שומרת הערים האבודות 9: סטלארלון

1

"את בסדר?"

גריידי כבר שאל אותה שלוש פעמים, ולסופי עדיין לא הייתה תשובה. היא יכלה רק להביט בפתק המקומט שמצאה בחדר השינה שלה ולקוות שאולי לא פירשה אותו נכון.

לא ייתכן שקיף...

הוא לא היה עושה...

קול בעבע בגרונה, שילוב של צחוק, בכי ואנחה.

זה קיף.

בהחלט ייתכן שהוא עשה את זה.

"לפני כמה זמן קיף עזב?" היא שאלה את גריידי ואת הגנומית הזעירה שניצבה ליד מיטת האפריון.

גריידי משך בכתפיו.

פלורי הנידה בראשה לשלילה, וצמותיה הקלועות רשרשו כמו עלים ברוח. "לא ראיתי אותו. אבל הייתי בחוץ, באחו, וחיכיתי שהמשמרות החדשים יגיעו."

סופי נאנחה.

סנדור היה שקוע בטירוף בהידוק האבטחה בהייבנפילד, מפני שכמה שעות לפני כן היא העלתה באש את אחד המחסנים של הנסתרים, וכולם חשבו שהמעשה הזה יגרום למלחמה, אותה מלחמה המאיימת לפרוץ כבר שנים רבות. אבל ברגע זה הטריד אותה משהו אחר.

"סנדור עדיין בחוץ?" היא שאלה, בתקווה שאחד השומרים האחרים דיווח לו על קיף.

גריידי חסם את דרכה. "תקשיבי, ילדונת. אני יודע מה את חושבת –"

"לא נראה לי." היא עצמה לא הייתה בטוחה אם היא רוצה להכות את קיף, לכלוא אותו איפה שהוא או לחבק אותו חזק ולומר לו שהכול יהיה בסדר – אפשרות שנראתה סבירה פחות מהאחרות.

"קיף יהיה בסדר," הבטיח לה גריידי והרחיק אותה בעדינות מדלת חדרה. "יש לו הרבה תושייה."

היא סירבה לזוז. "לא היית אומר את זה אם היית יודע מה הוא מתכנן."

השתררה שתיקה, וגריידי לא העז להישיר אליה מבט.

"דיברת איתו כשהוא היה כאן, נכון?" ניחשה סופי. הוא שתק והיא הקישה על רקותיה ואמרה, "אתה יודע שאני יכולה לגלות מה אתה מסתיר ממני."

"לא בלי שתפרי את כללי הטלפתיה," הזכיר לה גריידי. "אבל בקשר לשאלה שלך... כן, דיברתי איתו. והוא לא אמר הרבה. נראה שהוא עדיין חושש להשתמש בקול שלו."

טעם מר עלה בפיה של סופי, והיא ניסתה שלא לחשוב על הפחד שראתה בעיניו של קיף אחרי שהשמיע במקרה את הפקודה הראשונה. או על הריקנות והייאוש שמילאו אותה כשהפקודה שיתקה את כולם.

"בגלל זה הוא בורח," מלמלה.

זאת לפחות הייתה אחת הסיבות לבריחתו.

קיף גם רמז במכתב שהוא ביטא יכולות מפחידות יותר, אבל לא פירט. הוא רק אמר שמסוכן מדי עבורו להישאר בערים האבודות ושהוא מתכנן להסתתר בין בני אדם – וזו הסיבה שסופי הייתה חייבת למצוא אותו.

"לפני כמה זמן הוא יצא?" שאלה בנימה שהבהירה לגריידי, כך קיוותה, שלא יוכל להתעלם שוב מהשאלה שלה.

הוא הביט החוצה מבעד לחלונות שבחדרה; העננים הלכו ונצבעו ורוד באור השקיעה. "לפני שעה לפחות, כך שמאוחר מדי לעצור בעדו – אבל הוא יהיה בסדר. אני חושב שהפעם יש לו תוכנית מסודרת."

"באמת? אז אתה חושב שהוא יוכל לשרוד לבד בערים האסורות?"

היא קיוותה שגריידי יפער פה בתדהמה כשישמע מה היעד של קיף.

אבל שפתיו רק נקפצו בחומרה.

"וואו," מלמלה. "אז באמת ידעת מה הוא זומם, ובכל זאת נתת לו ללכת. אני יודעת שאתה לא מחבב את קיף, אבל –"

"אף פעם לא אמרתי את זה," קטע אותה גריידי.

"לא היית צריך. אתה קורא לו 'הנער הזה' ומביט בו כל הזמן בכעס."

"לא כל הזמן."

החיוך שלו היה אמור לרכך אותה.

אבל זה לא קרה.

גריידי חיכך את חרטום מגפו בפרחים הארוגים בשטיח. "טוב, בסדר. לפעמים אני חושש קצת מהחברות שלך עם קיף," הודה. "יש לו נטייה להסתבך בצרות, ואת ממילא מסתבכת לבד. אבל היום, שלא כרגיל, הוא לא הפגין ביטחון עצמי מופרז. הוא נראה עייף. ומפוחד –"

"ולא חשבת שזה סימן שכדאי שתעצור אותו?" קטעה אותו סופי.

"הי, שנינו יודעים שאי אפשר למנוע מקיף סנסן לעשות את מה שהחליט."

"אממ, בפעם האחרונה שבדקתי, עדיין היית מֶסמר," סופי הרגישה צורך לציין, אף על פי שלא הייתה רוצה שגריידי ישתמש כך ביכולת ההִפנוט שלו.

קל יותר כשיש את מי להאשים.

ככה היא לא תצטרך לתהות אם יכלה לשכנע את קיף להישאר, אילו רק הייתה בבית כשהגיע, במקום לבזבז זמן בסוֹלְריף בגלל השאלות של מר פורקל על השרפה.

או אילו הייתה מבקרת יותר אצל קיף אחרי שהתעורר מהעילפון שלו במקום לתת לו להרחיק אותה.

או אילו הייתה נלחמת בלומנור בכוח רב יותר ועוצרת את אימו של קיף לפני שעוררה בו את היכולות המטרידות החדשות שלו.

או אילו הייתה יכולה לכל הפחות לחקור יותר על ה"מורשת" של קיף, כך שהם היו מבינים עם מה הם מתמודדים.

גריידי התקרב אליה ותחב קווצה משערה מאחורי אוזנה. "אני יודע שזה קשה. ואם זה משנה, האמת היא שניסיתי לשכנע אותו שלא יעזוב. אבל מעולם לא ראיתי אותו נחוש כל כך בדעתו. יכולתי רק..."

הוא לא סיים. "יכולת רק מה?" האיצה בו סופי.

גריידי עצם עיניים ושפתיו ניסו לבטא כמה מילים, ואז שאל, "את בוטחת בי, נכון?"

"למה אני צריכה לבטוח בך?"

"כי... הבטחתי לקיף משהו. והייתי רוצה לקיים את ההבטחה שלי. אבל יהיה לי קשה אם תמשיכי לשאול שאלות."

סופי הסתכלה עליו וחשבה שחבל שהיא לא אמפתית ולא יכולה לדעת מה הוא מרגיש. אבל הברבור השחור לא זיכה אותה ביכולת הזאת.

"בסדר," החליטה. "אני אפסיק לשאול, אם אתה תפסיק לנסות לשכנע אותי לא לחפש אותו."

גריידי נשף. "נראה לי שאת שוכחת שזה לא הזמן המתאים לעזוב את הייבנפילד. אין לנו מושג מה תהיה תגובת הנסתרים כשיגלו מה עשית למחסן שלהם. כאן יש לך צבא משלך –"

"והנסתרים יודעים בדיוק איפה למצוא אותי," טענה סופי. "חוץ מזה, אני לא מתכוונת לשבת בחיבוק ידיים ולחכות למתקפה שאולי לא תקרה בכלל. אני לא מפחדת מהם!"

"את צריכה לפחד." גריידי רכן אל קצה מיטתה והשעין את ראשו על ידיו, מה שהקשה עליה לשמוע אותו אומר, "אני מפחד."

סופי חשבה שהלוואי שיכלה לשבת לצידו, כך שיוכלו לתמוך זה בזה ולנסות להכין את עצמם לבאות. אבל היא אילצה את עצמה להישאר במקומה. "נמאס לי לקבל החלטות מתוך פחד. זה מחזק את הנסתרים."

"אבל הרי הפחד הוא הסיבה שאת נואשת כל כך למצוא את קיף," הטיח בה גריידי.

סופי הציצה שוב בפתק שקיף השאיר. "כן, אבל... בזה אני יכולה לעזור."

"באמת?"

וזאת הייתה השאלה.

השאלה שסופי התאמצה כל כך לא לשאול את עצמה.

האם היא באמת יכולה לעזור לקיף?

האם מישהו יכול לעזור?

"יש רק דרך אחת לברר את זה," היא אמרה, בעיקר לעצמה, ופנתה אל הדלת.

גריידי תפס בידה, וכשאצבעותיו התהדקו על עורה היא נוכחה לדעת שהיא לא עוטה את הכפפות.

עכשיו, משלמדה לשלוט בהגברה שלה, היא כבר לא הייתה זקוקה להן. אבל היא עדיין נהגה לעטות אותן, ליתר ביטחון.

אולי הגיע הזמן להתחיל להאמין שבאמת אפשר לשלוט ביכולות.

"אני יכולה לעזור לו," אמרה לגריידי. היא חילצה את ידה מאחיזתו והמשיכה להתקדם, בלי לחזור לקחת את הכפפות.

"אני מקווה שאת צודקת. אבל יהיה לך יותר קשה למצוא אותו משנראה לך. ראיתי שהוא סובב את המאתר לפאה אקראית וזינק לאן שהמאתר נשא אותו."

"זה היה גביש כחול?" שאלה סופי. גריידי אישר, וליבה צנח.

קיף אכן הגיע לאחת מערי בני האדם.

וזו יכולה להיות כל עיר שהיא, בכל מקום שהוא.

גריידי משך אותה אליו ברכּוּת. "אני יודע שאת לא אוהבת לתת לחברים שלך להסתכן. אבל קיף יכול להתמודד בעצמו –"

"לא, הוא לא יכול! קיף לא יודע איך העולם של בני האדם מתנהל. אין לו כסף או תעודות מזהות, והוא לא מדבר אף שפה שלהם."

בעצם... עכשיו הוא פוליגלוט, וזה אולי פותר את בעיית השפה – אבל גם כך הוא לא יגיע רחוק.

"לבני האדם יש המון חוקים על שוטטות והסגת גבול," היא הוסיפה, "ואי אפשר להופיע שם סתם כך ולצפות למצוא מקום מגורים, או מזון ומים. יש להם גם עוד מיליוני חוקים וכללים, כמו מתי אפשר לחצות כביש ועד איזו שעה בלילה אפשר להסתובב בחוץ. בהמון מקומות קשה אפילו למצוא שירותים! וכל מדינה שונה מהאחרות, כך שאם הוא יעבור בין מדינות זה יהיה עוד יותר גרוע, בייחוד כי קיף לא יודע לשמור על פרופיל נמוך. גם אם ינסה להסתיר את הפנים שלו, אנשים ישימו לב, כי הוא חתיך – במונחים של בני אדם," היא מיהרה להבהיר בלחיים סמוקות. "נראה לי שאפילו אני, שחייתי בין בני אדם במשך שתים־עשרה שנה, לא הייתי יכולה להסתתר בלי ששירותי הרווחה יתפסו אותי או משהו. יכול להיות שיאסרו אותו. או שאוטובוס ידרוס אותו. או –"

"אני לא אומר שאת טועה," קטע אותה גריידי. "אבל... אני חושב שאת גם שוכחת שקיף לא ממש בטוח כאן אצלנו."

הוא באמת לא היה בטוח.

אבל גם היא לא הייתה בטוחה, כפי שכולם טרחו להזכיר לה שוב ושוב.

והם לעולם לא יהיו בטוחים, עד שיצליחו לעצור את הנסתרים. והסיכוי לעצור אותם יהיה גבוה הרבה יותר אם יעבדו יחד. כן, היכולות החדשות של קיף מפחידות – וברור שאימא שלו תנסה לנצל אותן לרעה. אבל חייבת להיות דרך להשתמש בכוחות שלו נגדה.

"אני חייבת לנסות," אמרה והתרחקה מגריידי. "אם לא אוכל למצוא אותו..."

היא לא ידעה איך לסיים את המשפט.

וקיוותה שלא תצטרך לדעת.

גריידי העביר את כף ידו על פניו. "רק... תבטיחי לי שתישארי בתחום הערים האבודות."

"היא תישאר," הכריז קול גבוה וצייצני מהמסדרון. "אני אדאג לזה."

סופי נאבקה בדחף לגלגל עיניים.

מהניסיון שצברה עם שומר הראש הגובלין שלה, שהיה מגונן מדי, היא ידעה שסנדור אכן יתלווה אליה. למען האמת היא ממש התפלאה שהניח לה לצאת מטווח הראייה שלו אחרי שהחזיר אותה הביתה מסולריף. והיא הכירה לו תודה על ההגנה שהוא מספק לה. עכשיו היא זקוקה לה יותר מתמיד.

אבל גם נמאס לה להיות זהירה – וסנדור יהיה חייב להתרגל לזה.

אם קיף נמצא בערים האסורות, היא בהחלט תצא לשם אחריו.

עם זאת היא למדה שבמאבקים שלה עם סנדור צריך לעשות כל דבר בעיתו, קרב אחד בכל פעם, וכרגע היא זקוקה למידע נוסף כדי לחשוב על תוכנית הפעולה הטובה ביותר. ולכן היא רק אמרה לו, "בוא נלך," ועלתה במדרגות אל המזניק.

"לאן?" שאלו סנדור, פלורי וגריידי והלכו בעקבותיה.

סופי סקרה את הכדור הענקי העשוי מגבישים קטנים ונוצצים, שהיה תלוי מכיפת הגג של הייבנפילד. "רו לא הייתה עם קיף, נכון?"

"הוא היה לבד," אישר גריידי.

לסופי לא היה מושג עד כמה קיף הרחיק לכת כדי לחמוק משומרת הראש הענקית שלו. אבל היא הייתה בטוחה שרו תעשה כל שבכוחה כדי למצוא אותו – בעיקר כדי שתוכל אחר כך לענות את קיף בעונשים משפילים.

"לעַרְבוֹת הָדָר," קראה סופי. המזניק החל לנוע והיא פנתה לפלורי. "את באה איתנו?"

"אני מעדיף שפלורי תישאר כאן ותמשיך לארגן את מערך האבטחה החדש," התערב סנדור.

"כרצונך." פלורי עצמה עיניים והתנודדה כמו עץ בסוּפה. "אני מקווה שהמונלארק שלנו לא תדאג מדי. באוויר נשמעים שירים על שינוי, והמנגינות לא עצובות. השירים מדברים על חירות. ועל הזדמנויות חדשות."

סופי חשבה שהלוואי שיכלה לשמוע את השירים האלה.

הצליל היחיד ששמעה היה קול פעימות הלב שלה, שהלם כמו תופי מלחמה. היא אחזה בידו של סנדור, פסעה אל האור והניחה לחום המתפרץ לשאת אותם משם.