שומרת הערים האבודות 8: מורשת

keeper-2

1

"את נראית מבולבלת," אמר מר פורקל, ומנימת קולו חשדה סופי שהוא מחייך. אבל היא לא יכלה להתיק את מבטה מהדלת העגולה והמוזהבת שאליה הוביל אותה, דלת שנחבאה בצלע הגבעה הירוקה, המשתפלת.

המקום הזכיר לסופי מאורה של הוביט. אבל השנים שבהן גרה בערים האבודות לימדו אותה שאם תביע בקול את המחשבה הזו, יצחקו לה. או שמר פורקל יפתח בסיפור שלא ייאמן ויתאר איך הביא פעם את טולקין למקום הזה וסיפק לו השראה.

"חשבתי שאתה לוקח אותי למשרד שלך," אמרה לו. היא הסיטה את מבטה אל האחו סחוף הרוחות וחיפשה בין פרחי הבר הנעים ברוח רמזים למקום הימצאם.

"וכך עשיתי."

סופי פתחה את פיה כדי לחלוק עליו, ואז הבינה למה התכוון.

הוא הביא אותה למשרד שלו. לא למשרד של יושב הראש ליטו בפוֹקספָיֵיר, כפי שציפתה. טעות מובנת, מפני שמר פורקל היה גם יושב הראש ליטו; ומבין שתי הזהויות, דמותו של מר פורקל הייתה המסתורית יותר.

"אז זה המשרד הסודי שלך," שאלה כדי לוודא, ועורה סמר מעצם המחשבה.

"אחד מהם," אישר מר פורקל בקריצה. גופו הנפוח מאכילת קמטוטיות התנהל בכבדות אל עבר הדלת. הוא רכן אל צידה השמאלי וליקק שם נקודה שוודאי הייתה חיישן די־אן־איי מוסווה, ולוחית מרובעת החליקה ממקומה במרכז הדלת וחשפה גלגלי שיניים זה לצד זה: אחד מכסף, אחד מנחושת, אחד מברזל, אחד מברונזה ואחד מפלדה.

"טינקר עיצבה את המקום הזה?" שאלה סופי. היא נזכרה בשפע גלגלי השיניים הבוהקים שקישטו את קירות וידג'טמור, ואת חיבתה של הטכנופתית למספר חמש. אבל לא זו הייתה השאלה שעליה לשאול, ולכן מיהרה להוסיף, "ולמה באנו לכאן?"

מר פורקל סובב את גלגלי השיניים בזה אחר זה והקיש צירוף מסובך. "אמרת שאת רוצה לדבר איתי. הרי זו הסיבה שביקשת להיפגש."

"כן, אבל..." דיבורה של סופי נקטע כשהגלגל האחרון ננעל במקומו. האדמה רעדה ורעמה והדלת המוזהבת נבלעה בחריץ שנפער בקרקע הלחה. אוויר קר פרץ מהחדר החשוך שמולה, הצליף בפניה והעיף קווצות משערה הבלונדיני אל תוך עיניה. היא פסעה בלהיטות קדימה ו –

"עצרי!" קרא מאחוריה קול צייצני מוכר.

סופי קפאה במקומה.

היא כבר ידעה שיהיה קל יותר להניח לגובלין האפור והחמוש שגובהו כשני מטרים לצעוד בראש. ליוו אותו ענק חסון וגנומית זעירה, ירוקת שיניים. סנדור, בו ופלורי היו שלושה מחמשת שומרי הראש הרב־זניים שלה, והם מילאו את תפקידם במסירות רבה.

וכך עשו כמובן גם שאר שומרי הראש שלה. אבל נוּבּיטי עמדה על המשמר עמוק באדמה, מאחר שעיני הגמדים היו רגישות מאוד לאור. וטארינה עדיין לא הורשתה לשוב לשרת אחרי מה שכונה בפי כול "שערוריית אוורגלן" – אף שהמילה "שערורייה" לא לגמרי התאימה לעוצמת האירוע. היא לא שיקפה כראוי את ההלם שהתעורר מגילוי כוורת טרולים נסתרת, שנבנתה שלא כחוק בשטח האחוזה של אחת המשפחות החשובות ביותר בעולם האלפים, וגם לא את האימה שהטילה המתקפה הרצחנית של הטרולים צמאי הדם, שעברו שינוי גנטי, עם פתיחת הכוורת.

עולם האֶלפים ועולם הטרולים עדיין היו מזועזעים מהאסון, מפני שהנסתרים שידרו את הקרב הנורא לקהל הרב שנאסף לכבוד הפסטיבל השמימי. והדעות היו חלוקות בנוגע לעונש הראוי למעורבים במעשה. בית הדין כבר דן בחלקה של לוּזיה ואקר, אבל גזר הדין עדיין לא ניתן. עוד ועוד חקירות נפתחו ונמשכו עד אין־סוף. פוקספייר, בית הספר היוקרתי ביותר של האלפים, אפילו יצא לפגרה ממושכת מפני שהיו הורים שחששו שהמקום עלול להיות מטרה למתקפה. כמו כן, עדיין היה צורך באמנה שתסוכם בין מועצת האלפים ובין מנהיגת הטרולים, אבל בעקבות האירועים בפסגת השלום הקודמת, כולם חששו ממפגש פסגה נוסף.

"המשרד הזה בטוח לגמרי," הרגיע מר פורקל את שומרי הראש של סופי. "נווה משמר מוגן בחמישה סוגי אבטחה שונים. ויש רק שישה אֶלפים בעולם שיכולים למצוא אותו. ובכן, עכשיו הם שבעה, בהתחשב ביכולת השיגור של מיס פוסטר."

"אם כך המשרד אמור לעבור את הבדיקה שלי בלי בעיות," קרא סנדור מעבר לכתפו. הוא שלף חרב מעוקלת עצומה וצעד פנימה, ואחריו בּוֹ ופלורי. סנדור תמיד גונן עליה יתר על המידה, אבל הפרנויה שלו שברה שיאים לאחרונה, אחרי ההתקפה האכזרית של הנסתרים. וסופי הבינה מדוע; המתקפה ההיא הביאה לאשפוז שלה ושל פיץ במרכז הריפוי במשך זמן רב. ידה הימנית עדיין כאבה בכל פעם שהתאמצה מדי, ופיץ צלע לפעמים. אבל אלווין חזר והבטיח שהם יבריאו לגמרי. יש חבלות מורכבות יותר מאחרות, והחבלות שלהם היו מהגרועות ביותר, בשל ההדים המוזרים שנוצרו מחשיפתם לזֶרֶמצֵל.

האלמנט השישי הנדיר הזה היה חשיכה בצורתה הטהורה ביותר. רק החזקים מתוך בעלי יכולת של צל מסוגלים לשלוט בו. והזרמצל גרם לשינוי בכל מה שנגע בו.

מסיבה כלשהי, הזרמצל היה חיוני עד כדי כך לתוכניתם העלומה של הנסתרים, שאחרי שהצל שלהם נהרגה באוורגלן איימה ליידי ג'יזלה על טאם עד שהסכים למלא את מקומה של אומבּר. סופי וקיף התחננו לפני טאם שלא ילך, אבל הוא הבטיח להם שהוא יכול להגן על עצמו. וליידי ג'יזלה הזהירה אותם שכל ניסיון לבוא לעזרתו רק יסכן עוד יותר אותו ואת לין, אחותו התאומה. כך נשאר טאם לבדו עם הנסתרים, וסופי יצאה מדעתה בכל פעם שחשבה על מצבו.

בכל שבוע שחלף ליבה נעשה כבד עוד יותר. הסיוטים נעשו ממשיים יותר. היא התחילה לחשוב שלעולם לא תראה עוד את טאם.

וגרוע מזה: שהוא יצטרף באמת לאויבים שלהם.

אם תקשיב לנו, אני מבטיחה לך שתבין שאנחנו היחידים שמציעים פתרון לבעיות העולם שלנו, ושבזבזת את הכישרון שלך בשירות הצד הלא נכון, אמרה לו ליידי ג'יזלה. וכפי שכבר הוכיחה שוב ושוב, היא הייתה אשפית משחקי המוח והמניפולציות.

"הכול תקין!" קרא סנדור, וסופי הזדקפה ונשמה נשימה עמוקה.

היא תוכל לדאוג לטאם מאוחר יותר. עכשיו עליה להתרכז במה שתאמר למר פורקל, במה שחזרה ושיננה במשך תשעה ימים, מאז שביקרה באטלנטיס ו...

ובכן.

הדברים לא קרו לפי התוכנית.

בעיני רוחה עדיין ראתה את פניהן מלאות הרחמים של השדכניות למראה המילים האדומות והמכוערות שנשקפו מהמסך.

מילים שאמורות להגדיר אותה – להרוס אותה – אם ייוודעו ברבים.

ולכן ביקשה להיפגש. אם תוכל לשכנע את מר פורקל למסור לה מידע כלשהו, משהו שממילא היא זכאית לדעת, הכול יסתדר.

היא התכוננה למאבק, כי השגת מידע מהברבור השחור הייתה משימה קשה לא פחות מלפתוח לרווחה לסת של ורמיניון משתולל. אבל אם מר פורקל בטח בה והביא אותה למשרדו הסודי...

"ניכנס?" שאל מר פורקל והחווה בידו על הכניסה.

סופי הנהנה וחצתה את הסף. פרץ אוויר קר, קצת מתכתי, הסתנן מבעד לאריג הדק של הטוניקה הסגלגלה שלבשה, והיא נרעדה. החדר היה חשוך והיא לא ראתה דבר, אך הרגישה כאילו פסעה לתוך מקרר. היא הידקה את השכמייה האפורה סביב כתפיה והצטערה שלא עטתה כפפות עבות יותר במקום כפפות המשי שבחרה.

מר פורקל נכנס אחריה ופתאום נדלק אור, כאילו היה שם חיישן שהגיב רק לנוכחותו. "נראה שאת לא מתרשמת במיוחד," העיר כשסופי מצמצה בתגובה לבוהק הפתאומי.

"פשוט... לא לזה ציפיתי."

במשך שנים היא ניסתה לדמיין את משרדו הסודי, ובדמיונה הוא תמיד נראה כהכלאה בין ספינת חלל ובין הוגוורטס, מעוצב בפאר ומלא בחידושים טכנולוגיים ואביזרים מסתוריים וגם ברמזים למהותו האמיתית של מר פורקל ולפרויקט מונלארק. אבל עכשיו היא נמצאה בחדר לבן מעוגל וחשה כאילו היא עומדת בתוך בֵּיצה תת־קרקעית ענקית. אור רך בקע מנוּרה יחידה התלויה על שרשרת דקה מעל שולחן עגול וכסוף. הקירות והתקרה היו חלקים ועירומים, ופרצי רוח קפואים נכנסו פנימה דרך כמה סורגים קטנים בתקרה.

וזה הכול.

לא היו שם חלונות ולא דלתות, חוץ מדלת הכניסה שנסגרה חרש אחרי שנכנסו. לא מקום ישיבה. לא חפצי נוי. אפילו לא ספרים או מגילות, אף על פי שמר פורקל אהב ללמוד ולחקור.

"ואני חשבתי שכבר למדת שבערים האבודות הדברים נראים כמות שהם רק לעיתים רחוקות," אמר מר פורקל והצמיד את כף ידו אל הקיר. הנורה הבהבה פעמיים, והאור שהפיצה התעצם והקרין מערכת תמונות מרושתת על כל משטח בחדר, כאילו התחבר החדר לאלפי מצלמות ששידרו דמויות של אלפים, גובלינים, ענקים, טרולים, גמדים, גנומים ובני אדם בשגרת חייהם. התמונות השתנו בכל כמה שניות, וסופי תהתה מה היה קורה אילו הביטה בהן זמן ממושך יותר. האם הייתה יכולה להקיף כך במבטה את כל כדור הארץ?

"עדיין לא מה שציפית?" שאל מר פורקל.

היא משכה בכתפיה. "לא כל כך שונה מהמשרד של קווינלין באטלנטיס. ואני די בטוחה שלמנהיגים רבים בעולם האנושי יש חדר כזה; לא שהוא מראה להם את כל שאר הזנים, אבל... אתה יודע למה אני מתכוונת."

"האומנם?" מר פורקל הקיש על הקיר והעלים את התמונות, ואז הניח כף יד פרושה על השולחן המוכסף. "ומה עם זה?"

למגע ידו החל משטח המתכת להתקפל ולהתמתח ולהתפצל למיליון חוטים דקיקים עד שנראה כמו גרסה ענקית של משחקי צעצועי הסיכות התלת־ממדיים שסופי שיחקה בהם בילדותה. הוא נקש במהירות באצבעותיו והסיכות עלו ושקעו, יצרו גבעות, עמקים ומישורים. סופי לא הבינה מה רואות עיניה עד שמר פורקל הוסיף כמה נקישות קצביות, ואלומות אור זעירות שנדלקו בקצה החוטים הציפו הכול בצבעים עזים וסימנו את המשטחים בתוויות זוהרות.

"זאת מפה," מלמלה סופי, והקיפה לאיטה את השולחן.

ולא סתם מפה.

מפה תלת־ממדית של הערים האבודות.

היא מעולם לא ראתה כך את העולם שלה, כשהכול פרושׂ על פני כדור הארץ וכל מקום מוצג ביחס לכל השאר. איטֶרנַליָה בירת האֶלפים, שכפי הנראה שימשה השראה לאגדות שַנגְרי־לה* אצל בני האדם, הייתה קרובה לחוות המקלט יותר מששיערה. העיר נמצאה באחד מעמקי ההימלאיה, ושמורת בעלי החיים הנדירים נחבאה מתחת לרכס ההרים החלול. אטלנטיס שכנה במעמקי הים התיכון, בדיוק כמו שסיפרו האגדות של בני האדם, ונראָה שמיסטֶריום נמצאת אי שם במשולש ברמודה. הכניסה לגלות הייתה במרכז מדבר סהרה, אף על פי שבית הכלא עצמו היה טמון בלב כדור הארץ. ולוּמֶנאריה...

"רגע, לומנאריה היא אחד מאיי תעלת לָמַנְשׁ?" שאלה. היא ניסתה להשוות את מה שראתה למפות שזכרה משיעורי גיאוגרפיה אצל בני האדם.

"כן ולא. אומנם לומנאריה היא אי בקבוצת האיים הזו, אבל אנחנו הסווינו אותו, ולבני האדם אין מושג על קיומו מעבר למעשיות שאנחנו מדליפים מדי פעם כדי לבלבל אותם."

"אהה." כשביקרה בלומנאריה, המקום אכן הזכיר לה את קמֶלוט; זה היה כנראה המקור לחלק מאגדות המלך ארתור. האלפים אהבו להשתעשע במידע על עולמם ושילבו בו פרטים דמיוניים וסותרים, כדי להקשות על בני האדם להאמין בקיומו.

סופי רכנה להביט מקרוב במפה והשתאתה מהדיוק שבפרטיה. היא לא ביקרה בלומנאריה מאז שנהרסה, ונראה ששיקום הטירה הזוהרת הושלם. חומותיה היו עתה גבוהות הרבה יותר, וליד עץ ארבע העונות ניצב עתה גם עץ חדש, אולי לזכר ההרוגים במתקפה. "ובני האדם באמת לא גילו את האי הזה? הרי הוא נמצא ממש באמצע הדרך בין צרפת ואנגליה, וספינות עוברות שם כל הזמן."

"כבר נוכחת לדעת שהתעתועים שאנחנו יוצרים יכולים להיות משכנעים מאוד," הזכיר לה מר פורקל. בטנה של סופי התהפכה.

וֶספֵּרָה, האכזרית מכל מנהיגי הנסתרים, היא שיצרה את מרבית התעתועים החזותיים שהסוו את הערים האבודות. בעיני וֶספֵּרָה אלימות הייתה פתרון ראוי, והיא תמיד טענה שסופי וקיף לעולם לא יהיו "מוכנים". הם לא ידעו למה בדיוק עליהם להיות מוכנים. ככל הנראה היה לזה קשר כלשהו ל"מורשת" של קיף.

"כשרואים את העולם כך, אפשר להבין אותו טוב יותר," אמר מר פורקל ונעמד לצידה של סופי. "לאחרונה אני בא לכאן הרבה, כדי לתכנן תוכניות."

"זה אומר שיש לך תוכנית?" היא שאלה, אף על פי שהיה לה די ברור מה יאמר.

"העבודה בעיצומה." כפות ידיה נקמצו לאגרופים, והוא נאנח. "אני מבין שאין לך סבלנות, אבל יש תהליכים שאי אפשר לזרז."

היא צחקה צחוק מר ששיקף את הרגשתה.

מאז שעברה לגור בערים האבודות הם ניסו שוב ושוב להכניע את הנסתרים. ועכשיו, לאחר שנים, עדיין לא היה להם שמץ של מושג מה הנסתרים זוממים או היכן הם מסתתרים.

אחרי שטאם נלקח בשבי, היא וחבריה שאלו את עצמם מה אמור להיות הצעד הבא שלהם. אבל הם יכלו להסתמך רק על אותם רמזים חסרי ערך שכבר גזלו מהם זמן רב.

מטמונים מזויפים.

אבן כוכב חסרה.

יותר מדי סימנים מטעים.

המפתח לאב־טיפוס של ליידי ג'יזלה, אבל בלי הספר שהמפתח התאים לו.

רסיסים זעירים ולא מובנים של זיכרונות מנופצים.

ולמרות כל האמיתות שהצליחו לפענח וכל הסכנות שעמדו בהן, הנסתרים תמיד הקדימו אותם בחמישה מיליון צעדים.

בקיצור, הם מפסידים.

ולסופי נמאס.

"התברר שההתמודדות עם הנסתרים קשה יותר משציפינו," הודה מר פורקל. "וחילופי המנהיגים שלהם מקשים במיוחד לנבא איך הם יפעלו."

"יש לנו יותר מדי אויבים," מלמלה סופי.

"אכן. ולכל אחד מהם יש חזון שלא תואם לחזון של האחר, מה שמסבך את זה עוד יותר. ועם זאת, ידוע לנו הרבה יותר מכפי שתסכימי להודות."

"מה למשל?" היא פנתה אליו ושילבה זרועות. "אני רצינית. תציין דבר חשוב אחד שהצלחנו לגלות."

"אני יכול לציין כמה וכמה גילויים כאלה, מיס פוסטר. וגם את. את מתעלמת מהם מפני שהתאכזבת כי לא קיבלת את התשובות שרצית, ואני מבין את זה. אבל החוכמה שלך אמורה לגבור על השגיאה הזאת. ולכן הבאתי אותך הנה, לוודא שתראי את התמונה הכוללת."

הוא הקיש על השולחן בקצב שונה. הסיכות החליפו את מקומן והוסיפו נקודות ציון חדשות: גילדינגהאם, הבירה המוזהבת של הגובלינים שנראה כאילו נתחבה בין הרי האנדים, ושאולי שימשה השראה למעשיות בני האדם על אל דוראדו, העיר האגדית שכולה זהב; ראוואגוג, מבצרם של הענקים שעל נהר הגאותון, שכפי הנראה נחבאה באזור הפורה ביותר במרכז אסיה; לוֹמנוֹר, שסופי שיערה שהיא בירת הגמדים משום ששכנה מתחת למדבר גובי ולא על פני השטח. ומרינטרילה, אי ליד ניו זילנד ובו מערכת סבוכה של מערות וגשרים, שהיה מן הסתם בירת הטרולים.

"מה את רואה?" שאל מר פורקל.

סופי צמצמה את עיניה. "אתה בטח רוצה תשובה טובה יותר מ'כמה ערים'."

פלורי צחקקה.

סנדור ובו נחרו בצחוק.

מר פורקל רטן משהו שהתחיל ב"אתם הילדים".

"אולי פשוט תאמר לי מה אתה רוצה שאגיד?" הציעה סופי.

"אני מנסה ללמד אותך, מיס פוסטר. חברייך מצפים שתנחי אותם, ולאחרונה את משדרת רק ייאוש ותסכול. אם את רוצה להנהיג אותם, עלייך להשתפר."

"להנהיג אותם." סופי הגתה את המילים בכבדות. "אז זוהי התוכנית האדירה שלך? להטיל עליי את כל האחריות כי אני המונלארק?"

"האם עליי להזכיר לך שאת בחרת לערב בזה את חברייך? אני לא מותח עלייך ביקורת, נוכחנו לדעת שלחברייך יש ערך רב במאבק שלנו, אבל את לא יכולה להתעלם מהאחריות שקיבלת על עצמך כשגייסת אותם."

בטנה של סופי התהפכה.

היא מעולם לא התכוונה "לגייס" את חבריה. הם רק שאלו על מעשיה והציעו את עזרתם, ולבסוף היא הבינה שהיא זקוקה להם. אבל הדברים שקרו לא היו רק באחריותה – הם קרו באשמתה. למשל כשליידי ג'יזלה הממה את טאם עד אובדן הכרה וגררה אותו משם, אחרי שכבר הסכים לשתף פעולה.

"אני יודע מה את חושבת," אמר מר פורקל בְּרוך. "ולא מפני שאני עובר על חוקי הטלפתיה, אם מזה חששת. את נושאת משא כבד, והוא משתקף בכל צל שמעיב על פנייך. אל תאשימי את עצמך."

סופי אילצה את עצמה להנהן.

רגש האשמה היה מסוכן לאֶלפים, הרסני כמו אלימות. הוא גרם להם לאבד את שפיותם, אבל היה קשה מאוד להשתחרר ממנו.

"אני רוצה בדיוק כמוך שמר טאם יחזור הביתה בשלום," הבטיח לה מר פורקל. "וכך גם כל שאר חברי הברבור השחור. אבל יש לנו עוד מטרות, ואני חייב לבקש ממך להתפשר ולזכור למען מה אנו נלחמים."

"למען מה באמת?" התריסה סופי. "נראה שאנחנו רק... רק מתאמצים לא למות, ולפעמים אנחנו לא מצטיינים גם בזה."

מר פורקל הסיט את מבטו ומצמץ בחוזקה, וסופי התחרטה על כך שהזכירה לו את מה שקרה לאחיו התאום. אבל... אם לא יֵעשו שינויים, ייגרמו להם עוד אבדות במוקדם או במאוחר.

"שיחקנו משחק הגנתי יותר מדי זמן," אמר מר פורקל, וכחכח כדי לסלק גוש סמיך מגרונו. "וזו לא דרך טובה לנצח. לכן אני מבקש שתתבונני שוב במפה – תתבונני היטב – ותגידי לי מה את רואה."

סופי נאנחה. היא הטתה את ראשה וניסתה לנחש מה הוא מצפה שתגיד. "אני רואה... עולם מחולק."

"מחולק בצורה לא שוויונית," הוסיף בּוֹ.

והוא צדק. לאלפים היו כמה וכמה ערים ענקיות, ונוסף על כך גם אחוזות פרטיות בכל רחבי כדור הארץ, ואילו שאר הזנים היו מוגבלים יותר, כל זן לתחומי עיר הבירה שלו – פרט לגנומים, שחיו בחברת האלפים.

"מועצת האלפים הקדמונים חשבה שיהיה קל יותר להבטיח שכל מנהיג ימלא אחר תנאי האֲמָנוֹת אם הזנים יחיו בנפרד זה מזה," הסביר מר פורקל, "ולכן עשתה כמיטב יכולתה להגביל כל זן למולדת שלו." כמה נקישות מהירות, ועל המפה הופיעו קווים זוהרים שסימנו את גבולותיהם הסמויים של שטחי הזנים השונים. השטחים היו נרחבים בהרבה ממה שסופי העלתה בדעתה, והגבולות עברו הרחק מערי הבירה שלהם. "ההסדר הזה זכה להצלחה לא מעטה. פיזרנו את הערים שלנו ברחבי העולם כדי לפקח היטב על הכול. ובין הזנים התבוניים לא פרצו מלחמות קשות, אף על פי שמה שקרה בסֵרֶנוֵוייל היה קרוב לזה מאוד."

בו נע בחוסר נוחות. הוא לא אהב להיזכר בעובדה שהענקים הקדמונים גזלו מהגנומים את מולדתם והבריחו אותם אל הערים האבודות.

פלורי נראתה אף פחות נלהבת ממנו.

מר פורקל התמקד במפה. "על כל פנים, עם הזמן המצב החריף. האוכלוסיות גדלו. המשאבים הלכו ואזלו. ורבים מתחילים לחוש שהגבולות כובלים אותם. בעיקר כשמביאים בחשבון את זה."

הוא נקש סדרת נקישות חפוזות על משטח המתכת, ואלפי ערים נוספות הופיעו באזורים במפה שהיו ריקים עד עתה. רבות מהן היו צמודות כל כך, ששמותיהן חפפו ונערמו זה על זה בערבוביית אותיות; אבל סופי זיהתה שאלו הן הערים האסורות.

הערים של בני האדם.

"המועצה הניחה לכל זן תבוני לבחור את ארצו, והקצתה מקום לנו ולשטחים ניטרליים," הוסיף מר פורקל חרש. "אבל את שאר העולם היא השאירה בידי בני האדם, מפני שהם מתרבים במהירות כזאת. ועכשיו רבים חושבים שזו הייתה שגיאה. יש שהחלו לדרוש שינויים משמעותיים. ודאי שמעת, מיס פוסטר, על ההצעה שעמדה על הפרק לפני כמה עשורים, להקים שמורה לבני אדם?"

"אולדן דיבר על זה לא מזמן," אישרה סופי. בחילה התעוררה בה מעצם המחשבה להעביר את כל בני האדם למקום שיהיה בעצם כלא עצום. "הנסתרים העלו את הרעיון הזה?"

"קשה לומר איפה החלו להפיץ את הרעיון. אבל הוא זכה לתמיכתם של בעלי הכוח, ואפילו בקרב אלה שנחשבו למכובדים ובעלי השפעה. אומנם המועצה מנעה את זה, אבל היא לא התייחסה לבעיה הגדולה יותר, שכבר מאות שנים תוססת מתחת לפני השטח בכל העולמות." הוא פנה והביט בה. "אנחנו מִדרדרים למלחמה. ולא לקרב אחד בלבד, אלא לעימות כלל־עולמי שכל יצור חי יהיה מעורב בו." הוא הניח לה לעכל את משמעות דבריו ואז הוסיף, "זו הייתה הסיבה להקמתו של הברבור השחור, ולכך שאולדן וקווינלין יזמו וניהלו בעצמם חקירות חשאיות רבות כל כך במשך העשורים האחרונים. אבל זו גם הסיבה לקיומם של הנסתרים. ולברית שכרת איתם המלך דימיטאר, ולמגפה שהוא הפיץ בקרב הגנומים. ואני חושד שזו גם הסיבה שהטרולים גייסו את לוזיה ואקר כדי שתעזור בניסוי שערכו על היילודים שלהם. כולנו מגיבים לאותה בעיה; רק הפתרונות שלנו מפרידים בינינו."

"אבל... למה?" סופי שאלה. היא הצביעה לעבר המפה. "חשבתי שאפשר ליישב את כל כדור הארץ. אם מדובר בשטחי מחיה בלבד, הרי אפשר לרוקן עוד כמה הרים או להשקיע עוד כמה ערים מתחת לאוקיינוס או –"

"אפשר," קטע אותה מר פורקל. "אבל מי יגור שם? לא כל השטחים מתאימים להתפשטות כזו, ואף אחד אינו אוהב לעזוב את מולדתו. כמו כן אין לדעת מה יהיו הבעיות שיתעוררו מפיזור הזנים. וגם אם נפתור אותן, עדיין יש לטפל בזיהום כדור הארץ בידי בני האדם ובכך שהם מרוקנים את כל משאבי הטבע, ובו בזמן בונים כלי נשק שבכוחם להשמיד את כולנו."

"המלכה שלי מודאגת מאוד מהנושא הזה," העיר סנדור.

"גם המלך שלי," הסכים בו.

"ובצדק," אמר להם מר פורקל. "המצב מטריד ביותר. ואני מבטיח לכם שהברבור השחור עובד במרץ כדי למצוא פתרון."

מבטו נדד שוב אל סופי, והיא נרתעה לאחור.

"אז זאת המטרה של פרויקט מונלארק? אני אמורה ל..." היא לא ידעה איך לגמור את המשפט, אבל הייתה לה הרגשה איומה שהוא מסתיים במשהו כמו "להציל את המין האנושי."

"המטרה של פרויקט מונלארק הייתה לספק לנו פרספקטיבה חדשה וחשובה," תיקן אותה מר פורקל, "בתקווה שמבט חדש ורענן יעזור לנו להבחין במה שנעלם מעינינו, בנושא הזה וגם בנוגע לכמה ממעשי העוול הנעשים אצלנו, בתוך החברה שלנו. לא התכוונו להטיל עלייך משימות מעבר לכך. את חלק מהמסדר שלנו. אנחנו מתמודדים עם האתגרים האלו יחד."

הייתה בכך הקלה וגם אכזבה, משום מה.

סופי לא רצתה להיות הפתרון לכל בעיה. אבל אחרי כל מה שנאלצה להקריב, לא היה לה אכפת להיות הפתרון לבעיה כלשהי.

מר פורקל הניח יד על כתפה. "את מיוחדת במינך, מיס פוסטר. ויום אחד עוד יוטלו עלייך תפקידים נוספים. אבל בינתיים עלייך להתמקד בזה." הוא הצביע על המפה. "בהתחשב בכל מה שאמרתי לך עכשיו ובכל מה שאת רואה כאן, מה להערכתך יהיה המהלך הבא של הנסתרים?"

היא הביטה במפה זמן רב כל כך, עד שכל הצבעים היטשטשו.

"טוב, ננסה אחרת," הוא אמר. "מה באמת רוצים הנסתרים, לדעתך? אני מתייחס למטרת המסדר כולו, לא למטרות האישיות של כל אחד ממנהיגיו."

התשובה היחידה שעלתה בדעתה של סופי הייתה, "כוח?"

"בדיוק. הם רוצים לשלוט, וזה ההבדל העיקרי ביניהם ובין המסדר שלנו. הברבור השחור נאלץ למרוד מפני שלא הייתה לנו דרך אחרת להגיע לפתרון ההכרחי. ומאז ומעולם קיווינו – ותמיד נקווה – לשתף פעולה עם המועצה בהתמודדות עם האתגרים הקשים האלה. אבל הנסתרים שאפו תמיד לתפוס את השלטון."

"אתה בעצם אומר שהמהלך הבא שלהם יהיה להפיל את המועצה?" שאלה סופי, וקיוותה שהיא שוגה.

"אני חושב שזו המטרה הסופית שלהם, אבל אני גם חושב שהם די חכמים לדעת שהם עדיין לא מוכנים לצעד כזה. חשבי מה יקרה אם הנסתרים יפילו עכשיו את המועצה. האם הם יוכיחו בכך את עצמם ואת כוחם, או רק יוכיחו למנהיגי הזנים האחרים שאפשר להשתלט על הערים האבודות?" הוא הקיש על השולחן בקצב שונה, וכל נקודות הציון נעלמו מן המפה פרט לגילדינגְהאם, ראוואגוג, לומנור ומרינטרילה. "אני חושש שזה הדבר שלא שמת לב אליו. להנהיג את העולם זו משימה גדולה הרבה יותר מאשר להנהיג את האלפים. והנסתרים לא יכולים להרשות לעצמם להחליש את כוחן של הערים האבודות לפני שיחלישו את כל שאר העולמות."

"הם לעולם לא יחלישו אותנו," נהם בו. הוא לפת בכוח את נדן חרבו ומפרקי אצבעותיו השמיעו קול פיצוח.

מר פורקל הניד בראשו. "הם כבר עשו את זה. מה קרה כשהם הערימו על המלך שלך וגרמו לו להפיץ את המגפה בקרב הגנומים?"

סופי חשבה שאולי היה עדיף לא להזכיר לבו שהיא וחבריה נאלצו להציף חצי מראוואגוג כדי להימלט מעיר הענקים אחרי שחמקו פנימה כדי לגנוב את התרופה מהמלך דימיטאר. אבל בו הרפה מעט את האחיזה בחרב, ועורו המנומר החוויר כשאמר, "אבדו לנו כמה לוחמים גדולים."

"נכון בהחלט. ואחרים ערקו אחר כך והצטרפו לנסתרים. היה עליכם גם לבנות מחדש חצי עיר, בנייה שעדיין נמשכת, להבנתי." מר פורקל נקש במפה על ראוואגוג, והאורות סביב בירת הענקים התעמעמו.

"אנחנו עדיין יכולים להגן על עצמנו," טען בו.

"לא אמרתי שלא. אבל כולנו יודעים שהמלך שלך שינה את שיטת הפעולה שלו אחרי השיטפון, ובמקום להתמקד בשאר העולם הוא הפנה את תשומת ליבו לעמו שלו. וזה מה שהנסתרים רוצים. כשהמנהיגים האחרים יהיו מוטרדים ולא מאורגנים, הם לא יבחינו במהומה שתתחולל בערים האבודות עד שהמצב יתייצב, או שלא יהיו להם אמצעים לנצל אותה. וזה בדיוק מה שעשו עכשיו לקיסרית פּרניל. הנסתרים חשפו את מעורבותה של לוזיה ואקר בכוורת הניסיונית, וכך נגזלו מהקיסרית גם בעלת בריתה הסודית וגם חייהם של החיילים שזה עתה נולדו והמתקן שנוצרו בו. כמו כן פעמים רבות מעשיהם גרמו להפרת האמנה ואילצו את הקיסרית להתעסק בזה, כך שיעבור עוד זמן רב לפני שהיא תוכל להתעניין במתרחש בשאר העולם."

עוד נקישה החשיכה את מרינטרילה על המפה.

"נשארו הגובלינים והגמדים," מלמלה סופי, ובבטנה התערבלה אֵימה סמיכה ודביקה. "ונראה לי שהם כבר הרגו כמה גובלינים בלומנאריה."

"פגיעה קלה בכוחותינו, לא יותר," טען סנדור. "יש לנו צבא עצום."

"זה נכון," אישר מר פורקל.

אבל הוא בכל זאת החשיך את גילדינגהאם על המפה בנקישה רועמת.

"לפי תחושת הבטן שלי," אמר, "הנסתרים יימנעו מכל מהלך שיופנה ישירות נגד המלכה הִילדה עד שיהיו מוכנים להפיל את המועצה, שכן הגובלינים הם שומרי הראש של חברי המועצה. ולפני שיוכלו להפיל את המועצה הם חייבים גם לזכות באמון של רוב בני עמנו, אחרת לא יוכלו לתפוס את השלטון, והעולם שלנו ייסחף למרד שיפורר אותו. זו הסיבה שכל מהלך של הנסתרים נועד גם להציג אותם כרבי־כוח לעומת חברי המועצה שלנו – הם רוצים שייתפסו כחלשים וטיפשים, כדי לגרום לרבים בעולמנו לפקפק בכוחה של המועצה ובסמכותה."

"אבל בפסטיבל השמימי כולם ראו את וספרה, רוי וגת'ן מתכווצים בפחד מתחת לשדה הכוח הקטן שלהם," הזכירה לו סופי. "כולם ראו גם איך הם נוטשים את אומבר אפילו בלי לטרוח לבדוק אם היא חיה."

"כן, הם טעו טעות חמורה – הודות לך ולחברים שלך." הוא התקרב, הניח שתי ידיים על כתפיה ורכן להביט בעיניה. "אני מבין כמה קל לראות רק את התבוסות שלנו. אבל אל תתעלמי ממה שהשגנו. הפחתנו את היעילות של כל אחת ממזימות הנסתרים. והפעם? אנחנו הולכים לסכל אותן כמעט לחלוטין." כל העיניים התמקדו בלומנור, שזהרה כמגדלור על המפה החשוכה.

זהרה כאילו היא המטרה היעודה.

אבל סופי בכל זאת שאלה, "איך אתה בטוח כל כך?"

הם טעו בנוגע לתוכניות של הנסתרים פעמים כה רבות בעבר. למעשה, היא הייתה די בטוחה שהם אף פעם לא הבינו אותן.

"אני בטוח, מיס פוסטר, כי הנסתרים חשפו הפעם את הקלפים שלהם. נזק רב נגרם מכך שלקחו איתם את מר טאם – אבל לא רק לנו. למעשה, הם ניזוקו הרבה יותר. עכשיו אנחנו יודעים שהצל ממלא תפקיד בשלב הבא של התוכנית שלהם."

"הזרמצל," תיקנה סופי.

"כן, אני בטוח שיהיה לו תפקיד מכריע. אבל אני בספק אם הם יגבילו את עצמם להיבט אחד של היכולת של מר טאם אם הם יכולים לנצל את כולה, בייחוד מכיוון שצללים הם חזקים כל כך. לכן אני חושב שעדיף שנתמקד בתמונה הרחבה יותר ונניח שמרכיב עיקרי בתוכניתם יהיה חושך על כל צורותיו. והיכן יש לחושך ערך רב יותר מאשר בעיר תת־‏קרקעית המאוכלסת ביצורים שרק לעיתים רחוקות נחשפים לאור?"

סופי הרגישה מעין אנרגיה מעקצצת מתחת לעורה כשמר פורקל פנה שוב אל המפה וטפח על השולחן בקצב חדש. הסיכות יצרו תמונה מוגדלת של בירת הגמדים, והיא הזכירה לסופי חוות נמלים – מבוך של מנהרות מסודרות בקפידה המתפתלות לתוך האדמה ומובילות לכיכרות ולשווקים תת־קרקעיים, או לשכונות מגורים פזורות, דמויות בועה. המקום היה איכשהו גדול יותר וקטן יותר ממה שציפתה. גריידי אמר לה פעם שבמפקד האוכלוסין האחרון נמנו רק שלוש מאות עשרים ותשעה גמדים על פני כדור הארץ כולו – וזה לפני ששלושים מהם נעלמו, ואחרים נהרגו בקרב על הר אוורסט. אבל היה מוזר לראות בתים מעטים כל כך בלומנור, במיוחד מפני שהמנהרות שלהם נמתחו לאורך קילומטרים על גבי קילומטרים.

"בסדר," היא אמרה. היא כמעט פחדה להודות שיש היגיון בדבריו. בליבה ריחפה מעין תקווה – והתקווה הייתה רגש שהוליך אותם שולל יותר מדי פעמים.

"בהנחה שאתה צודק, איך אנחנו אמורים לדעת מה הנסתרים מתכננים לעשות לגמדים? זאת אומרת... מה בדיוק? כי אני רואה אלפי שבילים תת־קרקעיים, שמכל אחד מהם עלולה להגיע ההתקפה."

"זה מה שאני רוצה שאת והחברים שלך תנסו לגלות. פוקספייר בפגרה, ולכולכם יש פנאי לעסוק בזה."

"אה... איך אנחנו אמורים לעשות את זה?"

"צריך להבין איך הנסתרים יכולים להיעזר בזרמצל – ובכלל, בצללים ובחשיכה – כדי להחליש את כוחם של הגמדים ולסבך את המועצה בשערורייה נוספת."

סופי חזרה למציאות וליבה התרסק שוב. "זה הכול? חשבתי שהתשובה שלך תהיה מעורפלת."

"נראה לי שתגלי שההנחיות האלה מצמצמות את האפשרויות הרבה יותר משחשבת. במיוחד בהתחשב בעובדה שההתקפה הזו צפויה להתמקד בך ובחברים שלך."

פיה של סופי התייבש, וקולה הצטרד מעט כששאלה, "אנחנו תמיד על הכוונת, לא?"

"במובן מסוים. אבל עד כה הם בעיקר ניסו לבחון אתכם או לשלוט בכם. הפעם אני חושב שהם ינסו... נראה לי שהביטוי המתאים הוא 'לשבור את רוחכם', מפני שהשידור בפסטיבל השמימי פגע בהם בסופו של דבר. לא רק שכולם ראו את חברי הנסתרים נבהלים ובורחים, הם ראו גם אותך ואת חברייך נלחמים בגבורה. ובעקבות האירוע, רבים בעולמנו החלו להבין את מה שהברבור השחור ואני הבנו כל הזמן: מה העתיד האמיתי שעלינו להתמקד בו."

זרועותיה של סופי הצטמררו שוב. והפעם הן עקצצו יותר, כאילו תבעו דבר מה.

"כן," אמר מר פורקל. "זו אחריות כבדה. וכל צעיר חייב לשאת בה. למבוגרים יש חוכמה וניסיון, אבל בני הנוער אמיצים ונועזים ונכונים להיאבק במרץ רב על מה שהם מאמינים בו. את וחברייך הראיתם לכולם שאפשר להיות כוח של ממש שמחולל שינוי, ואני מנחש שהנסתרים ינסו להגיב ולאלץ אתכם להיכנע בפומבי. אני מבין שלא קל לשמוע –"

"לא, זה בסדר," קטעה אותו סופי, וזרועותיה חיבקו את גופה כדי לעצור מעט את הבחילה שעלתה בה. "מי לא אוהב לשמוע שחבורת פושעים מנסה לשבור את רוחו?"

"אבל הם לא יצליחו," אמרה פלורי והניחה יד על ידה של סופי. אגודלה הירוק החליק במעגלים על הכפפה שעל כף ידה, והיא זמזמה חרש מנגינה שריחפה באוויר כמו גשם אביבי חמים.

סופי עצמה את עיניה והשיר חלחל אל תוך ראשה ושטף במקצת את תחושת הבהלה.

"מותר לפחד, זה בסדר, מיס פוסטר," אמר לה מר פורקל. "גם אני מפחד."

דבריו לא הקלו עליה. למעשה, הם החזירו אותה לילדותה, לתקופה שבה האמינה שהמבוגרים שבחייה יסדרו הכול.

פלורי המשיכה לזמזם עוד בית של הלחן השקט. היא הניחה לצלילים הרכים לרפרף סביבם, ואז אמרה, "החוכמה היא להכיר בפחד ולהניח לו להמריץ אותך להילחם חזק יותר."

"אני כבר נלחמת הכי חזק שאני יכולה!" טענה סופי.

"אם כך הגיע הזמן להילחם חכם יותר," אמר מר פורקל. "הנסתרים לקחו את החבר שלך, ועכשיו הם ישתמשו בו כדי להכות בך במקום הפגיע ביותר. התוכנית שלהם תתמקד במשהו שיפגע בך, במועצה ובגמדים. ואם תביאי בחשבון את שלוש המטרות, אין לי ספק שאת וחברייך תצליחו לזהות מהו האיום שעומד בפנינו."

סנדור רכן והתבונן במפה. "לא צריך גם להזהיר את המלך אנקי?" שאל.

"כבר הזהרתי אותו," אמר מר פורקל. "והוא כבר נוקט אמצעי זהירות. אבל כמה מהגמדים שערקו והצטרפו לנסתרים היו מבכירי המתכננים של אבטחת העיר, כך שבהחלט מצפה לנו עבודה קשה. עם זאת, זה אתגר שנצטרך להתמודד איתו. אסור שהנסתרים יחלישו את כוחם של הגמדים. אם זה יקרה, הם יהיו קרובים עד מאוד למטרתם הסופית. ופרט לכך, הגמדים חיוניים לנו. בלעדיהם לא נוכל לשקם במהירות את מה שייהרס בהתקפות של הנסתרים."

"אל תשכח שגם העם שלי עזר לכם מאוד," הזכירה לו פלורי.

"לא שכחתי, ואני בטוח שגם הנסתרים זוכרים. למעשה, אני בטוח שבזמן המתאים הם יתקיפו את הגנומים, ולכן הרשיתי לך ולשאר שומרי הראש של מיס פוסטר להשתתף בפגישה."

"הרשיתָ," רטנו סנדור ובו.

מר פורקל חייך. "הו, אני מבטיח לכם, אלמלא רציתי אתכם במשרד שלי, יכולתי להעיף אתכם החוצה עוד לפני שהייתם מספיקים לשלוף נשק. זה אמצעִי האבטחה החביב עליי ביותר מכל אלה שטינקר תכננה. אבל לא השתמשתי בו כי אני סומך על שלושתכם שתעשו הכול כדי שעמיכם יהיו מוכנים לקראת כל ניסיון אפשרי של הנסתרים להחליש אותם עוד ועוד בזמן שהם מתמקדים בגמדים. אני גם אעדכן את המועצה, ואשכנע אותה לנקוט אמצעי זהירות משלה. ובזמן שנעשה את כל זה," הוא פנה שוב אל סופי, "אבקש ממך ומחברייך להתרכז במה שדיברנו עליו. אני ממליץ להתחיל במר טאם. לחשוב מהן הנקודות החזקות שלו לעומת נקודות התורפה שלכם, מפני שסביר להניח שהתוכנית של הנסתרים מתמקדת במקום שבו הנקודות האלו נפגשות."

סופי בלעה בקושי את רוקה, אבל הגוש בגרונה עדיין חנק כשאילצה את עצמה לשאול את השאלה שפחדה לשאול. "אז... אתה חושב שטאם יעשה מה שהם רוצים? לא נראה לך שהוא ימצא דרך להתנגד להם?"

מר פורקל הפנה את מבטו. "לכשיגיעו הדברים לידי כך, נראה לי שמר טאם יעשה הכול כדי להגן על אחותו, וליידי ג'יזלה יודעת זאת היטב."

סופי, לצערה, הסכימה איתו. והאפשרות הזאת הדאיגה אותה.

טאם כבר עזב את הערים האבודות כדי שלין לא תישאר לבד אחרי שהמועצה גירשה אותה. הם כבר חיו שנים רבות באוהלים עלובים בשטחים הניטרליים וסבלו רעב. והיא הייתה הסיבה העיקרית לכך שטאם הצטרף לברבור השחור.

וכל זה עשה אותו גיבור, ומתוק, ואצילי ו...

קצת מפחיד – לפחות בנסיבות הנוכחיות.

"הוא זקוק לעזרתך," אמר מר פורקל. "את יכולה להציל את מר טאם מפני החלטה בלתי אפשרית. אז כדאי שתתחילי לפעול. בדקי מה את וכל אחד מחברייך יודעים עליו. ואז דברי עם ליידי זילה כדי לגלות כל מה שלימדה אותו וכל מה שהיא יודעת על הזרמצל. כדאי גם שתלמדי להכיר את לומנור. מיס לין גרה שם זמן קצר, ואולי היא תוכל לשער מהן נקודות התורפה של העיר הזו. וצריך לשאול גם את נוביטי. את יכולה לספר לה את ההשערות שלי – אם היא לא מצותתת לנו עכשיו ושומעת אותן – ולברר אם היא יכולה לספק תובנות בנושא. אני, כמובן, אארגן לך בהקדם האפשרי פגישה עם המלך אנקי וסיור בלומנור."

סופי הנהנה וניסתה לכפות על עצמה לנשום לרווחה. מר פורקל הלם על השולחן באגרופו ומשטח המתכת נעשה שוב חלק וריק. זו הייתה התוכנית הראשונה שלהם לעצירת הנסתרים, והיא אפילו לא נאלצה לנסות לחלץ אותה ממנו, או לפתור שורה של רמזים ופתקים עד שייתן בה אמון.

יש התקדמות!

אבל... אולי זה לא מספיק?

והאם גם חבריה יסכימו להתמקד בטאם?

היא חשדה שזה לא יהיה פשוט, אבל לפחות זה יהיה התירוץ המושלם לא לדבר על –

"רגע," היא אמרה כשהדלת החליקה ונפתחה ומר פורקל שלף את המאתר שלו מכיס הגלימה. דעתה הוסחה כל כך בשל המפה והתיאוריות שלו על הגמדים ועל טאם, עד ששכחה למה ביקשה את הפגישה מלכתחילה. "עדיין לא הגענו לנושא שבגללו ביקשתי שנדבר."

הוא סובב את הגביש בקצה שרביט הכסף. "ובכן, אין ספק שתסכימי איתי שהנושא הזה הרבה יותר חשוב."

כן ולא.

לחייה האישיים הייתה עדיפות די נמוכה ביחס לכל מה שקורה. אבל... היא חיכתה תשעה ימים להזדמנות הזאת. היא לא תבזבז אותה.

"זה ייקח רק דקה," הבטיחה. היא אזרה אומץ וניסתה להפגין ביטחון, ופתחה בנאום שהכינה. "אני יודעת שלא רצית לגלות לי כל מיני דברים בקשר לזהות שלי, ולתוכניות שלך בנוגע אליי, ומאיפה באתי, ומה קרה לי בעבר. ואתה חושב שככה אתה מגן עליי. אבל עכשיו אני יכולה לעמוד בזה. ואני חוששת שאנחנו נכשלים שוב ושוב בגלל הסודות האלה. לפעמים קשה לי מאוד לבטוח בך, וגם חסר לי מידע חשוב מאוד. אז נראה לי שהגיע הזמן לפתור את כל התעלומות האלו."

היא נשמה עמוק.

זהו.

היא אמרה מה שרצתה לומר.

עכשיו הוא צריך לומר לה שהוא לא יכול לספר לה הכול – כי כזה הוא מר פורקל – ואז היא תציע פשרה ותאלץ אותו להסכים לענות לה על שאלה אחת לפחות.

הם כבר הגיעו פעם להסכם כזה. ועכשיו היא ידעה בדיוק איזו שאלה לשאול.

אבל מר פורקל לא פעל לפי התסריט שלה.

"מצטער, מיס פוסטר." עיניו היו נעוצות במאתר, כאילו מבטו מצמיד את הגביש למקומו. "לא אוכל לומר לך את מה שאת רוצה לדעת."

"אתה אפילו לא יודע מה אני רוצה לדעת."

"אני דווקא יודע. את... רוצה לדעת מיהם ההורים הביולוגיים שלך."

סופי מצמצה. "איך אתה –"

"אני מכיר אותך היטב, יותר משאת חושבת. ולכן אני גם יודע שלא תהיי מרוצה אם אגיד לך שלרוע המזל התשובה לבקשתך היא לא."

"אבל למה?"

הוא נאנח. "גם את זה לא אוכל לומר לך."

היא חשקה שיניים. "מגיע לי לדעת."

"נכון, מגיע לך. ובכל זאת לא אוכל לומר לך, משום שלא מדובר רק בך. יש לזה השלכות נרחבות ורבות משמעות. מצטער, אני יודע שזה לא מה שרצית לשמוע. אבל אין לי אפשרות להוסיף מעבר לכך."

נימת קולו הבהירה לסופי שהשיחה הסתיימה.

אבל סופי לא יכלה להרפות. הוא חייב להבין שההשלכות הן רבות משמעות גם עבורה – גם אם תיאלץ לבטא את המילים שנמנעה מלומר מאז היום הנורא באטלנטיס, כשכשלה החוצה ממשרדם של השדכנים ועל פניה חיוך מעושה, כאילו הכול כשורה.

"אני לא מתאימה לשידוך."

אף על פי שדבריה נאמרו בלחישה, היא ידעה שכולם שמעו. כולם עצרו את נשימתם. אפילו בו, שמן הסתם לא הבין לגמרי את משמעותן האכזרית.

אומנם האלפים לא הפלו אף אחד בגלל כסף או צבע עור כמו שבני האדם עשו לעיתים קרובות, אבל כל מי שנישואיו הוגדרו "התאמה גרועה" קיבל יחס מזלזל כל חייו, וכן גם ילדיו. במרבית המקרים היו אלה חסרי היכולות, מפני שהשדכנים הקפידו לשדך את בעלי היכולות החזקות בינם לבין עצמם, בתקווה שילדיהם יהיו גם הם בעלי כוחות ניכרים. אבל מערכת השידוכים התבססה בעיקר על גנטיקה, כדי להבטיח שבני משפחה לא יתחתנו עם קרוביהם הרחוקים. תרחיש כזה היה אפשרי בקלות בעולם שבו הכול נותרו יפים ובריאים במשך אלפי שנים.

ומכיוון שסופי לא ידעה לומר מיהם הגבר והאישה שמהם נלקח הדי־אן־איי שלה, השדכניות יכלו רק ללטף את ראשה בחמלה ולשלח אותה משם בבושת פנים.

היא לא ידעה איך הצליחה לצאת מחדרן בלי לפרוץ בבכי, ולא זכרה איך הסבירה להוריה מדוע אין בידיה טופסי שידוכים כשהצטרפה אליהם באולם הכניסה והלכה הביתה.

ערפל מחליא ונורא אפף אותה, ותשעת הימים הבאים היו קשים מנשוא. היא נאלצה להתחמק מחבריה מחשש שירגישו שמשהו מטריד אותה, ובו־בזמן המשיכה לדמיין איך חייה קורסים בדרכים שונות ומשונות. ההמתנה לרגע הנוכחי – הסיכוי למנוע את האסון הצפוי – הייתה הדבר היחיד שיכלה להיאחז בו.

"בבקשה," אמרה, מוכנה לכרוע ברך ולהתחנן, "לא אספר לאף אחד ו –"

"לא תוכלי שלא לספר," קטע אותה מר פורקל. "המידע הזה יועיל רק אם יתווסף רשמית לקורות החיים שלך. וזה לא יקרה."

"אבל אני לא מתאימה לשידוך!" היא חזרה ואמרה, והפעם בקול רם יותר. היא ראתה בבירור שהוא לא מניד עפעף.

ואז הבינה...

"ידעת."

איך לא הבינה את זה עוד קודם לכן.

הוא זה שמילא את תעודת האתחול שלה ולא כלל בה את המידע החיוני הזה.

ואין ספק שהוא ידע עד כמה המידע יהיה חשוב לה ביום מן הימים.

"מה זה בעצם?" תבעה לדעת. "עוד דרך שבה פרויקט מונלארק משנה את הפרספקטיבה שלי כדי שאראה את הטיפשות שבעולמנו? אני אמורה להיות הדמות שמציגה את הצד האפל של מוסד השידוכים?"

"ודאי שלא! אף שלמיטב זיכרוני היו לך כמה השגות על השיטה. אפילו שקלת לא להירשם."

הוא צדק.

השידוכים היו רחוקים במידה מאכזבת מרומנטיקה, ועצם קיומם היה בעייתי. אבל זה היה לפני...

היא לא הייתה מסוגלת לחשוב על כך בלי שתחוש בחילה. ועם זאת, היא הוסיפה לראות בעיני רוחה זוג עיני טורקיז יפהפיות.

פיץ היה רציני וחמוד כל כך כשאמר את חמש המילים ששינו הכול.

אני רוצה שזו תהיה את.

הנער שמצא חן בעיניה מהרגע שמצא אותה בטיול הכיתתי והראה לה לאן היא באמת שייכת, הנער שחשבה שהוא טוב ממנה עד כדי כך שכל אפשרות של חיבור ביניהם נראתה מגוחכת, הנער הזה אמר לה שהוא רוצה לראות את שמה ברשימת השידוכים שלו. וגם אם אינה מסכימה עם שיטת השידוכים, השם שלה צריך להופיע שם כדי שיוכלו להיות ביחד.

אבל היא לא מתאימה לשידוך.

"בבקשה," אמרה שוב. "חייבת להיות דרך לסדר את זה."

"הלוואי שהייתה."

הצער בקולו נשמע אמיתי.

אבל זה לא הועיל לה.

"אני מבין שבגילך," אמר בזהירות, "נדמה שהיכרויות ומערכות יחסים הן העיקר. אבל זה רק חלק קטנטן מהחיים שלך, ובהחלט אין לך מה למהר. אולי בעוד כמה מאות שנים –"

"כמה מאות שנים," סופי חזרה אחריו, ופתאום תיעבה את תוחלת החיים האין־סופית של האֶלפים בלהט של אלף שמשות בוערות.

ולא היה אכפת לה איך יסיים את המשפט. בעוד כמה מאות שנים, כל מי שהיא מכירה כבר ישודך.

סביר להניח שכולם ישודכו כבר בעשור הבא, ופיץ – ללא ספק. למרות כל הדרמה סביב משפחתו, הוא עדיין נמנה עם אצולת האלפים. והוא היה נאה, ושובה לב, ומוכשר, ומתוק, ומתחשב, ו –

"הזמן יחסי," אמר מר פורקל וקטע את הרהוריה. "לפעמים מתברר שגם דברים שנראים דחופים מאוד, יש להם רק חשיבות מעטה בתמונה הכוללת. אני מבין שקשה להבין זאת בגיל צעיר כל כך, ואני בטוח שלך זה קשה עוד יותר, בהתחשב בחינוך שקיבלת."

"החינוך שכפית עליי," רטנה סופי.

"כן, זה היה אחד התחומים המעטים שבהם לא הייתה לך זכות בחירה. ואני בכל זאת סבור שאת לא מצטערת על הזמן שחיית עם הורייך ואחותך בני האנוש."

"לגמרי לא," היא הסכימה איתו. "אבל עדיין יש לי זכות לדעת מי היא המשפחה הביולוגית שלי – בייחוד כשחוסר הידיעה הורס לי הכול."

"לא הכול," הוא תיקן אותה. "ולא הורס. רק מסבך קצת."

סופי הנידה את ראשה.

זה יהרוס את הקשר בינה ובין פיץ. זה כבר גרוע מספיק.

"בבקשה, אל תעשה לי את זה," היא לחשה לו. פלורי החלה שוב להמהם כדי להרגיע אותה.

מר פורקל העביר את כף ידו על פניו. "אני לא עושה דבר. פשוט... הגענו למבוי סתום. והלוואי שיכולתי לשנות משהו. אבל כרגע זה המצב, ובהתחשב בכל מה שמתרחש, אני מתחנן שלא תחשבי על זה ושלא תסיחי את דעתך מכל מה שדיברנו עליו. התמקדי בגמדים, יותר מדי דברים מונחים כאן על הכף. יותר מדי אנשים יקרים לנו עלולים להיפגע. את חכמה, אני יודע שתביני, אז לא ארחיב."

סופי נפנתה ממנו וניסתה לשלוט בנשימותיה ולא לבכות. אבל דמעות צרבו את עיניה כשמר פורקל הטה את סנטרה מול פניו.

"את חזקה ורבת תושייה יותר מכל מי שהכרתי בחיי, מיס פוסטר. אני בטוח שתעמדי בזה."

הוא טועה, חשבה.

זה באמת יותר מדי.

אבל...

אולי הוא גם צודק.

היא אכן חזקה ורבת תושייה.

והיא לא מתכוונת לסגת.

בשנים האחרונות היא למדה איך להתמקד בו־זמנית בכמה אתגרים. ריבוי משימות הפך אצלה לאומנות.

היא הניחה לו להוביל אותה ואת שומרי הראש אל האחו המוצף אור שמש ושלפה מהטוניקה את גביש הבית שלה. היא חייבת לזנק משם מהר, לפני שמר פורקל ישים לב שתוכנית חדשה נרקמת במוחה.

אם לא יספר לה מיהם הוריה הביולוגיים, היא תגלה בעצמה.

* שנגרי־לה – שם נרדף לגן עדן עלי אדמות, כפי שתואר בספר האופק הנעלם מאת ג'יימס הילטון. זהו מקום של שלום ושלווה נצחיים, שתושביו חיים חיים ארוכים בהרמוניה עם הטבע (כל הערות השוליים בספר הן של המתרגמת).