טובים מאלו.

דממה כבדה וארוכה השתררה. איש לא ידע מה לומר, וכולם היו שקועים במחשבותיהם.

טריוס הפר את השקט. "אם כך, הגיע הזמן שנתחיל לחפש את הקשת."

"אבל איפה?" שאלה מגנסטינסטון.

"טוב, על פי הספר היא נמצאת במפל, אז כדאי שנתחיל משם."

"כבר היינו במפל ולא מצאנו כלום," התלונן אימרי.

"לא ראינו אותה במקום שבו ציפינו לראות אותה," ענתה טינריה, "ואז שקענו בקרב... לא התעמקנו בחיפוש."

הם סיימו את ארוחת הבוקר והחלו לצעוד בחזרה אל מפל אינקץ. כשהגיעו לשם אסף טריוס משדה הקרב את החיצים התקינים וטמן אותם באשפתו. החבורה סקרה את המפל. מעבר למפל הייתה גבעה קטנה מכוסה באבנים ובסלעים לבנים, ובה מערה. אף שהייתה הגבעה צמודה למפל, אפילו טיפה אחת לא הרטיבה את החלקים בה שאינם מתחת לזרם. מגנסטינסטון נעזרה בסלעים הגדולים כדי לטפס אל ראש הגבעה, נעמדה מעבר למפל וסקרה את הסביבה בעיניה בחיפוש אחר כל דבר שיוכל לעזור להם. המפל זרם מעלה ומטה, ואף שדבר לא תחם את הזרם, הוא לא יצא מגבולותיו. מגנסטינסטון התכופפה וחקרה את קרקע הגבעה. מי יודע, אולי מסתתר שם משהו? היא בדקה בין האבנים והסלעים הלבנים, הברישה חולות ותלשה עשבים, אך לא מצאה דבר. לבסוף ירדה מהגבעה והצטרפה לטינריה, שבאותה השעה בדקה את הסלעים מחוץ לבריכה. כשהגיעה אליה הייתה טינריה שקועה בניקוי נמרץ של אחד הסלעים.

"מה מצאת?" שאלה מגנסטינסטון והתכופפה לצידה.

"אני לא בטוחה," השיבה טינריה, "זה נראה כמו כתב, אני חושבת, אבל הוא מלוכלך מכדי לדעת בוודאות."

טינריה ומגנסטינסטון עמלו זמן רב על ניקיון הסלע. הן ניסו לקחת מים מבריכת המפל, אך זה היה בלתי אפשרי; המים פשוט סירבו להיאסף והמשיכו בזרימתם הבלתי פוסקת. אפילו לפידי המים של מגנסטינסטון לא הועילו הפעם.

"הביאי מים מהים," הורתה טינריה למגנסטינסטון בהתרגשות, "משהו כתוב פה, אני בטוחה!"

בת המצולות רצה אל הים כשבידה נאד עור ריק, וטינריה המשיכה במלאכת הניקיון. הסימנים שטינריה האמינה שיש בהם מסר התפרסו לכל אורך הסלע, ובכלל זה על החלק המכוסה על ידי המפל, שבו אי אפשר היה לראות דבר. הם נזקקו ללפידים שוב. כשחזרה מגנסטינסטון עם מי הים יצאה טינריה מהבריכה. הן שטפו את האבן במים וחשפו את הכתב. האותיות הלא מובנות סותתו על פני הסלע בקווים עדינים ומסולסלים, גונן הלבן נטמע בצבעו של הסלע עד שהיה נדמה כי הן חלק בלתי נפרד ממנו. האותיות דמו לאלו שראו על קירות הספרייה, והייתה בהן עוצמה. מגנסטינסטון התקרבה לאותיות המשונות שקראו לה, ממש כמו האותיות בספרייה. הן ביקשו שתפענח אותן, ומסיבה לא ברורה היא ידעה שהיא מסוגלת לעשות זאת. מגנסטינסטון העבירה את ידה על הקווים הדקים החקוקים בסלע, ועיניה סקרו אותם מימין לשמאל, משמאל לימין, מלמעלה ומלמטה. היא הרגישה שהיא קרובה להבין את משמעות האותיות, והמסר עמד על קצה לשונה. כשהשלימה את המעבר אחר האותיות לאורך החלק היבש של הסלע היא נכנסה לבריכה. לפיד המים לא אפשר לה להסיט את מי הבריכה, ועל כן היא טבלה את ראשה במים הרדודים. אלה לא היו מי ים, שאליהם הייתה רגילה, ובכל זאת ראתה היטב את הכיתוב שעל פני הסלע. היא העבירה את ידה על האותיות ולפתע ידעה את פירוש הכתוב. מגנסטינסטון נעמדה בהתרגשות וקראה לחבריה.

כשהתגודדו כולם סביב הסלע אמרה מגנסטינסטון, "טינריה מצאה את הכיתוב הזה. אני לא יודעת איך, אבל אני מבינה את פירושו."

"ומה כתוב שם, מג?" שאל טריוס.

"כתוב: 'יצורי בראשית בלבד'."

"את בטוחה?" שאל שריבאן.

מגנסטינסטון הנהנה במרץ, "המשפט חוזר על עצמו שוב ושוב."

"אם כך, מה זה אומר?" שאלה אלן.

"זה אומר שחבל שלא נשארנו עוד בספרייה," השיב טריוס והתרחק לכיוון הים.

הוא עמד בשקט על קו החוף. מי הים קרבו אליו ונסוגו לסירוגין, והוא השקיף על הגלים הגבוהים שנעו בכיוונים שונים והתנגשו בעוצמה אלו באלו. מה עושים עכשיו? שאל את עצמו. שיטוט חסר תכלית באי לא יקדם אותנו לשום מקום, אבל גם שהייה במקום אחד לא תקדם אותנו. יצורי בראשית בלבד... מי אלה? ולמה רק הם? ומה רק הם? רק הם יכולים למצוא את הקשת? רק הם יכולים להשתמש בה? רק הם חיים על האי הזה?

"מה יש, אח קטן?" שאלה טינריה, שנעמדה לידו והשקיפה גם היא על הים.

"את יודעת שלמעשה את קטנה ממני עכשיו, נכון?"

"תמיד תהיה האח הקטן, טרי," ענתה לו בחמימות.

הוא גלגל את עיניו ואחרי שתיקה קצרה אמר, "אני פשוט לא מבין למה המגיה לא עוזרת לנו עכשיו. הגענו עד לכאן לחינם. סיכנתי את כולכם לחינם."

"טרי, לא הכרחת אף אחד מהם לבוא לכאן. כולם עשו זאת מבחירה."

"כן, הם בחרו לבטוח בי, אבל אני מוביל אותם אך ורק לסכנה ולמוות."

"תפסיק עם זה, אח קטן! הובלת אותם לספרייה הגדולה, לכל הדברים הקסומים, הובלת אותם לאי שלא מופיע במפות והובלת אותנו בקרב נגד צבא מיומן של ארבעים חיילים – ואף אחד מאיתנו לא מת. וכשעמדנו לוותר ולחזור, שכנעת אותנו להמשיך לחפש את הקשת, והנה מצאנו רמז. חוץ מזה, אח קטן, לולא באתם לא היינו נפגשים." טינריה חייכה אליו, "אנחנו זקוקים למנהיג שלנו, טרי, וכולנו עדיין בוטחים בך. אמרת שנמצא את הקשת, אז זה מה שנעשה."

"רק צריך לחפש," אמר טריוס בתקווה.

"בדיוק, אח קטן, רק צריך לחפש."

טריוס וטינריה חזרו אל חבריהם וטריוס אמר בטון סמכותי, "אימרי ואלן, לכו לספינות בני האדם והביאו משם מים ואוכל שיספיקו ליומיים. נפגוש אתכם במקום שבו ישַנו."

אימרי ואלן הנהנו והלכו לכיוון הספינות.

"מג, זה כל מה שהיה כתוב בסלע?" שאל טריוס.

"כן," היא ענתה, "המילים האלו חזרו על עצמן שוב ושוב..."

"אז אנחנו חייבים להבין למי הן מתכוונות."

"לגרוילינים," התערבה נוהוה מייד, "המגיה הלבנה והמגיה השחורה יצרו יחד את הגרוילינים, אלו היו היצורים הראשונים של מריון – יצורי בראשית."

"זאת אומרת שהקשת יכולה להרוג רק גרוילינים?" תהתה מגנסטינסטון.

"אני חושבת שכן..." אמרה נוהוה.

"היא לא תעזור לנו מול בני האדם," השלים שריבאן.

"גם אם זה נכון," אמר טריוס, "אנחנו עדיין צריכים למצוא אותה."

"אמרתי לך קודם, טריוס," אמר שריבאן, "אם אתה חושב שזה הדבר הנכון לעשות, אני איתך."

"אני מעריך את זה, שר. באמת," השיב לו, "בואו נחזור למחנה ונחליט מה עושים הלאה."

הם שוטטו במעבה היער בחיפוש אחר הקשת, או אחר רמזים למקום הימצאה לפחות. עצי היער ניצבו במרווחים גדולים זה מזה, אך השיחים הרבים והסבוכים שביניהם הקשו את ההליכה מאוד. אימרי ריחף מעליהם ובדק את השטח שלפניהם. הם הסתובבו במעבה היער עד שהשמש שקעה, אולם לא מצאו דבר.

"ננוח עכשיו," אמר טריוס לחבריו, "מחר נחזור לחוף, נאסוף מהספינות צידה נוספת לדרך ונחפש באזור אחר של האי."

אימרי התרחק מעט בתעופתו כדי למצוא קרחת יער שיוכלו לישון בה, אך לא היה מקום מתאים סמוך להם. הם רמסו שיחים ותלשו עשבים בתקווה לפנות לעצמם מקום ראוי לשינה. לאחר מכן אכלו ארוחת ערב בזריזות ופנו לישון. כולם נרדמו בן רגע, מלבד מגנסטינסטון שנותרה ערה. היא פחדה להירדם שוב. בילדותה פקדו אותה החלומות האלו בכל לילה, עד שבסופו של דבר היא אפילו התרגלה אליהם, אולם בתוך כמה שנים הם נעלמו כליל. היא לא ידעה מדוע חזרו אליה עכשיו, אבל בהחלט היה לה די מהם מגיל עשר עד גיל שלוש־עשרה. היום שבו הגיעו השודדים לעירה וכרו את האלמוגים היה במשך זמן רב היום המפחיד ביותר בחייה של מגנסטינסטון, אולם הקרב במפל אינקץ קטף את התואר בקלות.

למוחרת עשו דרכם בני החבורה בחזרה אל החוף, ובשעות הערב המאוחרות הגיעו לספינות. הם מיהרו לאסוף צידה שתספיק ליומיים וחזרו אל היער. בקרבת החוף היו יותר קרחות יער, ולכן מצאו בקלות מקום מתאים ללינה, ובבוקר המשיכו בחיפושים. הם התפרסו על פני שטח רחב ככל שיכלו מבלי לאבד קשר עין זה עם זה והלכו לאט, כאשר אימרי מרחף מעליהם. במשך שעות רבות חיפשו, מעמיקים יותר ויותר אל תוך היער, אך דבר לא נמצא. כשעמדה השמש במרכז השמיים התקבצו כולם לארוחת צוהריים, והם אכלו בשקט מופתי לא אופייני.

"אנחנו נמצא משהו," אמר טריוס לבסוף, "אם לא היום, אז מחר, ואם לא מחר אז בעוד יומיים או בעוד שבוע. אני יודע שאתם מרגישים שאנחנו מבזבזים את הזמן, גם אני מרגיש כך לפעמים, אבל אנחנו לא; את בני האדם אפשר לנצח, אנחנו לא זקוקים לקשת האגדית לשם כך, וכפי שאנחנו נלחמים בהם, אני בטוח שיצורים נוספים עושים את זה. אני יודע שאתם רוצים להשתתף בלחימה ולגרש את בני האדם. גם אני רוצה בכך. אבל אל תשכחו למה אנחנו כאן: נבחרנו על ידי המגיה הלבנה למצוא את הקשת האגדית ולהילחם בגרוילינים, וזה מה שנעשה. אני מאמין בנו, אני מאמין בכם. אז התעודדו, חברים. יש לנו משימה חשובה, אסור לנו לוותר."

"טריוס," הסתייג שריבאן, "המגיה לא בחרה בנו, היא בחרה בך, ואיננו יודעים אם נבחרת כדי להילחם בגרוילינים או כדי להילחם בבני האדם."

"אני בחרתי בכם," השיב לו טריוס בנחישות, "ולכן גם המגיה בחרה בכם. לא הייתי מסוגל להגיע עד לכאן לבדי, ואני לא מסוגל להמשיך בלעדיכם. היא בחרה בנו להציל את מריון, הן מפני בני האדם והן מפני הגרוילינים, אחרת מדוע רדפו אחרינו המפלצות?"

הם סיימו את הארוחה והמשיכו בחיפושים. במשך זמן רב לא העלו דבר, עד שאלן קראה לפתע, "טריוס! כדאי שתבואו לפה! אני חושבת שמצאתי עקבות."

החבורה כולה התקבצה ליד אלן, ואכן, מול המקום שבו עמדה היו שברי ענפים ושיחים רמוסים, ובמרחק מעט גדול יותר נראתה על האדמה עקבה דקה ומטושטשת.

"יש עוד מישהו על האי," פסקה נוהוה.

"אולי הוא יודע איפה הקשת," הציעה מגנסטיסטון, "ואם לא, הוא יוכל לעזור לנו בחיפושים לפחות."

"אם הוא לצידנו," הדגיש טריוס, "אבל לא נוכל לדעת את זה בלי למצוא אותו. נתקדם על פי העקבות."

הם הלכו זה אחר זה בעקבות טריוס, שגישש אחר שובל העקבות. אומנם לא נראו טביעות רגל רבות על האדמה, אבל השיחים והענפים העידו על הכיוון הנכון. לאחר שגמאו חצי פרסה בערך נעלמו העקבות כלא היו.

"חפשו סביבכם," הורה להם טריוס, "חייב להיות כאן משהו שהחמצנו."

אימרי עופף מעליהם וסקר בעיניו את השטח; לפעמים כל מה שהיה דרוש הוא מבט ממעוף ציפור, אך הוא לא זיהה שום רמז. בינתיים, על האדמה, חיפשו בני החבורה גם הם במרץ, אך גם הם העלו חרס בידם. אימרי התרחק מהם מעט והמשיך בחיפושים. לפתע ראה על גזע עץ גבוה סימנים שנראו זהים לאלה שהופיעו על הסלע הסמוך למפל.

"יש כאן כתובת נוספת!" צעק לחבריו שמתחתיו. כמו מגנסטינסטון נמשך גם אימרי למילים שראה, ומסיבה לא ברורה גם הוא האמין שביכולתו לקרוא אותן. במשך זמן רב התעמק בכיתוב. הוא שמע את קריאותיהם העמומות של חבריו מלמטה אולם לא התייחס לכך; הוא הרגיש שהוא קרוב כל כך לגלות את פשר הסימנים.

דקות אחדות לאחר מכן נחת אימרי ליד חבריו ואמר בתסכול, "אני לא מצליח להבין מה כתוב שם... חשבתי שאצליח, אבל אני לא יכול. מגי, את חושבת שתוכלי לפענח שוב את הכיתוב?"

מגנסטינסטון הנהנה בשתיקה, ואימרי נשא אותה אל צמרת העץ. היא הביטה במילים שקראו לה, צופנים בחובן ידע שעם די מאמץ תוכל לפענח. מגנסטינסטון הופתעה לגלות שכעת, לאחר שפיענחה את הכתובת הראשונה, קל לה הרבה יותר לפענח את זו, ובתוך זמן קצר ביקשה מאימרי שיוריד אותה אל הקרקע.

"'תמצאו אותי בצד השני'," אמרה לטריוס.

"אני מניח שלא היה שם שום דבר נוסף..." מלמל טריוס בתקווה קלושה.

מגנסטינסטון הנידה בראשה לשלילה.

"אנחנו לא יודעים מהו גודלו של האי הזה," אמר טריוס, "ולכן עלינו להצטייד באספקה למסע של חודש לפחות."

הם ישבו על הסיפון העליון של אחת מספינות בני האדם ותכננו את המשך פעולתם.

"אנחנו בכלל לא בטוחים מהי המשמעות של 'בצד השני'," אמרה נוהוה, "ואם הכוונה היא אכן לצד השני של האי, מהו הצד הראשון בעצם?!"

"זה פשוט," השיבה אלן בידענות, "אם הרמזים נכתבו על ידי אותו אחד, אז הצד השני יהיה הצד המרוחק מהמפל."

"מי קבע שהמפל הוא הרמז הראשון ולא האחרון?" רטן שריבאן.

"המקום שבו נכתב הרמז," הסביר אימרי, "הרמז נכתב על הגזע רק בצד אחד. אם אנחנו עומדים מול הרמז, עלינו לנוע קדימה."

"אני מסכים," אישר טריוס, "לשבת על הסיפון ולדבר על הרמז לא מובילים אותנו לשום מקום. אנחנו צריכים למצוא את הצד השני. יכול להיות שאנחנו טועים ושזה לא הצד המרוחק מהמפל, אבל לא נדע אם לא ננסה. חוץ מזה אולי ניתקל ברמזים נוספים במהלך החיפושים."

שריבאן קם ממקומו, הצמיח קרומים וקשקשים ועף מהסיפון בחזרה אל האי. נוהוה קמה מייד בעקבותיו, אולם טריוס קם אחריה ואחז בידה.

"אני אדבר איתו, נוהוה, זה נוגע אליי ולהחלטות שלי," אמר לנוהוה ופנה לכולם, "בינתיים אספו מספיק מזון ושתייה למסע רגלי ארוך."

טריוס ירד מהספינה אל האי והתקרב לשריבאן, שכעת העלים את הקרומים ואת הקשקשים והתהלך על קו החוף הלוך ושוב כשמבטו נעוץ בקרקע. הוא לא הבחין בטריוס המתקרב אליו.

"מה קורה, שר?" שאל אותו טריוס.

שריבאן המשיך ללכת בשתיקה, פניו אל החול, ולבסוף אמר, "אני חושב שאנחנו מבזבזים את הזמן."

"אני לא מסכים," השיב לו טריוס.

"ומה גורם לך לחשוב שאתה יודע טוב ממני?!" התפרץ שריבאן.

"אני לא חושב שאני יודע טוב ממך," ענה טריוס בשלווה, "יכול להיות שאנחנו מבזבזים את הזמן, אבל נראה לי שזה לא מה שבאמת מעסיק אותך."

"אם כך מה לדעתך מעסיק אותי?"

"תגיד לי אתה, שר... אולי הספר שקר–"

"אני מפחד, טריוס," קטע אותו שריבאן, "ככל שאנחנו מתקרבים למצוא את הקשת, כך אני מפחד יותר. אם נמצא פה את הקשת, אדע שכל מה שנכתב בספרים הארורים האלו מתממש. אני לא רוצה למות. אני לא רוצה להשאיר את נוהוה לבד."

טריוס חיבק אותו. "הלוואי שיכולתי לעשות משהו..." אמר בעצב.

"הלוואי שלא הייתי קורא בספר המחורבן."

השמש נטתה לשקוע. שריבאן וטריוס התיישבו על החוף והסתכלו בגלים הגועשים של הים. במשך זמן רב ישבו כך בשקט, כל אחד ומחשבותיו.

"לא אאכזב אותך, טריוס," אמר שריבאן לבסוף.

טריוס הביט בבן המחצית בבלבול.

"אמרת שבחרת בנו. אני אומר שבמובן מסוים נקלענו לסיטואציה הזו, אבל בסופו של דבר בחרנו להמשיך יחד, בעיקר בזכותך. לא אאכזב אותך. נמצא את הקשת ואזכה לראות אותך יורה בה. אני רק מבקש ממך לא לירות על אשתי הפעם."

טריוס חייך. "ניסיתי לירות עליך," ענה, "נוהוה היא זו שאשמה בכך שהחץ פגע בה."

השניים צחקו כפי שלא צחקו זמן רב; צחוק בריא ומתגלגל, מלא בשמחת חיים. אולם קול דק נשמע בנבכי מוחו של טריוס. "אני לא אאכזב אותך," אמר שריבאן.

הוא ילך אחריי, חשב טריוס, ואני אוביל אותו למותו. שוב, דמו של חבר קרוב יהיה על ידיי.

טריוס התעורר משנתו כאשר חש בגופה של מגנסטינסטון רועד בזרועותיו. הם ישנו בקרחת היער שבה חנו לפני לילות אחדים. השמיים היו נטולי כוכבים, ורק ירח דק האיר את החשכה באורו הקלוש. טריוס ניער את מגנסטיסטון בעדינות ולחש, "מג." היא התעוררה כמעט מייד, כשגופה עדיין רועד. טריוס אימץ אותה אליו בחוזקה, בחיבוק שומר ומגונן.

"אני בסדר," לחשה על אוזנו, "אני בסדר, טרי. זה היה סתם חלום רע."

טריוס לא האמין בצירוף "סתם חלום רע". ניסיונו לימד אותו שחלומות הם לעולם אינם "סתם". הוא חלם על הגרוילינים, והנה הם צצו. הוא חלם על מפל אינקץ, והם אכן הגיעו אליו. יותר מכול, במשך חודשים רבים הוא חלם על טינריה, והיא חזרה לחיים. ייתכן, ואולי אף סביר, שזה קשור להיותו אקוודינטר. ובכל זאת, לחלומות יש כוח ומשמעות, ואסור להתעלם מהם. אולם הוא לא רצה לדחוק במגנסטינסטון לספר לו על החלום באמצע הלילה, בוודאי לא כשהיא רק זקוקה לתמיכתו, ולכן נשק קלות על שפתיה ולחש, "את בטוחה שהכול בסדר?"

היא הנהנה בעייפות, ושניהם חזרו לישון.

למוחרת בבוקר הם החלו במסעם אל קצהו האחר של האי. השמש יקדה בעוצמה, אך העצים העניקו להם צל ומסתור. טריוס וטינריה צעדו בראש, מעט אחריהם התאמצה מגנסטינסטון להדביק את הפער ביניהם ואחריה צעדו נוהוה ושריבאן ודיברו ביניהם בשקט. מעל החבורה ריחף אימרי וסקר את השטח בעיניו, נכון להתריע על כל שינוי לטובה או לרעה.

"מה את חושבת שנמצא בצד השני?" שאל טריוס את אחותו.

"אני לא יודעת. אני מאמינה שמי שכתב את הרמזים כבר אינו בין החיים. אני רק מקווה שהוא השאיר מספיק רמזים שיובילו אותנו לקשת גם לאחר מותו."

במשך כל אותו היום הלכו מבלי לעצור, וכשהשמש נטתה לשקוע עצרו לראשונה לארוחת ערב גדולה ומספקת ומייד אחריה שכבו לישון.

במהלך הלילה שוב פקדו את מגנסטינסטון חלומות בלהה, וטריוס החליט שבבוקר ידרוש ממנה לספר לו עליהם. זה היה לילה ארוך ומתיש עבור שניהם; מגנסטינסטון סבלה מסיוטים חוזרים ונשנים, טריוס העיר אותה על מנת להרגיע אותה, הם נרדמו וחוזר חלילה.

כשעלה השחר והחבורה כולה התעוררה, הם אכלו בזריזות את ארוחת הבוקר ומייד המשיכו בהליכה. טינריה הובילה את החבורה בין שיחי היער הסבוכים, וטריוס ומגנסטינסטון הלכו מעט מאחוריה.

"מה את רואה בסיוטים שלך, מג?" שאל טריוס.

"חוויתי את הסיוטים האלה הרבה בילדותי," הודתה, "זה אותו החלום בכל פעם; על היום שבו פלשו השודדים ובזזו את האלמוגים שלנו. השודדים השתמשו בנוזל רעיל שזיהם את המים והציף את האלמוגים. זה היה אחד הימים המפחידים ביותר שחוויתי בחיי. במשך כמה שנים לא סבלתי מהסיוטים האלה, אבל משום־מה הם חזרו אחרי הקרב במפל." מגנסטינסטון נאנחה. "אתה חושב שהם חזרו מסיבה כלשהי, נכון? שיש לזה קשר כלשהו למסע שלנו או למלחמה..."

"אני לא יודע," משך טריוס בכתפיו, "אני רק יודע שלכל החלומות שלי הייתה משמעות, ולכן אני לעולם לא מזלזל בחלומות."

"אני לא יודעת איזו משמעות יכולה להיות לחלום הזה, טריוס. אולי זה פשוט זיכרון שניצת מחדש ומסרב להרפות."

טריוס שתק למשך זמן־מה ושקע בהרהורים. הסיוטים האלה שבו לפקוד את מגנסטינסטון מסיבה מסוימת, הוא היה בטוח בכך, אבל מהי? ואיך הם קשורים למסע שלהם?

"אני לא יודע," אמר לבסוף, "יכול להיות שאת צודקת."

קצת יותר משבוע חלף, שבו גמאה החבורה פרסות רבות. בכל יום התקדמו בלי לעצור, ורק בשעות הערב חנו כדי לאכול ולישון.

הערב החל לרדת, וריח הים עלה באפם.

"אנחנו קרובים," אמר טריוס, "נאתר מקום חניה ללילה, ומחר נגיע אל החוף ונחפש אחר הרמז הבא."

ככל שהתקדמו הידלדלו עצי היער, וקרחת יער מתאימה נמצאה במהרה. בשעה שארגנו את ארוחת הערב התרחק טריוס למקום שקט ומבודד. המגיה הלבנה אומנם אינה עוזרת לנו למצוא את הקשת האגדית, חשב, אבל היא עשויה לעזור לי להבין את החלום של מגי. טריוס התיישב על כר דשא רך ונעים, וידא שאין מאחוריו דבר־מה שעלול לפצוע אותו ואז עצם את עיניו וביקש את עזרתה של המגיה. בכל ערב מתחילת המסע התבודד טריוס וביקש עזרה מהמגיה; לעיתים בנושאים מוגדרים ולעיתים לא, ובכל ערב היא התעלמה מתחינותיו. טריוס ישב שם במשך דקות אחדות, ולבסוף קם על רגליו ושב על עקבותיו.

"עדיין אין שום תגובה מהמגיה," אמר טריוס לחבריו כשהצטרף אליהם לארוחת הערב, "יכול להיות שהיא איבדה בנו אמון?"

"אני לא חושבת," אמרה נוהוה, "לדעתי היא לא יכולה לעזור לנו כל עוד אנחנו על האי."

"אני לא מסכימה," התנגדה אלן, "אילו זה היה נכון, גם את לא היית יכולה לעשות כשפים!"

"אני לא יודעת," השיבה נוהוה, "ישנם מקרים רבים שבהם המגיה הלבנה והמגיה השחורה פועלות בצורות אחרות."

"יש משהו בדבריה של נוהוה," התערב אימרי, "ובכל זאת גם אני מתקשה להאמין בזה. מצד אחר, אני גם לא חושב שהיא איבדה בנו אמון. משהו אחר קורה כאן."

"יכול להיות שהכוח שלה נחלש?" שאל שריבאן בדאגה.

"יכול להיות," אמרה טינריה, "אבל אני לא חושבת שזה המצב. לדעתי היא בוחנת אותנו, היא רוצה לדעת אם אנחנו באמת ראויים לשאת את הקשת האגדית. זה מבחן לקבלת הקשת, ואנחנו צריכים לעבור אותו."

"תהיה הסיבה אשר תהיה," סיכם טריוס, "עלינו להסתדר בכוחות עצמנו עכשיו. בואו נלך לישון, אני רוצה לקום לפני עלות השחר."

מגנסטינסטון לא ניסתה להירדם באותו הלילה, אלא שכבה ערה, חבוקה בזרועותיו של טריוס, ושקעה במחשבות. היא חשבה על אביה ועל אחיה, האם הם עדיין בטוחים בולאגור (העיר שאותה כינה טריוס "עיר המצולות")? האם בני האדם גילו על קיומן של העיר ושל הקהילה? הייתה לה תחושה שהם עדיין מוגנים, והיא קיוותה בכל מאודה שאלה הם פני הדברים, ובה בעת ידעה כי המצב הזה לא יימשך זמן רב.

הם התעוררו לפני עלות השחר, אכלו ארוחת בוקר בחיפזון והתחילו לצעוד בחושך. החבורה התקדמה במהירות, ריח הים נישא באוויר ורוח קרירה נשבה ביניהם. כשהשמש הפציעה והפיצה אור וחום כבר גמאו שתי פרסות, והאדמה שלרגליהם הפכה חולית יותר ויותר. אחרי חצי פרסה נעלם סבך השיחים לחלוטין, והעצים הידלדלו משמעותית. הים מולם ליטף את קו החוף בעדינות. סוף־סוף הגיעו לצד השני של האי. מבלי לומר מילה החלו השבעה לחפש במרץ אחר רמז נוסף. במשך שעות ארוכות הם חיפשו על החול ולאורך קו החוף, בחנו בקפידה את גזעי העצים, את הענפים ואת העלים, הרימו אבנים והסתכלו היטב בכל מקום, אבל לא מצאו דבר שעשוי לאפשר להם להתקדם. אימרי ושריבאן התעופפו בין צמרות העצים ובחנו את השטח ממעוף הציפור, אך גם הם נחלו כישלון. רק כאשר נטתה השמש לשקוע הבחינו בזמן הממושך שחלף מאז החלו בחיפושים. טריוס עצר וקרא לחבריו, והם התאספו לידו כמעט מייד.

"עבודה טובה, חברים," אמר, "הגענו לכאן מוקדם ולא בזבזנו אף רגע. הגיע הזמן לאכול ולנוח, ומחר, לאור היום, נמשיך בחיפושים."

"הֵי, אח קטן," אמרה טינריה, "מה אם טעינו והגענו למקום הלא נכון? חיפשנו במשך יום שלם ולא מצאנו דבר."

"את צודקת, טין, יכול להיות שטעינו, אבל אנחנו חייבים להמשיך. מחר נחפש אחר הרמז עד צוהרי היום, ואם לא נמצא דבר נחשוב יחד מה עושים."

הרב־מג חי באי הבריאה זה זמן רב. הוא כבר חצה את גיל מאה לפני שנים, אולם מאז איבד את הספירה. הוא זכר את הגעתו לאי לראשונה כמכשף צעיר, בן חמש־עשרה לכל היותר ובעל פוטנציאל אדיר. איתו הגיעו בסך הכול שלושה מכשפים ממריון כולה, ובמשך שלושים וחמש שנים הם למדו כל מה שאפשר הן על המגיה הלבנה והן על המגיה השחורה. הם הכירו את סיפור הבריאה טוב יותר מכל יצור אחר במריון וחקרו לעומק את היסטוריית העולם. המכשפים, שהיו בני המגיה השחורה, לא יכלו להשתמש באף צורה של המגיה הלבנה, ובכל זאת אחרי לימודים מעמיקים ותרגולים אין־סופיים הם הצליחו לרתום אותה לצורכיהם. המעשה הזה השחית את גופם של ארבעת המכשפים המתלמדים, כשם שגופם של ארבעת מוריהם הושחת. גבם התעקם לכדי גיבנת, צבע עורם הפך אפור דהוי, עיניהם השחירו לחלוטין, כל שערותיהם נשרו, הם איבדו את רוב שיניהם ואלה שנותרו בפיהם היו שחורות ורקובות. לאחר תקופת הלימוד הארוכה הוכרזו ארבעת המכשפים כרבי־מג. ארבעת המורים שלהם ויתרו בהדרגה על תפקידם, ובתום שנה מיום ההכרזה על רבי־המג החדשים מתו המורים. הזמנים במריון השתנו; בכל שנה מחדש ניסו רבי־המג לזמן להם יורשים, ובכל זאת, לא היה מכשף אחד שנעתר להזמנה. הרב־מג הראשון מת בגיל שבעים וחמש, וחוכמתו נקברה איתו, ללא יורש. השני מת שנתיים אחריו, והשלישי מת עשר שנים אחרי כן. כשבני האדם פלשו למריון ידע הרב־מג כי בני העולם יזדקקו שוב לקשת האגדית, והוא חיכה לשומרים החדשים שבחרה המגיה הלבנה. השומרים החדשים לא ויתרו והמשיכו לחפש אחר הקשת. הם התחקו היטב אחר רמזיו, המשיכו בחיפוש אחר רמז שאינו קיים וימשיכו לחפש אחריו גם מחר. הם הוכיחו את עצמם, הגיעה השעה לעזור להם.

שריבאן התעורר בעקבות כאבים עזים בבטנו. פצעי הירי החלימו כמעט לגמרי, ובכל זאת סבל לעיתים מכאבים שהופיעו בחדות. השחר כבר עלה, אבל חבריו ישנו עדיין. הוא עיווה את פניו בכאב, התרומם לישיבה בקושי רב, נטל את נאד המים ושטה באופן איטי ומדוד. הכאבים נמשכו בעיניו כנצח, וכששככו הבחין שריבאן בדמות ישובה על קו החוף, מתבוננת בים. זה היה יצור גיבן וקירח שעורו אפור.

"חברים," אמר שריבאן בקול, "כדאי שתקומו, יש לנו אורח."

טריוס קם ראשון וידו נשלחה מייד אל הקשת שנחה לצידו, אך עוד לפני שהספיק לדרוך חץ נשמע קולו של היצור, "אין צורך, טריוס, אני בצד שלכם. באתי לעזור." היצור דיבר מבלי להסב אליהם את מבטו.

"איך אדע שאתה דובר אמת?" שאל טריוס.

בשלב זה כבר היו כולם ערים וצפו במתרחש.

"תשאל את הלבנה, אקוודינטר," השיב לו היצור.

"איך אתה יודע מי ומה אני?" המשיך טריוס לחקור.

"דיברתי עם הלבנה," ענה היצור, מבטו עדיין נעוץ בים, "חיכיתי לכם, ואני שמח שהגעתם אליי סוף־סוף. מלאכה רבה לפנינו, בעיקר עם מגנסטינסטון ונוהוה. אני תוהה, טריוס, מדוע אתה עדיין אוחז בקשת ומדוע אינך מאשש את דבריי בעזרת הלבנה. הרי יש בכך סתירה."

"אני לא מבין," נשף טריוס.

"אסביר. אם אינך מאשש את דבריי בעזרת הלבנה, פירוש הדבר הוא שאתה בוטח בהם, ולפיכך בוטח גם בי. ועם זאת אתה עדיין אוחז בקשת שלך. אינני מבין מדוע."

"אני לא בוטח בך עדיין. טרם הראית את פניך, ואתה יודע עלינו דברים רבים מדי. אני לא מסתמך עוד על המגיה הלבנה. חבריי ואני נשפוט אותך בעצמנו."

"הלבנה לא עזבה אותך, טריוס. היא ביקשה לדעת אם אתם, כקבוצה, ראויים להיות שומרי הקשת האגדית. עברתם את המבחן בהצלחה. שאל את הלבנה עכשיו, והיא תענה לך."

"אתה אקוודינטר?" שאל טריוס את היצור.

"לא."

"אז איך דיברת עם המגיה הלבנה?"

"למדתי לעשות זאת."

טריוס הסתכל על אימרי, ואימרי הנהן לאות הסכמה. בן השמיים עצם את עיניו, ורגע לאחר מכן חבט בו פרץ צבעי סגול, ירוק וכחול של המגיה הלבנה, והוא קרס על החול.

"אמרתי לכם," אמר היצור.

זמן קצר לאחר מכן פקח אימרי שוב את עיניו ואמר, "הוא דובר אמת."

טריוס הניח את הקשת לצידו ושאל, "אתה יכול לבוא לכאן ולדבר איתנו כהלכה?"

"בוודאי, חיכיתי להזמנה," השיב היצור והסתובב לעברם. עיניו היו שחורות כליל, ובפיו נותרו שיניים בודדות ורקובות. היצור התיישב לידם בשתיקה.

"איך קוראים לך?" שאלה אלן.

"רב־מג," השיב היצור.

"זה לא שם, זה –"

"תואר, נכון," הוא קטע אותה, "כשקיבלנו את התואר ויתרנו על שמותינו."

"יש עוד כמוך?" שאל שריבאן בסקרנות.

"היו עוד שלושה," השיב הרב־מג.

"אמרת שבאת לעזור," חזרה טינריה לנושא שעל הפרק, "אתה יודע איפה הקשת האגדית?"

"מובן שאני יודע, היא במפל הבריאה."

"היא לא שם," אמר טריוס, "בדקנו בכל מקום."

"לא בדקתם במפל," השיב הרב־מג.

"כן בדקנו, המערה הייתה ריקה."

"המערה אינה המפל, טריוס."

"בדקנו גם בבריכה."

"גם הבריכה אינה המפל. המפל הוא המפל. האם בדקתם במפל?"

"איך אפשר? זרימת המים יוצרת סורגים, וגם כשיצרנו פתח במפל לא ראינו שום קשת," אמר טריוס.

"לא עליתם מספיק למעלה," השיב הרב־מג, "וגם אילו עליתם מספיק למעלה, לפידי המים לא היו עוזרים לכם, אלא רק דוחפים את הקשת במעלה המפל או במורדו. עליכם להפריד את חלקיקי המים מהקשת האגדית."

"איך?" שאלה מגנסטינסטון.

"אלמד אותך לעשות את זה והרבה מעבר... וגם אותך, נוהוה."

"מה איתי?" שאלה המכשפה.

"יש לך הרבה מה ללמוד בנוגע לשימוש בשחורה."

"מה איתנו?" שאל אימרי.

"יש לכם כל הידע שאתם זקוקים לו על אודות הקשר שלכם ללבנה, אבל ישנם דברים רבים שעל כולכם לשמוע, מידע שיעזור לכם לנצח במלחמה."

לפני כשלוש מאות שנים פרצה המלחמה הגדולה הראשונה במריון. לימים נקראה המלחמה מלחמת הגרוילינים. הגרוילינים היו היצורים הראשונים שנבראו במריון, בעזרת שילוב כוחות של המגיה הלבנה ושל המגיה השחורה. הם היו יצורים ענקיים שרכנו על ארבע גפיים אימתניות, וזנב עקרב גדול התנוסס בגאון מאחוריהם. בקדמת ראשם היו שתי עיניים, ובצידי ראשם שתיים נוספות. פיהם היה מקור גדול מלא בניבים חדים וקטלניים, וגופם היה מוגן על ידי קשקשים שצבעם ירוק בוהק ומבחיל. הם האמינו שהם, הבריאה הראשונה של מריון, צריכים להיות הבריאה היחידה, ולכן פרצו בהתקפות כנגד ערי מריון השונות, חיסלו יצורים רבים והשליטו טרור ופחד בתושבי העולם. רבים ניסו להילחם בהם ולהדוף אותם, אך שום כלי נשק לא חדר מבעד לקשקשיהם ושום כישוף לא פגע בהם.

צ'נדר צעיר ושמו אלבניר נבחר בידי המגיה הלבנה והיה לאקוודינטר. אלבניר, כמו גם המכשף מגבנדר ושני הסוונדים אלפר'ר וחילמין, קיבלו את הקשת האגדית ויצאו למלחמה בגרוילינים. מגבנדר הבין שבעזרת הקשת האגדית יוכלו לפשוט מהגרוילינים את קשקשיהם וליצור מהם נשק שביכולתו להביס אותם. לקח לו זמן רב לעבד את הקשקשים לכדי מתכת שימושית, והוא נאלץ להיעזר גם במגיה הלבנה – מהלך שהשחית את גופו. לבסוף הצליח מגבנדר במלאכתו, ונשקים עשויים מקשקשי גרוילינים הפכו נפוצים יותר ויותר. שומרי הקשת האגדית הקימו צבא ונלחמו בגרוילינים באומץ רב, אבל זה לא הספיק; הגרוילינים היו רבים וחזקים, ובני מריון נזקקו לעזרה נוספת. אלבניר ומגבנדר ביקשו עזרה מהמגיה הלבנה, וזו גילתה להם פריט מידע נוסף וחשוב. זמן קצר לאחר בריאת הגרוילינים, ולפני שנפרדו המגיות זו מזו, הן יצרו יחד שלושה גזעים נוספים במריון – בני השמיים, בני המצולות ובני האדם. שלושת שליטי האזורים, שלושת יצורי בראשית. בכוחות משותפים הצליחו שליטי האזורים ליצור מסדר שכבל את צבא הגרוילינים בתרדמת תת־קרקעית. בתום המלחמה נעלמו בני האדם ממריון, בתקווה לשבור את מסדר הכבילה של שליטי האזורים ולמנוע מהגרוילינים להתעורר מהתרדמת ולפרוץ את הכלא התת־קרקעי.

"לאן נעלמו בני האדם?" שאל טריוס את הרב־מג כאשר סיים את סיפורו.

"השמועות אומרות שהם עברו דרך פתח מערה לעולם אחר," השיב.

"אתה חושב שאלו הם בני האדם שפלשו אלינו?"

"אינני יודע, ייתכן. מה שבטוח הוא שבני האדם האלה, יהיו אשר יהיו, איחו את מסדר הכבילה ואפשרו לגרוילינים להשתחרר."

השמש החמה של צוהרי היום צרבה את עורם של בני החבורה.

"איך אפשר לקיים שוב את מסדר הכבילה?" המשיך טריוס לחקור, "איך אפשר לשוב ולכלוא את הגרוילינים?"

"לצערי אינני יודע. לאחר שתשלימו את האימונים שלכם כאן ותשיגו את הקשת האגדית, אני מציע שתבקרו בספרייה הגדולה לכל הדברים הקסומים. אולי שם תמצאו מידע נוסף על אודות המסדר."

"ברמז הראשון שכתבת," אמרה טינריה, "כלומר אני מניחה שאתה הוא זה שכתב את הרמזים, הופיעו המילים 'יצורי בראשית בלבד'. האם הכוונה היא שרק יצורי בראשית יכולים לסיים את המלחמה?"

"גם," ענה הרב־מג, "אבל בעיקר – רק הם יכולים להשיג את הקשת. הקשת זורמת בגובה המפל; דרושים בן שמיים שיעוף לשם ובן מצולות שיפריד את המים מהקשת."

"מתי מתחילים השיעורים שלי?" שאלה מגנסטינסטון בהתרגשות.

"בזה הרגע," ענה הרב־מג, "לא נשאר עוד זמן רב."

"אם אתה יודע כיצד להפריד בין המים לקשת," אמר אימרי, "למה שלא תבוא איתנו ותשיג אותה עבורנו?"

"אף שהייתי רוצה בכך, אסור לי להתקרב לאף אחת מהתגלמויות הבורא, מלבד ללבנה ולשחורה. זהו העונש שלנו כרבי־מג, על כך שלמדנו לרתום לצרכינו את שתי המגיות גם יחד."

שתיקה ספוגה במבוכה השתררה ביניהם למשך זמן־מה.

"בואי מגנסטינסטון," אמר הרב־מג לבסוף וקם על רגליו, "הגיע הזמן שתלמדי את סודות הלפידים שלך."

מגנסטינסטון קמה בעקבותיו, ויחד התרחקו מהחבורה לאורך קו החוף עד שהיו לבדם. לפתע שלף הרב־מג מאחורי גבו לפיד מים, ומגנסטינסטון יכלה להישבע שהוא לא היה שם לפני כן.

"איפה הסתרת אותו?" שאלה בפליאה.

"בנאד המים שלי," השיב הרב־מג, "ברגע שתהיה לך שליטה מוחלטת בלפידים שלך, גם את תוכלי להפוך אותם למים, וממים בחזרה ללפידים. קדימה, שלפי את הלפידים שלך והבעירי אותם."

מגנסטינסטון שלפה מחגורתה את שני לפידיה והתקדמה אל הים. הרב־מג הניע את לפיד המים שלו קלות, והים מייד נסוג וחשף אדמה לחה. מגנסטיסטון התקדמה על פני האדמה בכיוון הים, והרב־מג שוב הניע קלות את לפידו והסיג את המים.

"מדוע את מתמהמהת?" הקניט אותה, "בסך הכול ביקשתי ממך להבעיר את הלפידים."

מגנסטינסטון לא הגיבה והתקדמה בריצה אל הים, אולם המים התרחקו ממנה יותר ויותר.

"אין לנו את כל היום, מגנסטינסטון!" קרא הרב־מג לעברה. הוא עמד בגבו אליה, כמו בשיחתם הראשונה, וכלל לא הביט בה.

מגנסטינסטון המשיכה לרוץ על האדמה הלחה לכיוון המים וחשבה, מה הוא עושה? אנחנו סתם מבזבזים זמן יקר... הרי אמר שילמד אותי. בכל זאת רצה מהר ככל יכולתה, אולם לא הצליחה להגיע למים. כיצד אם כן תבעיר את הלפידים?

לפתע, במרוצתה, מעדה מגנסטינסטון על האדמה הבוצית, ואז זה הכה בה; היא לא זקוקה לים, יש לה מים באדמה. היא קמה על רגליה, נעצה את לפידי המים בקרקע הבוצית וחרצה בעזרתם תלמים. טיפות קטנות החלו להיאסף בחריצים שיצרה, ובן רגע בערו הלפידים במים. מגנסטינסטון חזרה אל הרב־מג ועמדה מולו בשביעות רצון, כשלפידי המים בוערים בידיה.

"עכשיו את מבינה שאין צורך לראות את המים כדי לדעת שהם קיימים," אמר הרב־מג, "עלייך לדעת להבעיר את הלפידים בכל מקום שהוא, בין שיש בו מים גלויים לעין ובין שלא.

עבורך, לפידי הים הם כלי המאפשר לך לרקוד עם זרמים, אולם הם הרבה יותר מכך; לפידי הים הם המים עצמם, על שלל תכונותיהם. הם יכולים לספק לך שתייה אם את תועה במדבר צחיח, הם יכולים לנפץ סלעים, ליצור שיטפונות ולחולל סערות. הם יכולים לשמש כלי הגנה, לרפא ולהעניק מסתור, והם אף יכולים להיות כלי נשק. לפידי הים יכולים לקחת חיים, ומנגד אף להעניק חיים. והם נתונים למרותך."

"כמה זמן אתם חושבים שזה ייקח?" שאל טריוס.

הם ישבו על החוף ושוחחו זה עם זה. זו כבר הייתה שעת בין הערביים, ותחושה טורדנית של חוסר המעש קיננה בכולם.

"זה ייקח זמן," אמרה טינריה, "כמה ימים לפחות."

"ומה נעשה כאן כמה ימים, בזמן שמגנסטינסטון לומדת?" שאל שריבאן, ולקולו התגנבה נימה של כעס.

"נתאמן," פסק טריוס, "אנחנו צריכים להיות מוכנים, גם לגרוילינים וגם לבני האדם. למעשה, כדאי שתעברו בוחן לוחם."

"מה זה בוחן לוחם?" תהה אימרי.

"זהו בוחן הקובע אם אתה מוכן להילחם," השיבה טינריה, "הוא מתקיים אחרי שלומדים להשתמש בכל כלי הנשק. המתמודד בוחר את כלי הנשק המועדף עליו ועובר איתו מסלול מכשולים. אם עמד בבוחן, הוא רשאי להשתתף בקרבות הזירה למוחרת היום."

"אלא שהפעם בוחן הלוחם אינו מסתיים בקרבות זירה," השלים טריוס את דברי אחותו.

באותו הערב ביקש הרב מג ממגנסטינסטון למנוע את גאות הים. בתחילה היא חשבה שהוא מתבדח, אבל מהר מאוד הבינה עד כמה הוא רציני. היא עמדה מול הים, והמים ליטפו את רגליה היחפות ומייד נסוגו, ושוב התקרבו אליה, כאילו מגששים. שני לפידי המים בערו בידיה. הרב־מג אמר לה שבסוף ההכשרה תוכל למנוע את הגאות גם מבלי להבעיר את הלפידים, אבל היא עוד לא הגיעה לרמה הזאת, ולכן המים שבלפידים יעזרו לה לשלוט במי הים. היא לקחה נשימה עמוקה והרגישה את הים – לפחות ניסתה – אולם לא חוותה דבר. איך אפשר להרגיש את הים? היא אומנם בת מצולות, אך כלל לא הבינה את כוונתו של הרב־מג. הוא דיבר על המים כאילו היו יצורים חיים עם תודעה. איך תוכל לשנות את דעתו של הים כשאין לו דעה? היא ניסתה לשלוט בזרמים כשם שעשתה בריקודיה, בתקווה שכך תמנע את עליית גובה פני הים, אך לא הצליחה בכך. מי הים המשיכו לעלות עוד ועוד על פני החוף, ומגנסטינסטון כבר הייתה מוקפת בהם. הרב־מג ישב הרחק ממנה על החוף והתבונן בה בעין בוחנת. במשך שעות רבות עמדה מגנסטינסטון מול הים וניסתה בכל מאודה למנוע את הגאות ולהסיג את המים למקומם הטבעי, ועוד הייתה עומדת כך שעות רבות נוספות לולא קרא לה הרב־מג לבסוף והורה לה לעצור.

"לכי לנוח, מגנסטינסטון. נמשיך באימונים מחר בבוקר."

עייפה ומאוכזבת הנהנה מגנסטינסטון אל עבר הרב־מג ופנתה לחזור לחבריה. כשהגיעה למחנה כבר היו כולם שקועים בשינה עמוקה, ואף היא נשכבה על החול לצידם. היא לא תכננה להירדם, מחשש שהסיוטים ישובו לפקוד אותה גם באותו הלילה, אך העייפות הכריעה אותה לבסוף, והיא נרדמה כמעט מייד.

הסיוטים אכן הופיעו.

כשטריוס התעורר חבריו עוד ישנו, מלבד מגנסטינסטון, שכבר החלה באימוניה, וטינריה, שאותה לא ראה בסביבה, ומייד ידע היכן למצוא אותה. טריוס קם על רגליו והתקדם אל מעבה היער, מרחק חצי פרסה לערך, וככל שהתקדם גברה צפיפות העצים ושיחים החלו להיאסף סביב רגליו ולהקשות עליו את ההליכה. לא, חשב טריוס, זה יקרה באזור סבוך אפילו יותר, והמשיך להתקדם לאורך חצי פרסה נוספת, שם היו השיחים סבוכים והעצים צמודים זה לזה במידה שבקושי אפשר היה לזוז.

"טין!" צעק, "טין, את פה?"

קולה של אחותו עלה מבין עצי היער, "פה, אח קטן!"

טריוס התקדם בכיוון הקול וראה את אחותו מקימה מסלול מכשולים. אף שרק התחילה במלאכה, היה ברור לו שהמסלול נועד לבוחן לוחם.

"מתי התעוררת?" שאל טריוס.

"עם מגי, כשעוד היה חשוך. הרב־מג ניסה להיות שקט, ובכל זאת התעוררתי, ואז נזכרתי במה שאמרת אתמול וחשבתי שזה רעיון טוב."

"אז החלטת לנצל את הזמן ולבנות את המסלול," המשיך אותה טריוס.

"בדיוק. אתה מתכוון לעזור לי, טרי, או סתם להפריע לי בדיבורים?"

טריוס נעץ בטינריה מבט שפירושו – הפסיקי להשתמש בשם הזה! ואז ענה לה, "איך תכננת שהמסלול ייראה?"

"ריצה בקו ישר לאורך שתי פרסות, עם מכשולים מעשה ידינו ומכשולי יער טבעיים. אחד מאיתנו יהיה בקר וירוץ לצד הנבחנים, האחר יחכה בסוף המסלול לדו־קרב הסופי."

טריוס הנהן בהבנה. "ומה בנוגע לעשן?" שאל.

"אלן תעזור לנו בזה, היא ממילא לא צריכה לעבור את הבוחן."

השניים שקעו מייד בעבודה. במשך זמן רב עמלו, חפרו בורות ויצרו בובות אימונים ומכשולים מלאכותיים מענפים ומזרדים. ככל שחלפו השעות נעשה חם יותר, ובשעת הצוהריים קפחה השמש על ראשיהם ללא רחם, ואפילו הצל שסיפקו העצים – לא היה בו כדי להקל עליהם. הם היו מותשים בעקבות העבודה הרבה שעשו במו ידיהם, ללא כלים ייעודיים או בובות אימונים מוכנות. בכל זאת לא עצרו את עבודתם לאורך היום כולו, וכשנשבה רוח קרירה של בין הערביים השלימו האחים את עבודתם ושבו אל חבריהם. ארבעת היצורים הסתכלו על שני הצ'נדים במבט כועס ומאשים.

"איפה הייתם?" שאלה אלן.

"הכנו את המסלול לבוחן לוחם," השיב טריוס.

"ולא חשבתם לעדכן אותנו בזה?! התעוררנו ולא הייתם כאן, אתם חוזרים רק בערב; אני צריכה להזכיר לך שאנחנו יחד במסע הזה, טריוס? אנחנו לא אמורים להיעלם זה לזה סתם כך, בייחוד במקום שאנחנו לא מכירים!"

"אם הייתם מודאגים כל כך," הגיבה טינריה, "למה לא חיפשתם אותנו?"

"חיפשנו," השיב אימרי, "שאלתי את המגיה הלבנה, והיא הראתה לי איפה אתם."

"אם כך מה הבעיה?" שאל טריוס בתמימות.

"הבעיה היא שלא עדכנתם אותנו," התעקשה אלן, "מה היה קורה אילולא ענתה המגיה לאימרי? היינו אמורים לנחש איפה אתם נמצאים? ואילו נפצעתם ולא יכולתם לחזור אלינו, איך הייתם קוראים לעזרה? פשוט תעדכנו אותנו, טריוס. אתם לא לבד כאן."

"בסדר, אתם צודקים," הנהן טריוס בהסכמה, "זה לא יקרה יותר."

שתיקה מביכה השתררה ביניהם למשך זמן קצר, ושריבאן מיהר להקל מעט את האווירה הכבדה, "מתי אני יכול להיבחן?"

"הבחנים יתקיימו בלילה. כשהירח יהיה באמצע השמיים נתחיל בבוחן הראשון," השיב טריוס.

הרב־מג העיר את מגנסטינסטון לפני עלות השחר. הירח שקע, אך השמש עדיין לא תפסה את מקומו ושרר חושך מופתי. הם התרחקו מהחבורה הישנה, והרב־מג ציווה על מגנסטינסטון להדליק את לפידי המים שלה ולשבת מול הים. היא עשתה כמצוותו.

"כל אחד יכול להשתמש בלפידי מים," אמר הרב־מג, "אבל לך, כבת מצולות, יש קשר מושלם וטבעי איתם. עצמי את עינייך."

מגנסטינסטון עצמה את עיניה.

"הרגישי את הלפידים, מצאי את הקשר שלך איתם ודרכו צרי קשר עם כל מקורות המים שסביבך. כשתמצאי את הקשר בינך לבין הלפידים תצטרכי לחזק אותו; ככל שהקשר יהיה חזק יותר, כך השליטה שלך בהם ובמים תהיה טבעית וטובה יותר."

מגנסטינסטון ישבה בישיבה מזרחית, ולפידי המים הדלוקים היו אחוזים בידיה ומונחים על רגליה. היא נשמה באיטיות ובקצב אחיד; שאיפה ארוכה, נשיפה ארוכה וחוזר חלילה. היא ניסתה לרוקן את מוחה ממחשבות ולמצוא את הקשר עם הלפידים, אך הצליחה בכך באופן חלקי בלבד. בכל פעם שחשבה על הלפידים עלה בראשה זיכרון אחר: היום שבו פגשה את טריוס לראשונה, היום שבו פלשו השודדים לראשונה, היום שבו צחקו עליה הבנות בקבוצת הריקוד לאחר שנפלה בעקבות הזרם שיצא מהלפיד שלה עצמה, היום שבו קיבלה את סולו הריקוד הראשון שלה – כל כך הרבה רגעים היו קשורים ללפידים האלו, כל כך הרבה זיכרונות שעמדו בדרכה ליצירת הקשר עימם. הרב־מג אמר שהקשר שלה עם הלפידים הוא קשר טבעי, אבל היא לא הרגישה שום דבר טבעי במה שעשתה, אלא להפך. היא הרגישה שהיא מנסה לכפות את הקשר על הלפידים, ואלו מסרבים בכל תוקף. זיעה כיסתה את עורה והעייפות כמעט הכריעה אותה. מגנסטינסטון פקחה את עיניה וקמה על רגליה.

"אני לא מסוגלת," אמרה לרב־מג, "אני לא מצליחה למצוא את הקשר."

"אז שבי שוב וחפשי אותו," ענה הרב־מג, "השיעור היום ייגמר רק כשתמצאי את הקשר ולא רגע לפני כן."

מגנסטינסטון הבינה כי אין טעם בוויכוח וכי הרב־מג דבֵק בדרישתו, לכן ישבה שוב בתסכול ועצמה את עיניה. מוחה עלה על גדותיו מרוב מחשבות, והיא לא הצליחה להתנער מהן. תסכולה הלך וגבר עד שהתחלף בכעס. איזה שטויות, למה היא צריכה לעשות את זה?! שפשוט יראה לה איך היא יכולה להפריד את המים מהקשת כדי שיוכלו להמשיך בדרכם. הרי ברור שהיא לא מספיק טובה כדי לייצר את הקשר האידיוטי הזה. בשלב זה תפס הדיכאון את מקומו של הזעם שחשה. מה דפוק אצלי?! חשבה, הרב־מג אמר שהקשר שלי עם הלפידים צריך להיות טבעי ומושלם, אז למה אני לא מוצאת אותו? אני בטוחה שכל בת מצולות אחרת הייתה מצליחה לעשות את זה מהר וטוב ממני. דמעות החלו לזלוג מעיניה, והיא הפסיקה לחשוב על הלפידים ועל הדרך לייצר את הקשר עימם. היא חשבה רק על הבדידות שחשה במחיצת הרב־מג הנורא הזה שמתעלם ממנה ואינו מבחין במצוקתה. היא ניסתה, באמת שניסתה, אבל היא לא יכולה לעשות את זה. מגנסטינסטון חשבה על אביה ועל אחיה שנטשה לפני זמן כה רב, וגעגוע הציף את ליבה, אליהם ואל קהילתה כולה. בתחילה סינטמור היה אמור לעזוב, אבל מגנסטינסטון וטריוס שכנעו את אביה לתת לה ללכת במקומו. היא עשתה את זה כי רצתה להישאר קרובה לטריוס, אבל נראה שהיא ממש משמעותית עבור המסע ושחבריה זקוקים לה עכשיו יותר מאי פעם. היא חייבת לשלוט בלפידי המים כדי שיוכלו להשיג את הקשת האגדית, רק היא יכולה לעשות את זה. מגנסטינסטון ניגבה בגב ידה את הדמעות מעיניה, נשמה נשימה עמוקה והתרכזה בלפידי המים המונחים בידיה. מחשבות רבות וזיכרונות רבים מהלפידים שוב הסתחררו במוחה. היא עברה איתם הרבה מגיל שש, כאשר קיבלה אותם לראשונה, ועד היום. ואז זה הכה בה; המחשבות והזיכרונות אינם מכשול בדרכה אל הקשר עימם, אלא הם אבני הדרך שלה. אולי בן מצולות אחר יכול ליצור קשר עם לפידי המים בצורה אחרת, אבל לא היא. היא נזכרה בכל הנפה שלהם, בכל תנועה שעשתה ובכל אירוע שחוותה אי פעם עם הלפידים, והיא הרגישה אותם; מים טהורים שזרמו בגופה והשתלבו באופן כל כך טבעי ונכון עם המים שיצרו את הלפידים. הלפידים התמוססו בידיה והיו למים שהרטיבו את רגליה.

"טוב מאוד," הכריז הרב־מג.

מגנסטינסטון פקחה את עיניה בשביעות רצון וגילתה כי היום כולו חלף וכי הערב ירד.

שריבאן היה הראשון שעשה את בוחן הלוחם. נאסר עליו לעבור אותו בדאייה, מכיוון שבאוויר לא היו מכשולים, ומטרת הבוחן בסופו של דבר הייתה להתמודד עם המכשולים ולהתיש את גופו עד לקרב הסופי. טריוס היה הבוחן שלו, וטינריה חיכתה בסוף המסלול על מנת להילחם נגדו, אם כי שריבאן כמובן לא ידע זאת. שאר בני החבורה נשארו על החוף כדי שלא ידעו מה מצפה להם בבוחן, מלבד אלן, שחיכתה לרגע שבו עליה להדליק את האש וליצור עשן. טריוס רץ לצידו של שריבאן ובחן כל צעד וכל תנועה שעשה. הם רצו לאורך קצת יותר מפרסה, ונראה כי שריבאן עומד יפה באתגר. הוא התחמק בזינוק מעל שורש בולט ובה בעת הטיל סכין על בובת אימונים שניצבה מולו. הסכין ננעצה בחזה הבובה, ומבלי לבזבז רגע שלף בן המחצית את הסכין והמשיך בריצה. הוא התקדם לבור עמוק ורחב שלא היה כל סיכוי שיצליח לחצות אותו בקפיצה, ולכן בחן היטב את הסביבה. ענף ארוך ורחב בצבץ מבין השיחים שלימינו. הוא סטה מעט מהמסלול לכיוון השיחים ושלף את הענף מהר ככל שהיה יכול. בעודו ממשיך במסלול במרוצה זרק שריבאן את הענף לכיוון הבור. הענף נחת לאורך הבור ויצר גשר. כשהגיע אל הגשר המאולתר האט שריבאן את צעדיו לכדי הליכה מהירה. טוב מאוד, חשב טריוס בעודו בוחן את חברו. שריבאן לא ידע זאת עדיין, אבל נותרה לו עוד חצי פרסה עד סיום המסלול. לאחר שעבר בהצלחה את כל המכשולים שהוצבו לפניו וחיסל בובות אימונים רבות, נכנס שריבאן אל תוך מסך עשן כבד וסמיך והחל להאט את הקצב יותר ויותר, בהתחלה לכדי ריצה קלה, אחר כך להליכה מהירה, אחריה להליכה איטית ולבסוף דידה בקושי, משתוקק לאוויר שייכנס לריאותיו. הוא גמא את הרגליים בקצב איטי.

טריוס לא ראה דבר מבעד למסך העשן וקיווה ששריבאן אכן ממשיך להתקדם, תהיה מהירותו אשר תהיה. זמן רב חלף, ושריבאן סוף־סוף יצא מהעשן הכבד. כשראה את טינריה במרחק רגליים בודדות ממנו החל לרוץ שוב, ריצה איטית אומנם, אך בכל זאת הוא רץ. בתוך רגעים אחדים הוא הגיע אל טינריה ונעצר. גבו היה שפוף וידיו מונחות על ברכיו. טינריה תקפה אותו בהנפת סכין מהירה, והוא נסוג ותקף חזרה בהנפה מסורבלת שטינריה חמקה ממנה בקלילות. הקרב היה מהיר ביותר, ובכל זאת הצליח שריבאן להחליף מעט מהלומות עם טינריה לפני שהצמידה את להב הסכין לצווארו וניצחה.

הלימודים של מגנסטינסטון ארכו הרבה יותר מכמה ימים. במשך שבועות, אולי אפילו חודשים, נפגשה מגנסטינסטון עם הרב־מג. היא קמה לפני עלות השחר וחזרה מאוחר בלילה. כל יום החל במדיטציה שמטרתה הייתה להעמיק ולחזק את הקשר שלה עם לפידי המים, ובכך להעמיק את שליטתה בהם, ובכל לילה היא ניסתה למנוע את הגאות בים. במהלך השיעורים היא למדה על טכניקות למציאת מים במקומות יבשים לכאורה. היא למדה לשלוט בזרמים המופקים מן הלפידים כאילו היו חלק ממנה. היא הגביהה את הגלים והנמיכה אותם על פי רצונה. בכל יום השתפרה בת המצולות יותר ויותר, ובכל זאת לא הצליחה למנוע את הגאות. באחד הימים הודיע לה הרב־מג שהלילה שבו היא תצליח למנוע את הגאות – יהיה הלילה שבו יסתיימו שיעוריה.

חבריה של מגנסטינסטון התאמנו גם הם. כלל הלוחמים עברו את בוחני הלחימה שלהם, ובמרוצת הימים הם תרגלו הן לחימה בבני אדם והן לחימה בגרוילינים, שיפרו טכניקות לחימה שהאמינו כי יוכלו לעזור להם בהיתקלות הבאה ופיתחו טכניקות חדשות.

זמן רב חלף מהיום שבו פגשו את הרב־מג, זמן רב מאוד, אבל אף אחד מהם לא האמין שהם מבזבזים את הזמן, לא כל עוד הם מתאמנים ומשתפרים.

טריוס ישב על החוף בעודו אוחז בקשת הסוונדים הקטנה שנתן לו קפטן טרינד והביט אל הים. שמי הלילה השחורים התחברו עם מי הים בקו אופק בלתי נראה. הקשת הייתה קטנה ובלתי נוחה; אף שנלחם בעזרתה חודשים רבים, עדיין לא התרגל אליה. לא רחוק ממנו עמדו מגנסטינסטון והרב־מג. היא עמדה במים עד גובה קרסוליה וניסתה למנוע מהים להמשיך ולעלות. הרב־מג עמד מאחוריה, ידיו שלובות מאחורי גבו, ובחן את בת המצולות בדממה. טריוס תהה האם גם הוא נראה כך בזמן שהוא מאמן את חבריו הלוחמים, אותם חברים ששקועים בשינה עמוקה מאחוריו לאחר אימון מפרך. האם הוא דורש מהם יותר מדי? הוא ישב זמן רב על החוף והביט בגבה של מגנסטינסטון, מגרד בציפורניו את עץ הקשת. צמרמורת חלפה בגוו בזמן שהתבונן בה. שערה הכחול־לבן של מגנסטינסטון התבדר מאחורי גבה ברוח הלילה הקרירה. היא הייתה כל כך יפה, גם מרחוק, גם בגבה אליו. מאז החלו האימונים כמעט שלא ראו זה את זה. אומנם ישנו מחובקים, אך אחד מהם תמיד הצטרף לאחר כשכבר ישן, והאחר התעורר לפניו לאימון. לרוב זו הייתה מגנסטינסטון שהצטרפה מאוחר וניעורה מוקדם, אך לעיתים נדירות היה טריוס זה שמצטרף לשנתה של מגי. הוא היה מביט בה ישנה ורועדת, לא בעקבות הקור, אלא בשל הסיוטים ששבו ופקדו אותה בכל לילה. מה הם אומרים? מדוע היא לא מפסיקה לחלום עליהם? ואיך יוכל לעזור לה?

טריוס ישב עוד זמן רב על החול והתבונן בה. הוא ייחל ליום שבו תסיים את אימוניה או לפחות הם יירגעו מעט וכך יוכלו לשוב ולדבר. הוא כל כך התגעגע לשיחות איתה. טריוס נזכר שוב בימים הראשונים שבהם נפגשו בעיר המצולות, בשיחות הארוכות שניהלו בהריסות של פורצת דרך בזמן שחיכו לסירה. הוא הרגיש כאילו כל זה קרה בזמן אחר, בעידן שבו בני האדם לא התקיימו והגרוילינים עוד היו כבולים בכלאם התת־קרקעי. חיוך עלה על פניו כשנזכר, אך מהר מאוד נמחה מפניו כאשר שב למציאות, שבה בני האדם צוברים כוח והגרוילינים פורצים בעוצמה הולכת וגוברת את כלאם. מלחמה איומה הולכת ומתקרבת, וכל היקר לליבו, כל מה שאי פעם רצה והאמין בו, נתון בסכנה.

טינריה התיישבה לצד טריוס וקטעה את זרם מחשבותיו. הוא התבונן בה בשתיקה והמשיך לגרד את העץ המגולף שבידו.

"על מה אתה חושב?" שאלה טינריה.

טריוס החווה בראשו אל עבר מגנסטינסטון, "על העתיד... ועל כמה שאיננו מוכנים. האימונים האלו אורכים זמן רב מדי, והגרוילינים פורצים את כלאם מהר יותר ויותר, אני מרגיש בזה. המלחמה קרבה, הקשת האגדית או נשקי מגבנדר אינם ברשותנו ובני האדם לא יפסיקו, אם לא יצטרפו לקואליציה נגד הגרוילינים. גם הם רוצים את העולם לעצמם, ויש להם הנשקים החדישים שלהם. מריון עומדת לבעור, אם היא אינה בוערת כבר עכשיו."

"אנחנו נהיה בסדר, טריוס. המגיה הלבנה ידעה לבחור נכון. אתה הצ'נדר שיכול להציל אותנו, אני בטוחה בזה. המלחמה הזו כבר הוכרעה בעבר, ואתה תוביל אותנו לניצחון נוסף. אך לא תוכל לעשות זאת כשאתה מאשים את עצמך ושופט את עצמך כל הזמן. אתה חייב להיות סלחני יותר כלפי עצמך. לא סתם אנחנו רואים בך מנהיג, טרי. תתחיל גם אתה לראות זאת בעצמך."

דמעות עלו בעיניו של טריוס. הוא לא ידע מדוע; אם זו האשמה שחש, האימה או שמא דבריה של טינריה.

"אני מפחד, טין. אני מת מפחד. כיצד אוכל להוביל את המלחמה כשאני עסוק כל כך במה שאני עלול לאבד ובשאלה אם אני ראוי להנהיג?"

טינריה חיבקה אותו ולחשה על אוזנו, "זו בדיוק הסיבה שאתה מנהיג, טרי. זו החוזקה הכי גדולה שלך. אינך יהיר, אלא מודע לחולשותיך. אתה תמיד חושב על הסובבים אותך ונותן את כל כולך. אתה נאמן, מאמין בלוחמיך ומקבל אחריות על הדברים הטובים והרעים... קצת יותר מדי על הרעים, אם אתה שואל אותי. אנשים הולכים אחריך כי הם מכבדים אותך ויודעים שהם יכולים לסמוך עליך, וכך גם המגיה הלבנה. תמיד היית מנהיג, טרי, ותמיד קינאתי בך בשל כך."

מגנסטינסטון עמדה במי הים הרדודים, לפידי המים שלה דלוקים בידיה. היא ידעה שטריוס יושב מאחוריה ומתבונן בה אך לא הסבה מבטה לאחור. פעמים רבות הביט בה לפני שהלך לישון, כמעט בכל ערב, היא ידעה זאת. היא אף ידעה שהוא מתגעגע אליה, וגם היא התגעגעה אליו, אך אם לא תוכל לשלוט בלפידי המים האלה בזמן, ואם לא ישיגו את הקשת האגדית לפני שהגרוילינים יסיימו לפרוץ את כלאם, גורלם ייחרץ. גורל מריון היה מוטל על כתפיה, והיא הייתה חייבת להיות מרוכזת ולמנוע את הגאות. מגנסטינסטון עצמה את עיניה ונשמה עמוק, כאשר מי הים מלטפים בעדינות את קרסוליה, וניסתה להסיג את הגאות. היא השתפרה מאוד בשליטה בלפידי המים, בתוך רגע מצאה את הקשר שלה ללפידים, אך עצירת הגאות הייתה עדיין משימה בלתי אפשרית עבורה. זמן רב עמדה במי הים לנוכח המים העולים, כמו גם רמת התסכול שחוותה. בכל פעם שניסתה להתקרב ולעצור את הגאות חשה כאילו מחסום ניצב בינה ובין הים. השעות חלפו ודבר לא קרה, ומחשבותיה נדדו אל משפחתה שבוולאגור. האם הם בסדר? האם הים יישאר מוגן מפני התקפות בני האדם? מפני הגרוילינים?

היא הרגישה את הים סביבה, עוצמה אין־סופית מכוונת וממוקדת בלפידי המים שבידיה, עוצמה שניתנת לשליטתה הבלעדית, אם רק תצעד על הגשר הנכון.

"זה מספיק להלילה," אמר הרב־מג, "לכי לישון, ונמשיך מחר."

מגנסטינסטון פקחה את עיניה ופנתה לעבר הרב־מג בשעה שסב על עקביו ונעלם בין עצי היער. הוא תמיד נעלם כך, חשבה, לאן הוא הולך בסוף כל אימון? האם יש לו כאן בית? ואם כן, מדוע אינו מארח אותנו? מגנסטינסטון הפנתה את ראשה אל המקום שבו ישב טריוס, אולם הוא כבר לא היה שם, אלא נשכב לישון לצד טינריה והאחרים. היא לא כעסה עליו על כך שהלך לישון בלעדיה בכל יום. הפצעים שלו אומנם החלימו מיום ליום, והוא נראה חזק כמו ביום שבו פגשה אותו לראשונה, אך היא ידעה שהגוף שלו עוד משתקם ושעדיין כואב לו לפעמים. הוא כמעט מת כשנלחם בבני האדם; לפצעים כאלו דרוש זמן החלמה ומנוחה ממושך. ובכל זאת הייתה שמחה לדבר איתו שוב. היא נשכבה לצידו, חיבקה אותו ועצמה את עיניה לקראת סיוט נוסף שיפקוד את שנתה.

נוהוה הניפה את חרבה במעגלים קטנים וזריזים, וכדורי מגיה שחורה נורו מהלהב בכל הנפה. זו הייתה שעת צוהריים מוקדמת, וכבר חלפו ימים רבים מספור מאז הגיעו אל האי. הדבר היחיד שיכלו לעשות, לדברי טריוס, הוא להמשיך להתאמן, וזה אכן מה שעשו בכל יום מבוקר עד ערב.

כדורי המגיה השחורה נורו מחרבה של נוהוה אל עבר שורת בובות אימונים. היא ירתה בקצב מסחרר, ולאחר מכן הסתתרה מאחורי סוללת חול, חומקת מכדורים מדומיינים של בני אדם. גם חבריה התאמנו סביבה. אימרי נסק אל השמיים, וכשזיהה בובת אימונים צלל אליה במהירות כשגרזיניו בידיו ושיסף את גרונה בתנועות חדות, מהירות ובלתי צפויות. שריבאן וטינריה נלחמו בדו־קרב סכינים, ואילו טריוס רק השקיף על הנעשה, ידיו אוחזות בקשתו הקטנה.

מגנסטינסטון הייתה כהרגלה עם הרב־מג, רחוקה משטח האימונים שלהם.

נוהוה קמה ממקום המחסה שלה בכוונה להתקיף שוב את בובות האימונים, ושני חיצים מהירים פילחו את האוויר משני צידי ראשה. טריוס היה מדויק ביריותיו, אך נוהוה נבהלה בכל פעם מחדש כשירה כה קרוב אליה.

"את מתה," אמר טריוס והתעלם מקפיצת הבהלה שלה, "בני האדם לא יחטיאו, והנשקים שלהם מהירים מחיציי."

נוהוה נעצה את חרבה הירוקה בחול בתסכול והתיישבה. היא מחתה את הזיעה מעל פניה והסיטה קצוות שיער מעיניה. עננים אפורים וכבדים כיסו את השמיים ורוח קרירה נשבה, אך נוהוה לא הרגישה בה כלל לאחר הפעילות המאומצת.

טריוס נעמד מול נוהוה, והיא נשאה אליו את עיניה, פניה אדומות ומזיעות ועיניה תשושות.

"בני האדם אינם אלו שמדאיגים אותי," אמרה לבסוף, "גם אם נשיג את הקשת האגדית, לא נוכל לנצח במלחמה ללא מסדר הכבילה. אנחנו מתאמנים פה לקראת מלחמה בבני האדם, אבל הם לא האיום האמיתי."

"אנחנו מתאמנים פה לקראת מלחמה בבני האדם כי זה מה שאנחנו יכולים לעשות, נוהוה," השיב טריוס והתיישב לצידה, "הם אינם האיום המרכזי שלנו, נכון, אך הם עדיין מסכנים אותנו. מגי עושה התקדמות עם הרב־מג, ובקרוב נשיג את הקשת האגדית ונוכל להילחם בגרוילינים, אך כרגע אנחנו מוכרחים להכין עצמנו למלחמה בכל החזיתו–"

"אתה לא מקשיב לי טריוס," התפרצה נוהוה לדבריו, "מסדר הכבילה, מה שהוא לא יהיה, דורש את שלושת יצורי בראשית: בני השמיים, בני המצולות ובני האדם. העבודה של מגי נפלאה, זה נכון, ואני בטוחה שנשיג את הקשת האגדית, אבל הפתרון היחיד נגד הגרוילינים הוא מסדר הכבילה. בני האדם אינם יכולים להיות איום, כי עליהם להיות מושיעינו."

טריוס שתק זמן רב והתלבט כיצד להגיב. הוא לא חשב על מסדר הכבילה עד כה. בני האדם היו האויבים, הם פלשו למריון וטבחו בילדיה, לכן על בני מריון להילחם בהם ולגרשם, ועם זאת גירוש בני האדם יוביל למפלתה של מריון. גם עם הקשת האגדית ועם נשקי מגבנדר בשפע, ללא מסדר הכבילה ישמידו הגרוילינים את מריון.

"קשה לי להאמין שבני האדם ישנו את דעתם יום בהיר אחד ויחליטו להילחם לצידנו," אמר לבסוף, "הם עדיין אויב, ועלינו לדעת להתגונן בפני כל מי שתוקף אותנו ולהילחם בו. כשיגיע הרגע למסדר הכבילה, אנחנו נמצא פתרון. אני בטוח שישנם בני אדם שירצו לעזור, ולו רק בשביל להגן על עצמם מפני הגרוילינים. עלינו להיות מוכנים לכל תרחיש, ולכן אנו מתאמנים בקרבות מול בני האדם. בינתיים תני למגי ללמוד. אנחנו נזדקק ליכולותיה, הן לצורך השגת הקשת האגדית והן לצורך מסדר הכבילה, יהיה אשר יהיה."

טריוס קם על רגליו, שלף את החרב הנעוצה בחול והושיט אותה למכשפה, "בני האדם תוקפים אותך עכשיו."

זה היה לילה קר, וגשם ירד. גלי הים היו גבוהים וסוערים והתקרבו אל החוף יותר ויותר. מגנסטינסטון שלפה את לפידיה, תפסה את טיפות הגשם בתנועות זריזות והבעירה אותם. היא עצמה עיניה ונשמה עמוק, פעם אחת, פעם נוספת, והרגישה את הקשר שלה עם הלפידים. אף שנעמדה על קו החוף, מי הים כבר הספיקו לעלות ולכסות את קרסוליה. הגאות החלה, אבל היא תעצור אותה. היום זה היום. היא לא ידעה מדוע, אבל היא הרגישה שזה יהיה הלילה שבו תסיים את לימודיה. עיניה של מגנסטינסטון נשארו עצומות, היא הרגישה את המים של הלפידים ונתנה לעצמה לזרום לתוכם. מי הלפידים היו גשר לכל המים שבקרבתה, עליה רק לצעוד על הגשר הנכון; זה שמוביל אל הים. היא שמעה את הגלים הסוערים נשברים בעוצמה אלו כנגד אלו, שאפה לקרבה את ריח הים המרענן וחשה במגע המים בקרסוליה. היא מצאה את הגשר הנכון והחלה לצעוד עליו. היא הרגישה את הדגים ואת האצות, את האלמוגים ואת הזרמים, התקדמה עוד בגשר והרגישה בגלים הנאבקים אלו באלו. מגנסטינסטון הגיעה לסוף הגשר, ושם חוותה את העוצמה האדירה של הגאות. הים היה נתון למרותה, והיא תגרום לו להיסוג לאחור; הגאות לא תגיע הלילה. היא הרימה את לפידי המים לפנים והים החל להתרחק ללא מאבק, אלא בכניעה ובהסכמה מוחלטת.

מגנסטינסטון פקחה את עיניה וגילתה כי היא עומדת על אדמה יבשה. מי הים המשיכו לגעוש בסערה, הגלים התנפצו אלו באלו ומערבולות רבות נוצרו, אך הגאות לא הגיעה.

הריסותיה של פורצת דרך שקעו במצולות. מגנסטינסטון הסתתרה בבית האלמוג שלה וסינטמור השגיח, בדיוק כפי שאבא דרש, ולכן לא ראתה זאת, אבל רעש החבטה היה מחריש אוזניים ועננת חול ואבק אימתנית כיסתה את העיר כולה. זה שמונה ימים שספינת השודדים צפה מעל ולאגור, ואביה של מגנסטינסטון, ראש הקהילה של העיר, יצא עם משלחת של שבעה בני מצולות לחיפוש אחר עיר אחרת שבה יוכלו לחיות. בני המצולות לא היו יצורים לוחמניים ולא היה מי שילמד אותם להגן על עצמם, לכן הפתרון הנכון והפשוט היה לברוח. מגנסטינסטון לא חשבה שאביה פחדן ולו לרגע, כל מה שעשה לכל אורך חייו – היה למען קהילת ולאגור. כשתושבי העיר היו נצורים בביתם והאוכל עמד לאזול, הפתרון היה להתפנות לעיר אחרת וזהו זה. החבטה האדירה של הריסות פורצת דרך בקרקעית הים הקפיצה את מגנסטינסטון וקטעה את מחשבותיה.

"מה זה היה?" שאלה את סינטמור בפחד.

"אני לא יודע, מגי... הישארי בבית ואצא לברר. אחזור בקרוב, אני מבטיח," אמר סינטמור במהירות ומייד יצא מבית האלמוג, עוד לפני שהספיקה למחות על החלטתו.

מגנסטינסטון התעוררה בבהלה, וכאב חד פילח את ליבה. הגעגועים לאחיה הגדול ולאביה היו בלתי נסבלים, ודמעות שקטות החלו לזלוג על לחייה ללא כל שליטה.

בבוקר למוחרת העיר הרב־מג את נוהוה ולקח אותה לאותו המקום שבו אימן את מגנסטינסטון. בניגוד לשיעורים של מגנסטינסטון שהתחילו בחושך, שיעוריה של נוהוה התקיימו לאור היום, ככל שאפשרו זאת העננים הכבדים שכיסו את השמיים.

הרב־מג התיישב ונוהוה בעקבותיו. ההתרגשות והציפייה לשיעוריה העלימו ממנה כל שביב של עייפות.

"כידוע לך, כוח הכישוף שלך נובע מהקשר שלך עם השחורה," פתח הרב־מג ואמר, "על מנת שתוכלי לנצל אותו בצורה הטובה ביותר, את צריכה ללמוד על השחורה ועל הקשר שלה לעולם. מה את יודעת עליה, נוהוה?"

"היא בראה חלק מהיצורים החיים במריון," ענתה.

"זה נכון, אבל באופן חלקי. המגיות אכן בראו את החיים במריון, אך הן גם אחראיות לתופעות הטבע ולתהליכים שמתרחשים בעולם. אתחיל בדבר הבסיסי ביותר שאת צריכה לדעת, נוהוה. המגיות נמצאות בכל מקום וכל הזמן. הן פרוסות סביב עולם מריון ברשת סבוכה של לבנה ושחורה. האם הרגשת עוצמה גדולה או חולשה גדולה בעבר מבלי שידעת להסביר מדוע?"

נוהוה הנהנה.

"העוצמה שהרגשת נבעה מכך שהיית בנקודה שבה התלכדו שני קווים שחורים, והחולשה שהרגשת נבעה מהתלכדות של שניים לבנים."

"מה קורה כשקו לבן מתלכד עם קו שחור?" שאלה נוהוה.

"שאלה מצוינת. במצב כזה, השחורה והלבנה מבטלות זו את זו. אלו אזורים שבהם לא תוכלי לבצע כשפים, ואקוודינטרים לא יוכלו ליצור קשר עם הלבנה. בנקודות אלו יצורי בראשית משגשגים. בעבר קראו להן נקודות מיזוג."

"הכשפים שלי לא פגעו בגרוילינים, כי הם בריאה משותפת של המגיות," אמרה נוהוה בהבנה מהולה באושר.

"מדויק," השיב הרב־מג, "כל יצורי בראשית, ובהם גם הגרוילינים, הם תוצר של שתי המגיות, ולכן כמו בנקודות מיזוג, הם מבטלים את המגיות."

"ובנקודה שבה מתלכדים שני קווים לבנים, יכולות הכישוף שלי מתבטלות?" שאלה.

"הן נחלשות, אך לא מתבטלות. בנקודות האלו אין מגיה שחורה, ולכן אין ביטול מגיות. בנקודות האלו הלבנה שולטת והשחורה נשלטת, אבל עדיין יכולה להתקיים אם קוראים לה. כך גם בנקודות שבהן קווים שחורים מתלכדים, האקוודינטרים יכולים ליצור קשר עם הלבנה, הוא פשוט יהיה חלש יותר.

כשיסתיימו שיעורייך תדעי לחוש בקווי השחורה בעולם מריון ולעבור דרכם ממקום למקום. תדעי לנצל את הכוחות שלך גם בנקודות לבנות בצורה הטובה ביותר, ובנקודות שחורות תוכלי לעשות ככל העולה על רוחך. הדבר היחיד שיגביל אותך יהיה הדמיון שלך. על כן תצטרכי ללמוד לעומק למה אחראית השחורה ומהן מגבלותיה. זה מה שנעשה בשיעורים האלו. רובם יהיה עיוניים, אולם גם תתנסי בכל נושא שנלמד."

נוהוה הנהנה בהבנה, והרב־מג המשיך, "אז כפי שאמרתי, הבסיס לכל מה שתלמדי טמון ברשת המגיות שפרוסה על העולם. הרשת היא זו ששומרת על יציבותו של מריון ושל כל הדברים החיים בעולם, ועל כן ברגע שתלמדי לשלוט בשחורה ולכופף אותה למרותך, תוכלי לעשות כמעט הכול. נתחיל בדבר פשוט יחסית; אני רוצה שתורידי עלינו גשם."

"איך?" שאלה נוהוה בבלבול, "אני לא יכולה לשלוט במזג האוויר, הגשם תלוי במשקל העננים ובטמפרטורות."

"אם כך העבודה שלך תהיה אפילו קלה יותר. אנחנו בחורף, הטמפרטורות נמוכות. כעת עלייך להתמקד במשקל העננים. מה מכביד אותם?"

"המים שהתאדו מהים... אני לא מבינה לאן אתה חותר; אני גם לא יכולה לאדות מים. אלו כוחות טבע, דברים שקורים מעצמם."

"אלה דברים שרשת המגיות אחראית להם. את לא יכולה ליצור דברים יש מאין, אבל את כן יכולה לזרז תהליכים טבעיים. אם המגיות גורמות למי הים להתאדות –"

"אבל החום גורם להם להתאדות.... השמש," קטעה אותו נוהוה בחוסר אונים.

"ומה מפעיל את החום הזה, נוהוה? מה גורם לשמש לחמם את המים ולאדות אותם? מה גורם לאדי המים להפוך לעננים? ומה גורם לכך שהטמפרטורה תרד בחורף ושהאדים שוב יהפכו למים?"

"אני לא יודעת... הבורא..." נאנחה.

"ואילו התגלמויות יש לבורא?" דחק בה הרב־מג.

"מפל אינקץ..."

"ש...?"

"ברא את העולם," השיבה מייד.

"ובכן, נוהוה, האם מפל אינקץ עשה דבר־מה נוסף מלבד לברוא את העולם? האם הוא יצר דבר נוסף מלבד התשתית שעליה אנחנו חיים? האם הקשת האגדית אחראית לדבר־מה בעולם הזה מלבד ביטחון? ומה תפקידה של שומרת הספרייה הגדולה לכל הדברים הקסומים מלבד לתעד הכול? האם ישנם תפקידים נוספים להתגלמויות האלו, נוהוה?" הרב־מג דיבר ברוגע ובקור רוח ובה בעת במהירות, בביטחון מלא ובנחישות, ונוהוה חשה בלחץ גובר, כילדה קטנה הננזפת על ידי הוריה.

"אני לא... אני לא חושבת," מלמלה והשפילה מבטה.

"את צודקת, הן לא אחראיות לשום דבר אחר. האם את מכירה את סוגי ההתגלמויות של הבורא שלא הזכרתי?"

"המגיה הלבנה והמגיה השחורה," ענתה ללא היסוס והביטה בפניו של הרב־מג כמחפשת אישור.

"התגלמות נוספת?"

נוהוה הנידה ראשה לשלילה, נחושה לרַצות את הרב־מג וללמוד ככל שתוכל על יכולותיה.

"אם כך, נוהוה, מהי התגלמות הבורא שאחראית לחיים ולטבע? מהי ההתגלמות שעוטפת את עולמנו? מהו הבסיס לשימוש ביכולותייך?"

"המגיה הלבנה והמגיה השחורה יוצרות רשת שעוטפת את עולם מריון. המגיות אחראיות לתופעות הטבע ולחיים שבמריון, הן אלו שיצרו אותם."

"ובתור מכשפה, נוהוה, נולדת עם קשר ישיר למגיה השחורה, ופירוש הדבר הוא שאת יכולה להיעזר בה ולהשתמש בה לטובתך. אם המגיות אחראיות לתופעות הטבע ואת יכולה להשתמש באחת מהן, המשמעות היא שאת יכולה להיות אחראית לתופעות הטבע. אני מבקש ממך דבר פשוט: לגרום לגשם. את יודעת מהו התהליך המוביל להיווצרות הגשם, ואת יודעת שהמגיות האלו הן שאחראיות לו. הדבר היחיד שאת צריכה לעשות הוא לזרז את התהליך, לעודד את השחורה לפעול מהר יותר ולהוריד גשם עכשיו. עצמי את עינייך."

נוהוה עשתה כמצוותו, והרב־מג המשיך בהוראותיו, "נשמי עמוק והרגישי את פעימות השחורה. היא נמצאת כאן סביבך, עוזרת ללבנה לתפעל את העולם. ברגע שתרגישי בפעימות השחורה סביבך, תני לה למלא אותך, ואז השתמשי בה לטובתך."

נוהוה נשמה עמוק שוב ושוב, היא התרכזה בקצב נשימותיה ובפעימות ליבה וחיכתה לרגע שבו תחוש בפעימות המגיה השחורה. היא כבר חשה בהן בעבר, זה קרה כאשר הגיעו לנקודה שבה התמזגו שני קווים שחורים, והעוצמה שמילאה אותה הייתה כה גדולה, אין־סופית, עד כי היא הצליחה לעבור ממקום למקום. זה קרה פעם אחת בלבד, אבל בעקבותיה למדה כיצד לחוש בפעימות המגיה השחורה.

היא נשמה באיטיות וחיכתה. ליבה הלם בקצב רגוע וקבוע, ולצידו נשמעו פעימות עמומות ושקטות, מהירות כפליים מאלה של ליבה, והן הפיצו הילה עוטפת ומרגיעה. נוהוה נתנה לקצב הפעימות להציף אותה והרגישה את הקו השחור והדקיק של רשת המגיות זורם דרכה וממשיך הלאה בדרכו לאורך העולם. היא נשמה עמוק, הרימה את ידיה אל על, דחפה את המגיה השחורה ופקדה עליה לחמם את מי הים ולקרר את האוויר גם יחד. בתוך רגע קצר החלו טיפות מים לטפטף על ראשה, וכשפקחה את עיניה הוצפה באושר; עננים כבדים ואפורים כיסו את השמיים, וגשם רב שטף את האדמה.

ההכשרה של נוהוה הייתה ארוכה מזו של מגנסטינסטון. יכולות הכישוף שלה השתפרו משמעותית, וכעת יכלה לעשות דברים רבים שלא יכלה בעבר ושלמיטב ידיעתה אף מכשף לא היה יכול. הכישוף היה טבעי עבורה, והידע שצברה במהלך השיעורים העיוניים שיפר באופן משמעותי את מיומנויותיה. הכשפים שביצעה בעבר הסתכמו בעיקר בפרצי מגיה שחורה שבקעו מידיה, ולעיתים נדירות הצליחה לייצר חפצים פשוטים או לשנות נוזלים. אולם כעת, בכל שיעור למדה לעשות דברים חדשים, מסובכים הרבה יותר. היא הצמיחה צמחים וגרמה לאחרים לנבול, היא יצרה להבות אש שריצדו בין אצבעותיה ואף הצליחה להפוך עצמים לבלתי נראים. עם מעט ריכוז היא אפילו הצליחה לייצר רעידת אדמה קטנה. ככל שחלפו הימים למדה נוהוה לשלוט בתופעות טבע רבות יותר ומסורבלות יותר. היא הצליחה לזמן הרי געש קטנים ולגרום להם להתפרץ. היא ידעה כיצד לשלוט בלבה הזורמת ובעת הצורך אף להעלים אותה כליל.

המבחן האמיתי ליכולותיה של נוהוה היה מעבר ממקום למקום. בעבר עשתה זאת, כאמור, כשהייתה בנקודה שבה התלכדו שני קווים שחורים, אבל לדבריו של הרב־מג היה ביכולתה לעשות זאת גם מחוץ לנקודות השחורות. כאשר הייתה בקו שחור ברשת המגיות כבר חשה בכך, אבל השימוש בו לצורך התניידות היה משימה שונה בתכלית ומאתגרת הרבה יותר. הרב־מג אמר לה שעליה להפוך להיות לחלק מהשחורה ובכך להיות לחלק מהרשת ולזרום על פניה למחוז חפצה, אבל עד כה לא הצליחה בכך. ימיה התחילו והסתיימו בניסיונות כושלים לעבור ממקום למקום, אבל היא לא ויתרה; היא תצליח בסופו של דבר, כפי שהצליחה בכל דבר אחר, אולם מתי?

טריוס ומגנסטינסטון ישבו זה לצד זה מול הים. החמה החלה לשקוע וצבעה את המים ואת קו האופק בכתום־אדמדם. הם ישבו שלובי ידיים בדממה לאחר אימון מפרך. אפילו מגנסטינסטון, שלא הייתה לוחמת, התאמנה, שכן היו מיומנויות רבות שהיה עליה לרכוש בשימוש בלפידי המים שלה, בפרט אלה ההופכות אותם לנשק קטלני. היחידה שלא התאמנה בימים הארוכים האלו הייתה אלן, אולם היא לא ישבה בחוסר מעש, אלא דאגה ללקט מזון, לשאוב מים מתוקים ולבשל לכלל החבורה. ימיה היו עמוסים לעייפה ובה בעת בודדים מאוד. רק בשעות הערב נפגשה עם כולם, אולם הם היו מותשים לאחר יום אימונים מפרך, אוכלים בזריזות ונרדמים מייד. רק טריוס ומגנסטנסטון נותרו ערים בתום ארוחת הערב על מנת לפצות מעט על הזמן המשותף שאבד להם באימוניה של מגנסטינסטון עם הרב־מג.

טריוס הצמיד את מגנסטינסטון אליו וחיבק אותה. "אני קצת דואג לאלן," לחש לה בקול מהורהר, "הפעם האחרונה שדיברנו הייתה לפני המלחמה במפל. גם ללא האימונים היא מתבודדת יותר ויותר. בארוחות הערב היא לא מדברת כמעט בכלל."

"אני חושבת שכולנו מתגעגעים הביתה, טריוס," ענתה לו, "בייחוד אלן. היא עזבה שם בת קטנה, שגדלה מאז ללא אף אחת מאימהותיה. אילו הייתי במצבה, מזמן הייתי חוזרת הביתה."

טריוס הנהן, "אני צריך לדבר איתה," אולם כשהסב את ראשו ראה את הגלנס הג'ינג'ית ישנה והחליט לדבר איתה למוחרת בבוקר. החמה נעלמה עוד ועוד תחת המים, וחשכה התפשטה בשמי הלילה. טריוס ומגנסטינסטון המשיכו לשבת מחובקים זמן רב לפני שפנו לישון בעצמם.

צבא הגרוילינים של טוראקס הלך והתעצם. הוא כבר מנה מאות לוחמים והיה מוכן לפרוץ את כבלי הכלא במלואם ולכבוש את העולם. בקרוב מאוד ישתחררו במלוא כוחם האימתני. הרס, חורבן ומוות ממתינים לכל מי שאיננו גרוילין. הסכנה ממשית.

אימרי התעורר.

זו הייתה שעת לילה מאוחרת, והוא מיהר להעיר את חבריו. זו הייתה מלאכה לא קלה, הם כבר התרגלו למנוחה והמתח שחוו בעבר התפוגג.

"קומו כבר!" צעק אימרי בתסכול הולך וגובר וניער אותם בפראות.

לבסוף התעורר טריוס ושלח את ידו אל הקשת, "מה קרה, אימרי?"

"התעכבנו כאן יותר מדי זמן."

בני החבורה התעוררו אט־אט בעוד שאימרי סיפר את חלומו לטריוס. "הפכנו שאננים. לא משנה כמה התאמנו, היה לנו נוח כאן ושכחנו שהמלחמה האמיתית מתרחשת מחוץ לאי הזה. הגרוילינים אינם ממתינים שנהיה מוכנים. גם לא בני האדם."

"לא סיימתי את ההכשרה שלי," התלוננה נוהוה, "למגי היה כל הזמן ללמוד כי הבנו שהיא זקוקה לזה, וכך גם אני, אנחנו נזדקק למלוא כוחי."

"ונראה לך שזה מעניין את הגרוילינים?!" התפרץ אימרי, "אנחנו חייבים להגיע לקשת עכשיו!"

"הוא צודק," אישר שריבאן, ונוהוה נעצה בו מבט פגוע ונבגד. "אני מצטער שלא סיימת את ההכשרה שלך," הוסיף, "אני יודע כמה זה היה חשוב לך, ואני בטוח שבמלוא כוחך תהיי משמעותית מאוד עבורנו, אבל זה גדול יותר מכל אחד מאיתנו. עלינו לפעול, לשם כך באנו לכאן מלכתחילה. אנחנו מוכרחים להיות מוכנים לקראת הגרוילינים, חיכינו כאן די והותר."