שורשי המלחמה

קריסתה של ברית־המועצות שמה קץ ליריבות המסוכנת בין המעצמות הגדולות, שאיימה על שלומו וביטחונו של העולם במשך כמעט מחצית המאה. בעיני רבים, ניצחון המערב על המזרח, השוק החופשי על הכלכלות המנוהלות מלמעלה, והדמוקרטיה על הדיקטטורה הקומוניסטית מבטיח עידן חדש של ביטחון, שגשוג ושלום. יש בהם התולים את תקוותיהם לשלום מתמשך בניצחונה של כלכלת השוק החופשי המתפשטת בעולם ובמהפכת התקשורת, בהאמינם שהגידול בנסיעות וביחסים מסחריים המיטיבים עם שני הצדדים יצמצם את סבירותן של מלחמות, אם לא ימנע אותן לגמרי. אחרים מקווים שהתרחבותה של הדמוקרטיה תיצור עולם שלֵו יותר, שכן בעת החדשה מדינות דמוקרטיות לא לחמו זו בזו. יש השמים מבטחם במאזן הכוחות החדש, הנוטה כל־כך לטובת הכוחות השמחים בחלקם בעולם, ולפיכך שׂשׂים־אלי־שלום. אחרים מתנחמים במחשבה על כך שנשק גרעיני ימנע מלחמות רבתי שמעורבות בהן המעצמות הגדולות. היו אפילו שטענו כי ניצחון הרעיונות המערביים בנוגע לליברליוּת כלכלית ומדינית על הקומוניזם הביא את ההיסטוריה אל סופה, ואיתה את סכנת המלחמה הכוללת בין המדינות המודרניות הגדולות.1

בתקופה כזו, אולי יֵיראה דווקאי לעסוק במחקר של מקורות המלחמה וסיבותיה. אלא שאפילו מבט אגבי על ההיסטוריה יראה שאין הדבר כך. אין זו הפעם הראשונה שבה תנאים ורעיונות חדשים הביאו רבים להאמין כי אפשרות ייחודית לשלום מתמשך נמצאת בטווח השגתנו; ובכל זאת, בשתי מאות השנים האחרונות הדבר היחיד שהיה נפוץ יותר מתחזיות על קץ המלחמה הוא המלחמה עצמה. תיאוריות מן העבר על התייתרותן של המלחמות היו דומות למדי לאלו של היום. ב־1792 סבר המדען האנגלי ג'וזף פְּריסְטְלי כי "הבריתות המסחריות הנוכחיות בין אנגליה וצרפת, ובין אומות אחרות שבעבר היו צהובות זו לזו, מוכיחות כמדומה כי המין האנושי מתחיל להבין אל נכון את הטירוף שבמלחמה, ומבטיחות עידן חדש וחשוב במצבו של העולם בכלל, לכל הפחות באירופה".2 תומס פֵּיין ביטא אמונה דומה במנשרו זכויות האדם, שראה אור באותה שנה: "אם יניחו למסחר לפעול את פעולתו בשיעור העולמי שהוא מסוגל לו, הוא יעקור את מערכת המלחמה כולה מן השורש".3 פֵּיין גם סבר, בעקבות מונטסקייה וקאנט, שהחלפתן של מונרכיות ברפובליקות תבטיח שלום מתמיד. פיין החיל את התיאוריה הזו על הרפובליקה החדשה שהקימה המהפכה הצרפתית:

"ברגע שבו השתנתה צורת הממשל בצרפת, העקרונות הרפובליקניים של שלום ושגשוג פנימי וכלכלה צמחו עם השלטון החדש; ואותן תוצאות יקרו גם באומות אחרות".4

דור אחד לאחר שקונגרס וינה פתח מאה של שלום בלתי־שגור בין מדינות אירופה, אירופים רבים, ובמיוחד נתיני המלכה ויקטוריה, תלו תקוות נעימות באֶלֶף החדש. ב־1848 זימר ג'ון סטיוארט מיל את שבחיו של המסחר, אשר "מייתר במהירות את המלחמה, מתוך כך שהוא מחזק ומַרבּה את האינטרסים האישיים הפועלים מעצם טבעם בניגוד אליה ... שיעורו העצום וגידולו המהיר של הסחר הבינלאומי ... הם הערובה העיקרית לשלום העולם".5 תומכי סחר חופשי ליברליים באותה התקופה, כגון ריצ'רד קוֹבּדֶן, הציגו את הסחר החופשי כסם־שכנגד למלחמה, תוך שהם משלבים בין אידיאליזם רומנטי מרומָם ומוסרנות אוונגלית:

לולא הייתי משוכנע כי השאלה [של סחר חופשי] מהווה עיקרון מוסרי גדול וכרוכה בה המהפכה הגדולה ביותר בעולם המוסרי שהמין האנושי חולל אי־פעם, לא היה לי החלק שיש לי בהתעוררות הזו. סחר חופשי! מהו? אין הוא אלא מיטוט המחסומים המפרידים בין אומות; אותם מחסומים שמאחוריהם מקננים רגשי הגאווה, הנקמה, השנאה והקנאה, אשר מדי פעם בפעם מנתצים את כבליהם ושוטפים ארצות שלמות בדם.6

אנשים כמותו וכמו ג'ון בּרַייט שילבו את בטחתם זו בסגולות השכנת־השלום של הסחר עם האמונה שהתפשטות הדמוקרטיה תסייע אף היא בחיסול המלחמות. העם, הם האמינו, רוצה שלום; רק המעמדות העליונים שואפים למלחמה ורק הם מרוויחים ממנה. כשהעם ישלוט — ישלוט גם השלום.7

התקדמות הטכנולוגיה שכנעה רבים שמלחמות העתיד יהיו איומות מכדי שמנהיג או עם רציונליים יחרחרו אותן. איוון בלוך, איש עסקים פולני שארגן את האספקה לצבא רוסיה ברכבות במלחמתו עם הטורקים ב־1877-78, פרסם בשלהי המאה התשע־עשרה מחקר מונומנטלי על מלחמת העתיד. ספרו, בשפה הצרפתית, 'מלחמת העתיד, מנקודות מבט טכנולוגיות, כלכליות ומדינית', כלל ניתוח מקיף של תמונת המצב בתחומים הללו, והגיע למסקנה שהמלחמה בעידן החדש תהיה חסרת תוחלת, וחמור מכך, אובדנית. הכרך האחרון של המחקר תורגם לאנגלית בכותרת "האם המלחמה בלתי־אפשרית עכשיו?", והתשובה שניתנה בו הייתה שאכן כך, לפחות באשר למדינות החשובות: "ממדי החימוש המודרני וארגון החברה המודרנית הפכו את מצב המלחמה לבלתי אפשרי מבחינה כלכלית". הטווח, המהירות והדיוק של כלי הירי המודרניים ימנעו את קרבות ההכרעה. הדריכה־במקום בשדה הקרב תיצור "הרג המוני בממדים נוראים כל כך, שאי אפשר יהיה להוביל את הקרב למצב הכרעה". כך תתחיל "תקופה ארוכה של מצוקת משאבים גוברת והולכת אצל הצדדים הלוחמים, שעבוד של התעשייה כולה לצורכי המלחמה, והידלדלות במקורות האספקה שבלעדיהם אין הקהילה יכולה לשאת בנטל המלחמה. ... זהו עתיד המלחמה: לא קרב אלא רעב, לא קטל אנשים אלא פשיטת רגל של אומות והתמוטטות של המבנה החברתי כולו".8

דעות דומות לאלו של מיל, ברייט, קובדן ובלוך נשמעו תדיר בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בעשור הראשון של המאה העשרים טען נורמן אנג'ל כי בנסיבות החדשות המלחמה חסרת תכלית — וכדי שתהיה גם בלתי־אפשרית נותר רק ללמד את הציבור על המציאות החדשה. הנחת היסוד שלו הייתה שמדינות יוצאות למלחמה בעיקר לשם רווח כלכלי — אך בעלי ההון יודעים, אמר, כי "צבאות וכיבושים והסגת גבול אינם משרתים את ענייניהם וקרוב לוודאי שאף יחבלו בהם". מבחינה כלכלית, אין עוד מה להרוויח ממלחמה ומכיבוש. "כשהאשראי וחוזי הסחר נתונים בסכנה מתמדת של הפקעה, ההון תלוי־האשראי מתערער, וכשהוא מתמוטט נפגע גם הונו של הצד הכובש. על כן, אם אין רצונו של כובש לפגוע בעצמו, עליו לכבד את רכושו של אויבו. על כן, אין במלחמה ערך כלכלי".9

העולם המערבי המודרני — המערבי בלבד והמודרני בלבד — מאמין שבני אדם יכולים לשנות את סביבתם הפיזית והחברתית ואפילו את טבע האדם, לשלוט בהם ולשפר כך את תנאי החיים. המהפכה המדעית והטכנולוגית מהמאה ה־16 ואילך מעודדת את האמונה שאפשר למשול בטבע לתכלית זו, והמהפכה האינטלקטואלית שהתחוללה במאה ה־18 בעקבות המהפכה המדעית עודדה את הרעיון שאפשר לתמרן את החברה האנושית ואת התנהגותם של הפרטים בה כדי ליצור קדמה, שלום ושגשוג. אנשים ומוסדותיהם, כמוהם כיסודות בטבע, נראו עתה כחומר ביד היוצר, שכדי להשתפר ולהיתקן זקוק רק לתבונה, רצון טוב וכוח רצון. על רקע זה, אין להתפלא על ציפיות השלום של אנשי הנאורות ויורשיהם האינטלקטואליים.

אלא שבאותה שנה שתומס פיין שם את מבטחו באמונה שהעקרונות הרפובליקניים יצמיחו שלום ושגשוג, הרפובליקה הצרפתית הצעירה נמצאה במלחמה עם שכנותיה, וצרפת, בריטניה ושאר מדינות אירופה נכנסו למלחמה כוללת שעתידה הייתה להימשך עשרים שנה. קונגרס וינה כונן שלום ראוי לציון שהאריך ימים, אך לקראת אמצע המאה נכזבו תקוותיהם של מיל, ברייט וקובדן. כשהעם הבריטי תמך בהתלהבות בהצטרפות צבאו למלחמת קְרים הוכח שמלחמה ודמוקרטיה הן שתיים שילכו יחדיו. גם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב־1914 התקבל בהתלהבות עממית רבה במדינות דמוקרטיות ולא־דמוקרטיות גם יחד.

המלחמה ההיא הייתה איומה וקטלנית אפילו יותר ממה שדימו בנפשם בלוך ובני זמנו. אך ההתנסות המזוויעה לא מנעה את התפרצותה של מלחמה הרסנית אפילו יותר כעבור שני עשורים בלבד. צאצאיהם יפי־התקוות של הדמוקרטים ושוחרי הסחר החופשי מן המאה ה־19 השליכו את יהבם על חבר הלאומים, שלמראית עין הגשים את חלום הממשלה העולמית ששורשיו בימי קאנט במאה ה־18. אך הארגון החדש לא הביא שלום, לא בדמות הבנה הדדית בינלאומית ולא בדמות ביטחון קיבוצי. יורשיהם המבועתים של אנג'ל ובלוך חששו עתה כי כלי המשחית החדש, ההפצצות האוויריות, פירושו הכחדת הציוויליזציה במלחמה הבאה, אם תתחולל — ועל כן ציפו שהאיום הנורא ימנע את פריצתה. אך לא כל המדינות והמנהיגים היו שותפים לאימה המצמיתה הזו, ולא היה בה כדי להרתיע מפני ההידרדרות למלחמת העולם השנייה.

האופטימיסטים והפסימיסטים של מאתיים השנים האחרונות חזו אפוא, כל צד מטעמיו שלו, את קץ המלחמה — והתבדו. האמונה בקדמה גרמה לראשונים לשכוח שהמלחמה היא בת לווייתה העיקשת של החוויה האנושית עוד מטרם היות התרבות.10 זוג ההיסטוריונים ויל ואריאל דוּרַנט חישבו ומצאו ב־1968 כי לאורך 3,421 השנים הקודמות היו רק 268 שנים בלי מלחמות.11 עוד בתקופת האבן, לפני עשרת אלפים שנה, צבאות בתצורות מאורגנות נלחמו זה בזה ובנו ביצורים להגן על עצמם ועל עמיהם מפני מתקפות של צבאות זרים.12 תרבויות מצרים ומסופוטמיה הקדומות ביותר שכללו את שיטות הלוחמה והיו עסוקות במלחמה עוד מראשיתן — וכמותן תרבויות מאוחרות יותר, מתקופת הברונזה המאוחרת ומתקופת הברזל, בכל העולם. היצירה הספרותית הקדומה ביותר במסורת המערבית, האיליאדה מאת הומרוס, מספרת סיפור ארוך ועגום על מלחמה ועל האנשים שהשתתפו בה. מזמורי הריג־וֶדה מן התרבות ההודית העתיקה מספרים על האל הלוחם אינְדְרָה המרסק את ביצורי אויביו. הציוויליזציות הראשונות של סין נתכוננו בידי צבאות מצוידים ברמחים, בקשתות מורכבות ובמרכבות. הפילוסוף היווני הרקליטוס ציין עוד במאה השישית לפני הספירה כי "הקרָב הוא אבי הכול". אפלטון ואריסטו, שבאו אחריו, ראו את טבעו הקבוע של האדם ואת קביעותה של המלחמה כנתוני יסוד. הם סברו שבני האדם חמדנים ותוקפנים מטבעם, והממשלות והחוקים נועדו לרסן את הנטיות הללו. כיוון שלא העלו בדעתם ישות מדינית גדולה מעיר־המדינה, הם הניחו שהמלחמה היא מעובדות החיים של האדם.

הסבל שגרמה ליוונים המלחמה המתמדת הפיח בהם התלהבות לחקור את סיבותיה. "אבי ההיסטוריה" החל את ספרו כך: "זה תיאור חקירותיו של הֶרוֹדוֹטוֹס מהַלִיקַרְנַסוֹס, למען לא תימָחינה במשך הזמן פעולות בני האדם, ולא יישארו בלי זכר מעשיהם הגדולים והמפורסמים, אלה שעשו היוונים ואלה של הברברים, בייחוד סיבת המלחמות אשר נלחמו אלה באלה" (ההדגשה לא במקור).13 תוקידידס, שכתב זמן לא רב אחרי הרודוטוס על מלחמה אחרת, חקר את סיבותיה מטעמים מעשיים יותר. הוא קיווה שספרו ישמש "אותם שירצו לצפות בָּאמת הברורה שבמעשים הנעשים ובמאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים, כמותם או כיוצא בהם, כמקרה אשר יקרה את בני האדם". על כן שרטט בקפידה רבה את הקרבות בין האתונאים לפלופונזים ואת הסיבות להתפרקות הברית ביניהם: "כדי שלא ישאל אדם לעולם מפני מה התרגשה ובאה מלחמה כזאת על היוונים" (ההדגשה לא במקור).14

המחקר הקפדני של שורשי המלחמה הידלדל מאז לאורך מאות רבות, אולי מפני שהמלחמה הייתה תופעה שכיחה כל כך, שנראתה בלתי־נמנעת ולרבים אפילו רצויה. העניין שב והתעורר במאה העשרים, בעקבות ההלם והתוצאות ההרסניות של מלחמת העולם הראשונה. המחקר שנעשה מאז הוא מקיף ומעמיק שבעתיים מן המחקר שנעשה בתחום בכל המאות והאלפים הקודמים. כמובן, המלומדים וההדיוטות בני זמננו רוצים להבין את הגורמים למלחמה לא רק מתוך סקרנות נוסח הרודוטוס. הם סבורים, ובדין, כי לנוכח החורבן הנורא שהמלחמה המודרנית עלולה לחולל, הבנה משופרת של מקורות המלחמה היא צו השעה; שכן הבנה זו יכולה לשמש בסיס למדיניות מושכלת שתנסה למנוע מלחמות.

* * *

עד כמה הצליח העולם המודרני להבין את הסיבות למלחמה? לטעמי, פחות מכפי שהצליחו היוונים הקדמונים. בני דורנו נוטים לחפש את הסיבות ואת השורשים של המלחמה בקרב כוחות אי־אישיים: המלוכה, האצולה והאתוס המלחמתי שלהן מימים עברו; נְהִיּוֹת קדומים המושכות את בני העידן המודרני אל ההרגלים המיושנים ההם; מלחמת המעמדות; האימפריאליזם; מרוצי חימוש; בריתות בינלאומיות; וכן הלאה. אלא שנפילת המלוכה והאצולה לא שמה קץ למלחמה. מאבקים בין־מעמדיים התקיימו גם בעידן ערי־המדינה העתיקות, אך היה להם קשר רק למיעוט מן המלחמות בימים ההם. גם האימפריאליזם הוא תופעה עתיקת יומין, ומוכרות לנו מימי קדם אימפריות כגון מצרים, מסופוטמיה, סין, הודו, פרס, יוון ורומא — אך היו אימפריות בלי מלחמות והיו מלחמות בלי אימפריות. בריתות בינלאומיות רווחו בהיסטוריה; מרוצי חימוש פחות. לעיתים הם תורמים להצתת מלחמות, ויותר מכך להסלמתן ולהתמשכותן, אך במקרים רבים לא פחות הם תרמו למניעת מלחמות. כל אלה הם אפוא, בדרך כלל, לא סיבות אלא תסמינים, השתקפויות או תוצרים של יסודות עמוקים יותר.

המובחרים מקרב חוקרי המלחמה המודרניים הגיעו למסקנה שדבר־מה יסודי יותר מחולל את המלחמות: התחרות על הכוח. כזו היא דעתו של מייקל הווארד, היסטוריון דגול של המלחמה המודרנית: "רבים בעם הגרמני ב־1914, וכמעט כל הבריטים ב־1939, הרגישו שארצותיהן צודקות בצאתן למלחמה — לאו דווקא על סוגיה מסוימת כלשהי שאפשר ליישבה במשא ומתן, אלא כדי לשמור על כוחן, לבל תמצאנה את עצמן מבודדות וחסרות־אונים עד כדי נפילה לידי מעמד נחות במערכת בינלאומית הנשלטת בידי יריבותיהן".15 בזמננו, המילה "כוח" צורמת לרבים. היא מציינת, כך נדמה, את יכולתו של צד אחד לכפות את רצונו על זולתו, בדרך כלל תוך שימוש בעוצמה פיזית. רווחת ההרגשה כי הכוח הוא רע במהותו. אלא שזוהי הבנה מצומצמת ומוחמצת. הכוח כשלעצמו הוא ניטרלי. הכוח הוא היכולת להגיע ליעדים מבוקשים, והללו עשויים להיות טובים או רעים. הכוח הוא גם היכולת להתנגד לתביעות ולמעשי כפייה מצד הזולת. במובן אחרון זה, הכוח חיוני להשגת החופש ולשימורו. הורגלנו להאמין שבימות המשיח לא יצטרכו בני האדם כוח; אבל בעולם שכולנו חיים בו, הכוח הוא חיוני והמאבק על הכוח הוא בלתי נמנע. נקודת ראות זאת עומדת ביסודן של שתי אסכולות במדע המודרני של היחסים הבינלאומיים: ה"ריאליסטים" וה"ניאו־ריאליסטים". "ריאליסטים" מאמינים שכל המדינות והאומות שואפות למרב הכוח שהן מסוגלות להשיג, ושהן רוצות בו לא רק בגלל מה שאפשר לעשות בעזרתו אלא גם בזכות עצמו. תשוקת הכוח כמעט דומה לחטא הקדמון: דוחה, נקלית, מצערת, אבל אין להימלט ממנה. ה"ניאו־ריאליסטים" רואים את שאיפת הכוח כמבויתת יותר ומגונה פחות. בעיניהם, מדינות שואפות לכוח לא לשם הכוח, ולא מתוך תאוות שליטה, אלא לצורכי ביטחון. ההשקפה הריאליסטית קודרת, כי היא אינה רואה בחזונה שום דרך לבלום את המרוץ הבלתי־מרוסן אחר כוח ואת העימותים שהוא מחולל, למעט כיבוש העולם כולו בידי מעצמה אחת, או קיום מאזן אימה המאפשר שלום אך לא שלווה. ההשקפה הניאו־ריאליסטית נראית מפחידה פחות, מפני שהיא מותירה תקווה לכך שיומצאו השיטות, ויחונכו הבריות, באופן שיארגן את הכוח ויפקח עליו כך שהמאבקים ייפסקו ויסופק ביטחון לכול; אמנם, טרם נמצאה השיטה שתגשים את התקוות הללו.

הריאליסטים אינם אומרים הרבה על השימושים שהמדינות שהשיגו כוח מייעדות לכוח הזה. ואילו מתפיסתם של הניאו־ריאליסטים עולה שייעודו העיקרי של הכוח בעיני המדינות הוא שמירה בשלום ובבטחה על הדברים הטובים שכבר יש להן. רוב חוקריה המודרניים של הסוגיה מניחים שמדינות מעוניינות בכוח כדי להשיג מטרות מעשיות ומוחשיות כגון עושר, שגשוג, ביטחון וחופש מהתערבות חיצונית. אולם מנעד המטרות המניעות אנשים לצאת למלחמות רחב יותר, ולא תמיד הוא מעשי כל כך. כל מטרות המלחמות, אומר ג'פרי בלֵייני בספרו 'הסיבות למלחמות',

הן רק וריאציות של כוח. הגאווה הלאומית, הרצון להפיץ אידיאולוגיה, ההגנה על שארי־בשר בארץ שכנה, שאיפת הרחבת השטחים או הרחבת הסחר, נקמה על תבוסה או על עלבון, השתוקקות ליתר עוצמה לאומית או עצמאות, המשאלה לכפות או לחַשק בריתות — כל אלה מגלמים כוח בעטיפות שונות. התנגשות בין מטרות של מדינות יריבות היא תמיד מאבק־כוח.16

אלא שהרשימה הזאת כוללת לא רק וריאציות של כוח, אלא גם תכליות שהכוח דרוש למימושן.

נראה לי כי ההסבר שנתן תוקידידס במאה החמישית לפני הספירה לשאלה מה מניע אנשים המאורגנים במדינות לצאת למלחמה הוא בהיר יותר, עמוק יותר, אלגנטי יותר ומקיף יותר. כבני זמננו, גם הוא הבין את המלחמה כתחרות מזוינת להשגת כוח. הוא הטרים בלי ספק את הריאליסטים המודרניים בדיאלוג המֶליאני המפורסם שלו. צבא אתונה צר על האי מֶלוֹס, ובפיו של האתונאי המנסה לשכנע את הנצורים להיכנע שָׂם תוקידידס לא דברי פולמוס מוסרניים כי אם את הטענה שבשמיים ובארץ כאחד השאיפה הבלתי־מרוסנת לכוח היא המצב הטבעי: "מתוך כורח טבעם, [בני האדם] שולטים בכל מקום שכוחם מגיע",17 הוא אומר, וגם מסביר מדוע. תוקידידס סבר כי אנשים היוצאים למאבק הכוח, בין אם להשבעת צורך רציונלי ובין אם מתוך דחף שאינו יודע שובעה, עושים זאת מתוך "כבוד, פחד ואינטרס".18

שלישיית המניעים הזו מועילה עד מאוד, לדעתי, להבנת שורשי המלחמה לאורך ההיסטוריה, ובספרי זה אתייחס אליה תדיר. הקורא המודרני לא יופתע מכך שפחד ואינטרס מניעים מדינות למלחמה, אך אולי ייראה לו מוזר שגם שאיפת הכבוד מצטרפת לרשימה. אם נפרש "כבוד" כהוד והדר, תהילה ותפארת, אולי הוא ייראה לנו הולם רק זמנים עברו. אך אם נבין אותו כהכנעת־רצון, הערכה, גמול הולם, אכפתיות, יראת־כבוד או יוקרה, נצטרך להודות שזהו מניע מרכזי של מדינות גם בעולם המודרני. הכבוד, במובנים אלה, רצוי כשלעצמו, ונוסף על כך יש לו חשיבות מעשית בתחרות על הכוח. כאשר הוא מידלדל, מידלדל גם כוחה של המדינה המאבדת אותו, ולהיפך. הכוח והכבוד עומדים בזיקת גומלין. לכול מובן כי כאשר כוחה של מדינה גדל, גדלה הרתעתה כלפי מדינות אחרות, והללו מכבדות אותה יותר. אבל גם ההפך נכון: אפילו כאשר נדמה שכוחה הצבאי של מדינה נשאר כשהיה, בפועל הוא פוחת אם פחתו הרתיעה מפניה והכבוד כלפיה. מצב זה שכיח במיוחד כאשר מדינה נתפסת כנטולת רצון להשתמש בכוחה הצבאי. הקורא בספרי יופתע לראות מה מועט הוא מקומָם של שיקולי היעילות המעשית והרווח החומרי, ואפילו שאיפת־הכוח עצמה, בהתלקחות מלחמות — המלחמות שאדוּן בהן, אך למיטב הכרתי גם במלחמות רבות אחרות — וכמה שכיחים הם המקרים שענייני הכבוד הם בעלי התפקיד המכריע.

מהי אם כן השיטה הטובה ביותר להגיע להבנת האופנים והסיבות של יציאת מדינות ואומות למלחמה? היות שעל הפרק עומדים הכבוד והפחד והאינטרס, יש לפענח את מקומם של אלה בהתלקחויות מלחמות שונות בעבר; להבין כיצד נתפסו, מה היה תפקידם ומה היו זיקות הגומלין ביניהם בכל מלחמה ומלחמה, שכן פני הדברים שונים בתרבויות שונות ובתקופות שונות. שורותיו המוכרות של המשורר היווני הקדום ארכילוֹכוֹס מציגות שתי אפשרויות בסיסיות: "השועל מכיר תחבולות רבות, והקיפוד אחת בלבד; / זו הגדוֹלה". הפילוסופים ורוב מדעני החברה הם קיפודים; הם מנסים להסביר מרחב עצום של תופעות בעזרת הכללה אחת פשוטה ככל האפשר. אך בעולם האנושי, עולם שהוא סבך פרוע של רצונות אישיים, עולם של עמדות שונות ומשונות באשר לכבוד ולאי־כבוד, למהותו של אינטרס ואפילו למהותו של פחד — בעולם כזה, הסברים שיש בהם הכללה קיצונית אינם יעילים וגם אינם אפשריים. ההיסטוריונים צריכים, בשלב הראשון, להיות שועלים, להשתמש בתחבולות רבות ככל האפשר כדי להסביר דברים פרטיקולריים רבים ככל הניתן במרב הדיוק ובאופן משכנע. או אז, עליהם לנסות למצוא דוגמאות מאלפות ממלוא רוחב המגוון של החוויות האנושיות שיספקו תימוכין להכללות חלקיות יותר או פחות. אל להם לצפות למצוא את התחבולה הגדולה שתסביר הכול — אלא את ההכללות הקטנות, אלו שתישארנה מועילות ומעניינות גם מבעד לעדשותיה של צורת הבנה אחרת, וגם לאורן של חוויות אנושיות חדשות שתבואנה. זוהי גישה מעורבת. היא נוטה אל השועליות אך יש בה יסוד הכרחי של קיפודיות, וסבורני שהיא מבטיחה את התוצאות הטובות ביותר.

היסטוריונים רבים חקרו את שורשיהן של מלחמות מסוימות, לעיתים בהצלחה רבה, אך לא ניסו להציע אבחנות כלליות המתבססות על העיון בכמה מלחמות שונות. מנגד, מחברים אחדים השתמשו בדוגמאות היסטוריות כמקור העיקרי לתפיסה הכללית שפיתחו באשר לשורשי המלחמה. אולם ככל הידוע לי, איש לא בחן את שורשיהן של כמה מלחמות בקפדנות ובפרטנות שתאפשרנה לזרוע אור על השאלה הכללית. את זאת אנסה לעשות בספרי. אפשר לכנות את שיטתי "היסטוריה נרטיבית השוואתית". זהו מחקר על שורשי המלחמה הפלופונזית (431–404 לפני הספירה), מלחמת העולם הראשונה (1914–1918), המלחמה הפּוּנית השנייה (218–202 לפני הספירה) ומלחמת העולם השנייה (1939–1945). המחקר האחרון עניינו משבר הטילים בקובה ב־1962, מאורע בלתי־רגיל שבו הכול סברו כי איום ממשי מתרגש על שלום העולם, אך המשבר חלף בלי מלחמה. כללתי עיון זה בספר מפני שככל הידוע, במשבר קובה היה העולם קרוב למלחמה בין־גושית יותר מאי פעם בעידן הגרעיני. תכופות נשמעת הטענה כי אין תוקף לאנלוגיות בין עימותים בינלאומיים שאירעו לפני המצאת הנשק הגרעיני לבין מה שאירע אחריו, משום שקיומו של נשק הרסני כל כך יוצר "הרתעה מינימלית" שדי בה למנוע מלחמה גדולה. העיון במשבר הטילים הקובני הוא כלי חיוני, הטוב ביותר העומד לרשותנו, לבחינת תקפותה של טענה זו. יתרה מכך, לאחרונה שוחררו לפרסום מסמכים חיוניים להבנת המשבר ההוא, החושפים היבטים חשובים שלו וזורעים אור יקרות על השאלה הכללית בדבר גורמיהן ושורשיהן של מלחמות. החומר החדש שינה את תפיסתי ואת פרשנותי באשר למשבר הטילים, וחיזק את אמונתי כי ניתוחים רציניים של יחסים בינלאומיים ושל שורשי מלחמות מתקופות מוקדמות עודם רלוונטיים לעולמנו הנוכחי.

בכל עיון ועיון בחנתי בין היתר את השאלות שלהלן: מה היו אופיים ומטרותיהם של הצדדים? איך קיבלה כל מדינה את החלטותיה בתחום מדיניות החוץ? מה היה אופייה של המערכת הבינלאומית? מה היה טיבו של השלום שהופר? מה העלה את המדינות על הנתיב המוביל למלחמה? כיצד ומדוע החליט כל אחד מהצדדים להילחם? מה היו הברירות שעמדו בפני הצדדים, וחשוב מכך, מה היו הברירות שכל צד סבר שעומדות לרשותו? בכל מקרה ומקרה אני מנסה לענות על השאלות הללו באמצעות סיפֵּר אנליטי, סיפור־עלילה פרשני המשתדל ליצור עניין ולהציע לקחים.

נותר לי להסביר מדוע בחרתי בנושאים שבחרתי בהם מתוך שפע המלחמות שבתולדות האנושות. בחרתי במלחמות שהתחוללו בעולם המערבי, ואחת הסיבות לכך היא שחלק זה של העולם מוכר לי יותר מאחרים, ואני יכול לקרוא רבים מן המקורות והמחקרים על מלחמותיו בלשונות המקור. אך יש סיבה נוספת. אני מתעניין בהתלקחותן של מלחמות בין מדינות בתוך מערכת רבת־מדינות כגון זו שאנו מכירים בעולם של ימינו. היוונים והרומאים בתקופת הרפובליקה חיו בעולם מסוג זה, וכך גם המערב למן הרנסנס ואילך. רוב העמים האחרים חיו בעולם בלי מדינות, או באימפריות גדולות שהעימותים המזוינים היחידים בהן היו מלחמות אזרחים או ניסיונות להגן על האימפריה מפני פולשים. בתוך תחום זה, של הניסיון ההיסטורי של המערב, ניסיתי לבחור דוגמאות מתקופות היסטוריות שונות, הנוגעות למדינות מטיפוסים מגוונים החיות בסוגים שונים של מערכות בינלאומיות. המלחמות שבחרתי הן גם כאלו שעוררו דיונים תוססים ומאלפים בקרב חוקריהן. היות שהעדויות ההיסטוריות מהעת העתיקה זעומות בהשוואה לאלו העומדות לרשותנו מהעת החדשה, הפרקים על המלחמות העתיקות קצרים יותר, ועשירים ומפורטים פחות — ועדיין סבורני שהמידע הכלול בהם די בו לעורר דיונים מועילים. אפשר היה כמובן להציע מבחר אחר, אך נראה לי שהמבחר המוצע פה מאפשר עיון מַחכים.

בשעה שעמודים אלה נכתבים משתוללת מלחמת אזרחים ביוגוסלביה לשעבר, שכבר גררה אליה כוחות מזוינים של נאט"ו תוך התנגדות פומבית מצד רוסיה. הרוסים עצמם מעורבים בסכסוכי גבול עם עמים שהיו לא מכבר חלק מברית המועצות. פולין, צ'כוסלובקיה והונגריה חשות שאפשרות תחייתה של רוסיה כמעצמה מאיימת עליהן — כדי כך שהן מבקשות להתקבל בבהילות כחברות בנאט"ו. גם למהלך הזה רוסיה מתנגדת בחריפות. קוריאה הצפונית, המחזיקה בנשק גרעיני או לפחות ביכולת לבנות אותו, מרכזת כוחות צבא עצומים בגבול עם אחותה הדרומית, ומאיימת לפתוח במלחמה אם ארצות הברית לא תרפה מן הדרישה לפקח על מתקני הגרעין שלה ולמנוע ייצור נשק גרעיני. למזלנו, לא כל משבר חמור מוביל למלחמה. ייתכן שבשעה שעמודים אלה נדפסים כל הבעיות הללו כבר באות על פתרונן בדרכי שלום. אבל גם אם כך הוא, ברי כי במקומן תבואנה בעיות אחרות, חמורות ומאתגרות לא פחות. צריך להיות ברור שאיומים על השלום מסוג אלה שהכרנו בעבר מתקיימים גם כיום ויוסיפו להתקיים בעתיד. בעידן הנשק הגרעיני, הצורך להתמודד איתם בתבונה גדול מאי פעם.

סוד ההצלחה של המין האנושי הוא יכולתו ללמוד מהניסיון ולסגל את התנהגותו ללקח שלמד. ספר זה מבקש להציע עיונים שאולי יעזרו לעשות זאת. החכם הסיני סוּן דְזֶה כתב בספרו 'אמנות המלחמה': "אמנות המלחמה היא בעלת חשיבות חיונית למדינה. היא סוגיה של חיים ומוות, היא הדרך אל הביטחון או אל החורבן. על כן היא נושא לחקירה שאסור לו שייזנח".19 לא פחות מאמנות המלחמה, חיונית אמנות מניעת המלחמה; ועל כן, אסור שייזנח חקר שורשי המלחמה וסיבותיה.