א. המסגרת המושגית של המחקר
א.
ספרות ואתיקה
הקשר שבין ספרות לאתיקה נחקר על ידי תיאורתיקנים וחוקרי תרבות רבים לאורך ההיסטוריה וממשיך להתפתח ולהיחקר גם כיום. פיטר בארי מציין בהקשר זה את הזרם האנגלי שצמח בקבוצת קיימברידג', שנהוג לכנותו "ההומניזם הליברלי", שאותו הוא מגדיר כאחראי לתום עידן "הגישה המסורתית" ביחס לספרות ואתיקה, עידן שהתאפיין בנטייה ספרותית להתגייסות למען מטרות דידקטיות שונות באופן מודע וגלוי. אחד החוקרים החשובים שהניחו את יסודות הזרם "ההומניזם הליברלי", פ. ר. ליוויס, אומנם טען כי תפקידה של הספרות הוא הנחלת ידע, אך בניגוד לגישה המסורתית כיוון בדבריו לרשימה קאנונית של יצירות שכביכול אינן מגויסות חברתית־פוליטית, וכך צמצם את ההגדרה האתית של הגישה המסורתית. לטענת ליוויס, לימוד הספרות הקאנונית בהקשרים ומתוך דגש על המאפיינים האסתטיים טומן בחובו השרשת ערכים אתיים שמעצבים ומתרבתים את האדם ומשכללים את הרוח האנושית. ריצ'רדס צמצם עוד יותר את הטענה בדבר האפקט האתי של הספרות, כשטען כי רק קריאה "נכונה" של הטקסט הספרותי יכולה לייצר אפקט של "חוויה אמוטיבית" — חוויה של פישור הדחפים הסותרים בנפש האדם, וכאן טמונה הפונקציה המוסרית הייחודית שהספרות יכולה לגלם. הדבר סלל את הדרך לאסכולת "הביקורת החדשה" האנגלו־אמריקאית, שבבסיסה עומד הרעיון כי את הטקסט הספרותי יש לקרוא ללא שום הנחות אידיאולוגיות או הקשרים פוליטיים מוקדמים, באופן משולל כל יסוד או פוטנציאל אתי.
עמדות דומות התפתחו ברוסיה כבר בתחילת המאה העשרים, במסגרת אסכולת הפורמליזם הרוסי. הוגים מרכזיים דוגמת מיכאל בכטין, יורי טיניאנוב וויקטור שקלובסקי, הגדירו את הספרות כתחום עצמאי בעל מתודות אוטונומיות תוך התמקדות בשפה הפואטית, בצורות לשוניות ייחודיות ובמערך התחבולות והמנגנונים המשמשים את האמן ליצירת אפקט של הזרה, ולפיכך כבעל נגיעה מזערית לאתיקה. בזרם הסטרוקטורליסטי הצרפתי מצטמצם האלמנט האתי עוד יותר: הסובייקט האנושי מופיע בדיון הסטרוקטורליסטי בספרות במקום שולי, בצד סטרוקטורות גדולות של סימנים לשוניים, מבנים נרטיביים, היבטים צורניים וטכניקות סיפר, עד כדי שלילת הסובייקט בספרות כגוף אינדיבידואלי וריבוני.
בתקופה שבה מחקר הספרות התרכז בסוגיות מבניות ואסתטיות, התרחשו שתי מלחמות העולם. עובדה זו חוללה משבר עמוק ביחסים שבין ספרות לאתיקה, ובעיני חוקרים מסוימים יצרה ספק בדבר יכולתה של הספרות להשפיע לחיוב ולקיים עולם טוב יותר. בה בעת, וכחלק מתגובה כוללת, פיתח עמנואל לוינס מערך מושגים, שבהעמידם הגות אתית כוללת מייצרים אפשרויות של קריאה אתית ספרותית — מושגים שבהם ייעשה שימוש נרחב במחקר זה. מושגים אלה מתבססים על ההכרה שמגבש לוינס, כי היסוד שדרכו מתגלה היכולת להציג ולהמחיש אחרוּת, ומכאן שהיכולת לחקור ולגלות את האחֵר, הוא הדיבור/השפה. הטקסט, כפני האדם, מגלה עולם ומלואו ומעשה הפרשנות מקבל מובן של דבר מחיה, המקיים ומנכיח את האחרוּת, ומכאן חשיבותו האתית. כך, באמצעות פעולת הקריאה נחשף הקורא אל הטקסט המשמש כ"אחֵר" ונענה לקריאתו שלו: "הפסוקים צועקים: דרשני! זו ההשראה השורה על כל ספרות אמיתית, המגדירה את הספר כספר, והיא המכוונת את ההיסטוריה של האומות."
בשנות השבעים של המאה העשרים התפתחו מגמות חדשות: בעידן הפוסט־סטרוקטורליסטי מתרכז מחקר הספרות בביקורת תרבותית לשונית, שמרחיבה את הדיון מהמרחב הספרותי המצומצם אל מרחב פילוסופי־פוליטי, תוך דגש על נזילותם ומזיגתם של התחומים זה אל זה על פי אינטרסים וכוחות מניפולטיביים של שליטה המתקיימים בחברה. אחד מההוגים החשובים בהקשר זה הוא ז'אק דרידה, שבמובנים רבים אפשר להגדירו כממשיך דרכו של לוינס, או כחוליה הבאה בשרשרת ההתפתחות הפילוסופית של תיאורתיקנים שהתייחסו במשנתם גם לתחום הספרות. מטרת הקריאה על פי המשנה הדה־קונסטרוקטיבית שפיתח דרידה היא לחשוף את האופן שבו טקסטים נענים לכוח דכאני וחוברים למשמעויות האידיאולוגיות השולטות, תוך כדי חתירה תחתן במוצהר. הדבר נועד להציג את המתח המתקיים בטקסט, מתח שנע בין דיכוי למרד, שמרנות לחתרנות, התנהלות סדירה לבין רצון לפרוע את אותו הסדר בו זמנית. רעיונות אלה הצמיחו ופיתחו אסכולות חתרניות, שביקשו לחשוף את מנגנוני הכוח ההגמוניים.
ויין בות' ממפה ומקטלג מגוון רחב של גישות שהתפתחו בשנות השמונים של המאה העשרים והתייחסו לקשר שבין ספרות לאתיקה. בות' ממיין את העיון הבין־תחומי לשלושה זרמים עיקריים שעוסקים בטקסטים ספרותיים ובאתיקה, כשכל זרם מזהה את האתיקה במעגל אחר, ובהתאם לכך בונה דרכו קריאה ייחודית: האתיקה של הבדיון מזהה את השאלות האתיות במעגל הפנימי — בתוך העולם שבונה יצירת הספרות, הווה אומר במערכות היחסים המדומיינות שבין הדמויות; האתיקה של הקריאה מזהה את האתי במגע של הטקסט עם הקורא והעולם ובשאלה אם לקורא ישנה מחויבות אתית ביחס לטקסט; האתיקה של הביקורת מוצאת את האתי בנוהלי הכתיבה, הביקורת וההפקה — במעגל החיצוני של השדה הספרותי, כלומר בזירה הממסדית בעיקר — מבקרים, מעניקי פרסים, מוציאים לאור וכדומה. נקודת התצפית הרחבה הזו מתארת את יחסי הגומלין המתקיימים כיום בתחומי המחקר שעוסקים בקשר שבין ספרות לאתיקה, ומדגימה את נקודות ההשקה שבין התחומים ואת אפשרויות הקריאה הנגזרות מהן בעידן הפוסט־מודרני.
ב. "משבר מפנה המאה" של המאה התשע־עשרה־עשרים והתגובה הפילוסופית ביחס אליו
"משבר מפנה המאה", הידוע גם בשם משבר קץ המאה, הוא כינוי מקובל למגוון התרחשויות, שעל פי היסטוריונים, סוציולוגים, פסיכולוגים וחוקרי תרבות מסמנות את תהליך ההתפוררות והשקיעה שעברה יבשת אירופה בסוף המאה התשע־עשרה ועל סיפה של המאה העשרים. מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בעשור הראשון של המאה החדשה, הוא המשך מועצם וקיצוני של אותו התהליך, כפי שמסכמת זאת ההיסטוריונית ברברה טוכמן: תופעה של רשעות כה ממושכת כמלחמת העולם הראשונה אינה יכולה להיות תוצאה או פריו של תור זהב. היסטוריונים, סוציולוגים וחוקרי ספרות העוסקים בתקופה מייחסים לתקופה זו אופי ציני, דקדנטי ומנוון, רווי מתחים ופסימי, שמלווה בתחושת קטסטרופה הולכת וקרבה.
משנתו הרדיקלית של פרידריך ניטשה, שלעתים עוותה בצורה מניפולטיבית לצרכים פוליטיים, שימשה בסיס לרעיונות המהפכניים שטיפחו את משבר מפנה המאה, ובו בזמן סללה את הדרך לתגובה שבאה לאחריו. ניטשה פסל את המוסר האוניברסלי השוויוני, וטען שמוסר הוא חלק ממערך השפעות, רגשות, נסיבות חברתיות ותרבותיות שבהן חי האדם, כך שלכל אדם אמות מידה ומוסר שונות. בראש הפירמידה המוסרית הציב ניטשה את דמותו ההרואית של האדם העליון (על־אדם). כתגובה, ומתוך ניסיון לחזרה אל האדם (כל־אדם), לאינדיבידואל, הלך והתפתח מצדו השני של המשבר הזרם הפנומנולוגי. מגמה זו התגבשה בין השאר במשנתו של הפילוסוף מרטין היידגר, שטען כי אין שום יסוד או טבע מסוים לאדם. היידגר טבע את המושג "היות־שם" (Dasein), שבבסיסו הטענה כי האדם מתקיים בתוך עולם ההוויה, באופן בלתי נפרד ממנו, ושהחרדה המרכזית בקיומו זה היא ביחס למותו. כך נתפס הסובייקט האנושי כמסוגר ומכונס, והאני כמעין מבצר אגואיסטי העסוק ומתרכז בפולחן המוות הפרטי שלו עצמו, כזה המתייחס לאחֵר כאל הגיהינום, כפי שמגדיר זאת סארטר במחזה בדלתיים סגורות. תפיסה זו של האדם את עצמו היא, על פי תפיסות פילוסופיות אלה, האחראית למצב המנוכר והדקדנטי שמאפיין את העשורים הראשונים של המאה העשרים באירופה — הניסיון להכחיד את דמותו של האחר ולזכות בשליטה טוטאלית, והיא אף מצאה ביטוי בצורת השלטון שהתבססה בעשורים אלו בחלק ממדינות אירופה: הטוטליטריות.
התפיסה הקיומית של הסובייקט כאוטונומי ויחסו אל דמותו של האחר הן שעומדות בלב משנתו של לוינס. לוינס בוחן באופן מדוקדק ומפוכח את שברו וכישלונו של העידן ההומניסטי, זה המייחס לסובייקט רצון לקבל ולהכיר את האחֵר, רצון שלמעשה איננו אלא תשוקה אנוכית לקבלה והכרה עבור עצמו המלווה בחרדה תמידית ממותו הקרב והולך. נקודת המוצא העיקרית לתגובתו של לוינס למשבר המדובר ולתגובות הפילוסופיות אליו מתגלמת בטענה המרכזית בחיבורו "על הבריחה" (1935): כל תרבות המשלימה עם ההוויה כפי שהיא, על הייאוש הטרגי הנלווה לה ועל הפשעים שהיא מצדיקה, מן הראוי שתיקרא ברברית. הבריחה המתוארת במסה מגלמת את תהייתו של לוינס בקשר לשאלה אם ישנה דרך לברוח מן ההוויה. לוינס טוען בהקשר זה כי מהות האנושיות אינה בעמידה בפני המוות כפי שהציע היידגר, אלא ברצון לצאת ולברוח מההוויה כפי שהיא נתפסת. השלמה עם הכאן והעכשיו, הווה אומר השלמה עם מצב קיומי של מועקה ובחילה, היא זו שתוביל לדעתו של לוינס לאבדון.
המסה "על הבריחה" היא אפוא נקודת המוצא של הגותו של לוינס, שמכאן ואילך תתפתח מההוויה אל עבר הטרנסצנדנטי ומהאני אל עבר האחֵר. הפנים האנושיות תופסות מקום מרכזי במשנתו, ודרך ייצוגן מתרחש המעבר ממבט פנומנולוגי גרידא אל האתיקה, וזאת כתוצאה מסירובן של הפנים להיות "מוכלות": על פי לוינס, בכך הפנים מביעות מעין אמירת "לא", שאותה מקשר לוינס לציווי: לא תרצח. באופן זה מוסט המוקד מחרדת המוות של הסובייקט, כפי שהציע היידגר, אל עבר אחריותו של הסובייקט ביחס למוות של האחֵר, כפי שמסכם זאת לוינס: "אפשר לומר באופן הזה שעבור היידגר (שככל הנראה לא יאמר זאת), הפחד להיות רוצח אינו מתגבר על הפחד למות." אולם הפנים האנושיות לא רק מסרבות, הן גם תובעות. תביעתן היא שגורמת לאני להשיב ולחשוף את עצמו, להיות בשביל האחֵר. כך אפשר לומר כי במפגש עם הפנים, הסובייקט נעשה אחראי כלפי האחֵר: אחריותו מוטלת עליו.
רעיונות אלה מתבססים על העובדה כי היסוד שדרכו מתגלה היכולת להציג ולהמחיש אחרות, ומכאן שהיכולת לחקור ולגלות את האחר, מתקיימות על פי לוינס באמצעות הדיבור/השפה. הפרשנות לדיבור, וכמוה, לשפה הכתובה, תופסת מקום מרכזי במשנתו הרחבה של לוינס, וכוללת בהקשר זה גם קריאות פרשניות וניתוח טקסטים מגוונים, החל מהתנ"ך, התלמוד וכתבי קודש שונים, ועד לספרות מערבית קאנונית מתקופות שונות. לוינס מגדיר את הספרות ("הספרויות הלאומיות") כאירוע בעל חשיבות מרובה משום "שחיים בהן את 'החיים האמיתיים שאינם בנמצא.'" הספר "לאמיתו של דבר הוא כעין אופן של היותינו." גם הקריאה הפרשנית נתפסת אצל לוינס כחשיפה לאחֵר: "מה שאומרים הבריות שהוא 'כתוב בנשמות', כתוב תחילה בספרים [...] אני חושב, שדרך כל ספרות פני האדם מדברות, או מגמגמות, או מתחזות, או נאבקות בקאריקאטורה של עצמן."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.